תורת הבית הארוך/בית ששי/הכל
מתוך: תורת הבית הארוך/בית ששי/שער א (עריכה)
הבית הששי עריכה
השער הראשון עריכה
הבית הששי: בית הקדושה אבאר בו ענין נטילת ידים ומים אחרום ומים אמצעיים ודיניהן וקראתי אותו בית הקדושה מפני שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וחלקתי אותו לחמשה שערים. השער הראשון בביאור עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין במים ראשונים ועד איזה למים אמצעיים ולאחרונים ולאיזה דבר ליטול ידיו תחילה. וכן לאיזה דבר צריך לרחוץ באמצעיים ולאיזה באחרונים: גרסינן בברכות בסוף פרק אלו דברים אמר רב יהודה אמר רב ואמרי במתניתין והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן הטוב. אני ה' אלהיכם זו ברכה. וצריך להיות זהיר הרבה בראשונים כדי שלא יחשד בנכרי ויבא לידי תקלות גדולות וכן במים אחרונים. שמא יארע לו הפסד ממונו בביטולן מלבד מה שיש בהן מן החובה דגרסינן בריש פרק כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו אשה מבעלה. כי אתא רבין אמר מים ראשונים האכילו בשר נבילה אחרונים הרגו את הנפש. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. ואמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור והא בעי טבילה אלא הכי קאמר הא אחר שלא שטף טמא. ואם תאמר והא אמרינן בברכות דנפקא לן מוהתקדשתם והייתם קדושים. י"ל דהתם למברך ומשום ברכה אבל שאר המסובין אינן צריכין נטילה אלא משום סרך תרומה. עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין. שנינו בברייתא בפרק כל הבשר קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק וכל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים בחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר בין לחולין בין לתרומה לקולא. אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ואמר לי ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא אלא הא ר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דהוא לוי אמר לי ע"כ בין לתרומה בין לחולין לחומרא פירש רש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פיצול האצבעות לקידוש ידים ורגלים עד הפרק שמתחבר פיסת היד עד קנה הזרוע. ושמואל דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות ומחמיר היה על הברייתא. ורב ששת דאמר בין לחולין בין לתרומה לקולא פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל עד פרק שני של אצבעות ואינו חולק על הברייתא שהוא מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של (דף קנז) אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק זני ולקידוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע ודלגה הברייתא פרק שני בין תרומה לקידוש ידים והחמיר רב ששת לחולין והצריך עד לפרק הב' בתרומה. והא דאמרינן עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא לאו לישנא דוקא נקט דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר אבל בקידוש ידים לכולי עלמא סוף פיסת היד ולא יותר וכן מוכיח פרק האומר משקלי בערכין דתנן התם האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מרפקו והוינן בה והתני לקידוש ידים ורגלים עד לפרק. אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מרפקו. והרב רבי משה ב"ן ז"ל כתב דבירושלמי מחמירין לחולין מתרומה. דגרסינן התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו. וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו לאוכלי טהרות. וכן מדקא מני ואזיל מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך הוא. ורבי אמי משום דכהן הוא מחמיר בתרומה בחולין. ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה דזה מן התמה יצובא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה ונימא בתרומה עד פרק שני ובחולין שאין עיקרן אלא משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות ונראה לי כי בירושלמי החמירו בין בחולין בין בתרומה בין החמירו בחולין עד קשרי אצבעות כעיקר שיעור של תרומה והחמירו בתרומה עד שיעור של קידוש ידים והפ' של פיסת היד קאמר ולעולם תרומה חמורה ובגמרא דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין ע"כ לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב. דילמא שמואל הכי קאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא בשניהם ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם היא מדקאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא והוא שהחמיר בין בזה ובין בזה עד סוף פיסת היד. והשתא נמי אתי שפיר הא דרב ששת דאמר ע"כ לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פיצול אצבעות ולא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקידוש ידים. והא דנקט ע"כ לחולין ולתרומה לקולא קולא באחד מהם היא ומשום לישנא דשמואל נקט ליה ולא דוקא קולא בשניהם ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מגמרין דהחמירו בחולין מתרומה שהתירו לאכול במפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות התם לאו משום קולא וחומרא הוא אלא משום דכהנים זריזין הם ואין חוששין שמא יגעו ביד משא"כ באוכלי טהרות שאין זריזים כל כך אבל לענין שיעור נטילת תרומה חמורה מטהרות וברייתא דקא מני ואזיל קידוש ידים לחולין ותרומה במקצת הנוסחאות מצאתי דגרסי לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים עד לפרק ותנא ממטה למעלה קתני. אבל בפירושי ר"ח ז"ל נמצאת הגירסא כגירסת הספרים קידוש ידים ורגלים וחולין ותרומה ואפילו כן אינו קשה כלל דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואחר כך הקל שבכולן ואחר כך האמצעי ולפי פירוש זה יהיה פסק הלכה לחולין עד סוף פיסת יד שהוא מקום שמתחבר היד עם קנה הזרוע כשמואל ור' אמי ור' חייא ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי וכבר הדיא דמסיק משמייהו. כנ"ל וכן מדברי רב חננאל ז"ל שפירש ז"ל אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה פירוש היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפ' לתרומה פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפקק כף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא הפ' ע"כ לשון הרב ונראה שהוא גורס בברייתא לחולין עד לפקק. וכן מצאתיה גם במקצת הנוסחאות. עוד כתב ואסיקנא משמיה דר' יהושע בן לוי בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המרפק ע"כ. והוא ז"ל מפרש מרפק כל היד ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי. והראב"ד ז"ל פירש בהלכות נטילת ידים שאין צריך לחולין אלא סוף פיצול האצבעות במה דברים אמורים במים ראשונים שאינן אלא לרחוץ אבל מים אחרונים ליכלוך המאכל שע"י רוחץ עד פרק ב' של קשרי אצבעות ודיו שאין המאכל למעלה מאותו פרק וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות נטילת ידים שלו. לאיזה דבר צריך ליטול ידיו תחילה. גרסינן בפרק כל הבשר א"ר אלעזר א"ר הושעיא לא אמר נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה ר' אבהו לא מצוה ולא חובה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר ר' נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וקיימא לן כוותיה ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר דגים וכיוצא בהן אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותם במשקה צריכין נטילת ידים וכדאמר א"ר אלעזר א"ר הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ולענין שתיית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת אותה שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקין. וכדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסבה בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. וטעמא כדאמרן. וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להן הממונה תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידיו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפשף רגליו משום ניצוצות ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלומר שממשיכין היו אחר סעודה לעמוד ולשתות. וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו ומכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן אלא דקשיא לי מדאמרינן בפסחים פרק ערבי פסחים נטל ידיו לא יקדש ואמאי לא והלא צריך הוא ליטול משום שתיית המשקין. ומדוחק יש לי לומר דהתם בשנטל שתי ידיו לפי שדרכן לפורסן בשתי ידים ולאחוז אותן בשתי ידים אבל כוס נוטל הוא בידו אחת ולפיכך אינו נוטל אלא ידו אחת והילכך אם נטל שתי ידיו לא יקדש שהרי גלה בדעתו שאינו חפץ לקדש אלא דעתו לאכול פתו עד שלא יקדש ומזלזל הוא בקידוש ולפיכך לא יקדש הוא אלא אחרים מקדשין לו ואסיקנא דמקדש דדילמא דעתו היה לקדש על הפת דחביבה ליה. כנ"ל ועדיין צריכה לי גמרא. ופת הבאה בכיסנין קודם סעודה בזמן שאינו קובע עליה סעודתו נראה לי שאינו צריך ליטול אלא ידו אחת ודייקנא לה מהא דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין הביאו להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו. אלמא אף הפרפראות שהם פת הבאה בכיסנין סגי להו בנטילת ידו אחת. ולענין מים אחרונים. שנינו בברייתא מים אחרונים חובה. ואמרינן בפרק כל הבשר אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא (דף קנח) את העינים. אמר אביי ומישתכחא כי קורטא בכורא. הילכך חובה לרחוץ ידיו לשמור עצמו מן הנזק שמא יש בה מלח סדומים ואחר כך יגע בעיניו ויסתמא. ואם תאמר והלא מים ראשונים ואחרונים תרווייהו נפקי לן מן הכתוב ותרווייהו מקרא אחד אית להו וכדדרשינן בשילהי פרק אלו דברים שבברכות. והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ואם כן מפני מה אמרו כאן דמים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואלו משום קדושה ואלו משום סכנה יש לומר ההיא בשאכל דבר מזוהם ובמי שנוטל כוס של ברכה לברך אבל שאר המסובין אינן חייבין ליטול אלא משום סכנת מלח סדומית. ועוד נכתוב יותר מזה בשער החמישי בענין ברכה בע"ה. ומכל מקום מי שאינו אוכל מלח ולא דבר מזוהם אין חייב במים אחרונים : נשלם השער הראשון בעזר העוזר ברוך הוא :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית ששי/שער ב (עריכה)
השער השני עריכה
השער השני: בביאור שיעור המים שיטול בהם את הידים. ובאיזה מים. ובביאור אם מותר לאכול בלא נטילת ידים אם כרך ידיו במפה וכיוצא בה. ובביאור דין אוכל מחמת מאכיל: שנינו בפרק קמא של מסכת ידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד אפילו מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית. וגרסינן בפרק כל הבשר אמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים ואקשינן עליה מדידיה והאמר רבה כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע"פ שאין בו רביעית ופריק לא קשיא הא לחד הא לתרי דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחר אף לשנים וקא מפרש התם משום דקא אתו משירי טהרה דגרסינן התם א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא אמר ליה אין. איכא דאמרי אמנה וחזותא קפדינא אשיעורא לא קפדינא דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים ולא היא דשאני התם דקא אתו משירי טהרה כלומר שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול ידיו. ופירש רבנו שמשון ז"ל אפילו בנוטלים זה אצל זה ויש מפרשים שבקילוח אחד יורד מן הראשון לשנים. גרסינן בירושלמי דברכות פרק אלו דברים וכן בפרק שני דחלה תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונה נוטל ומפסיק ובשניה נוטל ואינו מפסיק. מהו נוטל ומפסיק מטביל בהן גלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל בידיו ונותן ע"ג ככרות אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין. תשלום אותה תוספתא מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהן לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין וכלל דברים אלו אינו אלא למים ראשונים אבל למים אחרונים אין צריכין שיעור אלא כל שיש בהן כדי להעביר הזוהמא ואפילו נעשית בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן כשרים להם תניא בפרק כל הבשר מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן מים אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפע את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא שאנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור מכלל דאחרונים אע"פ שאין היד סולדת בהן אסור. ואיכא דמתני לה אסופא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא. אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא שאנו אלא שהיד סולדת בהן אבל אין היד סולדת מותר. וקיימא לן כלישנא בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל גרסינן התם חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים ואמר ר' יוחנן שאלתי את ר"ג בר רב אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן וכן הל' חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים פירש אפילו בצונן כי מרים הם ונפסלו משתיית הבהמה ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. אמר ר"פ במקומו כולי עלמא לא פליגי דשרי למשקל במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי דפסיק מינייהו בבת ברתא מר סבר גזרינן בת ברתא אטו מנא ומר סבר לא גזרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין רשב"א אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו השתא כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. אלא לאו דפסק מינייהו בבת ברתא ובהא פליגי מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן. ומסתברא דהלכה כר' יוחנן ואע"ג דחזקיה רביה הוא הא קאי כתנא קמא וחזקיה כרבי שמעון בן אלעזר. וסתמא דמילתא קיימא לן כתנא קמא דרשב"א. וכן נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל שכתב בהלכות נטילת ידים. אבל הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (דף קנט) פסקו כחזקיה. ואפשר דמשום דחזקיה רביה דרבי יוחנן הוא קיימא לן כוותיה ואע"ג דתנא קמא דר' שמעון בן אלעזר כר"י מדקאי חזקיה כרשב"א קיימא לן כוותיה. ובת ברתא דקאמרינן היינו אפילו אית בה ארבעים סאה מדקאמר רשב"א כל גופו טובל בהן אבל לא ידיו. וטעמא דכל שנפסק מן המעין איכא למיגזר אטו כלים. ותמיהא לי דמשמע דכל שראוי לטבול בהן כל גופו כולי עלמא לא פליגי דמטביל בהן ידיו ואם כן אפילו כי פליגינהו בבת ברתא הא חזו למיטבל בהו כל גופו והראב"ד ז"ל כתב דבדלית בהו ארבעים סאה קאמר. ודוקא בשהן מחוברין לברתא דאית בהו הכשר מקוה אבל אם אינן מחוברין אין מטבילין בהן את הידים דכיון דשיעור טבילה ליכא בעינן בנטילה ולא בטבילה דהא בעינן כלי. ומים ראשונים צריך לנגב ידיו ואם לא נגב עליו הכתוב אומר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. דגרסינן בפרק קמא דסוטה אמר רבי אבהו אמר ר' הושעיה כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגומר. ודוקא מים ראשונים אבל מים אחרונים אין צריך לנגב. שנינו בברייתא בסוף פרק שלשה שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. ומסתברא בין למר בין למר לא אמרו אין נוטלין ממנו לידים אלא משום שאסור להשתמש ביין ולזלזל בו אחר שיהא עומד בעלויו וראוי לברך עליו בורא פרי הגפן ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד בין כך ובין כך אם נטל ידיו בו עלתה לו נטילה. אבל רש"י ז"ל פירש קודם שיתן לתוכו מים עדיין לא נשתנה לעלויא ומי פירות בעלמא מיקרי ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והראשון נראה לי עיקר. והראב"ד ז"ל פירש שלא לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר דאין נטילה אלא במים דמשום סרך תרומה היא ועשאוה כמקוה לתרומה ואין כל המשקין כשרין למקוה אלא מים אבל נטילת ידים לנקיות קאמרי. ובהלכות נטילת ידים שחבר הוא ז"ל פירשה לנטילת ידים המכשירין לאכילה וכן ודאי נראה דאי לא לימא ואין רוחצין בו את הידים שאין נטילה אלא על שם נטלא שצריך ליטול בכלי. גרסינן בפרק כל הבשר איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע או לא תא שמע דשמואל אשכחיה לרב דהוה אכיל במפה א"ל עבדין הכי כלומר מי שרי למיכל במפה א"ל דעתי קצרה עלי לומר נטלתי ידי אפילו כן דעתי קצרה עלי. כי סליק רבי זעירא אשכחינהו לרב אמי ור' אסי דאכלי בבלאי חמתות אמר להו תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בדרב ושמואל התם הא קאמר ליה דעתי קצרה עלי. אשתמיטתיה הא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. ורב אמי ורב אסי כהני אוכלי תרומה הוו. ושמעינן מיהא דאסור לאכול חולין במפה דלא התירו אלא לאוכלי תרומה דזריזין הן. והרמב"ם ז"ל שכתב שאם לאט את ידיו במפה אין צריך נטילת ידים. לא נתחוורו דבריו. וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד ז"ל. וגרסינן התם איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא תא שמע דתנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. שמעינן מיהא דאוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. ומאכיל אינו צריך נטילת ידים. דאיבעיא להו התם מאכיל צריך נטילת או לא. תא שמע דאבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דהוה בכי אמר ליה אמאי בכית אמר ליה דמחיין רבאי ואמאי מחייך דאמר לי ספות לברי ולא משית ידך א"ל ואמאי לא משית א"ל איהו אכיל ואנא משינא א"ל לא מסתיא דלא גמרי מימחא נמי מהו ליה לברי. והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל אין צריך נטילת ידים : נשלם השער השני בעזר העוזר ברוך הוא :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית ששי/שער ג (עריכה)
השער השלישי עריכה
השער השלישי: בביאור הכלי שהוא נוטל ממנו לידים והיאך נוטל ממנו וכן אכלול עם זה אם נוטלין מים ראשונים או מים אחרונים על גבי כלי או אפילו על גבי קרקע: שנינו בפרק קמא של מסכת ידים בכל הכלים נוטלים לידים אפילו בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה ואין נוטלים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נוטלין לידים אלא בכלי. פירוש בכל הכלים נותנין לידים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה אבל לא בדפנות הכלים ושולי המחץ משום דשברי כלים הם ואין חשובין כלום. ולא במגופת החבית משום דלא עבידא לתשמיש דבגווה אלא לכסוי החבית ומינה שמעינן דכסויי הכוסות שאינן עשויין לשתות בהן אין נוטלין בהן את הידים. ויש מפרשים לפי שהוא אינה יושבת אלא מסומכת וכל כלי שאינו מחזיק רביעית כשהוא יושב שלא מסומך אין נוטלין ממנו לידים. ותניא מגופת חבית שהתקינה נוטלין ממנה לידים. ופירש רש"י ז"ל שעשה לה בית קיבול ובעלי התוספות ז"ל פירשו שעשה לה בית מושב לשבת שלא מסומכת על דרך הפירוש השני שכתבתי. תשלום הברייתא חמת וכפישא שתקנן נוטלין מהן לידים ושק וקופה אע"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים פירוש מפני שאין עשויין לקבל משקין לעולם. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רבה כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא א"ל אין. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. אתקין רב אסי מהוצל כוזא בת רביעתא. כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. דגרסינן בפרק כל הבשר בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל מטבילין בו את הידים דמילף ליפי. פירוש בשקלוח הדולא מחובר למימי הבור. דכיון דליפי מי הדלי למי הבור הכל חיבור וכשמטביל ידיו בכלי כאילו מטביל בנהר. ומטביל ידיו בנהר ודאי עלתה לו נטילה דיש בכלל מאתים מנה וטבילה חשובה מן הנטילה. ודוקא כשמטביל ידיו אבל ליטול בידו אחת מן הנהר וליתן על ידו השנית לא עשה ולא כלום דחפניו אינן ככלי וכמו ששנינו במשנת ידים שכתבנו למעלה וכיון שכן טבילה אין כאן ונטילה אין כאן. וכן כתוב בהלכות גדולות. ומותר ליטול ידו אחת ולחזור וליטול השניה ואין צריך שיטול את שתיהן בבת אחת ואפילו לא נטל אלא ידו אחת אותה שנטל טהורה. וכן מותר להטביל ידו אחת בנהר וליטול לידו השנית מן הכלי. דגרסינן בגיטין בריש פרק המביא תניין בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין היכי דמי אילימא דקא משי חדא ידיה והתנן הנוטל ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה ידיו טהורות. כך גריס רש"י ז"ל וכן היא בספרים שלנו. ופירש רש"י ז"ל כגון דמשא חדא ידא והדר משא אידך. ופשיט ליה מדתנן בנהר בארבעים סאה ידיו טהורות. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מההיא מתניתין דילמא התם בשנטל ושטף בבת אחת אבל זו אחר זו לא. ורבנו תם ז"ל גריס נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מתני. וכן מצאתי במקומות במשניות מדוייקות הבאות מספרד כגירסת רבנו תם ז"ל והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק כל הבשר תניא דבי מנשא מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק ובעיא למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה. ואמרינן נמי ביומא נוטל ידו אחת ונכנס. ומתניתין דמסכת ידים דמייתי הכא תרתי קמשמע לן חדא דנוטל ידו אחת בלבד ידו טהורה ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אע"פ שאין באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תניא לה התם נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר"מ אומר עד עד שיטול מרביעית כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת ידיו טמאות אלא אם יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידים. אמרו משמו של רבנו תם ז"ל שאם נטל בידו אחת מן הכלי ונתן על ידו השניה מותר לפי (שכ') [שכיון] שבא לידו הא מן הכלי כח כלי קרינא ביה ואינו דומה לנוטל מחפניו של חברו שלא מכח כלי בא ליד זה כלל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב נוטל ידו אחת יצק בזו על זו וחוזר יצק בראשונה על השניה. ע"כ לומר שצריך נטילה על זו ועל זו. ונראין דבריו. ולשכשך ידו בתוך הכלי כתב בהלכות גדולות משם רב אחא משבחא דמותר מדאיבעיא לן גבי קידוש ידים ורגלים במסכת זבחים אי שכשך ידיו בכיור אי הויא רחיצה או לא ופשטינן דלא משום דורחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו התם הוא דכתיב ממנו הא בעלמא רחיצה הויא דאי לא תיפוק לי משום דכתיב ורחצו וליכא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך הא דאמרינן בפרק כל הבשר האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים משום דהוו להו מים שאובין ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתי מכח גברא. ואם איתא אמאי אין מטבילין בה את הידים תיפוק לי דרחיצה בגוויה דמנא כנטילה היא. תירץ הרמב"ן ז"ל דשאני התם דמחוברת בקרקע וכטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא. אבל מישך ידיה במנא דכנטילה מיניה הוא שפיר דמי. וכלי שנשבר אע"פ שמקבל רביעית למטה מן השבר כתוב בספר התרומה שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה מן השבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומכל מקום אם דרך השבר נגרין המים על ידו מסתברא שהוא מותרת דהוה ליה כברזא. ומסתברא דאפילו נשבר כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא ואין מחלקין את הכלי לשנים וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מידי טומאתו מותר ליטול ממנו לידים. שנינו בברייתא בפרק כל הבשר מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא. ונקטינן לקולא הילכך ניטלין בין בכלי בין על גבי קינסא : נשלם השער השלישי בעזר העוזר ברוך הוא :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית ששי/שער ד (עריכה)
השער הרביעי עריכה
השער הרביעי: בביאור אם צריך ליטול מכח אדם אם לאו. וממי נוטלים. ואם צריך כוונת נטילה אם לאו. ואכלול עם זה אם צריך ליטול בכל פעם ופעם שהוא רוצה לאכול או אם נוטל פעם אחת ביום ומתנה: שנינו בפרק קמא של מסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו. ומשמע דהלכה כתנא קמא דלא בעי כח גברא. והראב"ד וכן רבנו שמשון ז"ל (דף קס) סבורין דסוגיין בפרק כל הבשר כרבי יוסי דגרסינן התם אמר רבא האי אריתא דדלאי אין מטבילין בה את הידים ואין נוטלין ממנה לידים. אין מטבילין בה את הידים דשאובין נינהו. ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכח גברא נוטלין ממנה לידים. ואני תמה אם כן כי בעא מיניה רב אשי מאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא אמאי לא בעא מיניה קפדיתו אכח גברא אלא ודאי משמע דמכח גברא פשיט ליה דלא בעינן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דמסתבר טפי כתנא קמא דר' יוסי דכח גברא מנא תיתי דהא עיקר נטילת ידים משום סרך תרומה הוא ובתרומה לא אשכחן ובשלמא כלי אפשר דלמדוהו מקידוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור אבל כח גברא מנא לן. ואם תאמר אם כן אף רבי יוסי מנא ליה. כתב הראב"ד ז"ל כי שמא ר' יוסי חשש כיון שלא הצריכו ליתר מרביעית אם לא יבא מכח גברא א"א שלא יתפזרו מן המים קצת ונמצא אותו רביעית מתחסר אבל חכמים לא חשו לדבר זה. ומסתברא דהלכה כתנא קמא דר' יוסי. ולכאורה הכא נמי משמע מההיא דכתב הרב בעל ההלכות ז"ל משם רב אחא משבחא ז"ל דשרי לשכשוכי ידיה בגוויה דמנא דהשתא ודאי מנא איכא כח גברא ליכא. וההיא דאריתא דדלאי מסתברא לי דלאו ראיה היא דהא קתני אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו לידים ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאילו נטל מן הדולא שהמים הנשפכין מן הדולא קרוב לדולא מכח גברא דשפיך מדולא הן וכאילו נטל מן הדולא דמי והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא בנוטל מן הקוף. ופסק שצריך ליטול מכח נותן. ודברים אלו נראין כסותרין זה את זה שהרי בשני אלו נחלקו רבי יוסי ורבנן. וטעמא דר' יוסי בתרווייהו דבעינן כח גברא. ותנא קמא לא בעי נתינה מכח שום דבר אלא אפילו היתה חבית מוטה על צדה או נקובה ונוטל ידיו מן הקילוח היורד מאליו מותר ונתינת הקוף לא מעלה ולא מורידה. ואם כן היאך מזכה שטרא לבי תרי וגם זו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואף לדברי רבי יוסי אם נתן את הכלי בין ברכיו או בין אצילי ידיו ומנענע עד שנשפכין המים מכחו שפיר דמי דגרסינן בתוספתא הפקיע את המוליאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש לו קבולת כדי רביעית ידיו טהורות ורבי יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש לו קבולת כדי רביעית ידיו טהורות ורבי יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי אם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. שנינו בתוספתא דטהרות כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים כלומר שאינו מטמא את המים במשא. ויש אומר דמיהא שמעינן דאין נוטלין לידים מן הנדה ולא מן הנכרי שהרי עשאום כזבים גמורים ואפילו מטמא מת שהאדם מטמא את הכלים והמים נפסלין ע"י הכלי אלא אם כן היה כלי גללים או כלי אבנים שאינן מקבלין טומאה ואם כן א"א ליטול משום אדם. ויש אומרים דלא נאמרו דברים הללו אלא לאוכלי תרומה אבל לאוכלי חולין כולן כשרין אע"ג דחולין משום סרך תרומה התקינו מכל מקום לא החמירו בהן כחומר של תרומה דאי לא תימא הכי אין לך תקנה לנטילת ידים בזמן הזה שכולן טמאי מת הן ואפילו מים שדלה הנכרי נטמאו ואין כשרין לנטילת ידים. ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה דגרסינן. בתוס' דמסכת ידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות. אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או נותן בעינן והכא נמי משמע בגמרין דגרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום אלמא תנאי בעי וההיא ודאי בששמר ידיו היא דאי לא תנאי לא מעלה ולא מוריד שכל שהסיח דעתו צריך נטילת ידים אלא ע"כ בששמר ידיו היא. וכן פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם וכן כתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא הסיח דעתו מהן ואפילו הכי מתנה אין אינו מתנה לא. ואפשר דאפילו תנאי לא מהני אלא במקום דחוק למים וכמו שאכתוב בסמוך בעזרת השם. אלמא כונה מיהא בעיא ואם נתכוין נוטל או נותן שפיר דמי דמעלות הן שעשו לנטילת ידים ובכוונת אחד מהן סגי ליה לדעת רבנן דר' יוסי וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא לך הא דתנן בפרק שביעית של מסכת מכשירין ומייתו לה בחולין פרק השוחט גמ' נפלה סכין ושחטה. פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורין ואם חשב שיודחו ידיו ידיו טהורות והפירות בכי יותן. ודייקינן מינה התם בחולין דלא בעיא כוונה לחולין. נראה לי דההיא לאו לאכילה דחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ואע"ג דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. ותניא בפרק השוחט גמ' נאכלין בידים מסואבות כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דר"מ וחכמים אוסרין במעשר ואמרינן התם דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר באכילה לחולין ונגיעה דמעשר הכא בידים שנכנסו לבית המנוגע דהויין תחלות אף לנגיעה דחולין דתניא התם בפרק השוחט אין ידים תחלות לחולין. ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר תחלות לחולין שניות לתרומה. ופרישנא התם תחלות אף לחולין אבל שניות אינן טמאות אלא לתרומה. וידים תחלות דקאמר כגון שנכנסו לבית המנוגע דתניא הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים ידיו שניות וסתם מתניתין דמכשירין רשב"א משום ר' מאיר אי נמי רבי עקיבא דכולהו סתמי אליביה ולעולם לאכילת חולין בעינן כוונה וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה כוונה קצת כתרומה כנ"ל. גרסינן התם בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום פירוש ובששמר ידיו שלא יטמאו בהיסח הדעת שהידים עסקניות הוין. אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכון מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כל יומא. איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא. ופליגא אדרב. כלומר דרב לא חלק בין נפישי מיא לדלא נפישי. ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב. ופסק רבנו חננאל ז"ל כלישנא קמא דדוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. ואני תמה בדברי רבינא עצמו שלא התיר אלא בשעת הדחק ולמה לא והלא איכא נטילה וכוונה שמר ידיו ולא הסיח דעתו מהם ומה חשש נשאר אחרי זאת. ויש לי לומר דמשום סרך תרומה החמירו ליטול בשעת אכילה ממש שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה ומכל מקום אני תמה בפסק הרב ז"ל דכיון דאיכא תרי לישני ולישנא בתרא לקולא ולא פליגי אדרב טפי עדיף לפסוק בדרבנן לקולא וכלישנא בתרא וכלישנא דלא פליגא אדרב מלפסוק לחומרא ולדחויי לישנא בתרא. ועוד דנעביד רבינא פליגא אדרב. ואי משום דקאמר רבינא אתון דלא נפישי לכון (דף קסא) מיא לאו ראיה היא דעצה טובה הוא דאתא לאשמועינהו דלימשי ידייהו וליתנו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וכן נראה לי עיקר : נשלם השער הרביעי בעזרת העוזר ברוך הוא :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית ששי/שער ה (עריכה)
השער החמישי עריכה
השער החמישי: בביאור דיני החציצה לנטילת ידים. ואכלול עם זה דין היסח הדעת לנטילת ידים. ועוד בביאור ענין הברכה למים ראשונים ולמים אחרונים: שנינו בברייתא בפרק כל הבשר כל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין ולקידוש ידים ורגלים במקדש ושנינו במקואות אלו חוצצין באדם גליד שחוץ למכה והרטיה שעליה ושרף היבש גלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרים וגיץ יוני אי זהו טיט היון טיט הבורות דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון טיט היון כמשמעו רבי יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקה. פירוש בערוך מרקה טיט היון שמערבין בו דברים אחרים לחזקו דכתיב ובתמרוקי הנשים. ויש אומרים טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן בו כלים שנסדקו. ובבית הנשים בשער הטבילה אכתוב בו יותר בעזרת השם ואבאר שם דיני החציצה וצבעים שידיהם צבועות כיון שדרכן בכך אינן מקפידין ואינו חוצץ דכל דבר שאינו מקפיד אינו חוצץ דבקפידא תליא מילתא. וכדתנן דבר המקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ ולפיכך יש דברים שחוצצין בטבילה באדם ואין חוצצין באשה ויש חוצצין באשה ואין חוצצין באדם כדאיתא במקואות. ויש חוצץ באשת איש ואינו חוצץ בפנויה כמו שיתבאר שם בשער הטבילה בעזר העוזר. וגרסינן בזבחים פרק דם חטאת רבב שעל בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וצואה שתחת הצפורן אינה חוצצת שאין אדם מקפיד עליה ועוד שאינה מהודקת כל כך. ותנן במקואות אלו שאין חוצצין באדם צואה שתחת הצפורן אינה חוצצת שאין חוצצין אלא הדברים שהן נדבקים ביותר שמונעין ביאת המים כטיט היון וכיוצא בו. והיסח הדעת פוסל את הידים וצריך לחזור וליטול דגרסינן ביומא פרק אמר להם הממונה תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחד ונכנס ויושב במקומו דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים אמר ר' חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידיעי דאנינא דעתיה. ולענין ברכה גרסינן בפרק כל הבשר אמר ר' אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. ואקשינן עליה מדתניא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות. ופרקינן מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. אמר ר' יהודה בר חייא מפני מה אמרו אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים. אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא. אמצעיים רשות אמר ר' נחמן בר יצחק לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל כלומר שאינו אלא משום נקיות בעלמא לאיסטניסין אבל בין תבשיל לגבינה חובה. וכיון דמים ראשונים מצוה מברכין עליהן כדרך שמברכין על כל המצות ומאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומאי נטילה על שם נטלא שהוא הכלי שחייבו ליטול מכלי. וכמו שכתבנו למעלה. ואם הטביל ידיו בנהר או במקום שראוי לטבול בו יש מי שאומר שמברך על טבילת ידים שאי אפשר לברך על נטילה שאין נטילה אלא על שם נטלא וכמו שאמרנו. ומורי הרב ר' יונה ז"ל היה אומר שאינו מברך על טבילת ידים שהרי לא נצטוינו על הטבילה עד שנברך עליה אלא מברך על הנטילה ואע"פ שאין כאן נטלא מכל מקום יש בכלל מאתים מנה והטבילה חשובה מן הנטילה. ולפיכך הוא מברך אף בזמן שמטבילין על הנטילה ולומר מפני שנצטוינו על הנטילה אני מטביל ידי שהוא מוציאה מידי נטילה ועדיפא מינה. ומים אחרונים שהם חובה לשמור עצמו מן הנזק אינו מברך עליהם כמו שאינו מברך בכל זמן שהוא מתרחק מן המזיקין וכל שכן במים אמצעיים שאינן אלא רשות והני מילי באמצעיים שבין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה שהם חובה כתב הרב ראב"ד ז"ל שהוא חייב לברך מפני שאינו רשאי לאכול עד שירחץ ידיו ומכל מקום אינו מברך על נטילה אלא על רחיצה שאינן צריכין כלי. ואני תמה אחר שהוא צריך לרחוץ מפני שהוא רוצה לאכול בשר מפני מה קראום חובה ולא קראום מצוה ואפשר מפני שאינם קבועין כראשונים כי הראשונים אף על פי ששמר ידיו ולא הסיח דעתו מהם או שאוכל במפה אפילו הכי צריך ליטול על כל פנים משא"כ באמצעיים אפילו בין תבשיל לגבינה שאלו ביום אינו צריך למים כלל אלא אם רואה שלא נדבק מתבשיל ראשון כלום על ידיו מותר לאכול בלא נטילת ידים ולפיכך מסתברא לי שאינו צריך ברכה כלל אפילו בין תבשיל לגבינה. וכן נהגו אבל מה אעשה שכבר הורה זקן. ולענין מים אחרונים שאמרנו שאינן טעונין ברכה נמצא למקצת הגאונים ז"ל שאמרו שהם טעונין ברכה. וכן דעת הראב"ד ז"ל והדין נותן שהרי מים ראשונים ואחרונים מוהתקדשתם והייתם קדושים למדום כדאיתא בברכות בפרק אלו דברים. ונראין דברי הראב"ד ז"ל שהטיל שלום בין דברים אלו ואמר שהמים האחרונים שאין בהם אלא משום מלח סדומית ודאי אינן אלא חובת שמירת הנזק ולפיכך אינן טעונין ברכה. אבל מי שנוטל כוס של ברכה לברך אם אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ידו קודם שיברך וכמו שאמרו כשם שהכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. ופירשהו ז"ל דבר מזוהם כל שהוא לח שמסתרך בידים אבל דבר יבש אין כאן זיהום ואינו צריך כלל. ויש מפרשים שכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם וכל דבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם. וכדאמרינן בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה ומברך על רחיצת ידים לפי שאינן צריכין כלי אלא רחיצה בעלמא כדי לקדש ידיו ולברך. וכן הדברים מוכרעים ממקומם שלא נאמרו דברים בפרק אלו דברים אלא מחמת הברכה דאר"י א"ר ואמרי לה במתניתין והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני ה' אלהיכם זו ברכה וכן הדין שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ברוך השם לעולם אמן ואמן : נשלם השער החמישי ונשלם בית הקדושה. ברוך האל הקדוש אמן. ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה :