תשובות ריב"ש/רנ

לחבר הנבון רבי טודרוס בן דוד י"א

שאלת שמעון קנה חורבה אחת מלוי ועשה השטר בשם בנו הקטן ואח"כ נתנה במתנה לבן ראובן ונתחייב בשטר המתנה בכח נדוי וקנס לכוף את בנו כשיגדל להודות ולהתחייב במתנה ההיא וז"ל המתנה בענין זה ואם שמא בשום זמן בעולם יבא משה בני הנזכר או הבא מכחו ויערער על יום טוב שוכראן הנזכר ויטעון ויאמר איני רוצה להודות ולקיים במה ששעבדני אבי או במה שנתחייב אבי הנזכר בעדי ובמה ששעבדני כשהייתי קטן לפי שכשהייתי קטן לא היה רשות ויכולת בי למחות ביד אבי ולא הייתי בן דעת ועתה שגדלתי ואני יודע ומכיר בזכותי ובעניני איני רוצה להודות ולקיים מה שעשה אבי בענין הנזכר ומה שנתן אבי ממה שהוא שלי לשום אדם בעולם אני שלמה הנזכר מחייב ומשעבד עצמי ונכסי מקרקעי ואגבן שאר נכסים בקנין שלם מעכשיו למחות בדברי משה בני הנזכר ולכופו שיתחייב ויודה כאשר יגדל בע"ה בזאת המתנה וההקנאה אשר אני מקנה ליום טוב ב"ר יצחק הנזכר שוכראן ע"כ. ועוד כתוב בשטר המתנה בסופו כלשון הזה ומוסף על הקנס הנז' קבל עליו שלמה הנזכר שאם שמא יעבור על שום דבר ממה שכתוב למעלה שיהיה בנדוי גמור יינו יין נסך ופתו פת כותי לא יזדמן בשלשה ולא ימנה בעשרה ולא יצטרף לשום דבר של קדושה עד עשותו ועד הקימו כל מה שכתוב למעלה ע"כ. ועכשיו ראובן היורש בנו הראה שטר המתנה הנזכרת ואומר לשמעון שיכוף את בנו בכח זאת המתנה הנזכר להודות במתנה ואם לאו שיהא בנדוי ויפרע הקנס ושמעון טוען שלפי לשון המתנה לא נתחייב לכוף את בנו שיודה אלא אם יערער בשטר המתנה וכיון שאינו מערער אינו חייב לכופו וראובן עם היות שאינו מודה לטענה זו של שמעון לרוחא דמילתא הכריז על הבתים בבתי כנסיות כנהוג ובא בן שמעון ומיחה בהכרזה לפי שאמר שהבתים ההם הם שלו שמכרם לו יצחק ארואטי בעוד שהוא היה קטן ושראובן או אחר או אחרים בעדו מחזיק בהם בתורת גזל ושדעתו לתבוע ממנו בדין ואמר כי עד עכשיו לא היה יודע שהבתים הם שלו לפי שהיה קטן כשמכרם לו המוכר ועכשיו שיודע שהם שלו הוא מוחה בחזקת ראובן או שום אדם אחר כדי שלא תועיל להם חזקה ועתה טוען ראובן שאף לפי דברי שמעון הרי הוא מחוייב לכוף את בנו להודות במתנה מאחר שהתחיל בנו לערער ואם לא יעשה כן שהוא בנדוי וחייב הקנס ושמעון חוזר וטוען שהמתנה שעשה לראובן עשה מחמת אונס לפי שבשעה שקנה החורבה בן ראובן איים על שמעון והפחידו עם כותי שימכור לו או יקנה לו החורבה הנזכר ומחמת האיומין ההם הודה שמעון הנזכר השטר ההוא לבן ראובן ולכן אינה כלום. עוד אמר ששטר מתנה שהוא עושה אינו כלום מדין תורה כיון שלא היתה החורבה שלו אלא של בנו והחיוב הכתוב בו אינו מועיל מן הדין. עוד אמר שלפנים משורת הדין עשה כבר משום ספק מכשול נדוי שהרבה פעמים פייס ואיים וכפה כפי כחו לבנו משגדל שיחייב עצמו ויודה בשטר המתנה ולא רצה ואינו נזכר אם הכהו על זה אבל פייסו והפחידו בהיותו בן י"ב וי"ג שאם לא יודה במתנה שלא יורישנו משלו דבר אלא שיוציאנו מביתו ושענה אותו שיעשה אביו מה שלבו חפץ שלעולם לא יודה בחיוב ההוא אמנם לא הדירו מנכסיו לגמרי וגם לא איים עליו שילך לו למקום שאין מכירין אותו ומאחר שכפה אותו בדברים ולא הועיל הרי קיים תנאו שמצינו כפייה בדברים כההיא דפ' נערה שנתפתתה (כתובות מט:) דרבא כפה ליה לרב אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ופירש ר"ת ז"ל בפי' אחד דכפייה בדברים הוה שהרי כיון שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה אלו הן עקר טענותיו של שמעון. וראובן משיב כי מה שטוען שמעון שלא נתחייב לכוף לבנו להודות במתנה רק לאחר שיערער אבל קודם ערעור לא. זה אינו לפי לשון השטר אלא מיד שיגדל הוא חייב לכופו כי המחאה על הערעור וכפיה על ההוראה הם שני תנאים ותנאי המחאה עונה על הערעור ותנאי הכפייה הוא תנאי שני בלתי עונה על הערעור והראיה מה שכתב בו כאשר יגדל ב"ה ואם היה עונה על הערעור לא היה צריך להזכיר כאשר יגדל שהרי בשעת הערעור כבר הוא גדול ועוד שאף אם יהיה כדבריו הנה כבר ערער בנו על ההכרזה מחמת מה שאומר שהבתים שלו מחמת שמכרם לו בעליהם בעודו קטן ואין לראובן להחזיק בהם ומעתה הנה נתחייב שמעון מכח הקנס והנדוי לכוף לבנו להודות במתנה ומה שאומר ראובן שכבר איים עליו והפחידו בדברים בהיותו בן י"ב וי"ג ולא רצה ושהוא נפטר בזה דכפייה בדברים אשכחן אומר שמעון שלא נפטר בזה עד שיודה בנו כמו שנתחייב לסלקו ועוד שהכפייה לא עשאה כתקנה דלא אשכן כפייה בדברים אלא במה שהוא מוכרח לפרש כן אבל בסתמא כפייה בכל יכלתו משמע. ועוד דהכא דהוי אסורא חומר הנדוי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא על העליונה לחומרא. ועוד שאף אם קיים תנאו הוא מנודה כיון שתלה נדויו בדעת בנו ובמה שאין ספק בידו לעשות כההיא דנדוי על תנאי (מכות י"א:) אפי' מעצמו צריך הפרה דומיא דיהודה ופי' התוספות מפני שהיה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו שהרי שעביד נפשיה אאריא וגנבי ר"ל אפילו בשקיים התנאי כההיא דקללת חכם דמייתי התם בסמוך וכן הוא מוכרח מעצמו דאי בשלא קיים פשיטא ומאי קמ"ל ואע"ג דמההיא דגיטין (ל.) דאי לא מפייסנא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסא ומשמע מהתם דלמ"ד יש אונס בגיטין אי נמי בממון דלכולי עלמא יש טענת אונס אמרינן הא פייסה ולא אפייסה והוי אנוס אם אין לו דבר חשוב במה לפייסו מ"מ הכא אין לו לטעון טענת אונס כשלא הורה בכחו והוא היה סבור שיורה דהתם לא שעבד עצמו על אחר שיביאנו מפויס אלא שילך ויפייסנה בדבר חשוב והתם כשלא התנה שהיא תתפייס הרי גלה דעתו שלא שעבד עצמו לפייסה בדבר שאין בידו ושהוא אנוס ולזה יכול לטעון טענת אונס אבל הכא שעבד עצמו בדבר שאינו ברשותו ואין בידו לקיימו לסלק כל עורר וטוען ולעשות לבנו שיודה בשטר המתנה ואף אם הוא יודע שהקרקע של בנו. ועוד דלא אמרינן טענת אונס אלא היכא דנתחדש לו עכשיו דבר מחודש דהוי ביה אנוס ולא היה לו ליתן אל לבו בשעת התנאי כי ההוא עובדא דאתא ופסקיה מברא ואי לאו משום דאין אונס בגיטין הויא טענה גמורה אבל אם האי אונסא דעכשיו קא טעין לא נתחדש לו משעת השעבוד ואילך והוא נשתעבד על הכל אין לו לטעון טענת אונס בהא מלתא דהוה ליה ליתן אל לבו בשעת השעבוד ולפרושי וההיא דאי לא מפייסנא הא גלי דעתיה ופירש שאינו מתחייב בדבר שהוא אנוס בו. ועל הטענה שטען שמעון שמתוך האונס עשה המתנה ההיא משיב ראובן שהשטר אומר שרציתי ברצון נפשי ולא אתי על פה ומרע ליה לשטרא. וכן מה שטוען שמעון שהשטר אינו שוה כלום מדין תורה אומר ראובן שהוא שריר וקיים ואחרי ששמעון לא פירש טעם לדבריו א"צ להשיב עליו אלו הן עקר טענותיהם בקצרה ואם באו בשאלה יותר בארוכה ושאלת להודיעך דעתי:

תשובה מה שטען ראובן שחייב שמעון לכוף בנו להודות במתנה אף קודם שיתחיל לערער לפי שכך נראה מלשון השטר נ"ל שהדין עמו מן הטענה שהזכיר הוא שהרי מלשון הערעור הנזכר בשטר נראה שמדבר במערער בעודו גדול ואומר עכשיו שגדלתי ואני יודע ומכיר בזכותי וכו' ואם חיוב הכפייה להתחייב ולהודות היה אחרי הערעור איך אמר כאשר יגדל בע"ה וכבר נעשה גדול. ועוד שמזכיר בתנאי הערעור יבא בני הנזכר או הבא מכחו וכו' ואם תנאי הכפייה עונה על הערעור איך אפשר להתנות בו על הערעור הבא מכחו דאם הבא מכחו רצה בו יורשו איך יכוף את בנו להודות והוא בקבר ואם רצה בבא מכחות לקוחות הנה בעודו קטן לא היה יכול למכור קרקע וא"כ גדול היה בשעת מכירה והדרא קושיין שלא היה לו לומר כאשר יגדל בע"ה. ועוד שאחר שמכר בנו הקרקע אם נתנו לאחר מה תועיל כפייתו להתחייב ולהודות בשטר המתנה שעשה אביו לראובן ואין הודאתו כלום אחר יצאת מרשותו אלא ודאי נראה שהן שניי תנאין תנאי הכפייה שהוא מחייב עצמו לכוף את בנו להתחייב ולהודות כאשר יגדל ותנאי אחר שאם בנו לא ישמע לכפיית אביו או לא יכפהו לאיזו סבה או שיעבור על זה ולא ירצה הבן להתחייב ולהודות ויאמר שאינו רוצה וחפץ במה שעשה אביו בנכסיו שהוא עדיין מחייב עצמו ונכסיו למחות בדברי בנו רוצה לומר לעמוד כנגדו ולריב עמו ותנאי הכפייה היה ראוי ליכתב ראשון בשטר אלא דלא ספרא דוקנא כתביה שלא הקפיד בין מוקדם ומאוחר. וא"כ מיד שנתברר לשמעון שבנו היה גדול ושיקבלו העדים קנין ממנו היה לו לכופו ואם לא עשה כן עבר אא"כ היה מוטעה מפני סכלו כוונת השטר. גם כי אחרי שערער בנו בהכרזה אין לך ערעור גדול מזה שהרי הוא מערער על הבתים ההם ואומר שהם שלו היום מחמת הקנייה הראשונה ושראובן מחזיק בהם בתורת גזל כמ"ש זה בארוכה בלשון המחאה אשר עשה ובקש לכתבה על הספר וחתום והעד עדים ומה יש לו עוד לעשות ואם אין זה ערעור מה יקרא ערעור וכי יעלה על דעת שיהא צריך לערער בלשון הכתוב בשטר לא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו. גם מה שטוען שמעון שכבר איים על בנו טרם שיגדל ואחר שגדל והפחידו שלא יירש בנכסיו ולא קבל ממנו ושהוא נפטר בזה דכפייה בדברים אשכחן כההיא דפ' נערה הא ליתא כי מי שיש לו לכוף לאחר לעשות איזה דבר אין לו התנצלות בכפיית דברים לבד דבדברים לא יוסר עבד דהכי אמרינן בסוף פ' המדיר (כתובות עז.) כי מקשינן למ"ד נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא ממתני' דקתני אלו שכופין אותו להוציא ושני ר"נ ב"י לא קשיא הא במילי הא בשוטי ומתקיף לה רבא בדברי' לא יוסר עבד אלא אמ' רבא הא והא בשוטי וכו' אלמא בכ"מ שנזכר כפייה לעשות דבר פלוני אין כפיית דברים כלום וההיא שפי' ר"ת ז"ל שנייא היא שנאמר הלשון ההוא על מעשה שנעשה שאפשר שהכפייה היתה בדברים לבד ונקראת כפייה אחרי שהועילו הדברים ההם ככפייה גדולה באחר. ומכ"מ אני תמה על הפירש ההוא שכתבת בשם ר"ת ז"ל דאדרבה מהתם משמע דאין כפייה זו בדברים דהתם אמרינן ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא כפה ליה לבר אמי וכו' והיכא דלא אמיד אמרינן התם דאמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא שדי ואיכא דמכלם ליה בכפיית אסיתא בצבורא ולמימר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואין לך כפייה בדברים גדולה מזו ואפ"ה אמרינן היינו בדלא אמיד דבאמיד כייפינן ליה אלמא לאו כפייה בדברים. ובחדושי הרי"ט ז"ל מצאתי דכפייה בשוטי מ"מ בנדון זה כפייה בשוטי ליכא למימר ולא לצערו בייסורין דא"כ יהיה הבן אנוס על ההודאה ולא תועיל כלום שהרי אין הבן מחוייב מן הדין לעשות הודאה זו כדי שנאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שהרי כיון שנקנית החורבה בשמו הנה קנה אותה מן הדין כל שלא הודיע הקונה לעדים בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה דזכין לו לאדם שלא בפניו ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקריבו בעינא ולא זילותיכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל (בבא קמא ק"ב:) וא"כ אם יעשה הבן שום חיוב או הודאה מתוך האונס לא יהיה כלום ואף אונס ממון נמי לגזול לו מה שהוא שלו אונס הוא כדמוכח בפרק חזקת (בבא בתרא מ':) כדאמרינן מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא. אלא הכפייה שאפשר להעשות בנדון זה הוא שלא לההנותו מנכסיו ולהרחיקו ממנו ובכיוצא בזה. אבל מה שטען ראובן שאף אם קיים שמעון תנאו הוא מנוד' כיון שתלה תנאו במה שאינו בידו כדרך שפי' התוס' בההיא דנדוי על תנאי בזה לא נראה לי כן שאין הנדון דומה לראיה דהכא אינו מקבל נדוי על עצמו אם לא יודה בנו שנאמר שאף אם יודה הבן כיון שלא היה ביד האב הרי הוא צריך הפרה דומיא דיהודה שקבל עליו להביא בנימין חי שאין זה בידו אע"ג דקא מזהיר עליה אבוה אאריא וגנבי לזה אף אם הביאו חי וקיים תנאו צריך הפרה וההיא שהביא הר"ם ז"ל (בהלכות שבועות פרק ה') בדרך זה היא אלא בנדון זה לא קבל עליו שיודה בנו אלא שיכוף אותו להודות והכונה היא לכוף אותו בכל מיני כפיות שבידו לא במה שאין בידו וא"כ כל שקיים התנאי שהודה הבן אין כאן נדוי ואף אם לא הודה הבן כל שכפה אותו בכל מיני כפיות שאפשר בידו לכופו בהן הרי קיים תנאו בתנאי הכפייה אלא שעדין הוא מחוייב כשיערער בנו בדין האחריות ובכח הנדוי לדון עמו לסלק ערעורו וכן נראה מההיא דאי לא מפייסנא דאמרינן אטו תרקבא דדינרי הוה ליה למתן לה הא פייסה ולא איפייסא ופרש"י ז"ל הא פייסה במה שבידו לעשות ואע"ג דלא קיי"ל כי ההוא לישנא היינו לגבי גיטין משום דאין אונס בגיטין אבל לגבי ממונא דלכ"ע יש טענת אונס הלכתא הוא וכ' עלה הרמב"ן ושמעינן מינה דמאן דמקבל עלי' לחבריה לפיוסי לפלוני א"נ דעבידנא לפלוני הכי ואי לא מחייבנא לך מהשתא מנה או שדי נתונה לך מעכשיו ואזל ופייסיה ולא אפייס [אי פייסיה] בכל מה שבידו לעשות ולא אפייס פטור דאנוס הוא עכ"ל ^*( ב"י ח"מ סי' ר"ז מחו' ז:). וה"נ כל שעשה הכפיות שבידו הרי קיים תנאו ועל הכפיות שאינן בידו אנוס הוא וכי תימא התם גמי מדין אונס אתה בא לפטרו והיינו גבי ממון דאיכא טענת אונס אבל גבי נדוי אף אם יהיה לו אונס מ"מ הרי נכנס לספק במה שאפשר שיהי' בו אונס ולא יהיה בידו. הא ליתא דבכל דבר איכא טענת אונס דהא בנדרים נמי איכא טענת אונס דהיינו נדרי אונסין כדאי' בנדרים (כ"ז.) אלא גבי גיטין משום צנועות ומשום פרוצות אלא דלגבי יהודה שהיה מתרה בו אביו אאריא וגנבי כדאיתא בכתובות (ל'.) והוא קבל עליו אע"פ שאין זה בידו בזה היה צריך הפרה כיון שקבל עליו מה שאין בידו אבל בנדון זה יש בו טענת אונס ואין דעתו אלא על הכפיות שבידו לעשותן. ובר מן דין כיון שזה לא קבל עליו בכח נדוי בפירוש לכוף את בנו להודות בשטר ההוא אלא שחייב תחלה עצמו ונכסיו לכופו בזה ואח"כ קבל עליו נדוי בכלל אם יעבור על התנאים ההם הנה יש לדון התנאים ההם כדין תנאי שבממון וכל שבדין ממון אינו חייב הנה לא עבר על התנאים ולא חל עליו נדוי אע"פ שאם מתחלה קבל עליו נדוי בביאור על הדבר ההוא היה מתחייב מדין נדוי על תנאי. ועוד נראה דכל דידוע שעשה בבנו כפיות חזקות ונכר לכל שהיה ראוי לבן לענות מפניהם ולהכניע לבבו וערפו הקשה ולא נמנע ולא נכנע ששמעון נקי מלכוף ביותר מן השעור ההוא אף אם יש יכולת בידו דהא למ"ד אין טענת אונס בגיעין אמרינן מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא משמע הא אם יהיב לה תרקבא דדינרי שהוא דבר חשוב ונכר לכל שהיה ראוי שתתפייס בסך ההוא ולא נתפייסה דהוי טענת אונס אפילו למ"ד אין טענת אונס בגיעין משום דלא עלה על דעת שיפייסנה בשיתן לה את כל הון ביתו והוי כמו אונסא דלא שכיח גמור דלכ"ע הוי טענה אפילו בגיטין כדאמרינן התם (גיטין עג.) אכלו ארי אין לנו כמ"ש המפרשים ז"ל דשלשה מיני אונס הם דאונסא דלא שכיח אפילו בגיטין הוי אונם ואונסא דשכיח טובא אפילו בממון לא הוי אונס דומיא דההוא דפסקיה מברא דאמרי' עלה בריש כתובו' אונסא דשכיח שאני דה"ל לאתנויי כלומ' ואף בממון [לא] הוי טענת אונס וכי פליגי בגיטין באונסא דשכיח ולא שכיח כגון חולי או מיתה טבעית ואפילו מאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד אין אונסא דלא שכיח בכלל כדאיתא בפ' מי שאחזו (שם) זה נראה לומר בזכות שמעון שלא חל עליו הנדוי כל שקיים תנאו. אבל מה שטען הוא בזה מפני מה שנמצא למפרש שפירש דההיא דנדוי על תנאי ר"ל כשלא קיים התנאי ויהודה לא קיים התנאי הפירוש ההוא אינו דאם כן פשיטא וגם שהיא דומיא דקללת חכם אפילו על תנאי אבל יש במימרא ההוא שני פירושים האחד פירש התוספות ז"ל שנתקיים התנאי לגמרי ובנימין חזר עם אחיו אלא שחל עליו הנדוי מפני שנכנס בספק והפירוש השני שיהודה לא קיים תנאו לגמרי כי בנימין נשאר עם יוסף בשוב אחיו עם העגלות ולא הביאהו יהודה לארץ כנען אלא הביאהו לפניו בארץ מצרים ויעקב נתפייס בזה ולזה היה צריך הפרה כיון שלא נתקיים התנאי ממש. והטענה שטען שמעון שהי' אנוס על ההקנאה גם כן אינה טענה דהא לא ידעינן ביה באונסיה ושיהיה האונס כדאי לבטל המתנה ושהיה כח ביד המאיימין לעשות עמו רע וגם אינו מראה שטר מסירת מודעא. וגם שבנדון זה אפשר שכיון שהמתנה היא באחריות הרי היא כמכר ^*( ד"מ שם סי' ר"נ אות ד' רמ"א שם ס"ג:) כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קח:) גבי דינא דבר מצרא. וגם בטענות שמעון מזכיר שלא היו מאיימין עליו אלא למכרה וא"כ בזביני קיי"ל דתלוה וזבין זביני' זביני כל שלא מסר מודעא דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני. ועוד שלא היה לו לקבל אחריות כדאמרינן בפרק הנזקין (גיטין נח.) גבי לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דאם כתב לו אחריות מקחו קיים וכל שכן הכא שלא היה לו לקבל קנס ונדוי אם לא שעשה כן ברצון נפשו והוא אינו אומר שיאיימוהו לקבל עליו נדוי והטענה שטען ראובן לסתור טענת שמעון בזה משום דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא אמת היא אם עדי השטר עצמם הם המעידין על המודעא או על האונס כי כן הוזכרה בפרק חזקת (בבא בתרא מט.) לדעת רב נחמן גבי עדים שאמרו מודעא היו דברינו לפי שהשטר הרי הוא כמי שנחקרה עדותן ואין יכולים עתה להעיד על פה כנגד עדותן הראשונה אבל כשיש שער במודעא אז מתבטל שטר המכירה מפני המודעא שקדמה לה ונחקרה עדותן גם כן אבל במודעא בשני עדים אחרים מעידין מודעא היו דבריהם אתי על פה ומריע ליה לשטרא לכולי עלמא ואף אם נאמר תרי ותרי נינהו אמרינן אוקים ארעא בחזקת מריה קמא מידי דהוה אנכסיה דבר שטיא כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה (כתובות כ'.). ומיהו התם בפרק חזקת פליג מר בר רב אשי עליה דרב נחמן במודעא היו דברינו וסבר דנאמנים משום דניתן ליכתב וקיי"ל כותיה. והטענה האחרת שטוען שהשטר אינו שוה כלום מדין תורה ולא באר מפני מה נראה שכוונתו היא מפני שהחורבה היתה של בנו וראובן ידע בזה שהרי נזכר כן בשטר המתנה שקנאה בשם בנו וקיימא לן בפ"ק דמציעא (ט"ו:) דהכיר בה שאינה שלו מעות יש לו שבח אין לו דאין כאן מכירה אלא שהמעו' פקדון ומכל מקום חיובי השטר קיימין הם בכל מה שנתחייב בפירוש וכ"כ הרמ"ה והרשב"א ז"ל דההיא דמעות יש לו שבח אין לו היינו דוקא בלוקח שלא באחריות דגמר ויהיב לשם פקדון אבל באחריות אפילו שבח יש לו דליכא למימר לשם פקדון ^*( ב"י ח"מ סי' שע"ג בד"ה ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה. רמ"א שם ס"א:) והכא נמי לכל מה שנתחייב בשטר השטר קיים אין צ"ל בנדון זה דלא דמי לההיא דההיא דהכיר בה שאינה שלו היינו שהיא גזולה בידו ומסתמא הנגזל יתבע את שלו ויוציאנה מידו אבל בנדון זה שהיתה של בנו וגם שסמוך על שולחנו והמוכר עצמו מזכיר ומפרש שהיא של בנו אלא שמוכר לו על דעת שיקיים בנו במכיר' ההיא ומתחייב בזה בשעבודים חזקים אין לומר יודע שקרקע אין לו וגמר ויהיב לשם פקדון דודאי אדעתא דארעא נחית וסמך על הנהוג שיקיים הבן הסמוך על שלחן אביו במעשה אביו ויש לו מעות ויש לו שבח ועוד שבנדון זה שמעון הי' הקונה אלא שקנאה בשם בנו הקטן ומעולם לא ירד בה הבן ואם בשעת הקנייה הודיע לעדים שאע"פ שהשטר בשם בנו שלעצמו קונה אותה לא קנה אותה הבן אלא הקונה שהוא בעל המעות אלא שאין כופין את הבן לעשות לו שטר מכירה כדמוכח בב"ק (קב:) בההיא דהקונה שדה בשם ריש גלותא וכ"כ בתוספות והרשב"א ז"ל וא"כ אין לומר בנדון זה שיהיה הכיר בה שאינה שלו ונאמר שהמעות יהיה הלואה ואפי' בההיא דהכיר בה שאינה שלו הוא נאמן לומר לא הכרתי בה שאינה שלו אא"כ יביא הגזלן המוכר ראי' שהכיר בה וכ"כ הרב בעל מגיד משנה ז"ל וז"ל ונראה לכ"ע שעל הגזלן להביא ראיה שהלוקח הכיר בה ע"כ: