תשובות ריב"ש/רנב
למוקדמי טירול יצ"ו ראיתי טענות כת האלמנה הכתובות בפרו"סיש הבאה לזכות בקרקע ההוא מחמתן וכן ראיתי טענות דון יצחק קטורזי שכנגדה לבטל טענותיה כדי להעמיד הקרקע בידו כאשר היה שלו מקדם ואיני רואה בכל טענות האלמנה שיהיה בהם טענה מספקת להעמיד הקרקע בידה זולתי אחת כי טענה החזקה שטענה שהחזיק בבתים ההם יעקב קטורזי ואשתו שלשה שנים בפני דון יצחק הנזכר ואכל פירותיהן בשופי בלי מחאה אינה כלום מאחר שהיה יעקב הנזכר מורשה דון יצחק הנזכר בכל נכסיו והמוציא והמביא ובן ביתו וכ"ש שהיה בן אחיו הרי הוא כמו אפטרופין ששנו במשנה (ב"ב מ"ב.) שאין להם חזקה דהנהו לאו במחזיקין בנכסי קטנים שהן אפטרופין שלהן דאי הכי מאי אפטרופין אפילו אחרים דלאו אפטרופין אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אלא ודאי באפטרופין על נכסי גדולים היא וכיון שכן לאו באפטרופין שמנו אותן ב"ד היא שהרי אין ב"ד ממנין אפטרופוס לגדולים כדאיתא בפרק המפקיד (בבא מציעא ל"ט.) אפטרופא לדקנני לא מוקמינן ואי בשמנוהו ב"ד לקטן ואח"כ הגדיל הרי מכיון שהגדיל יצא מאפטרופסותו וכיון שכן אם לא התחיל לירד לקרקע עד אחר שהגדיל הקטן והוא יוצא מאפטרופסותו הרי יש לו חזקה שעבר ממנויו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל עברו האפטרופין ממנויין ואכלו שלש שנים אחר שעברו הרי זו חזקה ע"כ. והכי איתא בהדיא התם בברייתא פרק חזקת (בבא בתרא מ"ז.) גבי אומן ואריס והוא הדין לאפטרופוס ואם התחיל לירד לקרקע בעודו קטן מאי איריא אפטרופא אפילו אחר דלאו אפטרופא אין לו חזקה בנכסי קטן כל שהתחיל לירד בעודו קטן ואפילו החזיק שלש שנים אחר שהגדיל כמו שהסכימו האחרונים ז"ל ולזה אין להעמיד המשנה האומרת דאין לאפטרופין חזקה באפטרופוס שמנוהו ב"ד ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בין שמנו אותו ב"ד וכו' הרב ז"ל הולך בשטת רבו בן מאגש ז"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל היינו דוקא בשלא החזיק שלש שנים אבל החזיק שלש שנים משהגדיל יש לו חזקה אע"פ שירד בה בעודו קטן וכ"כ בפירוש (בפרק י"ד) ובאפטרופא כי האי גונא לא הוי חזקה אבל לפי הדעת האמתי שהסכימו האחרונים ז"ל אין להעמידה במנוהו ב"ד אלא או במי שממנה אפטרופוס על בניו הגדולים או על בניו הקטנים ושימשך מנויו אף לאחר שיגדלו שמקיימין את דבריו *( עי' ב"י ח"מ סי' קמ"ט סעי' ל"ג ל"ד:) ומיירי בשלא התחיל האפטרופא לירד בקרקע אלא אחר שהגדילו דבאחר הוי חזקה כיון דגדול הוא ובאפטרופא לא הוי חזקה כיון דירד ברשות וכן נמי במי שממנה אפטרופא על הוצאתו והכנסתו לפקח בנכסיו ולשמרן דגם הוא מיקרי אפטרופוס בלשון חכמים דלשון אפטרופוס ממונה כמו שאמרו אין אפטרופוס לעריות וכן בתרגום ירושלמי ויפקד המלך פקידים אפטרופין וכן מורשה או שליח נקרא אפטרופוס כדאמרינן בנדרים פרק נערה המאורשה (ע"ב:) האומר לאפטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה וכו' וא"כ המורשה הרי הוא בכלל האפטרופין לענין חזקה כל שהוא מורשה על כל נכסיו סתם ומכניס ומוציא כמו"ש הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב) ולכן אם יעקב זה מתעסק ומשתדל מכח הרשאה ההיא בנכסי דון יצחק הנזכר ומכניס ומוציא נראה שאין חזקתו מועלת לו דהוה ליה כיורד ברשות דטעמא דכל הני דמתני' דאין להם חזקה מהאי טעמא הוא שהם יורדין ברשות וכן יש שאין מקפידין זה על זה או שאין יכולין למחות וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהא דתנן ולא לאב בנכסי הבן ה"ה בנכסי הבת וכן הבן או הבת בנכסי האם וכן נמי אח ואחות ואע"פ שאינם בדין זה שהרי אין דרכם להשתדל ולהיות סמוכים ע"י אחיהם ואחיותיהם מ"מ לפעמים אין להן חזקה אם יראה בעיני הב"ד שזה סמוך על אח זה בעסקי נכסיו ובכיוצא בזה הכל תלוי בעיני הב"ד לפי מה שהוא ענין ע"כ. וא"כ בנדון זה שהי' בן אחיו והיה מורשה שלו ומתעסק בנכסיו ומכניס ומוציא אין מועיל לו חזקה ואע"פ שלא הביא ראיה דון יצחק קטורזי על היות יעקב הנזכר מורשה שלו ולא נכתב זה בפרוסי"ש גם האלמנה לא הביאה ראיה על החזקה ולא נכתב זה בפרוסי"ש וא"כ כיון שאין לאלמנה ראיה על החזקה אלא מתוך הודעת דון יצחק הנזכר הרי הוא נאמן לומר שהיה מורשה שלו. אמנם נראה שזה הוא מפורסם ביניכם שיעקב ואשתו אכלו שני חזקה ושיעקב היה מורשה דון יצחק הנזכר. ומה שטוענת האלמנה שאשת יעקב היה לה מתנה מן הבתים ומכח המתנה אכלה היא אותן שני חזקה והיא לא היתה מורשה של דון יצחק ואין הרשאת בעלה מגרעת כח החזקה שלה גם זו אינה טענה שהרי היא אינה באה בטענת עצמה אלא בטענת בעלה וכיון שבעלה היה מורשה ולא היתה חזקתו מועלת גם חזקת האשה הבאה מכח בעלה ובטענתו אינה מועלת כדאמרינן גבי בן אומן ובן אריס והוא הדין לגבי אפטרופוס כמו"ש הרמב"ם ז"ל ואע"ג דאמרינן בגמרא (ב"ב מ"ז.) לא צריכא דקאמרי בפנינו הודה לו וכו' דמשמע מהתם דבן אומן ובן אריס דאתי בטענתא דאבוה אי טעין ברי נאמן כפי גרסת קצת מפרשים ז"ל דלא גרסי דקאמרי עדים התם הוא כגון שהבן אכל שני חזקה דנאמן במגו דאי בעי אתי בטענתא דנפשיה ולומר אני לקחתיה ממך אבל בנדון זה אע"פ שאחר מתנת בעלה החזיקה שלש שנים מכ"מ הרי היתה המתנה מפורסמת ושהיא היתה מוחזקת מכח בעלה ולכן אין להאמינה אף אם טוענת ברי שיעקב בעלה קנה הבתים מדון יצחק שהרי אין כאן מגו. ועוד שאע"פ שהיה לה מתנה מבעלה מ"מ בעלה היה דר בבתים והוא היה עקר הבית ועל שמו היה נקרא והוא אין לו חזקה שהיה המורשה והיא לא החזיקה אחרי מות בעלה שני חזקה. גם הטענה שטענה האלמנה שיעקב הנזכר הרס ובנה בבתים ההם בפני דון יצחק הנזכר ולא מיחה בזה גם היא אינה טענה דאע"ג דאשכחן בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא נ:) לפום חד לישנא דאיתמר התם דבעל בנכסי אשתו דאין לו חזקה אם חפר בו בורות שיחין ומערות הוי חזקה והרמ"ה ז"ל הביאו בפסק הלכה היינו דוקא בבעל בנכסי אשתו דטעמא דאין לו חזקה הוי משום דאין מקפידין זה על זה באכילת פירות אבל בהיזק כגון חפר בה בורות שיחין ומערות ודאי לא שתקה אם לא שמכרה לו אבל באפטרופוס או במורשה דטעמא מפני שיורד ברשות אפשר שגם זה עשה ברשות כיון שהוא מורשה שלו לעשות כאשר יראה בעיניו. ועוד דהתם הוא בעושה היזק אבל בנדון זה לא עשה היזק אדרבה היתה חורבה ובנאה ואם לצורך הבנין סתר על מנת לבנות אין זה מקלקל אלא מתקן ואדרבה מה שהוציא בבנין גורם לו שאין אכילת פירות הבתים חזקה כיון שלא עלה שכירות הבתים ליותר מהוצאת הבנין דה"ל כאפיק כורא ועייל כורא דלא הוי חזקה כדאיתא התם:
והטענה שטענה האלמנה ממה שחתם דון יצחק בשטר כתובת יעקב לאשתו וקראו לפניו שטר מתנה לחוד מן הבתים ולא מחה ושתיקתו הויא כהודאה שאין לו זכות בבתים גם זו אינה טענה כיון שלא חתם בשטר המתנה עצמה וא"כ אין כאן ראיה לאבד את זכותו דלא אמרינן הכי אלא בעושה מעשה וחותם בה ולא מיבעיא בשתיקה אלא שאפילו נמלך עמו הקונה אצ"ל מקבל מתנה ואמר לו בפני העדים קנה לך אין זה הודאה אלא יכול לומר משום דאמרי השני נוח לי והראשון קשה ממנו כדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא ל':) גבי ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו' א"ל והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבון דאמרי השני נוח לי והראשון קשה ממנו אמר רבא דינא קאמר ליה כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וכו' אפי' תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בחותם דקא עביד מעשה אבל הכא דבורא הוא ועבד איניש דמקרי ואמר וא"כ בנדון זה אין שתיקת דון יצחק בשמיעת קריאת המתנה הודאה וגם חתימת הכתובה אינה מעשה מאחר שאין נזכר בכתובה מתנת הבתים ועוד שלא אמרו שתהא הודאה לאבד זכותו אלא בחותם עליה בעד דהוי מעשה לקיים השטר אבל דון יצחק לא חתם בכתובה בעד שהיה קרוב אלא לכבוד בעלמא ושני העדים הם שחותמין וכותבין בפירוש פלוני בן פלוני עד והאחרים כותבין שמם לבד אם כן אין חתימתו ראיה כלל לאבד זכותו *(ד"מ ח"מ סי' קמ"ז אות א'. רמ"א שם ס"א):
גם הודאת הגבאי מהש"ינש ליעקב ולאשתו מהבתים אין בו עדות שהבתים הם שלהם שכבר כתבו המפרשים ז"ל גבי עשאה סימן לאחר אבד את זכותו (כתובות ק"ט.) דדוקא כשהמערער עצמו עשאה סימן לאחר או אפי' עשאה אחר סימן לאחר והמערער חתום עלי' בעד אבל עשאה אחר סימן לאחר עדים החתומים בשטר אין זה ראיה שיהיה שלו כדי לאבד המעורר עליה את זכותו דדוקא העורר הוא שכיון שיש לו זכות אין לו לחתום בשטר שמזכיר בו שהוא של המחזיק אבל אחרים כיון שרואין שמחזיק זה בו הם סבורים שיהיה השדה שלו וכותבין כן בשטר מבלי שיהיה להם בזה ידיעה ברורה ועוד שהמדקדק בלשון הגבאי הכתוב בלעז ימצא שלא אמר שהבתים הם שלהם בדוקא אלא שסובל הלשון ההוא שמחזיקים בהם לבד ועוד שהרי אמרו שם בפרק אחרון מכתובות לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא דאי לא דעבד הכי לא הוה זבין לה מיניה ה"נ איכא למימר הכי שאם לא שהגבאי הודה למחזיק שהבתים הם שלו לא היה פורע לו הששה דינרין מן החק ואף אם היה הגבאי הוא עצמו העורר לא אבד את זכותו ועוד דלפי פשט הירושלמי (כתובות פ"ב ה"ד) הנזכר בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה. בתוס' ד"ה אמר) עד אחד בשטר לאו כלום הוא ואפילו לשבועה אינו קם אלא דוקא בשהיו חתומים שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני והרבה מן המפרשים ז"ל דעתם כן:
אבל הטענה שטענה האלמנה מן הגוביינא שעשה דון יצחק וחבריו הדיינין לאשת יעקב מן הבתים זו ודאי טענה חזקה היא ונראה ברור שאבד דון יצחק את זכותו בשהסכים בגוביינא ההיא דהא עשאה אחר סימן לאחר והעורר חתום עליה בעד אמרו בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ו) שאבד את זכותו והביאו הרב אלפסי ז"ל בהל' והסכימו בו כל המפרשים ז"ל וכל שכן הדיין המגבה גופה של קרקע *( רמ"א שם ס"ד וע"ש בסמ"ע סק"ה מ"ש בזה:) ושהסכים עם חבריו להוריד האלמנה בבתים ההם הורדה גמורה ואיניש לא ימחי בידה ולא ביד באי כחה מיומא דנן ולעלם כמו"ש בשטר הגוביינא שאבד את זכותו ואין מעשה ב"ד דבורא בעלמא דנימא עביד איניש דמקרי ואמר אלא מעשה רבה הוא ואעפ"י שלא חתמו הבית דין הם עצמם בשטר הגוביינא הרי כיון שצוו לעדים לכתוב ולחתום מעשה ב"ד זה הרי הוא כאלו חתומים הם בעצמם שהרי נעשו העדים שלוחיהם ושלוחו של אדם כמותו. ומה שטען דון יצחק שמאחר שהבתים היו כבר של האלמנה בשטר המתנה לחוד ולא היתה צריכה לגוביינא א"כ הגוביינא הרי היא כאלו אינה זו אינה טענה דמכל מקום הם מקיימין שטר המתנה ומורידים אותה בבתים וכל שכן שאבד את זכותו שאין יכול לטעון השני נוח לי והראשון קשה ממנו שהרי כבר היו שלה מכח המתנה אלא שחתמו כדי לקיימה ולאבד הם את זכותן. גם מה שטען שהדיינים לא עשו אלא שקיימו דברי השמאין אין כן דברי העדים שלא הזכירו שהשמאין עשו שום שומא בבתים אלא במטלטלין והאמת עד לעצמו שהבתים כבר היו נתונים לה בין שוות הרבה או מעט ולא היו צריכין שומ' אלא שהדיינים מעצמם בכונת מכוין קיימו לה מתנתה והורידוה בבתים לבקשתה שבקשה להם כמו"ש בפירוש בשטר הגוביינא בזה הלשון ובקשה האלמנה הנזכרת מהדיינין הנזכרים לגבות שטר כתובה ונדוניא ותוספת ומתנה לחוד ולהורידה באלו הנכסים הנזכרים הנמצאים מבעלה הנזכר ולגבות כל הבתים הממוצרים הנזכרים עם המשא הנזכר מכח שטר מתנה לחוד שלה הנזכר ע"כ. ולכן איני רואה זכות בשום צד לדון יצחק להוציא האלמנה מחזקתה כי מחמת טענת הגוביינא אבד את זכותו גם כי שאר הטענות עם היות אינן מספיקות מן הדין להעמיד הבתים ביד האלמנה כמו"ש למעלה מכ"מ יש בהם קצת אמתלא וסעד לטענות הגוביינא ואם היא בעצמה יש בה די לבדה בזולת טענה אחרת זהו מה שנ"ל בנדון זה וחתמתי שמי אני הדורש שלומכם למצותכם מזומן ובאהבתכם נאמן יצחק ב"ר ששת זלה"ה: הלא בעברי דרך גבולכם חליתי פני קצת נכבדי קהלכם על אודות הותיק רבי יהודה בן דוד י"א יחסה בצל כנפיכם דרך כבוד ועוד אני מדבר בתפלה על זה יען הוא איש הגון וראוי לכל דבר שבקדושה אם מצד עצמו אשר כל ימיו גדל בין החכמים וראה סי' יפה במשנתו אם לכבוד הרב הישיש אביו נר"ו וגם אני אחשבה לכם לצדקה ובעל הגמול ישלם שכרכם אמן: