אלטנוילנד ד ו
VI.
עריכהספור הפונוגראף נגמר. המלים האחרונות עשו רשם עמוק בלבות השומעים.
קינגסקורט התנודד מאד ויאמר:
– נראה שהוא בן אדם מעולה, בן אדם מעולה, זה טשאָה שלכם. חבל שאיננו פה. חפצתי לחבוק את כף ימינו. אך אקוה, כי עוד נראה את פניו בטרם נלך... בדבר אחד העיר מאד את כֹּסֶף-הַדַעַת בקרבי: בדבר תעלת ים המלח. מתי נזכה להסתכל בה, בתעלה זו, הנראה לי כאגדה?
דוד הבטיח, כי האות הזה יהיה אחרי חג הפסח, אך את העת הזאת בלו בעליצות ענג בטבריא. קינגסקורט היה אוכל מצה לתיאבון, ופעם בפעם גדף את המיהדים אותו, את האציל האשכנזי הנוצרי. בחימה מיוחדת היה מגדף את עריצות פריטץ הקטן, שסרבנותו גדלה מיום ליום. כנראה, חשב הנבל הקטן הזה, שקינגסקורט הזקן אין לו כל ענין לענות בו לעת זקנתו, בלתי אם להיות לסוסו של הגרגר הזה לרכוב עליו, אך דוב-נוהם זה הרשה לעצמו את הטענות רק בשעה שפריטץ הקטן ישן, וכל תאוות המרד חלפו, מדי קרא הילד: אָטטאָ! כשהתעתדו בני החבורה אחרי חג הפסח למסעם ליריחו דרך עמק הירדן היו לקינגסקורט טענות שונות. גם הילד צריך לראות מעט את הארץ, ודוד הוא אב-רוצח אם יעזוב את פריטץ-זוטר לבדו, ובשעת הדחק ימחול הוא, קינגסקורט, גם את תעלת ים המלח, אם לא יסע פריטץ הקטן עמהם יחד. סוף דבר: הוא כה הרבה להפציר, עד כי נדרשו ההורים לבקשתו לקחת את הילד עמהם. אז העמיד קינגסקורט את פניו, כאלו אין הדבר נוגע אליו; לו אחת היא, אך הוא התעבר על ריב הילד העזוב.
עד כה וכה שבו הארדיכל שטיינעק ורשיד-ביי לחיפה. רשיד חפץ לפקוד את נוהו, אך הבטיח לפגוש אותם שנית יחד בירושלים. ולפני הארדיכל היתה המלאכה מרובה להכנות ימי הקונגרס החדש הממשמשים ובאים. לפי שהודיעו במה"ע ובמכתבים פרטיים עשתה מפלגת גייער יגיעות גדולות. על כן חייב היה שטיינעק לעמוד על משמרתו בחיפה, מקום שם נקבצו כל חוטי התנועה, ובכל שעה שֻלחו דברי הפקודות והרמזים ע"י הטיליפון או הטיליגראף אל הועדים אשר במקומות שונים. ולדוד היו עסקים לעסוק בהם בעבר הירדן בארץ הבשן, בטרם יצא למסעו ליריחו. הוא בקש את ידידיו לארוח אתו לחברה לארץ הבשן, כי גם שם יש ויש דברים ראוים לְהֵרָאוֹת. פרידריך לאֶווענבערג נדרש לו ברצון, יען כי גם מרים והפרופיסור שטיינעק נלוו עליו. אך קינגסקורט נשאר עוד בטבריא, יען כי לא חפץ לתת את מרת שרה ואת מרת גוטלאנד לנסוע לבדן בעגלת-הַמַנִיַע. האנשים הבינו, כי זו היא אהבתו לפריטץ הקטן שהמריצתהו להשאר, ולא עקצוהו בעקיפין יתר מדי בגלל בחרו לשבת בטבריא. אחרי עבור שני ימים היה לבני החבורה להפגש יחד בעמק הירדן. קינגסקורט התעתד לנסוע שמה בעגלת המניע עם מרת שרה, מרת גוטלאנד, עם הילד והמינקת ולחכות שם בבית המלון עד שוב הבאים מבשן.
אניה מהודרת, הולכת בכח החשמל, חכתה בים כנרת להעביר את ארבעת הנוסעים אל העבר השני. הנשארים לוו אותם עד האניה. פרידריך לאֶווענברג הושיט את ידו לברך את רעהו הזקן בהפרדו ממנו.
– היודע אתה פריטץ – אמר קינגסקורט בהטעמה של כעס – שאנו עושים כעת דבר חדש. זה עשרים שנה לא עזבנו איש את אחיו אף ליום אחד. בר נש, אל נא תתע שם בתהו לא דרך! פן יקחוך רעם וחזיזים... ואַת עלמה כבודה, אל נא תשתמשי בשעת הכושר הזאת לצוד את נפש הנער! הוא אך בן שלש וארבעים. המספר הזה הוא בחזקת סכנה. ועתה בשם ה'! להתראות בעמק הירדן!
פני מרים וגם פני פרידריך אדמו לשמע בדיחת הזקן. שניהם היו נבוכים בעלותם על האניה. קינגסקורט סקר עיניו אל מרת גוטלאנד, וישמח על אשר עלתה בידו להביא את פרידריך ואת מרים במבוכה.
היום ההוא היה אחד מימי האביב הצח, הנעימים מאד על פני ים כנרת. במהרה פלחה האניה את הגלים הנעים מרוח קלה מנשבת בהם. ארמנות טבריא הקטנים ובתי הקיץ אשר בה הלכו הלך וקטן, וגדות המזרח הזקופות הלכו כלך וקרב. נפלא היה מראה החרמון המכוסה שלג בצפון, והאניות מכל המינים ומכל המדות שעברו פה ושם מלאו את הים תשואות גיל ורוח חיים. כן עבר המסע אל העבר השני כחלום-יעוף. בגדות העבר השני עמדה האניה במפרץ קטן. לנוסעים היה רק ללכת צעדי מספר אל חצר המסלה החשמלית. גם לא היה עליהם לחכות הרבה לרַכֶּבֶת שתובילם. הם קבעו מקומם בעגלת-הטרקלין ויסעו לאל-קוניטרא. שם היו עסקים לדוד ליטוואק. המסלה הלכה הלך ועלה מעט, כי אל-קוניטרא היתה גבוהה אלף מתּר מן הים. בעיר הזאת היתה צומת גידי מסלות הברזל בעבר הירדן, על כן היתה לתל תלפיות. בהיותה בנויה בדרך בין צפת ובין דמשק מקומה גרם שהיתה חשובה מאד.
בצאת דוד ורעיו מעגלת הטרקלין ראו על מסלול אחד, מקום שם עמדה רכבת נכונה לנסוע לביירוט, עגלה, וממנה נשמעו קולות נערים. הנערים היו מבני ארבע עשרה עד בני שש עשרה.
– הם מסתמא נוסעים לטיול – חקר פרידריך.
– כן, לטיול קטן, מסביב לכדור הארץ – השיב הפרופיסור שטיינעק בצחוק נחת.
ומרים בארה לשומעים המשתאים, מה משפט מסע הטיול הזה. הפדגוגים קבלו מנהג נאה ומתוקן שהנהיגו נזירי הבינידיקטינים. הבינידיקטינים הצרפתים כבר היו נוהגים במאה שעברה לשלוח לארצות נכריות שיירות של תלמידים תחת השגחת מוריהם. שם למדו הנערים את השפות הזרות וגם למדו לדעת את המנהגים הזרים. כן חברו להן יחד שנות הלמוד ושנות המסעות. הצעירים האלה למדו יתר מבשנים שעברו, ושכלולם היה לא רק מזוקק יתר, כי גם הוצאותיו היו מועטות משהיו מכבר. הצעירים הקדימו להתבכר כל צרכם, והכסף שהוציאה החברה החדשה לצרך זה הושב לה מהר בנשך ומרבית. בשיירות האלה נמנו רק טובי התלמידים מכל בתי הספר אשר בארץ, יען כי אין להוציא הוצאות לחנוך נערים עצלים או חסרי כשרון. זה היה גם זרוז טוב לתלמידים להוסיף שקידה. לא היתה לתלמידים תאות-נפש יתר חזקה מלזכות בפרס המסע. ידוע, כי בשנים האלה שלטת תאוות מסע בנערים, והתאוה הזאת לא נכבשה, אך רסן הושם לה, למען השתמש בה לתכלית מועילה. משטר הושם במסעות השיירות מאלה. במקומות רבים בארצות שונות, ששם עוברות השיירות, קבעה החברה החדשה בת"ס, עם כל הדרוש לכלכלת הנערים. ערי מצער קטנות בקרבת ערי הבירה של הארצות נבחרו למקומות תחנות, כמו, למשל, אצל פאריס – ווערסאיל. זה היה יפה לגוף ולנפש מהישיבה בערים הגדולות. כל אחד מהבתים האלה היה נתון תחת השגחת מנהל, שישיבתו היתה קבועה שם, והשיירא עם מורי המחלקות שלה היתה נוסעת לדרכה אחרי עבר ששה ירחים. דרך השיירה היתה מכוונת לפי פקודות מרכז השלטון של החנוך בירושלים. הנערים למדו לדעת את העולם, בלי אשר פסקו מלמודם.
– והנערות? – שאל פרידריך בצחוק קל.
– הנערות אינן הולכות למסעות כאלה. לפי דעתנו מקום הנערה בגדוּלה הוא סמוך לאמה, אף כי למדה כל צרכה ועליה לעשות חובותיה בחברה החדשה.
בעת אשר דוד גמר עסקיו התהלכה מרים עם פרידריך ועם הפרופיסור שטיינעק לשוח בעיר העליזה, ויבקרו את השוקים. אך לא הרבה מתמונות ארץ הקדם נמצאו בהם. כי שם היו בתי הממכר שיסדו גדולי סוחרי אירופא. הארחים מצאו מקום מנוחה בבית מלון אנגלי טוב. פרידריך לא השתומם עוד על ההדר אשר ראה, כי הוא כבר מצא את הדבר נוהג כשורה, כי במקום שם יש סחר עמים, משתדלים להנעים ולעדן את החיים ולהרבות את ההנאות בעד נוסעים רגילים באלה. ארוחת הערב נערכה קודם זמנה, יען כי הארחים גמרו בדעתם להשכים קום בבקר לנסוע אל המקום הנקרא בשם בית מסכנות הדגן.
הבקר היה צח הצבעים. הארחים נסעו בסעיף מסלה קטנה חשמלית אל נוף יפה ורב הקסמים. פרידריך חש במקום הזה את רגשי האביב של שנות עלומיו הראשונות. חיים חדשים נפתחו לו למראה כל העבודה המבורכת הזאת על השדות, וגם – כמעט נועז לחשוב זאת אף בסתר לבו – קרבת מרים היפהפיה לא חסרה השפעה על עליצות נפשו. מה ברוך טעמה, ומה נפלאים ונעימים דבריה, בבארה לו כל דבר שהיה סתום בעיניו. דוד ושטיינעק היו ממלאים אחריה, בכל פעם אשר היא לא ידעה פשר. הנוף הזה של עבר הירדן היה כעין נד נצב בין המים. פרידריך לא היה בקי בתקוני הטחניק, כי גם בימי נעוריו לא ראה דברים כאלה על האָבנים, ויהי רחוק מהם, וטרוד אך בלמודי דת ודין שלו. הוא דמה אל רוב הנאורים הבינונים בימיו. עבודת בתי החרשת הסגורים וגם ה "פתוחים" היתה לו כספר החתום. בשם "בתי חרשת פתוחים" היה הפרופיסור שטיינעק בשיחותיו השנונות בעת המסע קורא לכל התקונים והאפנים הנפלאים של עבודת האדמה, שנראתה לעיניהם מדי עברם. והנוף הזה הוא נֵד בין מים, יען כי פה יקָוו המים השוטפים מצפון ומדרום. פרידריך חשב בתחלה כי שיחת חולין זו של תלמיד חכם היא הלצה בעלמא. שטיינעק בודאי חפץ להתל בו, יען כי ידיעתו כה פחותה בענינים האלה. אך במהרה נמצא הפשר. אמנם המים לא שטפו ממטה למעלה, אך כח גליהם שטף. גם בארץ תל-אביב מן הנמנע היה לשנות את חקי הטבע, כמו גם את תכונות נפש האדם; אך לרגל התרבות הכללית נחקרו כחות הטבע יתר מאז. לא צריכים היו להעמיד את גלגלי הריחיים דוקא תחת המים היורדים במורד, כמנהג הזמנים של פתיות. פלג אשר שטף לעמק, הרחק מפה כחמש עשרה או כעשרים מיל, היה מניע את הגלגלים פה, כי כחו הובא הלום ע"י חוטים, כזרם החשמל. בסוף המאה הי"ט כבר היתה ההמצאה הזאת מתוקנת כל צרכה. באמריקא כבר נתבכרה אז. מהניאגארא היו מעבירים את הזרם החשמלי על מרחק 162 קילומתר. מהרי סאן-ברנארדינו היתה אז הולָכַת הכח לעיר לאָס אנגילוס בקאליפורניא הדרומית על מרחק 133 קילומתר. אלה היו תקונים קלים מאד להעשות גם פה. וכן מוליכם הלום את כחות הים מתעלת ים המלח הדרומית ומפלגי הלבנון והחרמון שבצפון.
– המיסדים הראשים של תל-אביב – אמר דוד – היו טחניקי המים. הובשת אגמי הבוץ, השקאת השטחים החרבים ומשטר הולָכת הכחות – זה היה הכל.
אחרי מסע שעה וחצי באו אל אחוזת המופת העומדת תחת השגחת חברת צדקה בעלת מליונים, והחברה החדשה סוככת עליה. מנהל העסק הכביר הזה הראה לארחים כל הנמצא בנכסי ההוד. פרידריך השתומם ביתר על המרכז החשמלי שאצל בית מעון המנהל. שם היו הקירות מסביב מכוסים כפתורים, שקיעות, סמני מספר ולוחות קטנים. פקיד אחד ישב על שלחן הסופרים, והיה נוטל בכל רגע לאזנו את קנה השמיעה הטיליפוני, ושתי נשים לבושות בגדים פשוטים היו מגיעות ועושות פה ושם בלאט. למראה הסדר הזה זכר פרידריך, כי כזאת ראה לפנים גם בבית מרכז הטיליפונים. המנהל באר איך מוליכם ומעבירים מפה על החוטים את הכח לכל מקומות האחוזה, לפי מדת הצרך, ואף לא רגע אחד יתר מן הצרך. מפה משפיעים את הכח לא רק לעבודת השדה, כי גם לחרשת המעשה אשר לצוקר, לשכר, למשרפות היין, לבית הריחיים, למלאכת העמילן ועוד כאלה אשר באחוזה.
בכל הבתים אשר בקרו היתה העבודה רבה והטהרה מאין כמוה. משטר גלגלי הענק של האחוזה הזאת לא חולל כל רעש. פרידריך ראה מדי עברו חבורות חבורות של פועלים וכליהם על שכמם עוברים לפניו. האנשים עברו, ועיניהם נטויות למטה, מקצתם כזועפים, מקצתם כמפחדים, ושני משגיחים הולכים אחריהם. המראה הזה היה זר מעט בעיני פרידריך, אך במהרה נודע לו, כי זו היא מושבה של ענש לפושעים.
– האנשים שבים לאיתנם ברוחם ובגופם – באר המנהל – רובם מתרגלים בעבודת האדמה, ואינם זזים עוד ממנה, גם אחרי תום ימי ענשם, או יש שאנו מושיבים אותם על הקרקע לעבוד את האדמה על גבול הארץ. הכנסת האחוזה הזאת היא לישוב זה. כעבור שנים אחדות, כבר משלמים התושבים האלה. אנו מחזירים אותם בדרך זה למוטב...
כעבור ימים אחדים נפגשו הנוסעים האלה עם יתר בני החבורה בעמק הירדן, כאשר הותנה, ופרידריך ספר לקינגסקורט את מראה עיניו, ואז נהם הזקן:
– מובן, כי במקום שם אינני שוטפים המים ממטה למעלה, ובתי המאסר מלאים חופש.
עתה נסעה תיבת המניע נגבה בעמק הירדן. המסלה המתוקנה פעם קרבה פעם רחקה משפת הירדן. הירדן היה מלא על כל גדותיו כבימי האביב, הנוף מעבר מזה ומזה מלא לח וירקרק. מקומות קטנים ונאוים, ערים ומושבות הבריקו מעל הגבעות המזרחיות והמערביות. פעם בפעם סערו רכבות מסלת הברזל של עמק הירדן סָעוֹר ועבור על פני הוסעים. גם הדרך למסע העגלות הפשוטות היתה הומיה. הימים ימי נסוע רוב בני הנכר מיריחו המהוללת בתור עיר מרפא לימי החרף. החום כבר היה עז יתר מדי בעד האירופאים המפונקים. נפגשו הרבה מרכבות כתיבת המניע של דוד ליטוואק. המרכבות נשאו נוסעים עליזים, עדינות ואדונים, מרימים פעמיהם צפונה הלבנונה, כי שם תחל התקופה עתה. בסוף אפריל היו רבים באים לביירוט לנסוע משם באניות לאירופא. אז נסעו במסלות הברזל של אסיה הקטנה לקונסטנטינופול בדרך היבשה. אך למרות צאת הענוגים האלה נשארו חיים מלאים ובריאים בעמק הירדן הזה. העמקים, שכבר היו מפוארים בימי קדם, משני עברי הנהר, היו דשנים מאד. הם היו מביאים קציר כביר. הארז וקנה הנפת, הטבק וצמר הגפן צלחו מאד. אמני הטחניק של מים עשו פה נפלאות. לא רק פלגו שטף הירדן ויסדרו את ארץ צָפָתו, כי גם עשו מסגרי רגבים בעמקים להשתמש בכח המים, וגם בכח מי הגשמים, אשר לפנים בעת השממה, היו הולכים לאבוד. כל נטף היה על ידי הברכות והגולות האלה לברכה, וכל גולה – בור סיד שאינו מאבד טפה. כן שבה היתה הארץ הזאת לארץ זבת חלב ודבש! וכל הברכה הזאת עלתה במעלתה על ידי היופי. מתוך עפאי הפרדסים הירוקים ומן השדרות שעל כתפות ההרים הכסיפו חומות לבנות. בתי שיש התנשאו. האבנים היו מובאות מסביבות ים המלח. לא היה קץ לתמהון פרידריך וקינגסקורט על כל ההוד והשפע, היופי והעושר, על כל עתרת נצני החמד ושדרות התמרים ותלפיות הבנינים ותועפות הערים. ובבואם ליריחו הכלולה בהדרה עשר ידות על כל הערים אשר קדמו לה – לא שבעו עיניהם מראות.
