תפארת ישראל על שביעית ד

משנה שביעית, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שביעית · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

את הגס הגס:    ה"ק מלקט אדם משדהו הגס. כשצריך לדבר הנלקט כמו שמותר ללקט משדה חבירו גם הדק כפ"ג מ"ו. דבתרוייהו חד טעמא דלא מחזי כמתקן השדה:

משרבו עוברי עבירה:    שלקטו דקים ואמרו גסים לקטנו:

התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה:    דאנק. או שאר הבטחת טובה כגון לקט בשלי ואלקט בשלך. דמדלא יחזיק לו בעל השדה טובה למלקט. לא ילקט הדקים:

ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות:    דוודאי אסור:

משנה ב

שדה שנתקוצה:    שניטל הקוצים התלושין שבשדה בשביעית [וכירושלמי]. אבל מחוברים מדאסור מדאו'. לא תזרע במוצאי שביעית [תוס' גיטין דמ"ד ב']:

שנטייבה:    מלת נטייבה כולל חרישה וזריעה. וי"א דנטייבה היינו נחרשה ב"פ ובגזרת המלכות שנו. שגזרו מס אקרקעות ומשום שהעניים היו מסתכנים עי"ז למות בתפיסה. או משום דשביעית בזה"ז מד"ס. התירו חכמים לחרוש פ"א ולזרוע בשביעית כדי נתינת המס ולא יותר וקמ"ל מתניתין רבותא. אפילו בשעת היתר חרישה. מדלא התירוהו רק לחרוש פ"א כדי שיהיה לעניים לשלם המס. אם חרש ב"פ. להשביח שדהו בתבואה הרבה עבד מש"ה קנסוהו. ומכ"ש בחרש פ"א בשעת איסור:

או שנדיירה:    שעשה דיר לבהמות בכל שדהו והתכוון לזבלה ולא שייר מקצת [כפ"ג מ"ז]:

לא תזרע במוצאי שביעית:    משום קנסא:

ובית הלל אומרים אוכלין:    ותמוה הרי אפילו ספיחי שביעית שגדלו בלי חרישה אסורים באכילה משום עוברי עבירה. שזרעו בצנעה ואמרו שספיחין הן [וכפ"ט מ"א]. ואי"ל דהכא מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דמותרים לר"ש רפ"ט. דהרי נטייבה קתני. וכיון שכבר גדל בששית איך יחרוש ע"ג. ונ"ל דהכא בשדה אילן שנחרש מיירי. או בירקות שאינן נזרעין. דלא גזרו על ספיחיה [כרמב"ם פ"ד משמיטה] [א"נ דמיירי במה שהחזיקו רק עולי מצרים דאף דאסור בעבודה אפ"ה הספיחים מותרים [כרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ו]:

בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה:    להחזיק טובה לבעל השדה. כשאוכל פירות האילן שבו דהו"ל כאוכל מהשמור:

ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה:    כתב ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל דלהכי הזכירו שלא בטובה. לאשמעינן דלא התירו בטובה. רק אם היא כשלא בטובה. שאין בעה"ב מקפיד על החזקת טובה באוכל שלב"ט:

ולבו"ת היה נראה דמדמורגל דכל מי שיחזיקו לו טובה ישוב המטיב לומר לאשר היטב לו. שלא היה צריך להחזיק לו טובה. בעבור שחושב טובתו רק קטנה עד שאינה ראוי להחזיק טובה עליה. וזה מדרך הכבוד. וקאמר ב"ה. דאפילו לא ישיב לו המטיב כך. ג"כ מותר:

משנה ג

חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית:    לזרעה אחר שביעית. ואף שעובד כוכבים עי"ז חורשה בשביעית:

אבל לא מישראל:    שחרשה בעבירה:

ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית:    במצאו חורש מותר לומר לו יישר חילך:

ושואלין בשלומן:    אפילו ביום חגן:

משנה ד

המדל בזיתים:    שנוטל א' או ב' אילנות מבין השאר. מדצריך לעצים:

בית שמאי אומרים יגום:    כורתן בשוה לקרקע ולא ישרשן. מדעי"ז יתעבו וישבחו הנשארים:

וב"ה אומרים ישרש:    מדאינו עושה מעשה בגוף האילן שמשביח. ל"ג רבנן. ולהכי לא דמי לזירוד ופיסול דלא שרי רק עד ר"ה [כפ"ב מ"ג]:

שנוטל הרבה אילנות במקום א':

עד שיגום:    דאל"כ מחזי כמתקן קרקע גופה לזריעה:

אף המחליק ישרש:    ואין צריך לגום דא"א לחשדו דל"ל לתקן קרקעו של חבירו:

משנה ה

המבקיע בזית:    מבקע עצים מהאילן. דלא דמי לזירוד ופיסול דאסור. דהתם מתכוון להשביח האילן משא"כ הכא אינו מתכוון רק ליטול עצים להסקה. ואי"ל לתסור משום מראית עין. י"ל דמיירי במבקע עצים מצ"א שבאילן דבכה"ג מבורר שלא להשביח האילן קצצו [כמ"ק ד"י ע"ב] במפלח דיקלא:

לא יחפהו בעפר:    במקום הבקוע. מדמשביח האילן:

אבל מכסה הוא באבנים או בקש:    דבזה אינו אלא שומרו שלא ייבש:

הקוצץ קורות שקמה:    שקוצץ כל גזעו והוא חוזר וגדל:

אין קוצצין בתולת שקמה:    בתולה בלא נכרת עדיין. משא"כ רישא קורות שקמה היינו שנקצצה כבר כמה פעמים וחזר וגדל:

בשביעית מפני שהיא עבודה:    שמתעבה עי"ז:

רבי יהודה אומר כדרכה:    למטה מי"ט:

אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ:    עי' ספ"א:

משנה ו

המזנב בגפנים:    נ"ל דמזנב אינו כמו מזמר. דאלת"ה היכא שרי ר"ע. אף שכוונתו לעצים. עכ"פ איכא משום מראית עין. ועוד הרי דבר שאין מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור לכ"ע [כשבת דק"ג א'] והרי ע"כ ישביח הגפן ע"י מלאכה דאורייתא ולא דמי למסקל שהוא מד"ס. אלא זומר הוא שחותך ראש הגזע. ומזנב קוצץ הענפים מהצד. לעצים שצריך:

ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח:    לא יקצוץ הענפים שסמוך לקרקע טפח. דמחזי כקוצץ הגזע והוה ליה כזומר. ואע"ג דלעיל [מ"ד] בזיתים לכ"ע שרי לגום סמוך לארץ. יש לומר התם שורש הזיתים שמניחו בארץ מעכב המחרישה ולא מחזי כמתקן קרקע לזריעה. מה שאין כן הכא הגפנים ושרשיהן דקין ואין מעכבין המחרישה להכי כשגוממן סמוך לארץ מחזי כמתקן הקרקע לחרישה:

ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה:    נ"ל דהך בקורדם וכו' ד"ה היא. דלר' יוסי הגלילי נמי שרי בהנך:

אילן שנפשח:    שנסדק:

קושרין אותו בשביעית לא שיעלה:    שיתדבקו הסדקים:

משנה ז

מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית:    דלאכלה כתיב ולא להפסד. ולאכלן קודם שנתבשלו. היינו הפסד:

הפגים:    תאנים רכים:

משיזריחו:    משיאדימו בקטנותן:

אוכל בהם פתו בשדה:    אבל להכניס לביתו לא. דדוקא מעט שרי דלהפסד מועט לא חששו [כביצה ל"ו א]. אבל כשיאכל הרבה מהן בביתו לא. דהרי כשיניחן עוד מעט באילן יהיו גדולים ומוטעמין טפי נמצא יש כאן הפסד גדול. ונ"ל דבשדה דנקט אורחא דמלתא קאמר דכל שהוא מועט אינה מטריח בו לכנסן לביתו:

ביחלו:    שהתחילו להתבשל:

וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות:    כשביחלו וכפ"ק דמעשרות:

משנה ח

ענבים רכים שגדלו כבר כפול לבן:

משהביא מים:    שסוחטן ויוצא משקה:

הבאיש:    שהתחילו להתבשל. וסימנו כשנראה החרצנים מתוך הקליפה:

וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות:    כשהבאיש:

משנה ט

זיתים משיכניסו רביעית לסאה:    שמסאה זיתים יוכל לסחוט רביעית הלוג שמן:

פוצע:    לשון פצע ר"ל שמכה אותן עד שיתפצעו ויתרככו ויתמתקו עי"ז:

ואוכל:    אבל לסיכה לא חזו עדיין:

הכניסו חצי לוג:    שנתבשלו כ"כ שכשסוחט סאה זיתים. יצא חצי לוג:

הכניסו שליש:    שגדלו שליש גדולן. א"נ שכשיסחטן יצא שליש ממה שראויין להוציא כשיתבשלו יפה:

ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות:    כמפורש בפ"ק דמעשרות:

כן עונתן לשביעית:    לאכלן אז אע"ג שהכניס הרבה מהן לביתו. ומקמי הכי כלל וכלל לא. דרק תאנים ענבים וזיתים דרך לאכול מהן מעט בשדה גם קודם שנתבשלה יפה משא"כ שאר פירות גם מעט מהן אסור קודם שנתבשלו יפה:

משנה י

מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית:    דלאכלה כ' ולא ולא להפסד. ובדלא טעין קבא מיירי או דדמי עציו שוין יותר מפריו או בצריך למקומו. או שיש לו שאר הפסד בקיומו [כב"ק ד"צ א] דאז לא עדיף משחיטת בהמה עוברה דכל שיש בו צורך אדם. אין בו משום צער בע"ח. ובלא הנהו גוונא גם בלא שביעית אסור לקצצו. עכ"ל ע"ר הגאון אאמ"ו זצוק"ל:

ב"ש אומרים כל האילן משיוציא:    עלים:

ב"ה אומרים החרובין משישלשלו:    שיגדלו עליו כעין שלשלות:

והגפנים משיגרעו:    גרוע גדול כפול הלבן:

והזיתים משינצו:    משיגדל הנץ. בליטהע בל"א:

וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו:    דכיון שכבר נתבשל הפרי. אינן להפסד:

כמה יהא בזית ולא יקוצנו:    בשאר שנים מיירי ומשום בל תשחית [כב"ק דצ"א א] כך פירשו רבותינו. אולם מירושלמי מוכח דאלעיל קאי וה"ק דהא דקאמרינן לעיל משינצו בזיתים. היינו שיהיה באילן הזית רובע קב זיתים ובכל א' יהיה נץ בראשו וכן פי' רב"א. ולפי זה צ"ל דהא דמקשה בב"ק הנ"ל ממשנתינו היינו מדמדמי איסור קציצת אילן דאסור רק במקום שיש הפסד. לאיסור קציצת אילן [בשביעית] דאסור נמי רק ביש הפסד:

רובע:    הקב. ובשאר אילן צריך קב. מדלא חשיב כ"כ:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית:    אם הוא אילן חשוב. כזית הנטופי כפ"ז דפאה אז בפחות מרובע סגי. כך נ"ל: