תורת הבית הארוך/בית ששי/שער ד
השער הרביעי
עריכההשער הרביעי: בביאור אם צריך ליטול מכח אדם אם לאו. וממי נוטלים. ואם צריך כוונת נטילה אם לאו. ואכלול עם זה אם צריך ליטול בכל פעם ופעם שהוא רוצה לאכול או אם נוטל פעם אחת ביום ומתנה: שנינו בפרק קמא של מסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו. ומשמע דהלכה כתנא קמא דלא בעי כח גברא. והראב"ד וכן רבנו שמשון ז"ל (דף קס) סבורין דסוגיין בפרק כל הבשר כרבי יוסי דגרסינן התם אמר רבא האי אריתא דדלאי אין מטבילין בה את הידים ואין נוטלין ממנה לידים. אין מטבילין בה את הידים דשאובין נינהו. ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכח גברא נוטלין ממנה לידים. ואני תמה אם כן כי בעא מיניה רב אשי מאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא אמאי לא בעא מיניה קפדיתו אכח גברא אלא ודאי משמע דמכח גברא פשיט ליה דלא בעינן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דמסתבר טפי כתנא קמא דר' יוסי דכח גברא מנא תיתי דהא עיקר נטילת ידים משום סרך תרומה הוא ובתרומה לא אשכחן ובשלמא כלי אפשר דלמדוהו מקידוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור אבל כח גברא מנא לן. ואם תאמר אם כן אף רבי יוסי מנא ליה. כתב הראב"ד ז"ל כי שמא ר' יוסי חשש כיון שלא הצריכו ליתר מרביעית אם לא יבא מכח גברא א"א שלא יתפזרו מן המים קצת ונמצא אותו רביעית מתחסר אבל חכמים לא חשו לדבר זה. ומסתברא דהלכה כתנא קמא דר' יוסי. ולכאורה הכא נמי משמע מההיא דכתב הרב בעל ההלכות ז"ל משם רב אחא משבחא ז"ל דשרי לשכשוכי ידיה בגוויה דמנא דהשתא ודאי מנא איכא כח גברא ליכא. וההיא דאריתא דדלאי מסתברא לי דלאו ראיה היא דהא קתני אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו לידים ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאילו נטל מן הדולא שהמים הנשפכין מן הדולא קרוב לדולא מכח גברא דשפיך מדולא הן וכאילו נטל מן הדולא דמי והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא בנוטל מן הקוף. ופסק שצריך ליטול מכח נותן. ודברים אלו נראין כסותרין זה את זה שהרי בשני אלו נחלקו רבי יוסי ורבנן. וטעמא דר' יוסי בתרווייהו דבעינן כח גברא. ותנא קמא לא בעי נתינה מכח שום דבר אלא אפילו היתה חבית מוטה על צדה או נקובה ונוטל ידיו מן הקילוח היורד מאליו מותר ונתינת הקוף לא מעלה ולא מורידה. ואם כן היאך מזכה שטרא לבי תרי וגם זו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואף לדברי רבי יוסי אם נתן את הכלי בין ברכיו או בין אצילי ידיו ומנענע עד שנשפכין המים מכחו שפיר דמי דגרסינן בתוספתא הפקיע את המוליאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש לו קבולת כדי רביעית ידיו טהורות ורבי יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש לו קבולת כדי רביעית ידיו טהורות ורבי יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי אם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. שנינו בתוספתא דטהרות כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים כלומר שאינו מטמא את המים במשא. ויש אומר דמיהא שמעינן דאין נוטלין לידים מן הנדה ולא מן הנכרי שהרי עשאום כזבים גמורים ואפילו מטמא מת שהאדם מטמא את הכלים והמים נפסלין ע"י הכלי אלא אם כן היה כלי גללים או כלי אבנים שאינן מקבלין טומאה ואם כן א"א ליטול משום אדם. ויש אומרים דלא נאמרו דברים הללו אלא לאוכלי תרומה אבל לאוכלי חולין כולן כשרין אע"ג דחולין משום סרך תרומה התקינו מכל מקום לא החמירו בהן כחומר של תרומה דאי לא תימא הכי אין לך תקנה לנטילת ידים בזמן הזה שכולן טמאי מת הן ואפילו מים שדלה הנכרי נטמאו ואין כשרין לנטילת ידים. ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה דגרסינן. בתוס' דמסכת ידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות. אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או נותן בעינן והכא נמי משמע בגמרין דגרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום אלמא תנאי בעי וההיא ודאי בששמר ידיו היא דאי לא תנאי לא מעלה ולא מוריד שכל שהסיח דעתו צריך נטילת ידים אלא ע"כ בששמר ידיו היא. וכן פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם וכן כתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא הסיח דעתו מהן ואפילו הכי מתנה אין אינו מתנה לא. ואפשר דאפילו תנאי לא מהני אלא במקום דחוק למים וכמו שאכתוב בסמוך בעזרת השם. אלמא כונה מיהא בעיא ואם נתכוין נוטל או נותן שפיר דמי דמעלות הן שעשו לנטילת ידים ובכוונת אחד מהן סגי ליה לדעת רבנן דר' יוסי וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא לך הא דתנן בפרק שביעית של מסכת מכשירין ומייתו לה בחולין פרק השוחט גמ' נפלה סכין ושחטה. פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורין ואם חשב שיודחו ידיו ידיו טהורות והפירות בכי יותן. ודייקינן מינה התם בחולין דלא בעיא כוונה לחולין. נראה לי דההיא לאו לאכילה דחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ואע"ג דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. ותניא בפרק השוחט גמ' נאכלין בידים מסואבות כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דר"מ וחכמים אוסרין במעשר ואמרינן התם דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר באכילה לחולין ונגיעה דמעשר הכא בידים שנכנסו לבית המנוגע דהויין תחלות אף לנגיעה דחולין דתניא התם בפרק השוחט אין ידים תחלות לחולין. ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר תחלות לחולין שניות לתרומה. ופרישנא התם תחלות אף לחולין אבל שניות אינן טמאות אלא לתרומה. וידים תחלות דקאמר כגון שנכנסו לבית המנוגע דתניא הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים ידיו שניות וסתם מתניתין דמכשירין רשב"א משום ר' מאיר אי נמי רבי עקיבא דכולהו סתמי אליביה ולעולם לאכילת חולין בעינן כוונה וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה כוונה קצת כתרומה כנ"ל. גרסינן התם בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום פירוש ובששמר ידיו שלא יטמאו בהיסח הדעת שהידים עסקניות הוין. אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכון מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כל יומא. איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא. ופליגא אדרב. כלומר דרב לא חלק בין נפישי מיא לדלא נפישי. ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב. ופסק רבנו חננאל ז"ל כלישנא קמא דדוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. ואני תמה בדברי רבינא עצמו שלא התיר אלא בשעת הדחק ולמה לא והלא איכא נטילה וכוונה שמר ידיו ולא הסיח דעתו מהם ומה חשש נשאר אחרי זאת. ויש לי לומר דמשום סרך תרומה החמירו ליטול בשעת אכילה ממש שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה ומכל מקום אני תמה בפסק הרב ז"ל דכיון דאיכא תרי לישני ולישנא בתרא לקולא ולא פליגי אדרב טפי עדיף לפסוק בדרבנן לקולא וכלישנא בתרא וכלישנא דלא פליגא אדרב מלפסוק לחומרא ולדחויי לישנא בתרא. ועוד דנעביד רבינא פליגא אדרב. ואי משום דקאמר רבינא אתון דלא נפישי לכון (דף קסא) מיא לאו ראיה היא דעצה טובה הוא דאתא לאשמועינהו דלימשי ידייהו וליתנו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וכן נראה לי עיקר : נשלם השער הרביעי בעזרת העוזר ברוך הוא :