ויקיטקסט

תרומת הדשן/א/דיני קידושין וסבלונות

< תרומת הדשן | א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רז

עריכה

ראובן שדך לו את לאה וקבלו קנין סודר שינשאו זה לזה ואח"כ שלח לה סבלונות אי חיישינן כה"ג לקידושין או לא:

תשובה יראה דבתחילה צריכינן לבאר משפט הסבלונות אימת חיישינן להו משום קידושין אי לאו ובתר הכי נבאר משפט שאילתינו בפ' האיש מקדש גרסינן איתמר רב אמר חוששין לסבלונות ופרש"י מי ששדך אשה ושולח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ודקדקו שם התוספות וכן שאר המחברים מפירש"י דסבר דהך חששא דסבלונות משום דחיישינן שמא עכשיו קידשה ע"י סבלונות הללו. אבל התוס' מסברת עצמן וכן אשירי מפר"ח וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ויתר גאונים דחששא היא מטעם דחיישינן הואיל ושלח סבלונות שמא קדשה כבר על ידי עדים והלכו להם למדינת הים וכתב אשירי דאיכא משמעות בתלמוד כדפרש"י וכן נמי כפר"ח ובמרדכי כתב דיש לפרש דווקא כשאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והיא כופרת ואע"ג דאמרינן נקטו דאינו נאמן כה"ג לאוסרה היכא דשלח סבלונות חיישינן ע"כ ומסיק תלמודא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן ולגירסת רבינו חננאל אפי' מיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט כמו נבי גוסס ומים שאין להם סוף דחיישינן למיעוט משום חומרא דאשת איש וכתב במרדכי מתשובת מור"ס דהאידנא חיישינן לסבלונות אע"ג דמסקינן דלא חיישינן אלא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מ"מ מי יכניס ראשו לידע מנהג העיר ותו דר"ח גורס דחיישינן למיעוט ע"כ ורב אלפס והרמב"ם נמי סבירי דחיישינן למיעוטא. ובתשובה דא"ז כתב השיב רבינו שמחה זצ"ל זכורני שמורי ריב"א ז"ל שידך בתו לבן אחיו כסבור שהיתה פקחת ונמצא בהפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבינו יודא גט מפני הסבלונות ששלח לה עכ"ל ומספר א"ז גדול הועתק לי אותה תשובה דרבינו שמחה באורך וכתב בה דאפילו לפרש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו כחזקה אין עדים חתומים על השטר אא"כ נעשה גדול וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת והכי נמי אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שידוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קידושין שלח ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין ואע"ג דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר דאנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר. ותו מסיק בההוא תשובה דעובדא הוי באתרא דמסבלי והדר מקדשי ששלח אחד סבלונות והורו הגאונים הר"ר אברהם והר"י הלבן אם יש עדים ששלחם חוששין וה"ר יצחק וה"ר אלעזר ממיץ הורו אע"ג דליכא עדים חוששין כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוו עדות הכא נמי באותו מלכות הוי רגילות לעשות קנין ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות ע"כ וקצרתי. ועוד העתיק אחד מהגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל ונראה דסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליחה שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפרש"י והא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ בשעת חיילת הקדושין לא בעיא שנים וראייה מפ' האומר עכ"ל. עוד העתיק מתשובת הרא"ש בדרך הזאת דמסבלי והדר מקדשי אין בסבלונות משום קדושין ואי שיצא קול שהיא אנוסה מחמת הסבלונות לאו קול הוא להצריכה גט כי כן דרך הנשים לומר עכ"ל. ובטור אבן העזר כתב פרש"י חוששין לסבלונות שאם שדכה תחילה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים חיישינן שמא לשם קידושין שלחם וצריכה גט. ורבינו חננאל פירש חוששין לסבלונות היינו משום שמא קדשה כבר בפני עדים והלכו להם למדינת הים ולפי זה אפילו לא שלחם בעדים חוששין להם ויצא קול גם כן מזה שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכין אין חוששין באלו הסבלונות משום קדושין ולפרש"י חוששין וטוב להחמיר כשני הפי' וכן היא מסקנת אאז"ל עכ"ל אלו הן דברי המחברים והגאונים שמצאתי בענין הסבלונות והנני מבאר הכללות היוצאים מדבריהם רש"י פי' טעם חשש הסבלונות משום דשמא עכשיו קדשה בהני סבלונות וכתב אבן העזר דלפי זה צריך שישלחם בעדים ורש"י פירש נמי הכי מי ששידך אשה ושלח לה סבלונות בעדים משמע דווקא בעדים. והא דכתב רבינו שמחה דלעיל דאפילו לפרש"י לא בעי עדים נראה ליישב ולומר דודאי בעינן עדים בשעת שהמשלח שולח סבלונות אבל בשעת שנותנין הסבלונות להאשה סבר רבינו שמחה דלא בעי עדים התם ונוכל לומר דהאבן העזר נמי מודה בזה דרש"י גופיה נמי לא פי' אלא בשולח סבלונות בעדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קדושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנה לה כאשר צוה המשלח. ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן פ' האומר דלבית הלל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואין דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שלוח סבלונות כדמפרשינן. ולזה כיון לעיל בתשובת הר"ח א"ז דכתב דבשעת חיילת הקידושין לא בעינן שנים וראייה מפ' האומר כך היא השיטה לפירש"י אבל לפר"ח לא בעינן עדים אפילו בשעת שלוח הסבלונות אלא רק ששניהם מודים שנשתלחו סבלונות הוו כשניהם מודים שקדשה בפני שנים והלכו למד"ה דהוו מקודשת ודאי כדאמרינן פ' האומר והר"י והר"א ממי"ץ דלעיל הוסיפו עוד להחמיר דאפילו לפרש"י לא בעינן עדים בשולח הסבלונות היכן דמנהג הוא לעשות קניין אחר השידוכין ולשלוח טבעות ומנעלים דשוב אנן סהדי דודאי שלח לשם קידושין והוו עדות כמו רקדו בפניה וחשיב שפיר עדות שנים בדבר ערוה דהא גבי רקדו בפניה מפקינן ממונא אההוא סהדותא ולא ילפינן דבעי שנים בדבר ערוה אלא אממון. עוד נראה לי ראייה דלפר"ח אפילו לא קבלה המשודכת הסבלונות בידים אלא הניחה לקבלה קטנה אחת שאינה ראויה להיות שליח כדאיתא בהדיא פ' האומר בגיטין דאין קטנה נעשית שליח לזכות לאחרים אפ"ה חיישינן דכיון דהטעם הוא משום דחיישינן שמא קדשה כבר אפילו אם לא קבלתו היא נמי שלוח סבלונות מגלה לן דקדשה כבר הואיל ובאתרא דמקדשי והדר מסבלי הוא ואין לומר דגילתה היא דלא איתקדשה מדלא קבלתה בעצמה דודאי איכא למימר דמחמת כיסופה היא דעבדי הכי כי כן דרך הנשים וליתא הכי גילוי מילתא מידי אמנם מנהג בגבולינו שכלות מונעות מלקבל סבלונות בידיהם בזמן שמוליכין אותו להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו ואומרים שבשביל חשש קדושין נמנעו ובמה שכתבתי אינו מספיק דאין כאן גילוי מילתא שפיר אע"פ שכולם נוהגים מ"מ אין כאן הוכחה דאימור כולהו מחמת כיסופא עבדי ואע"ג דכתב לעיל בתשובת הר"ח א"ז דחוששין לסבלונות אפילו קבלתו אשה אחרת דדילמא שליחא שויתה משמע דווקא משום דחיישינן דילמא שויתה שליח הא לאו הכי לא היינו כפרש"י דסבר דסבלונות גופיה קדושין הן בעינן שתקבל היא או שלוחה אבל לפר"ח דהסבלונות מוכיחין שקדשה כבר לא בעינן וק"ל. ונראה דפר"ח עיקר הוא דרב אלפס פסק נמי הכי וכן התוספות מקדושין שבידי על שתי פנים בתרווייהו מסקינן כפר"ח וגם מדברי ראבי"ה במרדכי משמע דסבר כפר"ח ואע"ג דרבינו שמחה וחביריו שקלו וטרו אליבא דרש"י מ"מ נראה דרבו המסכימים לפר"ח לכך אית לן לדקדק אליביה תו נראה דאף לפר"ח אם יאמר השולח סבלונות אפי' בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר כלל לא מהמנינן ודווקא עדים מהמני כדכתב באבן העזר דלפר"ח אי איכא עדים שלא קדשה כבר מהני משמע דאינהו גופייהו לא מהימני וכן נראה דכיון דפסקו רבנן למילתיה דחיישינן באתרי דמקדשי והדר מסבלי שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מאי דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז במס' יבמות גבי בועל שפחתו דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ותו כיון דמנהג העיר דמקדשי והדר מסבלי א"כ אי מהימנין ליה שלא קדשה כבר ואפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפי' במגו אינו נאמן הכי פסק א"ז פ' הפועלים ומרדכי פ' המקבל בשם ר"ח בשערי דרב האי גאון*): אמנם היה נראה אי לאו תשובת רבינו שמחה דלעיל דכתב דחששא דשלוח סבלונות חזקה שאינה פוסקת היא כמו חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"א דאין להחמיר בה כולי האי ולומר דפסקו רבנן למילתיה לגמרי אלא ה"א דחששה בעלמא היא וכן כתב אשירי בהדיא בלשונו לפרש"י דחשש קידושין איכא ולא אשכחן דפר"ח חולק עליו בהא ולשון התלמוד נמי משמע הכי דקאמר באתרי דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכולה שמעתא קאמר חוששין ואין חוששין. תו נראה דאין כאן אלא חששא ולא חזקה גמורה דפ' המדיר אמרינן אמר רב יוסף בר אבא א"ר אמי המקדש בפחות משום פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהך הוא דלא טעי פי' אין אדם טועה דקידושין פחות משוה פרוטה מהני ובעל אח"כ לשם קדושין ואילו בפ"ב דקדושין תנן המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות אח"כ אינה מקודשת שע"מ קדושין הראשונים שלח ע"כ ותקשה אמאי אמרינן שע"מ הקידושין שלח הא אמרינן פ' המדיר ליכא מאן דטעי דקידושין בשוה פרוטה מהני אע"כ היינו טעמא דהתם בהמדיר קאי אבעל אחר הקידושין וקים להו לרבנן דחזקה גמורה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך תקנו לחומרא ואמרינן דמסתמא לא טעי וידע דקדושין קמאי פחות משוה פרוטה לאו כלום איכוון ובעל השתא לשם קדושין אבל לגבי שלח סבלונות דבלא"ה אינו אלא חששא בעלמא תלינן לקולא ואמרינן דילמא טעה ושלח ע"מ קדושין הראשונים ואי לאו דלשון אשירי דלעיל מסייעני לא מלאני לבי להביא ראייה לסתור דברי הגאון עכשיו יש לנו לומר דברי האשירי עיקר הן וכדמשמע נמי לשון התלמוד כדפירשתי לעיל ואי הוה הכי דסבלונות אינו אלא חששא בעלמא היא נראה לצדד בהא לקולא כמו שאבאר ונוכל לומר דהא דכתב מהר"מ ומחמיר טובא דחיישינן למיעוט ולא רצה להכניס ראשו ולידע מנהג מקום היינו דווקא בדרא דיליה דהוו רגילים שמקדשים לפעמים קודם הנישואין זמן מרובה כמו שרגילים בימי חכמי התלמוד והכי מוכח בכמה תשובות במרדכי דכתב כמה עובדא הוו בההוא דרא שהיו מקדשין קודם הנישואין ולכך אין לידע בבירור מנהג המקום אי נהגי דמקדשי והדר מסבלי או איפכא אבל עתה בדורותינו בכל גבולינו וכמדומה לי שכן הוא בכל ארץ אשכנ"ז שאין אחד ממאה דמקדש קודם אלא דווקא בשעת הנישואין והחופה והיה גנאי לקדש מקודם ולא עבדו הכי אלא הנהו דמקדשי ברמאות שלא בידיעת הקרובים או ע"י שום אונס כה"ג וא"כ הואיל ולא מקדשי כלל אלא בשעת נישואין ולאחר נישואין לא שייך כלל שלוח הסבלונות דכל מאי דיהיב לה בתר נישואין לאו סבלונות מיקרי תדע דבכל דוכתא תלמודא נקטיה לסבלונות בלשון שלוח והיינו משום שעדיין אינה אצלו ברשותו אבל לאחר נישואין שאצלו היא שייך לומר לשון מתנה ולפי זה איתברר לן דהאידנא מסבלי והדר מקדשי דכל הסבלונות לא משדרי להו אלא קודם הכנסת החופה וקודם החופה לא מקדשין האידנא ואפי' איכא אחד אי שנים דמקדש מקודם מ"מ אפילו לפר"ח דגריס חיישינן למיעוטא נוכל לומר דלמיעוטא דלא שכיח כזה לא חיישינן כדמחלק תלמודא בר"פ בנות כותים לרבי מאיר דסבר דחיישינן למיעוטא בכל מקוה למיעוטא דלא שכיחא כזה לא חיישינן. ומעתה נבאר נ"ד והיה נראה לומר דאע"ג דלא ברירא לי להקל בפשיטות מההוא טעמא דפרישית דבזמנינו דלא שכיח כלל לקדש מקודם שעת הנישואין איתברר לן דבכל מקומינו אתרי דמסבלי והדר מקדשי אינון מ"מ נ"ד דכבר קבלו קניין סודר ואח"כ שלח סבלונות היה סברא לומר דאין כאן בית מיחוש לכ"ע דאמרינן דסבר דקניין סודר מהני שתהא נקנית לו ע"י כך כדמהני לקנות בו בית או שדה ועל דעת אותם קידושין שלח הסבלונות כדתנן בפ"ב במקדש בפחות מש"פ דאייתינהו לעיל וקנין חליפין עדיף טפי מקנין פחות מש"פ כדמוכח בריש קידושין דלא מפיק ליה בקניין חליפין באשה אלא משום דחליפין איתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה אמנם יש לחלק שפיר ונימא דאע"ג דבתלמודא עדיף ליה קניין חליפין מקניין פחות מש"פ מ"מ לא כ"ע דיני גמירי ולרובא דעלמא פשיטא טפי דלא מהני חליפים באשה מפחות מש"פ ומשום דרוב קידושין על ידי כסף או ש"כ וההמון לא ידעי ובקיאי בשיעורים דבעינן ש"פ אבל קנין חליפין לא חזו אינשו כלל וליכא דטעו בה. והכי מחלק תלמודא התם בהדיא אההיא מתניתין דקתני בה תלת מילין ב' נשים בפרוטה ואחת בפחות מש"פ וכן קטן שקידש ועביד צריכותא אי תני פחות מש"פ ה"א התם הוא דטעי משום דלא קים להו לאינשי בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אבל קטן שקידש אימא דכ"ע ידעי דאין קידושי קטן כלום קמ"ל. ונראה לומר דכל היכא דתנא תרי או תלת מילי ותלמודא קעביד צריכותא עלייהו אלמא דסבר תנא דלא נילף חד מחבריה אי איכא לאפלוגי בינייהו וא"כ נוכל לומר דקניין חליפין קים להו לאינשי טפי דלא מהני לענין קידושין מכל הני דתנן גבי שלוח סבלונות ולא אמר כלל דע"מ קידושין הראשונים שלח. ותו נראה בפשיטות דלא דמי נ"ד לההיא דתנן התם נהי דפחות מש"פ הוא או קטן שקדש מ"מ לשם קידושין בהדיא קאתי אבל בנ"ד שלא הזכירו לשם קידושין אלא קבלו קניין סודר שינשאו יחד קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן כמו שעושים כמה פעמים שקונין זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקנין נתפס עליהן וכן נמצא במיימון סוף פ"ה דהלכות מכירה דנוהגין בהרבה מקומות לעשות קניין בסודר דברים שאין לקניין טעם בהן כמו המשחרר עבדו או המגרש אשתו או עשה שליח או מוסר מודעה בכל אלו א"צ כלום לקנין אלא עושים אותה כדי להודיע שמה שאמר וקבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול לפיכך אם אמר בלא קניין שגמר בכל לבו לעשות דבר זה אין צריך יותר כלל ע"כ ולפי זה אין לומר כלל שעל דעת הקידושין הראשונים שלח דלא הוו קידושין מעולם ואי חיישינן בעלמא לסבלונות ה"נ חיישינן להו:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רח

עריכה

ראובן מתה אשתו והניחה לו בת קטנה בת עשר שנים ובקש ראובן להרחיק נדוד והניח הבת אצל שמעון אוהבו או קרובו והשיאה שמעון הבת לפלוני אחד רווק בעודה קטנה וראובן האב היה בפעם ההיא בארץ מרחקים והרווק ההוא כנס הקטנה אבל לא בא עליה ולא שהה אצלה רק ימים מועטים עד שהלך לו שובב ולא חזר אצלה תוך ג' שנים בתוך כך בא האב אל בתו לאחר שנתגדלה וכששמע בקידושין ונישואי בתו צווח וממאן בקידושין ונישואין ואומר חלילא שתינשא בתי לרווק זה וכעס מאד עם שמעון והרווק בא ג"כ ותבע את אשתו ומיאנה גם היא וגם אביה בו ובעטו בו ואמרו כי לא היה קידושין מעולם יש לחוש לקידושין כה"ג או לאו:

תשובה יראה דהך מילתא צריכה דיוקא שפיר בפסקי הגאונים כמו שאבאר בפ' האיש מקדש אמרינן דרב ושמואל אית להו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ומסיק בתר הכי דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל אלא ס"ל דאפי' מיאון אינה צריכה ואין כאן חשש קידושין כלל ופסקו כל הגאונים והמחברים כרבינא ופר"ח ופרש"י כתבו דרבינא אית ליה דאין חוששין אפילו שדכו אמנם כתבו התוספות וסמ"ג ואשירי בשם ה"ג וז"ל קטנה דאית לה אב במדה"י ואינסבה אימא ואישאלת הדא מילתא קמיה דרבנן ואמור רבנן דשפיר עבדה אימא דנישואין תקנו לקטנה אי איתא לאב מקדשי קדושי תורה אי ליתא לאב מינסבי בתיקון רבנן ולכי גדלה גדלה קידושין דידה וכי אתי אב לא צריך לקדשה עכ"ל וכתב סמ"ג על זה דרבינו יצחק פליג אה"ג ומוכח מסוגית התלמוד דאפילו כה"ג לא צריכה מיאון וכן כתב אשירי בשם התוספות. ועוד כתב אשירי וז"ל כתב בשאלתות הא דאמרינן דיכול אחיה ואמה לקדשה הנ"מ היכא דשכיב אב אבל כי איתא לאב לכאורה משמע דפליג אה"ג דדווקא אי שכיב אב אבל הלך למדה"י לא ויש ליישב דה"ה הלך למדה"י ובלא הלך איירי ע"כ. והנה יש בידי תוספות משני פנים בקדושין וכתב בתרווייהו דפסק בשאלתות דקטנה שהלך אביה למדה"י שיכולה היא להתקדשה כמו יתומה דתקנו לה רבנן קידושין ומהר"ח בתוס' שחבר על האלפס כתב נמי הכי בשם השאלתות ובאשירי לא משמע בלשונו דהכי סברי השאלתות ואפשר דאשירי לא היה בידו שיטת אילו התוספות מקידושין שהיו בידי ומ"מ גם הוא מסיק דהשאלתות יכולין לסבור כמו ה"ג וא"כ אע"ג דכתבו דהתוספות דהיינו ר"י דבסמ"ק פליג אה"ג מי יכניס ראשו להקל כנגדם דכל דבריהם דברי קבלה הם וכל שכן אי גם השאלתות סברי כוותייהו דהוי קדמא טובא ולפ"ז נ"ד דהאב הרחיק נדוד למרחקים הוי כמו הלך למדה"י ויכולה הבת להתקדש מדרבנן על ידי עצמה ואין לחלק דדווקא בדאנסיבה אמה אמרינן דתקינו רבנן קידושין אבל בלא אמה ואחיה לא משום דשמא יקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים והנה אין בה דעת להבין בין טוב לרע ולשון המ"ג משמע הכי דכתב ואינסיבה אימא י"ל דלאו דווקא ואורחא דמילתא נקטו דאין דרך קטנה להינשא מעצמה דכיון דכתבו התוס' לעיל בשם השאלתות שיכולה היא להתקדש כמו יתומה ממש ויתומה ממש מתקדשה מדרבנן על ידי עצמה כדפרש"י פ' האיש מקדש כיתומה בחיי האב דמקדשה איהי נפשה וצריכה מיאון. ונראה נמי דאיכא למימר אדרבה דטפי מתקדשת על ידי עצמה היכא דלית לה אם מעל ידי האם דטעמא מאי תקנו רבנן לקטנה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא במס' יבמות פ' חרש והיכא דלית לה אם דמשמרתה איכא למיחש טפי למנהג הפקר ועוד נראה בנ"ד כיון דהניחה האב אצל קרובו ואוהבו ה"ל כיתומים שסמכו אצל בעל הבית שמעשר ומתקן את פירותיהן כדאיתא פ' הניזקין והוא יכול לפקח על טובתם שלא תימסר למנוול ומוכה שחין כמו אחיה ואמה ולא רמוז בשום מקום דיש כח לאחיה ולאמה לקדש הקטנה יותר משאר קרובים וע"כ הא דאמרינן בכל דוכתא והשיאה אחיה ואמה אינו אלא אורחא דמלתא ותו דאיכא למיחש בנ"ד לקלא דקמי נישואין וא"ת דהוי קול ושוברו עמו דכ"ע ידעי דאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה י"ל דיסברו האב נתן כח ורשות לקרובו זה להשיאה למי שירצה והוי כמו שלוחו ויאמר דע"כ כך היו הדברים דאל"כ לא הוי שמעון חציף כולי האי למסור בת של אחרים לקדושין זכר לדבר הא דאמרינן פ' חזקת הבתים לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה ועוד הואיל שגדלה הבת קודם שבא האב ומיאן וצווח וקודם שמיאנה היא יש לחוש אותו רווק שמא בצנעא בא אצלה ובא עליה בגדלותה לשם קידושין ואע"ג שלא ראה אותה שום אדם באותו מקום ובאותה מדינה מ"מ אשכחן דחיישינן כה"ג אפי' לקולא כדכתב אשירי פ' י' יוחסין בשם ה"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לאחר י"ב חדש לא חיישינן לממזרות דתלינן שמא בצינעא בא עליה ובעל ונתעברה ממנו אמנם יש לחלק דבנ"ד היינו מצריכין לומר דבא בצינעא ונתייחד עמה בעדים ובעל דבלא עדים אפי' בעל לא הוו קידושין כלל ואיכא למימר אם איתא דבא וידעי עדים בביאתו קלא הוי למילתא אבל ההיא די' יוחסין לא צרכינן למימר דידע איניש חד בביאתו ולכך אמרינן שמא בצנעא בא ובעל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רט

עריכה

פלוני אחד הוליך עמו בתולה אחת מעיר לעיר ואומר שהיא ענייה ורוצה להוליכה אל קרוביה אחר כך נודע שמעוברת היא וכריסה בין שיניה ואמרה לכל שממנו נתעברה וכן יש רגלים לדבר באומדנות ניכרות והוא מכחישה ואמר שלא פעל עמה עול ונתן קצת אמתלא לדבר שאין נכנסין לאזנים לאחר זמן רצתה אותה בתולה להנשא וקראו מקצת יודעי ספר תגר על הנישואין בלא גט מאותו פלוני דנתעברה מיניה כי אמרה שכבר כמה פעמים הבטיחה לישאנה לכך איכא למימר שמא קידשה בביאה ולאותו פלוני יש לו אשה אחרת יש כאן בית מיחוש או לאו:

תשובה יראה דדברים הללו צריכין דקדוק היטב בתלמוד ובפסקי הגאונים בפ' הזורק בגיטין תנן המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק ב"ש אומרים אין צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ומסיק תלמודא התם דמתניתין איירי בשלא ראוה שנבעלה ופליגי דב"ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וב"ה אמרי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל כשראוה שנבעלה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין לכ"ע צריכה הימנו גט שני דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור' יוחנן סבר התם כר' שמעון בן אלעזר דכ"ע לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ופליגי בראוה שנבעלה דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אע"ג דביבמות פ' בית שמאי קאמר ב"ש דאין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ומפרש רבה ורב יוסף טעמא דב"ש משום דאין אעבב"ז ולהכי נשואה אינה יכולה למאן דלאו אדעתא דהכי נסבה איכא למימר דהתם כיון שראינו דקדשה ודאי אינו רוצה לבעול בע"ז אבל היכא שלא ראינו הקידושין סברי דבעילתו ב"ז וב"ה סברי דלעולם אין אעבב"ז אע"ג דאיתא התם דאפילו נשואה ממאנת משום דכיון דעל ידי קידושין ונישואין בא עליה לא חשיב ליה בעילת זנות כדאמר התם עכ"ל. וז"ל התוספות פ' בית שמאי לפי שאין עבב"ז קשה לרבי יודא דאמרינן בגיטין פ' הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרי ב"ש אינה צריכה הימנו גט ומפרש טעמא בגמרא דסברי אדם עושה בב"ז ואין לחוש שקידש בביאה זו אלא בא עליה בלא קידושין ותירץ כיון דגרשה ונתייחד עמה גלי בדעתו דאדעתא דבעילת זנות היא אבל הכא שהיה מתחלה דרך נישואין ובעלמא שאין הוכחה אין לנו לומר שיעשה בב"ז עכ"ל. ואשירי פ' הזורק כתב אהא דאמרי א"א עבב"ז מסתברא דדוקא בגרושתו מן האירוסין דכיון שכבר היתה ארוסתו אימור נתחרט על הגירושין וחזר ובעל לשם קידושין אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר רבי אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין ולא מפליג בין בעל בפני עדים בין בעל שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קידושין והיא אשת אביו וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וז"ל הרמב"ם פרק י' דהלכות גירושין והורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל לפני עדים צריכה גט חזקה א"א עבב"ז והגדילו והוסיפו בדבר זה עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עליה ויש שהורו שבודאי הוא שחזקה א"א עבב"ז. וכל אילו הדברים רחוקים הם בעיני מאד מדרכי הוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרוה חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי כו' עד אבל בשאר נשים הרי זו זונה ובחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא בועל לשם קידושין ואם בשפחה או נכרית שאין בת קידושין שאין חוששין לה כלל והרי הבן בחזקת נכרי או עבד עד שיודע לך בודאי שנשתחררה או עד שנתגיירה עכ"ל. ורב אלפס כתב פ"ב דיבמות אהא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית קאמרו רבוותא הנ"מ שפחה דאחריני אבל שפחה דידיה לא דא"א עבב"ז והכי אתמר משמיה דרב נטרונאי דחייב עלה משום בתו וחזינן לגאון אחד דמספקא ליה ומתוך דבריו נקיטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ואם קדש הולד אשה צריכה גט מספק ואסור הוא בבת ישראל וגם בשפחה ע"כ דבריו בקוצר. וכתב עליה אשירי רואה אני את דברי רב נטרונאי דאמרינן ודאי שיחררה מעיקרא דאל"כ לא הוי עביד איסור לבעול שפחה ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם לא נראה לו דברי הגאון ואין דבריו נראין ע"כ קצרתי. ובא"ז בריש מס' יבמות כתוב בשם ר"ח ורב אלפס דאם הוליד משפחתו בנו הוא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכתב בתר הכי דהכי עבדינן כרב אלפס ואפילו אמר אח"כ ב"ז בעלתי לא מהימן דכל מקום שהכריעו חכמים לכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך עכ"ל וכתב במרדכי פ' האומר בקידושין פסק רבינו ברוך הבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ צריכה הימנו גט משום דא"א עבב"ז ואם בא אח"כ אחר וקידשה צריכה הימנו גט והמיימוני פליג ע"כ הרי אילו דברי הגאונים אשר מצאתי בהך עניינא. ומהשתא נבאר שאילתינו הרמב"ם והאשירי שוה בזה דאדם הבא על הפנייה אפילו בפני עדים בדרך זנות אין חוששין בכלום לקידושין כדמבואר לעיל אבל הבא על שפחתו פליגי בסברות הפוכות הרמב"ם סבר דכ"ש הוא דליכא למיחש בשפחתו לבעילת קידושין כדמוכח בהדיא בדבריו ונראה טעמו בזה דבשלמא גבי פנויה ישראלית היה לחוש שמא בעל לשם קידושין משום דאינו מחוסר שום מעשה אחר דכך יכול לבעול לשם קידושין כמו לשם זנות אבל לגבי שפחתו אי נימא דלאו לזנות בעל צריכה למימר דשחררה כבר ושמא לא הוי ליה שהות לזה ולא הוי מצי לאוקומי אנפשיה ואשירי סבר אדרבה שפחתו דבדידיה לחוד תליא מלתא וגם לא צריכינן למימר דבא עליה לשם קידושין אך כיון דאמרינן שחררה ושוב הוליד ממנה בן בנו הוא לכל דבר לכך אמרינן ודאי שחררה כדי שלא יבעול בה בעילת זנות דכל בעילת שפחתו בעילת זנות היא מן התורה כדילפינן מן לא יהיה קדש אבל בפנויה בעלמא דבעינן למימר ודאי בעל לשם קידושין כדי שלא תהא בב"ז אהא איכא למימר דשמא היא לא נתרצה להיות לו לאשה או הוא אינו חפץ בה לישאנה אלא שיצרם תקפם לזנות יחד ומן התורה אינה אסורה לזנות עם הפנויה והשתא לדעת אשירי נוכל לומר דר"ח ורב אלפס וחביריהם דחיישי בשפחתו גבי פנויה מודה דלא חיישינן לקידושין כדסבר אשירי גופיה שיש לחלק אבל לדעת הרמב"ם כיון דהנהו גאונים חיישי בשפחתו כל שכן חיישי בפנויה כדפרישנא אך כתיבנא לעיל דהרמב"ם ואשירי שוו בפנויה דלא חיישינן בה לקידושין ונראה להוכיח מן התוס' בדוכתא תרין דלעיל דלא סבירא להו כמו הרמב"ם ואשירי דבפ' ב"ש קאמרי בהדיא דדווקא גבי המגרש את אשתו כו' דאיכא הוכחה דלשם זנות נתכוון לא חיישי ב"ש לקידושין אבל היכא דליכא הוכחה חיישי והיינו ממש איפכא מסברת אשירי והרמב"ם דכתבו המגרש את אשתו איכא למיחש טפי לקידושין מבאשה דעלמא ואע"ג דב"ש פליג אב"ה בהמגרש את אשתו מ"מ לא אשכחן דסברות הפוכות מדב"ש וק"ל. והתוס' פ' הזורק נמי קאמרי דב"ה דסברי דלעולם א"א עבב"ז אפילו בפנויה דעלמא מדקאמרי לעולם וה"נ סבר רבינו ברוך במרדכי פ' האומר ולפי סברת הרמב"ם ר"ח ורב אלפס וא"ז סברי נמי הכי מכ"ש דשפחה כדברירנא לעיל וא"כ היה קשה מאד להקל ולסמוך אדברי הרמב"ם ואשירי נגד כל הני לכך נראה דאין צד יפה להתיר בנ"ד וכה"ג אלא משום דלא בעל בפני עדים והרמב"ם והאשירי ור"ב כולהו כתבו ונקטו בהדיא בעל בפני עדים דבלא עדים אפילו שניהם מודים אין כאן חשש קידושין ולכך בנ"ד אפילו היה מודה לה שממנו נתעברה אם לא הוו עידי ביאה אין חוששין לקידושין וכ"ת מטעם א"א עבב"ז נימא ודאי בעל בפני עדים דאל"כ הוי ב"ז אפי' בעל לשם קידושין שלא בפני עדים י"ל דלא כ"ע דיני גמירי והרבה סוברים כיון ששניהם מודים עדיפי מעדים וכיון דמכווני לקידושין לא חשיב כלל בעילת זנות וכה"ג אשכחן פ' המדיר דהמקדש במלוה ובעל אין חוששין לקדושין משום דסבור הוא דקדושין קמאי דמלוה מהני ועל דעת קידושין הראשונים הוא בעל ופרש"י התם משום דאין הכל בקיאין בהלכות קידושין תלינן דטעה בקידושי קמאי ואיכא למ"ד התם דבקדושין פחות משוה פרוטה נמי טעו ביה אינשי וא"כ נוכל לומר דכ"ש קידושין בלא עדים ושניהם מודים דטעו בה ותו נראה למימר דכל היכא דטמרי האיש והאשה מאינשי ובאו לגנוב דעת הבריות שלא יסברו כלל שהן משמשין ביחד כנ"ד שהיה ההוא פלוני נתן אמתלאות למה שהוליכה עמו והיה מסתיר מעשיו בכל המקומות כל כה"ג לא חיישינן שהמציא לו עדים לביאתו דחייש דילמא מפקא קלא ובלאו הכי דבר שאינו מצוי הוא שיבעול בפני עדים אפילו אם רואין מבחוץ דביחוד לחוד לא סגי אפילו באלמנה מן האירוסין וכ"ש באשה דעלמא דאין לבו גס בה לגמרי. ולפי זה מתורץ נמי הא דאיתא בפ' נושאין על האנוסה דת"ר אנס אשה מותר ליקח בתה ורמינהי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה כו' והשתא קשה תקשה דמאי איריא משום אונס ופתוי תיפוק ליה דאיכא למיחש בנטען שמא קדשה בביאה הואיל וחשוד הוא עמה נימא דלא עבב"ז ובעל לשם קידושין והמציא לו עדים לכך אלא ע"כ כיון דמטמר מאינשי בעילתו דבר שאינו מצוי כלל שימציא לו עדים לבעילתו וא"כ מסקינן דאפי' כריסה בין שיניה ושניהם מודים אח"כ שנתעברה מפלוני זה לא חיישינן לקידושין הואיל ומטמרי מתחילה וגם ליכא עדים שבעל בפניהם וכ"ש בנ"ד שהוא מכחש בדבר ואומר שלא בא עליה מעולם דמצינו למימר דשמא מנכרי נתעברה דאין לו תורת קידושין או אחד מפריצי בני ברית דלא שייך לומר דא"א עבב"ז הואיל ובלא"ה פרוץ הוא בזנות וחשוד אניאוף וכה"ג איתא פ' כל הנשבעין דקאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ודקדק רב אלפס דדוקא אם אינו מוחזק ומפורסם בגניבה אבל אם מוחזק ומפורסם בגניבה אמרינן גנבים הן וכ"כ התוס' שם בשם הרוקח אהא דאמרי עביד איניש דגזים ולא עביד דדווקא בסתם בני אדם אמרי הכי אבל במוחזק לכך לא וה"ה לענין ב"ז וכן היה מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו עם הגלח בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דודאי היא והמומר לא נתכוונו בהזדווגם יחד בגיותם לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחד בעלמא כדי שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר לכך בא עמה אל הגלח לזווגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א עבב"ז היכא דיצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה ואף כי אותו המומר היה פרוץ בניאוף גם כשהיה ביהדות והבאתי ראייה מפ' כל הנשבעין דלעיל. וכ"נ נמי לדקדק הכי מסמ"ג דכתב אהא דמקדש בפחות מש"פ ובעל אח"כ דמקודשת היא משום דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עבב"ז מדנקט הכשרים משמע הפרוצים לא וחוזרני לנ"ד תחילת שאילתנא דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הולך אחר המנהג והנה ראינו כמה מעשים שנתעברו הפנויות בנות ישראל ותלו העיבור בפלוני או בפלוני והיה קצת רגלים לדבר ולא שמענו אוסרים ולא לינשא לאחר מטעם חשש קידושין אע"ג דשוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא אי הוי חיישינן לקדושין שהרי אמרה לפלוני נבעלתי עוד י"ל צד להתיר משום דהאיש נשוי הוא כבר ואם היה מקדש זו שבעל היה פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קדושין כדי שלא תהא בב"ז ואדרבה ב"ז עדיפא לעניין חרם רבינו גרשום ומאן לימר לן דהאי איסורא חמירא ליה דילמא האי חמירא ליה דהך בעילת זנות נמי לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמור הוא מ"מ אשכחן לפעמים דאיסור קל חמירא לאינשי מאיסור חמור כדאמרינן פ' הניזקין באתריה דרבי יודא חמירא להו שביעית טפי מחלול שבת כדמוכח התם אע"ג דיש לחלק בהך סברא מ"מ נראה דבסברא כל דהו דחינן להך חזקה א"א מבב"ז כה"ג בנ"ד דיפה כתב הרמב"ם שהדבר רחוק מן הדעת והלב מהסס לומר על איש ואשה שנתפתתו ליצרם ונכנסו לסתור לבעול שיבעול לשם קדושין ועתה בדורותינו אינו מצוי כלל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רי

עריכה

ראובן שכר חגורה משמעון עבור ב' דינרין שיחגור אותו ויתקשט בה בימי החתונה במחולות וכאשר הלך במחולות החגורה היתה על מתניו בקשה ממנו בתולה אחת שישאלנה שתלך גם היא בה במחולות ב' או ג' פעמים והשיב לה אם תרצה להתקדש לי בה אמסרנה לך ותלך במחולות והשיבה הן ומסרה לה בפני עדים לשם כך יש כאן חשש קדושין או לאו:

תשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק דפ' הזהב אמרינן בעי רבי זירא יש אונאה לשכירות או אין אונאה לשכירות ומסיק יש אונאה משום דלא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם אלא תמכרו ממכר ושכירות ליומי ממכר הוא וכתבו שם התוס' דדוקא לגבי אונאה ריבוייא קרא אבל בעלמא שכירות לא ממכר ליומי חשיב ליה והביאו ראייה מפ"ק דע"ז ולא לבית דירה אמרו וגם מהא דתניא ישראל ששכר פרה לכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וא"כ הואיל ואין החגורה קנויה לו לא מצי לקדש בו דבעי קידושין משלו. אמנם מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים בשם מהרי"ח ז"ל וז"ל. אדם שקדש אשה בסוס ונתחרט והביא עדים שהסוס שכור היה והשיבו רבותינו דלא הוו קידושין כיון שסבורה היתה שהסוס היה שלו לגמרי עכ"ל משמע בפשיטות דאלו ידעה ששכור היתה מקודשת והיינו טעמא ע"כ משום דשכירות קניא אפי' בעלמא והכי משמע נמי במרדכי פ' הזהב בההוא דלעיל דלא מפלגינן בין אונאה לשאר מילי לענין שכירות דיומי ממכר הוא דמייתי ראייה מאונאה אשאר מילי ע"ש וכן באשירי פרק שור שנגח את הפרה משמע דבשאר מילי נמי אמרינן שכירות ליומי ממכר הוא לעיין אם השכיר ביתו אינו יכול לאוסרו על חבירו אמנם יש לדחות ראיה משם ע"ש. וא"ת נהי נמי דחגורה היתה קנויה לו כל ימי שכירות מ"מ הא לא נתנה לה לגמרי אלא על מנת שתלך בה שנים או שלשה פעמים במחולות ותחזירנה לו והו"ל כמו מתנה על מנת להחזיר דלא שמיה מתנה לענין קידושין הואיל דאין האשה נקנית בחליפין כדאיתא בהדיא בגמרא פ' קמא דקידושין. וי"ל דהכא יש מתנה גמורה אותה הנאה שהיא מתקשטת בה במחולות. וההיא הנאה חשיב ליה טפי מפרוטה דפרוטה דבר מועט הוא לפי שיעור מטבעות שלנו אינה מגעת כלל לחצי מחצה ווי"נער וההיא הנאה נתן לה לגמרי ובהנאה בעלמא נתקדשה האשה כדתניא הרי את מקודשת על מנת שאדבר עליך לשלטון אם יש באותה הנאה שוה פרוטה הרי היא מקודשת וכה"ג כתב אשירי פ' קמא לענין טבעת שאולה שהיא שאולה עד זמן ידוע ונתנה לו רשות להשאילה למחר קדש בה אשה והודיעה שהיא שאולה בידו ואמר לה שהוא מקדש אותה בההיא הנאה שתתקשט בה עד זמן שאילתו שמין אם יש באותו הנאה שוה פרוטה הרי היא מקודשת ע"כ. וא"ת הא כתב דצריך להודיע לה שהיא שאולה בידו ובנ"ד לא הודיע לה מידי י"ל כיון דלא בקשה ממנו רק שישאלנה לה שתלך בהם במחולות שנים או שלשה פעמים לא היה צריך להודיעה שהיא שאולה דבלאו הכי נמי לא נתרצית להתקדש בשביל שתהא החגורה שלה אלא בשביל הנאות הקשוט דהא דכתב אשירי דצריך להודיע לה שהיא שאולה היינו לאפוקי שאינו שלו שלא תהא סבורה שנותן לחלוטין וק"ל. והא דכתב אשירי ונתנו לו רשות להשאילה לאחר כו' היה נראה לומר דאין דעת האשירי שאם לא נתנו לו רשות להשאילו שאינה מקודשת אפילו בדיעבד דהא איהו גופיה פסק פ' המפקיד בשם רב אלפס אע"ג דאמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחילה אבל אם עשה לא מיקרי גזלן בהכי הואיל ומסרה לבן דעת וכיון דלא מיקרי גזלן בהכי הואיל ומסרה לבן דעת א"כ הרי קידשה באותה הנאת קישוט שיש לה בה שלכך שכרה ואשירי דנקט זה הלשון שנתנו לו רשות רוצה לומר דבענין זה שרי אפילו לכתחילה לקדש בה וקאי אתחלת דבריו התם דכתב שראה באשכנז שהיו רגילין לקדש בטבעת שאולה דקדק למצוא רגלים לדבר אמאי הוי נהוג הכי לכתחילה. אמנם בפסקי מהרי"ח פ' קמא דקידושין מצאתי השואל חפץ וקדש בו נראה דאינה מקודשת דאינה שלו וצריכין להחזיר א"כ לאו מידי יהיב לה מיהו אם קדשה בהנאה שתשמש בה כל זמן שאילתה צ"ע אם מקודשת דקיי"ל אין השואל כו' ע"כ משמע דמסתפק אפילו בדיעבד מטעם דאין רשאי להשאיל. ומהאי טעמא דכתבת דמקודשת היא בהנאת קישוט א"כ לפ"ז אפילו לדברי תוספות דשכירות לא קניא דרק לענין אונאה אתרבי מ"מ בנ"ד הואיל ולא נתנו לה רק להתקשט בה והיא לא קבלה רק על דעת כן כי איכא שוה פרוטה בההיא הנאה מקודשת אך תמהתי הרבה מדברי אשירי דלעיל מתחילת דבריו כמו שהעתקתי לעיל דאם קידש בטבעת שאולה והודיעה לה שאינה מקודשת אלא בהנאת קישוט כל ימי שאילתה דמקודשת אם יש שוה פרוטה באותה הנאה והאריך אחר כך וחילק בכמה גוונא בדין טבעת שאולה ובסוף דבריו כתב כללא דמילתא על כל החילוקים דלעיל והך גוונא דאם קדש בהנאת קישוט לא הזכיר בהנך כללי גם בסימני אשירי בההיא דוכתא כתב והזכיר כל החלוקים וגווני דכתב אשירי גדול והך גוונא לא כתב והזכיר ונראין הדברים דלאו אליבא דהילכתא כתב אשירי בתחילה להך גוונא ואפשר הוא דמסתפקא ליה אך המדקדק בדברי אשירי ימצא לו דבלא שום גמגום כתב בתחילה דקידושין גמורין הן אם קדשה בהנאת קישוט אם יש בה שוה פרוטה וקשה הדבר לסתור דבריו הראשונים מדלא נקטינהו בכללא בתראה ולכל הפחות ספק קידושין יש כאן להצריך גט*):


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריא

עריכה

ראינו כמה תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה הגונים דלא הוו קפדי לישא אשה שמתו לה שני אנשים ואין מוחה בידם או קורא תגר עליהם יש סמך לקולא זו או לאו:

תשובה יראה דלאו שפיר עבדי דלא קפדי וכן אמרו רבותינו דיש להקפיד והוו תמיהים טובא ממקצת תלמידי חכמים דלא הוו קפדי דהא אשירי בכתובות פ' נערה כתב דכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכי היכי דבית דין חייבין להפרישו מאיסורא הכא נמי מסכנתא וכתב עוד בשם ה"ר משה מנרבונ"א דאין לה כתובה משני משום דאסורה לאינסובי לשלישי ולא קרינן בה כשתינשא לאחר תטלי כו' אלמא דסבר דאיסור גמור הוא גם הרמב"ם כתב אשה שמתו לה שני אנשים לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפילו לא נתקדשה יכנוס ע"כ משמע דאסור לכתחילה לעבור אמנם בא"ז כתב בתשובה וז"ל הא דקבעינן הלכתא כרבי לשלישי לא תינשא לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא עכ"ל. וכמדומה דדייק הוא לאפוקי תלמודא מפשטיה דבהדיא תניא בפ' הבא על יבמתו לשלישי לא תינשא אההיא עובדא דאביי דסמך ארבי יצחק ועבד עובדא בנפשיה ואע"ג דאיהו אמר סומקא לאו בר סמכא הוא כדאיתא התם ואי הוי איסורא או אפילו ודאי חששא לא סמך עליה כלל אע"כ אינו אלא ספק חששא ולהכי הוי קיל ליה למסמך עליה*):


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריב

עריכה

ראובן בא לבית דין וספר להן ואמר אני ושמעון היינו בבית לוי ביחד ולוי עמנו וגם בתולה אחת עמנו ואמר לוי בואי התקדשי לי באלו הארבעה זהובים הללו שאתן לך ואמרה הן ונתן לה הארבעה זהובים והלכה לדרכה וקרא עליה להחזיר ואמר שלשחוק בה נתכוון ולא רצתה להחזיר לו ובכן הלכתי מהן ושלחו בית דין גם אחרי שמעון לשמוע דבריו ואמר אמת הייתי במעמד עם ראובן אצל לוי והבתולה כשנתן לה הארבעה זהובים אבל הכל היה דרך שחוק ובדיחותא ולא הזכיר שום קידושין כלל ושאלו בית דין ג"כ את לוי והבתולה ואמרו כדברי שמעון יש כאן חשש קידושין או לאו:

תשובה יראה דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמים כמו שאבאר חדא כיון דהאיש והאשה מכחישין בהך סהדא דמעיד בקידושין ועד אחד בהכחשה לא מהימן אפילו היכא דליכא סהדא אחרינא דמכחיש ליה אלא דהאשה לבד מכחישתו לא מהימן והכי איתא בפ' האומר בקידושין גבי אשה ושני אנשים וחבילה עמהם כו' אלא לאו בעד אחד ותיסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן ופרש"י אלא לאו בעי אחד ושמע מינה אפילו אינה מודה לו בקידושין מהימן ומסיק ותיסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן והא אין עד אחד קם באיש אלא לשבועה והכא לא שייכי שבועה הא קמן דאין עד אחד נאמן בהכחשה ואע"ג דאחד מן הגדולים השיב על ראייה זו דשאני התם דעדות מוכחשת היא דכל חדא מהנהו שני אנשים אית ליה חד סהדא דנתקדשה לו וא"כ ודאי חד מינייהו שקורי משקר ולכך לא מהימן דלשון רש"י לא משמע הכי כלל וק"ל אמנם בפ' שני דכתובות משמע דעד אחד מהימן בהכחשת האשה דקאמר התם תרגמא בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דאמר נתקדשה הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים משמע הא לאו הכי צריכה גט על פי עד אחד ואפילו אם נשאת תצא כדאיתא התם וע"כ איירי התם במכחישתו דאי היא מודה לעד אחד האומר נתקדשה אמאי לא תצא דשווייא נפשה חתיכה דאיסורא וכן יש להוכיח מן התוספות שם. ויש לדחות דלא איירי לא במכחשתו ולא במודה אלא שגם היא מסופקת באיזה ענין שהוא אם נעשו קדושין אי לא נעשו שום קידושין כל עיקר ובדרך זה לא איתרע חזקתו כההיא דספק קרוב לה דכיון דודאי נזרקו לה קדושין אמרינן דאיתרע חזקתו וצ"ע התם בתוס' והמדקדק יתיישב לו דלא מוכח ומשמע דעד אחד נאמן כשהיא מכחישתו ואף כי קשה מאד לסתור תלמוד ארוך לפנינו בפרק האומר מדקדוקים אחרים אמנם נראה אי לאו היה טעמא דמשום הכחשה לא מהימן מטעם דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין לא הוי לן למישרי והכא בעובדא דידן לא היה רק ראובן ושמעון אצל המעשה ושמעון העיד שלא הוזכרו שום קידושין כלל ואין כאן אלא מדות ראובן והיינו מקדש בעד אחד מכמה טעמים אין להתיר חדא דסמ"ג וכן רא"ם במרדכי ובהגה"ה במיימון מזכיר ג"כ גדול אחד כולי סבירא להו המקדש בעד אחד חוששין לקידושין ואפי' לדברי הגאונים דפסקו אין חוששין היינו במקום דלא הוו רק חד סהדא אצל הקידושין ולא יותר כלל בכה"ג אין חוששין משום גזירת כתוב הוא דילפינן דבר דבר מממון דאין לך דבר שבערוה פחות משנים ואין קידושין וגירושין גומרים אלא על פי שנים עדים. ותדע דהא אפילו שניהם מודים אינה מקודשת אם לא שיאמרו נתקדשה בפני שנים והלכו להם למדה"י. אבל אם אמרה שנעשה לגמרי בלא עדים לא מיתסרו אפילו לחומרא כדאיתא בהדיא פר' האומר וא"כ עובדא דידן דהוו תרתי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה קידושין בפניו ובפני חבירו ואע"ג דחבירו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קידושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג כ"ע מודו דחוששין וראייה מאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דודאי חוששין כדאמרינן בכמה דוכתי. אמנם י"ל דהתם איירי בענין זה דכמה סהדי הוו התם והלכו להם למדינת הים רק אלו השנים לפנינו ונתחלקו זה אומר כל העדים שהלכו ראו שהיו קרוב לה וזה אומר קרוב לו אבל בעובדא דידן שלא היו רק השנים עדים והאחד מכחיש איכא למימר דלעולם אין חוששין*). וכן השיב לי אחד מהגדולים דלעיל דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיות שמעון דסהדותיה וראיות דידה לחודיה לאו כלום הוא וא"כ הואיל ושמעון מכחיש לא מהני. ודמיא להא דכתב אשירי פ' הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה בביאורי י"ד חלוקים דנאמנות דעד אחד דאם אמר עד אחד טבל שלי מתוקן אמרו לו היאך אומר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר לא תקנתיו הרי זה בחזקת טבל אע"ג דבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כיון שזה מודה שלא תיקנה הוא אלא אמר לזה לתקנו והוא אמר לא תקנתיו הרי זה טבל גמור ע"כ הא קמן דכיון שזה תולה הדבר בחבירו וחבירו מכחיש לו ואמר שלא אמר לו מעולם לתקן מהימנינן לזה שהעדות נתלה בו. וכה"ג אמרינן פ' המדיר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייל ואישתכח שיקרא וכה"ג איתא נמי התם פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזל ושייל ואשתכח שיקרא. ונראה דמהכא דייקי הגאונים בי"ד חלוקים דהתולה תיקונו בחבירו וחבירו מכחיש לו חבירו מהימן ולא הוא אמנם באשירי מייתי הירושלמי דכל הנהו אישתכח שיקרא איירי בעדים דווקא שהכחישוהו אבל החכם או הכהן לא מהימני כנגדה להכחישה. וכתב אשירי דהכי מסתברא דאין להפקיע ממון כתובתה בעד אחד אלמא אע"פ שהיתה תולה תיקונה בחכם וכהן לא מהימני כנגדה כדי לאפוקי ממון מחזקתן ומ"מ שפיר דייקי רבנן לענין טבל בי"ד חלוקים דהתם אדרבה מעמיד טבל על חזקתו והרי הוא עדיין טבל גמור הואיל והוא מודה שלא תיקנה אלא שאמר לחבירו לתקנו וא"כ בנ"ד נמי איכא למימר נחמיר משום חומרא דא"א להאמין לע"א שהוא וחבירו ראו ושמע בקדושין ולא ניחוש בהאי אי חבירו שהוא תולה בו מכחיש כיון דלאו סברא ברורה זאת כדמוכח מן הירושלמי דלעיל אמנם כי דייקי בתוספ' בפ"ב דכתובות לא צריכין בעובדא דידן לכל הני טעמי אהא דקאמרינן עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי כו' ומקשה אמאי לא תנשא לכתחילה דנוקמי אחזקת פנויה ומתרצי דאיירי שאנו יודעים שזרק לה הקידושין אלא דלא ידעינן אי הוי קרוב לה אי נמי איירי בנרות דולקות ומטות מוצעות כו' וכה"ג איתרע חזקה ועובדא דידן ליתנהו הני צדדין ולכך מוקמינן אחזקת פנויה ולא הארכתי אלא כדי לבאר חלוקים שיש בהן נפקותא במקום אחר:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריג

עריכה

מי שמשיא בתו קטנה היאך נוהגים אם הוא מקבל בעצמו הקידושין תחת החופה או אם די בכך שעומד אצלה ואומר לה לקבל קידושיה:

תשובה יראה דשפיר דמי שהקטנה בעצמה מקבלת קידושיה והאב יעמוד אצלה ויחזיק בידה לקבל הקידושין במצותו ובמאמרו. וכן כתבו התוס' וסמ"ג ואשירי ומרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ן דקיי"ל כהא דאמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין מדרבי יוסי ב"ר יודא וכתב ר"י דאפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי ב"ר יודא נמי סבירא להו דשפיר דמילא נקט רבי יוסי אלא משום דיש לדקדק דין זה מדבריו אבל מדברי רבנן אין לדקדק כך אבל מצי למסבר הכי שפיר ואע"ג דמרדכי כתב בשם רא"ם דלא קיי"ל כרבא אמר רב נחמן משום דסמך דבריו אדרבי יוסי ב"ר יודא וקיי"ל כרבנן ומסיק רא"ם דכל הבא לקדש את בתו הקטנה יקבל הקידושין בעצמו וכתב עלה רבינו ברוך דהמחמיר כדברי רא"ם לא הפסיד וכן העתיק אחד מהגדולים מהמרדכי בשם ר"ם דסבר נמי שיקבל הוא בעצמו הקידושין. ונראה דבמרדכי דבני רינו"ס הועתק דבמרדכי בבני אושטריי"ך ליתא כל עיקר הא בשם ר"ם ומצאתי אדרבה תשובת מהר"ם וז"ל נראה לי דמותר לאדם לקדש בתו קטנה ואע"ג דאמרינן אסור לקדש בתו קטנה וכו' הנ"מ כשהוא בעצמו מקובל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתה מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קדושיך אם את חופצת עכ"ל ושלום מאיר ב"ר ברוך שי'. משמע מכאן בפשיטות דלא הוה חש להחמיר שלא תקבל היא הקידושין דאל"כ תיפוק ליה לאסור מההוא טעמא. עוד נראה דכל הנהו דברי הגאונים דלעיל לא איירי אלא היכי דנותן האב רשות לבתו קטנה לקבל קדושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה והכי משמע לשון הגמרא דעלה פסקו הגאונים דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך אבל כשעומד על גבה ותופש בידה לקבל הקידושין הוי כאלו הוא קבל בעצמו ואע"ג דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפידא דרוצה לומר הרי את מקודשת לי מכח אביך:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריד

עריכה

יוסף בן שמעון ושמעון הוא בנה של לאה בת יעקב ונשא יעקב הזקן אשה וילדה ומת ויוסף בן בנה של בתו חפץ לישאנה חשיב לגבי' שניה או לאו:

תשובה יראה דכשנייה היא חשיבה לו ולא מבעיא לדעת ראבי"ה בהגה"ה במיימון דפסק דלא כזעירי בפרק שני דיבמות דמוסיף אף אשת אבי אם אמו דיש לה הפסק אלא דקיי"ל דאין לה הפסק ואם כן הכא בנ"ד פשיטא שהוא אסור בה ולא עדיפא מאשת אבי אם אמו אלא אפי' לפי דעת הרמב"ם והסמ"ג וא"ז ואשירי דפסקו כולהו כזעירי י"ל דהנ"מ באשת אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחי דאזיל לגבייהו כדמפרש תלמודא הטעם אליבא דזעירי דקורבא דאב שכיחי הוא דאזיל לגבייהו וקורבא דאם לא שכיחי דאזיל לגבייהו ובנ"ד כיון דלגבי דידיה קורבה דאב הוא ואע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחי טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה וק"ל. ואין להקשות א"כ אמאי לא חשיב טפי דאין להן הפסק דיש לומר דבכלל אשת אבי אב היא דהך נמי קורבא דאב הוא כדפרישית:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רטו

עריכה

ראובן נשא את לאה במדינת מולדתו ובדעתו היה להשתקע שם ולאחר שלשה או ארבעה שנים ירד מנכסיו קצת ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומר שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת ומשיבה לאה אין רצוני לצאת מארץ מולדתי ממקום שנשאה שם ואע"פ שיש לדאג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם. היוכל ראובן לכופה לצאת עמו ממקומה או לאו:

תשובה יראה שהדין עם הבעל ויכול לכוף את אשתו ולצאת כה"ג אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק ואע"ג דשוים כל הגאונים דפליגי בכפיית הבעל והאשה דבלא אמתלא אינו יכול לכופה לצאת ממדינה שנשאה כדמבואר יפה באשירי ובמרדכי פ' בתרא דכתובות לפי המשנה והתוספות והירושלמי מ"מ על ידי אמתלא ברורה כזאת דבר פשוט הוא דיכול לכופה דטעמא מאי אמר רבנן דלא יכול להוציא מארץ מולדתה וכה"ג משום דהיא בעלייתו של בעל ולא בירידתו ולחיים נתנה ולא לצער אין לך ירידה גדולה מהא שהוא בדוחק מזונות כדכתיב כי על זה בחרת מעוני ואע"פ שאמרה שרצונה לצפות על ישועת השם ית' זכרו שימצא להם רווחים אין זו טענה דאיזו מצוה גדולה מתלמוד תורה אעפ"כ אמרו חכמים ז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה ולא הבטיחוהו חכמים שימטיר לו לחם מן השמים. ומה שטוענת נמי שאינה חוששת על הדוחק והחסירות וחפיצה יותר לסובלו מאשר תצא ממדינתו נראה דלאו בתר שבוש דעתה אזלינן דבטלה דעתה ולא אזלינן אלא בתר אורחא דמילתא וסתם בני אדם לאו דעתייהו הכי וראי' מהא דאיתא פ' אעפ"י חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות. ופרש"י נשאת לו כשהיה חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרווחא ניחא לה כדי שיתעשר או עונה ניחא לה ופשיט דרוצה בקב כו'. ומקשו התוספות שם מהא דלעיל התם גבי עבודת המלך דמוכח וכן פירש רש"י עלה דהרווחא ניחא לה טפי מעונה ומתרצינן דשאני עבודת המלך דנפוש רווחא טובא ולכך ניחא לה והשתא מהכא יש להוכיח כל הא דלעיל ושמעינן מיניה דלאו בתר דעתה דיינינן מדקבעיא אי הרווחא ניחא לה או עונה ניחא לה נקרא לאשה ונשאלה את פיה. ותו דרש"י פירש בהדיא דשלא ברשות איירי אלא על כרחיך אי הוי אורחא סתמא נשי דהוי ניחא להו בהרווחה טפי מבעונה כההיא הרווחא דעבודת המלך לא משגחינן בדעתה כדמוכח בשינוי' דתוס'. וא"כ הואיל ואורחא דמילתא ובשביל הרווחא של עבודת המלך מוחלת על העונה דצערא דגופא היא כל שכן דאורחא דמילתא היא דבשביל דוחק וחוסר מזונות ופרנסה מוחלת היא על יציאתו ממקום מולדתה דגדולה צער עניות מהנאת העושר וכיון דסתם נשים מוחלין כה"ג אין אחת יכולה לומר אין רצוני למחול משום דמצי למימר אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רטז

עריכה

ראובן נשא מינקת חבירו לאחר כ"ד חדש וחשב גם חדש העיבור לאחד מהן ונודע הדבר אל החכם המנהיג בגבולו צריך הוא להפריש בגט עד לאחר כ"ד חדש או אין צריך להפרישו עד אחר כ"ד חדש או אין צריך להפרישו כלל:

תשובה יראה דאין צריך להפרישו דבדיעבד כה"ג שרי וכן קבלתי מרבותי דמעשה כזה אירע כבר באושטרייך באחד מן התלמידים ורצה גדול אחד שהיה מנהיג בגבולו להפרישו כדמסיק תלמודא פ' החולץ דהנושא מעוברת חבירו או מינקת חבירו יוציא בגט ולכשיגיע זמנו יכנוס וכתב שם במרדכי בשם מהר"ם דכ"ד חדשים מלאים בעינן ואם השנה מעוברת היא נתעברה לתינוק ואחד מהגדולים שהיה ג"כ באותו הגבול התיר לאותו תלמיד לעמוד עם אשתו שנשא בדיעבד מהא דכתב הגה"ה במיימון פ"א דהלכות גירושין דמדנקט תלמודא כ"ד חדשים לתינוק ולא נקט שתי שנים ש"מ דבשנה מעוברת די נמי בכ"ד חדשים והיינו דלא כדברי מור"ם ובדיעבד סמך על המקיל ואחד מהגדולים הקשה מילי דמהר"ם אהדדי דהכא לא דייק מהר"ם מדנקט כ"ד חדשים ולא נקט ב' שנים ובהלכות שמחות שלו דייק הכי מדנקט י"ב חדשים על אביו ואמו ולא נקט שנה אם נתעברה שנה די נמי בי"ב חדשים וכן המנהג כדברי מור"ם בהא לכתחילה ולגבי כ"ד דתינוק נמי המנהג לאסור לכתחילה. ואני בימי חורפי מצאתי בתשובת ישנות מהא דתנן פ' מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר י"ח חדשים ופרש"י לשם דר' יהודה ות"ק דיליה דהיינו ר"מ פליגי באותו משנה בההיא פלוגתא דפליגי בברייתא פ' אע"פ דרבי מאיר סבר מיניקה אסורה ליארס ולינשא עד לאחר כ"ד חודש ור' יהודה סבר לאחר י"ח חדש ומהכא דייק באותה תשובה מדנקט תנא בברייתא כ"ד חודש ותנא דמתני' דפ' מי שאחזו שני שנים הואיל ופלוגתא חדא היא אלמא שתי הלשונות לחומרא נקט להו הא דנקט שתי שנים אתי לאפוקי חודש העיבור דלא חשבינן לה למניין כ"ד חדשים אלא שתי שנים מיום ליום בעינן ונקט נמי כ"ד חדשים דשתי שנים הוה נמי מצינן לפרושי לפי מניין שנות העולם ולהשלים כשיגיע ר"ה כדאשכחן בכמה דוכתי די"ל יום אחד בשנה אחר ר"ה חשיב שנה ע"כ הסיגנון בתשובה. והראיתי התשובה לאחד מן הגדולים ואמר יישר ובהכי מתרצינן מילי דמור"ם שפיר לעניין אבילות לא אשכחן תנא דנקט להו בלשון שנה אלא בכל דוכתא נקט בלשון י"ב חדש אמנם הא דכתב מור"ם דחדשים מלאים בעינן ר"ל מר"ח ניסן ר"י לפרט עד רי"ב לפרט י"ב בניסן שהרי בסתם השנים החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר ונמצא בב' שנים י"ב חדשים חסירים ובעינן י"ב ימים למלאותן ונראה בתשובה דלעיל מוכח דלא סבירא לן הכי שהרי חשבון זה אינו לא בכלל ב' שנים ולא בכלל כ"ד חדש דשנה בכל דוכתא מנינן לה מיום ליום ולא יותר כדמוכח פ"ק דר"ה בכמה דוכתי דמנינן לה בפחות כגון היכא דמנינן לשנות העולם כדלעיל אבל יותר מיום ליום לא אשכחן וכ"ת דבכלל כ"ד חדשים הוא ונימא דר"ל סתם חדש היינו שלשים יום הא ליתא דהא התוספות דייקי בהכי בריש המדיר ולחד שינויא סתם חדש דקרא הוא שלשים יום אבל בדרבנן לא הוי אלא חסר ולחד שינויא אפי' ברבנן הוי שלשים יום בסתם אלא א"כ מוכח דהוא חסר והשתא לשנויא קמא דבדרבנן הוי חסר לא אתי שפיר דתנא דברייתא נקט כ"ד חדשים כדי לאשמועינן מלאים הואיל ובדרבנן לא הוי אלא חסר ושתי שנים דמתני' נמי משמע חסרים ואפי' לשינויא בתרא דסבר דבדרבנן נמי סתם חדש שלשים יום אא"כ מוכח דחסר הוא נראה דהכא מוכח דלא בעינן מלאים ממתניתין דפ' מי שאחזו כדלעיל. ואין לומר אדרבה מש"ה נקט התנא תרי לישני לאשמועינן דהא דמתני' דפ' מי שאחזו נקט ב' שנים לאשמועינן שנת העיבור ובברייתא נקט כ"ד חדש לאשמועינן דבעינן כולם מלאים דא"כ אמאי לא תירץ הכי בתשובה דלעיל אע"כ לא תרצינן הכי משום דהוו סתרן אהדדי דלעולם לא יגיעו שתי שנים שהן מיום ליום למניין כ"ד חודש מלאים דלא מצינו כלל בכל השנים שהן כולן מלאים אבל לפי מאי דתירץ בתשובה לאו סתרן הוא דבשנה פשוטה שתי שנים וכ"ד חדש חדא מלתא היא אי לא משוינן כולם מלאים אלא כסדרן.*) אפס הוא קשה לסתור דברי מהר"ם המפורשים מהני דקדוקים אלא דדמי לי שלא נהגו להצריך אפילו לכתחילה יותר מב' שנים מיום ליום ואי הוי מנהגם הכי הוי סמך די מתשובה דלעיל כמו שביארתי. ונחזור לההוא עובדא דלעיל דהוה באושטריי"ך שקבלתי מרבותי לא דכירנא שפיר אם רצה הגדול להצריכה להפריש בגט ואי הוה הכי א"כ צריך להתיישב בההוא תשובה מא"ז דכתב שם וז"ל וכן נראה הא דשמתינן לגרש היינו דוקא שקידש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סבור שאינה מניקה או עם הארץ שאינו יודע שמינקת חבירו אסורה התם לא שמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרש בלא גט ועוד נראה כי במסקנא לא קנסינן להוציא בגט אלא בנשא אבל אם קדש די בהפרשה בעלמא עכ"ל. והשתא אותו למדן מסתמא היה מזיד לעבור על דברי מרדכי בשם מור"ם אלא דלא ידע ליה וא"כ היה די בהפרשה בלא גט לדעת א"ז דלעיל אפי' תוך כ"ד חדש ממש אמנם נראה דאין להתיר שוגג בכה"ג אלא דווקא שוגג דודאי לא ידע שהיא מניקה או אם הוא עם הארץ כ"כ שאינו יודע כלל מן האיסור כה"ג חשיב כשוגג לגמרי והכי אשכחן פ' הגוזל קמא דקמבעיא ליה אי קנסינן בשוגג או לאו וקאמר ת"ש כו' עד מאי לאו בע"ה דלא ידע אלמא קנסינן בשוגג הא קמן דע"ה היינו שוגג ולא אמרינן הוה ליה למגמר אבל מאן דידע שפיר דמניקה אסורה אלא שטועה בטעם וסברא כההיא דחדש העיבור שהוא חילוק הראוי להסתפק בו מבחוץ ודאי לאו שוגג מיקרי לענין זה דלא צריך להפרישה בגט. ונראה ראייה לדבר מהא דאמר פ' החולץ דקמבעיא לי' אי עבדינן תקנתא לכהן הנושא מניקת או לאו ויצטרך גם הוא להוציאה בגט ומסיק דלא עבדינן תקנתא משום דלית לן תנא כלל למיסמך עלויה משמע אי הוה לן תנא דסבר דלא בעי גט אפילו אי לאו הילכתא כוותיה לענין כהן הוה סמכינן עילוויה והשתא היכי דמי אי במזיד גמור דידע דאסרו רבנן ועבר ונשא אמאי עבדינן ליה תקנתא וכי עבדינן תקנתא לעבריין לפסוק לו דלא כהלכתא אדרבא הוי לן לקנסו אפילו בדבר המותר וההיא דמת ביום שלשים דמסיק אם אשת כהן אינה חולצת מסתמא נמי לא איירי במזיד דידע דהילכתא היא דצריכה חליצה ועבר ונשא ואי איירי בשוגג גמור א"כ תקשה ההיא דא"ז דאפילו לישראל לא מצריכינן ליה לגרש בגט אלא ע"כ איירי בשוגג כה"ג שטעה בדבר הלכה בדבר שראוי להסתפק בו כדפרישית ועלה מסקינן דצריך להפרישה בגט כיון דליכא מאן דשרי בכה"ג והא דשרי בעובדא דלעיל אפי' באשת ישראל משום ההיא הגה"ה במיימון ובתלמוד מסיק דדווקא באשת כהן סמכינן אחד מ"ד היינו משום דלאו הלכה פסוקה היא דאזלינן בתר דעת מהר"ם בחדש העיבור וסברי דדי לנו להחמיר כוותיה לכתחילה והאי דכתיבנא לעיל בשם א"ז היכא דקדש ולא נשא לא צריך להוציא בגט נראה נמי דלא קי"ל הכי דהתוספות פ' החולץ בשם שאלתות דרב אחאי דכל דבריהם דברי קבלה הן פליגי אהא ואיפשר דמשום הכי נמי לא מקילינן כאידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא*).


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריז

עריכה

אשה שמת בעלה והיא מניקה שצריכה להמתין עד שיהא הולד כ"ד חדש ובאתה מיד לגבות כתובתה מגבינן לה קודם שהיא ראויה להנשא או לאו:

תשובה יראה דמגבינן לה אפילו את"ל דטעמא דחינא ליתא בכה"ג מ"מ נזקקין מטעם דמפסיד מזונות כדאיתא פ' שום היתומים. ובאלפס ובאשירי פ' אלמנה ניזונית מייתא ליה דפליגי רב יהודה משום רב אסי ורבי יוחנן דרב אסי סבר דווקא לשטר שיש בו ריבית נזקקים לנכסי יתומים אבל לא לאשה משוה מזוני דרבנן תקינו להו מעשה ידיה וליכא פסידא ליתמי ורבי יוחנן סבר אף לאשה משום מזוני משום דזימנין דלא מספיק ומפסדי ליתמי וקי"ל כרבי יוחנן ואע"ג דמסיק התם דטעמא דרבי יוחנן משום חינא מתנינן להו נראה דלא אתי לאפוקי היכא דאיכא הפסד מזונות אלא אתי לאוסופי טעמא דחינא משום גרושה דלית לה מזוני והכי הוא נראה לפום ריהטא דמרדכי פ"ק דב"מ אין גובין מן היתומים אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני וכן מוכח קצת מלשון רב אלפס ואשירי דמייתי ומפרשי במאי פליגי בטעמא דמזוני אי חיישינן לפסידא משום זימנין דלא ספקה ואין דרכו להאריך ולאיתויי מילי דלא קיימי אליבא דהילכתא וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב שאם קפצה ונשאת אין נזקקים לה שהרי נשואה ואין לה מזונות הא קמן דסבר דטעמא דמזונות נמי אית לן. עוד נראה דאפילו לטעמא דחינא י"ל דנזקקים בנ"ד דנהי נמי דעדיין לא הגיע זמנה לינשא מ"מ ע"י שתהא נפרעת מכתובתה ויצא הקול שיש לה ממון יהא לה קופצים לשדך אליה ושימתינו עד הגיע זמנה ולא תקדמנה אחרת וכ"ש לפרש"י דפ' אלמנה גבי הא דמוכרת שלא בב"ד דטעמא נמי משום חינא הוא כדאיתא התם ופרש"י כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים וינשאו להם ולפי טעם זה אין חילוק אם עדיין אינה ראוייה לינשא אמנם בתוספות התם מפרש חד שינויא אהא דקאמר גרושה נפיש חן דידה משום דצריכה חן יותר שהיא בזוייה מאלמנה משמע כפירוש הרמב"ם דטעמא דחינא כדי שיהא לה כלום לינשא בו:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ריח

עריכה

מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו:

תשובה יראה דבכה"ג שרי ואע"ג דכתב במרדכי פ' המדיר בתשובת רבינו שמחה דהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף והחמיר מאד בדבר כדאיתא התם מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי וראייה מהא דאיתא פרק המניח דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור ומוקי לה רב נחמן ברבי יצתק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא דמשיצא לחירות אסור ופרש"י דרשאי לחבל בו דאין עושה דינא לנפשיה רק לשמים. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם דאל"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאנו לב"ד. הנראה לע"ד כתבתי:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/דיני_קידושין_וסבלונות"