תפארת ישראל על פרה א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

רבי אליעזר אומר עגלה:    עגלה ערופה:

בת שנתה:    ר"ל צריך שתהי' בתוך שנתה הראשונה. ולא יותר:

ופרה בת שתים:    ר"ל פרה אדומה צריך שתהיה לא פחות מתוך שנה שנייה. אבל גם לא יותר לכתחילה:

וחכ"א עגלה בת שתים:    וכ"ש בפחות. דאע"ג דכל מקום שנאמר בתורה עגל היינו תוך שנה [כר"ה ד"י ע"א]. שאני עגלה ערופה. דכתיב בה עגלת בקר. דמשמע אפילו היא כבר בקר:

או בת ארבע:    ר"ל לא פחות מתחלת כניסתה לשנת ג'. ולא יתיר' על תשלום שנת ד' שלה. ואפילו רק יום א'. דאע"ג דבכל הקרבנות אפילו ביתר רק שעה א' משיעור שלה פסול [כזבחים כה"ב] והרי גם פרה חטאת קריי' רחמנא [כחולין י"א א']. אפילו הכי יש חילוק בזה. מדאינה קרבן מזבח ממש [כמ"ל רפ"א מפרה]:

כשרה:    נ"ל דהך בבא. ד"ה היא. ולכל מר כדאית לי'. אם היא יתיר' טפי משיעור הקצוב בה כשרה. דדוקא ברותת מחמת זקנה. דפסול בכל קרבן מדאורייתא [כבכורות פ"ו מי"ב]. פסול גם בפרה. אבל זקנה מחמת זמן דפסול רק מדרבנן [כרמל"מ פ"ב מאסומ"ז]. אינו פסול בפרה. מדעכ"פ אינה קרבן ממש. ל"ג בה רבנן:

אלא שאין ממתינין לה:    נ"ל דאין ר"ל דמחשש שתשחיר לא יקחוה רכה וימתינו מלשחטה עד שתהיה יתירה משיעור הקצוב לה. שמא תשחיר ביני ביני. ויהיה הפסד רב להקדש. וגם א"א לומר דה"ק כשיזדמן להן לקנות פרה. יקנוה מיד כשהיא עדיין רכה. ולא ימתינו מלקנותה עד אחר עבור שנת קצבתה. אלא יקנוה מיד וישחטוה. דשמא תשחיר ביני ביני ולא יהי' להם פרה אדומה אחרת מצוייה. ליתא. דהרי לפי מ"ש לעיל בבא זו ד"ה היא. ופלוגתתם לעיל רק לכתחלה. וא"כ לא מסתבר שיהי' פלוגתתם לעיל עד כמה נחוש להפסד ממון. אי לחשש פסול הפרה בהשחרה או בעול. אלא ה"פ דמשום דכל פרה אדומה. כשקנוה ודאי בדקוה אז יפה שלא יהי' בה ב' שערות שחורות. א"כ ה"ק תנא. דלהכי לא קנו זקנה. דאז היו הב"ד צריכין למהר לשחטה מחשש שמא תשחיר ביני ביני. דהיינו בין בדיקתה לשחיטתה. אבל כשקנו רכה בשנים. אין כאן חשש זה. וא"כ פלוגתתם דלעיל. היינו כמה שני קצבתה שלא יהיו צריכין לבדקה שוב אחר שבדקוה כבר בתחלה. מדאין מחזיקין איסור לכתחלה:

שמא תשחיר שלא תפסל:    לרב"א גרסינן בוי"ו ושלא תפסול. ור"ל שכשירבו שנותיה יש לחוש טפי שמא ברוב ימי' תפסל בעול או במום:

א"ר יהושע לא שמעתי אלא שלשית:    ר"ל שמעתי דדוקא פרה שלשית כשרה. ולא בת ד':

אמרו לו מה הלשון שלשית:    ולמה לא אמרת שלישית:

לאחרות במנין:    דהיינו שלישית לבטן שהוא היותר מובחר מדכבר נתחזקה הבהמה ולא יהי' לה צער עיבור ולידה ועי"ז יהיה גם עוברה שמן וחזק [כעגלה שלישי ישעיה ט"ו פ"ה ורש"י שם]. דסד"א מדקריי' רחמנא חטאת. והרי בכל קרבן בעינן מבחר נדריך. ה"נ בזו. קמ"ל:

וכשאתה אומר שלשית בת שלש שנים:    ולא יותר:

כיוצא בו אמרו כרם רבעי:    ולמה לא אמרת רביעי:

לאחרים במנין:    דסד"א דה"ק קרא דמי שיש לו ד' כרמים. יהי' כרם הרביעי קודש הלולים לד'. ואע"ג דבפירוש אמר קרא ובשנה הרביעית יהיה וגו'. סד"א דה"ק קרא. שלש שנים יהי' לכם ערלים. ובשנה. דהיינו שנה הד' שאח"כ. אז הרביעי. דהיינו הכרם הרביעי שיהי' לו. יהיה קודש הלולים לד'. קמ"ל:

פרס:    מלת פרס פירושו חצי. דהיינו חצי ככר לחם:

מג' לקב:    ר"ל החצי מככר העשוי' משלש קב. והרי קב הוא כשיעור כ"ד ביצים. נמצא שהככר הוא כח' ביצים. וחצי' היינו כשיעור ד' ביצים [כך פסק רש"י. אמנם להרמב"ם שיעור פרס הוא כשיעור ג' ביצים. ועיין א"ח שס"ח ס"ג]. ולאו דוקא שאוכל שם אלא אפילו רק שהה בבית המנוגע כשיעור זה. נטמאו גם הכלים המלובשים עליו. דאל"כ נשארו טהורים. משא"כ בהכניס הכלים בידיו. נטמאו כמותו מיד [כנגעים פי"ג מ"ט]:

אמרו לו אמור משמנה עשרה לסאה:    והוא הוא שיעור אחד עם שלישית הקב. דסאה הוא ו' קבין. נמצא דשלישית קב הוא חלק י"ח מסאה. וא"כ טפי הו"ל למנקט חלק מהסאה שמורגל יותר בלשון התורה ולא מלת קב שנזכר רק פעם א' בתנ"ך [מלכים ב' ו' פ' כ"ה]. והרי כל היכא דאפשר ניחא להו לתנאים למנקט בלישנא דקרא [כתוס' ברכות נב"ב]. והיינו רק כשאין כוונת המלה משונה מהכוונה שבלשון חכמים [כחולין קל"ז ב']:

אין בו חלה:    דמשמע שעשה עיסה מקב קמח. וחילק עיסה זו לג' ככרות ונמצא שהעיסה כולה לא נתמעטה מהחלה שצריך ליתן ממנה. דהרי רק ה' רביעיות קמח ועוד חייבת בחלה וזו רק ד' רביעיות היא:

מיעטתו חלתו:    שיהיה משמעותו שעשה עיסה מסאה. וחלקו לי"ח חלקים. שיהיה כל חלק ככר. והרי עיסה כזו נתמעטה השיעור חלה שצריך ליתן מסאה קמח. ונמצא שעי"ז נתגלגל חומרא. שכל שוהה בבית המנוגע כשיעור אכילה מועטת כזו יתטמאו ג"כ בגדיו שלבש:

משנה בעריכה

ר"י הגלילי אומר פרים בני שתים:    כל מקום שנזכר בתורה מלת פרים צריך שיהיו תוך שנה שנייה לא פחות ולא יותר:

ופר שני:    גבי טהרת לוים כתיב. והרי מלת שני מיותר. אלא ללמדנו בא שכל פר צריך שיהיה בן ב' שנה:

וחכמים אומרים אף בני שלש:    דאהני מלת שני שלא יהיה פחות מתחלת שנת ב' ואהני מלת פר שלא יהי' יותר מג' שנים שלימות [ועיין רכ"מ פ"א ממעק"ר] והכי קיי"ל:

אף בני ארבע ובני חמש כשרים:    לכתחלה:

אלא שאין מביאים זקנים:    דהרי כתיב ממבחר נדריך. ולרמב"ם קיי"ל דזקן יותר משיעור הקצוב לכל מין פסול מדרבנן אפילו בדיעבד. מיהו ברותת מחמת זקנה פסול מדאורייתא [כרמל"מ פ"ב מאסומ"ז]. ול"מ היה נ"ל דגם הכא מלת כשרים אכולהו ג' מ"ד קאי. וד"ה היא. והיינו משום דכל הג' מ"ד לא הזכירו מלת כשרים בדבריהן. להכי מסיק בסוף דלריה"ג בני ב' כשרים. ולרבנן אף בני ג' כשרים. ולר"מ אף בני ד' וה' כשרים. ומיהו כולהו מודו שמצוה מן המובחר להביא תוך שנה ב' וכריה"ג. ולהכי מסיק לבסוף דאע"ג דכל מר נתן קצבה עד היכן כשרה. אפ"ה אין ממתינין עד זמן הקצוב ההוא אלא מקריבין תוך שנה ב' מפני שאין זה דרך כבוד של מעלה [ובזה מתורץ קושית רכ"מ לרמב"ם שם דפסק פר בן שתים כריה"ג נגד רבי'. דהרי לדברינו כולהו מודו בזה לריה"ג]. מיהו בפרה לעיל. מדנעשית בחוץ. להכי לכ"ע דלא שייך גבה טעם דמפני הכבוד. רק שמא תשחיר וכלעיל סוף משנה א':

משנה געריכה

כבשים בני שנה:    ר"ל כל מקום שנזכר בתורה מלת כבשים. צריך שיהיו תוך שנה ראשונה ולא יותר:

ואילים בני שתים:    דהיינו תוך שנה ב' לא פחות ולא יותר:

וכולם:    בין אותן שדינן שיהיו בני שנה או בני שתים:

מיום ליום:    שצריך שיגיע שוב לתחלת אותו יום בחודש שנולד בו. ואפילו נתעברה השנה. ולא אמרינן שיהיה ר"ה שלו תשרי כדחשבינן שנות העולם. ואפילו שעה א' יתירה על שיעור קצבתו פסול. ואפילו היתה השחיטה תוך שנתו ורק זריקת דמו תוך רגע אחר שנת לידתו. פסול [זבחים כה"ב]:

בן שלשה עשר חדש:    ר"ל כבש ששיעור קצבתו תוך שנה מלידתו. ואם עומד עתה תוך חודש י"ג מלידתו:

אינו כשר לא לאיל ולא לכבש:    דאיל אינו כשר עד שיהיה בן י"ב חודש ול"א יום. דהיינו שביום ל"א כשר. וכבש אינו כשר רק מיום ח' מלידתו עד סוף שנתו. אבל משעבר שעה א' על י"ב חודש שלו פסול. דתו אינו כבש [ועיין רש"י חולין כג"א. ומ"ש הרמב"ם [פ"א מקרבנות הי"ד] וז"ל אבל ביום ל' אינו כשר לא לאיל ולא לכבש. לאו דוקא יום ל'. דהרי גם כל ימי החודש שקודם יום ל' נמי פסול לזה ולזה. אלא רק לרבותא דאיל נקט הכי דאפילו חסר רק יום א' אפ"ה לא נקרא איל עדיין]. מיהו כל זה רק באיל. צריך לי' שלימות תוך שנת ב'. אבל בפר. יום א' טפי משנה כבר חשוב שנה מהלממ"ס [ועיין תוס' ר"ה ד"י ע"א ד"ה בן]:

ר"ט קורהו פלגס:    נוטריקון פלג גס. ר"ל חצי גסה:

בן עזאי קורהו נוקד:    נ"ל דנקוד גרסי'. דנוקד היינו אדם הרועה בצאן [כמלכים ב' ג']. אבל נקוד היינו הצאן הנרעה. כלומר עדיין אינו ראוי להקרבה אלא ירעה עד כי יומו יבוא ונספה:

ר' ישמעאל קורהו פרכדיגמא:    הנה בלשון יון נקרא כך מטבע שנפסל ע"י צורת המלך שעבר עד שיטבעו עליו צורת מלך החדש. והרי כספא כי כספא. ורק הצורה משונה. כך בהמה זו כשרה היא. רק שצורתה כל חודש י"ג אינה כראוי. ונ"ל דמפני שלא רצו לומר בו לשון כשר או פסול כנראה ונדחה שאינו חוזר ונראה. להכי כל א' כנה לו שם מיוחד באופן ששם כנוי שלו יעיד עליו שאינו כשר ולא פסול להקרבה:

הקריבו מביא עליו נסכי איל:    דהיינו ב' עשרונים סולת ושמן ויין. כל א' מהן ד' לוגין [כך כ' רש"י חולין כג"א. ולא ידענא למה השמיט הר"ב הסולת והשמן]:

ולא עלה לו מזבחו:    דאם נדר איל לבד או כבש לבד. או אפילו בנדר איזה מב' אלו שירצה יביא. והביא פלגס. לא יצא. משום דפלגס אינו וודאי איל או כבש. ואם כבר הביאו. יתנה שאם הפלגס שהביא הוא כמו כמין שנדר. יהיה הקרבן שיביא השתא נדבה. כדי שלא יביא השתא חולין בעזרה:

בן י"ג חדש ויום אחד:    ר"ל כל יום ל"א של חודש י"ג כבר כשר הוא:

משנה דעריכה

של מוסף ר"ח ויו"ט. שמקריבין אותן רק משעירים. או ב' שעירי יו"כ שמגריל עליהן. או שעיר ע"ז שמקריבין כשהתירו הסנהדרין גדולה שום עבודה לאלילים. וכולן שעירים. דאין צבור מביאין חטאת ממין כבשים. אבל אפשר שיקריבו צבור פר לחטאת כשהתירו הסנהדרין גדולה איסור כרת. והוא פר העלם דבר. וזה אינו כשר רק מתחלת שנת ב' [וכמש"ל]. אלא דבמשנתנו רק מהחטאות שממין צאן קמיירי:

ועולותיהן:    היינו עולות ר"ח ויו"ט. שהקריבום מכבשים ואילים. ואע"ג דגם פרים אפשר שיביאו לעולות. כגון פרים של מוסף ר"ח ויו"ט שהן כולן עולות. וכ"כ פר ע"ז כשהתירו ב"ד עבודה אחת לאלילים מביאין פר. אבל משנתנו רק מכבשים ועזים מיירי. וכמו שאמרנו:

חטאת היחיד:    כשעבר יחיד בשוגג על איסור כרת מביא כשבה או שעירה לחטאת [ומלך כה"ג מביא שעיר לחטאת. ומצורע לכשיתטהר. ג"כ מביא כשבה לחטאת. וכ"כ נזיר שהשלים נזירותו. ג"כ מביא כשבה לחטאת. אולם גם פר יו"כ שמביא הכה"ג. ופר כהן המשיח כשהתיר איסור כרת בשוגג ועשה כהוראתו [כפ"ב דעדיות]. ג"כ חטאות היחיד הן רק דלא מיירי רק בכבשים ועזים. וכדאמרן] ואשם נזיר ואשם מצורע:    שניהם ממין כבשים באין. אבל אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה ואשם תלוי רק מאילים באין. ולא איירי באילים:

נדרים ונדבות:    דהיינו כשנדר או נדב להביא עולה או תודה או שלמים:

הבכור והמעשר:    כל הנך באין מכל מין בהמה:

והפסח:    אינו בא רק מכבשים או מעזים. ורק תוך שנתן:

דדוקא הנך דרישא שהן חובה. להכי מצוה מן המובחר להביאן רק מיום ל' ולהלן. אבל הנך דסיפא. מצי פטור נפשי' מינייהו. להכי רשאי להביאן מיום ח' ולמעלה. דנדרים ונדבות הרי מרצונו הביאן ומעשר נמי מלי פטיר נפשי' מינייהו. דמותר לשחוט כל בהמותיו קודם שיגיע זמן המעשר [כבכורות פ"ט מ"ו]. ותו. דאי בעי שדא מומא בכולה עדרא ונפטרו כולן מלעשרן [כבכורות ל"א א']. ובכור נמי אע"ג דוודאי חייב ליתנו לכהן. אפ"ה נחשב קרבן שלו. ורשאי ליתנו לכל כהן שירצה שיקריבנו הוא ויהיה כולו של אותו כהן. משא"כ שאר קרבן חובה שייך להמשמר של אותו שבוע שיביאנו הבעלים. ותו דרחמנא אמר בבכור תתנו לי שהוא לשון מתנה ולא אמר תקריבנו לי. ופסח נמי לאו חוב גמור הוא. דאי בעי פטר נפשי' בדרך רחוקה [כר"י בנציבין פסחים ד"ג ב'. וע"ש ד"ט ע"ב]. והא דיהיב תנא לכל הנך קצבה מלמטה דהיינו מתי מתחיל זמן הכשרו לקרבן. ולא יהיב נמי קצבה להן למעלה עד איזה זמן כשר להקריבו. היינו משום דזה תליא בהמין שיקריב ממנו כל קרבן מאותן שנזכרו במשנתנו. והרי קצבת כל מין עד איזה זמן כשר כבר מבואר לעיל במשנה ב' וג':

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה