פתיחת התפריט הראשי

תוספות יום טוב על מגילה ב

משנה אעריכה

קראה על פה לא יצא. [כתב הר"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:

תרגום בכל לשון. פי' הר"ב או בכל לשון. וזו ואצ"ל זו קתני. רש"י בגמרא. ועיין לקמן:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב"ג דמשנה ח' פ"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב"ג. אלא ש"מ דס"ל דאף רשב"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן:

ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד"ק:

והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ"ש בפ"א מהלכות תפלה. כמ"ש ב"י סי' תר"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב"ג. ולא הוי מחלוקת ואח"כ סתם. וכמ"ש הר"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע. ולרשב"ג באשורית ויונית עכ"ד. ומ"ש הר"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה"ק אבל משום מחלוקת ואח"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ"ו [צ"ל מ"ב]. ותריץ כדכתיבנא:

יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה"נ כו'. גמרא:

משנה בעריכה

ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים: . ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים:

דורשה ומגיהה. או דורשה. או מגיהה:

אם כיון לבו. פירש הר"ב לצאת. כמו שפסק ריש פ"ב דברכות. ועיין שם:

בסם פירש הר"ב שקורין לו סמא. גמ'. ופירש"י ) אורפימענט. וכ"כ הר"ב משנה ד' פי"ב דשבת:

קומוס פירש הר"ב מין שרף כו'. ועיין עוד פי"ב דשבת:

עד שתהא כתובה אשורית. בברייתא בפ"ק סוף דף ח' עד שיכתבנה אשורית. ולחד אוקימתא מוקמינן במגילה. ומכל מקום הלשונות שוים הם. ושם פירש"י עד שיכתבנה אשורית כתב אשורית הוא כתב שלנו. ע"כ. ואע"ג דלפום מסקנא דהתם אפשר לפרש ברייתא דהתם בלשון אשורית. מכ"מ אי איתא ה"ל לרש"י לכתוב כן במסקנא ההיא. ועוד אי לאו דלקושטא דמלתא פירושא דברייתא הכי הוא. מי הכריח לרש"י לפרש כלל. הלכך נראה לפרש אכתב. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב. וצריך לומר דטפי קפדינן אכתב מאלשון. ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. וכן הוא לתירוץ אחד דהתם. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון. והכא הכי קאמר. שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה. לפי שבו יוצאין אף הלועזים. להכי נקט אשורית. והוא הדין בלשון אחרת. שצריך שיהא באותו כתב עצמו ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דסבירא ליה ככתבם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית. כך נראה בעיני. אבל הב"י כתב בסימן תר"ץ שיש מדקדקים בדברי הרמב"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון. והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון. ושאין מדברי הרמב"ם ראיה ע"ש. ולדבריו צריך לפרש משנתינו ג"כ בלשון אשורית. ודאיידי נקטיה הכא. אע"ג דכבר שנאו לעיל דלועז ששמע אשורית יצא. ואין לומר דס"ל דתנא דמתניתין רשב"ג היא. ולא התיר אלא אשורית. א"נ יונית דדכוותיה ופליג אדלעיל דקורין ללועזות בלעז ודלא כמ"ש לעיל בשם הר"ן. דאי איתא דהכי ס"ל הרמב"ם והב"י לא ה"ל לפסוק במשנה ח' דפ"ק כרשב"ג. וכמתניתין דלעיל בריש הפרק. כיון דרשב"ג חולק עליה. אלא ה"ק מתני' להרמב"ם אליביה דב"י עד שיכתבנה אשורית. דביה כ"ע יוצאין אפי' הלועזים וכדלעיל. ומיהו קשיא לישנא דעכובא דהכא. דמשמע דאינו יוצא עד שיכתבנה אשורית. ולעיל תנן דללועזות קורין בלעז. ויש לומר דמשום ספר ודיו נקט הכי. והא כדאיתא והא כדאיתא. אבל לפירש"י אין צריך לכל זה דנוכל לומר דבכתב אה"נ דמקפד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם. ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון ולשון. או דבעינן הכתב של אותו לשון. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וז"ל אע"פ שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקדש ולא כתב יוני. ולא שאר כתיבות. כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל:

על הספר ובדיו. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם (ירמיה לו) ויאמר אליהם ברוך וגו' ואני כותב על הספר ובדיו. גמרא:

הספר. פירש הר"ב קלף. ועיין במשנה ג' פ"ח דשבת:

ובדיו. שהוא מעשן של שמנים. או של זפת ושעוה. וכיוצא בהן. וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש. ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו. הרמב"ם פ"א מהלכות תפילין. וכתב ב"י טוא"ח סי' ל"ב בשם ההגהות. שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו ספרים תפילין ומזוזות. ע"כ. ולפיכך הרמב"ם והרא"ש דעתם שאע"פ שבקנקנתום פסולה במי עפצים וקנקנתום שרי. ואפי' לכתחלה. ע"כ. ולא דמי דיו דהכא לדיו דתנן במשנה ד' פ"ב דסוטה:

משנה געריכה

אם עתיד לחזור למקומו. לשון הר"ב אם הוא בן כרך שהלך לעיר כו' בליל י"ד קודם עמוד השחר דמכיון שעלה עמוד השחר אם קרא יצא כדתנן לקמן. ומ"ש אע"פ שהוא בלילה בעיר. כלומר אפילו הכי אינו קורא עמהם בלילה. שחייב לקרות בלילה כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן ומ"ש אבל אם אין עתיד לצאת משם הלילה. לשון הר"ן אלא להתעכב כאן ביום י"ד. ע"כ. ומ"ש נקרא פרוז. בגמרא דכתיב על כן היהודים הפרזים. ולמאי הדר קאמר היושבים בערי הפרזות. הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. ומדפרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף. וז"ש הר"ב וה"ה לבן עיר שהלך לכרך וכו'. וזה שהקדים הר"ב לפרש בן כרך וכ"ה בגמרא. כתב הר"ן דהיינו משום דבקרא פרוז בן יומו כתיב. ומינה גמרינן למוקף. ע"כ. ומיהו מתניתין דאקדמה בן עיר שהלך לכרך איכא למימר אורחא דמלתא נקט. שדרך בני עיירות ללכת לכרכים יותר מבני כרכים לעיירות. ב"י. ומ"ש הר"ב אם עתיד לחזור בלילי ט"ו. שלא יהא שם ביום ט"ו. רש"י. ומ"ש אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ט"ו לשון הר"ן וקצת מן היום ע"כ. וז"ש הר"ב לפעמים לילי וכן הוא בר"ן. ובפירש"י נקט לכולהו לילי. לא קשיא. כמ"ש במשנה ג' פרק ח' דמסכת תרומות:

כמקומו כחובת מקומו. רש"י:

רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי כו'. גמרא אמר רבי יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף. מ"ד כולה תקפו של אחשורוש. מ"ד מאיש יהודי תקפו של מרדכי. ומ"ד מאחר הדברים האלה תקפו של המן. [ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. גמרא]:

משנה דעריכה

הכל כשרין לקרות את המגילה. פי' הר"ב לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס. גמרא ריש מסכת ערכין:

חוץ מחרש. כתב הר"ב מתני' ר' יוסי היא וכו'. כלומר ר' יוסי דמשנה ג' פ"ב דברכות ואין הלכה כמותו. ואע"ג דבמשנה ב' פ"ק דתרומות מפרש המשנה דתנן חרש כו' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כרבי יהודה. ודרבי יהודה לא אמר הקורא ולא השמיע יצא אלא בדיעבד והכי מוקים לה גמרא דברכות ודהכא. וכן מוקים למתני' דהכא כרבי יהודה ולא פסלינן הכא לחרש אלא לכתחלה אפילו הכי לא רצה הר"ב לפרש מתני' דהכא כאותה אוקימתא. משום דצריכין למדחק בפירושה כדדחיק תלמודא. דהא השתא דחרש דוקא לכתחלה הא דיעבד מוציא לא הוי דומיא דשוטה וקטן דאפילו דיעבד לא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. וזה דוחק. ועוד דמדתנן בסיפא ור' יהודה מכשיר [בקטן]. קא מחסרינן למתני' וה"ק בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה שר' יהודה מכשיר בקטן. ולכך מסתבר ליה להר"ב טפי לפרש כאוקימתא דמתני' רבי יוסי היא אע"ג דלא אתיא כהלכתא ומניח המשנה כצורתה. וכולהו בחדא מחתא נינהו. ועוד איכא למימר דס"ל להר"ב דלאותה אוקימתא הכא הלכה כר' יוסי. כי היכי דלא תקשה רבי אדרבי דהתם סתם כר' יהודה. והכא כר' יוסי. וטעמא דמגילה שאני. דבעינן בה פרסומי ניסא. וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. כמ"ש הב"י סימן תרפ"ט. שכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש. אבל כתב דמ"מ הדבר דחוק. כיון דחזינן דגמרא משמע ליה דמגילה וק"ש שוים הם. מנין לנו לחלק ביניהם:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' התוס' שהגיעו לחינוך. דאי לאו הכי מ"ט דרבי יהודה הא תני ספ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בהגיע לחינוך. ואפ"ה פוסל ת"ק ואע"ג דחיובא דמגילה בגדול אינו אלא מדרבנן. משום דכיון דקטן אינו חייב אפילו בשאר מצות אלא דרבנן הוי קטן תרתי ולא אתי ומפיק חד דרבנן. ועיין משנה ו' פ"ד:

אין קורין את המגילה וכו'. כתב הר"ב שחייב אדם לקרות המגילה בלילה כו' שנאמר למען יזמרך כבוד [ביום] ולא ידום [בלילה] והאי קרא במזמור [ל'] ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר. והמן ואחשורוש. וקריאת המגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס. והכל מקלסים להקב"ה. פ"ק דף ד':

ולא מלין. כתב הר"ב דכתיב וביום השמיני ימול. גמרא. וכתבו התוס' דדרשא פשוטא נקט וסמיך על ובן שמונת ימים דמיניה נפקא ולא לילות. אבל וביום צריך למדרש ואפילו בשבת. וכמ"ש הר"ב בספ"ג דנדרים:

ולא טובלין ולא מזין. כתב הר"ב הוקשה טבילה להזאה. דבסיפא דוהזה כתיב ורחץ במים וה"ה לזב וזבה. רש"י. וכתב הר"ב ודוקא כשטובל בשביעי כו' אבל משעבר יום ז' מותר לטבול בלילה וכדפירש"י והרמב"ם והיינו דתנן בסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה. ופירש שם הר"ב והרמב"ם דהיינו כששהה ההזאה ולא הזה בז' רשאי לטבול בלילה ולהזות אח"כ ביום. אבל הטובל בשביעי כמצותו מזה תחלה ואח"כ טובל ואין מזין אלא ביום כדתנן התם. ונמצא שלא יטבול ג"כ אלא ביום דקודם להזאה אינו יכול לטבול כשההזאה ביום הז'. וקשה אלישנא דמתני' דתנן טבילה קודם להזאה. והא הכא איירינן כשהטבילה אחר ההזאה דוקא. והרמב"ם בפ"ז [צ"ל בפ"ו] מהלכות פרה כתב אין מזין ואין טובלין אלא ביום. ובהשגות [כתב] במשנה מפרש על טבילת האזוב במים. וכתב הכסף משנה דהרמב"ם נמי בהכי מיירי ולא הוצרך לפרש. כיון דהתם אינו עוסק אלא במילוי וקידוש והזאה. ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט. ע"כ. ואומר אני דלפום ריהטא כתב כן. ולא עיין במשנה. ועוד דא"כ תקשה למתני' דהא ודאי דטבילת אזוב קדים להזייתו. לכן אפשר לי לומר דאע"ג דעסיק התם במילוי וקידוש. אפשר דאגב נקט נמי לטבילת אדם. ומש"ה אפכה לגירסא דמתני'. ומ"ש הכ"מ דבפרק י"א כתב טבילת האזוב במים והזאתו ממנו כו' אחר שתנץ כו' לא זהו העתק משנתינו אלא ההיא דסוף פרה. וכמ"ש בפירוש המשנה שם. ומיהו אע"ג דהרמב"ם אפכה. ניחא טפי לפרש הגירסא כמות שהיא. וכמ"ש התוספות דטבילה דהכא במתני' לא איירי אלא בטבילת אזוב ואתקוש להזאה דכתיב וטבל והזה. וכמו שנזכר בפירוש הר"ב דסוף פרה. ול"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ. וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום:

וכן שומרת יום כנגד יום. לפירש"י והר"ב דבטבילת אדם מיירי הא דתנן ואין טובלין. אפ"ה אצטריך למתני שומרת יום כדמפורש בגמרא. דה"א דליעבד מקצת לילה שמור ותטבול. קמ"ל. כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא. דכתיב (ויקרא ט"ו) וספרה לה שבעת ימים. ולפירוש התוספות נמי דלא איירינן עד השתא בטבילה. הזכיר שומרת יום טפי משאר חייבי טבילות מהאי טעמא:

עד שתנץ החמה. מפורש במשנה ב' פ"ק דברכות. ועמוד השחר במשנה א':

משנה העריכה

לקריאת המגילה. דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים. ולקריאת ההלל דכתיב ביה (תהלים קי"ח) זה היום עשה ה'. ולתקיעת שופר דכתיב (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם. ולנטילת לולב דכתיב (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון. ולתפלת המוספין כמוספין שויוהו רבנן. ולמוספין דכתיב (שם) דבר יום ביומו. [וצ"ע דתיפוק ליה מביום צוותו כדלקמן] [וכ"ה אדהכא נמי בירושלמי]. ולוידוי הפרים דיליף כפרה כפרה מיוה"כ דהא דכתיב (שם ט"ז) וכפר בעדו ובעד ביתו. בכפרת דברים הכתוב מדבר. כמו שכתבתי במשנה ח' פ"ג דיומא וכפרה ביממא הוא. דכתיב (שם) ביום הזה יכפר עליכם. ולוידוי המעשר. דכתיב (דברים כ"ז) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש וגו'. וסמיך ליה היום הזה ה' אלהיך מצוך. ועיין מ"ש במשנה ו' פ"ה דמעשר שני. לסמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט וכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם. ומביום צוותו לא נפקא דשחיטה כשרה בזר. ונמצא שאינה עבודה והתם להקריב כתיב. תוספת. לתנופה. דכתיב (שם כ"ג) וביום הניפכם את העומר. ולהגשה. דאתקש לתנופה דכתיב והניף והקריב. ובתרווייהו נמי א"צ כהן דמקמיצה ואילך מצות כהונה. תוס'. ולקמיצה וכו'. עד ולהזייה דכתיב (שם ו') ביום צוותו. ועיין מ"ש במשנה ח' פ"ק דקדושין [ד"ה] הקבלות בשם התוס'. ולהשקיית סוטה. אתיא תורה תורה כתיב הכא (במדבר ח') ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים י"ז) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט. מה משפט ביום [כדתנן ברפ"ד דסנהדרין [אף כאן ביום]]. ולעריפת העגלה. כפרה כתיב [בה] (שם כ"א) [ונכפר להם הדם] כקדשים. ולטהרת המצורע. זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא י"ד) גמרא. ובסדרא דנקטא מתני' אפשר לי לומר דמשום דהתחיל במגילה דמכילתין היא נקט בתרה הלל דקריאה דכוותה. ותנא בהדייהו שופר ולולב ששוים לענין שבת. ותקיעת שופר דר"ה קדים לנטילת לולב שבט"ו לחדש. וכן סידורם בכתוב. ותפלת המוספים. איידי דאתיא מדרבנן חביבא ליה ואקדמה. ומש"ה סמיך לה המוספים עצמן דלדידהו שויוה. ווידוי פרים דאתיא ליה מדרשא חביב ואקדמיה. וכן נמי וידוי מעשר דמסמוכים דריש. ולפי שוידוי פרים קדשים הן הקדים לוידוי מעשר. והדר תנא וידוי יוה"כ דמיניה אתיא וידוי פרים. וסמיכה אתיא מהיקשא. ועוד דוידוי בשעת סמיכה היא כדתנן בפ"ג דיומא. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה הלכך סמיך סמיכה לוידוי יוה"כ. והדר תני שחיטה דמינה יליף לסמיכה. וכמו סמיכה ושחיטה דא"צ כהן ה"נ תנופה והגשה הלכך תני להו בהדייהו. ותנופה היא כעין סמיכה. כדרך השנוי בסוף פ"ט דמנחות. והגשה כעין שחיטתן בצפון. הלכך אע"ג דהגשה מהיקשא אתיא. תני להו כסדר סמיכה ושחיטה. ותניגבייהו קמיצה והקטרה דדיני מנחה נינהו. והדר תני מליקה שהיא במקום שחיטה. דכבר תנא ליה. ואחריו קבלה והזייה כסדרן. והקדים השקיית סוטה לעריפת עגלה דעגלה ערופה אע"ג דכפרה כתיב בה מ"מ לאו קרבן היא והשקיית סוטה כתובה בפרשת נשא. ועגלה [בשופטים] וסיים בטהרת מצורע. אע"ג דקדים בתורה להשקיית סוטה. כדי לצאת בטהרה. כאותה ששנינו בסוף מסכת כלים:

ולמוספין ואע"ג דתמידי השחר קדימי [כדאיתא רפ"י דזבחים] ואין לך מאוחר לתמיד דבין הערבים [כדאיתא רפ"ה דפסחים] אפ"ה כיון שאם הקדימום קודם לתמיד של שחר. או אחרום לתמיד של בין הערבים כשרים. שפיר מצי תני דמצותן כל היום. ותמידין לא תני הכא. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות [כדאיתא רפ"ד דברכות] ושל הערבים ליתיה אלא מו' שעות ולמעלה [כדאיתא ברפ"ה דפסחים]. הר"ן:

ולטהרת המצורע. בצפרים. ועץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. רש"י:

משנה ועריכה

כל הלילה כשר לקצירת העומר. כדילפינן במשנה ג' פ"י דמנחות. דקצירת העומר בלילה. וע"ש בסוף הפרק:

ולהקטר חלבים ואברים. כתב הר"ב מותרי תמיד של בין הערבים כבר כתבתי בזה ברפ"ק דברכות בס"ד. ובפי' הרמב"ם חלבים ואמורים צ"ל ואברים. דאמורים היינו חלבים:

זה הכלל דבר שמצותו ביום. כתב הר"ב לאתויי סידור שתי בזיכי לבונה וכו' גמרא. וכרבי יוסי דמשנה ז' פי"א דמנחות. וה"ה לסידור הלחם וכדתנן התם. אלא גמ' נקט בזיכי לבונה שהיא נקטרת על המזבח ומתיר את הלחם:

שמצותו ביום. פי' ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת. הר"ן:

דבר שמצותו בלילה כו'. כתב הר"ב לאתויי אכילת פסחים וכו'. עיין מ"ש בזה במשנה ט' פרק בתרא דפסחים. בס"ד: