תפארת ישראל על שביעית ב

משנה שביעית, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

עד אימתי חורשין בשדה חלבן: שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן:

עד שתכלה הליחה: שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו':

כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות: בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר:

אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו: דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:

אלא בשדה הלבן עד הפסח: דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית:

ובשדה האילן: מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ:

עד עצרת: נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:

משנה ב

מזבלין: מיסטען:

ומעדרין במקשאות ובמדלעות: חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין:

עד ראש השנה: דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]:

וכן בבית השלחין: ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו:

מיבלין: חותכים יבלת שבאילן:

מפרקין: להקל העלים מעל האילן:

מאבקין: לכסות באבק שרשים המגולים:

מעשנין: להמית בעשן. התולעים שבאילן:

רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה: היינו מפרקין דת"ק:

מן האשכול בשביעית: אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש:

משנה ג

מסקלין: מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]:

מקרסמין: כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות:

מזרדין: ממעיט ענפים שרבו:

מפסלין: מסיר הפסולת מהאילן:

עד ראש השנה: דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן:

כך של ששית: שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר:

רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן: דהיינו עד עצרת:

רשאי אני בפיסולו: מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא:

משנה ד

מזהמין את הנטיעות: אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]:

וכורכין אותן: כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק:

וקוטמין אותן: אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו:

ועושין להם בתים: סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן:

ומשקין אותן: שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית:

אבל לא את העיקר: דמצריך עכ"פ שנוי:

משנה ה

סכין את הפגים: יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר:

ומנקבים אותם: כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר:

עד ראש השנה: לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א:

פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית: ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית:

לא סכין ולא מנקבין אותן: לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית:

מקום שנהגו שלא לסוך סכין: ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן:

רבי שמעון מתיר באילן: ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח':

מפני שהוא רשאי בעבודת האילן: דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר:

משנה ו

אין נוטעין ואין מבריכין: כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ:

ואין מרכיבין: מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו:

ערב שביעית: אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית:

שוב אינה קולטת: ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה:

לשתי שבתות: וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית:

משנה ז

האורז: רייז:

והדוחן: הירזע:

והפרגין: מאהן:

והשומשמין: מין ליינזאמען:

שהשרישו לפני ראש השנה: מיירי בכל השנים:

מתעשרין לשעבר: ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע:

ומותרין בשביעית: מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ:

ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה: מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]:

משנה ח

רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה: ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד:

כיוצא בהן: ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה:

רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין: גראסע באהנען:

רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה: שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל:

משנה ט

הבצלים הסריסים: שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה:

ופול המצרי: שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים:

שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה: שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ:

מתעשרין לשעבר: מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב:

ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה: דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה:

ושל בעל: לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות:

שמנע מהם מים שתי עונות: ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י:

משנה י

אם הקשו לפני ראש השנה: שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב:

ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית: לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה:

ואם לאו אסור לקיימן בשביעית: שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע:

התמרות שלהם: פרחים מדלועין שהוקשו:

אסורות בשביעית: כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט:

ומרביצין בעפר לבן: משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן:

ממרסין באורז: משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית:

ר"ש אומר אבל אין מכסחין: לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז: