ספר השרשים (רד"ק)/אות הלמד

אות הלמד

לאב

"בארץ תַּלְאֻבוֹת" (הושע יג ה). בארץ צמאון ומקומות חררים ויבשים. וכתב רבי יונה, כי כן קוראים בערבי מקור הצמא והיובש: לאב"ה.

לחם

"כי לָחֲמוּ לֶחֶם רשע" (משלי ד יז) כלומר:אכלו מאכל לחם רשע. "ובל אֶלְחַם במנעמיהם" (תהלים קמא ד) "אל תִּלְחַם את לֶחֶם רע עין" (משלי כג ו). "כי תשב לִלְחוֹם את מושל" (משלי כג א) "לכו לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" (משלי ט ה). "וּלְחֻמֵי רשף" (דברים לב כד).

ויש מפרשים מזה "ושרש רתמים לַחְמָם" (איוב ל ד) וכבר כתבנוהו בשרש חמם וכל לחם הוא כלל לכל מאכל. ועל הלחם לבדו "כי לא על הַלֶּחֶם לבדו יחיה האדם" (דברים ח ג) בשש נקודות. "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד יד). אמר מה שהוא תכלית העשב כי הלחם אינו יוצא מן הארץ אלא על ידי סבות קדמוהו. וכן "צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶמַח" (הושע ח, ז). לפי שתכלית הצמח הוא הקמח אף על פי שיש ביניהם פעלים יצא מפועל אל פועל עד שיגיע אל התכלית והוא הקמח, ואינו התכלית האחרון, כי התכלית האחרון הוא הלחם במה שיאות אל האדם. והורגל הלשון הזה על הלחם יותר משאר המאכלים לפי שהוא עיקר מאכל האדם.

ונופל על הבשר לבדו "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח ב). וכן "אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא ח). וכן "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז).
ומשקל אחר: "וּלְחֻמָם כגללים" (צפניה א יז). "וימטר עלימו בִּלְחוּמוֹ" (איוב כ כג).

"לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכַל" (ויקרא כא כב). כולל הבשר והתרומות.

לטא

"וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא ל). הוא מין ממיני השרצים ופירש רש"י לניגרמוש"א בלע"ז.

לטש

"לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד כב). מחדד. "לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ" (שמואל א יג כ). וכן "יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי" (איוב טז ט). יחדד. והכבד "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ" (תהלים נב ד).

לעט

"הַלְעִיטֵנִי נָא" (בראשית כה ל). האכילני. ובמשנה (שבת קנה, ב) "אין ממירין את העגלים אבל מלעיטין אותן" ופירוש "איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה" כמו שמפורש במסכת שבת (שם). ואמרו עוד (חולין נט, ב) "או שהלעיטה חלתית או שאכלה הרדופני". והוא פעל עמד.