אלטנוילנד ג ב
II.
עריכהויורידו את לוח הזכוכית המבדיל בין המחלקה הראשונה והתיכונה אשר בעגלה, לבעבור הקל את השיחה בין כל בני החבורה. ביצאם מספורית, אלצו לעמוד אצל גדר מסלת הברזל בהראות מסע אשר בא מרחוק. והנה עף המסע בחפזון לפאת נגבה. והארחים השתוממו בראותם, כי הרכבת היא חסרת ארובת עשן, ויוגד להם, אחרי עבור העגלה על פני השבילים, כי הכח השליט פה וברוב מקומות ארץ ישראל במסלות הברזל הוא כח החשמל, בזה היה יתרון לישוב בארץ הזאת מכל ארצות הישוב הישנות. דוקא, בגלל אשר הכל היה עזוב ומשמים פה עד קץ המאה התשע עשרה, על כן היתה יכלת ליסד פה את מבחר התקונים החדשים. כמשפט בנין הערים כן גם היה משפט כל הבנינים האחרים כמסלות כתעלות מים, כעבודת האדמה כחרשת המעשה. הן בוא באו היהודים מכל הארצות ויכל יכלו להביא ממיטב תבונת כל העמים, והנאורים אשר באו הלום מבתי מדרש המדעים הגבוהים ומבתי המדרש לאומניות שונות באו מזוינים ונאזרים בכל דבר חכמה ותושיה, ודוקא, אלה בני ההשכלה, העברים המלומדים הצעירים, אשר לריק יגעו למצוא דרכם בחיים בארצות ששם פשה מחץ השנאה, עד כי אלצו להיות לאנשים אובדי עצות ומשתוקקים להרוס ולחתור – אלה בני הנעורים המלומדים והנואשים היו לברכה גדולה לארץ ישראל, כי הם הביאו הלום את המדעים החדשים בכל תוצאותיהם לעולם המעשה. כן הודיע דוד.
אז זכר פרידריך פתאם מלה אשר פעלה פעולה גדולה בקורות חייו, ויפן אל ידידו וישאלהו שאלה אשר איש זולתם לא הבינה:
– איש צעיר ונואש! היודע אתה עוד, קינגסקורט? אין פלא, כי יהודי בא. בימים ההם גדלו בינינו רבים כאלה. כולנו כן היינו.
אך יותר שזכרונות פרידריך משכו את לב קינגסקורט לבבוהו ספורי דוד:
– אמנם עם ערום שבערומים אתם – לנו הנחתם את הברזל הישן, ואתם נוסעים במכונות חדשות.
ושטיינעק צעק:
– ההיה לנו לקנות כלים נושנים? ואנו יכולים לקנות בטבין ותקילין שלנו כלים חדשים! ועוד, כל אשר אתה רואה פה כבר נמצא בשנות התשעים של המאה שעברה באירופא ובאמריקא – במדה יתרה באמריקא. האמריקנים עלו על יושבי התבל הישנה והסכלה. אמנם למדנו מאת האמריקנים גם במסלות הברזל גם בשאר דברים.
– לנו – השלים דוד – היה המעבר אל סדרי התנועה החדשה לא כה רב הוצאות, יען כי לא היתה עלינו חובה לסלק חובות ישנים. לא היינו אנוסים לסחוב חומר מתגלגל נמבזה ונמס עד שיסתאב ויפסל. בעגלותינו נקבעו כל ההרוָחות, כניסת אויר צח, אור בהיר בלילה, אין מכת עשן ואבק, ואין גם זעזועים, אף כי הנסיעה היא נמהרה מאד. יושבי העגלות למסע הפועלים אינם צפופים כמו לפנים. אנו מקפידים על משמרת בריאותו של העם בדרך. גם עליך לדעת, כי המסע הוא בזול גדול בינינו. בעד הנוסעים קבענו את שטת התעריף שנקבעה בארץ באדין בימי ממשלת הנסיך הטוב והחכם פרידריך. דאגנו מאד להמציא עבודה לפועלים. בינינו לא תמצא מקומות, שבאחד מהם דרושים פועלים בתכלית הדרישה, ובשני יש אנשים מבקשים עבודה ולא ימצאוה, ובין מקום זה לזה עוברות ושבות עגלות במסלת הברזל, והן ריקות, יען כי מחיר המסע הוא גבוה. מן הלבנון עד ים המלח ומגדוֹת הים התיכון עד הגולן והבשן נמשכים שבילי הברזל כמו רשת צנורות להוליך כח אדם. אמנם גם הובלת המשאות בארץ ולחוץ לארץ היא גדולה מאד, יען כי יש לנו חופי ים ובתי מסכנות לתבואת השדה וחבור עם כל מסלות הברזל באסיה הקטנה ובאפריקא הצפונית... אך לא אדבר עתה על אדות כל תועלת מסלותינו לכלכלת המדינה. הן הדברים האלה ידועים לכם אדוני, אף כי זה עשרים שנה הייתם רחוקים מן הישוב. כל זאת ידעו בני האדם על פי נסיונותיהם גם לפני עשרים שנה.
ודוד הוסיף לאמר: אך ידע לא ידעו את תפארת ארצנו היקרה. אמנם כביר מצאה ידנו בעבודה ובעמל ובחריצות, אך גם זולת מעשי ידינו היתה ארצנו מבורכת ורעננה ורב טוב היה צפון בה בידי שמים, אפס כי כל סגולותיה היו כעצמים בבטן המלאה במשך שנות מאות למכביר. איה ארץ כארצנו, אשר בכל תקופות השנה כה קרוב האביב אל יושביה? יש פה בארצנו אזור קר, אזור חם ואזור ממוצע, והאקלימים האלה הם סמוכים זה לזה. בעמק הירדן דרומה אתה רואה תמונת נוף כמשפט האקלים אשר בקרבת הקו המשוה; על גדות הים המלאות רוך תשבע נפשך ענג ודשן הריווירא הצרפתית והאיטלקית, ולא הרחק משם במתי הלבנון ומול-הלבנון והחרמון המכוסה שיבת שלג. ולכל אלה אתה בא במשך שעות מספר במסלת הברזל. אכן אדני ברך את ארצנו!
ושטיינעק מחה בהחבא דמעה מעינו.
– כן, אמר רשיד, הנסיעה היא תענוג גדול בארצנו. יש אשר אני יושב בעגלת האספקלריא ונוסע בלי מטרה הלום והנה אך למען השקיף בעד החלון.
– בעל בית נכבד, העיר קינגסקורט, אדמה כי עליך היה להראותנו את מסלת הברזל. אך חלילה לי לפגוע בכבוד תיבתך. אמנם נוסעים היטב.
ודו הצטדק: מפני שתי סבות לא נתתיכם לנסוע היום במסלת הברזל. ראשית, יען כי בעגלת המניע אשר לי תיטיבו לראות את הארץ ואת יושביה. שנית, יען כי בימים שלפני הפסח רב מסע העם במסלת חיפה-נצרת-טבריא. אמנם גם התשואות ההן, גם הערבוביה ההיא של כל העמים, גם המסע ההוא של עולי רגל למקומות קדושים לנוצרים הן מלבבות ומושכות את העינים במאד מאד. אבל ראשית חפצתי להראותכם את חיי הצבור אשר בנו.
– ואיך פתרתם את השאלה על דבר המקומות הקדושים? – שאל פרידריך.
– הדבר הזה לא קשה מאד, השיב דוד. במאה שעברה התעוררה השאלה הזאת לרגל התנועה הציונית, ואז חשבו יהודים רבים כמוך אדוני הדקטור, כי שאלה זו לא תמצא פשר. והנה אני רואה, כי הדעה הנושנה הזאת עוד קשורה היא בלבך, יען כי זה ימים רבים לא ראית את הנעשה בארץ. בתחלה, התברר הדבר כבר לפני חמש ועשרים שנה, על פי דברי החכמים יודעי העתים ושרי המדינות, כי הפחד הזה דכא רק את לב היהודים היראים מפני קול עלה נדף. המקומות הקדושים לנוצרים כבר היו זה שנים ודורות רבים אחוזות צמיתות בידי אנשים לא נוצרים. כאשר זה דורות לא היו מסעות צלב, כן גם השתנו הדעות על דבר השאלה, אם יש להניח מקום קדוש לנוצרים ברשות אנשים שאינם מבעלי הדת הזאת. גוטפריד הבויאָני ופרשיו הטובים חשבו זאת לקלון, כי פלשתינא בידי המשלמנים. ואיה ראית עקבות רגש כזה בין הפרשים והגראַפים באחרית המאה התשע עשרה? והממשלות? הנועזו להציע לפני בתי נאמניהן לקיים בידיהן מכסת כסף לגאולת הארץ הקדושה מידי המושלמנים? ועוד עליך לזכור, כי כל מלחמה כזאת עתידה היתה לסכסך את הממלכות לא רק בתוגרמא, כי גם אשה ברעותה. כל מסע צלב כזה לא היה מסע הצלב כנגד חצי אגן הסהר, כי צלב כנגד צלב. כן הכירו העמים וידעו, כי אך טוב לכל להחזיק את המשטר העומד על עמדו. ואמנם זאת היתה רק בגלל התועלת. אך בלעדי זאת היתה עוד סבה גבוהה, שיסודתה ברוח. איש לא שם לב מי הוא בעל המקום הקדוש. בעלי הדת המעריצים באמת את המקומות הקדושים החלו להבין, כי טוב ונאוה שלא יהיו אלה ברשות איש יהי מי יהי, אך יהיו רשות כללית. הדבר הוא דומה אל דעת הרומאים, שהניחו ליסוד מוסד במשפטיהם res sacrae, extra comercium זאת היתה הדרך הטובה והבטוחה בדרכים לעשות את המקומות הקדושים לנחלת כל המאמינים. בבואך לנצרת, לירושלים או לבית לחם, תפגוש בארחות עולי רגל, העוברים איש במסלתו בשלום, וחימה אין להם. גם אני, אף כי כל לבי נתון ליהדותי, מתבונן בלב רגש אל המראות ההם.
– זכר לוּרד אשר בהרי הפירינאים עולה על לב המבקר את בית לחם או את נצרת, אמר שטיינעק. גם שם כה רבה התנוענ, כה עצום מספר בתי המלון החדשים ובתי המקלט וזבוּלי הנזירים.
השיחה נמשכה בין הנוסעים עד בואם אל המישור. משם והלאה השתרעה שפלה ארוכה, צומחת בעתרת שפע חטה ושעורה, דוחן וכוסמת, שומשומין וטבק. פה ושם כפרים מזהירים כעצם השמים לטהר וחצרים בודדים בעמק ועל כתפות ההרים. כרים וגאיות הפיקו עליצות במראה דשן אדמתם, ועליהם מקנה וצאן רועים כדָבְרָם. הלום והנה נראה ברק ברזל המכונות הגדולות העשויות לעבודת השדה. תחת קרני שמש האביב עשתה כל תמונת הנוף הזה פעולה מלאה חדוה ושלוה בלב הרואה.
ויעברו דרך מקומות קטנים אחדים, ויציצו לתוך חצרות נאים אשר לאכרים היושבים שם, ויראו את האנשים ואת הנשים בעבדם עבודתם, ואת הילדים בשעשעם במצחקם, ואת הזקנים אשר שבעו צחצחות זיו השמש בשבתם לפני הבתים. הם התפלאו לראות כי מספר עוברי ארח הולך וגדול ככל אשר האריכו לנסוע. גלוי היה, כי כולם שואפים אל מטרה אחת, וכנראה, היתה המטרה הזאת אחוזה משתרעת שם על ההר לפאת נגב. הנוסעים מהרו להעביר את עוברי הארח, את האנשים ואת הנשים שקדמום בברכת שלום ובקריאות הידד. נמצאו גם אחדים שהביטו זועפים כמתאוננים. ומאחורי עגלת המניע גברה התנועה עוד יתר. מדי עברה העגלה יצאו מכל חצר אשר בחצרות האכרים אנשים שאחזו דרכם ללכת, ומקצתם רצו. יש גם אשר עלו על סוסים וימהרו לרכוב אחרי העגלה. כן גם היו אנשים אשר עלו על דו-אופנים ויחתרו להשיג את עגלת המכוֹנה. ארחי דוד שערו, כי יש מחכים לכל הכבודה הזאת.
ואמנם כן היה. האחוזה שאליה נהרו נקראה בשם "כפר חדש". היא התנוססה בתפארת עשרה, ביפי המקנה, בהוד הקמה ובמבחר הסדרים אשר בשדות. לפני בית הקהל הכלול בהדרו חכה חבר אנשים, ובהגיע עגלת המניע הריע קול אדיר וחזק מפיות אנשים למאות, קול קורא הידד!
– הידד הוא כמו Hoch באשכנזית, אמר רשיד אל קינגסקורט ברדתם מעל העגלה.
– כן שערתי, כי זה הוא Hoch או Nieder – צפצף הזקן.
הם לא יכלו לבוא מהר אלהבית, כי להקת ילדי בית הספר יצאה לקראתם ותשר שיר בשפת עבר, שיר ברכה לקדם את פני הבאים בתודה ובקול זמרה, ועליהם היו לשמוע את השיר הזה מעוּמד. ופריטץ הקטן היה עוד הפעם עלז מאד וילוה בקול בלי מלים את שיר הילדים, בשכבו בחיק אומנתו.
אז יצא ראש הקהל פרידמאן, אכר איתן כבן ארבעים שנה וישמיע דברי ברכה קצרים, וביתר אהבה קדם את פני ראש המפלגה ליטוואק ושטיינעק. הוא דבר במבטא שפת היהודים הרוסים המדוברת.
– רעם ותמרות עשן! נהם קינגסקורט לאזן דוד העומד אצלו, לא ידעתי כי ראש מפלגה אתה.
– רק דרך אגב, לשבועות אחדים, מר קינגסקורט. אין זאת אומנותי.
ועוד אכר נגש, וגם הוא אדם כביר, ופניו שזופים משמש. הוא גלגל כנבוך את כובעו בין כפות ידיו הקשות ויאמר בקול לא-נכון:
– מר ליטוואק ומר שטיינעק, הרשוני גם אותי להשמיע דבר.
אגרופים אחדים נטו אל מול הנואם בהיסח הדעת להזיזו משם. רבים צעקו:
– אל ידבר מענדיל! לא לו לדבר.
אך מענדיל עמד עשוי לבלי חת, ועקשותו גדלה כאשר נסו להפריעהו.
– אדבר!
אז התחולל שאון. היה לא תהיה – צעקו הרבים. ורעי מענדיל זעקו: כן, כן, ידבר!
ודוד השקיטם בתנועת כפו אשר הרים למעלה:
– ידבר!
ומענדיל אמר בלעג אל אנשי ריבו: אתם רואים! מר ליטוואק הוא חכם מכם החמורים. והנה הדבר אשר חפצתי לאמר הוא רק זה, כי לא בשם כל הקהל דבר פרידמאן.
שאון חדש:
– כן, כן! הוא ראש הקהל! ומענדיל הוסיף לאמר בלי שים לב אל הצועקים:
– רשות לו לקבל את האורחים. כן, זו חובתו ויעשנה. בזאת דבר בשם כולנו יושבי חפר חדש. אין אנו גסי רוח כנגד ארחינו. אבל אין לו הרשות לקדם את פני הארחים כתור מנהלי מפלגה. אצלנו בכפר חדש יש עוד מפלגה אחת, שאיננה המפלגה של מר ליטוואק. זאת היא אשר חפצתי לאמר לכם, מר ליטוואק ומר שטיינעק.
הסערה שככה בעת אשר דבר מענדיל את דבריו, גם קרוב היה לשער, כי רבים רצו את הדברים המבדילים בצדק בין הכנסת ארחים ובין דברי מפלגה.
– האמנם כן – חקר קינגסקורט את שטיינעק – האמנם באנו הלום לארץ אויב?
– כרסם לא ירכסמונו – השיב שטיינעק. הלא על כן באנו להחזירם למוטב. אני אני אתקן את גלגלותיהם הכפריות... למען השם, איה דרשתי? ויבדוק בצקלונו שהגיש לו משרתו: דרשתי איננה!
מרת שרה צחקה: הלא בילקוטך היתה הדרשה.
– אך עתה זכרתי, כי היא מונחת בקופסא.
ומרים אמרה: דבר נא כאשר עם לבך בלי הכנות.
אך שטיינעק העוה פניו כנואש. הוא לא צלח לדרוש דרשות בלי הכנות.
ובהמון האכרים נפתחה מסלה, "רב שמואל בא" קראו רבים, ויפנו לו דרך בכבוד.
רב שמואל היה איש זקן הולך שחוח ונעים המזג. הוא אחז בכף דוד ויחבקנה ויברכהו בכל לבו. גלוי היה, כי אין לבו הולך אחרי מענדיל והעקשים.
ומרים ספרה לארחים בלט מי הוא הרב בעל הזקן הלבן הזה. הוא בא אל הארץ עם הנודדים הראשונים, בעת אשר המישור הרענן הזה היה עוד שומם כולו, והמישור אשר מאחורי גבעות הצפון היה מלא רפש וחלאה, ובדרום היה עמק יזרעאל בקלקלתו הישנה. רב שמואל היה רועה ומטיף לאנשי כפר חדש, שרובם באו מרוסיאויחלו לעדור את הארץ בעמל כפים ובזעת אפים. הוא היה וגם נשאר רב הכפר, ויחזק את מעמדו בקהלתו, אף כי קהלות גדולות היו קוראות לו לבוא להסתפח על כהונותיהן, כי כבד כבדוהו כל העם בגלל מעשיו וחכמתו. החלק המזרחי של הכפר הזה, מקום שם ביתו הקטן של הרב, נקרא בשם גן שמואל, ובימי החג, מדי הטיף הרב שמואל בבית הכנסת שבכפר חדש, היו אנשים חרדים באים מרחוק לשמוע את מדברותיו.
וראש הקהל פרידמאן צוה להגיש לארחים משקה-קבלת-הפנים וגם לחם. במגרש מאחורי בית הקהל נטעו אהל גדול מאד. על עמודים גבוהים וענפי עצים מתחו יריעות בד הספנים לפרש צל, ושמה הלך העם.
וסדן-עצים הוצג לשמש כבמת נואמים, ובקרבת הבמה הוכנו כסאות לרב שמואל ולארחים, ולנשארים היו ספסלים ומקצתם עמדו.
ופרידמאן דבר בראשונה ויבקש את השומעים לבל יפריעו את הנואם, גם אם אין דעתם כדעתו. כבוד כפר-חדש דורש זאת מאת העם. אז נתן רשות לארדיכל שטיינעק לדבר, ושטיינעק עלה על הבּמה, וישתעל פעמים אחדות, ויחל לדבר, ויהי בראשונה ככבד פע מעט, אך מדי הוסיף לדבר שטפו דבריו כזרם עוז:
חברים יקרים! לי קרה אסון... בדרך... הנה אבדה לי... דרשתי. הכינותי לי דרשה בעדכם, היא היתה דרשה טובה ויפה, ועליכם להאמין לי, כי לדעת אותה לא תוכלו.
אנשים אחדים צחקו, ושטיינעק הוסיף לאמר:
בחברתנו החדשה הגענו עד מקום מולד תקופה נכבדה – תקופה נכבדה, לא אגיד לכם דבר זולתי זה: תקופה נכבדה.
הנואם מחה את הזעה מעל פניו.
– ומה התקופה הזאת, ידידי האהובים? אבל בטרם אפנה אל התקופה הזאת, אבקש לשוב אל זכר ימים עברו. מה היו ימים עברו שלכם, שלנו? מה? הַגֶתּוֹ!
קריאות: נכון מאד!
– מי הוציאכם מן הגיתו? מי?
ומענדיל קרא בקול חזק: אנחנו לבדנו!
קריאות: מנוחה, מנוחה!
אך שטיינעק הלך הלך והתלהב:
– מי זה: אנחנו לבדנו? מה? המענדיל, או איש זולתו?
ומענדיל הוסיף לצחוק: העם!
– אבקש לבל הפריעני מה? יכול אני לקבל ולקיים את המלה שנזרקה מפי מענדיל. העם, כן! פשיטא, העם, אבל העם לבדו לא יכול לעשות זאת. עמנו היה מפזרבכל הארצות, אגודות אגודות קטנות ואובדות-עצות, בטרם היתה יכלת בידו לעזור לנפשו, נחוץ היה לקבצו.
ומענדיל סאן עוד הפעם:
– כן, כן, המנהלים. כבר אנו יודעים זאת!
אז השמיע פרידמאן את רעם קולו: כרגע תדום מענדיל! – אבקשך מר שטיינעק, הוסיפה נא לדבר!
– כן, כן, אוסיפה לדבר. מענדיל אומר: המנהלים. אדמה, כי כמתלוצץ דובבו שפתיו את המלה הזאת, אבל נכון הדבר. ומה היה אז גייער המסיתכם עתה? זאת אגיד לכם, דקטור גייער שלכם היה רב שונא ציון. אני אני ידעתיו. גם אז היה צורר לנו, אך הוא שם מסוה אחר על פניו, מסוה שונה ונבדל כולו. רק בדבר אחד לא שנה. אני אגיד לכם את אשר היה, את אשר הוא ואת אשר יהיה. הוא הרב המבקש את התועלת הסמוכה שבסמוכות. כאשר גמרנו אמר להרים פעמינו לבקש את עמנו ואת ארצנו, קללנו הרב ד"ר גייער קללה נמרצת. כן, הוא שם אותנו לסכלים ולנוכלים.
ואיש צעיר כבן חמש ועשרים שנה נגש אל הבמה, ויאמר בסבר פנים יפות:
– סלח נא, מר שטיינעק! זה לא יתכן. הלא נודע תמיד, כי אנחנו היהודים הננו עם ככל העמים, ופלשצינא היא ארץ שרשנו, ואם כן לא יעלה על הדעת, כי ד"ר גייער היה מחליט את ההפך.
– אבל כן עשה – צעק שטיינעק ומפיו יז קצף. הוא כחש בעמנו ובארצנו. הוא היה קורא בתפלות את השם ציון, ולשומעי דבריו באר בלשון תהפוכות, כי לא זאת ציון, אך השם הזה שאול הוא מאת ציון לענין אחר. הכל הכל נקרא בשם הזה, זולתי מה שהשם הזה הוא שלו. ציון בכל מקום, זולתי – בציון!
אנשים אחדים צעקו: לא, לא! זאת לא אמר גייער, זה לא יתכן!
אך רב שמואל קם וישען על משענתו בידו האחת ואת ידו השניה הרים. ותהי דומיה מסביב.
– אמת הדבר, אמר הזקן. היו רבנים כאלה. אולי היה גם גייער אחד מהם. זאת לא אדע, בזאת עלי להאמין למר שטיינעק, אבל היו רבנים כאלה, היו כאלה... וישב עיף על מקומו.
ושטיינעק הוסיף כסער מתחולל:
הרבנים של התועלת הסמוכה מררו את חיינו, והם עושים זאת גם עתה. אז, בימים הקשים, לא חפץ כי ידובר על דבר ארץ ישראל, ועתה הוא חובב ארץ ישראל יתר ממני. הוא האוהב ארץ מולדתו, הוא בן עמו, ואנחנו אוהבי בני הנכר, ואולי גם בני הנכר בארץ ישראל. כן! הוא חפץ להפרידנו מן הצבור. הוא עורר שנאה ביניכם ובינינו. הוא סוקר בעיניו, אך לטש ילטשן אל התועלת הסמוכה. לפנים, בגתו, היו העשירים בעלי הזרוע בקהלה, אז היה מטיף לפי טעם העשירים. לעשירים היתה אז דעת הלאום וארץ ישראל לא לפי טובתם, וכן היה מטיף. אז היה אומר תמיד, כי חלילה לעם היהודים לשוב. אז היה הדבר הזה שואה ואיד ליועצי המסחר, לחלפנים. אז המציאו הוא וחבריו את האגדה על דבר הַמַלְאֲכוּת הנתונה על שכם היהודים למלאותה. היהדות נוצרה למען תת לקח לעמים. על כן חייבים אנו לחיות בנדודים. לוא לא שנאו ולא בזו אתנו העמים, בכלל, דַּיָּם ללעג לנו בגלל החוצפה הזאת. וציון לא היתה ציון! אבל באמת לא אנחנו נָתַנּוּ לקח, כי אם קבלנו לקח, יום יום, קבלנו וקבלנו, לקח דמים וכאב אנוש. עד אשר קמנו ועד אשר מצאנו דרך לעבור גאולים. אמנם אז בא גם האדון ד"ר גייער אחרינו, הוא וחוצפתו, הוא וצביעותו. ופנים אחרות עתה – יהי שם ה' מבורך! – לקהלות היהודים. לא העשירים לבדם מחוקקים את החוקים, אך כל העם. הנשיאות בקהלה איננה עוד גמול בעד עסקים טובים, כמו לפנים. אין אנשים נבחרים לרגל עשרם, כי אם לרגל ישרם וחכמתם. ועל כן בא מועד לשית בחלקות להמון העם. עתה נחוץ למצוא דרך להורות להמון עם את התועלת הסמוכה, ועל כן משמיעים את הקול כנגד בני הנכר. אל יקובל לא-יהודי לחברה החדשה. ככל אשר ימעט מספר אנשים היושבים אל השלחן הערוך, כן תגדלנה המנות לאיש ואיש. המאמינים אתם, כי זאת תועלתכם הסמוכה? אבל שקר הדבר. הארץ תדל ותשם, אם תאחזו בדרך נבערה כזאת. אנחנו לא נזוז מן היסוד, כי כל איש אשר שמש שתי שנים בעבודת החברה החדשה כחק, אם היו דרכיו ישרים במשך שתי השנים, יקובל לחבר ויהי בן מי יהי ובעל איזו דת שתהיה. ועל כן אני אומר לכם, כי חובתכם להחזיק בדבר שעל ידו גדלנו: בחופש הדעה, בסבלנות, באהבה לכל בני האדם. אך אז ציון היא ציון! אתם תבחרו איש אל הקונגרס. בחרו באיש אשר לא יבקש את התועלת הסמוכה, כי אם את הקבועה. ואם תבחרו באיש מאנשי גייער, אין אתם ראוים שתזרח על ראשכם השמש היפה של ארצנו הקדושה. כליתי דברי.
הדברים לא פעלו פעולה חזקה, אך פעמים אחדות עשו מלים אחדות רשם, ואולם הדברים האחרונים כמו הכעיסו. אך מאת איש אחד הפיקו רצון – מאת מר קינגסקורט – אבל הוא היה אך ארח בכפר חדש.
__________