פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) על כן משיב ואומר "טוב שם משמן טוב" וכו'. לומר כי הוא יתברך מראה כי "טוב שם" טוב "משמן טוב" של מלך הנמשח בשמן שיש לו גדולה בעולם הזה. כי הלא "ויום המות" שמראין לו אז אושרו הוא טוב "מיום הולדו", ואז יכיר הרואה בשמחת הצדיק בעל שם טוב ביום המות, והרי הוא כאילו בעולם הזה יהיה לו מראה עינים מטוב העולם הבא, כאשר הזכירו בבראשית רבה (סב ג) על פסוק וימת אברהם וכו', וכמה צדיקים ששמחו נפשותם במה שהראו להם מתן שכרם:

זולת הכתוב בסמוך יאמר כמו שאמרו ז"ל (הוריות יא ב) כי שמן המשחה שהוא שמן הטוב היורד על זקן אהרן משחו בו משכן וכל כליו וכהנים ומלכים ולא חסר ממנו כלום ועדיין כל שיעורו קיים. ובזה יאמר "טוב שם משמן טוב", כי כל מעלת השמן טוב הוא שהוא קיים ולא יחסר, וזה אדרבה מוסיף תמיד." ויום המות "מתפרסם וגדל "מיום הולדו." והוא, כי בבא הצדיק לעולם הזה מכריזין למעלה כי זרח השמש, ויותר הוא מה ששמו מתפרסם כיום הולדו בשמים ובארץ:

או יאמר מי שהוא בעל "שם" טוב הוא "טוב משמן טוב", כי שמן טוב מושחים בו מתים שיתקיים הגוף ולא יפסד, ושם טוב אין צריך לומר שלא יפסד הגוף, כי אם יהיה בו חיות כישן כרבי אלעזר ברבי שמעון (בבא מציעא פד ב) וכרבי אחאי בר יאשיה (שבת קנב ב). וכן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי עבודה זרה ג א) אין בין צדיקים מתים לצדיקים חיים אלא הדבור בלבד. ולא עוד אלא שיום המות יש בו חיות "מיום הולדו":

או יאמר "טוב שם" שמאיר לעולם יותר" משמן טוב" הזך ומאיר. והוא מאמר רז"ל (קהלת רבה א ה) כי על הולד הצדיק נאמר וזרח השמש. וזה יאמר "טוב שם" שהוא כשמש המאיר לעולם בזכותו, "משמן טוב" שאינו מאיר רק במקום שהוא בו. ואף על פי שמיתת הצדיק נמשל לביאת השמש כאומרם (שם) על ובא השמש, אין אורו מתמעט במותו, כי "יום המות מיום הולדו", כי משם מאיר למעלה ולמטה כענין זכור לאברהם וכו' (שמות לב יג):

או יאמר "טוב שם "וכו', כי השמן טוב מאיר אך הוא עצמו כלה, אך שם טוב שהוא הכשרון מאיר לאדם ואינו כלה, כי המצות עצמן קיימים וחיים ונעשים אורות ומלאכים סניגורים, ובזה לא יצטער על יום מותו כי "יום המות" הוא טוב לו "מיום הולדו:"

והנה רשב"י במדרש (קהלת רבה ז א) פירש כי "טוב שם משמן" שמושחין בו כהנים ומלכים. יראה כונתו, כי כתר שם טוב גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. וראוי לשים לב, למה לא הזכיר גדר כתר תורה. אך הנה ר' (יהודה) [יוחנן] ליישב זה אמר כי בכלל שם טוב הוא באומרו אשרי מי שעמלו בתורה וכו' גדל בשם טוב וכו' ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם וכו' (ברכות יז א). הנה כי דעתו שאומר טוב שם הוא יום היות עמלו בתורה, ויהיה דעתו שבאומרו טוב שם הוא על ידי תורה שאם לא כן לא עם הארץ חסיד. ולדעתו אחשוב בכונת הכתוב טוב הם הכתרים שקונה האדם על ידי בחירתו מאשר על ידי ירושה, כהונה מאהרן מלוכה מדוד. ומה בין זה לזה, כי אשר על ידי בחירה אין צריך לומר שבמותו לא תסור כתרו ממנו, כי אם גם יתוסף לו אורה וגדולה, מה שאין כן לבעלי שררת מלכות וכהונה גדולה שבמותן אבד כתרם, כי אין שלטון ביום המות (לקמן ח ח) כמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ח ח) שביום סילוק משה רבינו ע"ה הקהיל את ישראל ולא על ידי חצוצרות כי אין שלטון וכו':

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) "טוב ללכת" וכו'. הנה היה לו לומר טוב לכת. ועוד מי לא ידע בכל אלה כי טוב ללכת לבית אבל מלכת במשתאות ושכרות. ומה צורך לומר גם כן באשר הוא סוף כל האדם, מי לא יבין את זאת כי סוף האדם בעולם הזה הוא המות:

אך הנה אין ספק כי לא על משתה הרשות ידבר, כי אם על סעודת מצוה כסעודת חתן או מילה. והוא באשר נשים לב אל אומרם ז"ל (ברכות ו ב) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו', כי הלא לזר יחשב כי מי זה חתן יצטרך ישמחוהו זולתו והוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אך הוא, כי אשר חננו ה' דעה והשכל יתן אל לבו ביום חתונתו ויאמר על מה נצטוינו ליקח אשה ולפרות, אם לא על כי מחר ימות ואם לא ישאיר אחריו נין ונכד ערירי ימות וילך לו בלי חמדה מה שאין כן אם היה קיים באיש, נמצא כי חתונתו היא הכנה אל המות ותיקון אליה, ולכן לא יבצר האיש החכם מלהבין את זאת ויתעצב אל לבו בזכרו יום מותו, על כן צריך לשמחו. וגם המסובין אתו בסעודת חתונתו גם המה ראוי יתנו לב אל הדבר הזה, ואז יכנע לבבם לשוב אל ה' ולבלתי ההנות במאכל שולחן החתן אשר לפניהם. והן זאת היתה כונת רב המנונא (ברכות לא א) באמור אליו לשרי לן מר ואמר וי לן דמיתנן, כלומר כי הנישואין הם הכנה אל המות ואלמלא הוא לא היה צורך אל ההולדה. הרי כי אשר נתן ה' חכמה בלבו, לבבו יבין בלכתו אל בית משתה חתן וכלה אל אחרית דבר ואז יכנע. והוא מעין הנמשך אליו על ידי לכת אל בית אבל בזכרו יום המות. אך אמנם אין ספק כי אף שאחרית דבר הנישואין היא המיתה למה שהן הכנה והתחלה אליה, נסתרה דרכה מההולך אל בית המשתה ההוא ולא ישים לב כי אם אל אשר לפניו באשר הוא שם. מה שאין כן להולך אל בית אבל שיראה בעיניו המותה לחסידיו וליתר העם ויתן אל לבו כי גם עליו יעבור כוס:

והן הנה דברי קהלת לומר אל ישיאך לבך לומר הנה כי יקרה לפני שני דרכים אחד לכת אל בית משתה חתן המלך ואחד ללכת אל בית אבל, אחר כי גם שהכונה הנמשכת מלכת אל בית אבל גם היא נמצאת בלכת אל בית משתה אלכה לי אל הנישואין. על כן אמר לא כן הדבר כי "טוב ללכת" וכו', לומר אין צריך לומר ההליכה בעצמה שהיא טובה אל בית אבל מההליכה אל בית משתה, כי אם גם ההכנה וטוב הרצון "ללכת אל בית אבל" הוא "טוב מלכת" בעצמו אל "בית המשתה":

ופירש הטעם ואמר" באשר הוא סוף" וכו', לומר כי גם שבבית משתה גם כן תמשך הכנעה כי גם בה רמז אל המות, אינו דומה במה שהאבל "הוא סוף כל האדם" שההולך שם רואה בעיניו המות ולבבו יבין כי זה דרכו גם הוא, מה שאין כן בבית משתה כי לא יקל בעיניו לחשוב התכלית כי אם אשר לפניו. וזהו "באשר הוא סוף כל האדם", ועל ידי כן "והחי יתן אל לבו" ענין המות, אך על ידי מה שאינו סוף האדם לא יתן אל לבו עם שהדבר רמוז בענינו:

ולדקדק אומרו "והחי" ולא והאדם, אפשר באשר נמתיק ענין הסמיכות אצל פסוק הקודם. והוא כי אחרי אומרו טוב שם וכו' שימשך מזה יאמר אומר אם כן מה שטוב וראוי לגמילות חסד ללכת אל בית אבל יהיה על סילוק בעל שם טוב ולא לזולתו לשתי סבות, אחת כי ממנו יכנע לבבו כי יראה צדיקים ימותו, וגם לכבוד השלם ההוא. על כן סמך ואמר "טוב ללכת אל בית אבל", כלומר בין צדיק או בלתי צדיק. ובל יראה בעיניך שבבית אבל של הבלתי צדיק לא יכנע לבבך, כי הנה "באשר הוא סוף כל האדם" כצדיק כרשע לא יבצר מהחי יתן אל לבו. כי אף גם ההולך אל בית אבל יהיה צדיק תמים, יתעצב אל לבו ויכנע. כי גם ישכיל כי גם את הצדיק יקרה אסון המות ויפשפש במעשיו "כי סוף כל האדם "הוא. וגם אל תשית לבך אל כבוד המת לומר כי אין ראוי אל כבוד לכתך שמה כי לא צדיק הוא, כי לא כן הוא כי אשר אצוך תלך אל בית אבל, לא למען כבוד המת הוא זולתי להנאת ולטובת החי ההולך שמה שיתן אל לבו, וזהו" והחי יתן אל לבו "ולא אמר והאדם:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ג) "טוב כעס" וכו'. אחר אומרו כי טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה של מצוה, אף כי משניהם כאחת תמשך הכנעה למבין, והנה עדיין היה מקום לומר אחר שהכל מצוה הלא טוב לנו לכת אל בית שמחה כי על ידי השמחה תפקחנה עיני השכל להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו, מה שאין כן בבית אבל כי יראה האבלים בכעס על מתם הלא ההולך יתעצב אל לבו ויאטם מלחשוב מחשבות הראויות דבעו צילותא. לזה אמר, "טוב כעס" שימצא בבית אבל, "משחוק" שימצא בבית שמחה, "כי ברוע פנים "שימשך לנכנס שם ורואה האבל כעוס "ייטב לב", שהחי יתן אל לבו ויטיב אותו להכשירו ולקרבו אל ה'. כלומר כי אם האבל כעוס לא ימשך גם כעס למבקריו כי אם רוע פנים בצד מה, ולכן לא יעכב בידו מלהטיב את לבו, מה שאין כן על ידי השחוק אשר ימצא בבית משתה שתדיחנו:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) ואם תאמר נא זה יהיה אם בבית משתה יש שם שחוק אך אם איננו טוב, טוב הוא ללכת שם כי גם יתן אל לבו היותו קיים במין ושהכל למיתה הם עומדים, מליכנס בפני האבל כי על ידי עצבון לא יתפקח להבין. לזה אמר "לב חכמים בבית אבל", כלומר "לב חכמים" הרואים את הנולד נמצא "בבית אבל" לעומדים שם בבית אבל כי שם יתנו לב לראות מה יקרה להם. ולב כסילים אשר לא יראו את הנולד שעתידים למות רק את אשר לפניהם בהיותם "בבית שמחה" גם שלא יהיה שם שחוק או משתה לשתות יין ידליק השמחה בעצמה משכחם יום המות, באופן כי "לב כסילים" ימצא "בבית שמחה" לאשר הם שם:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ה) אחרי אומרו כי טוב ללכת אל בית אבל וכו' והחי יתן אל לבו, ראה והנה נוכל לומר מה בצע בלכתו אל בית אבל והלא כמה הולכים אל בית אבל ואין נעשה בהם רושם כי נעשה להם הדבר כטבע. לזה אמר "טוב לשמוע" וכו', לומר כי מן הסתם לא יבצר בבית אבל, ומה גם אם אדם רשום הוא יבואו חכמים להספידו, ובכלל ההספד ידבר דברי כיבושין ויזכיר יום המיתה לפני השומעים ורבים יחכמו ויקחו מוסר, מה שאין כן בבית משתה שאדרבה ימצא שם "שיר כסילים" כשירי עגבים ושחוק והיתול המביא את שומעיהם לירש גיהנם. וזהו אומרו "טוב לשמוע" וכו' "מאיש" וכו'. ולהיות כי אינו בודאי ישמע שם גערת חכם, וגם בבית משתה גם שיהיה שם שיר כסילים לא ידבק ביד השומע משיר הכסיל כי אשמת דבר על הכסיל השר לבדו, לזה אמר "טוב לשמוע" גם שלא יהיה ודאי "גערת חכם" כונת האדם ללכת לשמוע טוב מהאיש עצמו השומע שיר כסילים:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) ואל תתמה לומר אם הכסיל בחושך הולך ושר שירי שחוק והיתול, איש השומע לא ידבק בידו מאומה. לזה אמר שמע נא ואמשול לך משל למה הדבר דומה, "לסירים" כסוחים באש "תחת הסיר", כי הלא בהשרפם והמה יבשים ישמיעו קולי קולות ותראה ציהוב להבת שלהבת מהם ולפי האמת הם כלים ונשרפים." כן" הוא "שחוק הכסיל" שמשמיע קולות השחוק ויצהיב פנים, ולפי האמת הוא נשרף ואבד מן העולם. וכאשר במשל גם הסיר שעל השיחים הנשרפים לא יבצר מהתפחם ותעשה שחרחורת, כן לא יבצר מאיש שומע שיר כסילים אשר על הכסיל יעמוד מלהתפחם והדבק בידו מן החרם אשר בשחוק ונבלות פה אשר ישמע ויאבד, עד גדר שזכות הרצון לשמוע גערת חכם גדול מכל איכותו של זה. "וגם זה הבל", כי אפילו בשמוע גערת חכם עם היותו טוב "מאיש שומע" וכו' הוא "הבל" בערך מה שצריך האדם להכניע יצרו וליטהר לפני קונו:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז) "כי העושק" וכו'. אמר, מה שהזהרתיך ללכת אל בית אבל להכניע לבך ולא בבית שמחה וגם לשמוע גערת חכם, הוא כי גם אם "חכם" אתה ויגבה לבך לומר הלא חכמתי תעמוד לי לבל אשגה, גם כי אלך אל בית שמחה ושלא אשמע גערת חכם. אל תאמר כן, "כי "הנה" העושק", אשר יראה האדם בעולם בענין רשע מכתיר את הצדיק ודמעת העשוקים ואין להם מנחם, מביא את החכם להתהולל בהרהורו אחר ההשגחה ומדותיו יתברך, על כן צריך לבקש דרך יכניע לבו מהתגאות בהרהור. וזה הוא כי העושק יהולל חכם עד גדר שויאבד את לב מתנה. והוא, כי לאדם יש שתי לבבות כמו שאמרו ז"ל (ברכות נד א) בכל לבבך בשני יצריך יצר הטוב ויצר הרע. והנה האחד טבעי לאדם הוא היצר הרע, והשני מתנה מאתו יתברך בשנת י"ג לסעדו בעבודת קונו. אמר שכל כך "העושק יהולל חכם" עד גדר שיאבד ממנו את יצרו הטוב הוא "לב "של "מתנה" שניתן לו מאתו יתברך, כי יהיה כבטל מלהעמידו נגד היצר הרע להרחיקו מן ההרהור והחטא:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ח) ואם תאמר נא ישראל, אם כן איפה נהפוך הוא, כי למה אמרת שטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה עם שגם במשתה יש זכרון המות כמדובר למעלה, והלא אחר שהאדם עצב נדון בקרבו על העושק, טוב טוב הוא לכת אל בית משתה כי יגיל וינוחם מעצבונו, ובשמחתו יוכן להביט אל תכלית שמחת משתה החתן שהוא על יום המות שהוא קיים במין ויכנע. מה שאין כן בלכת אל בית אבל שיתוסף עצבון על עצבונו, ומה גם אם האיש הנפקד היה צדיק תמים ובלתי מלא ימים ויהרהר יותר. לזה אמר הנה "טוב אחרית דבר מראשיתו", לומר הנה על זכירת המות עצמה לשיתו אל לבו החי יום מותו מבית משתה שהוא "ראשיתו" כי הוא ראשית והתחלה אל דבר המות, והחי לא יתן אל לבו:

ומה שאמרת כי על ידי בית אבל שהוא אחרית דבר יעצב ביותר על הרהורו על העושק, לכן טוב היה בית שמחה למזג עצבונו. לא כן הוא, כי הנה טוב ארך רוח הנקנה בבית אבל, מגבה רוח שיקנה בבית המשתה. כי תחת הרהורו יום המיתה יאמר בגובה לבו בל ידרוש ה' חלילה באשר בלבו על העושק, אך בבית אבל יתן אל לבו כי גם הוא ימות ואוי לו אם יתן דין וחשבון על הרהורו, על כן יקנה ארך רוח לומר אם יתמהמה המשפט אחכה לו כי בא יבא:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) וזהו אומרו "אל תבהל ברוחך" וכו', לומר מה שאמרתי מגבה רוח הוא בל "תבהל ברוחך" בהיותך גבה רוח בבית שמחה, ומתוך גסות רוחך תכעוס על ראותך העושק שהרהורו בלבך ועתה תתעורר בגובה הרוח, ואל תבטח בחכמתך שאל תטעה כי הלא בבא הכעס אבדה חכמה ממך, והוא מה שאמרו ז"ל (פסחים סו ב) כי כל הכועס חכמתו (משתכחת) [מסתלקת]. וזה הוא "כי כעס בחיק כסילים ינוח", לומר לא ינוח ויחול הכעס יהיו לכועסים לב כסילים מחוסרי [חכמה] שהוא תואר כסיל מקביל החכם, כמה דאת אמר (משלי י א) בן חכם וכו' ובן כסיל וכו':

או יאמר "טוב אחרית" וכו', לומר הלא אמרתי כי העושק יהולל חכם, ושמא תאמר אם כן איפה במה ינוחם לבנו על העושק הזה אשר נראה. אל תשית לבך, כי דע לך טוב יהיה "אחרית דבר" הוא אחרית העולם ואין צריך לומר מאשר הוא עתה, כי אם גם "מראשיתו" בהבנותו שהיה רב טוב. ועוד אודיעך כי "טוב" הוא "ארך רוח" מחזיק באמונה ומיחל. ומה שאני אומר כי "טוב ארך רוח" הוא כי מדה זו נמשכה "מגבה רוח", כי אשר רוחו ונשמתו גבוהה גבוהה הוא בעל ארך רוח סובל ומאריך ובלתי מהרהר, כענין משה רבינו ע"ה עניו מאד וסובל והאבות בלתי מהרהרין אחר מדותיו יתברך. כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיא א) כי אחר כל מה שהבטיחו הוא יתברך ואעשך וכו' על ביאת הארץ (בראשית יב ב) ומיד בבואו ויהי רעב וכו' (שם שם י) ונטלטל ולקחו אשתו (שם שם טו) ולא הרהר, וההיקש בעקידה. וכן ביתר האבות, ובהלל הזקן, ורבים כאלה גדולי הנפש. ואתה אם רוחך אינה מגדר זה "אל תבהל ברוחך לכעוס" על העושק הנזכר, כי היא מדה שלא תזוז ממך לעולם, כי "בחיק", הוא מקום הלב של "כסילים", שם "ינוח" שיהיה לו כבית מנוס לדירה להיות מפסיד ומאבד אותך. והוא מאמרם ז"ל (עיין שבת קה ב) כל הכועס כאילו כופר בעיקר, כי מעט מעט יחטיאנו עד האבידו אותו:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י)ואל תקשני ותאמר "מה היה" כי "הימים הראשונים" וכו', והוא לומר אם כדברך שטוב אחרית דבר מראשיתו, היה העולם חוזר ונתקן מעט מעט ובכל יום עולה ונתקן העולם עד יעלה עד גדר היות "טוב אחרית דבר מראשיתו". אך אדרבה, העולם הולך ומתמעט טובו דור דור, כי הנה "הימים הראשונים היו טובים מאלה, כי" הנה "לא מחכמה שאלת על זה." והוא כי אם ידעת חכמה לא היה נעלם ממך סוד הגלגול, כמו שאמרו ז"ל כי בכל דור מתמעט העולם כי שיורי הנשמות הם הולכים ומתמרקים, ובכל דור יש יותר סיגים עד יטהרו ויזדככו ויתלבנו עד הסוף שיהיה טוב אחרית דבר מראשיתו:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) לבא אל הביאור, נזכירה מאמרם ז"ל (שבת פח ב) באומרם הנעלבים ואינן עולבים שומעין חרפתם ואינן משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגבורתו. וראוי לשים לב, מה ענין השמש אל הנעלבים כו' ומה הוא גברותו של שמש. אמנם הנה נודע מאמר רז"ל (חולין ס ב) כי כאשר ברא אלהים את שני המאורות אמרה הירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. והנה היה עלבון אל השמש ושתק, אז קנא הוא יתברך על עלבונו ואמר לה לכי ומעטי את עצמך. ובזה יאמר הנעלבים ואינן עולבים שהוא שעולבים אותם שמדברים אתם לנוכח, או שומעין חרפתם שמדבר ראובן אל שמעון ומספר חרפת לוי והוא שומע ואינו משיב, והוא כענין השמש שהיתה ירח מדברת עם הקב"ה והשמש שומע חרפתו. ולא שיהיה הבלתי משיב מחמת יראה מהעולב כי אלם הוא, רק מאהבת ה' ושמקבל העלבון ליסורי אהבה, דומה לשמש שלא מיראה שתק רק מאהבה את ה' וחפץ לעשות רצון ה' גם אם היה מקבל קטרוג הירח וממעט אורו. או יאמר מה שהשמש שמח ביסורין, כמו שאמרו ז"ל בנדרים (לט ב) שאין השמש יוצא עד שמכים אותו בחצים שהם יסורין, ועם כל זה ישיש כגבור כחתן יוצא מחופתו:

ובזה נבא אל ביאור הכתוב. אמר," טובה חכמה עם נחלה", שתהיה נחלה להתפרנס ממנה לעסוק בחכמה בשלילת טרדת מזונות, עם שאפשר יקנה גאוה בצד מה בעושרו. אך "ויותר" תהיה טובה "לרואי השמש", הם המביטים אל השמש שסבל עלבונו ולא השיב שהוא מסוג הנעלבים וכו', שראו והביטו אל מעשה השמש. כי אשר עם היות לו חכמה ועושר לא נקנה חוטר גאוה, כי אם אדרבה יהיה מן הנעלבים וכו' שהוא ענוה יתירה, זה יש לו יתרון גדול מאד:

או יאמר, כי הנה דרך הלומד שיהנה מזולתו המחזיקים בידו, די לו שזן את עצמו, אך ויותר יהיה יתרון לאשר הם עם נחלתם רואים השמש שנותן מאורו לזולת, כנודע מענין הירח שיקבל ממנו וכיוצא בו, כן לרואה ומביט בו עושה כמעשיו שנותן מעשרו לדל גם כן:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) "כי בצל "וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סוטה ז ד) שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה למחזיק ביד לומדי התורה כתלמיד חכם עצמו. והלא כמו זר נחשב, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד ב) כל הנביאים לא התנבאו אלא למחזיקים וכו' אבל לעוסקים בה עין לא ראתה. וכן בפירוש אמרו בגמרא (ראש השנה יח א) שרבה דאיעסק בתורה הוסיפו לו עשרים שנה ואביי דאיעסק בתורה וגמילות חסדים הוסיפו לו ארבעים שנה, שנראה דוקא דאיעסק בתורה אבל אי הוה מהנה בלבד לתלמיד חכם לא היה לו כן. כי מקרא שכתוב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים, הוא חיי העולם הבא. הנכון, כי זכות "הכסף" תעמידנו בצל הנזכר, אך "יתרון דעת חכמת "החכם הוא כי "תחיה" את שני "בעליה", החכם ואת הזן אותו שגם הוא בעל, לזה אמר "בעליה" לשון רבים. אמנם יהיה כי הצד השוה שבהם הוא כי לתלמיד חכם ולמהנה אותו יש להם צל וחופה, אך לא יהיה אושר אור ותענוג לזה כזה. והראיה שהעוסק בתורה מוסיפין לו חיים כי אורך ימים בימינה, אך לא למהנה תלמיד חכם כי אם חיי העולם הבא:

וזה יאמר, הלא אמרתי "טובה חכמה עם נחלה" שלא יהנה התלמיד חכם מהזולת, הלא הוא כי יהיה לו זכות כפול, זכות עסק התורה וזכות המהנה. וזהו "כי בצל" וכו', כי אשר לו חכמה יהיה לו, כי יהיה "בצל החכמה בצל הכסף," ולא ששכר זה שוה לשל זה כי הצד השוה הוא כי "בצל החכמה בצל הכסף", שכאשר זה "בצל" גם זה "בצל". אך ויתרון דעת החכמה על המהנה בכסף כי תחיה את בעליה, כרבה ואביי שעל שעסקו בידיעתה חיו אחר בא עת מיתתן, מה שאין הכסף של המהנה תלמיד חכם יחיה את בעליו. ובזה יתכן אומרו "בצל הכסף" ולא אמר ובצל הכסף, אם לא היתה הכונה רק להודיע שיהיה שני צללים. אך כיוון גם לומר כי הצד השוה הוא "כי בצל" וכו', כמדובר:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג) ואל ימעט בעיניך מה שהחכמה תוסיף ותחיה בעליה, כי הלא את מעשה האלהים, הוא אדם הראשון כמה דאת אמר (בראשית א כו) נעשה אדם, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, היא המות לעולם כי עודינה תמיד ואין כל מעשים טובים לתקן, ואם כן מה שיספיק לתקן חיים של כמה שנים דבר גדול הוא:

או יאמר, תדע איך תורה עדיפא לחיות את בעליה מכל יתר מעשים טובים, כי הלא את אדם כי מי יוכל לתקן לסלק המות, כלומר מי יוכל ולא תמצא רק התורה, כי חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמות רבה מא ז):

או יאמר, אל תאמר אם החכמה תחיה למה לא תמנע המות לגמרי. כי הלא ראה את מעשה האלהים, הוא אדם כי לגודל חשיבותו שהיה מעשה האלהים היה פגם עונו כל כך גדול, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו לבטל המות לגמרי, ואם כן די להוסיף ימים:

או יאמר, טובה חכמה עם נחלה שעוסק בתורה מתוך עושר ומנוחה, אך ויותר טובה יהיה לרואי השמש שלומדין ועוסקים בתורה מתוך יסורין כשמש שעובד את ה' ועושה מצותו לצאת בכל יום מתוך יסורין. והוא מה שאמרו ז"ל (נדרים לט ב) כי לא נפיק להאיר על הארץ בכל יום עד דמחו ליה כמה פולסי דנורא, שנאמר (חבקוק ג יא) לאור חציך יהלכו. ובזה יאמר מה שאמרתי טובה חכמה וכו' הוא כי יזכה להיות בצל החכמה בצל הכסף:

ומה שאמרתי כי טוב הוא הלומד מתוך יסורין כי היצר הרע קשה, ומי יעכב בידו מלהתגאות כי האם גדול אדם מיציר כפיו של הקב"ה והספיק להחטיאו פגם שלא נתקן לעולם. וזהו ראה את מעשה האלהים יציר כפיו יתברך כי מי יוכל לתקן את אשר עות היצר הרע את אדם, וזהו את אשר עותו. ומה גם עתה כי יסיתך במצא מקום על ידי עושרך שירום לבבך ותבעוט:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) נמשך אחר פסוק הקודם, לומר ראה את מעשה אלהים הוא אדם הראשון מעשה ידיו כאומרו (בראשית א כו) נעשה אדם, וברוב טובו נמשך אחר תאות היצר הרע, עד גדר כי מי יוכל לתקן את אשר עותו הוא פגם המות. ואם יציר כפיו לא יכול נגד יצרו מה גם אתה עתה. לכן ביום טובה כמוהו היה והמצא תמיד בטוב הוא מצות צדקות וכיוצא, ולא בהפך במאכלות ומשתאות שהן תאוה לעינים. וביום רעה ראה ופשפש ברע איזה עון עשית, כמאמרם ז"ל (ברכות ה א) הרואה שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. ואל ישיאך לבך כי יום רעה הוא הוראת עון ויום טובה הוא הוראת זכות ולא תירא להתעסק בטוב. כי הלא גם [את] זה, הוא יום טובה, הוא לעומת זה, הוא יום רעה מקביל אליו, והוא על דברת שלא ימצא כו'. כי בחינתם שוה, שזה וזה הם כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה, הרעה ויסורין כדי שלא ימצא אחר מותו מאומה מעונותיו, והיום טובה כדי שלא ימצא אחריו זכיות. ועל כן הזהר ביום טובה לבל תמשך אחר תאות:

ושיעור הכתוב. ביום טובה הזהר והיה בטוב, וביום רעה ראה ופשפש לשיהיה לכפרת עונותיך. ולא תאמר כי מה שאצטער ואפשפש ביום רעה ראוי הוא, אך שביום טובה תהיה מורא על ראשי ושאהיה בטוב, הלא אדרבא הוא הוראת רוב זכותי ושמאכילין אותי פירות מעשי בעולם הזה. אל תבטח בכך, כי כאשר אפשר הוא כך, גם אפשר שגם [את] זה לעומת זה עשה האלהים, כי כאשר היסורין הם לבל ימצא האדם מאומה מהעונות, כך אפשר גם הטובה הוא להאכילך זכיותיך שלא תמצא אחריך מאומה. לכן הזהר והיה בטוב:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) בא דרך מווכח כדרכו להקשות על האמור דנפיק מיניה חורבא דמביא תקון על הענין ודוחה אותו ומעמידו על האמת. והוא, כי הנה אמר שדרכו יתברך לעשות באופן שהצדיק על ידי יסורין יטהר עד שלא ימצא אחרי מותו מאומה מכל חטאיו, וכן הרשע מטיבין לו בעולם הזה עד שלא ימצא מאומה מזכיותיו שאכלם באשר הטיבו לו. אמר עתה כמווכח, הנה את הכל ראיתי בימי הבלי, שהוא בזמן קצר, שהוא ימים מועטים מיוחסים להבל, כי כל ימיו לא היו יותר משתים וחמשים שנה (ספרי וזאת הברכה לד ז), ובחברו הספר הלז עדיין היו ימיו מועטים. ואמר שאת הכל, הם שני הסוגים, ראיתי, צדיק שביסורין מירק אשמותיו, ורשע ברב טוב עד אכול כל זכיותיו. אמנם הנה נפיק חורבא בזה, כי הנה יש צדיק אובד בשביל צדקו, כי בראותו כי עם היותו צדיק גמור הוא תמיד ביסורין מהרהר עדי אובד, באומרו שוא עבוד אלהים חלילה. נמצא שאובד בשביל צדקו, שאם לא היה צדיק לא היה הוא יתברך חפץ דכאו לטהרו ולא היה אובד. וכן יש רשע שבראותו שבהיותו הולך ומרשיע עושה ומצליח אומר זה הדרך אלך בו ומאריך תמיד ברעתו:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טז) על כן מה שנראה ליעץ את האדם, יברח מהקצוות, כי הנה הוא יתברך סביביו נשערה מאד הם גדולי הצדקות ביותר כי את אשר יאהב ה' יוכיח, לכן אל תהי צדיק הרבה. כי טוב לך זכות מעט מהיותך מרבה בחסידות, פן עליה תתעתד ליאבד. וכן אל תתחכם יותר בתכלית כי התורה אינה אלא על ידי יסורים, וכפי רוב חכמתך ירבו יסוריך ולא תוכל עמוד באמור האם כל הקרב הקרב אל ה' תרבה רעתו, באופן תהרהר ותאבד. וזהו למה תשומם:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יז) אך הזהר גם כן מהקצה האחר. והוא, אל תרשע הרבה, אל תעשה באופן יהיו חטאיך יתרים על זכיותיך, וזהו אומרו הרבה. וגם על דבר החכמה שאמרתי אל תתחכם יותר, השמר מהקצה והוא אל תהי סכל עם הארץ מסכל החכמה לגמרי. למה תמות בלא עתך. והוא, כי הנה דרך אנשים שלא יקראו מתים עד עת למות בצאת נפשם, אך אתה אם תהיה רשע או עם הארץ שחזקתו לחטא תמיד כי אין בור ירא חטא (אבות ב ה), תהיה מת טרם יבא עתך לצאת נפשך. והוא, כי הרשע בחייו קרוי מת, כמו שאמרו ז"ל (ברכות יח ב) על פסוק (שמואל ב כג כ) ובניהו כו' בן איש חי. והוא, כי נפסק ונפרד דביקות נפשך מאלהים חיים, כמאמר הנביא (ישעיה נט ב) עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וזהו למה תמות טרם עתך הוא עת למות הקצוב לך שתקרא מת בחייך. וידוע כי רשע יקרא אשר רובו עונות. והוא אל תרשע הרבה כמדובר באופן שהקצוות מסוכנות. (יח) אך בחר במצוע והוא אחוז בזה, הוא הצדקות יתר על העונות, וגם מזה היא החכמה אל תנח [את] ידך שהוא המצוע בשני הדברים:

ושמא תאמר, אם כן איפא לא אשב באותו העולם לא בין הצדיקים גמורים ולא בין חכמים גדולים, כי לא נשלמתי באחת מהן. אל תירא, כי הנה ירא אלהים יצא את כלם. והוא, כי מלת את תשמש במקום עם ברוב המקומות. והענין, כי אחר שמה שאתה בוחר במצוע הוא בסיבת יראת אלהים לבל תאבד מאחרי ה' אלהיך, צדקה תחשב לך וירא אלהים תקרא ותצא את כלם. הנה זאת הראשונה אשר יפול לב אדם עליה לתקן החורבה הנזכרת:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט) אך בא שלמה בחכמתו ואמר, לא זו הדרך חלילה, כי אם להתחכם כל מה שאפשר ולהיות צדיק הרבה. כי אשר יראת פן לפי רוב חכמה יחולו עליך יסורין רבים, נהפוך הוא, כי אדרבה היגע בעצם בתורה יסורין בדלים הימנו, כמאמרם ז"ל (ברכות ה א) בפסוק (איוב ה ז) ובני רשף יגביהו עוף. והוא כי יש כחות הרוגז ממונים איש איש על כל סוג יסורין ונקראים בני רשף, ואמר שעל ידי התורה יגביהו עוף מעל לומדיה. וזהו אומרו בדלים הימנו, שהוא על הכחות ההם, כי היסורין בעצמם לא יצדק בהם בחירה לומר לשון בדלים. והענין, כי העוסק בתורה דבק בו יתברך ומי מהכחות ההם יגש אליו, על דרך אומרם ז"ל (שבת ל ב) שכל עוד שהיה דוד עוסק בתורה ביום סילוקו לא יכול מלאך המות למשול בו:

וזהו אומרו החכמה תעוז לחכם, שתתן עוז לו לבל ימשלו בו הכחות ההם. ומהיכן יש לזה ראיה, לזה אמר מעשרה שליטים אשר היו בעיר. והוא, כי הנה כאשר עלה משה למרום בקשו מלאכי השרת למשול בו ולשורפו בהבל פיהם ובזכות התורה שעל ידה נאחז בכסא הכבוד לא יכלו לו (שבת פח ב). והנה כל מיני המלאכים הם עשרה כאשר מנאם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ז) במספרם ובשמותם, וקל וחומר הדברים, אם עשרה שליטים, שהוא כללות כל סוגי המלאכים, לא יכלו לו על זכות התורה, מה גם עתה כחות היסורין אשר לא מסוגם המה שלא יוכלו לעוסק ברבוי בתורה. ואומרו אשר היו בעיר, קרא למרום עיר ולמשה חכם, כמה דאת אמר (משלי כא כב) עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה הוא, כמו שאמרו ז"ל (ילקוט משלי רמז תתקנט) ומשה שעלה למרום הוא עיר מלאכי השרת הנקראים גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ), ויורד התורה שנקראת עוז מבטחה:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כ) וגם העצה שלא תהי צדיק הרבה לא טובה היא, כי הלא למה בחרת בזה אם לא לבל תאבד בראותך יסורין באים עליך. ועל כן אם לא תהיה צדיק הרבה לא יבואו עליך, ואם יבואו תתלה בקצה אשמות. הנה גם כי תהיה צדיק מכל אשר בארץ לא תאבד ביסורין, כי הלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ואפילו בטוב לא יחטא באיזו פנייה בלתי טובה, ומה גם באשר לא טוב. ואם כן גם כי תהיה גדול מכל צדיק יש לך במה לתלות יסוריין ולא תאבד:

או יאמר החכמה תעוז וכו'. בהזכיר מאמרם ז"ל פרק ג' דנדרים (לב ב) וזה לשונם: החכמה וכו' זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים שתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה, ע"כ. ויהיה עניינם, כי אלה הם הדברים שלא יבצר משום עבירה להעשות בלתי אם על ידי אחד מאיברים אלו. אך הלב לא ימנה, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ א). וכונתם, שתשובה ומעשים טובים יגברו עליהם מלעשות רע. והנה אנחנו נינקוט מיהא שפירוש עשרה שליטים הם עשרה אברים הנזכרים, ונמשיך הכתובים בענין אחר. והנה בא ללמדנו עיקר גדל בתיקון ושלמות האדם. והיא מסקנת רבותינו ז"ל (קידושין מ ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכן אמרו שהעדר תלמוד מביא חטא אפילו כשאדם חושב שעושה מצוה, כעובדא דרבי עקיבא (שמחות סוף פרק ד) כי תחלת שמושו לפני חכמים היה שמצא מת מצוה והוליכו ארבע פרסאות על כתיפו עד בית הקברות, ואמרו לו חכמים בכל פסיעה שפכת דמים כי מת מצוה קנה מקומו, ומאז קבל על עצמו שלא לזוז מבין רגלי החכמים. וגם אמרו (קידושין ל ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. וכן אמרו (אבות ד יב) ששגגת תלמוד עולה זדון:

ונבא אל הענין. והוא, כי הנה האדם הוא עיר קטנה, והיצר הרע הוא מלך זקן, והאברים הם אנשים בה מעט (לקמן ט יד), ועשרה אברים אלו שהזכרנו שתי עינים וכו' הם שולטים על כלם, פועלים כל מעשה בפועל בחברת כלם. ואילו מצד היצר הרע אנשי חילו וידם תקיפה כי הם קדמו לו ליצר הטוב, ואין כח לבטל כחם ולתת כח ועוז לאדם להלחם בם לעבוד את ה', כי אם בחכמת התורה כמאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו'. וזה אומרו החכמה תעוז לאדם לעבוד את ה' מעשרה שליטים שכנגדו עם היות שהם קדמו ליצר הטוב ומושרשים מתחלתם עם היצר הרע. וזהו אשר היו בעיר הוא הגוף הנקרא עיר קטנה. כי הנה אין צדיק בארץ משולל חכמה אשר יעשה טוב ולא יחטא בטוב ההוא, כעובדא דרבי עקיבא שבטוב שעשה לגמול חסד עם המת חטא בה. הנה כי החכמה היא חכמת התורה תועיל לבלתי יחטא איש, כי אילו ידע הדין היא חכמה לא חטא, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כא) הלא אמרתי כי חכמת התורה היא תיקון לכל מצות ה'. והלא גם כי לרוב מצות ה' אשר לא תעשנה תועיל, הנה ללשון הרע לא תועיל כנודע מאמר רז"ל כי ברית כרותה ללשון הרע שיתקבל, כי מי לנו גדול מדוד וברוב חכמתו לא עצר כח לבלתי קבלו מציבא (שמואל ב טז ג - ד). על כן אמר גם לכל הדברים אשר ידברו על החכמה שאמרתי ימשך שאל תתן לבך. והוא, כי תשית לב אל שתי מצות, הלא המה לפני עור לא תתן מכשול ומצות ואהבת לרעך כמוך, כי לבל תעבור שתי עבירות אלו שהם בכלל חכמת התורה תשמר לבלתי קבל לשון הרע. והוא כי אם תקבל ותכעוס על מי שעליו אמרו לך לשון הרע, אין צריך לומר שיקללך אפילו אם יהיה אנוש כערכך, כי אם גם יהיה עבדך יקללך ואשמת כי תעבור על לפני עור לא תתן מכשול, שתעבירנו על לא תקלל חרש ונשיא בעמך לא תאור, וזהו אשר לא תשמע את עבדך מקללך. והוא הענין עצמו שקרה לדוד בקבלו מציבא שקללו מפיבושת בפניו, כמו שאמרו ז"ל (שבת נו ב) שאמר גם את הכל יקח אחרי אשר הביאך ה' בשלום, שאמר הלואי לא הביאך בשלום, כאשר הכריחו כן בגמרא. וזהו אם שקר הוא הלשון הרע.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כב) ואם אמת היה הדבר תשמר לבלתי כעוס ולקבל, על כי פעמים רבות ידע לבך כי גם אתה קללת אחרים, והוא ואהבת לרעך כמוך, כי כאשר קללת אחרים והיית חפץ שימחול לך כן מחול אתה גם כן:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כג) כל זה נסיתי וכו'. אמר דרך מווכח. הנה כל זה שאמרת שעל ידי חכמת התורה נתקן האדם, נסיתי בחכמה ואראה כי כן. אך מה נעשה וכמעט החכמה בשלמות בלתי מושגת. כי הלא אמרתי אחכמה והוא גדר חכם שהוא לדעת מה שילמדוני רבותי, אך החכמה עדיין היא רחוקה ממני. כי אין שלמות חכמת התורה במה שילמד מרבותיו, אם לא יבין אחרי כן דבר מתוך דבר וידמה מילתא למילתא, כי כמה דברים של איסור והיתר אינן מפורשים בקבלה אם לא יבינם החכם מתוך דברים שילמדם ברוח מבינתו, והיא הנקרא בינה:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כד) ושמא תאמר, הלא כל מה שעתיד אפילו תלמיד ותיק לחדש מרוח מבינתו קבלה נפשו בסיני, ואם כן בקלות תוכל להביאו אל הזכירה. הלא גם זה איננו שוה, כי הלא רחוק הוא מה שהיה מאז עד עתה שרוחק בעצם, וגם שיש סעד להיות דולה אותו על ידי חבלי כללי התורה שהיא נדרשת. הנה הוא עמוק עמוק שאפילו שהיה לי תחלה ונאבד ממני מי ימצאנו:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כה) על כן סבותי אני ולבי, אני ע"י מה שלמדתי ולבי להבין מתוך מה שלמדתי. ופירש, מה שאמרתי אני הוא לדעת הנלמד בעצם לבל אשכח, ומה שאמרתי ולבי הוא ולתור כתייר הזה החוקר ודורש מתוך מה שרואה לעין מצפוני ומסתורי העיר כן חופש כל מה שלמד וחוקר בו להבין דבר מתוך דבר. ולא לסמוך על בינתי לבדי, כי אם גם ובקש מזולתי עד עמוד על בוריין של דברים. ולא בלבד החכמה כי אם חכמה וחשבון, הוא המעשה לדעת החשבון העתיד לפני קוני איך אהיה. כי הנה, מה שלמוד גדול הוא שמביא ליד מעשה (קידושין מ ב), והנה שם הכל לפי רוב המעשה, וגם לדעת על ידי חכמה ובינה איך הוא רשע כסיל ואיך הוא הסכלות הוללות. והוא מרגלא בפומייהו דרז"ל (סוטה ג א) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזהו רשע כסל שהוא רשע שבא מכסיל, וכן אמר התנא (אבות ד יב) שגגת תלמוד עולה זדון. וזהו והסכלות הוללות, שהוא כי הסכלות שהוא מסכל התורה ומשפטיה, הוא הוללות הוא המזיד בהוללות רעה בגאוה ובגודל לבב, כי שגגת תלמוד עולה זדון והוללות רעה. והוא כי הבלתי עוסק בחכמה ובינה לא יבחין להכיר בעצמו הפרש שבין קודם שחטא לאחר שחטא איך הוא על ידי טירוף רוח שטות שכמעט יראה לו כי כדעתו אז דעתו עתה, אך השקוע בקדושת חכמה ובינה וחשבון ירגיש בעצמו בהעוותו טירוף רוח שטות אשר לא היה איכותו כך מתחלה. הנה יכיר וידע איך הוא רשע כסיל, וגם יכיר איך הסכלות הוא הוללות, כי אחר למודו בעצם יכיר וידע איך הסכלות שהיה לו מתחלה היה מעוותו לחטא מזיד לבל יקרנו עוד כדבר הרע ההוא כי עתה יאורו עיניו:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו) עודנו עומד בויכוחו כי נסה בחכמה איך הוא תיקון הכל, ועל ראותו כי אין מה שלמד מרבותיו מספיק, היסב להשתקע בעצם בחכמה ובינה בכל החלקים שהזכיר. אמר עתה, אחר עשותי זאת ראיתי אחרי רואי, והנה דבר מטריד ומחטיא ואין כל החכמה מועלת להמלט ממנו. והיא האשה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים לבה, הן תאוות לבה, בהמשך אחר תאוות משכבה או תאוות תכשיטיה ותאוות לבה בפרטים אין מספר, שהיא מצודים לצוד נפשו, הן בביטול תורה הן במכשולות אין מספר, בין ברבוי משגל יקרה פעם שלא במתכוין תבא עת נידתה עודנו עמה, או תטעה בחשבונה ויחטא בועלה, או יגע בה או יקח מידה כאשר לא טהורה היא, או יביט בבשרה במקום שדרכו להיות מכוסה, או אולי היה פקפוק בטבילתה, וכזה מינים ממינים שונים אין מספר לגדודם. זולת אשר למלא תאוות לבה בתכשיטיה ויתר תאוותיה לבלתי דקדק במשאו ומתנו להרבות לה ולא ירחק מעושק וכיוצא. ולא תאמר הלא לעומת זה היא עזר כנגדך, כמ"ש בתנא דבי אליהו (רבא פרק ט; יבמות סג א) איך היא עזר שאם מביא אדם חטים חטים כוסס, מביא פשתים פשתים לובש, אלא היא טוחנת ואופה וכו' וטוה הפשתים שתלבש, ובעוד שהיא עוסקת האדם עוסק בתורה, כי הלא אסורים ידיה מלעשות שום דבר, נמצא כי ההיזק יש בה ולא התועלת, ואין ענינה תלוי בחכמת התורה כי אם בכשרון, כי אשר הוא טוב לפני האלהים ימלט ממנה בל יפול במצודתה וחוטא ילכד בה, ואיך אמרת שהכל נתקן בחכמת התורה:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כז) משיב שלמה ואומר ראה זה וכו'. והוא בשום לב אל אומרו אמרה בלשון נקבה. אמנם אגב אורחיה חל עלינו חובת ביאור מה שקשה דידיה אדידיה. ששלמה עצמו האומר (משלי יב ד) אשת חיל עטרת וכו', וגם איה אמהות ונביאות ונשים צדקניות, על כן אמר כי קרה לשלמה כאשר קרה בגמ' (ב"ק פ ב) לרב אחא מדפתי שאמרו בגמ' כל המרעין לו מן השמים לא במהרה מטיבין לו, ורב אחא מדפתי אמר לעולם אין מטיבין לו, ואמרו שם: ולא היא רב אחא משום מעשה שהיה קאמר הכי, והוא כי מרוב שיחו ודאגתו על שהיו ממנים אותו לראש בפומבדיתא ולא נעשה אמר כן (בבא בתרא יב ב), אבל לעולם שגם הוא יודה שאין לומר חלילה שלעולם אין מטיבין אלא שלא במהרה מטיבין:

ונבא אל הענין. והוא, כי הנה שלמה היה נכוה מהאשה, כי הנה הצר לו מאד על רבוי הנשים ועל בת פרעה כנודע שהתישו את כחו ואת טובו כנקבה. וזהו אומרו ראה וכו'. והוא, כי הנה אומרו מוצא אני מר ממות וכו', אפשר הוא על אשה פרטית אשר היא רעה בלבד יהיה כן, או על כל אשה על הדרך הנזכר כי יתעתד כל בעל אשה למצודים וחרמים. אמר ראה זה מצאתי, כלומר זה מצאתי מר ממות בלתי תרופה, ולא על אשה פרטית כי אם אחת לאחת למצא חשבון. כי אחר הביטו אל כל אחד והוא כך. אך הוא אומר בעצמו כי לא בכל דעתו אמר כן כי אם אמרה שהוא בהיותו בתשות כח כנקבה על דבר הנשים, וזהו אמרה בלשון נקבה.

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כח) אך הנה אמר עוד בקשה נפשי אחרי זאת ולא מצאתי כאשר אמרתי מר ממות את האשה כי הלא כמה נשים טובות היו בעולם. אך מה שראיתי אחרי רואי כאשר עוד בקשה נפשי הוא כי אדם אחד מאלף מצאתי צדיק וישר שיצדק בו מציאה סתם, ואשה בכל אלה שהוא בתוך אלף לא מצאתי, כלומר אך בתוך יותר מאלף תמצא טובה, ואפשר כי למעט אלף נשים שהיו לו כיוון. או אמר בכל אלה על המצויות בדורו, אך לא ביתר דורות כי איה אמהות ונביאות ומי ישמע לו לדבר הזה עליהן:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט) אמנם מסקנת הענין היה בהפך להטיל הפגם על עצמו ודומה לו, לומר שבמקום מה שאמר ומוצא אני מר ממות את האשה הוא לבד ראה זה מצאתי שהוא מר ממות אשר אין תיקון לו בחכמת התורה, והוא כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא אשר קרה לו כי בקש חשבונות לומר למה אמרה תורה ולא ירבה לו נשים כדי שלא יסור לבבו אני ארבה ולא אסור (שמות רבה ו א), וההיקש בכיוצא בזה הנוטים אחר חשבונות דעתם המתחכמים על גזרת התורה: