תוספות יום טוב על נזיר ה
<< · תוספות יום טוב · על נזיר · ה · >>
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש וכו' משום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתא במכילתין. וכן משום פלוגתא דב"ש וב"ה דבסמוך. גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו'. תוס':
הקדש טעות הקדש. פירש הר"ב דילפינן מתמורה כו' ובגמרא פרכינן מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא [בתמיה] אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה. ה"נ לכי מגליא מלתא. ומסיק [כפירוש התוס'] דשאני תמורה דליכא לפרושי מלתא בענין אחר כלל ממה שאמר זו תחת זו לחצי היום אבל הכא יש לנו לפרש דבריו דמתחלה נתכוין להקדיש ל"ש שחור ל"ש לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון אפילו על הלבן חל ההקדש ע"כ. ועיין לעיל רפ"ב:
חבית של יין שתעלה כו'. מסיק בגמרא במקום שהיין שם ביוקר מן השמן ואפ"ה קאמרי ב"ה דאינו קדוש אע"פ שמה שתעלה בידו הוא פחות מדמיו מדמי מה שנדר והוי דומיא דדינר זהב וכו'. וא"ת למאי איצטריך למתני חבית כו' ונ"ל דהואיל ושמעינן קדוש קדושת הגוף וכן קדוש קדושת דמים. אשמועינן נמי דדבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דהכי הוה דינא דמקדיש יין או שמן סתם דאע"ג דראוי למזבח אפי' הכי סתם הקדש לבדק הבית וימכר לצריכין והדמים יפלו לבדק הבית. וכדתנן במשנה ח' פ"ד דשקלים. ואין לחלק דהתם דוקא משום דהקדיש כל נכסיו. שהרי הרמב"ם כתב בהדיא בפ' ה' מהלכות ערכין. המקדיש את בהמתו סתם. או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה וכו':
מי שנדר בנזיר כו'. פירש הר"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ"ג:
מונה משעה שנדר. פי' הר"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר"ב לדברי החכמים דס"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה' נזירות. וי"ל שהר"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה"נ לא כר"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא:
בהמה. עיין מ"ש במשנה דלקמן:
תצא ותרעה בעדר. אע"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס':
אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו. לשון הר"ב בתמיה משמע דה"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר"ב הכי מפרש למתני' דה"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ"ה ובסוף פ"ג דכריתות. נ"ל:
אלא כתוב כו'. לשון הר"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ"ש הר"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ"ש הר"ב בריש פרקין:
והלך להביא בהמתו. מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר"ל ג' בהמות המחויבות לו. לשון הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ב מהל' נזירות כתב והלך להביא קרבנותיו כו' מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן. ע"כ. ואפשר שהמשנה נתכוונה להורות זה שאפילו לא נגנבה אלא אחת ולפיכך שנאן הכל בלשון בהמה אחת:
הרי זה נזיר. פירש הר"ב דנולד הוי. וכתבו התוספות דנולד דלא שכיח הוא וכן חורבן הבית כשהיה קיים בשעת הנזירות. ועיין במשנה ב' ג' פרק ט' דנדרים ומ"ש שם:
היו מהלכים. פי' ששה שהיו מהלכים כו'. כמ"ש הר"ב במשנה ז':
שאין אחד מכם נזיר. משמע שאין אחד מהם נזיר וחבירו מיהא הוי נזיר. ולא שאין [בשנים] הראשונים שום נזיר דא"כ לר"ט ליהוי נזיר שהרי שניהם אינם נזירים לדידיה ושפיר הוה חשוב להפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תני תו. שאין שניכם נזירים. שאין כולכם נזירים. דאי אמר הכי הוה ודאי נזיר לר"ט. שהאמת הוא שאין שניהם נזירים ולא כולם נזירים. תוס':
ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. גמ'. מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר א"נ לאו פלוני הוא אהוי נזיר. ומאי לא נתקיימו דבריו. לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ופירש"י דה"ק ב"ה לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים. ע"כ. והתוס' פירשו דמיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עקרים ע"כ. והרמב"ם כתב וז"ל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא היה] אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות. והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו עכ"ל. ונתקיימו דבריו. אע"פ שבגמרא לא פירשו כן. הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי. הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ'. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ':
אינו נזיר. פירש הר"ב דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כו' ורבי יהודה היא כדפירש הר"ב במשנה ח' פ"ב. ופי' התוס' דפלוגתייהו דמתני' אליבא דב"ה היא. [ועיין מ"ש במשנה דלקמן]:
הרי כולם נזירים. פי' הר"ב ולב"ה הוי נזירות ספק וכו' ספק בריה בפני עצמה. לכאורה משמע ששלש ספיקות בדבר. וליתא שכך אמרו בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם חיה. אם בהמה. כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ב דבכורים אבל לשון התוס' [ריש דף ל"ג] שאין זה לא חיה. ולא בהמה. דמשמע בריה ולא יכול להרביעה לא עם חיה ולא עם בהמה ע"כ. [וברפ"ה דכריתות אדאיתא התם לאתויי דמו של כוי ופרכינן איצטריך קרא למיסר ספיקא ומשני אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. פירשו התוס' דר"ל שאינו לא חיה ולא בהמה. דאי הוה או בהמה. או חיה. לא איצטריך לרבויי דמו דלא כההיא דאמרי' בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אי מין בהמה אי מין חיה. דהתם הוה. או מין חיה או מין בהמה. מדקאמר ולא הכריעו ע"כ] ועיין בסוף פ"ב דבכורים במשנה. ועוד כתבו התוס' וז"ל וכולה ר"ש אליבא דב"ה מסיק לה. דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב"ה. אע"ג דאין ספיקו עומד להתברר כו' וששה הראשונים נזירים מספק כו' והשלשה האחרונים ג"כ אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהם שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי במילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים. ושמא ר"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות. וזהו אמת שהאחד מהם ודאי נזיר. וגם יש לספוקי דשמא ר"ל אם יש אחד מכם שידע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע. מש"ה נזיר מספק. וכן האחד שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר. דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר. וכן השלישי שאמר שכולכם. יש לפרש דבריו שכולכם נזירים ודאים ולא אמר כלום. וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות. לכך כולן נזירים מספק וצריכין להתנות. וצ"ע אמאי לא תני תו [שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דר"ט דא"כ לא הוה אמר ר"ט אין אחד מהם נזיר כדפי' לעיל. אבל הכא מצי למתני עכ"ל. וי"ל דאיידי דלעיל לא מצי למתני משום פלוגתא דר"ט. הלכך ה"נ לא תני תו. אבל הא קשיא דארבעה הוי מצי למתני הכא. דהא ששניכם נזירים דתנא לעיל לא תני ליה הכא דבר שכנגדו ואי אמרת שכולכם נזירים דתנא הכא קאי על הששה בלבד והוי כנגד ששניכם נזירים דלעיל א"כ לא תני שכולכם נזירים דומיא דלעיל דקאי אכולהו. ובאמת שלא מצאנו מספר ששה) מתרבה בלשון הקדש. [אך ראיתי במסכת מכות פ"ב משנה ד' ששתן קולטות א"כ יתכן שיאמר לנכח ששתכם כמו שבמספר שלשה נאמר בפ' בהעלתך צאו שלשתכם] ותרתי שכולכם נזירים לא ניחא ליה למתני. ובענין הספיקות שכתבו התוספות. בשלשה האחרונים. ופירשו שהספק מחמת אותו שעליו הוא נודר שאינו יודע בודאי בעצמו אם הוא נזיר. אפשר לי לומר דבלאו הכי ספיקא הוי והיינו מצד המדיר שזה שהוא מדיר ואומר אם הוא נזיר. לפי שחושב שבודאי הוא נזיר וזה אינו שאע"פ שהוא נזיר אינו אלא מפני הספק וכי הזיר הוא לא נתכוין אלא לודאי. והוי דומיא דראשונים. שהאומר שזה חיה נתכוין לומר שודאי חיה הוא ואינה חיה ודאית. אלא ספק חיה. ומה שנחייבהו בנזירות הוא מפני הספק דמחית אינש נפשיה לספיקא. וכן האחרונים בעצמן זה שאומר שאחד מכם נזיר נתכוין לומר שודאי נזיר הוא ואינו אלא נזיר ספק ונחייבהו מפני הספק ועכשיו ספק כל התשעה שווים הם. וכל זה לדברי הר"ב והתוס'. אבל פירושם דחוק לומר דכולה מתניתין ר"ש הוא ודלא כהלכתא. ובפירוש המפרש בגמרא כתב ואמר לנו המורה דהך סתם מתניתין דהכא. מתוקמא אפי' לב"ה. דע"כ לא פליגי ב"ה עלייהו דב"ש דלעיל. אלא בטעות הקדש. אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה. או מין בהמה וכו'. אפילו ב"ה מודו דהוי נזיר. והרתיע לאחוריו נמי לב"ה הוי נזיר גמור ע"כ. וגם זה אינו נראה דא"כ ר' יהודה דפסקינן כוותיה בפ"ב דלא כהלכה. ועוד סתם מתני' דפ"ב דטהרות דתנן ספק נזירות מותר דלא כב"ה. אבל נראה כפי' הרמב"ם שכתב וכבר נקדם לך בפ' [ב'] מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו'. ולפי' חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר כו' שכבר אמר אמת במקצת ע"כ. והוסיף ביאור בחבורו פ"ב מהלכות נזירות. וכל הדרכים האלו בעניני המצות. ולא בטבעו ותולדתו וכו' ע"כ. כלומר וזה אמת ודאי שיש בו דרך חיה. ודרך בהמה כו'. ונמצא שהוא נזיר ודאי ולא בא זה בכלל דלא מחית אינש נפשיה בספיקא: והאי דקתני ענבים לאפוקי מר"א דאמר אפילו עלין ולולבין. רש"י:
הראויה כו'. כתב הר"ב דכבשה אינה ראויה וכו' היינו בנזיר דכתיב ביה כבשה וכבש ואיל. אבל בעלמא ראויה היא לשלמים:
ומשלח תחת הדוד. פי' הר"ב של שלמים ואם שלח תחת חטאת יצא. בגמ' יליף לה מדכתיב זבח:
ואם גילח במדינה. כתב הר"ב ואע"ג דכתיב פתח אהל מועד כו' עד שיהיה פתח כו'. הכי דריש אבא חנן בברייתא ודרשא דלעיל דבשלמים הכתוב מדבר סתם ברייתא היא ותפיס הר"ב לתרוייהו וכן הרמב"ם בפ"ח מה"נ משום דס"ל דהכל במשמע [וכאשר הגהתי בדברי הר"ב כן הוא בגמרא]:
במדינה. פי' הר"ב בירושלים. עמ"ש במ"ג פ"ק דשקלים:
ואם גילח במדינה היה משלח כו'. כן גירסת הספר וכן בסדר המשנה דבבלי וירושלמי והכי ס"ל רבי יהודה בברייתא טהורים כאן וכאן היו משלחים. טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות. ותמה הכ"מ ואמאי לא פסק כחכמים דפליגי בברייתא [והביאם הרמב"ם בפירושו] וסברי דאינו משלח אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד וכן הוא סתם מתני' ע"כ. וזהו כנוסחא אחרינא והיא נוסחת הר"ב ג"כ. וכן פסק הלכה. וכן נראה שהיא נוסחת הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו נראה לי שתפס הנוסחא שבספרים דלא גרסי' לא:
הכל משלחין. כתב הר"ב טהור וכו' וטמא במקדש. ויליף לה בגמ' מזבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא. והרמב"ם בפ"ו מה"נ אע"ג דפסק דשער נזיר טמא יקבר כתב שאם גילח במקדש והשליכם תחת דוד האשם יצא. והכ"מ לא כתב מנין לו. ונ"ל דמן התוספתא למד כן דאיתא התם טמא שבמדינה יקבר. הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם. דברי ר"מ. ואח"כ שונה פלוגתא דר"י וחכמים. וחוזר ושונה אם שלח תחת דוד חטאת ואשם יצא ואין אשם אלא בשל טמא. ש"מ דלד"ה יצא בדיעבד:
משנה נזיר, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב