אברהם גוטליב על משלי כ

<< · אברהם גוטליב על משלי · כ · >>

== פרק יט, פסוקים כו-כט; פרק כ, פסוקים א-ז ==

כו מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר. כז חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת. כח עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן. כט נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים. (משלי יט, כו-כט)

א לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. ב נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ. ג כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע. ד מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ ישאל [וְשָׁאַל] בַּקָּצִיר וָאָיִן. ה מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. ו רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא. ז מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו. (משלי כ, א-ז)

"מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם, בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר" - בן זה הוא הגרוע שבגרועים, בן מביש ומחפיר שמתברר שהוריו לא יסרוהו-חינכוהו כראוי בקטנותו והוא מעין בן סורר ומורה שדיברה בו התורה (דברים כ"א/יח'). הוא שודד את אביו וגוזל נכסיו עוד בחייו וגורם לאמו לברוח מהבית תוך שהוא ממיט עליהם בושה, חרפה וכלימה ברבים.

"חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר, לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת" - אל תשמע לדברי המוסר, אם אינך רוצה להתנהג לפיהם בדרך הסבירות והדעת.

"עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט, וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן" - עֵד שקר רשע ידבר במשפט הצדק בלשון מליצית כדי שדבריו ייראו חשובים ואמיתיים וגם יתלוצץ באירוניה.

" נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" - למתלוצצים המזלזלים בחיי אדם, שלא בוחלים ולא מתביישים לתת עדות שקר, מוכנים עונשים מאת ה'. כאשר לכסילים חסרי התבונה מצפות מהלומות חזקות פיזיות ולא רוחניות נפשיות.

"לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר, וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" - אסור להרבות בשתיית יין, מי שלא שם לעצמו בחיים גבולות בכל דבר ובמיוחד בשתיית יין ומרבה לשתות, הוא נעשה לץ, קל דעת, אינו רציני ושקול בדעתו. כאשר הוא מרבה לשתות את השיכר, מעשיו מבולבלים והוא מעורר מהומות ומטריד את הסובבים אותו. כל מי שמתמסר ומתמכר לשיכר ושותה לשוכרה, לא יוכל להתנהג בחכמה ובתבונה ואף לא לרכוש ולהשיג חכמה.

"נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ" - המנהיג האידיאלי הוא צדיק וישר. כעס המלך הוא כשאגת האריה החזק, המעוניין בטרף ומטיל בשאגתו אימה ופחד על החיות. נאמר: אימת מלך ולא זעף מלך, כפי שנאמר לעיל (י"ט/יב'). כאשר מטרת שינוי הלשון שלפנינו להדגיש את המורא הגדול. מי שמרגיז את המלך עד שיתמלא עליו עברה-כעס, הוא חוטא לנפשו, לעצמו, מתחייב בנפשו ומשחית ופוגע בעצמו.

"כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע" - המנהיג החכם יודע כיצד להתנהג. לאיש שהוא מנהיג חכם, בעל שיעור קומה, יש ערכי חינוך והוא חולק כבוד לבריות ונמנע מלהגיע לידי ריב, לעומת האוויל חסר התבונה הנהפך ללעג בעיני הבריות.

"מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן" - העצל שלא רוצה להתאמץ, בגלל הגשמים או בגלל הקור, לא יוצא בחורף לחרוש שדה ולזרוע אותה. בזמן הקציר, כאשר מזג האוויר יהיה נוח יותר, הוא ילך ויבקש תבואה בשדהו ולא ימצא. שהרי כל דבר מומלץ לעשות בעִתו ובזמנו.

"מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה" - כמו מים עמוקים, כך התוכנית שהיא עצה טובה מאיש חכם ומבין. רק האדם הנבון יצליח להעלות את עצת חברו ממעמקי לבו, יבין אותה ויישמה כיאות.

"רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ, וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא" - אדם שהוא רב גדול בערכו ובמעמדו, יקרא בעת הצורך לאיש חסדו, בריתו ואמונו, לסייע לו. אבל למען האמת, איש אמונים כזה מי ימצא? כי הוא יקר המציאות.

"מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק, אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" - איש נבון ההולך בדרכי תום, אמת וצדק ויושר, זוכה לצאצאים שלמדו ממידותיו הנעלות ומהתנהגותו החיובית כדוגמא אישית למופת והם זוכים לטובה וברכה בזכותו.

מסקנה:

התבונה היא מפתח להצלחה. המתנהג בתבונה עשוי להינצל מן הרעה. האב הנבון משכיל לחנך את בנו במסגרת שצביונה יראה ואהבה תוך מציאת איזון בין שתי מידות מנוגדות אלה. שהרי היראה מרחיקה, בעוד שהאהבה מקרבת. המטרה היא שהבן יקשיב, יקבל הערות והארות וישפר את מידותיו. יש לשמור על שפיות ולא להרבות במשקאות אלכוהוליים הפוגעים בשפיות הדעת. המנהיג האידיאלי חולק כבוד לבריות ונמנע מלהגיע לריב. הצדיק זוכה לצאצאים הגונים כמוהו ורווה מהם נחת וטוב יחד עם הסובבים אותם.

פסוקים ח-יט

ח מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע. ט מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי. י אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם שְׁנֵיהֶם. יא גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ. יב אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה יְהוָה עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם. יג אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם. יד רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל. טו יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת. טז לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נכרים [נָכְרִיָּה] חַבְלֵהוּ. יז עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ. יח מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה. יט גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב. (משלי כ, ח-יט)

"מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע" - המלך, שופט הצדק, מבריח במבטו את הרשע.

"מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי - מי יכול להעיד על עצמו שהוא זך, טהור ונקי מכל חטא?

"אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה, תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם" - מידות ומשקלות שונים ולא אחידים שברשות האדם הם תועבת ה' כפגם מוסרי מן המעלה הראשונה, בערכי היושר, הצדק והאמת.

"גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ" - אופי זה אופי: גם במשחקי ילדים ניתן להכיר באופיו של הילד, אם יהיה זך ויפעל ביושר פועלו כשיגדל.

"אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה, ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם" - האוזן שומעת את הדברים והעין הרואה, המתבוננת, מבחינה בכל דבר. ה' עשה גם את האדם וגם את כלי בינתו כדי שישתמש בהם למעשים טובים, שפועלו יהיה זך וישר כפי שנאמר בפסוק הקודם.

"אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן-תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם" - אל תתעצל ותאהב לישון הרבה פן תתרושש, תיעשה רש מלשבת בבטלה ולא להתפרנס. פקח עיניך מן השינה ותבין שכדי לחיות צריך לעבוד ולהתפרנס ואז תשבע לחם - יהיה לך אוכל לשובע, במשמעות של תתפרנס בכבוד.

"רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה, וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל" - יש קונה המזלזל בסחורה המוצעת לו כדי להפחית את מחירה. אבל לאחר שקנה הסחורה הולך לו להנאתו ומתפאר שקנה חפץ טוב במחיר מועט.

"יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת" - יש בעולם זהב ופנינים שערכם רב, אולם היקר האמיתי מכל הן "שפתי דעת" - דברים חכמים שיסודם בחכמה ותבונה.

"לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" - השופט מרשה למלווה לקחת את בגדי הערב בעבוט (במשכון) כי הוא ערב עבור אדם זר שאינו מישראל, שלא פרע חובו למלווה. לכן "חבלהו" - עקל את בגדי הערב במשכון ותחזיק אותם כאילו הם קשורים היטב בחבל. הערבות כאן היא לפי הכתיב לנוכרים ולא הקרי לנוכריה, שהיא פורקת עול מוסרי.

"עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר, וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ" - הלחם, כינוי לפרנסה שבאה בדרך לא אמיתית, יהיו בפיו כחצץ, כרסיסי אבנים.

"מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה" - ניתן לכונן וליישם מחשבות באמצעות עצה טובה, אסטרטגית ויעילה. באותה מידה, באמצעות תחבולות, תכסיסים הנובעים ממחשבות מעמיקות ביותר, ניתן להילחם בהצלחה באויב החיצוני והפנימי: הזולת והאדם עצמו, אם הוא לא מכלכל את מעשיו בתבונה ואינו מצליח לשלוט ביצרו.

"גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל, וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב" - אל תתחבר ותתיידד עם מי שמגלה לך סודות של אחרים. וכן אל תהיה מעורה עם פטפטן, שהוא כמו רכלן העובר על צו בתורה: "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט/טז').

מסקנה:

על האדם לעשות חשבון נפש ולהיות אמיתי, זך וישר, היודע לשמור פיו ולשונו ולא לרכל. יש להשיג דברים רק ביושר ולדבוק בהתנהגות ישרה של חסד ואמת, תוך מציאת איזון נכון בין הרצוי למצוי לפי הישר והטוב.

פסוקים כ-ל

כ מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון [בֶּאֱשׁוּן] חֹשֶׁךְ. כא נַחֲלָה מבחלת [מְבֹהֶלֶת] בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. כב אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַיהוָה וְיֹשַׁע לָךְ. כג תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב. כד מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ. כה מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר. כו מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן. כז נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. כח חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ. כט תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. ל חַבֻּרוֹת פֶּצַע תמריק [תַּמְרוּק] בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן. (משלי כ, כ-ל)

"מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון (בֶּאֱשׁוּן) חֹשֶׁךְ" - אדם שלא יודע להעריך, להוקיר ולהכיר טובה להוריו ופוגע בהם רוחנית, מילולית וכמובן גם פיזית, הוא ארור ונרו יכבה באמצע הלילה - ימות בטרם עת, באופן פתאומי.

"נַחֲלָה מבחלת (מְבֹהֶלֶת) בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" - נחלה שבאה לידו של אדם בדרך גזלה או מרמה, היא רכוש מתועב במשמעות של בחילה ומיאוס. או נחלה שבאה בלי עמל, בפתאומיות ובאמצעים בלתי כשרים, "אחריתה לא תבורך" - אין ברכה בהשגת רכוש בדרכים לא ישרות.

"אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע, קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ" - אל תאמר בלבבך 'אשלם רעה לאלה שגמלו לי רעה'. דהיינו: "מדה כנגד מדה" (ויקרא י"ט/יח'). אלא, מסור דינך לשמים ובטח בה' שהוא יושיעך ויחלץ אותך מהרעה הזאת.

"תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן, וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב" - כפי שנאמר לעיל (פסוק י'), תועבה היא בעיני ה' שאדם מחזיק ברשותו מידות ומשקלות שונים ולא מדויקים. דבר כזה הוא לא טוב. יש בכך פגיעה עצומה בערך היסוד המוסרי-ערכי של האדם עלי אדמות: היושר האישי. על האדם חובה להיות ישר, כנה ואמיתי כלפי אדם וכלפי השמים.

"מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר, וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ" - ה' מכוון את צעדי האדם ומעשיו בעולם. והאדם לא מבין כלל את דרכו. לאדם אין מושג מדוע הוא עושה את מעשיו, כי הכל מתוכנן בקפידה ומותווה מלמעלה מאת ה'.

"מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ, וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" - לעִתים הנדר הוא מוקש (מלכודת) לאדם העלול להקדיש דבר לה' שלאחר מעשה יתחרט על מעשיו, על נדרו ויבוא לחקור ולחפש פתח להתרת הנדר.

"מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם, וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן" - מלך חכם ונבון יודע להפיץ את הרשעים, לפזרם כמו שהרוח מפזרת את המוץ (קליפת גרגר הדגן). דהיינו: המלך יענישם בחומרה, שהוא יכול לגלגל עליהם את אופן העגלה שדשים בה את התבואה - חובטים באמצעותה את שיבולי הדגנים ומוציאים מהם את הגרעינים.

"נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" - נשמתו של האדם משולה לנר ה' השולט על כל גוף האדם ורואה את כל מחשבותיו ואפיונו לפי התנהגותו.

"חֶסֶד וֶאֱמֶת יִצְּרוּ מֶלֶךְ, וְסָעַד בַּחֶסֶד כִּסְאוֹ" - מלך טוב, שהוא מנהיג אמיתי ואכפתי, משלב בהתנהגותו את שתי המידות "חסד ואמת" - לפנים משורת הדין עם הדין. "את כסאו", את מעמדו, תומך המלך ומבסס ושומר עליו בחסד,לפנים משורת הדין, כדי לסייע ולהסתייע.

"תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם, וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" - תפארת הצעירים היא הכח בעוד שהדר הזקנים, יופיים, הוא השיבה - חכמת החיים הנקנית ונרכשת מתוך ניסיון רב שנים.

חַבֻּרוֹת פֶּצַע תמריק (תַּמְרוּק) בְּרָע, וּמַכּוֹת, חַדְרֵי-בָטֶן" - "ייסורין ממרקין (=מכפרים על) כל עוונותיו של אדם" (ברכות דף ה' ע"א). פצעים הם "תמריק" מנקים ומסלקים את הרע. או "תמרוק", משחה או סם המנקים את הרע, את הלכלוך ומייפים את הגוף. וכן המכות באיברים הפנימיים של הגוף - הרגש, המצפון והשכל.

<< · אברהם גוטליב על משלי · כ · >>