תפארת ישראל על פאה ז

משנה פאה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל זית שיש לו שם: רוהם [אב"י ולפי מ"ש ע"ר זצוק"ל בסי"ז. נכלל במלת שם גם גנאי ומלת שם ר"ל פרסום [עי' הלכתא גבירתא] וכי"א בסי' ו' דבין שהוא שם לשבח בין שהוא שם לגנאי אינו שכחה. ורק בשם לגנאי גנאי גמור בעינן כבישני דסיפא. משא"כ בשם לשבח אפילו אינו שבח גמור כזית הנטופה בשעתו]:

בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו: ר"ל אפילו אין לו שם רק מפני שנוטף שמן לפעמים ולא עכשיו. [אב"י ואע"פ דנטופה בשעתו נמי לא צריך. כבישני לי"א בסי' ו' דאינו שכחה. מ"מ כאן דהא דאינו שכחה אינו מצד גריעותא רק מצד חשיבותא. להכי בעי עכ"פ כזית הנטופה בשעתו]:

ושכחו אינו שכחה: דמפני שמשובח. אף ששכחו יחזור ויזכרו:

ובמעשיו: או או [אב"י וה"ק בד"א דביש לו שם. דהיינו פרסום אינו שכחה. באם הפרסום הוא או מצד שמו הנקרא לו. או מצד מעשיו או מצד מקומו]:

בשמו שהיה שפכוני: שופך שמן הרבה:

או בישני: י"א זית ביש ורע. וי"א שמבייש חבריו בזיתיו הגדולים:

שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה: ולא הוה כעומר הסמוך לגפה [פ"ו מ"ג] דבלא החזיק בו להוליכו לעיר לכ"ע הוה שכחה דשאני הכא דמסייע נמי שיש לו שם על זה שעומד במקום מסויים. וכמלבנות ושורות לקמן סי' טו. ונ"ל עוד דנקט בשמו ובמקומו. בכל חד ב' אופנים בין שהוא מחמת שבחו בשמו שהוא שופכני ובין שהוא בשמו לגנאי שהוא ביש ורע. וכ"כ במקומו. לשבח שעומד בצד הגת שמצויים שם בנ"א לשמרו. ולגנאי שעומד בצד הפרצה. שהעוברי דרך מצוייים שם. ופרצה קורא לגנב. בכל גוונא [לא כצ"ל] הוה שכחה [אב"י דאפשר דאדרבה כיון דעומד בצד פרצה כל דעתו על מקום זה לשמור אותו מגנבים] והא דנקט גת שהוא מקום דריכת הענבים. ולא נקט בית הבד. שהוא מקום כבישת הזיתים ה"ט משום דרק גת היו רגילים לבנותו בשדה סמוך לכרמים וגינות. אבל בתי הבדים עשו בחצר תוך העיר כדמוכח בב"ב [פ"ד מ"ד ומ"ט]. ועי' מ"ש שם במהדורא תניינא סי' י"ט:

ושאר כל הזיתים: אף שהן בזמן ומקום שהן חשובים מאד. וכ"כ אם כל אילני הגן שופכני וכו':

שנים: ב' אילנות:

שכחה: אבל זיתים תלושים דוקא ב' צבורים הו"ל שכחה [עיין פ"י סי' כ"א]:

רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים: אפילו אין להם שם רק מדחשובין מצד הזמן והמקום. ולעיל [פ"ו מ"ה] דלא כר' יוסי:

משנה ב

זית שנמצא עומד בין שלש שורות: שיש ג' שורות זיתים. ובכל שורה ג' אילנות:

של שני מלבנים: שיש ב' רווחים בין הג' שורות:

ושכחו: לאילן אמצעי שבשורה אמצעית:

אינו שכחה: י"א מדמכוסה מכל צד הו"ל כחפוהו בקש פ"ה מ"ז. וק"ל דע"כ התם טעמא משום דעניים חפוהו. דאל"כ לאשמעינן חפהו הרוח אע"כ דבחפהו הרוח. מדהו"ל למיסק אדעתיה שיתחפה מהרוח הו"ל כקוצר ומעמר בלילה דהוה שכחה כספ"ה. וא"כ ה"נ הו"ל למיסק אדעתיה שיתכסה והו"ל שכחה. ואפשר דאורחא דמלתא נקט התם. וכן משמע בירושלמי ספ"ה. אמנם נ"ל טפי פי' הר"ש. דטעמא דהכא משום דמסוים בכפל. ממלבנות ושורות. וכן משמע בירושלמי הכא. ולפ"ז שפיר סמך תנא הך משנה למשנה א'. ה"ט מדדמו אהדדי. דאע"ג דבמשנה א' סגי במסוים בדבר א'. והכא צריך מסויים בכפל. התם נמי מסויים בכפל. דיש לו בשנוי שלו גם שם של שנוי שלו [אב"י ולא קשה מבמעשיו ומבמקומו דלא מסויים רק בחדא. ואפילו הכי לא הוה שכחה. דיש לומר דהיכא דמסויים מצד עצמו כע"י מעשיו או ע"י מקומו לא צריך שיהיה מסויים בכפל. מה שאין כן באם הוא מסויים על ידי שמו שנקרא לו. לא הוה כמסויים ע"י עצמו. ועוד דגם שם הפרסום שיש לו מצד מעשיו או מקומו הוא ככפל]:

זית: אילן זית:

שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: כלעיל [פ"ו מ"ו]:

במה דברים אמורים: אבבא דזית הנטופה קאי:

בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו: אפילו נוטף עתה:

ושכחו יש לו שכחה: אם אין בו סאתים:

כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו: בשכח בראשו ויש לבעה"ב תחת האילן זיתים שלא שכחן. מצילין לאותן שבראשו. ואף דעמיר אינו מציל קמה כפ"ו מ"ח. נ"ל דהכא מדמונחין הזיתים תחת האילן מוכח דעדיין רוצה להשיר הנשארים מהאילן ואפשר דדמי לעומר שכנגדו ודו"ק ועמ"ש בס"ד [פ"ו אות י]:

ר"מ אומר משתלך המחבא: הוא אדם שהולך עם מקלות לחבוט ולהרעיד האילנות להשיר עי"ז הזיתים הנחבאין מן העלין ואם שכח להשיר אילן א' אם יש לבעה"ב תחתיו אז גם אותו שבהאילן אינן שכחה. אבל קודם שהלך המחבא אף שאין זיתים תחת האילן אין אותן שבאילן שכחה. דלא אסח דעתיה מנייהו. דעל המחבא סמיך. ולת"ק הו"ל כשכח בעה"ב ולא פועל. דאי לא קאי בעה"ב התם הו"ל שכחה [כלעיל פ"ה מ"ז]:

משנה ג

איזהו פרט: שאמרה תורה ששייך לעניים:

עקץ: ר"ל וחתך גרגר מהאשכול:

נפל מידו לארץ ונפרט הרי הוא של בעל הבית: שלא נפרט דרך בצירה [וכפ"ד מ"י]:

המניח את הכלכלה: סל:

תחת הגפן בשעה שהוא בוצר: שיפול הפרט לתוכו:

אל תסג גבול עולים: כלעיל פ"ה מ"ו. דסד"א לא זכו עניים עד שיפול לארץ:

משנה ד

כל שאין לה לא כתף ולא נטף: השרביט אמצעי שבאשכול. תלויין בה אשכולות קטנות. ומדדחוקים זב"ז הן שוכבים כ"א בכתף חבירו. וכ"כ בסוף השרביט מחוברות הגרגרים בשרביט האמצעי ומדדחוקים שם נראים כנוטפות. ולולא מסתפינא נ"ל. דכשהגרגרים רבים ועומדים תכופים בהאשכול. אז האשכול מחודד בראשו. ונראה כאילו נוטף הגרגר שבראשו. וכשאינן רבים ותכופים בהשרביט. אז הגרגרים עומדים בעיגול. כל א' לבד. ואינן נראה כנוטף [אב"י ואמר בסיפא אם יש לו כתף או נטף. לאשמעינן דרישא כתף ונטף יחדיו מיירי]:

אם יש לה כתף או נטף של בעל הבית אם ספק: ספק אם עומדים צפופים כראוי:

לעניים: אי"ל דהו"ל כספק לקט לעיל [ספ"ד]. ליתא דהתם קמה בחזקת חיוב קיימא. לכשיתהוה ממנה לקט צריך ליתנו לעניים [כחולין קל"ד א']. אבל הכא מאן יימר שהיה שם עוללות. והממע"ה. אלא נ"ל דכיון שאין לו כתף ונטף כראוי. עכ"פ עוללות הוא נגד שאר האשכולות [וכן מוכח מדלא מייתי לה בסוגיא דחולין שם] [אב"י ול"מ נ"ל דהו"ל כאן ספק מחמת חסרון ידיעה דלא מחשב ספק כש"ך ביורה דעה סי' ק"י בכללי דיני ס"ס אות ל"ד]:

עוללת שבארכובה: הוא הענף שבה תלויין האשכולות. ואם בענף גופיה תלויות עוללות:

אם נקרצת: נחתכת:

עם האשכול הרי היא של בעל הבית: דהוה כשבולת שמגעת לקמה פ"ה מ"ב:

גרגר יחידי: שהגרגרים תלויין בשרביט האמצעי עצמו. ויש להן כעין כתף ונטף כך כ' הר"ש. וק"ל א"כ היינו אם ספק לעניים לעיל. ול"מ היה נ"ל דה"פ. שאין הגרגרים תלויין באשכול אלא שגדלים גרגרים יחידים בהזמורה. וס"ל לר"י דדוקא באשכול צריך כתף ונטף. אבל גרגר יחידי. הרי אין גרגר סמוך לו שיכתף א"ע עליו [אב"י ואולי יחידי ר"ל היחיד בגדלו וטובו כמו כמספד על היחיד זכריה י"ב י'. וירמיה ו' כ"ו. ובדחז"ל יחיד בדורו. כן י"ל לולא ד"ק של רבותינו ז"ל]:

משנה ה

המדל בגפנים: כשהגפנים תכופים. עוקר מבינתים. והנשארים משביחים על ידי זה:

כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים: בעוללת ופאה. דעניים דין שותף יש להן ולהכי רשאי הבעה"ב להתעסק בשל העניים כבכל נכסי שותפים:

רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים: דס"ל דין לוקח יש להם. ואין המוכר רשאי ליגע בנכסי לוקח שלו. דאולי לא ניח"ל בזה. כך כ' הר"ב. ותמוה מה שותפות יש לבעה"ב בהעוללות. ומה שותפות יש להעניים בהאשכולות. הרי חלק כל א' מבורר לעצמו. ובל"ז הרי הירושלמי דחה טעם זה. אלא נ"ל דפלוגתייהו דלר"י הו"ל כמשיב אבידה לעניים מדמרויחין עי"ז עוללות שבצד העוללות שמדל. ולר"מ אסור מדאיכא דניח"ל ברבוי הענבים אע"ג שלא יהיו מובחרים כל כך [ועי' ב"מ פ"ו מ"ג]:

משנה ו

כרם רבעי: לאו דוקא כרם. דה"ה כל עץ מאכל. פירות שנה ד' מנטיעתו. מעלה אותן או דמיהן לירושלים ואוכלן שם כמעשר שני. רק נקט כרם רבעי מדבעי למנקט נמי פלוגתייהו בפרט ועוללות:

בית שמאי אומרים אין לו חומש: כשפודן א"צ להוסיף חומש מלבר כבמע"ש:

ואין לו ביעור: א"צ לבערו מהבית כמע"ש ושאר מעשרות כשמבער המעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:

בית הלל אומרים יש לו: דיליף קדש קדש ממעשר. ואע"ג דהו"ל ב"ש לקולא ולא נקט לה בפ"ו דעדיות י"ל כד אתשיל בבהמ"ד לענין סיפא אתשיל וקולא לב"ה ולא שייך לומר דהו"ל עכ"פ חומרא לעניים דהרי אין שייך לעני מיוחד [ועיין חולין נ"ב] [אב"י ועי' ר"ש לעיל פ"ו מ"ב בשם הירושלמי. דכל היכא דאיכא קולא מצד וחומרא מצד לא תני ליה בהדי מקולי ב"ש]:

בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות: ה"ה בפאה ושכחה דכחולין חשוב:

והעניים פודין לעצמם: להעלות הדמים לירושלים:

ובית הלל אומרים כולו לגת: דממון גבוה הוא כמע"ש וכולו לבעלים:

משנה ז

כי תבצור לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות: ושיעור בציר ג' אשכולות שעושין רביעית. ור"ל צריך שיהיו שם ג' אשכולות שאינן עוללות:

וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות: ולר"א קמ"ל הך קרא. דאפי' קודם הבציר לא יקטפם בעה"ב והיינו כדדריש רע"ק מכי תבצור שהעניים לא ילקטו קודם הבציר:

משנה ח

המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות: שהענבים קטנים עדיין:

העוללות לעניים: דאין מקדיש דבר שאינו שלו. ואף לר"ע לעיל. של עניים הן. רק שלא יקחום קודם הבציר:

רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש: מדמשביחין בקרקע הקדש. ולת"ק פטירי מדכבר נתחייבה הקרקע להעוללות. ואילה"ק לר' יוסי אמאי סגי בשיתן שכר גידולין להקדש. הרי מה שגדל אח"כ מהקדש כולו אסור [כפסחים נו ב]. י"ל התם באין שם תערובות היתר. משא"כ הכא הרי מה שגדל מקודם שהקדיש כולו היתר [ועי' תרומות פ"ט מ"ד. ודו"ק]:

איזה היא שכחה בעריס: בגפנים שמודלות ע"ג עצים כעל ערש רעננה:

כל שאינו יכול לפשוט את ידו: במקום שנזכר אף שעדיין עומד אצלו:

וליטלה וברגליות: גפנים שטוחים ע"ג ארץ:

משיעבור הימנה: דכל גפן חשוב אז כאומן ושורה בפ"ע. ואסור לשוב לאומן כשעבר ממנו אף שיכול לפשוט ידו לראשון. ונ"ל דה"ט. דבשלמא בעריס. הוא מצרפן שיהיה כולן כאילן א'. ואע"ג דגם באילן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה. וכשכח עומר באומן א' [פ"ו מ"ד]. הכא שאני. דבעריס מחמת מדמונחים עליו גפנים רבים מעורבים. דרך המלקט לאחר שגמר לקיטתו לבחון ולחפש אח"כ שמא מונח עוד אשכול נסתר תחת העלים וכירושלמי הכא. לפיכך כל שעדיין יכול לפשוט ידו לשם. לא הו"ל שכחה. ואע"ג דלא קיי"ל כר"מ [פ"ו מ"ב] דאמר דסמך על חיפוש המחבא. י"ל דזה דוקא כשהמחבא אינו המלקט בעצמו. דכשבא המחבא כבר עבר משם המלקט. אבל כשהמלקט בעצמו דרכו לחפש אחר גמר לקיטתו. לא גרע משכח בעה"ב ולא פועל. דאם הבעה"ב עומד שם זכתה לו שדהו [כפ"ה ל]. וכ"ש הכא שהמלקט עצמו עומד אצל העריס. אבל ברגליות כל גפן מונח לבדו. ואין דרכו לחפש על כל נעלם אחר שעבר ממנו. והו"ל ככל עומר ששכחו. דאפילו באומן א' משעבר ממנו הו"ל שכחה: