אלטנוילנד ה ג
III
עריכהכחלום עפו השעות בבית הצייר. לפנות היום נקרא הפרופ' שטיינעק אל הטיליפון. קינגסקורט קרא לו לשוב מהר. בעגלה, שבה נסעו עם הפרופ', אמר פרידריך:
– מרים! תודות לך כי הכרתיך מתוך השיר, אך עתה אדע, מי את.
פניה אדמו, ותדם.אך בבית המלון ששם חכתה כל החבורה הבהילתה חדשה מעציבה.
לפני השער עמד קינגסקורט, ראשו גלוי, והוא צועק בכל כחו לקראת הפרופיסור:
– חזיז ורעם! מדוע כה בעצלתים?
– מה זה קרה? שאל הפרופיסור במנוחה.
– מה קרה? הילד הקטן – פריטץ – חולה! אך חדל נא מלטפס הנה והנה, ובוא אל פריטץ!
ויבואו בחיפזון את חדר הילד. פריטץ הקטן שכב במטתו לחייו הי חמות, בהריקו מקדחת.
"אָטטא!" צעק הילד אל קינסקורט הזקן. ואָטטאָ נכנע מהר אל פריטץ הקטן, וישב למראשותיו על כסא, ומן הכסא הזה לא זז גם בימים הבאים. כי אם היה שלטון פריטץ הבריא גדול על מר קינגסקורט, שבעתים גדל ממנו שלטון פריטץ החותה.
פרופ' שטיינעק בדק את הילד, ואחרי הבדיקה הניע את ראשו כחושש מאד. אמנם הרגיע את מרת שרה שהיתה קרובה ליאוש, אך מאת הזקן קינגסקורט לא כסה דבר. הילד היה חולה אנוש, דלקת גרון כבדה. קינגסקורט נבהל, אך התאמץ לכסות את בהלתו בחבו. ראשית כל קרא לפרידריך ויכנס עמו לחדר מיוחד ויקלל בנפשו שבעו. מחלת הילד מפירה את כל העצות. אין לעשות עתה כאשר חשב, ונחוץ הדבר לחרוץ אחרת.
– הבינותי, קינגסקורט – ענה פרידריך, דואג – תחפץ לנסוע, הנני ו נסעתי!
– אבל איך? – צעק קינגסקורט, ופניו היו מתולעים בארגמן – הן לא תבין עוד מאומה, הן השיח והשיג עם עלמה זוכבר לקחו את בינתך כולה. הן זו היא השלימזל, כמו שאתם היהודים אומרים, שאין אפשר עתה לנסוע. אדם בעל לב יפה אני בעיניך. בתחלה אכל, שתה, התענג בתור ארח, ואחרי כן, כשצללים נטוים על הבית, לקח המקל והתרמיל והלאה! לא, אהובי ידידי, יכולאתה לעוף, אם אירופא מושכתך, אני אשב פה עד שיבריא פריטץ הקטן – מפני דרך ארץ גרידא.
אבל גסותו של האדון הזקן היתה הפעם מעֻשָׂה עוד יותר משהיתה תמיד. חרדתו לילד גדלה משחפץ היה להראות. הוא ישב כל הלילה בחדר הילד עם האם והאומנת. וכמו שער הילד את השנוי שבא בנפש צורר-האדם הזה, נטפל אל הזקן יתר מאשר לכל זולתו. שטיינעק השתדל לבאר דבר זה ע"ד הפשט: זקנו הארוך והלבן של קינגסקורט, או אולי התוליו וכרכוריו קנו את לב הילד.
אבל איך שיהיה, הדבר היה נכון, כי הילד לא רצה לזוז מאת אהבו הכועס תמיד. במעלות הקדחת היה מאַמץ בכפו הקטנה את אצבעו של הזקן היושב אצל המטה. אך מאת קינגסקורט קבל סמי רפואה; אך הוא יכול לישנהו. לקינגסקורט לא היה אוצר גדול של זמירות הערש, ביותר שגורה היתה בפיו:
ווער רייסט מיט צוואנציג קנאפפען איין
צו היידעלבערג אים הירשען?
דאס איסט דער הערד פון ראָהאַדענשטיין,
אוֹיף רהיינוויין וויל ער פי – אַ – י – אַ – י – ירשען.
בזמירה זו היה מצליחמכבר אצל פריטץ הקטן. והנה צריך היה הרהאָדענשטייני לבוא על סוסו תמיד להיידלברג. זמירתו השניה של קינגסקורט היתה:
דער גאָסט דער אייזען וואקסען ליעסס
דאר וואללטע קיינע קנעכטע.
בשתי הזמירות האלה היה מישן את ידידו הקטן, החולה.
לדוד ליטוואק לא הודיעו על דבר מחלת הילד, לא רצו להחרידו, כי הלא עליו היה לבוא גם בלי ידיעה זו לירושלם. הוא בא כמנצח ממלחמת הבחירות. מלגת נייער המגדפת הוכתה כמעט בכל הגלילות שמהם נועזה להעמיד את אנשיה על הפרק. ד"ר נייער בעצמו השיג רק בגליל אחד הכרעה קטנה, ועליו היה לגשת לבחירה מצומצמת באחד-בשבת הבא. לעמתו נבחר דוד ליטוואק בשלשים ואחד גלילות. הוא גמר בדעתו לקבל אך את ההרשאה מכפר חדש.
אך בבואו בעליצות-רוח זו לירושלם, חכה לו הענן בחדר הילד. שרה נפלה על צוארו בבכי:
– היינו מאושרים יותר מדי, דוד. עתה נסה אותנו האלהים מאד אולי גבה לבנו, או קבלנו את הטוב בלי תודה.
הוא ענה בנחת ובכבד ראש:
– איך שיהיה נתופף על לבנו ונקרא לנפשנו לתשובה ולענוה, ובמחלה נלחם בכל כחנו.
וילחמו, בחירי הרופאים התאספו ערב ובקר להתיעץ. כל אמנות המרפא שֻננה למען הציל את חיי הילד הקטן. אך המחלה כמו לעגה לכלהיגיעות האלה. היא הלכה הלך וכבד, הלך והסתבך. באחד הערבים עזבו הרופאים את הבית, ופניהם זועפים, במנוד ראש, אך הפרופ' שטיינעק נשאר שם. הוא וקינגסקורט לא זזו מחדר הילד החולה יחד עם ההאומנת.מרת שרה חלתה ותאנש נשבר רוח, מעצמת היגון ומיגיעות הלינה. הרופאים אֻלצו לצאת עליה במפגיע לבל תעזוב את מטתה. מרים ומרת גוטלאנד העירו עליה. דוד ליטוואק קבע מושבו באחת הלשכות בין שני חדרי החולים, וילך פעם הלום ופעם הנה, לראו, אם הכל יעשב כמשפט. ברוח נכון עשה את כל אשר היה לעשות, ופרידריך שהיה אורח לחברה לאיש עמוס הדאגות הזהיחד עם רשיד בי, אֻלץ להשתומם למראה מנוחת רוחו. לקרובים שבאוהביו אשר באו לידע ולהודע, נתן דוד את הידיעות הדרושותברוח שאנן. אבל לקץ עלה הדבר גם למעלה מכחו. אז בקש אחד מידידיו לרדת ולקדם את פני הבאים באכסדרת בית המלון. רשיד בי קבל עליו את הדבר הזה. בין מכירי דוד נפוצה השמועה מהר, כי מעמד הילד החולה הוא קשה מאד, ומכל עבר באו אנשים לדרוש לשכנו ולחקור. נשיא החברה החדשה שלח דברו בכל שעה לשאול לשלום החולה. האהבה והכבוד אשר נחל דוד בין חבריו האזרחים נגלו עתה בכל הדר עוזם. לפני בית המלון נקבצו המונים המונים משתתפים בצערו. אך מעטים מהם ידעו את פריטץ הקטן, אבל דים היה לדעת כי הוא בן דוד ליטוואק. רבים התפללו להצלת חיי הילד, אשר אולי י גדל, והיה לברכה.
ובמכפלה העליונה דבר דוד עם פרידריך, מדוכא, אך ברוח שאנן:
– הרואה אתה, ד"ר לאווענברג אהובי, זאת לא יכולנו לשנות משהיה. כן היה לפני עשרים, וכן היה לפני אלפים שנה. בהגיע השעה לאיוב, שהיה מאושר, עליו להבליג על היגון ולאמור: אדני נתן ואדני לקח.
ברגע ההוא יצא הפרופיסור שטיינעק מחדר פריטץ הקטן, וילחש:
– עוד לא הגיעה השעה 1
– אך תקוה רפה עוד צלצלה במלים האלה. הפרופיסור הוסיף: לוא אך יוכל הילד להרדם. שינה טובה תהיה אושר, ואולי גם הצלה.
– האין נהמת קינגסקורט מפריעה את מנוחת הילד? שאל פרידריך.
– לא, השיב שטיינעק – על קינגסקורט להוסיף לזמזם נגינתו, אם יאבה או ימאן. בכל פעם שפריטץ מתעורר מתנומתו הקלה, אנוס הזקן לזמר. הדבר הוא מרגיז נפש לשמוע, איך הוא עושה זאת.
– הוא אוהב את הילד אהבת נפש – אמר פרידריך.
אז החל דוד לבכות. ומן החדר הסמוך נשמע קול קינסקורט:
דער גאָטט, דער אייזען וואקסען ליעסס,
דער וואלטע קיינע קנעכטע.
ואחרי כן עברה הזמירה אל רהאָרענשטיין "דער אייף רהיינוויין פי–א–י–א-י-ישען וואָטע". אך העצבות של רהאָרענשטיין הרוכב בהיידעלברג "צום הירשען" הלכה בקרולו של קינגסקורט הלך וגדל. ובחדר הסמוך שמעו העומדים פה בחרדה אם לא תחדל הזמירה כולה.
עתה – הפסקה. לא נשמע עוד קול. וברגע הסמוך נראה קינגסקורט בפתח. עיניו היו מאָדמות מדם. ואת אצבעו שם בחשיבות, על פיו:
– הס! הוא נרדם!... קול בל ישמע בבית! מי שישמיע שם מחוץ, במסדרון, הרג אהרגנו. הנני הולך לשבת במסדרון. כאשר יתעורר פריטץ, קראו לי!
וכן עשה קינגסקורט. הוא לקח כסא, וישב במסדרון לפני חדר הילד, ויער. הוא הביט בהבטה כה מאַימת על העבדים ועל הארחים העוברים, עד כי נבהלו מפניו, ובקול נחר נהם, כי להם ללכת למקום אחר; פה יש חולה.
כן עברה שעה אחת, כן עברה השניה. אז יצא פרידריך אל קינגסקורט המסדרונה, והזקן קם בבהלה מעל כסאו:
– הקרא לי הילד?
– לא, לחש פרידריך. הוא עודנו ישן. ברגע ההוא חש, כי תופשים בראשו. קינגסבקר חבק את גלגלתו, וילחש לאזניו:
– פריטצי, אם יחי התולע הזה מחליו, אשאר פה, לעד. הוני נודר בכל תקף. קרבן זה אני מביא לרפואתו. הנני נשבע בשמי אשאלברט לבית קאֶנינסהאָף.
שעה אחרי שעה עברה. פריטץ הקטן האריך לישון. הוא עבר בשנתו מן המחלה אל הבריאות, מן המות אל החיים. ובקר היה. והתקוה עלתה כעלות השמש, וכאשר נקרא קינגסקורט בבקר את מטת הילד, היו עיני הילד מבריקות, ויריע: אָטטאָ, אָטטאָ!
– בר נש כזה – נהם קינגסברג, וינס להעמיד פנים כזועף, יען כי בוש בפני פרידריך על מרך לבו בלילה. ופרידריך אמר לו: עתה לך שכב, קינגסקורט! המנוחה דרושה לך! ואשר לדבריך שדברת אלי במסדרון, הרי אני כאלו לא שמעתי.
– לאו, אהובי ידידי! – השיב קינגסקורט בגאוה – אם כן אתה יודע רק את חֶצְיִי. מה שנדרתי נדרתי... אבל ראשית כל, יש בדעתי לישן שינה ארוכה. אחרי כן נ ראה,איך נתקבל פה בחברה החדשה, כן, כן!
ופרידריך עוד לא ידע אם בלצון, או בקשת ותום ידבר הזקן. הן כל תאות נפשו היתה להשאר פה, להיחות לחבר מועיל לחברה החדשה. לעזור לכל המעשים הטובים אשר ראה – זה היה חלום מחמדו. ועוד דבר אחד, אשר לא נועז לגלותו אף עם לבו.
אך קומסקורט עמד בדבורו. תכף ביום הסמוך, באשר שב פריטץ-הקטן לאיתנו, וגם מרת שרה נרפאה מחרדת לבה, שהיתה מקור מחלתה, דרש קינגסקורט בעצמו להוציא את מחשבתו לפעולות. הידע את השמחה שנתן בלב חברו? רשות היתה לשער כי כן הוא. הן צורר-האדם המדומה הזה נלכד בקסם הילד. אמנם לבלי התכחש לעיקריו היה מתאמץ לתרץ את יחוסו לנער הקטן. אמנם נעים לו הקטן מאד. אבל בנעימות חיה קטנה ונקיה מעון. פריטץ הקטן איננו עוד בן אדם, ועל כן לא יחטא צורר אדם באהבו אותו.
– אני מוחל לך, קינגסקורט, את הנמוקים האלה – אמר פרידריך בצחוק – ודי לי הדבר בלי נמוקים. מתי נשתדל להמנות בחברה החדשה?
___________