תורת הבית הארוך/בית ששי/שער א
הבית הששי עריכה
השער הראשון עריכה
הבית הששי: בית הקדושה אבאר בו ענין נטילת ידים ומים אחרום ומים אמצעיים ודיניהן וקראתי אותו בית הקדושה מפני שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וחלקתי אותו לחמשה שערים. השער הראשון בביאור עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין במים ראשונים ועד איזה למים אמצעיים ולאחרונים ולאיזה דבר ליטול ידיו תחילה. וכן לאיזה דבר צריך לרחוץ באמצעיים ולאיזה באחרונים: גרסינן בברכות בסוף פרק אלו דברים אמר רב יהודה אמר רב ואמרי במתניתין והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש זה שמן הטוב. אני ה' אלהיכם זו ברכה. וצריך להיות זהיר הרבה בראשונים כדי שלא יחשד בנכרי ויבא לידי תקלות גדולות וכן במים אחרונים. שמא יארע לו הפסד ממונו בביטולן מלבד מה שיש בהן מן החובה דגרסינן בריש פרק כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו אשה מבעלה. כי אתא רבין אמר מים ראשונים האכילו בשר נבילה אחרונים הרגו את הנפש. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. ואמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור והא בעי טבילה אלא הכי קאמר הא אחר שלא שטף טמא. ואם תאמר והא אמרינן בברכות דנפקא לן מוהתקדשתם והייתם קדושים. י"ל דהתם למברך ומשום ברכה אבל שאר המסובין אינן צריכין נטילה אלא משום סרך תרומה. עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין. שנינו בברייתא בפרק כל הבשר קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק וכל דבר שהוא חוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים בחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר בין לחולין בין לתרומה לקולא. אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ואמר לי ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא אלא הא ר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דהוא לוי אמר לי ע"כ בין לתרומה בין לחולין לחומרא פירש רש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פיצול האצבעות לקידוש ידים ורגלים עד הפרק שמתחבר פיסת היד עד קנה הזרוע. ושמואל דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות ומחמיר היה על הברייתא. ורב ששת דאמר בין לחולין בין לתרומה לקולא פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל עד פרק שני של אצבעות ואינו חולק על הברייתא שהוא מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של (דף קנז) אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק זני ולקידוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע ודלגה הברייתא פרק שני בין תרומה לקידוש ידים והחמיר רב ששת לחולין והצריך עד לפרק הב' בתרומה. והא דאמרינן עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא לאו לישנא דוקא נקט דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר אבל בקידוש ידים לכולי עלמא סוף פיסת היד ולא יותר וכן מוכיח פרק האומר משקלי בערכין דתנן התם האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מרפקו והוינן בה והתני לקידוש ידים ורגלים עד לפרק. אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מרפקו. והרב רבי משה ב"ן ז"ל כתב דבירושלמי מחמירין לחולין מתרומה. דגרסינן התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו. וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו לאוכלי טהרות. וכן מדקא מני ואזיל מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך הוא. ורבי אמי משום דכהן הוא מחמיר בתרומה בחולין. ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה דזה מן התמה יצובא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה ונימא בתרומה עד פרק שני ובחולין שאין עיקרן אלא משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות ונראה לי כי בירושלמי החמירו בין בחולין בין בתרומה בין החמירו בחולין עד קשרי אצבעות כעיקר שיעור של תרומה והחמירו בתרומה עד שיעור של קידוש ידים והפ' של פיסת היד קאמר ולעולם תרומה חמורה ובגמרא דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין ע"כ לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב. דילמא שמואל הכי קאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא בשניהם ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם היא מדקאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא והוא שהחמיר בין בזה ובין בזה עד סוף פיסת היד. והשתא נמי אתי שפיר הא דרב ששת דאמר ע"כ לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פיצול אצבעות ולא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקידוש ידים. והא דנקט ע"כ לחולין ולתרומה לקולא קולא באחד מהם היא ומשום לישנא דשמואל נקט ליה ולא דוקא קולא בשניהם ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר. ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מגמרין דהחמירו בחולין מתרומה שהתירו לאכול במפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות התם לאו משום קולא וחומרא הוא אלא משום דכהנים זריזין הם ואין חוששין שמא יגעו ביד משא"כ באוכלי טהרות שאין זריזים כל כך אבל לענין שיעור נטילת תרומה חמורה מטהרות וברייתא דקא מני ואזיל קידוש ידים לחולין ותרומה במקצת הנוסחאות מצאתי דגרסי לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים עד לפרק ותנא ממטה למעלה קתני. אבל בפירושי ר"ח ז"ל נמצאת הגירסא כגירסת הספרים קידוש ידים ורגלים וחולין ותרומה ואפילו כן אינו קשה כלל דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואחר כך הקל שבכולן ואחר כך האמצעי ולפי פירוש זה יהיה פסק הלכה לחולין עד סוף פיסת יד שהוא מקום שמתחבר היד עם קנה הזרוע כשמואל ור' אמי ור' חייא ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי וכבר הדיא דמסיק משמייהו. כנ"ל וכן מדברי רב חננאל ז"ל שפירש ז"ל אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה פירוש היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפ' לתרומה פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפקק כף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא הפ' ע"כ לשון הרב ונראה שהוא גורס בברייתא לחולין עד לפקק. וכן מצאתיה גם במקצת הנוסחאות. עוד כתב ואסיקנא משמיה דר' יהושע בן לוי בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המרפק ע"כ. והוא ז"ל מפרש מרפק כל היד ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי. והראב"ד ז"ל פירש בהלכות נטילת ידים שאין צריך לחולין אלא סוף פיצול האצבעות במה דברים אמורים במים ראשונים שאינן אלא לרחוץ אבל מים אחרונים ליכלוך המאכל שע"י רוחץ עד פרק ב' של קשרי אצבעות ודיו שאין המאכל למעלה מאותו פרק וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות נטילת ידים שלו. לאיזה דבר צריך ליטול ידיו תחילה. גרסינן בפרק כל הבשר א"ר אלעזר א"ר הושעיא לא אמר נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה ר' אבהו לא מצוה ולא חובה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר ר' נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וקיימא לן כוותיה ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר דגים וכיוצא בהן אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותם במשקה צריכין נטילת ידים וכדאמר א"ר אלעזר א"ר הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ולענין שתיית יין או שאר משקין משמע דצריך ליטול ידו אחת אותה שאוחז בה את הכוס שמא יגע בה במשקין. וכדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסבה בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. וטעמא כדאמרן. וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להן הממונה תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתיה אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידיו. ומיהו בזו אפשר דאהשתין מים קאי ומשום דמשפשף רגליו משום ניצוצות ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר כלומר שממשיכין היו אחר סעודה לעמוד ולשתות. וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו ומכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן אלא דקשיא לי מדאמרינן בפסחים פרק ערבי פסחים נטל ידיו לא יקדש ואמאי לא והלא צריך הוא ליטול משום שתיית המשקין. ומדוחק יש לי לומר דהתם בשנטל שתי ידיו לפי שדרכן לפורסן בשתי ידים ולאחוז אותן בשתי ידים אבל כוס נוטל הוא בידו אחת ולפיכך אינו נוטל אלא ידו אחת והילכך אם נטל שתי ידיו לא יקדש שהרי גלה בדעתו שאינו חפץ לקדש אלא דעתו לאכול פתו עד שלא יקדש ומזלזל הוא בקידוש ולפיכך לא יקדש הוא אלא אחרים מקדשין לו ואסיקנא דמקדש דדילמא דעתו היה לקדש על הפת דחביבה ליה. כנ"ל ועדיין צריכה לי גמרא. ופת הבאה בכיסנין קודם סעודה בזמן שאינו קובע עליה סעודתו נראה לי שאינו צריך ליטול אלא ידו אחת ודייקנא לה מהא דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין הביאו להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו. אלמא אף הפרפראות שהם פת הבאה בכיסנין סגי להו בנטילת ידו אחת. ולענין מים אחרונים. שנינו בברייתא מים אחרונים חובה. ואמרינן בפרק כל הבשר אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא (דף קנח) את העינים. אמר אביי ומישתכחא כי קורטא בכורא. הילכך חובה לרחוץ ידיו לשמור עצמו מן הנזק שמא יש בה מלח סדומים ואחר כך יגע בעיניו ויסתמא. ואם תאמר והלא מים ראשונים ואחרונים תרווייהו נפקי לן מן הכתוב ותרווייהו מקרא אחד אית להו וכדדרשינן בשילהי פרק אלו דברים שבברכות. והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ואם כן מפני מה אמרו כאן דמים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואלו משום קדושה ואלו משום סכנה יש לומר ההיא בשאכל דבר מזוהם ובמי שנוטל כוס של ברכה לברך אבל שאר המסובין אינן חייבין ליטול אלא משום סכנת מלח סדומית. ועוד נכתוב יותר מזה בשער החמישי בענין ברכה בע"ה. ומכל מקום מי שאינו אוכל מלח ולא דבר מזוהם אין חייב במים אחרונים : נשלם השער הראשון בעזר העוזר ברוך הוא :