תוספות יום טוב על שבת ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כירה פי' הר"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ:

בקש. עי' [מ"ש] רפ"ט דב"מ בס"ד:

לא יתן עד שיגרוף. פירש הר"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר"פ דלקמן והביאו הר"ב בס"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס"ל להר"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ"ש רש"י משום דהכא ל"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע"י ופירש הר"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי:

וב"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת:

[* תנור. פירושו כתבתי בריש פ"ב דב"ב]:

לא יתן וכו'. וגריפה וקטימה לא מעלה ולא מוריד. והלכך כל דשרי בכירה שאינו גרוף ואינו קטום כגון תבשיל שלא בשל כלל וכו' כדלעיל אפילו בתנור נמי שרי והלכך לא שייך נמי פלוגתא דמחזירין דאף ב"ה לא אמרו דמחזירין אלא בגרוף וקטום ובתנור לא מהני גרוף וקטום כלל. הר"ן:


בצד המיחם. מ"ש הר"ב שמחממים בו ע"ג האש. אע"ג דהכא לא תנא שפינהו כדלקמן במ"ה אפ"ה אינו ר"ל שעכשיו הוא על האש אלא אפי' אינו עכשיו על האש וזהו שאמר הרמב"ם ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש. ולא בא הר"ב לומר אלא שזה המיחם מן האש הוחם ולא מן החמה. ולהרמב"ם שפי' פינהו דלקמן שחסר ממנו מקצת מים ניחא שפיר דלא תני הכא שפינהו:

[* בשביל שתתגלגל. פי' הר"ב שתצלה קצת כו'. וכן פירש"י. ועיין בל' הר"ב בפירוש משנה ו' פ"ב דעוקצין. ובסוף פרק בכל מערבין פירש"י צלוייה רכה]:

ולא יפקיענה. כן הנוסחא ופירושו לא ישברנה. והטור תפס בלשונו לא יתן וכו'. [* ובערוך ערך בקע מפרש שמביאים סודר או מטלית ומניחין אותן בשמש עד שמתחממות יפה וכורכין הביצה בהם ושונין ומשלשין עד שתתגלגל עכ"ל. ונ"ל שכוונתו שהפקיעה היא הגלגול שבביצה שע"י גלגולה של הביצה ר"ל שמתגלגלת בתוך קליפתה ושבכך היא נצלית הוא שקורא אותה פקיעה על שם שמתבקעת לביקועים בתוך קליפתה במה שמתגלגלת כאמור והפ"א ביפקיענה במקום בי"ת דביקוע ששניהם ממוצא השפה וכן פירש הרמב"ן בשירת הים נשפת ברוחך כמו נשבת והביא הרבה כמוהו ונמצא בהפך ג"כ הבי"ת במקום פ"א ברפ"ו דפיאה ובמשנה ג' פרק ד' דעדיות]:

ולא יטמיננה כו'. פי' הר"ב גזירה שמא יזיז כו' עפר הדבוק. הא אינו דבוק לית לן בה כשהעפר שאינו דבוק. ור"ל שהוא תיחוח. הוא הרבה [א) היא הרבה. כ"ה בדפוסים הראשונים ואח"כ תקנו: "כ"כ הרבה" וברבות הימים תקנו עוד: "כ"כ הר"ב" ותקון זה קלקול הוא.] שכשעושה גומא ע"י הביצה אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה אבל כשהקרקע שסביב הביצה [* הוא מעט תיחוח וסביב קרקע] קשה שתשאר הגומא קיימת אסור דהא חורש בכל שהוא כדתנן במ"ב פי"ב. כן הוכיחו התוס' [דף ל"ט] ממ"ש במשנה ב' פ"ק דביצה ע"ש:

אם בשבת כו'. מסקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב"י סי' שכ"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע"י אלא לפלוגי בין שבת ויו"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר"ב להתבאר ע"פ זה הפירוש:

אגנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה. פירש הר"ב משום דאעפ"כ המים מתחממים בשבת וכן פי' הרמב"ם [ב) בתוי"ט דפוס פראג וקראקא שנדפסו ע"י הרב המחבר היה כתוב "וכן פירש"י" והב"ד הוא שהגיה כן ולשנא דהתוי"ט קשיתיה שכתב להלן "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" וע"פ הגהתו זאת הנכונה נדפס כן בכל המשניות שאחריו עד הנה. גם יש גמגום בדברי התוי"ט להלן שכתב "ואין זה נכון דחמין כו' החימום רע להן כו'" דאכתי י"ל באופן השני דלא הוחמו כל צרכן וכן העיר ע"ז בספר לקוטי המשנה. והנה בדפוס פראג לא באו שמה הדברים המגבילים כאן בין שני חצאי מרובע מן "בפירוש הר"ב" עד "בין לרש"י". וכפי הנראה כאשר התבונן אחרי כן התוי"ט אל דבריו העיר בשולי הגליון לזכרון לפניו. על מה שכתב "וכן פירש"י" העיר "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" ועל מה שכתב "או כל צרכן והחמום יותר יפה להן" העיר "ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כו'" והדברים האלה נכונים ומובנים כשהם לעצמם בתור הגהה מן הצד אבל כשבאו בהדפסה השניה (קראקא) בפנים התוי"ט בלי שום שנוי בדבריו הנדפסים מכבר לא עמד עוד טעמם בם. והמעיין החושב כי בזמן אחד כתב התוי"ט את דבריו יעמוד וישתומם.] ולפי זה [איירי] בחמין שהוחמו קצת מבעוד יום ולא כל צרכן או כל צרכן והחימום יותר יפה להן וכדלעיל [* בפירוש הר"ב משנה א' לענין תבשיל ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן כדאיתא בשתי ברייתות דף ל"ח ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב אלא תלי במוסיף הבל וכלומר ואסור להטמין כבסוף פ"ב [דלעיל] בפירוש הר"ב אך מ"מ בין להר"ב בין לרש"י] קמ"ל הכא תרתי. חדא דמוליאר מעמיד החום ואנטיכי מוסיף חום ועוד דאי עבר ושיהה בהם דאסור. וקשיא אמאי לא אשמועינן לעיל הך דינא דאי עבר דאסור. ועוד דאיבעי' להו בגמ' דף ל"ז עבר ושיהה וכו' ולא פשטינן לה מהכא. והתוס' הקשו קושיות אחרות ומפרשים בענין אחר דמוליאר שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינם כ"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי ע"כ:

[* האילפס כו'. עיין ברפ"ח דחולין מ"ש בסד"ה ואסור להעלותו כו']:

אין נותנין כלי תחת הנר כו'. פי' הר"ב ואסור לבטל כלי מהיכנו עיין משנה ז' פי"ו ומשנה ב' פי"ח:

ואם נתנו מבע"י מותר. להניחה [א) כ"ה בפירש"י. ובתוי"ט בדפוסים הראשונים "להניחם". ואינו נכון. ולפי הנוסחא במשנה "נותנו" צ"ל להניחו] שם. לשון רש"י. כלומר ולא חיישינן שמא לאחר שיפול לתוכו שמן מן הנר שיטלטלנו לכלי משם. ומשמע מיהא דלכתחלה אסור לתתו שם מבע"י מהך חששא משום דבקל רגילין לטלטל כלי הלכך חששו ולא התירו לכתחלה מבע"י ועיין לקמן בסמוך. אבל התוס' כתבו הל' דחוק דהל"ל [אבל] מבעוד יום נותנים. והטור כתב בסי' רס"ה ומע"ש מותר ליתנו תחתיו. והרמב"ם בפ"ה מהל' שבת העתיק לשון המשנה:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופסק הר"ב דקי"ל דאפילו אינו דולק אלא שהודלק בין השמשות דמגו כו'. עיין במשנה ח' פ"ג דעירובין. ומ"ש שאין מוקצה אלא מחמת חסרון כיס עיין ספ"ד דביצה:

מפני שהוא מכבה. פי' הר"ב [* דלא יתן לתוכו מים] אפילו מע"ש דאי עביד בשבת הוה מכבה. ולשון רש"י מכבה ממש וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא כלומר שיכול לבא לידי כבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא (ו [* מיהו לא] קיי"ל הכי במשנה ה' פרק דלעיל) החמירו אטו כבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוה גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי. וא"ת מ"ש משריית דיו וסממנים וכל הנהו דפ"ק דשרינן עם השמש. תירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי כדפי' ע"כ. ובענין גזירה לגזירה יש להרמב"ם פירוש בר"פ דלקמן ושם תמצאנו: