פתיחת התפריט הראשי

תשובה רנאעריכה

לחכם ההר מנחם הארוך נרו

תשובה:    כבר ידעת שכל מה שדנין דיני נפשות בזמן הזה אינו מן הדין שכבר בטלו דיני נפשות. אבל משום מיגדר מילתא בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה אם השעה צריכה כמו שאמרו ביבמות פרק האשה רבה. וכבר היו החכמים עושין מעשה בזה להמית מי שאינו חייש מיתה בדין התורה כההוא דמעשה באחד שרכב סוס בשבת וכולי. וכן שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד. ורבי שמעון בן אלעזר היה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא שלא בעדים ושלא בהתראה כמוזכר בפרק השוכר את הפועלים. וכן בימי האמוראים כההיא דרב הונא קץ ידא על שהיה רגיל להכות באגרוף רשה וזרוע רמה תשבר. וכן גבי בר חמא (סנהדרין כז, א) קטל נפשא ואמר ריש גלותא אי ודאי קטל נפשא ליכהיוהו לעיניה -- לפי שראה לפי צורך השעה שדי ביסור כזה ולא צוה להורגו; ומכל מקום היה בסמוי העינים סכנת מיתה דשורייני דעינא בלבא תלוי.

ואם בשאר העברות היו הורגין שלא כדין לצורך השעה -- אין צריך לומר בשפיכות דמים שראוי לעשות כן שהחמירו בו חז"ל שכונסין אותו לכיפה כשהורג שלא בעדים כדאיתא בפרק הנשרפין ואין כן בשאר חייבי מיתות בית דין. ואין צריך להאריך לך בזה שהתלמוד ערוך בידך.

אבל מכל מקום אפילו נדון כפי צורך השעה אין כל העונשין שוין. כי יותר ראוי להעניש למי שהרג ממי שחבל לבד. וכן למי שיש עדים ברורים על העבירה או אין עדים ברורים רק עד אחד או אמתלאות. שהרי בהורג נפשות שלא בעדים דתנן בפרק הנשרפים שאין ממיתין אותו אלא שכונסין אותו לכיפה וגורמין את מיתתו מוקמינן לה בגמרא בעדות מיוחדת שכשרה בדיני ממונות -- הא בעדות אחד לבד או בעדות נשים או קרובים אין כונסים אותו לכיפה. ושמואל מוקי לה שלא בהתראה ואיכא נמי מאן דמוקי לה דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות. וכן ראוי לנו לעשות קרוב לזה במה שנדין משום מיגדר מילתא.

ובנדון זה ראוי לנו לעיין אם היו פטורין הרוצחים ממיתה מן הדין מפני העדויות המעידין בזכותן. ונראה שהעד האחד שמעיד שהנהרג התחיל בקטטה ובא להכות הדיין -- הנה הוא בטל במעוטו שלא הסכימו עמו האחרים ואין דבריו של האחד במקום שנים.

גם העדים שמעידים שנכנסו לבקרו וא"ל שהקל החולי שמעליו -- גם זה העדות אינו פוטר אותם שכיון שהוכה מכת חרב חדה והתורה העידה על הברזל שממית בכל שהוא, הנה היה ראוי למות מתחלה. וכל שכן זה שהוכה בראשו ובגופו, והרי הוא כאילו הוכה באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה. ואף על פי שהקל -- כיון שמת בסוף -- הרי יש רגלים לדבר דקיימא לן כרבנן דתנן בפרק הנשרפין (סנהדרין עח, ב) דאמדוהו למיתה והקל ואחר כך הכביד ומת חייב. ואמדוהו למיתה היינו שיש באבן כדי להמית ובהכאה כדי להמית, לא שודאי ימות (כגון ששחט בו שנים או רוב שנים או שעשאו טריפה) דאם כן פשיטא והיכי פליג ר' נחמיה ואיך אומדין אותו לחיים מפני שהקל והא מחתכי סימניה דהאי.

גם בעדות הרופאים שסתמו דבריהם ואמרו שלא מת מחמת ההכאות רק מחמת חולי אחר שנתחדש בו --

  • אם דעתם לומר שלא היו בהכאות כדי להמית, אם ההכאות היו מכת חרב חדה כמו שנראה (אף על פי שלא הוזכר כן בדבריך בבאור), הנה הרופאים האלה התורה מכחישתם, שהעידה על הברזל שממית בכל שהו, כי מה שאמרו שם בגמרא והוא דברזיה מבריז היינו בכל שהו, כגון מחט אי נמי לאפוקי הכאה בשבט ברזל שהוא כמו הכהו באבן, אבל מכת חרב של חתך הוי כברזיה מברז דפרזלא מזרף זרף וכן כתבו בתוספות.
  • ואם רצונם לומר שהקל אחר כן ואומדין אותו לחיים אם לא שהכביד אחר כן -- גם כן אין חוששין להם מאותה דבפרק הנשרפין שאין אומדין אותו אומד שני שאין אומד אחר אומד, שהרי החולי שנתחדש אנו תולין שנתחדש מחמת המכה. אלא אם כן מעידין שאמדוהו לחיים מחמת שהקל והחולה פשע בעצמו ועבר על דברי רופא בדברים הנכרים לעין שהם ממיתין מעצמן (שאם לא כן תולין במכה שרגלים לדבר).

אבל מה שפוטר אלו הרוצחים ממיתה מן הדין הוא מפני שהיו שנים וקיימא לן כרבנן דאמרי (בבא קמא י, ב) הכוהו עשרה בעשר מקלות בית בבת אחד בין בזה אחר זה כולן פטורין. ומוכח התם בהדיא דאפילו היה בכל הכאה כדי להמית כולן פטורין אלא אם כן נעשה טרפה במכה הראשונה שאז השני פטור והראשון חייב.

ומכל מקום משום מיגדר מילתא כיון שמת מביניהם אם רואה אתה להמיתם כיון שעשו כן בשאט נפש ביד רמה ובזדון כמו שנראה שארבו לו בלילה וגם ביום ובפרהסיא בפני טובי הקהל היו הולכין בכלי זיין כנגדו -- הרשות בידך. וכמו שכתב הר"ם ז"ל (פרק שני מהלכות רוצח). ואף לאותו שאין בו עדים רק ראיות חזקות ואמתלאות אמתיות כההיא דרבי שמעון בן אלעזר שהיה הורג באמתלאות.

ואם לא היו שם כל כך חזקות ואם רצית להקל עליהם לקוץ יד ימינם לבד, אם ראית שדי בזה לפי צורך השעה -- הרשות בידך. ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא כך הייתי עושה ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה אם לא ברצון קרובי הנהרג. ורב ודי שנקל באלו המכים בן ברית -- מכת אכזרי בחרב רעה, מכה שיש בה כדי להמית ושמת מבין שניהם -- שלא להענישם רק כההיא דרב הונא דקץ ידא משום וזרוע רמה תשבר.

אמנם אם אמרו הרופאים שכבר נתרפא המוכה אלא שהוא פשע בעצמו בדברים הנכרין שהם ממיתין מעצמם -- עם היות שמפני ההכאות לבד היה אפשר להחמיר עליהם ולדונם בזה אם השעה צריכה לך -- מכל מקום אפשר וראוי להקל עליהם לבלתי יחסרו אבר רק לענוש נכסים ולאסורין ובמלקיות ונדויין וגלות ימים ושנים.

גם על הדיין ההוא אשר העיז פניו בבית הכנסת בפני טובי העיר ודבר בזדון ואמר שהוא צוה הדבר ושהוא מצוה -- אותו גדול עונו מנשוא וראוי להוכיחו ולהענישו הרבה באשר היה דיין הקהל ובמקום המשפט שם הרשע. וצוה להמית נפש מאחיו מישראל וכבר המיתוהו שניהם על פי צואתו וכל שכן שהיה לו להוכיח את בנו על רדפו בחרב אחיו והיה רואה אותו בכלי זיין בפני טובי הקהל ולא כיהה בו אבל החזיק ידו ואמר שהוא מצוה הדבר הזה. ועם היות שהוא פטור מן הדין דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין -- כבר כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב מהלכות רוצח) על השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו ועל כיוצא בו שעם היות שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים -- אם ראו בית דין להורגו בהוראות שעה אם היתה השעה צריכה לך -- הרי יש להם רשות כאשר יראו.

עוד כתב ז"ל (פ"ב מהל' רוצח ה"ה): "הרי שלא הרגו ולא היתה השעה צריכה לך לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותן מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן ובמצור ובמצוקה שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבבם ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר", ע"כ.

ואין לדיין הרשע הזה התנצלות כמה שאמרו העדים שהיה נראה להם שאמר זה מרוב כעסו -- כי כל הרוצחים כן דרכם להרוג מתוך הכעס ומתוך מריבה כמו שכתוב "כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגומר". ומכאן למדו ז"ל שחובשין אותו. והכעס בלב כסילים ינוח, לא בלב שופטי ארץ.

ומן הנראה בעיני שמלבד מה שתיסרהו לדיין הזה על רעתו, הן לעונש נכסים ולאסורין ולהלקותו ולנדותו, ראוי מלבד זה להורידו מגדולתו ולעקור אשרה הנטועה אצל מזבח ושלעולם לא יתמנה בשום שררה על הצבור כדקיימא לן ברוצח בשוגג השב במות הכהן הגדול שאינו חוזר לשררה שהוא בה כמו שדרשו ז"ל (מכות יג, א) ""למשפחתו" הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו".

זהו מה שנראה לי בזה מתוך האומד כי כבר ידעת שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות ואף לא לקוץ יד ורגל כי המשפט למלך הוא. האמנם אתה היושב על המשפט ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה איך נוהגין לדון מפני צורך השעה -- בענינים כאלה עשה בהם ואל תטוש תורת אמך. כי באמת כשאני כותב בזה רתתו ידי וארכובותי דא לדא נקשן ולכן לא תסמוך בזה על דעתי רק על דעתך כאשר יורוך מן השמים, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא תהא שמיעתי גדולה מראייתך.