אלטנוילנד ב ג
III.
עריכהופרידריכסהיים ארמון גבוה, בנוי בסגנון המאורים, ופרדסים סביב לו. שלבי המדרגות, ששם עולים אל הארמון, לבנים, ואריה חצוב באבן רובץ לפניהם. ועוד הפעם עלה על לב פרידריך זכר דברי הנער הקטן, בן הרוכל, כאשר דבר על אדות ארי יהודה: "אשר היה ליהודה, יוכל לשוב ולהיות. הן עוד אֵל עתיק חי!" כן דבר הנער אז, והחלום קם ויצא לפעולות...
ויתן השוער אות בפעמון, בבוא דוד ליטוואק בחברת ארחיו בשער-השבכה, ויחכו שני עבדים על שלבי המדרגות לבואם.
– אצוה לבקש את אשתי ואת אחותי לבוא אל האולם התחתון – אמר דוד לאחד העבדים האלה. והעבד מהר לעלות על המדרגות המכוסות יריעות אל המכפלה הראשונה, והעבד השני פתח לפני הבאים את דלתי האולם. ויבואו לתוך לשכה גבוהה, מכוסה כפות עגולות, וכלולה בהדר מפעלי אמן וחשב. הקירות היו מכוסים משי מראה-שושן, רהיטי הבית קלים, בנוים לפי טעם האנגלים, בתקרה תלויה מנורת חשמל גדולה, נוצצת מזהב ומבדלח. אור היום חודר דרך הדלת וארבעת החלונות וזכוכיותיהם הגדולות כזכוכיות מראה. דרך החלונות האלה נראו ערוגות דשאים וציצי חמד ומקלעות פרחים משתרעים הרחק הרחק עד גדרות השיש, ומאחורי הגדרות נשקפה תכלת הים. באולם עמדו משני צדי הדלת הראשית מנורות כסף בעלות שבעת קנים, גדולות כקומת איש. באחד הקירות תמונה גדולה, ועליה איש זקן ואשה זקנה, עטופים שחורים ופשוטים.
– אבותי הם – העיר דוד, בראותו כי עיני פרידריך נטיו אל התמונה הזאת.
– הכר לא הכרתים – אמר פרידריך בצחוק קל – וזו מה? שאל ברמזו באצבעו על התמונה המשוחה התלויה מעל למקום האח. זאת היתה תמונת אשה צעירה, גבוהה, בעלת תלתלים שחורים, כלילת יופי.
– זאת היא תמונת אחותי מרים. כרגע תראה, הדמתה לה התמונה, או לא.
וכעבור רגע באו העדינות: מרים ואשה צעירה פורחת בהדרה, היא אשת דוד.
– שרה! מרים! קרא בעל הבית בקול רועד קל – הנה זכינו לבקור מכל יקר, לבקור אשר לא פללנו ולא יכלנו לקוות לו. היום הזה הביא לי את השמחה הגדולה בכל שמחות חלדי. לא תוכלנה לפתור, ואף לא יעלה על לבבכן לשער את מי זכינו לקבל בביתנו – את האיש אשר חשבנוהו כמת, את איש חסדנו, את מצילנו!
והעדינות הביטו בתמהון.
– אך הלא אין זה פרידריך לאֶווענבערג? שאלה העלמה הצעירה.
– הוא ולא אחר, מרים! הוא ולא אחר! הנה הוא עומד לפנינו.
ותמהר לגשת אל הארח ותפשט לו את שתי ידיה, ותקדם את פניו בברכה, ועור פניה קָרַן מששון, כאשר יקדמו פני אוהב מאז.
ופרידריך חש רגש פלאים וחדוה, בשמעו את קול המחמדים הזה קורא בשמו. הוא חש את נפשו כנלכד בחבלי קסם במקום ההוד הזה, בין האנשים הנהדרים האלה.
– וזה הוא האדון קינגסקורט, ידיד הדוקטור, ועל כן גם ידידנו ואורחנו היקר! – ואז הודיע בקצרה איך פגש את האדונים בחוף ואיך הכיר כרגע את פרידריך. כי בהיותו נער קטן שנן ללבו היטב היטב את חזות פני המציל, ופני פרידריך שנו אך מעט. למותר להגיד, כי לא יתן את הארחים לסור לבית מלון, אך עליהם לשבת פה.
האשה שרה אמרה לצוות לנהל את הארחים כרגע אל חדריהם, אך דוד קבל זאת על עצמו, ויבקש את האדונים ללכת אחריו.
– הבה נעלה! חפצתי להציג לפניכם שם במעלה עוד איש צעיר אחד ששמו פרידריך, יען כי השם הזה לא חזון יקר הוא פה.
כן עלו כלם בשלבי המדרגות אל המכפלה הראשונה. דוד עבר בראשם, ויעמוד לפני הדלת האחרונה אשר במסדרון.
– פה שוכן האיש הזה – אמר במלאו צחוק גיל את פיו ויפתח.
החדר היה לבן. בתוך החדר ישב כמלך בגדוד על כסא הילדים ילד בריא ויפה. הוא הסיר את הנעלים הקטנים מעל רגליו, ויאמר להסיר גם את נקניקיו על ידי חכוך הארכובות אל דפנות הכסא. לפניו עמדה אומנת באה בימים, וקערה מלאה ארוחת חלב בידיה, והילד הכה בכף על הארוחה, והשעשוע הזה, כנראה, הִשְׂבִּיעָהוּ ענג יתר מן האכילה.
– הטפש הזה הוא בני פרידריך – קרא דוד, ובקולו צלצלה בפעם הראשונה גאוה קלה.
אך פרידריך-זוטר השליך את הכף. זאת הסב זקנו הלבן של קינגסקורט. הוא הריע, ויפשט את שתי זרועותיו אל הזקן. קינגסקורט הושיט את אצבעו, והקטן אמצהו בכל כחו.
בני החבורה אמרו לצאת, אך קינגסקורט עמד, כנטוע במסמרות.
ופרידריך הפנה את ערפו, בטרם יצא.
– האם לא תלך עמנו, קינגסקורט?
– אין בר-נש זה נותן אותי ללכת! השיב בחדוה. ואמנם הוא נשאר עוד כשעה רצופה אצל פרידריך הקטן.
ברגע זה רוּקם הקשר בין הזקן קינגסקורט צורר-האדם ובין צעיר בית ליטוואק. איש לא יכול לחקור את פרטי שיחותיהם, יען כי פריטץ הקטן עוד לא יכול לדבר, וקינגסקורט היה מכחיש, בקללות כסוטה, את דברי האומרים, שהוא אוהב את הילד. ואולם בכל זאת נתברר אחרי כן על פי הגדות המשרתים והמשרתות, כי יש אשר קינגסקורט מתגנב בהחבא אל חדר הילדים, מדי יודע הוא, שאין שם איש, וכי הוא מתענג ומצחק שם כילד אין דעת. הוא היה מרכיב את הילד על כתפיו, או שוכב פרקדן על הרצפה, למען יטפס עליו הילד, והיה מדי יבכה פריטץ-זעירא, וכרכר ודהר קינגסקורט רקידות משונות. ושר באזניו שירים אשכנזים ישנים, והנעים ככל אשר יוכל את קולו העב.
ביום הראשון להתודעו אל הקטן היה קינגסקורט נבוך מעט בעת ארוחת הצהרים. אך המסובין כה הרבו לספר ולשוחח, וכה היו טרודים בשיחותיהם, עד כי איש לא התבונן אל מבוכתו.
הם ישבו באולם-האוכל הרצוף לוחות עץ מחוטב, ויסעדו היטב. היינות ערבו מאד לחיך קינגסקורט, ועל שאלותיו ענוהו, כי כולם יינות ארץ ישראל, ומקצתם גם יינות דוד מכרמו ומגתו. הן בנטיעות הכרמים כבר החל ישוב הארץ בשנות השמנים למאה שעברה. הטובות שבגפנות נִטעו וגם צלחו.
מרים קמה ממקומה לפני תום המשתה. ואחר צאתה, ענה דוד על שאלת לאֶווענבערג:
– כן, מרים היא מוֹרה. היא נותנת לקח בבית הספר התיכון לנערות. היא מורה שפות אנגליא וצרפת.
וקינגסקורט נהם:
– האמנם? האנוסה העלמה האמללה להתענות בהוראת-שעה?
זאת היתה כתלונה קלה, ודוד ענה:
– אין היא עושה זאת בגלל פרנסה. אודה לאלהים, אין צרך לי להרעיב את אחותי. אך עליה יש חובות, והיא עושה אותם, יען כי יש לה גם זכיות. בחברתנו החדשה משפט אחד לגברים ולנשים.
– חזיז ורעם!
– נקל להבין, כי זכות להן לבחור ולהבחר. הלא עזר עזרו להקים את מוסדותינו; רשפי רגשותיהן לבנין מפעלנו ולשכלולו החיו גם את הגברים, ולעון פלילי היה נחשב לנו, לוא אך בתור נדבה השלכנו להן את פרפראות סעודתנו, או לוא סגרנו אותן בבית ההרמון.
– בדרך אמרת לנו, כי גם רשיד-בי הוא נמנה בחברתכם. והנה דבר בית ההרמון אשר זכרת מעורר בקרבי שאלה.
– ואני פותר שאלה זו, אדוני הדקטור. אין איש אָנוס לבוא בברית חברתנו. וכן גם אין כל נכנס חייב להשתמש בזכיותיו. הדבר הזה הוא מסור אל לבו. האם לא ידעת גם באירופא הישנה אנשים שלא היה להם כל עסק בבחירות, ולא היו הולכים אל הקלפי, ובעד כל מחיר לא היו מקבלים עליהם כהונת משמרת במדינה? כן הוא הדבר גם בבחירת הנשים ובהבחרן בחברתנו החדשה. אל נא תדמה, כי הנשים חדלו להיות גבירות בית ומשפחה בינינו. הנה כן, למשל, אשתי איננה הולכת לעולם אל אספה.
והאשה שרה אמרה בצחוק קל:
– בזה אשם אך פריטץ הקטן.
וקינגסקורט חלם רגע על דבר חדר הילדים וילחש, והוא נבוך מעט:
– זאת אבינה.
– כן – הוסיף דוד לאמר: היא היניקה את נערנו, ואז שכחה מעט את זכיותיה שאין לשלול אותן ממנה. בתחלה נמנתה במפלגת המתנגדים הקיצונים. כן גם הכרתיה, בתור מתנגדת. עתה היא עושה התנגדות רק לי, בביתי. אמנם התנגדות נכנעה (דיא אַללער-געטרייעסטע – מושג אנגלי) מאד.
וקינגסקורט הריע בצחוק:
– זו היא תחבלה יפה להפטר מהתנגדות. דבר זה מישר מאד את הדוּרי המפלגות במדינה.
ודוד הוסיף לבאר:
– ועוד לי להגיד לכם, אדוני, כי הנשים בינינו הן פקחות כל צרכן ואינן בטלות מעסקיהן בגלל עניני הכלל. לא רק דרך נשים, כי גם דרך כל בני האדם הוא, לבלי דאוג הרבה לדברים שכבר הושגו. המעמד אשר אנחנו עומדים בו כבר הוכן במאה שעברה. כבר היו בכמה ארצות בתי ועד ובתי נבחרים למקומות או לענפי עבודה, ובהם נמנו גם נשים כבוחרות כנבחרות, ותּראֶינה שם בעליל שהן פקחות וחרוצות. הן לא הרבו לבלות זמן ולא הרבו לפטפט יתר מן הגברים. ואמנם לא היתה כל סבה מוּצאת לבלי העזר בנסיון הטוב ההוא. ועוד: הפוליטיקא בינינו איננה עסק או אומנות, לא לגברים ולא לנשים. ידענו להשמר היטב מן המגפה הזאת. אנשים שמנסים למצוא את לחמם מן הדעות שהם מודיעים, תחת אשר עליהם למצוא חית ידם מעבודתם, מתנכרים בינינו היטב, ובמהרה יוסר המסוה מעל פניהם, והם בזוים, ואין אתם להרע עוד. שופטים כבר חרצו משפט פעמים רבות בדינים על דבר עלבון כבוד, כי אם יאמר אדם לחבירו: "הפוליטיקא היא אומנתך", דינו כדין מגדף את חברו.
– ואיך אתם קובעים מקום לפקידים? שאל פרידריך לעווענברג. הן הבנינים שהראית אותנו מדי עברנו מראים, כי יש גם כהונות בארצכם.
– בלי ספק! יש כהונות בשכר ויש כהונות כבוד. כהונות של שכר נתונות לכל החכם מחברו והשוקד מחברו. אנשים של כתות, יהיו מי שיהיו, אינם רצוים אף לאיש מאתנו, ונהפוך הוא, לפקידים משמשים בכהונות אסור לקחת חלק במשא ומתן של צבור. אך לא כן משפט כהונות הכבוד. בבחירת פקידים לכהונות כאלה יש לנו כלל אחד. הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מן הכבוד. אנו עמלים למצוא את הנחבאים אל הכלים, את הענותנים ושפלי הברך, איש איש בקרן זוית, ששם הוא מסתתר. זאת היא ערובתנו, שעניני כללנו לא יפלו בידי אנשים רודפים אחרי בצעם וכבודם. הנה כן נשיא חברתנו הוא רופא עינים זקן יליד רוסיא. הוא קבל את הכהונה בלי רצון, יען כי אנוס היה לעזוב את עבודתו.
– המצא בה רב תבואות?
– לא! רב שמושו היה בין העניים. עתה מסר את השמוש לבתו, כי גם היא רופאה מפוארת. עתה היא עומדת בראש בית מרפא גדול לחולי עינים. היא עלמה ישרה, לא נישאה לאיש, ותקדש את חייה ואת תבונות כפיה לטובת החולים האומללים. היא תוכל להיות למופת מאיר נתיב העלמות הבודדות אשר לא תחפצנה להיות לאנשים, כמה תוכלנה להיטיב ולעזור לעם. לפנים היו הבתולות הזקנות לבוז או למשא. אך בינינו הן עובדות לטובתן ולטובת העם כלו. כל מקצוע הצדקה הוא בידי העלמות האלה. גם בזאת לא יצרנו חדשות, רק הבאנו משטר במה שהיה. בתי מרפא, בתי החפשית לחולים שאין להם רפואה, גנות לחנוך הילדים, מושבות ונאות קיץ בעד בני העניים, בתי תמחוי לצבור, כל מוסדי החסד שכבר נודעו לכם מתמול שלשום באירופא היו לאחדים בארצנו ושלטון אחד נוהג בהם. משטר המרכז הזה נתן לנו היכלת להושיע לכל עני ולכל חולה. אמנם מספר המבקשים עזר בינינו הוא קטן ממספר מבקשי העזר לפנים בארצות אחרות, יען כי המעמד הוטב, אבל מבקשי עזר יש גם פה, כי אין אנו יכולים לשנות את טבע בני האדם. גם בינינו בני אדם נופלים על ידי רפיון, עצלות, אסונות בידי אדם ובידי שמים. הננו עוזרים לחולים בפקדנו אותם, לבריאים בתתנו למו עבודה, כל זאת מצאנו, אך קבענו ונתקן ונאסוף את הנמצא. הלא ידעתם לפנים את סדרי לשכות המודיעין, ששמה היו הפועלים המבקשים עבודה פונים. בינינו יש הרשות לכל איש לתבוע עבודה, ולרגליה גם לחם; אבל לעומת זה חובה על כל איש לעבוד. אין אנו סובלים את הפושטים יד לקבל נדבה. איש בריא מבקש נדבה – ענשו עבודת פרך, והחולה העני צריך אך לבוא לבית החסד, ואין איש יוצא ריקם. בתי המרפא המיוחדים כל אחד לבדו הנם מחוברים על ידי הטיליפון אל המרכז, והמרכז דואג לדבר לבל יחסר מקום. הלא לקלון יחשב, כי ידד החולה מבית מרפא לבית מרפא, כאשר היתה הקללה לפנים. כי ימלא בית מרפא, עגלות עומדות בחצר להוביל את החולים הבאים אל בית מרפא אחר.
– אבל דמים מרובים דרושים לזאת – העיר פרידריך.
– לא! שים נא לב, כי על ידי החלוקה המסודרת הכל נעשה ביתר זול. החברה הישנה כבר היתה עשירה כל צרכה מקץ המאה שעברה, אך היא היתה מלאה מבוכה. היא היתה כבית מסכנות מלא, שאין למצוא בו אף כף המרק לעת הצרך. האנשים לא היו סכלים ורשעים יתר ממנו – או, אוכל לאמר, אין אנו חכמים וטובים מהם. סבת הצלחת חברתנו אחרת היא. אנחנו יסדנו את חברתנו בלי סבל ירושה. אמנם גם אנו מחוברים אל מה שעבר, צריכים היינו להתחבר אל מה שעבר – האדמה העתיקה, העם העתיק – אבל חדשנו את נעורי כל המוסדות. העמים שקוֹרוֹתיהם לא פסקו אנוסים לנשא ולנטל משא שהרביצו עליהם קדמוניהם. עין בעין יכולים אתם לראות זאת בכל מדינה ומדינה אשר בקרתם. שם בראש ההוצאות – הנשך ושעוּרי הגביה של החובות המוטלים מכבר. שם היו אך שני דכים: או לפשוט הרגל בבוז, או להוסיף לשאת את העוֹל הישן. לא כן החברה החדשה, היא התיצבה בפעם אחת על דרך טובה. עוד אבאר לכם את הדברים האלה לפרטיהם. עתה אשיב אך על שאלתך בדבר ההוצאות למלא את מחסורי בתי החסד. אף כי בתי החסד האלה מספיקים בינינו לכל צרכינו, ועזרה נמצאה בהם לכל המדוכאים ולכל החולים, כלכלתם איננה קלה כמו לפנים. הבנינים ואשר בהם הם עשוים מכסף הצבור, עד כמה שאין סֶפק בנדבות-המקדש ובעזבונות הנהוגים בינינו היהודים. ולצרכי המשרתים דאגנו בהטילנו חובה על החברים. כל חברי החברה החדשה כאנשים כנשים חייבים להקדיש שתי שנים משנות חייהם לעבודת העם. על פי רוב חלה החובה הזאת על שתי השנים משנת השמנה עשרה עד שנת העשרים לימי חייהם, אחרי תום למודיהם בבתי הספר. מדי דברי בלמודים, אעיר את אזנך, כי הלמוד בכל המדרגות, ובית המדרש הגבוה בכלל, הוא חנם לכל בני חברתנו. והנה בשתי שנות עבודה חובה לצבור יש לנו מעין-מתגבר של כחות דרושים לנו לכל מוסדותינו ומעשי צדקתנו ולכל צרכי החברה. ואולם בראש ההנהגה של הבתים עומדים פקידים שמקבלים שכר.
– הנני מבין – אמר פרידריך – בצבאותיכם יש פקידים בשכר ואנשי צבא מתנדבים.
– מקבל אני את המשל, אבל אין זה יותר ממשל, יען כי צבא מלחמה אין בחברה החדשה.
– אוי, אוי! – התלוצץ קינגסקורט.
ודוד צחק:
– מה רצונך, מר קינגסקורט? אין דבר שלם עלי אדמות, וגם חברתנו בכלל. הן אין לנו מדינה (Staat), כהאירופים בזמנם. הננו חברת אנשים אזרחים, החפצים אך להשיג ארחות חיים על ידי עבודה ודעת. די לנו לחזק את כח צעירינו גם בגֵוָם. הננו מחזקים ומשכללים את בני הנעורים אשר בקרבנו מבשר ועד רוח, למטרה הזאת מספיקות לנו חברות לחלוץ עצמות וליריה, כמשפט ארץ שווייץ. גם יש לנו צחוק של תחרות כמנהג האנגלים: קריקט, כדורי רגל, שיט. גם את הדברים המוסכמים האלה קבלנו, אף צלחו בקרבנו. לפנים היו ילדי היהודים חורי פנים, חלשים ורכי לבב. הביטו נא אליהם כיום הזה! סבת החליפה הזאת היא קרובה מאד. ואנחנו הוצאנו אותם מן המבואות האפלות לאור. צמחים נובלים בלי שמש, וכן גם בני אדם. צמחים יש להציל אם מביאים אותם ונוטעים בתוך אדמה דרושה להם, וכן גם בני אדם. וכן היה!
ופרידריך לאֶווענבערג צלל במחשבות, ויאמר:
– בשמוע את דבריך ובראות כל הדברים שכבר הראיתנו, חושב אני, כי לא חזיון הוא, אך מעשה שהיה. החלותי לשער את גדל חברתכם החדשה ואת ערכה. בלי ספק עוד תשוב תבאר לנו את עניניה באר היטב. הדבר הזה איננו מביא אותי במבוכה, אבל דבר אחר יפעמני. אשער, כי תציג לפנינו דברים אשר לא יכּוּנוּ בתמהון יתר מן המדה, כי סוף סוף, גם אם לא ראינו אותם מצומצמים באחד, הלא, כדבריך, ראינום מפוזרים ומפורדים, זעיר שם זעיר שם, לפנים, בארצות אירופא. אבל גם כשאני רואה, שומע, ממשש בידים – הבן לא אוכל. איך נעשה הדבר הזה? באיזה מלים אביעה לך את רעיוני? – שמע! הבינותי את דבריך על אדות המעמד החדש לאשורם – אבל אין אני יודע איך נברא. המעבר מהמעמד הישן, שנודע לי היטב, אל המעמד החדש, הוא כחידה סתומה בעיני. לוא יצא יצאתי עתה לאויר העולם, כי עתה קבל קבלתי כל זה, כמו שקבלתי כדבר טבעי את אשר מצאתי נכון לפני. אמנם גם אז הייתי מוצא בכל אלה נפלאות רבות, לוּא הבטתי בעיני איש אשר לא התבונן זה כעשרים שנה אל אשר לפניו. לוא, למשל, היינו רחוקים מן הישוב משנת 1880 עד שנת 1890, ובשובנו מצאנו פתאום את האור החשמלי ואת הטיליפון ואת העברת הכח על ידי חוט החשמל, אף אז התפלאנו הפלא ופלא, ונהי כנדהמים. ואתה הן לא דברי אומנות חדשים שמתּ לפנינו, ובכל זאת אני כחולם. אני חסר את המעבר.
– אף את זה אַראֵכם – אמר דוד. תולדותי אספר, תולדותי שאתה נטלת חלק בראשן. אך לא פה ולא עתה. הלא יגעים אתם מן המדע. ראשית, הנפשו! בערב, אם יהיה לכם חפץ, נלך לאחד בתי התיאטראות, לאופיר, או לתיאטרון אשכנזי, אנגלי, צרפתי, איטאלקי, ספרדי.
– רעם ומחולות! צעק קינגסקורט – וכל זה נמצא פה? כמו באמריקא בימי? הן גם שם היו משחקים מכל הארצות. אבל כי יש לכם כאלה גם פה...
– ומה פלא? הן קרוב הדרך הלום מאירופא משהוא לאמריקא, והאנשים היראים מפני מחלת הים, הלא טוב טוב להם לבוא לארץ ישראל. רשת מסלות הברזל של אסיה-הקטנה שהחלה להבנות במאה שעברה היא נכונה זה כביר. נוסעים מקונסטנטינופול במסלת הברזל בלי הפסקות לדמשק, לחיפה, לירושלם או לבגדד. לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על הבאָספאָרוס, הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה מפטרבורג או מאדיסא, מברלין או מווין, מאמשטרדם, מקאלאֶ, מפאריש, ממדריד או מלישבונה לירושלם. לכל מסלות-החפזון הגדולות שבאירופא יש חבור עם המסלה הירושלמית, ולירושלמית עם המסלה המצרית והמסלות של אפריקא הצפונית. מסלות צפונה ודרומה של אפריקא, שקיסר אשכנז הגה על אדותיהן כבר בשנות התשעים למאה שעברה, והמסלה הסיבירית עד גבול חינא משלימית את הרשת הזאת הפרושה על התבל הישנה.
– יקח בכור שטן! זה מעשה נורא!
– הן לא תשתומם על מסלות ברזל שראית בעיניך, מר קינגסקורט. דבר זה איננו יוצא מגדר הטבע. המסלה מרוסיא לחינא כבר היתה נכונה במאה שעברה, והמסלה הבגדדית החלה להבנות. והמסלה מהנילוס עד הצוק של אפריקא הדרומית עלתה במחשבה. הלא אך זה היה פלא, כי ארץ ישראל, שמקומה בטבור העולם, בין אירופא ואסיה ואפריקא, צריכה היתה לחכות, ולוא נשארה בשוממותה, כי עתה זה היה פלא.
– לא, בעל בית נכבד! על זה לא אתפלא. אך – כי אתם היהודים עשיתם זאת. הן לא תהיה בהקפדה עלי?
ופרידריך העיר:
– אודה ולא אבוש, כי גם אני מתפלא על זאת. בטח לא בטחתי באחינו היהודים, כי הם...
ודוד ענה במנוחה:
– אך ידנו, יד היהודים מצאה זאת. אך אנחנו לבדנו. אך אנחנו יכולנו ליסד את החברה החדשה הזאת ואת המוסדות האלה. אחד באחד התלכדו, ורק על ידינו יכול הדבר להעשות. צרות נפשנו היו דרושות לזה וגם נסיונותינו בכלכלה וגם הקוסמופוליטיזם (אזרחות התבל) שלנו. אך די לנו ליום הזה. הנפשו עתה, ואחר – תשיחו. מחר בטבריה אוסיף לספר לכם.
__________