תוספות יום טוב על פאה ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

[*מלבנות. פי' הר"ב בשביל שעשויות וכו' קרויין מלבנות ולקמן אכתוב טעם אחר בשם הר"ש:

מכל אחת ואחת. והר"ב העתיק מכל אחד ואחד וכן הוא במשנה דפוס בבלי וירושלמי וגירסא נכונה היא שאף ששם הרבים בלשון נקבה מלבנות עם כל זה שם הנפרד מלבן לשון זכר]:

ומודים בית שמאי לבית הלל. ואשכחן כהאי גוונא בפרק ה' דשביעית [משנה ד'] ובמשנה ט' פרק קמא דשבת [*ועוד אחרים] ואע"ג דאין הלכה כבית שמאי ולא נ"מ בהודאתם. וגדולה מזו בפרק ה' דתרומות משנה ד' דפליגי ר"א וחכמים אליבא דב"ש וכן בפ"ב דאהלות משנה ג' ועיין רפ"ק דשביעית:

ראשי שורות. לשון הר"ש למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות. ויש לפרש דמלשון שדה הלבן [הוא] ע"ש כשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלים ועוד אפרש דכל שדה [חוץ משדה האילן נקרא שדה] הלבן ע"ש שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן ע"כ:

משנה בעריכה

המנמר. פי' הר"ב שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון. ומפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות ע"כ. ומעתה במשנה ד' בפרק קמא דתנן התבואה והקטניות בכלל הזה. ובכלל ההוא שלקיטתן כאחת ואפ"ה לא מצינו פטור מפאה השדה שלא נזדבל בשיווי וממהרת במקומות המזובלים משום דמ"מ כל קלח וקלח לקיטתו כאחת. ואין גרעין מתבשל קודם לגרעין והכי נמי בפ"ב גבי אינו מפסיק לאילנות. וזה ידוע שאילנות שהן אפי' ממין אחד אינם מתבשלים כאחד. אלא דלקיטתן כאחת היינו לאפוקי תאנה וכיוצא בה שלקיטת פירות האילן האחד אינם כאחת וראיה לדברי מהירושלמי שהביא הר"ש במשנתנו לענין שבת וחרדל שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן וכו' על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע"כ הא קמן דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחין. [*ועיין לקמן בד"ה מכל אחד וכו' דר"י פליג והכי קיימא לן ומדשמואל נשמע לר"י שא"א לומר שחלוקים הם במציאות]:

רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד. פי' הר"ב כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר וכו' והוא לשון הר"ש. והוא שיטת הראב"ד בהשגותיו פ"ג מהמ"ע שכתב שהמחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. וכתב עוד וז"ל מ"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים ע"כ. ועיין במשנה ד'. ואע"ג דלהרמב"ם בחיבורו שטה אחרת בכל זה אני לא באתי להלאות המעיין בפירושים שונים כשהמשנה מתפרשת ע"פ פי' הר"ב ז"ל:

[*בשנים או בשלשה מקומות. כך מצאתי הגירסא בספרים אחרים והכי מייתי לה בש"ס מס' נדה פרק בא סימן דף נא ושם הגירסא בשנים ובשלשה מקומות ונראין אלו שני הגירסאות דמה טעם יש לומר דדוקא בשלשה אלא ודאי דלאו דוקא והלכך הנכון לגרוס נמי בשנים ואורחא דמלתא נקט. ואין להקשות השתא שנים שלשה מיבעיא]:

מכל אחד ואחד. ולשון הר"ב מכל אחת ואחת בירושלמי הביאו הר"ש שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי ייסא בשם ר' יוחנן מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח. על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה ע"כ. והר"ב מפרש טעמא דמתניתין כרבי יוחנן הלכך הגרסא הנכונה אחת ואחת. ומאן דגרס אחד ואחד. אליבא דשמואל גרס הכי: ומ"ש הר"ב כאילו כל ערוגה שדה אחת עיין בכלאים פ"ב משנה ט':

משנה געריכה

[*המחליק. פירוש הב' שפי' הר"ב שהוא כמו המחלק קשה שאין עולה זה הפירוש בפ"ד דשביעית משנה ד']:

נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נוטל מאחד על הכל על מה שליקט ועל מה ששייר כמו שכתבתי בשם הראב"ד. דהתם לח ויבש והכא שוק וגורן. והיינו דבירושלמי מחלק הכי אמר רבי ייסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים לא. ופי' בכ"מ מהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהיו שני מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיהה כלומר מי שמעינן ע"כ. [*ועיין מה שכתבתי בשם הר"ש בפרק א' משנה ד' בד"ה ומכניסו לקיום וכו']:

באפונין. פי' הרמב"ם זרעונים [*כלומר אותן אפונים שהן זרעונים והיינו אפונים השופים לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואין חייבין בפאה] ועיין בפרק ג' דכלאים משנה ב':

המדל. פי' הר"ב שדולה ושולף וכו'. [*ומ"ש הר"ב ותנן וכו'] בפרק רביעי דשביעית [*משנה ד' ואינו כלשון הזה. וע"ש וגם] עוד מפרש הר"ב בענין אחר:

והמחליק מאחת יד וכו'. כתב הר"ב שהרמב"ם פירש מאחת יד ממקום אחד וכו'. לדבריו הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד"א. וטעמא דמילתא כתב בחיבורו פרק שני מהמ"ע הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:

משנה דעריכה

האמהות של בצלים חייבות בפאה. וכתב הר"ב דלא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק. ומכל מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו. אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה מה שאין כן ספיחי סטיס שכתב הר"ב בפ"ק משנה ד' שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק:

משנה העריכה

בזמן שלא שייר. לשון הר"ב כלומר אם לא התחיל וכו' אבל אם התחיל וכו' שנשאר מן השדה. פירוש לפירושו שנשאר מן השדה רוצה לומר שנשאר למוכר כלומר אחר שהתחיל לקצור קודם שמכר נשארו לו גם כן בקרקע מה שלא קצר או לא נלקט ולא מכרן הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו. הלכך אמרי' דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מסוף פ"ב דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר כלום. ותחלת דברי הר"ב כלומר אם לא התחיל. אינו חוזר על הא דנקט ממתניתין בזמן שלא שייר. דכי לא שייר לא מהני אתחלתא דקצירה לחיובי למוכר כמו מתני' דלעיל אלא הר"ב בא לכתוב פסק הלכה. ותיבת כלומר שכתב לא לאסבורי פירושא דמתני' כהוראת תיבת כלומר בכל מקום אלא לפי שבמשנה אינו מחלק אלא בין שייר ללא שייר אהא קאמר דלאו דוקא לענין הלכה אלא כלומר אם לא התחיל וכו' אפילו כי שייר מכל מקום הלוקח נותן פאה על מה שלקח. אבל אם התחיל וכו' ושנשאר וכו' כמו שפירשתי בעל השדה וכו'. ועל פי הדברים האלה עולים דברי הר"ב כסוגית הש"ס דחולין פרק ראשית הגז דף קלח וכפרש"י ורמב"ם והר"ש:

משנה ועריכה

בית רובע. פי' הר"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע"כ. ועיין בפי' הר"ב במשנה ט' פ"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס"ד. ובירושלמי מ"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:

העושה סאתים. פי' הר"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור בפרק המקבל [דף קה.] ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע"ג דרבי טרפון ור"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר"ב כתב הר"ש ע"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:

ששה על ששה טפחים. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר"ש כדתנן (בר"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים:

רבי עקיבא אומר וכו'. אע"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר"ע וכן בפ"ט דשביעית [משנה ה] וספ"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ"ק משנה ה':

כל שהוא. כתב הר"ב דסבירא ליה פאת שדך כ"ש. וסיים הר"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ"ק דנדרים (דף ו) וכן בסמ"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ"ב מהלכות מ"ע. ומ"ש הר"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ"ש. והרמב"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ"ב מהלכות מ"ע כרבי עקיבא אע"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין דף קל דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ"ק דנדה:

ובבכורים. כתב הר"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב *)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס"פ לא יחפור (דף כז.) על פי' רש"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש"י דל"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ"ע. ומ"ש הר"ב] וה"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר"ש ואע"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע"כ:

ולכתוב עליו פרוזבול. מ"ש הר"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס"ד בסוף שביעית. ומ"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס"ד:

אחריות. מפורש במשנה ה' פ"ק דקדושין:

משנה זעריכה

[*הכותב נכסיו שכיב מרע. עיין במשנה ו פ"ט דב"ב]:

משנה חעריכה

רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'. ל' הר"ב ומוקמי' דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים וכו'. ולשון התוספתא הביאה הר"ש אעפ"י שאין לו וכו' ולפיכך מ"ש הר"ב בדברי ת"ק שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וכו' ואפי' אין לו שום נכסים וכו'. משמע דכל שכן דאם יש לו עוד נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא"כ בדברי ר"ש הוה ליה לפרש ביש לו נכסים כי היכי דלא נימא דכי פליג ר"ש באין לו נכסים אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לת"ק דמוקמינן כל נכסי אמקצת נכסים וחוץ על מה ששייר וגם העבד בכלל השיור כיון דנוכל לקיים כל נכסי אמקצת נכסים מלבד השיור עם העבד. ור"ש לעולם קאמר דיצא בן חורין. וי"ל שדעת הר"ב שסברת תנא קמא שלעולם נותנת הסברא שמשייר העבד והלכך לא מיבעיא ביש לו נכסים שנוכל להעמיד דבור כל נכסי באותן נכסים ואז ודאי הוי השיור בעבד עם הקרקע כל שהוא ששייר אלא אפי' אין לו נכסים אחרים והוה לן למימר דעל כרחין מוקמינן דבור כל נכסי בעבד להכי שפיר פירש הר"ב בדברי ת"ק ואפילו אין לו וכו'. ודעת הר"ב בסברת ר"ש דסבירא ליה דלעולם הסברא נותנת לעשותו בן חורין דלמאי קאמר ליה המתנה. אלא ודאי שנתכוין לשחררו. והלכך אי יש לו נכסים אחרים והשתא ודאי האי דקאמר חוץ שנאמר דלא נתכוין בלבד לאותו קרקע כל שהוא אלא ביטל דבור כל נכסי. מכל מקום איכא למימר שביטל דבור כל נכסי באותן נכסים אחרים אבל לעבד עצמו לא ביטל דא"כ לא אהניא כלל דבורו. והסברא נותנת לסברת ר"ש שלעולם נעמיד דבריו שכיון לשחררו. אלא אפי' כשאין לו נכסים אחרים. וכי אמר חוץ דאתי ובטל דבור כל נכסי מלבד מה ששייר בהדיא הוה אמינא בהכרח הוי העבד בכלל הביטול דהא לית ליה שום נכסים אחרים להכי שפיר פי' הר"ב גם בדברי רבי שמעון כשאין לו וכו' דביש לו נמי פשיט ליה טפי דהוי משוחרר לדברי רבי שמעון ודברי הר"ב בפירוש הת"ק הם מועתקים מפירוש הר"ש ז"ל: