אלטנוילנד ד ד
IV. עריכה
השעה היתה מאוחרת, והשומעים יָגעו. ועל כן נחלט לדחות ליום אחר את יתר דברי הפונוגרף.
החבורה יצאה.
הלילה היה ליל ירח בהיר בשחקים, והטיול ממעון הקיץ של ליטוואק לארך גדות הים עד בית המלון היה טיול מְעַדֵן ומשובב נפש. קינגסקורט הלך בראש עם הפרופ' שטיינעק, הלך ושאל הלך ושאל. לאט לאט התעורר בו הרגש לענין-היהודים הזה, אף כי מסר וחזר ומסר מודעות, כי רק בגלל הגאוניות של חרשת המעשה החדשה הוא שם לבו לזה. לבריות, יהיו יהודים או אינם יהודים, לא יוכל לשים לב. הוא יהיה תמיד צורר בני האדם, ואולת היא בעיניו לאהוב את הָרֵעַ, שאיננו ראוי להיות נאהב. אבל כקבלנות ענקית טובה בעיניו יציאת היהודים הזאת, וגם יחפץ לשמוע את יתר דברי הפונוגראף.
יתר ארחי הסדר התהלכו צמדים, או לשלשה, הלך ושוחח. באחרונה התהלכה מרת שרה עם פרידריך. הוא היה נמוג בדמעות, ולא הביע לחברת טיולו אף מלה אחת. כמעט כבר הגיעו אל מטרתם כאשר שננה לשונה לעקצו בגלל דומיתו. אז התעורר ויאמר:
מה נפלא הליל! הירח על ים כנרת – וכל הנפלאות האלה, שהן כה טבעיות. גם אני חפצתי לשאול את שאלת הסדר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כבר אני משער: על ידי החירות. זו היא החירות הקדושה שעל ידיה נהיה לאנשים... אח, מרת שרה, אשרי מי שיוכל לחיות ולעזור פה.
– האתה לא תוכל?
– לא! קינגסקורט אומר לנסוע מהר.
– מה? השיבה בצחוק – זה יתוקן. שניכם נתונים ברשותנו. אתה כמציל משפחתנו, והוא כידידך. בקרוב אקבע פה את ישיבת האדון לאֶווענברג – בבקשה, אל תמחה! הן גם לי המשפט לדבר דבר. וגם את המְנַהֵם הזקן אדע לקשור בעבותות אהבה.
ופרידריך קרא בקול עליז:
– התחפצי להשיא לו אשה?
– לוא חפצתי, כי עתה יכולתי. יכולתי, למשל, להשיא לו את מרת גוטלאנד, או את מרים אחות בעלי.
– זו מהתלה אכזרית יתר מדי כנגד הזקן.
– אין גבר – השיבה בכבד ראש – זקן מדי לקחת אשה. זה יתרון זכיותיכם לעולם, למרות שווי זכיותינו עמכם. ועוד: עבותות אהבה אחרים לי לקשור את מר קינגסקורט שלך. הוא מתרפק באהבת פריטץ הקטן שלי. הלא זאת רואה כל איש, ואין פלא, כי אמנם אין ילד נחמד כפריטץ שלי.
ופרידריך ענה אחרי קול-אֵם זה:
– אמנם הוא יפה מאד.
– ויותר שהוא יפה, הוא חכם, ויותר שהוא חכם, הוא טוב – אמרה ברגש – הנני אומרת לך, כי אחרי אשר כה הסכין להשתעשע עם הילד, לא ירפה ממנו.
צחוק קל סלסל את שפתי פרידריך כשמעו את דברי התום מפי האשה הנבונה, ולא רצה לשלול ממנה את אמונתה, כי הזקן לא יוכל להפרד מן הילד. ואמנם – הוסיף פרידריך לחשוב בלבו – הילד הוא באמת נחמד מאד. באחד הימים ראה פרידריך את הזקן זוחל על ארבעתים, והילד רוכב עליו.
הזקן נכלם מעט, ויקם ויאמר אל פרידריך: הנער הזה יהיה לפרש, ואל הילד פנה ויאמר: ועתה לך אל אומנתך, פן אכך.
והילד ידע, כי אך התולים עם הזקן ויוסף להלחץ אליו, ולא עזבהו, וכאשר רצה הזקן להפרד ממנו צרח בקול מר, ואז העמיד הזקן את פניו כמתנדב, בגלל השלום, ויוסף לשעשע את הילד.
כי הוא בא בימים, ולא ידע את העריצות ואת הקסם של ילד קטן. הוא לא שער, כי עולל כזה, שאֹדם חכלילי שפוך כזהר השמש על פניו הקטנים, רב כחו לצודד נפש איש. ויען כי לא שער דבר, וגם לא יכול לעמוד על נפשו היתה עַבדותו מַצחיקה מאד. פריטצי הקטן קרא לזקן את השם אָטטאָ. הבלשנים שבחברה זו מצאו פשר, כי יסוד השם הזה הוא: "היה האָטטא", הן ההברות הראשונות שהחליפו ביניהם אדאלברט לבית קאֶניגסהוף, המכונה קינגסקורט, ופריטצי ליטוואק. אם כה ואם כה, מר קינגסקורט היה לאָטטאָ.
כל עוד היה פריטץ הקטן בעולם המעשה, לא יכול אָטטאָ לעסוק ולטפל באיש זולתו. רק אחרי אשר העריץ הרך, בעל הלחיים החכליליות, נרדם אחרי ארוחת הצהרים, יכול היה קינגסקורט לדרוש לשמוע את שאר ספור יוסף לוי. לא כל הנאספים אתמול באו גם היום. מרת גוטלאנד שעמדה בראש חברת נשים מבקרות חולים, טרודה היתה באחד מבתי המרפא. הפּאָפ שב לצפורי. גם האבא איגנאטיוס לא יכול לבוא. האחים שטיינעק הבטיחו לבוא מהר, אך הלא יוכל הפונוגראף לשנות ולשוב לשנות את הדברים. ועל כן יוכלו גם אלה אשר יאחרו לבוא – לשוב ולשמוע.
דוד צוה להביא את הפונוגרף אל הטרקלין שבמכפלה הראשונה, הסמוך אל החדר אשר בו שכבה אמו החולה. מצבה היה טוב מעט מאתמול. אפשר היה להביאה על הכסא המגולל. היא ישבה, ועל פניה כעין הדנג שחוק-צער, ואזניה היו קשובות כאזני האחרים. לימינה ישבה מרים על הדום כסא, ופעם בפעם חבקה את כף אמה. הזקן ליטוואק הרויח לעצמו בנקליט גדול, וכן גם קינגסקורט. רשיד-בי עזר לדוד בתקון הכלי, ואחרי כן ישב על מקומו שאנן. מר הופקינס הטוב ישב עם פרידריך בקרן זוית. פרידריך יכול היה להשקיף מעל לראשי הנאספים בעד החלונות על פני הככר עד ההרים אשר מעבר לים. ובינו ובין תמונת הנוף תבנית מרים מופעת, והיא עוטה אור כולה.
דוד קרע את המעגילה וקול יוסף לוי שב אל המלה האחרונה בספור מיום אתמול: זה היה בעיקרו התקון הראשון.
ותהי רוח החיים באפנים. שמועות טובות באו מאת אלאדינו על דבר הקנינים הטובים שהצליח לקנות. שטיינעק הודיע, כי בחדש מאֶרץ יפתח בחיפה בית משרפות לבנים ובית מלאכת שיד ע"פ תקונים חדשים. ווארשאווסקי וליאונקין בשרו, כי רוח טובה שוררת בכל האגודות המקומיות. ברוֹנסטוֹן וכהן כבר קבלו ערובות להשיג את המקנה לימי האביב הבאים.
וחובתנו היתה לזכור לא רק את העניים הגמורים, כי גם את אלה שיש להם הון רב או מעט, והם חפצים לנסוע לארץ ישראל. לא נכון היה הדרך לעזור לאלה באפן שנעזרו העניים, ע"י המצאת עבודה, או ע"י תמיכה. בעדם ראוי היה למצוא ישע אחר. החזקתי בדעתו של הכדיב ישמעאל המצרי. כל מי שהתחיב לבנות בית בהוצאות שלשים אלף פרנק לכל הפחות, היה מקבל מאת ישמעאל את הקרקע חנם. גם אני עשיתי כן, אך תנאי התניתי כי לשנת החמשים ישוב הקרקע אל החברה החדשה. הלא גמרנו בדעתנו לשוב לשים בארץ את היובל העברי העתיק. הכל יודעים איך הצליח הכדיב בעצתו הישרה לבנות את קאהירא בצבי תפארתה. גם בינינו דמתה פעולת החק לפעולתו שם. כמעט אך הודיעו אנשי האמנה אשר לנו את דבר ההנחה הזאת, ומהר באו מכל הארצות הודעות המונים המונים מאת החפצים לבנות. אז אִזן המזכיר הראשי וועלנר עם הסולל הראשי פישר את התקנות בעד החפצים לבנות. תבניות חיפה, יפו, טבריא ועוד מקומות אחרים כבר היו נכונות בכלליהן לפני צאת שטיינעק. גם המציא ארדיכלנו טפוסים רבים לבתי אזרחים. העתקות התבניות האלה, ועל כל אחת מחיר העבודה, שֻלחו אל החפצים לבנות, וגם נאמר להם, כי אין הם חיבים לחקות אך את התבניות האלה. ביום 31 מאֶרץ, בראשית ירח האביב, נועדה החלוקה הראשונה של הקרקעות. בעת החלוקה הזאת נועדו לקבל קרקעות כל אלה שבקשותיהם נתקבלו עד היום ההוא, אך מראש הותנה, כי החפץ בקרקע לבנין יכנס בתור חבר לחברת התושבים, וסלק לאוצר החברה החדשה במזומנים או בשטרי ערך את שליש הכסף הדרוש לבנין, וגם יבא בעצמו או ע"י שליחו ליום החלוקה. כסף הפקדון הזה רשאי היה לתבוע שישיבו לו אחרי תום הבנין.
אז צויתי לוועלנר לתקן תקנות בדבר חלוקת הקרקעות לבנין. ביום ראש חודש האביב נתנה הרשות ביד פקיד החברה החדשה לבחור בכל מקום ששם נמצאו חפצים לבנות – ועד של שלשה, של חמשה, או של שבעה אנשים, נבחרים מן הבאים. לחלוקת הקרקעות קדמו אלה שחפצו להקדים לבנות. וכשחפצו בעת אחת היה דין הקדימה לאגודות גדולות לפני הקטנות. באחרונה באו היחידים. וכשכל התנאים היו שוים, הכריע הגורל. לאגודות נִתּן משפט הבכורה, כדי לעזור לכונן היטב את יסוד הישוב ע"י אנשים שכבר היו חברים ויתלכדו. לרגל הדבר הזה התחברו גם היחידים לאגודות, והאגודות הקטנות התחרו יחד ותהיינה לגדולות לבל יגרע חלקן. כן נמנעו ריבות בתוך חירות גמורה. גם נקבעו תקנות לחלוקת המקומות בין חברי האגודה. המקבל עליו בשעור גדול את מסי המקום קבל גם כמדה זו קרקע יתר. מסי המקום נועדו לתקון המסלות, לתעלות, למאור, להספקת המים וכדומה. החקים הישרים האלה לא פגשו כל מכשול. על פקיד החברה היה לכתוב תעודה, והועד היה חותם. התעודה שֻׁלחה עוד ביום ההוא אל לשכת זכיות הקנין של הנהגתי הראשית בחיפה. אם היתה עשויה עפ"י החקים ולא נשמע שום ערעור היה לה תקף, וכעבור שבוע קבל מי שהתעודה כתובה על שמו שטר אפותיקו. כשהיה ערעור, בקרה נעשתה במקום ששם נכתבה התעודה. למטרה זו יסדתי בתי פקודות נוסעים, שהיו כסניפים להנהגתי הראשית בחיפה. בכל בית פקודות כזה היו שני פקידים יודעי דין ומזכיר אחד. לבית פקודות כזה נתנה רשימת המקומות שמשם באו הערעורים, וחובתו היתה לנסוע ממקום למקום ולחקור חקירותיו. התוצאות הוטלו ע אלה שנמצאו חייבים בעברת דין. בעד לשכת זכיות הקנין צויתי לוועלנר להביא לי חמשים יודעי דין מוסמכים וד"רים צעירים לחכמת המשפטים מארצות שונות. צריכים היינו ליודעי דין בעלי לשונות שונות. יען כי חליפות המכתבים היו גם כן בשפות שונות.
רוב המכתבים היו הידיעות, שהוצרכנו לשלוח לשואלים אותנו בדבר עסקים שונים שיש לעשות. במקצוע זה עבדו יודעי הדין שתחת וועלנר שכם אחד עם המחלקה הטֶחנית שתחת פישר. הודענו במה"ע בכל הארצות כי מבקשי עסקים, החפצים ליסד איזו חרשת מעשה באחת מארצות גדות הים התיכון, והון בידם, יכולים ליהנות עצה ותושיה בדבר אפני העבודה, ולעת הצרך גם כסף בהקפה לצרכי מכונות. כל פוסתה הביאה לנו חבילי חבילין של מכתבים מאלה שהגיעו אל מערכות מה"ע שבהם הודענו את הודעתנו. התשובה היתה קלה, כי רוב השאלות נגעו אך אל הארץ: איזו היא. בעד השאלות השוות הספיקו תשובות שוות, שהכינותי לי בדפוס. ועל הסופרים היה אך לכתוב את האדריסין. אך במהרה נמצאו בין רבבות כותבי המכתבים גם איזה מאות בעלי הצעות נכבדות. ולא רק מבין היהודים. בתחלה היו הרוב לא יהודים, וביניהם אשכנזים פרוטסטנטים ואנגלים, מפני שהם העסקנים החרוצים שבחרוצים בישובו של עולם. בעריכת התשובות לא שמנו לב אל העם ואל הדת. כל הרוצה לעבוד את אדמת ישראל היה רצוי לנו. לשכת הטחניק ולשכת המזכיר שלחו את תשובותיהן בתום ומישור. מובן, כי בטרם נכנסנו בעסקים עם איש, הקדמנו לחקור על אדותיו אם ראוי הוא לכך. לראוים עשינו את כל ההנחות האפשריות. דורשי העסקים שפנו אלינו לא נזקקו לשלם שכר למוד כאלה הפונים אל אחרים. מאתנו נודע להם איה כבר יש תחרות יתרה, ואיה איננה עוד. עסק החברה החדשה דרש, שכל העסקים הסמוכים אליה יצליחו. ע"כ שמשנו את בעלי העסקים החפשים כאלו היה זה עסקנו שלנו. מהשאלות והתשובות האלה של לשכת המזכיר הלונדוני התפתחה מעט מעט המחלקה אשר לנו לסטאטיסטיקת העבודה והעסקים. עלינו לשבח הרבה למחלקה זו בעד התועלת שהביאה לנו. מידה זאת לנו שעלינו למדרגה הנכחית: חירות בלי עודף עבודה בבהלה, סדר בלי לחיצת היחידים.
אחרי אשר תקנתי דבר זה ועוד כמה דברים עסקתי בענין מצהיל...
ברגע זה רמזה מרת ליטוואק החולה בידה לבנה, ודוד עצר מהר את המעגילה ויחש אל אמו. היא היתה יגעה ותבקש לשכוב במטה, ודוד ומרים הסיעוה על כסאה לאט אל החדר הסמוך. הכואבת האמללה קרצה בעיניה כמברכת ברכת פרידה את הנאספים. אז נסגרה הדלת. ליטוואק הזקן התאנח, וגם יתר בני החבורה היו עצובים.
__________