קינגסקורט מאן לרדת מעל העגלה לבוא לבית המלון. הוא דרש במפגיע שיובילוהו מהר אל תעלת ים המלח. לאָשרו נרדם אז פריטץ הקטן, כי לולא זאת לא היה אָטטאָ יכול להרשות לעצמו דמיונות כאלה. הנה כן נשארו הנשים עם הילד בבית המלון, והגברים נסעו כברת ארץ קטנה לפאת העמק. לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח. רעם משק ושאון כביר נשמע – מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק. בדברים קצרים באר דוד את תכנית המלאכה. נודע, כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ; שטחו שפל מים התיכון 194 מתר. רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח. לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים.
וקינגסקורט לא נתן את התמהון לשלוט בו, ויערער כמו ברוח קרה:
– תחנות הכח של אשדות ניאגארא Company Niagara Falls Hydraulic Power חוללה בימי כח ארבעים אלף סוסים.
ודוד השיב:
– אמנם לא נוכל להתחרות עם הניאגארא, אף כי הוא גבוה רק חמשים מתר. שם יש מים רבים. אך אדמה, כי יפה הוא מאד, שבתחניות-הכח השונות בעמק הירדן ובתעלת ים המלח אנו מחוללים כח חמש מאות אלף סוסים.
– באמת הדין עמך, שר של מים – הודה הזקן – הדבר יפה מאד, אבל אחת לא אבינה. עתה באים אל כיור המים הזה הרבה יתר מים מאז. ואיה המוצא? ואם הַהִתְנַדפוּת היא שונה משהיתה?
– השאלה איננה שאלת עם-הארץ – העיר הפרופיסור שטיינעק – אך לכם לדעת, רבותי, כי אנו מוציאים מים המלח שעור מים במדה שאנו מכניסים אליו. אנו משתמשים במים המתוקים. אנו מוציאים במשאבים את המים משם להשקות את השדות במקומות הצרך. ההבינותם?
– אמנם אבין – צעק קינגסקורט, וצעקתו היתה נחוצה, כי כבר היה השאון גדול, מפני קרבת אֶשד המים – נערים ערומים אתם, אין להכחיש.
ויחנו לפני תחנות הכח. מיריחו עד פה לא נשקף לעיניהם ים המלח כלו כמו עתה. עתה השתרע לפניהם רחב ורחוק, בעין התכלת, גדול כנחל גנף. על השפה הצפונית ששם עמדו, רצועת ארץ קטנה היתה לימינם. היא נמשכה מתחת לסלע שמשם נפלו מי התעלה במורד. למטה היו בתי השֵׂכֶר ולמעלה בניני בתי חרשת. מסביב לכל הים, מלוא העינים, בתי חרשת ובתי חרשת. למראה קני הברזל שבעדם נופלים המים על גלגלי השֵׂכֶר, זכר קינגסקורט את הבנינים שעל הניאגארא. פה על ים המלח היו כעשרים קני ברזל איתנים כאלה, שהיו בולטים מתוך הסלע במרחק קצוב זה מזה. זקופים עמדו הקנים על בתי הנד, ומראיהם היו כמראה המחתות העשויות לעשן הארובות. אך הרעם מתוכם והקצף הלבן של המים הודיעו מה כביר נעשה בתוכם. הנוסעים נכנסו לאחד מבתי הנד פרידריך היה כמשמים למראה אימת הכחות, אך קינגסקורט, כנראה, חש את נפשו כבן בית על שדה המערכה של חרשת מעשה זו. בכל כחו צעק הערות שונות, אך מפני השאון לא שמע איש את דבריו. אך הכרת פניו ענתה בו, כי סוף סוף הוא שבע רצון. ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים, עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכחן. ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי, והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ, על פני הארץ העתיקה החדשה, ויפריחנה, ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים, חלשים, אובדי עצות ותועים...
לקץ מצא פרידריך מלים:
– הנני חש את נפשי כנטחן מן הגודל הזה.
– אותנו לא טחן הכח הגדול – אמר דוד – אותנו הֵרים.
_________