איכה רבה פתיחתא כד


כד.    [ עריכה ]
רבי יוחנן פתח:

(ישעיהו כב א): "משא גיא חיזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה. דאמר ר׳ יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו, ירושלמי הוה.
גיא חזיון, שהשליכו דברי חוזים לארץ.

"מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות" - ולאיגרא סלקין לון, אמר רבי לוי אלו גסי הרוח.


(ישעיהו כב ב): "תשואות מלאה" - אמר רבי אלעזר בן יעקב הלשון הזה משמש שלושה לשונות: צרות, מרגשות, אפילה.
צרות, שנאמר (איוב לט ז): "תשואות נוגש לא ישמע".
מרגשות, שנאמר "תשואות מלאה".
אפילה, שנאמר (איוב ל ג): "אמש שואה ומשאה".

"עיר הומיה" - קרתא דמערבבתא.
"קריה עליזה"- קרתא חדיתא.
"חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" -ומה הן? (דברים לג כד): "מזי רעב ולחומי רשף".


(ישעיהו כב ג): "כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו" - שהיו מתירין גידי קשתותם ואוסרין בהן.

"כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו" - מרחיקים מלשמוע דברי תורה, כמד״א (ירמיהו לא ב): "מרחוק ה' נראה לי".


(ישעיהו כב ד): "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני" –

אמר ריש לקיש בשלושה מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא ולא הניחן ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחורבן בית המקדש.

  • בדור המבול מה כתיב (בראשית ו ג): "ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם".
  • בים כתיב (שמות יד כ): "ולא קרב זה אל זה כל הלילה".
  • ובחורבן בית המקדש כתיב "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני".


"אל תאספו" אין כתיב כאן אלא "אל תאיצו" - אמר הקב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרים לפני, ניאוצין הן לי. למה? (ישעיהו כב ה): "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות", יום מעורבב, יום דביזה, יום דבכיה.


"בגיא חזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה.

"מקרקר קיר ושוע אל ההר" - שהיו מקרקרים קירות בתיהם ועושין אותם מגינים ומעמידים אותן על שועיהם.

(ישעיה כב ו): "ועילם נשא אשפה" - רב אמר הדא קיבוץ דגירי.
"ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן" - שהיו מקרקרים קירות בתיהן ועושים אותם מגינים.
"ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב" - רבאמר כמלא עומקה של מי ים.
"והפרשים שות שתו השערה" משתיי אזלין ומשתיי אתיין ומתחמאין סגין.

"ויגל את מסך יהודה" - גלי דכסיא.
"ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" - תני רשב"י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהן, הה"ד (שמות לג ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

  • כיצד נוטל מהן?   ר' איבו ורבנן:
    • ר' איבו אמר מאליו היה נקלף.
    • ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו.

"ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו וגו' ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה" – מלמד שהיו נותצין בתיהם ומוסיפין על החומה. ולא כבר עשה חזקיהו כן? הלא כתיב (דברי הימים ב לב ה): "ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה וגו'"? אלא חזקיה בה' אלהי ישראל בטח, אבל אתם לא הבטחתם. הדא הוא דכתיב (ישעיהו כב, יא): "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד". אמרו מלאכי השרת לפניו: רבונו של עולם! כתיב (תהלים צו, ו): "הוד והדר לפניו", ואתה אומר כדין? אמר להון: אנא מליף לכון. הדא הוא דכתיב (ישעיהו לב, יא): "פשוטה ועורה וחגורה על חלצים", כך תהיו מספידין.

"על שדים סופדים", על חורבן ראשון ועל חורבן שני.

"על שדי חמד", על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, הדא הוא דכתיב (מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש".

"על גפן פוריה", אלו ישראל, כמה דאת אמר (תהלים פ, ט): "גפן ממצרים תסיע".

דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא" וגו' —

זהו שאמר הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח (תהלים מב, ה): "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" וגו'. כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא הזה? לא אמרוהו אלא כנגד כנסת ישראל, שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשיו נתרחק ממני, ואני בוכיה ומתאנחת ואומרת: מי ישימני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי, ובתוכו אתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי; וכשהייתי מבקשת רחמים על עווני, אתה עונה אותי; ועכשיו אני בבושה וכלימה.
ועוד אמרה לפניו: רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב, וקול דממה בתוכו ואומר: מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך, והכהנים עומדים על הדוכן והלויים מקלסים בכנורות, יהיו שועלים מרקדים בו? הדא הוא דכתיב (איכה ה, יח): "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". אלא מה אעשה, שעוונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי שהתעו אותי מדרך חיים לדרך המוות. לכך נאמר: אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'.

דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" וגו' —

בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו; אלא אכביש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג): "השיב אחור ימינו מפני אויב".
באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו. וכיון שנשרף, אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ; אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. הדא הוא דכתיב (הושע ה, טו): "אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני".
באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי! השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות.
באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר (ירמיהו יג, יז): "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וגו'. אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי, מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם.
באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם! כהני, היכן אתם! אוהבי, היכן אתם! מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים! מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה. אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע; מפני שהיה מתיירא, שלא יאמרו: בימיך היתה לבנינו זאת. הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד, הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מיומים שאני מבוקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיה: איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמר להם: משרתי עליונים, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? והיה צועק ובוכה, עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם, והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש.
כיון שראה אותם הקב"ה, מיד "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך, שבקטנותו הצליח, ובזקנותו לא הצליח.
אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרין (ישעיהו לג, ח): "נשמו מסלות שבת עובר אורח" וגו' ["נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר בְּרִית, מָאַס עָרִים, לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ"].
מאי נשמו מסלות? – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מסילות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם, היאך היו לשממה?
שבת עובר אורח – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים, היאך שבתו?
הפר ברית – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הופר ברית של אברהם אביהם, שעל ידו נתיישב העולם, ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ.
מאס ערים – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם? הדא הוא דכתיב (ירמיהו יד, יט): "המאוס מאסת את יהודה ואם בציון געלה נפשך" וגו'?
לא חשב אנוש – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: אפילו כדור אנוש שהיו ראש לעובדי עבודת כוכבים לא חשבת את ישראל.


טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה