תוספות יום טוב על פסחים ט

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ט · >>

משנה א

שגג וכו' יעשה את השני. נראה דיליף לה מאיש איש דכתיב בפסח שני כדיליף מיניה בברייתא לזבין ומצורעים ובועלי נדות [ושוב ראיתי בירושלמי טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין. ת"ל איש איש ריבה. עד כדון כרבי עקיבא [כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות]. דרבי ישמעאל [כלומר דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם] תני דבי רבי ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני מרבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני]:

אם כן למה נאמר טמא. כתב רש"י בגמרא פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד. אלא [קאי א]דרך רחוקה דאנוס הוי דלא מצי עביד ואי בעי למיעבד על ידי שלוחו מצי עביד מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה והילכך הואיל ושאר אונסים אדחו לשני אונס דדרך רחוקה למה לי דאדכרא רחמנא טפי מאונס אחרינא:

אלו פטורין מהכרת. כתב הר"ב דעיקר כרת בפסח ראשון. ומיהו בפסח שני נמי כתיב ביה (במדבר ט יג) חטאו ישא. לרבי דיליף ממגדף שהוא מברך ה' דכתיב גביה (ויקרא כד טו) ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש מסכת כריתות. ודקדוק מלת מהכרת כתבתי במשנה ב' פרק קמא דחלה:

משנה ב

[מן המודיעים ולחוץ. כתב הר"ב מהלך ט"ו מילין והוא שיעור כו' מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן. דבין הערבים כתיב ביה כתמיד. ותמיד אעפ"י שנשחט משש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך. שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי דהכי אמרינן ביומא. [ריש] פרק ג' צלותיה דאברהם [תפלת הערב שלו] מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות היום ולהלן. ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה. ומשני שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבים מתחתיהן ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה. ומשתשקע החמה לא. דדם נפסל בשקיעת החמה, באיזהו מקומן. כך לשון רש"י. ועיין פ"ג משנה ב':

לפיכך נקוד על ה' וכו'. כתב הר"ב אני שמעתי לדרוש רחוק ה' וכו'. ובירושלמי ה"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה]:

משנה ג

מה בין פסח ראשון לשני. שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ"ו]. תוספות. [ועיין לקמן במשנה ה' בד"ה מקחו וכו']:

והשני מצה וחמץ עמו. כתב הר"ב מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים אף על גב דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני הכי קאמר דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים:

ודוחין את השבת. פי' רש"י דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"כ. ופלוגתא דתנאי בגמרא דף צ"ג ע"ב. וכתבו התוספות במסכת יומא פרק ה' דף נ"א דלמ"ד דהך במועדו אראשון קאי יליף ליה מככל חקת הפסח. ועוד האריכו לפרש ע"ש. ובגמרא, שבת אין טומאה לא מאי טעמא. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע"כ. ותניא נמי הכי בספרי:

משנה ד

לא יאכלו ממנו זבין. כתב הר"ב דגבי טמא לנפש כו' ואין צבור נדחין. [ומסיים רש"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]. ואם תאמר אמאי תנן זבין כו' לאשמועינן טמאי מגע טומאות והיה נראה לי לומר דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצא מגופן ואפילו הכי פטורין. אלא שהרמב"ם כתב בפ"ז מהק"פ דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת והכ"מ הביא ראיה לדבריו:

אף על ביאת מקדש. לשון הר"ב כשפסח נדחה מפני הטומאה. כבר כתב ג"כ זה הלשון במשנה ו' פרק ז'. ולשון הברייתא בפסח שבא בטומאה. ומ"ש הר"ב ותנא קמא כו' איצטריכו לחלקם ממחנותיהם כדפירש במשנה ח' פרק קמא דכלים:

משנה ה

מקחו מבעשור כו'. דכתיב (שמות יב ג) בעשור לחדש הזה ויקחו. זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. [ואף על גב דמהך קרא דמקחו מבעשור שמעינן לביקור ממום ארבעה ימים לענין תמיד כמ"ש הר"ב במשנה ה' פרק ב' דערכין. ולעיל במשנה ג' כתבתי דפסח דורות צריך [נמי] ביקור ארבעה ימים. ובגמרא יליף לה דף צ"ו מדכתיב (שם יג ה) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש זה כזה. כבר כתב רש"י שם דמיהו לענין מקחו מבעשור אמעיטו שאין צריך שיפריש מבעשור. אלא יקח שנים שלשה טלאים מבעשור ויבקרום] ובשעת שחיטה [יפריש] אחד מהן. והאי הזה דגבי ביקור. דריש ליה למלתא אחריתא היינו למעוטי פסח שני. ועיין עוד מה שכתבתי במסכת ערכין שם] וכתיב (שמות יב יא) ואכלתם אותו בחפזון. אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון. בגמ'. וטעון הזאה וכו' א"צ לימוד דמשום ולא יתן המשחית שעבר בליל' ההוא נצטוו להזאה כמפורש בכתוב:

בלילה אחד. פירש רש"י בגמרא וה"ה פסח דורות נמי לילה אחד עד כאן וכדמייתינן בזה הכלל במשנה דסוף פרק ב' דמגילה כמ"ש הר"ב שם. ונהי נמי דחכמים גזרו ואמרו עד חצות. אין לפרש דתנא דידן בא לחלק בין של מצרים לשל דורות בדבר שמדבריהם. חדא דשל מצרים נמי היה ראוי לגזירה זו. ועוד כמה פסחי דורות נעשו קודם גזירת חכמים כי כן הסברא נותנת. ואף על גב דבסוף מכילתין תנן עד חצות ומדאורייתא כמו שמפרש שם הר"ב. אפילו הכי ליכא לפרושי למתניתין דהכא דאתיא כי ההוא תנא ומחלק בהכי בין של מצרים לשל דורות. דלאותו תנא אף פסח מצרים אינו נאכל אלא עד חצות. דהא הנהו קראי דקא יליף מינייהו בפסח מצרים כתיבי. אלא מתניתין דהכא כרבי עקיבא דבגמרא דסוף מכילתין. דסבירא ליה מן התורה נאכל כל הלילה. אלא שחכמים עשו סייג. וכוותיה מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וכתבו התוספות ואם תאמר א"כ אמאי תנייה כלל במתניתין כיון דשוים בזה. וי"ל דתנייה אגב דבעי למיתני וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה:

אחד. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ששי [ומשנה ה' פרק ב' דברכות]:

[ופסח דורות נוהג כל שבעה. וא"ת שלשה כתות שנשחט פסח דורות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי ירושלמי בפרק תמיד נשחט [משנה ה'] אדתנן התם הפסח נשחט בשלש כתות ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר (שמות ט ט) והיה לאבק בכל מצרים, קול שדרכו להלך לא כל שכן. ע"כ. ואע"ג דלא קאמר אלא שתי כתות קיצר במובן דמהיכי תיתי כלל לומר שהיה קולו של משה מהלך כו'. אלא ממה ששנינו דפסח [נשחט] בשלש כתות א"כ הכי נמי שלש כתות עשה משה הרי דלא כהתוספות. אלא אף בפסח מצרים היה שלש כתות]:

משנה ו

שתמורת הפסח קריבה. פירש הר"ב שלמים אחר הפסח. וכן לשון רש"י. ולכאורה רוצה לומר דקריבה דוקא אחר הפסח, ולא ידעתי למה דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה, כדתנן בפרק שני דחגיגה. ואפילו אם נפרש אחר ארבעה עשר בניסן דהיינו אחר זמן קרבן פסח, מ"מ קשיא, למה לא יוכל להקריבו בארבעה עשר עצמו כשאר שלמי חגיגת ארבעה עשר דתנן במשנה ג' מפרק ששי, ובברייתא, תמורת פסח אחר הפסח קריבה שלמים. והכי פירושו שאם המיר אחר שחיטת הפסח. ואם לכך נתכוונו רש"י והר"ב וכאילו אמרו תמורת הפסח אחר הפסח קריבה שלמים, אכתי לא ניחא דלא היו צריכים לפרש כן בדר' יהושע, שהרי הוא אמר אין לי לפרש:

ירעה. פירש הר"ב דדחייה בידים. וכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר ריש פרק ו' דיומא דאין בעלי חיים נדחים ועיין שם היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עד כאן ודלא כרש"י שכתב בגמרא דף צ"ח דמשנתינו סברה בעלי חיים נדחים. וניחא השתא דהר"ב והרמב"ם לא כתבו דמשנתינו דלא כהלכתא. דהא תנא קמא הוא דס"ל הכי ביומא. ובהדיא פסק שם הרמב"ם כוותיה. ודלא כפירוש השני שכתב בכ"מ בפרק ד' מהק"פ בדברי הרמב"ם שם דסבירא ליה דמשנה זו דלא כהלכה וא"צ שתרעה אלא תקרב שלמים משום דאין בעלי חיים נדחים. ועוד אוכיח בס"ד במשנה דלקמן דלהרמב"ם ירעה אפילו למ"ד אין ב"ח נדחים:

שיסתאב. פי' הר"ב שיפול בו מום. עיין בפירושו למשנה ט' פרק בתרא דמנחות:

ויקח בדמיו שלמים. פירש הר"ב דמותר הפסח קרב שלמים. בסוף פרק ב' דשקלים. כלומר וכל שכן תמורתו:

וכן תמורתו. כתב הר"ב ה"ה דמצי ר"י למיתני בפסח עצמו וכו'. ובגמרא הא קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ופירש"י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:

משנה ז

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים. ואינם ראויים לפסח דכתיב (שמות יב ה), שה תמים זכר בן שנה:

ירעה עד שיסתאב. במשנה ג' פ"ג דתמורה מפרש הר"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו. הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספות כתבו דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים. והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע"כ ואפי' הכי אינו קרב שלמים אלא ירעה וכו' כדפירש רש"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו:

ויפלו דמיו לנדבה. פירש הר"ב לתיבה וכו' וכן כתב הרמב"ם. ומה בין עולת נדבה לעולת עצמו תנינן פ"ג דתמורה משנה ד'. וא"ת ומאי שנא מאשם דתנן בתמורה פ"ג הפריש נקבה וכו' דיביא מדמיו אשם. וי"ל דמתני' דהכא סברה כמ"ד ב"ח נדחים כדאיתא בגמרא אמתני' דהכא ש"מ ב"ח נדחין. דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל בדחייה בידים דהכא כיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחוי בידים הלכך מ"ד אין ב"ח נדחים לא מודה בכה"ג. וכמ"ש התוס' לעיל לענין אחר. ותמיהני על הר"ב והרמב"ם שהי' להם לכתוב דמתניתין דלא כהלכתא כמ"ש לעיל. ובחבורו פ"ד מהק"פ כתב ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים והיינו כמתניתין דתמורה גבי אשם. ומזה ראיה גמורה למ"ש לעיל. דהרמב"ם ס"ל ירעה אף למ"ד אין ב"ח נדחים. דהא הכא דכתבתי ע"פ התוס' דמ"ד דסבר אין נדחין ס"ל ה"נ דאין נדחין ואפ"ה כתב הרמב"ם ירעה אלא ודאי דאיהו ס"ל דירעה דהכא לאו דחייה היא. אלא יפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא. ומיהו גירסת רש"י וכן התוספות ויביא בדמיה שלמים ועיין במשנה דלקמן. ולרש"י הא דקאמר בעלי חיים נדחים. היינו מדלא קרב עצמו שלמים אלא ירעה. וכדפי' רש"י בגמרא. ולהרמב"ם משום הא לא איריא דנחת עליה קדושת הגוף דליבעי מום כדפי' בפ"ג דתמורה משנה ג' אלא מדתנן יפלו דמיו לנדבה:

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. פירש הר"ב דאין כאן מנוין וצריך שלא יהיה בלא בעלים. עיין במשנה י' וי"א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא:

משנה ח

[וימכרו ויביא כו'. פירש הר"ב וכיצד הוא עושה כו' מביא ג' סלעים מביתו כו' ואומר כל מקום שהיא העולה כו' וכפירוש רש"י ויהיב טעמא למילתיה דאל"ה הרי הוא מחליף. שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה. והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה ע"כ. וקשיא לפי זה מאי ימכרו דתנן ובפ"ח דזבחים דף ע"א ע"ב פירש"י וימכרו נמצאו דמי עולה, עולה. דמי שלמים, שלמים. ואינו יודע אילו עולה ואילו שלמים. הלכך יטול מעות כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהם מעות עולה כו'. ומ"מ מסיק דנ"ל דל"ג וימכרו כו' מכח הסיפא והעתקתי דבריו שם משנה ב' בד"ה ירעו כו'. ועוד עיין שם בד"ה וימכרו כו' מ"ש בזה בשם הרמב"ם ז"ל]:

ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה. ולא אמרינן דיפלו דמיו לנדבה כדלעיל דמתני' דהכא כמ"ד אין בעלי חיים נדחים והיינו נמי דפירש הר"ב שיביא בדמיו פסח. ואילו לעיל תנן יפלו לנדבה. ולפי זה ה"נ כוליה פירקא דהתערובות פ"ח דזבחים דתנן בהו יביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו'. ולגירסת רש"י ותוספות דלעיל לא קשה כלל. ויש לי ראיה לדבריהם דבפ"ח דזבחים דף ע"ג ע"ב אמתניתין דזבחים שנתערבו מין בשאינו מינו דיביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא ארצי. ומסיק דכמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמר לשמעתיה. משמע דהנך דינין כמ"ד ב"ח נדחים נמי אתיין ואפילו הכי יקריב מאותו מין ולא אמרינן יפול לנדבה. א"כ משמע ודאי דלעיל נמי לא גרסינן יפלו לנדבה אלא יביא שלמים. וצריך לדחוק להרמב"ם לומר דרבא דינא בעלמא קאמר ולא מהדר אמתני':

ויפסיד המותר. דברי הרמב"ם בפירושו אינם מובנים לי:

נתערב פסח בבכורות. פירש הר"ב דמתן דמם שוה. ומסיים רש"י ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה. ולא נסכים:

רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כתב הר"ב ורבנן אמרי ירעו כו' ויביא בדמי כו' והתערובות אוכל כולם בתורת בכור בעל מום וכדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ח דזבחים ע"ש:

משנה ט

[הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו. אתאן כרבי יוסי בפרק דלעיל משנה ז' דס"ל דשוחטין פסח על היחיד והלכה כמותו וא"נ אפילו כרבי יודא דאמר אין שוחטין פסח על היחיד וכגון שהמנה עליו אחרים וכדהתם במשנה ד' ועיין מ"ש לקמן במשנה י"א]:

ופטורין מפסח שני. פירש הר"ב דממ"נ בראשון נמנו וכן לשון רש"י רוצה לומר בזה שנשחט ראשון. וא"נ באחד מן הנשחטים כאחד אלא שאין ידוע איזהו כדי שיהיו רשאים לאכול ממנו:

לא אמר להן כו' אין אחראין כו'. כתב הרמב"ם אף ע"פ שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב בכסף משנה דנ"ל דמיתורא דמתניתין למד כן. דאל"כ מאי קמל"ן. פשיטא. ע"כ. ולי נראה לו עוד ראיה דבברייתא אמרו מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. שנאמר (משלי יז כח) אויל מחריש חכם יחשב ואי איתא דבכה"ג דברים שבלב הוו דברים שתיקותיה מאי תהניא ליה:

משנה י

שנתערבו פסחיהן. ברור הוא כי זה התערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח. הרמב"ם:

אחד מאלו בא לו אצל אלו. כתב הר"ב דאמרינן בברייתא בגמ' דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים. ויליף מדכתיב (שמות יב ד) ואם ימעט הבית מהיות משה. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין. ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור. ועיין לקמן:

של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה. פירש הר"ב שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו. לאפוקי אם חבורה אחת שבהן של ארבעה אפשר שיתחלף פסח שלהן לחבורה חדשה שנתחדשה מהארבעה שבאו מן ארבע חבורות של חמשה ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים. והא אמרן בלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים. ועיין לקמן:

משנה יא

זה ממנה עמו אחד מן השוק. פירש הר"ב שאם בא להתנות כשהן יחידים כו' הרי מניח את פסחו בלא בעלים אבל כשממנה עמו אחד מן השוק קודם לכן הרי יש כאן בעלים. ואע"ג דליכא אחד מבני חבורה הראשונים. ולעיל אמרינן דדוקא של ה' ה' אבל של ה' וד' לא. משום דאין אחד מבני חבורה ולא אמרינן שימנו עמהן א' מן השוק קודם שיתנו, ויהיו גם כן של חמשה. מפרשינן בגמרא דמתניתין דלעיל כר"י דס"ל דבעינן דוקא אחד של בני חבורה יהא קיים עליו. ולהכי לא מהני לעיל, שימנו עליו אחד מן השוק. והא דמהני הכא משום דר"י לטעמיה דס"ל בפרק דלעיל משנה ז' דאין שוחטין את הפסח על היחיד הלכך מעיקרא לאמנויי אחריני בהדיה קאי. וכאחד מבני חבורה דמי. ולא קשיא דמתניתין דהכא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כר' יוסי דלא כר' יהודה. דלר' יוסי נמי דינא הכי דמפורש בברייתא דאיהו ס"ל דאין צריך שיהא אחד מבני חבורה דוקא אלא שלא יהא בלא בעלים כלל. ולא עוד אלא דבמתני' דלעיל אפי' של ה' וד' איכא נמי תקנתא למנות אחד מן השוק. ומ"מ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ העתיק מתני' דלעיל כלשונה משום דהך פלוגתא דבלא בעלים לא תניא בפלוגתא דפרק דלעיל כלל. והויא מחלוקת בברייתא וסתם במשנה דהלכה כסתם. ומ"ש הר"ב והא ליכא למימר שימנה וכו' קודם שימשוך. וכ"כ רש"י בכאן. וקאי נמי אמתניתין דלעיל ונטרו לה עד הכא. משום דהכא הוה אמינא דלא מטרחינן ליה שימנה אחד מן השוק:

אם שלי כו'. וכמו כן יאמר השני לחבירו. הרמב"ם:

משנה פסחים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב