תפארת ישראל על חולין א

משנה חולין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על חולין · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:    הכל שוחטין משמע לכתחילה ושחיטתן כשרה משמע בדיעבד. אלא הכי קאמר כל המומחים שידענום שיודעין הלכות שחיטה. מותרים לשחוט לכתחלה. אף שאין מוחזקים לבלי להתעלף כשישחטו. דהיינו אף שלא שחטו לפנינו עדיין ג' פעמים בלי התבהלות. והרי בכל עילוף יש חשש שהוי. לא חיישינן לעילוף. אבל כשלא ידענום שיודעים הלכות שחיטה. לכתחילה לא ישחטו על סמך שיבדקום אחר שחיטה. דשמא ישכח מלבדקם. ועכ"פ אם שחטו בדיעבד. שחיטתן כשרה כשיבדקום וימצאום שבקיאין בהלכות שחיטה. [ואיכא אוקימתא בש"ס איפכא. דלכתחילה ודיעבד דמתניתין קאי אעילוף. דלכתחילה צריך לידע שאינו מתעלף. ובדיעבד סגי בשיאמר אח"כ לא נתעלפתי. אבל בבקיאתו בהלכות שחיטה. א"צ לבדוק כלל. דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד יש אוקמתי טובא בש"ס לתרוצי לכתחילה ודיעבד דמתניתין. דס"ל דלשאינן מומחין או לעלפויי לא חיישינן. דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. וגם רובם אינן מתבהלין בשעת שחיטה]. וקיי"ל דא"צ לחוש לשאינו בקי בדינים או למתבהל. ומותר ליתן לו לשחוט לכתחילה על סמך שיבדקוהו בדינין אח"כ. וא"צ לשאלו לבסוף אם נתעלף. דלא חיישינן כלל לעלפוייה. דאם התעלף היה אומר לנו. כיון שיודע הדין שיש לחוש בה לשהוי. וי"א דלא ישחוט לכתחילה עד שיבדקוהו בדינים. ונוהגין שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שיקבל כתב הרשאה מחכם שמעיד שבקי בדינין וששחט לפניו ג"פ ולא נתעלף [י"ד סי' א' ס"א]:

חוץ מחרש:    ודוקא שאינו שומע ואינו מדבר. ואפילו פקח ונתחרש נמי דיניה הכי. אבל מדבר ואינו שומע או איפכא. רק לכתחילה לא ישחטו. דלכתחילה ברכה מעכבת. והרי אין יכולין לברך ברכה כראוי. ובדיעבד שחיטתן כשרה [שם ו']. מיהו כשאחר מברך שוחטים אפילו לכתחילה [ש"ך שם ס"ק ל"ב]:

שוטה:    דהיינו שיוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו. או לן בבית הקברות. או מאבד מה שנתנו לו. ודוקא בעשה א' מהנהו דרך שטות וגם רגיל בכך. דאל"כ אפילו עשה כולהו אינו בכלל שוטה [ש"ך שם סקכ"ג]:

וקטן:    דהיינו פחות מבן י"ג שנה ויום א'. [ונ"ל דבן י"ג א"צ ב"ש דהרי להרא"ש בהגיע לחנוך בשחיטה סגי]. ואפילו הוא מומחה ויודע לאמן ידיו [ש"ך שם סקכ"ה]. ונוהגין שלא ישחוט עד שיהיה בן י"ח שנה. מיהו בבן תורה וירא שמים אפילו בפחות מבן י"ח סגי [ש"ך שם סקכ"ח]:

שמא יקלקלו בשחיטתן:    והנך ג' אם אחרים עומדין ע"ג לראות ששוחטין כראוי. ויש ג"כ ב' לטיבותא שבקיאין בדיני שחיטה ויודעין ג"כ לאמן ידיהן כראוי. אז שוחטין לכתחילה. ובחדא לטיבותא. שבקיאין בדינין או ידעו לאמן ידם. אז אף שאחרים עומדין ע"ג רק בדיעבד שחיטתן כשרה. ובב' לריעותא. שאין בקיאין בדינין וגם אינן יודעין לאמן ידן. אף שאחרים עומדים ע"ג. או אפילו ב' לטיבותא אבל אין אחרים עוע"ג. אפילו בדיעבד שחיטתן אסורה [ש"ך שם סקכ"ה]:

ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה:    מדלא קתני ואם שחטו. רק וכולן ששחטו. משמע דלאו אחרש שוטה וקטן לחוד קאי. רק גם ארישא. דהיינו אשאין יודעין בו שיודע הדינין ושאינו מתבהל. אם שחטו והלכו לעלמא. שא"א תו לבדקן אז אם אחרים ראו אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה. [ונ"ל דנקט אחרים בל"ר. דקמ"ל דאפ"ה לכתחילה לא ולתוס' דלכתחילה שרי קמ"ל דל"א דסמיך חד אחבריה [כב"ב כ"ד ב']. מיהו אנן קיי"ל דאפילו אין אחרים רואין אותן ואי אפשר למבדקינהו שחיטתן כשרה. דרוב המצויין בשחיטה. מומחין הן. וגם לעילוף לא חיישינן. ורק בחרש שו"ק. אפילו בדיעבד שחיטתן אסורה כשאין אחרים רואין אותן. וכלעיל:

שחיטת נכרי:    ואפילו אינו עובד עכומ"ז. ואפילו קטן:

נבלה:    ואסור מדאורייתא אפילו אחרים רואין אותו. וה"ה מומר לעכומ"ז. אפילו עבד רק פ"א ובצנעא. דינו כמומר להכעיס [י"ד קנ"ח]. וכ"כ המומר לחלל שבתות בפרהסיא דהיינו בפני עשרה ישראלים. אפילו עשה רק פעם אחת [ש"ך י"ד סי' ב'. סקט"ז] ואפילו עשה רק חלול שבת דרבנן. כגון שטלטל מוקצה או שהוציא חוץ לערוב בשבת. דינו כמומר לעכומ"ז [תוס' עירובין דס"ט א' וא"ח שפ"ה ס"ג. ובשמ"ח מקיל במומר לחלל שבת באיסור דרבנן]. וה"ה במומר לדבר אחד להכעיס. אפילו עשה רק פעם א'. או אפיקורס שמלגלג על דברי חז"ל וכדומה. או מומר לאכול טריפות בלא תיאבון אף שאינו עושה להכעיס. כגון שאין רואה. כולן שחיטתן אסור מדאורייתא [י"ד סי' ב' ס"ה]. וביצא מהדת דינו כמומר להכעיס [מג"א קפ"ט סק"א]. ובמסור יש מתירין [י"ד סי' ב' ס"ט]:

ומטמאה במשא:    שאין שחיטה רק בישראל. וכששחט נכרי הו"ל כמתה מאליה:

השוחט בלילה:    באפילה:

שחיטתו כשרה:    בדיעבד. וה"ה בשחט ביום במקום אפל. מיהו לכתחילה לא ישחוט בכה"ג. שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש. עד שיהיה אבוקה כנגדו. דהיינו נר עם ב' פתילות נפרדות. וב' נרות חשובים כאבוקה. ואפילו קלועין יחד [י"ד י"א ס"א]. רק צריך שיהיו הפתולות פרודות והלהבות נוגעות זב"ז [שמ"ח שם]. ולאור הלבנה לא ישחוט רק בשעת הדחק ורק כשאורה מבהקת ביותר [פר"ח שם]:

השוחט בשבת וביום הכפורים:    בשוגג:

אף על פי שמתחייב בנפשו:    ר"ל אף שאם היה במזיד היה חייב סקילה בשבת. וביו"כ מלקות. ככל חייבי כריתות:

שחיטתו כשרה:    מיהו מדנקט שבת ויו"כ והרי יו"כ דקיל כ"ש הוא משבת דחמיר. אלא קמ"ל שבת דומיא דיו"כ. דעכ"פ אסור באכילה ביומו. מיהו בשחט באמת במזיד. שחיטתו פסולה לגמרי. אמנם בשחט לחולה מסוכן בשבת. מותר לכל לאכלו באותו שבת חי. אבל כשבשל לו בשבת אסור באותו יום לאחרינא שמא ירבה בשבילו [א"ח שי"ח]:

משנה ב

השוחט במגל יד:    האנד זיכעל שפיה אחד חלק ופיה השני מלא פגימות. ואסור לכתחילה לשחוט בפה החלק שמא יטעה לשחוט בצד האחר ולא ירגיש. וה"ה וכ"ש בסכין שיש בו פגימה [רש"י דט"ו ב' ד"ה דלמא]. או שיש עוקץ בראשו. או שיש עוקץ בין. קתא לסכין. בכולהו אפילו יש בסכין כשיעור ב' צווארים חוץ ממקום הפגימה. אפ"ה לא ישחט בו לכתחילה. ואפילו כרך מטלית על הפגימה. ורק בשעת הדחק שרי בשכורך מטלית על הפגימה. מיהו בדיעבד. אם בשעת השחיטה ידע שיש שם פגימה. ואמר השתא ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה. שרי אפילו לא היה מטלית כרוך על הפגימה [י"ד סי' ו']:

בצור:    אבן מחודד:

ובקנה:    שילף ראהר. ומיירי שהיו ב' אלו תלושין. אף שחברן אח"כ בקרקע. רק שלא נשתרשו שם עדיין. וגם לא בטלן שיהיו שם לעולם. קיי"ל דכתלושין דמי:

שחיטתו כשרה:    ואפ"ה לכתחילה לא ישחוט בהן מדנראין כמחובר. מיהו מחובר מעיקרא בקרקע או בגוף חי. אפילו בדיעבד פסול. ותלוש גמור אפילו לכתחלה כשר [שם]:

הכל שוחטין:    לאתויי מומר לעבירה א' שלא להכעיס. דלגבי שחיטה נאמן. מיהו מומר לאכול נבילות לתיאבון. בודק סכין ונותן לו שישחט אפילו בינו לבין עצמו כשיודעין בו שיודע הלכות שחיטה. ולכתחילה צריכין אנו לבדוק סכינו גם לאחר שחיטה. ובדיעבד כשר אפילו בלא זה. אבל אסור ליתן לו לכתחילה לשחוט בלי בדיקה שבתחילה על סמך שיבדוק סכינו אחר שחיטה. דשמא ישכח מלבדוק. ולרמב"ם אפילו מומר לשאר עבירות. צריכין אנו לבדוק סכינו תחלה. ולכתחלה גם לאחר שחיטה [י"ד ב' ב' ו']:

ולעולם שוחטין:    אפילו בלילה לאור אבוקה. ואפילו בספינה כששוחט על דופן הספינה אף שהדם שותת לתוך המים. אין חוששין שיאמרו ששוחט לשר המים:

ובכל שוחטין:    אפילו בזכוכית ובכל דבר חד:

חוץ ממגל קציר:    זענזע. שפגימותיה כולן נוטין לצד אחד. אף שכששוחט מושך הסכין לצד שכנגדו:

והמגירה:    זעגע. וזו ואצ"ל זו קתני. דמגירה שיניה נוטין לכאן ולכאן. שבין בהולכה בין בהבאה קורע הסימנין:

והשינים:    ב' שנים שקבועין בלחי של בהמה מתה. ודוקא כשהן ב' שניים או יותר. דמדיש פגימה בין שן לשן. הו"ל כמגירה. אבל משום מחובר לא מפסל. מדהו"ל לחי כבית יד:

והציפורן:    המחוברת בגוף חי:

מפני שהן חונקין:    ר"ל קורעין הסימנין. וטעמא דשארא קתני. אבל ציפורן פסול משום מחובר:

השוחט במגל קציר בדרך הליכתה:    ששניה כפופין מאד ואין קורעין דרך הולכה:

בית שמאי פוסלין:    ר"ל מטמאין כנבילה:

ובית הלל מכשירין:    ר"ל מטהרין. דלענין טומאה אין חוששין שמא שחט דרך הבאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל מודים דאסור באכילה מטעם זה:

הרי היא כסכין:    נ"ל דקמ"ל דלא גזרינן אטו לא החליק:

משנה ג

השוחט מתוך הטבעת:    הגרגרת עשוי טבעות טבעות. וכל א' מופסקת באמצע. וחוט בשר מחבר ב' קצוות של כל הטבעות. רק טבעת העליונה שלצד הראש. היא לבד שלימה. ולכן נקראת טבעת הגדולה. ובה איירי הכא. ששחט בה:

ושייר בה מלא החוט:    ר"ל כל שהוא מרחבה:

על פני כולה:    לצד הראש של הבהמה. שלא יצא הסכין מתוך הטבעת לצד הראש. רק שחט באמצע רוחב הטבעת עד גמר השחיטה:

מלא החוט על פני רובה:    ר"ל אפילו אם אחר ששחט רוב הגרגרת באמצע רוחב הטבעת. אח"כ הטה הסכין חוץ להטבעת לצד הראש. אפ"ה כשר. דאחר ששחט הרוב. מחתך בבשר בעלמא הוא. וקיי"ל כרבי יוסי. מיהו נוהגין לאסור. מדהו"ל הגרמה במיעוט בתרא. וכ"כ בכל חמש הלכות שחיטה. פוסלין אפילו במיעוט בתרא [י"ד כ"ד י"ב]. ובהפ"מ קיי"ל אפילו בשייר בחיטי דהיינו ששחט למעלה מהטבעת הגדולה באמצע רוחב החיטי שמונחין למעלה מהטבעות. ושייר קצת מארכן לצד הראש. כשרה. ובלא שייר מהן לצד הראש. פסול. וזהו גבול מקום שחיטת הגרגרת למעלה בין בעוף ובין בבהמה. וגבול מקום שחיטה של הקנה למטה. בבהמה הוא עד סמוך לכנף אונה של שמאל. ובעוף עד חלל הגוף. ובוושט גבול שחיטתו למעלה הוא כל עוד שחותך במקום ההוא וכווץ. אבל כל שחותך שם ועומד במקומו. זהו נקרח תורבץ, וכששחט שם פסול וזהו בין בעוף בין בבהמה. וגבול שחיטת הוושט למטה. בבהמה הוא עד סמוך למקום שישער שם הוושט. דהיינו סמוך לכרס יש תוך חללו של וושט כמין שערות של בשר. ושם פסול לשחוט. ובעוף גבול התחתון בוושט עד גגו של זפק. דהיינו מקום שמתחיל הוושט להתרחב בחללו. ובעוף שאין לו זפק. גבול שחיטת הוושט למטה הוא עד חלל הגוף. וזה א' מה' הלכות שחיטה. שהן הלממ"ס שנקראת הגרמה . ר"ל שהגרים והטה הסכין לשחוט חוץ ממקום שחיטה. [ולא הזכיר התנא כל גבולות הוושט והקנה. לרוב פשטותם. דכל המצויין אצל שחיטה בקיאין בהן. ומה דנקט תנא קצת מגבול הגרמה הכא. היינו רק לאשמעינן פלוגתא דת"ק ור' יוסי. וכ"כ צ"ל לקמן פ"ב מ"ג ומ"ד]:

משנה ד

השוחט מן הצדדין:    צדדי הצואר:

שחיטתו כשרה:    אף שנשחט גם רוב המפרקת. ואפילו לא החזיר הסימנין לצדדי הצואר. ודוקא כשידע ששחט הסימנין קודם שחתך המפרקת. מיהו לכתחילה לא ישחוט כן [ש"ך כ' סק"ח] [אב"י והר"ן הקשה על רש"י שכ' דלכתחילה מותר לשחוט מהצדדים [וכן כ' הר"ב]. מנ"ל זה. ול"מ נ"ל דרש"י דייק מדקאמר במשנה לבסוף שכל הצואר כשר לשחיטה. משמע דהכל שוה לענין הכשר והכל כשר לכתחילה]. וקיי"ל דאף כששחט כל הסימנים תחלה כראוי ולא מצדדי הצואר. אם אח"כ שחט רוב חוט השדרה רק בהפ"מ כשר [י"ד כ"ד ה'. וש"ך ורט"ז שם]:

מליקתו פסולה:    דבמליקה כתיב ממול ערפו. דהיינו אחורי הצואר [ועי' זבחים פ"ו סי' כ"ב]:

שחיטתו פסולה:    מיהו בהחזיר הסימנין לשם ושחטן קודם ששחט העורף. כשר. רק שנוהגין לאסור כלעיל סי' ל"ו:

מליקתו כשרה:    ואיידי דנקט השוחט. דאפילי בדיעבד פסול. נקט נמי הכא לשון דיעבד:

שכל העורף כשר למליקה:    לאו באחורי הפרצוף. רק באחורי הצואר שהוא מול הרואה העורף. [ונ"ל דהיינו דקאמר נ"ט שכל וכו'. ר"ל מדקאמר כשר בזה פסול בזה. משמע דשניהן זה מול זה. ואי נימא דמליקה יהיה בעורף ממש. הרי ממולו הוא הפרצוף ושם אינו מקום הכשר לשחיטה]:

וכל הצואר כשר לשחיטה:    ולכתחילה צריך שישחט בהצואר מול פני הבהמה ולא מהצד:

פסול במליקה:    לאתויי מחזיר סימנין לאחורי עורף. דנמי פסול במליקה:

פסול בשחיטה:    איידי דרישא נקט נמי הך בבא אף דא"צ לה כלל:

משנה ה

כשר בבני יונה פסול בתורין:    דתורין אינן כשרין למליקה רק כשיגדלו כל כך שיזהבו נוצתן סביב צוארן. ובני יונה אינן כשרין רק כשעדיין קטנים כל כך שעוקר נוצה מהכנף ויוצא דם [רמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה"ב]:

משנה ו

כשר בפרה:    פרה אדומה צריכה דוקא שחיטה:

פסול בעגלה:    עגלה ערופה. דוקא בעריפה כשרה מדכתיב וערפו שם. וכתיב העגלה הערופה. שינה עליו הכתוב לעכב:

כשר בלוים פסול בכהנים:    דכהנים רק במומין נפסלין. אבל בשנים. דהיינו משיביא ב' שערות. כשר כל ימיו לעבודה. אפילו כשיזקין מאד. רק שלא יהא גופו רותת כדעומד. אבל בלויים אין מום פוסלן. אבל שנים פוסלין בהן. דבאהל מועד במדבר לא היה כשר רק משיהיה בן ל' שנים עד שיהיה בן נ'. ובמקדש משיביא ב' שערות עד שיתקלקל קולו מחמת זקנה. ולרמב"ם אפילו משנתקלקל קולו פסול רק לשיר. אבל כשר להיות מהשוערים בבהמ"ק [ע"ש פ"ג מכלי מקדש]:

טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש:    דכלי חרס נטמא כשנתלה טומאה אל תוכו. אף שלא נגעה בו. אבל בנגע טומאה בגבו לא נטמא בכך. ובשאר כלי בנגע טומאה אפילו בגבו. נטמא. ובנתלה טומאה באוירו ולא נגעה בו. טהור:

טמא בכלי עץ:    דגולמי כלי עץ. דהיינו כלי עץ שנגמר חקיקתן. אבל לא נשלם כל מלאכתן. מקבלין טומאה. אבל פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מדאורייתא [עיין ביבקש דעת סי' מ"ז]. וכלי מתכות דינן להיפך. פשוטיהן מקט"ו. וגולמיהן אין מקט"ו:

החייב במתוקים פטור במרים:    שקדים המרים דרכן להאכל כשהן קטנים. ולהכי חייבין אז בתרומת ומעשרות. אבל לא כשיגדלו. דאז מחמת מרירתן אין ראויין לאכילה. אבל שקדים מתוקים להיפך. קטנים פטורים מדלא חזו. עדיין לאכילה. וגדולים חייבים. ועד כאן מיירי תנא בב' מילי דדבר הנוהג ב"ה אינו נוהג בזה. במתניתין דלקמן מיירי בחד מלתא. דבזמן שזה נוהג בה אין זה נוהג בה:

משנה ז

התמד:    היא מים שנותנין ע"ג חרצנים וזגין או ע"ג שמרי יין. וכשמתחיל להיות תוסס. קולט טעמן ונעשה כיין. ובזמן שנתן ג' מדות מים. והוציא ד'. יין מעליא הוה. אפילו לא החמיץ. דהו"ל כיין מזוג. אבל הכא מיירי בשלא הוציא רק מעט יותר ממה שנתן. ולא ד' שלימות:

אינו ניקח בכסף מעשר:    דאז מיא בעלמא הוא. ואינו רשאי ללקחו במעות מעשר בירושלים. מדצריך לקח בו רק דבר שהוא פרי מפרי וגדולו מהארץ:

ופוסל את המקוה:    דהו"ל כשאר מים שאובין. שכשנפלו מהן ג' לוגין למקוה שאין בה מ' סאה. פסולה:

ניקח בכסף מעשר:    דכיין חשוב:

ואינו פוסל את המקוה:    אם לא נשתנה מראית מי המקוה עי"ז:

האחין השותפין:    שהן שותפין בירושתן:

כשחייבין בקלבון:    קָאלִיבֻּוס בלשון יווני הוא אַזשִיאָ בל"א. ועי'. ספ"א דשקלים:

פטורין ממעשר בהמה:    דהיינו כשחלקו ואחר כך נשתתפו. והוה להו כשאר שותפין. וחייבין כל א' ליתן קלבון כששוקלין חצי שקליהן. אפילו כששוקלין שניהן יחד שקל שלם. אבל אז פטורין ממעשר בהמה בכל הנולדים להן בשותפתן. שהשותפין פטורים ממעשר בהמה:

פטורים מן הקלבון:    דהיינו כשלא חלקו הירושה כלל. חייבים במעשר בהמה מכל הנולדים להם בשותפתן. דמדהו"ל תפוסת הבית קיים. הו"ל כאילו אביהן עדיין חי. דכששוקל עבורם פטור מקלבון. ומה"ט נמי חייבין במעשר בהמה:

כל מקום שיש מכר אין קנס:    שאדם יכול למכור בתו כשהיא קטנה. אבל קטנה שנאנסה או נתפתת. אין הבועל משלם הנ' כסף קנס שכתבה תורה גבי נערה:

אין מכר:    דנערה יש לאביה קנס. ואין אביה יכול למכרה עוד. מיהו זו דברי ר"מ. אבל חכמים אומרים דמשנולדה עד שתהיה בת ג' שנים ויום א' נמכרת. אבל אין לה קנס מדאינה ראויה לביאה עוד. ומבת ג' עד שתביא ב' שערות אחר שתהיה בת י"ב שנה. יש לה מכר וקנס. ומשהביאה ב' שערות אז עד ו' חדשים אחר כך יש לה קנס ואינה נמכרת. ואחר כך נעשת בוגרת ואין לה קנס ואינה נמכרת [ועפ"ג דכתובות מ"ח]:

אין חליצה:    יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה אפילו לדעתה. יכולה למאן עד שתביא ב' שערות ויוצאת בלי גט. וקודם שתביא ב' שערות אינה ראוייה לחליצה:

וכל מקום שיש חליצה:    דהיינו משהביאה ב' שערות אין מאון:   מאז אינה יכולה עוד למאן [וערפי"ג דיבמות]:

כל מקום שיש תקיעה:    דכשהיו ישראל בישובן. כל סמוך לשבת תוקעין ג' תקיעות במקום גבוה. כדי שישמעו העם ויפסקו ממלאכתן. וביה"ש תוקע ומריע ותוקע ושובת [כא"ח רנ"ו ועי' סוכה פ"ה מ"ה]:

אין הבדלה:   אין מבדילין לא בתפלה ולא על הכוס. ובמתניתין לקמן מפרש היכא משכח"ל כה"ג:

תוקעין:   כדי להבטיל העם גם ממלאכת אוכל נפש. ואע"ג דתקיעה בי"ט שבות דרבנן הוא [ועי' רמג"א תקצ"ו סק"ב]. אפ"ה העשה דרבנן להבטיל העם ממלאכה. דוחה הל"ת דרבנן דתקיעה:

ולא מבדילין:   מפני שקדושת יום הנכנס חמור מהיוצא:

מבדילין ולא תוקעין:   שהיוצא חמור מהנכנס. ומה"ט נמי מבדילין:

כיצד מבדילין:   בין שבת ליו"ט כשחל יו"ט במוצאי שבת:

בין קדש חמור לקדש הקל:   וקיי"ל כת"ק דלא מזלזלינן כל כך ביו"ט לקרותו בהברכה קודש קל [א"ח תצ"א]: