פתיחת התפריט הראשי

תולדותעריכה

תרל"א

ב"ה אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה. ועשק ושטנה הם ימי המעשה ובשבת הבאר שנקרא רחובות עכ"ד ז"ל. וודאי שיש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחי' הדבר ורק שנסתר ע"י הטבע והחיצוניות כי ע"ז נברא העולם להיות חיותו ית' בתוך מ"ב והאדם ידע ויברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה ופי' ז"ל במקום שמרחיבין אותה. כי זה בחי' תורה שבע"פ להביא אור התורה להמעשה גשמיי ג"כ וזה שכ' במד' כי רחובות נגד ס' דברים שכ' כי ירחיב כו' והוא התרחבות הקדושה גם תוך הטבע כנ"ל. וזהו הי' כל עבודת האבות להתגלות אור התורה הצפון במעשה בראשית. גם מה שטעה יצחק במעשה עשו שסבר שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להש"י. כמו ששאל לו האיך מעשרין המלח ותבן. ג"כ הפי' כנ"ל כי מעשר הוא התרוממות הכל להש"י ע"י המעשר כמ"ש [בס' נ"א] פי' ר"ה למעשר בהמה ע"ש ומלח הוא הדומם מדריגה שפלה לכך כ' להטביל במלח להעלות גם הדומם. וכן התבן נתרומם ע"י הפרשת החטה שהוא שומר לפרי. ורצה להטעות לאביו כי יש לו להעלות גם דברים הרחוקים מהקדושה כנ"ל. וזהו הי' ענין יצחק שכ' הלוך וגדל כו' מאוד. כמ"ש מאוד זה יצה"ר מה"מ. [ע"ש בזוה"ק ע"פ ויחרד כו' חרדה כו' עד מאוד כו'] כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שהוא כנ"ל:

ובחי' המטעמים הוא ג"כ לקרב עניני עוה"ז להש"י ומה שהוא יותר מרוחק יותר נייחא לעלות להש"י. [כי במקום הנסתר לא יש רק הטעם שבחי' טעמים הוא למעלה מהכל וממילא נמצא ג"כ במה שלמטה יותר והבן מאוד]. ולכך ביעקב שלמעלה מהטבע לא הי' לו זה רק ע"י שרימה את יצחק בהברכות ע"פ רוה"ק של רבקה הי' עלי' כמטעמים שצוה לעשו כנ"ל. [ וז"ש הקול כו' והידים כו' וזה עליות הגשמיות לבחי' הקול כנ"ל]:

ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ"ר להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהי' לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל:



תרל"ב

ב"ה אא"ז מורז"ל הגיד ענין הבארות לחפור למצוא הארה הגנוזה הנסתרת בגשמיות וחיצוניות. ורחובות היא בשבת כו'. כי בשבת מתפשטת כח הנקודה הפנימיות להאיר גם אל החיצוניות. וזה הרחיב ה' לנו שמתרחב הנקודה הגנוזה שיש בכל דבר שמשם עיקר החיות. ושמות הבארות עשק ושטנה שבימות החול אף שנסתר עכ"ז ע"י השתדלות בלב ונפש וגם להיות שונא מוחלט ליצה"ר עי"ז נוכל ג"כ למצוא הארה הגנוזה כנ"ל. ובאמת כל עבודת אבותינו הי' לנו. כי להם הי' נגלה הקדושה ורק לדורות שנוכל למצוא הנקו' גם תוך ההסתר. גם באר לחי ראי הוא ג"כ להיות דבוק בנקודה הפנימיות. לראות הטוב. כי כל החיות רק מהשגחת הבורא ב"ה וב"ש כמ"ש וירא אלקים כי טוב וראי' זו נותנת תמיד חיות וקיום לכל נברא וזהו לחי ראי כנ"ל:

גם עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה הי' ג"כ רק עבור בנ"י לדורות. וז"ש במשנה להודיע חיבתו של א"א. פי' כי נקודה יש בכל איש ישראל מאברהם אע"ה כן שמעתי מאא"ז מורז"ל. וכן פי' מגן אברהם שהש"י מגין על נקודה זו כו'. וע"י הנסיונות נתברר כי נקודת אאע"ה שיש בכל איש ישראל. בכוחה לגבור נגד כל הסתרות עוה"ז. שהרי עשר נסיונות הם נגד כל בחי' הסתר שיש בעוה"ז. ורק מי שבוחר בדרכיהם ורוצה בלב שלם להתדבק ולבטל עצמו אליו ית' יש לו סיוע מכל עבודת אבותינו ע"ה. וגם עקידת יצחק הי' נכלל במסירת נפשו כל זרעיו הבוחרים בדרכו ועושים כמעשיו. וזה שמבקשין זכירת עקידתו כנ"ל (שהוא כעין מסירת מודעא) מאחר שכבר מסרנו עיקר החיות אליו ית' שכל חיותינו שהי' נכלל באבינו יצחק נעקד אליו כנ"ל:

במדרש כי יש איברים שהם ברשות האדם ואם האדם זוכה גם הם אינם ברשותו רק ברשות הש"י כמו שהי' ביצחק אף שטעה לברך עשו לא עלתה בידו. והוא ע"י מס"נ באמת אליו ית' כמו יצחק בעקידה א"כ רוצה באמת שלא להיות ברשות עצמו ורצון יראיו יעשה וכן בכל אדם כפי קבלת מלכות שמים בכל יום בבקר בלב שלם להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו יוכל לפעול שלא יצא מרשות הש"י כלל ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן הש"י שיהי' הברכה ליעקב ע"י מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו. רק שיהי' הברכה בביטול כל רצונו להשי"ת כי אדם המברך בנו אף צדיק גמור יש לו נגיעה מצד שהוא בנו. ולכך הי' כאן שלא יהי רצון יצחק לברך את יעקב. וכמ"ש בזוה"ק שיתברך מהש"י בלבד כנ"ל:

גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעכ"ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל:



תרל"ג

ב"ה אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות. ורחובות הוא בחי' שבת קודש. שבימות החול עשק ושטנה כו'. ובימי המעשה זה עצמו הבאר מה שמבטלין רצון עצמו ותאות יצה"ר להכניע הכל להש"י. ויש עלי' בש"ק אח"כ. ובש"ק עצמו הבאר למצוא השגות קדושות וכ' סתמום פלשתים כו' וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י ע"י אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחי' יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. וכ' בזוה"ק כי עתה המצות שיש לכל איש ישראל בכל יום ציצית תפילין הם כדמיון הבארות ע"ש. והיינו שנתן הקב"ה חיות הקדושה בכל מעשה גשמיי ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה. אף בממון צדקה כו'. ועי"ז נוכל למצוא הארה הגנוזה גם במעשים גשמיים. כי באמת ע"י יגיעה יוכל כ"א למצוא האמת בכל מקום. כדאיתא במדרש המשל למלך שעשה מקומות טמונים ומרדו בו בני המדינה והחביאו שם ואמר המלך אנכי עשיתי מקומות הללו כו'. וכן בכל דבר גשמיי עיקר החיות רק מהש"י והוא עשה כל המטמוניות הללו. ממילא יוכל כ"א להשיג האמת גם שם. וזה ענין הבארות כנ"ל:

ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני הש"י יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה. כמ"ש רז"ל הוי ערום ביראה. פירש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר. כדמצינו אחטא ואשוב אין מספיקין כו'. והטעם שע"י התשובה חטא ע"ש. כן להיפוך. שמערים כדי לבא להאמת. כיון שע"י השקר בא להאמת מתקן השקר כנ"ל. ובוודאי בעוה"ז שנק' עלמא דשיקרא הי' כוונת הקב"ה לבוא להאמת עי"ז דוקא. וע"י נקודה אמיתית שבלב אדם יוכל לעמוד נגד חבילות של שקר. כי שקר אין לו רגלים ואין לו קיום באמת. לכך נקודה אמת מבטל הרבה שקר. וז"ש ניצוץ א' יוצא כו' ושורף כו' בפ' וישב:

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקב"ה רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקב"ה. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה. וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקב"ה. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקב"ה ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום] [וכן נ"ל פי' הזוה"ק ריח בגדיו כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' כנ"ל שבריאת העולם הוא בחי' הלבושים להיות זה מלבוש לזה כו' וזה ע"י עבודת האדם כנ"ל ע"ש]:

מה שהי' צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה ע"י שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהי' ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר עי"ז הי' הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמ"ש רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל]:



תרל"ד

ב"ה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כל מעשה אבות סי' לבנים כי לא עשה שום מעשה שלא יהי' לטובת כל בנ"י לדורות. ואיתא בספרים כי יראה הבא מכח אהבה היא יראה של אמת. וז"ש יצחק בן אברהם וכ' רש"י עדות יש שאברהם הוליד כו'. פי' זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר. ופי' יראה הנ"ל הוא שיהי' יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י והוא אהבת אמת:

וכתיב וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. כי בחי' אהבה מתפשטת לכל דבר ועי"ז מתערב בו שקר. ועי"ז נולד מדת עצבות ועצלות בחי' עפר. אבל בחי' יראה של יצחק הוא בפנימיות האדם יותר ולא יוכל להתפשט. ואמר מו"ז ז"ל על ענין הבארות שחפרו האבות שיש בכל מקום נקודה גנוזה מהש"י. רק שצריכין להסיר החיצוניות לגלות נקודה הפנימיות שנק' באר מים חיים. ובימות החול נק' עשק שטנה ובשבת רחובות כו' ודפח"ח. וכ' ברחובות תתן קולה כי קול התורה מעורר תמיד לבות בני ישראל רק שצריך האדם להטות אזניו כמ"ש בזוה"ק לית מאן דירכין אודני' וכ' שמוע תשמעו בקולי [ר"ת שבת] וכ' עקב שמע אברהם בקולי מכלל שיש תמיד קול מהשי"ת והוא מעשרה מאמרות ועשרת הדברות שנתן הש"י כח דבריו לכלל הבריאה. ובשבת שבנ"י מעידין כי להשי"ת הארץ ומלואה. מתעורר קול הש"י. ובנקל להאדם לשמוע בש"ק וז"ש ברחובות תתן קולה:

ולאום מלאום יאמץ. פי' שחיזוק כל אום מכח אום השני כי וודאי מה שיש כח לעשו הוא רק מה שגונב מבנ"י. רק גם הכח לבנ"י ע"י שגוברין נגד כחו של עשו [וז"ש הוי גביר ע"י התגברות נגדו] ורב יעבוד צעיר הוא בתנאי שיהי' כל איש ישראל צעיר בעיניו כדכ' כי אתם המעט. וז"ש כאשר תריד. ולפירש"י ז"ל קשה לשון תריד. ונראה הפי' כאשר בנ"י מתגאין ויודעין ששולטין על היצה"ר ועי"ז יש לו שליטה. כי צריך כל איש ישראל להיות תמיד על משמרתו ולזכור כי אורב לו תמיד. וכ"כ במדרש על יצחק ועבודה רבה וכו' שאחר כל העשירות זכר וידע כי הוא צריך להיות עובד תמיד שלא להסיח דעת מיצה"ר. ולעולם רב יעבוד צעיר רק שלבנ"י בנקל להיות צעירים בעיניהם. ואפשר זה הי' טעות יצחק שסבר שעשו יוכל להיות צעיר בעיניו יותר. אבל האמת שמה שאדם מבין יותר ועולה במדרגה של קדושה יותר. חל עליו יראת שמים ומכניע עצמו ומתקיים רב יעבוד צעיר כנ"ל. כמ"ש מאן דאיהו רב איהו זעיר כו' וכ' יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. פי' אף שמדרגת קדושה באה אחר יראה. עכ"ז ע"י שמדבק האדם עצמו ביראת שמים אף שעי"ז לא יוכל לעלות מדרגה אחר מדרגה על זה נאמר אין מחסור ליראיו כי מה שאדם מניח על ידי יראת שמים לא יפסיד עי"ז:

ויתן לך פירש"י יתן ויחזור ויתן. כי לכאורה אין הפרש כ"כ בין ברכת יעקב לעשו שג"כ כ' משמני הארץ ומטל כו' ואיתא כי ההפרש בין יתן ליהי' ע"ש בזוה"ק. והפי' הפשוט כי בוודאי מה שבירך יצחק ליעקב בעניני עוה"ז הוא אחר השלימות. כי אין יעקב מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו כראוי בעבודת הש"י. כדאיתא וישב יעקב ביקש כו' ואמר הקב"ה לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו'. הרי שאין צדיק מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו לעוה"ב. וז"ש ראה ריח כו' ויתן כו' פי' אחר שיהי' לו שלימות הראוי ובירך אותו שיוכל לקבל גם עוה"ז שיהי' דבוק בכח הנותן. וז"ש ויתן ולא יתן שיהי' לעולם אצל הנותן שיהי' דבוק בשורש השי"ת שממנו הברכה וז"ש ויחזור ויתן כי המקבל מתנת השי"ת כראוי מעלה נ"ר ליוצרו ועי"ז נותן לו יותר. וזה פי' ויחזור ויתן שיבא בחזרה הקבלה אל השי"ת הנותן והבן:



תרל"ה

ב"ה בזוה"ק על ענין הבארות ונחך ה' תמיד כו'. ושיכולין עתה לתקן במצות ציצית ותפילין ג"כ זה. דהנה בכל דבר יש נקודה פנימיות ונק' תמיד. וע"ז נא' מחדש בכ"י תמיד מ"ב. ונק' מנוחה כי שם שורש הכל שממקום זה מתפרדין אח"כ כ"ד כפי כח התפשטות שלו. אך כפי מה שאדם דבוק בשורש מקומו הנ"ל כמו כן יכול להרחיב התפשטות זאת הנקודה. וג"כ זה אמת שכפי מה שמתפשטת זאת הנקודה יותר נפתח מקור המעיין. וע"ז נאמר ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. וכן ענין הבאר שמה ששואבין בו יותר נפתח יותר מקור המעיין כנ"ל. וזה הי' עבודת האבות לפרסם כבוד מלכותו ית'. וזה עצמו ניתן לנו ע"י המצות שאין דבר בעולם שלא יהי' בו מצוה אחת וע"י המצוה נמשך לה ממקור החיות שפע קדושה כנ"ל. ובזה מובן לשון הפסוק וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' ויאמר אבימלך לך מאתנו כו'. כי ע"י שנסתמו הארות המתפשטין ממעיין הקדושה לכן נתרחקו פלשתים. וכשחזר יצחק וחפר הבארות נתגלה כבוד מלכות שמים והכירו אבימלך וכו' האמת ונכנעו ליצחק אבינו ע"ה:

חז"ל דרשו הפסוק הצילה נפשי משפת שקר על יעקב אע"ה בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק ב"א המשקרים ע"י שדבוקים בשקר. נותנין כח וקיום להשקר בעולם. כמ"ש שמאבדין העולם כו'. אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר כמ"ש מותר לשנות מפני דרכי שלום. שמי שמכוין להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר יוכל עוד עי"ז לבטל השקר. כי עוה"ז נק' עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם ע"י השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וז"ש הצילה נפשי דיקא שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל. [וי"ל בזה סוף הפסוק שכנתי עם אהלי קדר כו' אדבר המה למלחמה כנ"ל]:



תרל"ו

ב"ה וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. דאיתא אין קורין אבות אלא לשלשה פי' אברהם יצחק ויעקב. וקשה ממ"נ א"כ ניזול בתר קמא ונקרא אב רק לאברהם. אבל טעם הענין כי כל צדיק יש לו בזכות אבותיו. אבל הג' אבות כ"א כדאי לעצמו. כדאיתא במדרש ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב כו' כ"א כדאי לעצמו. מול זה מגיד הכתוב כאן כי כל ההארות אשר השיג אביו נסתמו אח"כ והוכרח יצחק לחפור ולברר הדרך הישר בעצמו. וזהו ג"כ מ"ש ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו' כדאיתא במד' י' רעבון בעולם. פי' שיש עשרה מידות נגד עשרה מאמרות שצריכין הצדיקים לקיים אותם. כדאיתא באבות כדי ליתן שכר טוב לצדיקים כו'. ואברהם אבינו ע"ה תיקן בחי' החסד ואהבה ותיקן הרעב שהי' בימיו. אח"כ ויהי רעב אחר כו'. וכן ביעקב כו'. והאמת כי אחר כל תיקון נעשה הסתר חדש. וזהו ג"כ מ"ש ולאום מלאום יאמץ. פי' כמ"ש חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וכן הוא כל מה שאדם מתקן עצמו ביותר ניתוסף כח היצר וסט"א נגדו. ועי"ז הוא מוסיף כח לגבור נגדו. ומתעלה יותר. וזה נוהג מדריגה אחר מדריגה והבן. וכן לולי שהי' נסתר דרך אברהם לא הי' מחפשין דרך חדש אח"כ. לכן ויהי רעב כו' והוצרך יצחק לחפש לו דרך היראה והגבורה. [וכתיב אל תרד מצרימה. כי מעשה אבות עולה לבנים שלא יצטרכו לעשות הכל בפועל. פי' כי אברהם ירד למצרים ופי' בזוה"ק שהוצרך להכניס עצמו לתקן כל מקומות המסוכנים כדי לבטל הרעב שבא מסט"א ע"ש. ויצחק הי' מוכן לזה ונאמר לו אל תרד כו'. כי ההכנה לזה הי' די. וז"ש בוחר בדרכיהם כו' שכיון שמוכן למעשה אבותיו א"צ להראות בפועל ממש רק אברהם אבינו ע"ה שהי' המתקן הראשון הי' צריך להתנסות בעשרה נסיונות בפועל. וז"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. לכן א"צ עוד לירד למצרים בפועל כנ"ל]. וכן יש בפרט בכל א' שצריך לתקן כל עשרה מדריגות הנ"ל. ובוודאי אברהם אבינו ע"ה הי' ירא שמים לאמיתו כמ"ש עתה ידעתי כי י"א אתה. ומה שמדתו הי' חסד ואהבה הוא שע"י האהבה בא להיראה ויצחק ע"י היראה בא לאהבה. אבל כל המדות כלולין זה בזה. וז"ש יצחק בן אברהם כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כי בעניני עוה"ז אהבה ויראה סותרין זה לזה כי מזה שאוהב אותו לא שייך יראה. זולת בעבודת המקום מתיחדין אהבה ויראה כו'. כי אהבה אמיתית היא שמביאה לידי יראה וכן יראה אמיתית היא שמביאה לידי אהבה כנ"ל:

מ"ש אשר חפרו עבדי אביו הוא כמ"ש כרוה נדיבי עם כו'. הם עבדי אברהם כמ"ש נדיבי עמים נאספו כו'. וע"י אברהם שהי' מעיין נובע יכלו אנשיו לחפור בארות להמשיך ממקור המעיין לכל הבארות. וז"ש במחוקק במשענותם כי המתחדרין אל הצדיק יכולין להפיץ מעינותיו חוצה כנ"ל:

הפרש ברכת יעקב לברכת עשו ויתן לך האלקים ובעשו כתיב יהי' מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר. רק להיות ניתן לו מהש"י בכל עת שיצטרך וכשיהי' ראוי. כדי שלא יאכל חלקו בעוה"ז. וז"ש יתן ויחזור ויתן פי' בכל עת נתינה חדשה. וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב"ה נותן לו. מגוף הדבר הניתן. כעין מ"ש הרב הקדוש ז"ל מפשיסחא על המד' הם נושאין לי פנים ומברכין על כזית כביצה כו'. ופי' שחשוב לו המעט מצד שבא מהקב"ה ע"ש. וגם כי מה שניתן ביד האדם אינו מתקיים לעד ויש לו הפסק. אבל חלק הצדיק מסור ביד הקב"ה והוא קיים לעד. וזה שמברכין על חיינו המסורים בידך. ולעשו נאמר יהי' מושבך וכיון שנפרש מיד הנותן אין בו ברכה וקדושה. ואחז"ל הרשעים בחייהם קרוים מתים. ע"י שכל חיותם מסט"א ואינו בא להם מיד הקב"ה. וגם זה ענין פרשת והי' אם שמוע שבנ"י מקבלים ע"ע עול זה להיות ניתן להם רק אם יהיו זכאין כנ"ל:

במדרש בית יעקב א' פדה כו' יעקב פדה אברהם מכבשן האש. אף כי הי' אברהם כדאי לעצמו בצדקו. אך שורש הנסים לשנות הטבע ניתן רק לבנ"י והם מתחילין מיעקב. ואברהם ויצחק היו הכנה ליעקב ונקראו כנפי מצוה. ע"פ מ"ש בזוה"ק אורייתא ופקודין דלא איתעבדין בדחילו ורחימו לא פרחין לעילא. לכן מדת אברהם ויצחק הי' הקדמה לבחי' יעקב שהיא התורה והמצוה. ולכן הי' ניצול עי"ז שבחי' יעקב בא ע"י הקדמתו. וגם פי' פדה את אברהם כי באמת אהבה היא מדה גבוהה מאוד ויש קטרוג ע"ז איך יהי' כדאי ב"ו להיות אוהב למקום ב"ה. אכן ע"י שבא מזה האהבה תיקון האדם לבוא ע"י לתורה ומצות. זה הגנה וסניגור על האהבה שתתקיים באדם כנ"ל והבן:

בפסוק והי' כאשר תריד כו'. י"ל כי יצחק הראה זה לעשו אשר לא יקפיד על שניתן הברכות ליעקב. כי אם יהי' ביכולת עשו להיות נכנע ושפל באמת אז ופרקת עולו כו'. דכ' ורב יעבוד צעיר ובנ"י הם נק' ענוים כדכ' כי אתם המעט ממעטים עצמכם כו'. ועשו א"י לבוא למדה זו לכן אחיך תעבוד. וליעקב אמר הוה גביר לאחיך. כי לא הצטרך ללמוד הכנעה ליעקב. כי הכנעה אמיתית זה שמכיר האמת והוא שפל מעצמו. ואדרבא לימדו לחזק עצמו להיות גבור ושליט על הכל לא להיות שפל. אבל לעשו לימד דרך הכנעה שעי"ז יוכל לתקן עצמו קצת כנ"ל:



תרל"ז

ב"ה במדרש גיל יגיל בזמן שנולד צדיק גילה אחר גילה. כי ואלה מוסיף על הראשונים כי מקודם הי' תולדות הגשמיי בלבד. אבל מאבות התחיל להיות תולדות בבחי' הרוחניות להנחיל כח הקדושה לזרעו אחריו. וזהו גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. כי בתולדות יש שמחה. ובזרע צדיקים יש ב' שמחות מב' התולדות בגשמיי ורוחניי. ובפ' וכל הבארות כו' חפרו ע"א בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור. פי' בימי הם ההארות אשר חידש אברהם והיא בבחי' החסד ואהבת ה'. ובהארות אלו מצאו מים. ואלה הבארות נסתמו אח"כ. לכן הי' צריך יצחק לחדש דרך הגבורה ויראת ה'. כי בוודאי כל ההסתם הי' כדי שיצטרך יצחק לחדש דרך שלו. וכן הוא גם בפרט כל איש ישראל כשמתפעל לפעמים במדה אחת. אח"כ נופל מזאת המדריגה כדי שיצטרך לחפש דרך אחר ועי"ז מתקן כל המדות. וכל דרכי האבות הי' הכל רק עצות בעבור בנ"י איך למצוא עבודת ה' כמ"ש במד' אברהם חידש זקנה יצחק יסורים. פי' זקנה הוא כבוד כמ"ש הדר זקנים שיבה. והוא שעי"ז הכבוד והחסד שהקב"ה עושה עם האדם ונותן לו חכמה ודעת. שזקן הוא שקנה חכמה. ע"י אלה הטובות יתבייש אדם מעצמו וישוב לפני הבורא. והוא דרך האהבה. ויצחק הוא בחי' הגבורה. ואם שבאמת אין זוכין לתורה רק ע"י יסורין כמאמר הגמ'. אעפ"כ דרך אברהם קודם והוא טוב לאדם. כמאמר חז"ל טובה מרדות א' בלבו של אדם כו' ע"י הבושה מרוב הטובה שהקב"ה משפיע לו ולא יצטרך ליסורין כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות ע"י המחלוקות ומריבות עם היצה"ר. ובשבת בא ע"י מנוחה מעצמו. ולכן נק' רחובות כי הרחיב ה' לנו. כי כשבא ע"י מעשה האדם א"י להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בש"ק שבא ע"י השי"ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וז"ש כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ:

ויאהב יצחק א"ע כי ציד בפיו. הכתוב נותן טעם כי לא הי' אהבה אמיתית רק תלוי' בדבר לכן בטלה דבר בטלה אהבה. ולכן כשהקדימו יעקב בצידה אבדה האהבה. אבל רבקה אוהבת א"י בלי טעם ונתקיימה האהבה לעד. וכן כוונת המדרש במ"ש כל שהי' שומעת קולו היתה מוספת אהבה. פי' שלא הי' תלוי' בדבר. וכן אהבת המקום ב"ה לבנ"י ג"כ אינה תלוי' בדבר אף לא במעשיהם. רק בחר לו חלק ה' עמו כמ"ש עליו עשיר ישמח בחלקו. וז"ש אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו' פי' שאין טעם במה לתלות האהבה רק שבנ"י מדובקין אליו ית' בשורשם:

בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח"כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו' שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע"ז נא' בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה"ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי' הענין אף כי וודאי עוה"ז לעשו רק שצריך לבא ע"י יעקב. וז"ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי' מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ"י כמו שהי' בזמן שבהמ"ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ"כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה"ז יותר מבנ"י גם בזמן המקדש. רק שבנ"י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו'. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו'. ואילו הי' עשו משכיל הי' יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי' השפע ע"י יעקב ייטב לו יותר. וז"ש לו אביו משמני הארץ יהי' כו' ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע"י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי' לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה"ז להיות הכל על ידיהם כנ"ל:



תרל"ח

ב"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ואלה מוסיף על הראשונים שכ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. ועתה ניתוסף קיום בעולם בבחי' יצחק כמ"ש ז"ל שאברהם תיקן את העולם בבחי' אהבה וחסד. ויצחק בבחי' יראה ומדה"ד. וראינו שעיקר הבירור נעשה ע"י יצחק שממנו נבררו יעקב ועשו כל אחד להיות בפ"ע. למדנו שהיראה היא העיקר. אמנם עיקר היראה היא הבאה ע"י אהבה. ומזה נולד נקודה של אמת. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. כלומר שע"י שיראת יצחק באה מכללות אהבה של אביו. עי"ז נולד ממנו יעקב. וכל אלה הענינים צריך כל איש ישראל בפרט ג"כ לתקן עצמו שהוא עולם קטן בכל המידות. וכ' וכל הבארות כו' סתמום פלשתים. וישב יצחק ויחפור כו'. וכ"ז הי' כדי שיצטרך יצחק לתקן העולם בבחי' השייכה אליו. לכן נסתם דרכו של אאע"ה לפי שעה. אעפ"כ ע"י עבודת יצחק אבינו במדה"ד נתעורר גם בחי' אברהם. כמ"ש וישב בחי' תשובה כו'. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. לברר שאח"כ חזרו גם הארות הראשונים שתיקן אאע"ה. וכן נוהג בכל איש שאחר שמתקן עצמו בבחי' אהבה. נסתם הדרך. כדי שיצטרך לתקן שאר המידות. ואח"כ חוזרין כל הארות ויגיעות הראשונים לטוב:

ונתתי לזרעך כו' עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. וקשה הלא איתא כל אחד מאבות כדאי לעצמו ולמה תלה לו ה' ית' בזכות אברהם. אבל הענין הוא כי המתנה לדורות לזרע ישראל א"א לתלות ביצחק שהיא מדה"ד. ורצה להנהיג הכל על קו הדין ממש. וכבר ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים ע"פ מדה"ד. לכן תלאו הכתוב במדת אברהם. הגם כי הכל במשפט. אבל יש משפט שדנין האדם אם ראוי לעשות עמו חסד. וזה הוא המשפט בבחי' החסד שבו מתנהג העולם. והנה מתנה זו נתן לו המקום בחסדו ית' והגם שזכה במדת הדין ג"כ רצה הקב"ה לתת לו במדת החסד ולכן תלאו במעשה אברהם והבן. ואפשר הי' זה הטעם שהזמין הבורא ית' להיות ברכת יעקב מאביו שלא מדעתו. כי רצון יצחק הי' לברכו ע"פ מדה"ד כמ"ש רש"י ז"ל ויתן לך האלקים בדין כו'. אך דינו של יצחק א"א להתקיים בו העולם. אכן בהיותו סבור כי הוא עשו ובלי ספק ידע יצחק כי גדלה מעלתו של יעקב מעשו רק שרצה לברך הבכור. וידוע כי לפי מדרגת הנשפט הוא המשפט. והמשפט של הצדיק הוא בוודאי ביותר דקדוק כמ"ש ז"ל מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ונמצא ברכתו שבירך לעשו כפי דעתו במדה"ד. הרי הוא ליעקב במדת חסד ורחמים והבן. והי' כ"ז לטובתינו אנחנו זרע יעקב כי יעקב אע"ה בעצמו בלי ספק זכה בדין ג"כ. וז"ש לאמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. לפי הנ"ל הפי' שאיך יקח הוא ברכה המיוחדת לעשו אבל הי' לטובת בניו אחריו כנ"ל:

כבר כ' במ"א דברי קדשו של מו"ז ז"ל על הבארות עשק ושטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא שבת. סוכת שלום. ויש להרחיב הענין על פי מאמר חכמינו ז"ל ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. דכתיב הקול קול יעקב פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל. כמ"ש ויפח באפיו כו' לרוח ממללא ע"ש בתרגום. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים. המה צריכין תיקון. ונוכל לומר כי הקול נמשל לאורך הדבר כענין שנאמר לעולם שכולו ארוך פרשנו במ"א שהוא התדבקות הכל בשרשו עד שאין לו הפסק זאת נקרא אורכא דיומין. אמנם התפשטות הנקודה בכל המעשים להמשיך גם עשיי' גשמית אחר הקדושה הוא נמשל לרוחב הדבר והוא עיקר עבודת התחתונים. וכן ימי המעשה נמשך יום אחר יום וכל אחד יש לו ענין והארה מיוחדת. ובש"ק מתאספים כל השרשים של הימים לכן נקרא רחובות. ונ"ל שהוא ענין עמוק:



תרל"ט

ב"ה ויתן לך האלקים כו' במדרש יתן ויחזור ויתן. יתן לך אלהותו כו'. פי' זה דגם בעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים. אך ההפרש הוא הנתינה שבירך ליעקב שיהי' לו דביקות בקבלת השפע מיד הנותן ב"ה וזאת עיקר הברכה. ז"ש יתן ויחזור ויתן פי' שתמיד יש לו דביקות בשורש השפע. ולעשו אמר שיהי' לו הצריך לו יהי' איך שיהי'. אבל ליעקב מסר כח השפע וזה עיקר הברכה. לכן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והוא ריח ג"ע כמ"ש חז"ל. והפי' שהרגיש שיש לו דביקות בשרש העליון ומצד זה הדביקות יש עם הצדיקים ריח ג"ע. לכן שייך לו הברכה כנ"ל. לכן הוה גביר לאחיך כו' שלכולם נמשך השפע ע"י. כיון שהוא דבוק בכח השרש. הוה. לשון ציווי שיקבל עליו להמשיך שפע לכל האומות אם יהיו משועבדים ת"י. [והי' באמת כל העולם מתוקן לולי רשעת עמלק שמרד בבנ"י כמ"ש במ"א]:



תר"מ

ב"ה במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. כדאיתא על פסוק לא ימושו מפיך כו' זרע זרעך שוב מעתה ועד עולם. לכן אחר שנעשה זה הקשר של ג' האבות נעשה תיקון קבוע לזרע ישראל. דגם מקודם היו צדיקים כאדם ונח מתושלח כו' אבל הי' במקרה שנמצא אחד במשפחה. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ:

וכמ"ש כבר בעשרה רעבון שכ' במדרש ובפסוק וכל הבארות כו' שחפרו בימי אברהם. פי' בהארת הימים של אברהם אע"ה חפרו אותן הבארות. וגם ימים ממש כמ"ש כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ואח"כ נעשה רעב וסתמום פלשתים כדי שיחפור יצחק דרך חדש. וכמו כן נמצא מזה בכל פרט וד"ל:

בפסוק בהפטרה ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ולכאורה אין מובן מה רבותא זו ואלא מאי יגרום צדקת הצדיק ורשעת הרשע. אלא הפי' הוא כי השי"ת נתן אהבתו לזרע יעקב שלא עפ"י מעשיהם. כמ"ש חוהבם נדבה. והטעם כי אהבה שתלוי' בדבר בטל דבר בטל אהבה. אכן השי"ת בחר לו יעקב. הגם שהי' בעבור טוב מעשיו. אעפ"כ עי"ז זכה שאהבו המקום אהבה שאינה תלוי' בדבר. וכמו כן גרם לו עשו במעשיו שנמשך עליו שנאה לבד מעשים הרעים שבו. ודבר זה באמת אין לנו השגה בו רק שכן רצונו ית':

במדרש יעקב פדה את אברהם. אעפ"י שכל אחד כדאי לעצמו. רק הענין הוא כי מדתו של אאע"ה הי' מדת החסד. ויעקב פדה את אברהם במדת הדין. וז"ש במשל הנידון לפני השלטון כו'. והיינו לזכות לחסד במדת הדין הוא ע"י כחו של יעקב והוא מדת הרחמים. וז"ש יעקב אשר פדה את אברהם:



תרמ"א

ב"ה כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ וכמטמונים תחפשנה. נראה שיש בכ"מ מטמון וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. והנה כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה:

במדרש בית יעקב אשר פדה את אברהם כו'. וכי לא הי' אברהם אע"ה כדאי להנצל בזכות עצמו. ויתכן לומר כי אאע"ה באהבת הבורא ית' היה משתוקק להשרף ע"ד כבוד שמו. והי' לו מזה יותר תענוג מהיותו ניצל. ואין זה חידוש כאשר חכמים הגידו יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ויפה כו' מכל חיי עוה"ז. רק החומר מעכב. אבל אברהם שנאמר עליו אברהם אוהבי. בלי ספק הי' משתוקק לזה יותר מכל ימי היותו על האדמה. רק כדי שיבוא ממנו יעקב בעבור זה עצמו הי' רצון אאע"ה ג"כ להנצל וזה לבית יעקב אשר פדה כו':

בפסוק ורב יעבוד צעיר פירשנו כבר עפ"י הזוה"ק מאן דהוא זעיר איהו רב כי היתכן שיהי' נקרא יעקב צעיר על רגע אחד שיצא אחר עשו. רק עפ"י המדרש כי אתם המעט ממעטין עצמיכם. וזה אות אמת כי הם דבקים באל אמת. ועל ידי שמכירין האמת כל שנתוסף להם גדולה המה ממעטין עצמם ביותר. אבל עשו אין בכחו למעט עצמו רק לפעמים יש לו הכנעה בשקר. וזה עצמו הברכות ויתן לך כו' הוה גביר כו'. שבודאי מי שהוא שפל ומקבל עליו עול מלכות שמים הוא יכול לקבל התנשאות על כל האומות. כי כל רצון בנ"י למשול על האומות עובדי האלילים כדי לקרב כולם תחת עול מלכותו ית'. ואינם משתנים ע"י הממשלה. וזה שכ' ויתן יתן ויחזור ויתן כו'. שלא ישתנו ע"י השפעה הניתן להם:

בפסוק והרביתי את זרעך. בעבור אברהם עבדי. וכ"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. וכי לא הי' יצחק אבינו כדאי לעצמו. רק כי השי"ת רצה להרבות זרעו בעבור אברהם אע"ה ולא בעבור זכותו עפ"י מאמרם ז"ל שעלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והנה יצחק הי' עובד ה' במדה"ד וזה הי' כל ענין הברכות שסיבב הבורא ית' ע"י רבקה שיקבלם יעקב שלא ברצון יצחק. ובודאי הכל הי' נצרך שהי' צריך להיות מחשבתו ורצונו של יצחק כך להנהיג הכל עפ"י הדין. רק במעשה לא היה יכול לגמור כן. ושיתף השי"ת מדה"ר כדי לקיים העולם. וזה הי' על ידי רבקה כמ"ש בפרשת חיי בפסוק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ואיתא התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כו'. ואין נראה שיהי' זה נדרש רק לגנאי. רק הפי' שמי שתולה בזכות עצמו. הוא עובד בבחינת הדין שרוצה הכל ליקח עפ"י מעשיו כמ"ש באין בזרוע. אבל באמת אין העולם מתקיים בדין. ורק ע"י שרצון הצדיקים אלו לשם שמים. הקב"ה מסייע להם בזכות אחרים. זה השכר שלהם. וכמו כן ע"י שהי' רצונו של יצחק לשם שמים. סיבב הקב"ה מעשה זו בזכותו של אברהם. ועיין בס' שערי אורה איך רצון יצחק הי' עפ"י מדה"ד. והרמז בק"ש שאומרים בכל יום. כי פ' ואהבת הוא בחי' אברהם. והי' אם שמוע בחי' יצחק שיש ברכה וקללה. ולכן הי' הברכות עיקרים בידו של יצחק אע"ה. והרמז מ"ש חז"ל ואברכך ז"ש אלקי יצחק כו' ע"ש:



תרמ"ב

ב"ה אברהם הוליד את יצחק כו'. כבר כתבנו בענין המאמר שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך כו'. צר הקב"ה קלסתר פניו. עדות יש שאברהם הוליד. ופרשנו כי בירור אמיתת היראה הוא כשבאה מתוך האהבה. וכן האהבה הבאה מתוך היראה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שאהבה ויראה בכל הדברים המה מתנגדים זה לזה חוץ בעבודת השי"ת הם מתאחדים. והנה היראה צריך עדות כי היא יותר נגיעת האדם שירא מעונש. אבל אהבה היא אות אמת. ולכן הי' עדות שזו היראה של יצחק באה מתוקף אהבה והיא יראה של אמת. דיש ב' יראות כידוע. לכן אמרו הליצנים כי לגרמייהו עביד. וזהו מעשה האומות ולא מדריגה המיוחדת לבני ישראל. והעדות ע"ז שאברהם הוליד כו'. לכן כתיב וישב יצחק ויחפור כו' ויקרא להן שמות כו'. כלומר שחזר לעורר האהבה ע"י היראה כמ"ש לקמן באורך. ועל ב' אלו מצווין לקרוא בכל יום ואהבת והי' אם שמוע בחי' אברהם ויצחק. ובוהי' אם שמוע יש שכר ועונש והוא מדריגת יצחק לכן היו הברכות ביד יצחק:

במדרש עשרה רעבון כו'. שיש עשרה מאמרות שעליהם אמרו לתת שכר לצדיקים שמקיימין ומבררין שכח חיות העולם ע"י המאמרות. ויש לכל מאמר מכסה והסתר. וע"י הרשעים שמאבדין כו'. אם כי הי' רעב ממש. הרמז לרעבון הפנימי. ולעתיד יהי' נגלה רעבון הפנימי כמ"ש לא רעב ללחם כו'. ועתה גם הרעבון מתלבש. ואיתא במאמר אחד יכול להבראות והי' ג"כ קצת הסתר דק וזה הרעבון שיהי' לעתיד כנ"ל. וכתיב וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כי הרשעים מאבדין. והנה עיקר עבודת האבות נשאר לבנים. אך בימיהם האירו לכל העולם וז"ש אשר חפרו עבדי אביו כמ"ש נדיבי עמים. עם אלקי אברהם כו'. ואותו קצת הארה שהי' גם להם סתמו לעצמם. אח"כ וישב יצחק ויחפור כו' והאיר גם להם. לכן חזרו ונכנעו הפלשתים אצלו כמ"ש כבר מזה. והפסוק משבח האבות שגברו כל אלה הרעבון. וז"ש מלבד הרעב הראשון משמע שעודנו גם הראשון הי'. רק כנ"ל שהם הסתרות שמתקנים הצדיקים עד לבסוף שיהי' מתוקנים כל אלה המקומות הצריכין תיקון ע"י הצדיקים. וכן יש בכל פרט ג"כ כמה מיני הסתרות. לכן עשה השי"ת באדם מדות חלוקות וכולם צריכין לעבודת השי"ת. לפעמים צריכין לשית עצה ע"י היראה. ולפעמים ע"י שמחה. ולפעמים בחכמה. וכשמתקנים מעט יש אח"כ דבר אחר לתקן:

בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן. פי' שכן דרך הצדיק שאינו חפץ למלאות ביתו כסף וזהב. רק זאת הברכה שהשי"ת יתן לו בכל עת הצריך לו. לכן מארי דמהימנותא מתפללין בכל יומא על מזונא כמ"ש בזוה"ק. ובברכת עשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך כו'. אבל ביעקב כתיב ויתן שיש לו התחדשות השפעה בכל יום כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ומזה ההתחדשות נוטל הבוטח בה'. וכ"כ עיני כל אליך כו' נותן להם את אכלם בעתו:



תרמ"ג

ב"ה במדרש ורב יעבד צעיר זכה יעבוד. העולם מפרשין אם זכה יעקב. ולדעתי אין הפירוש כן דהא בעשו משתעי. ותו דא"כ אם זה יזכה יהי' הוא הרב א"כ מה ההפרש ביניהם. והפסוק בא לפרש ולא לסתום. אך הפי' אם הי' זוכה עשו הי' עבד ליעקב והוא הטוב לו ותקונו. ואם לא יזכה ויעבוד עם בני ישראל. זה מפלה שלו ודאי. וכן מצינו בברכת יצחק לעשו ואת אחיך תעבוד שהוא הברכה שלו כי בודאי יותר ברכה להיות עבד לאיש ישראל מלעבוד עם איש ישראל בפרך. אח"כ מצאתי במד' בפסוק ואת אחיך תעבוד. ג"כ זכית כו' ע"ש. וכ' ביפ"ת שרש"י פי' אם זכית על עשו רק שנדחק בכוונתו והרי הפי' פשוט כמ"ש:

בשם מו"ז ז"ל אמרו חז"ל על השבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי וקי"ל הנותן בעין יפה נותן ולכן הנותן בור יש לו דרך ע"ש. כמו כן בשבת שנקרא מתלה נותן ברכה ג"כ לקבל השבת. וכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח פרשנו כי השבת פותח סגורות ימי המעשה. ואפשר על זה אמרו פי הבאר נברא בע"ש בין השמשות. כי שבת הוא הבאר. רק גם ההכנה בע"ש ניתן משמים שהוא עת לפתוח פי הבאר שהיא הדרך לקשר ימי המעשה בהשבת. וכפי מה שאדם מגעגע לקבל השבת בשמחה כך מורין לו הדרך. שהרי גוף המתנה היא הבאר. רק ממילא המשתוקק לכנוס להשבת. ממילא בכלל המתנה גם הדרך. שבעין יפה נותן כנ"ל:



תרמ"ד

ב"ה בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. להודיע כי כל משפטי ה' וגבורתיו הכל בכח החסד. כדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. שזה עיקר החסד הטוב שהקב"ה שומר לאוהביו. כדכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. שכל הדינין והגבורות מכח החסד הם נולדים. [וזה ענין חסיד לפנים משורת הדין כלומר שפנימיות הדין חסד הוא]. ומקודם כתיב תולדות ישמעאל על פני כל אחיו נפל. ואח"כ תולדות יצחק. להודיע ההפרש שהקב"ה מתנהג עם הצדיקים. כמ"ש וידעת כי ה' אלקיך כו' שומר הברית והחסד כו' ומשלם לשונאיו אל פניו כו'. לכן ישמעאל קיבל מיד החסד שירש מאברהם ע"פ כל אחיו. ותולדות יצחק הי' יעקב אבינו. ונולד לו מיד שטנו עשו הרשע. ועבר עליו כמה יסורים. מטעם שלאוהביו הקב"ה שומר החסד שיהי' ממנו רק אחרית טובה. כי בודאי הקב"ה טוב ומטיב. אבל מכח המקבלים צריך עצות שיקבלו החסד בטוב. והוא ע"י הגבורה. וכ' מה רב טובך אשר צפנת. כי אברהם אע"ה הי' האור וכ' ויבדל שגנזו לצדיקים. לכן הי' אח"כ בחי' יצחק והוא הגניזה אשר צפנת. ונולד מזה יעקב אבינו טוב הגנוז לצדיקים [שהוא יוסף ויהודה ודוד]. וכן הענין בעבודת האדם להשי"ת שמקודם צריך האדם להשיג יראת ה'. וע"י השתוקקת האהבה זוכין ליראת שמים. וצריכין לתקן המדות אהבה ויראה. ואח"כ זוכין לנקודה של אמת שהיא מדת יעקב אע"ה. שכמו שהי' בכלל כן הסדר בכל פרט. וידוע כי אהבה ויראה צריכין בירור. ומדת האמת היא בירור הגמור. וע"ד הרמז י"ל ענין הג' בארות עשק שטנה ורחובות. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ימי המעשה בחי' עשק ושטנה. ורחובות הוא ש"ק. יום מנוחה. והוא בחי' יעקב אבינו דכתיב בי' נחלה בלי מצרים ופרצת ימה כו' ע"ש במדרש. והרמז שא"י לבוא לבחי' זו עד שעוברין מקודם בחי' עשק ושטנה. ויש לרמוז כי בבחינת אהבה יש התפשטות פסולת. וזה עשק. התעשקו עמו. לנו המים. ובבחי' יראה לא יש התפשטות. רק שהוא שטנה לשון שנאה יותר שקשה מאוד להיות ירא ה' כראוי וזה שטנה. ובמריבה זו לא כתיב לנו המים. רק שאין מניחין להיות ביראה כראוי. עכ"ז ע"י אלו באין אח"כ לרחובות. וזהו תולדות יצחק בן אברהם כנ"ל. ולכן נזכרו בתורה גם אלו הבארות. הגם כי רבו עלי'. רק שע"י אלו בא לרחובות. וכאמרם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. אף שרואה שלא מצא. אך הוא הכנה על אח"כ. כי אין שום יגיעה בעבודת ה' לבטלה ח"ו. ויש נטי' בלב. הגם שאין בכח להוציאו עוד לפועל:

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו'. ומשמע שעדיין הי' גם הרעב הראשון. והענין הוא עפ"י המדרש עשרה רעבון באו לעולם וכולן בימי אנשים גדולים כו'. כי המה הסתרות שצריכין התחתונים לתקן אותם. ולכן אברהם אבינו תיקן הרעבון ופתח פתח לעבוד ה' בבחי' אהבה. וידוע שלכל מדה יש הסתר שיש אהבה טובה ואהבה רעה כי אחר החטא יש בכל דבר תערובות. וכן בפרט בכל אדם אחר כל ענין השגה הולך עמו התנגדות והסתר. רק הקב"ה בורא רפואה קודם למכה. ואחר עבודת אברהם אע"ה בא הרעבון שהי' מיוחד שיתוקן ע"י עבודת אאע"ה. וכן הוא לעולם. לכן עובד ה' שמתרעם בראותו הסתרות שונות בעבודת ה'. לא מחכמה שאל ע"ז. כי אדרבא לטובה בא לו ההסתר באותו הזמן שכבר יש לאל ידו לתקנו. והאבות תקנו כל א' רעבון מיוחד. ולא ביטלו הרעבון רק פעלו עצות למצוא ההארות והתגלות גם בתוך הרעבון. וזה ענין מלבד הרעב הראשון ודו"ק. וזה עצמו הענין שכ' חז"ל האבות בחרו הגלות. כמ"ש צורם מכרם כו'. פי' שרצו להשאיר עבודה זו בזרעם אחריהם לתקן ולברר כבוד מלכותו ית' גם בימי הרעבון והגלות:

בפסוק ועתה שא נא כליך. י"ל כי יצחק אבינו ידע מעשה עשו. אך רצה להשיבו בתשובה. ועתה לשון תשובה. ואם הי' נגמר כן הי' מעלה כל הכלי ציד לה' והי' תיקון השלם. וזה שא נא כליך כו'. כי בודאי הכל הי' יפה בעתו כי רצון יצחק הי' לתקן כל צד הגבורה והקליפה. אך כי אין העולם יכול להתקיים במדה"ד. וכתבנו במ"א כי כך צריך להיות הרצון לתקן במדה"ד ובפועל צריכין לשתף מדה"ר. לכן לא נגמר בפועל מחשבת אבינו יצחק. ואפשר כי עשו עצמו נמי הי' מהרהר בתשובה. אך לא הי' יכול להוציאו מכח אל הפועל. לכן כ' חז"ל כי ראשו של עשו מונח במערת המכפלה כנ"ל שהי' לו רצון לשמים. וזה פעל יצחק במחשבתו אך במעשה לא הי' צריך להיות כן:

בפסוק והיה כאשר תריד כו' פרש"י כשיתבטלו מן התורה ויהי' לך פ"פ כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש רש"י ויתן לך האלקים אם תזכה כו'. אבל בעשו כתיב יהי' לך בכל גווני. והיינו שניתן ההשפעה ביד בנ"י כמו שהי' בזמן המקדש שע"י עבודת בני ישראל המשיכו השפעה וקיום הטבע. ובאמת כאשר בנ"י עומדין בצדקתם ממילא גם התמצית שכל העולם טז) ניזונים על ידיהם הוא להם ביותר מכפי דרך הטבע. ואין להם להתרעם כלל. אכן כאשר בנ"י לא עמדו במדריגה הראוי' וכ' ועצר את השמים כו'. אז יש להרשעים להתרעם. כי להם מגיע עוה"ז גם בלי הקדמת עבודה לה'. ולכן כתיב אח"כ ואבדתם מהרה פרש"י ע"י האומות. וז"ש כאשר תריד שיהי' לך מחסור ע"י נתינת השפע ת"י בנ"י. ופרקת עולו כי בנ"י נכנסו לתקן כל העולם. ולמשוך שפע ע"י עבודתם לכל האומות. וז"ש אם ערבת לרעך. שבנ"י נעשו ערבין לברר שבכח התורה ועבודתם במקדש יתברכו כל הברואים. וז"ש במד' שנק' השולמית שעשו שלום בין עליונים לתחתונים ע"ש:



תרמ"ה

ב"ה בפסוק ולאום מלאום יאמץ. לאום הוא מלכות. וכפי מה שמקבלין עול מלכות שמים כך נעשין בן חורין ממלכות בו"ד. כדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. וכמו כן מי שהוא ת"י מלכות בו"ד א"י לקבל מלכות שמים כראוי כדאיתא בזה"ק בהר מאן דכפית באחרא כו'. ולשעבודים הללו אין קץ. ולעולם כפי מה שמקבלין עול מ"ש תמיד. כן יוצאין מתחת יד סט"א. וז"ש במשנה מעבירין ממנו ונותנין עליו כו'. שב' השעבודים הם בכל איש ישראל. ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל כדפרש"י כנ"ל:

בענין הבארות. פי' מו"ז ז"ל עשק ושטנה בחי' עבודת ימי המעשה. ואח"כ זוכין בשבת לרחובות. והיא מתנה מן השמים כדאיתא על שבת מתנה טובה יש לי כו'. ונראה שלכך אין עליו מריבה וערעורים. הואיל ובא בכח עליון. וז"ש כי עתה הרחיב ה' לנו. וכ"כ על שבת פורס סוכת שלום עלינו. ואין מגע נכרי בשבת. והיא בחי' הנשמה יתירה שבא בשבת סיוע משורש הנשמה. [ואפשר שהג' בארות הם בחי' נפש רוח נשמה ובנפש רוח יש אחיזה למריבים ונשמה היא למעלה מהם]. וכ"כ באר חפרוה כו' כרוה כו' אח"כ וממדבר מתנה. משמע שכל אלה העבודות הם הכנות לקבל אח"כ המתנה הבאר עליון. כמ"ש במדרש במרע"ה ויתן אל משה כו' אחר היגיעה מ' יום ומ' לילה זכה אח"כ שתנתן לו התורה במתנה. ובימי המעשה שהוא על ידי כח האדם הגם כי הכל בעזר העליון. מ"מ אינו מבורר שהוא מן השמים. ובשבת קודש שמניחין כל המעשים בעבור השבת מתברר שהכל מהקב"ה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שע"ז אומרין בתפילת שבת יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ולכן אין על זה מריבות. ונק' רחובות כי הרחיב ה' לנו דייקא. וי"ל כי כל המריבות הי' רק ע"ז. כמ"ש לאמר לנו המים. כי הגם שמיחס הכ' לרועי גרר. מסתמא נמצא מריבות אלו בלב כל איש. שנמשך פניות בעבודת האדם כל שאינו מתברר כראוי ונגרר אחר המעשים תערובות רע. וזה נקרא רועי גרר מה שנגרר בלב האדם התפארות וגבהות לאמר לנו המים. עד שזוכין אח"כ לברר האמת והוא המנוחה כנ"ל:

בענין ברכת יעקב ויתן לך האלקים פרש"י אם תזכה כו'. וקשה א"כ מאי בעי ברכה. אך הוא כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי התחלה צריך להיות מן התחתונים להיות כלי מוכן לקבל הברכה והשפע. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ואין השלימות רק אל בנ"י. והם הכלי שמחזיק ברכה. וע"ז כתיב ה' יברך את עמו בשלום. לכן נק' השולמית. ובמדרש שובי שובי ד' פעמים על הד' מלכיות שבני ישראל נכנסין ויוצאין מהם בשלום. פי' שבכל מקום שבני ישראל שם. מבררין השלימות ושורה הברכה. ולכן הם כלים שנשתלחו משמים בכל המקומות להיות הברכה שורה על ידיהם. והם המקבלין את הברכה ע"י שמעלין ריח ניחוח למעלה. כמ"ש ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. פי' שבכל עת שיש נ"ר למעלה מעבודת בנ"י נמשך השפע לתחתונים. נמצא שיעקב אע"ה לא גזל את עשו רק אדרבה הוא מקבל הברכה לכל העולם. וז"ש לעשו משמני הארץ יהי' מושבך ואת אחיך תעבוד. פי' כי לא תחסר את המבוקש שלך. ומבוקש של יעקב אע"ה לא הי' רק שורש הברכה. ועל זה כתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ועיין בזוה"ק שדורש זה המזמור על עובדא זו של הברכות:



תרמ"ו

ב"ה בענין הבארות כ' מו"ז ז"ל כי בימי החול העבודה מבחי' עשק ושטנה ובש"ק נקרא רחובות נחלה בלי מצרים כו'. וי"ל עוד כי הג' בארות הם בחי' הג' אבות לכן בראשונה ושני' יש תערובות כמ"ש לנו המים כמו שיצא מאברהם ישמעאל. וכן בשטנה עשו מקטרג. ורחובות הוא מדתו של יעקב אע"ה נחלה בלי מצרים. והענין כי באמת צריכין לתקן בכל אופנים עד שזוכין אל השלימות. ועיקר הבאר היא התורה אבל יש דרכים הרבה איך למצוא התורה. ונק' תורת חסד. ואש דת. ותורת אמת. שע"י התשוקה ואהבה יכולין למצוא הבאר. וכמו כן ע"י יראה כו'. ואיתא בזוה"ק שעתה ע"י מצות ציצית ותפילין בכל יום יכולין לחפור אלה הבארות. ויתכן שגם אלו הם בחי' הג' אבות. כי הטלית הוא להתעטף בחסד ה' כמ"ש מה יקר חסדך והוא מדתו של אאע"ה לך לך שנמשך אחר השי"ת. ותפילין של יד בשמאל הוא מדת יצחק. ושל ראש הוא מדריגת יעקב שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. לכן כתיב ולא רבו עלי'. והיא התורה ממש כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך:

בפסוק ויתן לך כבר בארנו במ"א ההפרש בין ויתן לך למ"ש בעשו יהי' מושבך. ולבאר הענין יותר כי אמרו חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזה השלימות הוא רק לבני ישראל והוא בזכות התורה כדכתיב ה' עוז כו' בשלום. ויעקב אבינו ע"ה שהי' שורש התורה הי' כלי לקבל הברכות. והרי רצה יצחק אע"ה לברך לעשו ולא הי' יכול לקבל הברכות. והאמת כי הוא בחי' השבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי. והשבת ניתן רק לבנ"י. לכן הם יכולים לקבל הברכה. וכ' חז"ל בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וזה פי' ויתן שיהיה לו דביקות בקבלת המתנה. וכן מן השבת מיני' מתברכין כל שיתא יומין. והיינו כח השפעה ונתינת כל הימים הוא בשבת. לכן לא יש שייכות לבחי' השבת רק בנ"י בכח התורה. ובאמת מ"ש במדרש ייתן לך אלקותו הוא ג"כ כנ"ל שיש בכל דבר כח אלקות. ובנ"י יש להם דביקות בזה הפנימיות. וי"ל דבאמת קאי על התורה דכתיב אנכי ה' אלקיך זה ויתן לך האלקים כו'. ועכ"ז הברכה שיהי' דביקות אלקות גם בטל השמים ומשמני הארץ שלא יהי' נפרד ע"י הגשמיות. וזה שבחן של בנ"י שיש להם זה השלימות. [ובמד' שנק' השולמית ע"ש זה. וע"ש גם מה שדורש שרשי פתוח אלי מים. היינו שורש התורה שהי' ליעקב אבינו ע"ה. וטל ילין בקצירי שיהי' נמשך הארת התורה גם בגשמיות כנ"ל]. וזה נחלת יעקב אביך. נחלה בלי מצרים כו':



תרמ"ז

ב"ה בענין הבארות שחפרו האבות. דכתיב יקוו המים כו' אל מקום אחד ותראה היבשה. כי הנה למעלה האור בהתגלות. ולמטה מכוסה. וכשבאין לאחדות יכולין למצוא אור הנסתר. והמים רומז לתורה שנקראת מים. וכמו שיש בעולם כן בשנה ובנפש. והאדם כולל הכל שנקרא עולם קטן. וכמו בגשמיות בהראש המוח ובגוף האור מכוסה וע"י התאספות כל האברים מתעורר המעין להוליד תולדות. כי האדם כולל שמים וארץ ויש כמו רקיע המפסיק בין חלק הראש לחלק התחתון כידוע. וכמו כן בעולם יש מקומות כמו א"י וביהמ"ק שמצאו האבות שורש המעין. וכמו כן בזמן בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד נפתח הבאר. וכל אחד מהאבות חפרו דרך מדה המיוחד להם. כי כל מדה הוא כלי. כשמתבטלין לגמרי בזו המדה לשם שמים. יכולין למצוא המעין על ידי מדה זו. כי ותראה היבשה הוא רק מכסה שלא יהי' המים בהתגלות. ועל ידי היגיעה יכולין למצוא המים שמתחת היבשה:

בפסוק וירח את ריח בגדיו אמרו חז"ל אין ריח רע יותר משטף עזים רק שנכנס עמו ריח ג"ע. וקשה א"כ מה ריח בגדיו. והענין הוא כי האדם ע"י מעשיו קונה לו מלבושים להנשמה. ואיתא בזוה"ק ע"י התורה זוכין למלבוש הרוח בגן עדן. וע"י מעשים טובים זוכין למלבוש הנפש. וע"י מחשבה ורצון זוכין למלבוש הנשמה ע"ש. וצדיק אמת זוכה לקבל הארה מאותן המלבושים גם בעוה"ז. וכפי מה שזוכה להארות המלבושים שבג"ע. הוא כלי מוכן לברכה. ולכן בש"ק כתיב ויברך שהוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו הארת הנשמה. וכ' וכבדתו מעשות כו' ממצוא חפצך ודבר דבר. ורמזו חז"ל שלא יהי' מלבושך בשבת כמו בחול דר"י קרי למאני' מכבדותא. פי' ששבת קודש הוא מעין עוה"ב. וכמו שכפי מעשה האדם בעוה"ז מכין לו מלבושים בעה"ב כנ"ל. כמו כן כפי העבודה בימי המעשה זוכה בש"ק לקבל הארה מעין המלבושים שבעוה"ב. כמו שהשבת הוא מעין עוה"ב. לכן כתיב וכבדתו בכסות נקי' מעשות דרכיך הוא מלבוש הנפש ע"י מעשים טובים. ממצוא חפצך הוא במחשבה ורצון מלבוש הנשמה. ודבר דבר הוא חלק הרוח כנ"ל. ואם כי א"י להתגלות דברי עוה"ב בעוה"ז רק הריח יוכל להיות בעוה"ז. וזה ענין שכתב בזוה"ק בריחא דלבושייכו ידענא כו' ע"ש בינוקא דפרשת בלק. ולכן במוצ"ש מברכין על הבשמים על ידי שמסתלק הריח טוב וזהו וירח את ריח בגדיו. שראה שהוא דבוק בשרשו למעלה לכן ברכו:

ובענין שלקח ברכת עשו כמ"ש ויקח ברכתך וגם כתיב אנכי עשו בכורך. וחלילה ליעקב אע"ה לשקר ולגזול מה שאינו שלו. אבל הענין הוא לפי מ"ש חז"ל לכל אחד יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. וכענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. ובודאי יצחק אע"ה שאהב את עשו ראה חלק המוכן לו בג"ע וזה הפנימיות אהב. אך כי לא זכה עשו לתקן א"ע ולקבל זאת החלק המוכן לו ונטלו יעקב ונתלבש באותן המלבושים של עשו. כמ"ש ותקח רבקה את בגדי עשו כו' ותלבש את יעקב כו'. היינו כנ"ל שזכה ללבוש גם המלבושים המיוחדים לעשו. ובאמת היה גם זה לטובת עשו אם היה יודע ומאמין כי ע"י יעקב הי' יכול לחזור ולקבל ע"י את חלקו. [כמ"ש בשם האר"י ז"ל בכוונת שמ"ע ושים חלקנו עמהם ע"ש]. ומצינו שיעקב אע"ה שלח אח"כ לעשו ורצה לתקנו ולקרבו. ועתה שנתלבש בחלקו של עשו למעלה כתיב וירח את ריח בגדיו ואמר אמת אנכי עשו בפנימיות חלק המיוחד לו כמ"ש:



תרמ"ח

ב"ה בענין הבארות איתא במדרש שה"ש בפ' מעין גנים מ"ח פעמים כתיב בתורה באר נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. כי הבארות הם למצוא אור התורה אשר נטע השי"ת בתוכינו ממש. וזה פי' שהתורה נקנית בהם הגם כי הכל עוסקין בתורה אך ע"י המ"ח דברים התורה נקנית. כמו זקן שקנה חכמה שיש להחכמה מקום וקנין קבוע בלבו. ובכללות בנ"י הן המה המ"ח נביאים שעמדו לבני ישראל שזכו בעוה"ז להיות דבר ה' בפיהם [ועיין בזוה"ק פרשת חיי שרה במדרש הנעלם כי מ"ח טיפות נוטפין בכל יום מגן עדן ומ"ח נביאים המשיכו מהם נביאותם ואלה ההארות מתחדשים תמיד כדכתיב ונהר יוצא מעדן יוצא לשון הווה]:

במדרש לבית יעקב אשר פדה את אברהם לא ניצול מכבשן האש רק בזכותו של יעקב. וצריך ביאור כי הלא כדאי אברהם לעצמו. אכן הענין הוא כעין מה שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לברוא העולם במדה"ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים. וכמו כן הוא במדות. כי באמת אברהם ויצחק שהיו להם המדות מיוחדות ומצד אהבה אמיתית בכל לב ונפש ומאד. היה צריך למסור נפשו ממש באהבתו את ה' ב"ה וב"ש. וכן יצחק מצד יראה אמיתית שלו הי' מוכן ממש להיות נעקד לעולה. אך התורה שהיא מדתו של יעקב זה הוא השתתפות מדת הרחמים. כדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דרשו חז"ל ולא שימות בהם. פי' שקודם התורה. מי שהי' עובד ה' הי' רק במסירת נפש בפועל ממש. ולכן לא הי' קיום רק כשנתן הקב"ה לנו התורה ומצות הם דרכים שיכולין להיות עובד ה' בחיים בעוה"ז וזה הרבותא שכתוב בתורה אשר יוכל האדם לעשות אותם וחי בהם. ולכן אין לתמוה מדורות הראשונים שהיו מכעיסין ובאין. עד שבאו האבות והמשיכו התורה לעוה"ז:

במדרש בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. והוא מאמר המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. ואמרו מעבירין משמע אפילו בהיותינו עבדים בגלות אעפ"כ אין לך אדם שאין לו שעה שמתעורר לו קצת גאולה בנפש שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים. וכמו כן בכלל בודאי מי שמקבל עול תורה כראוי מסייע לגאולה. ומעבירין ממנו ומכחו עול מלכות. וכמו כן בעול דרך ארץ. הגם מי שצריך לעבוד על פרנסתו מ"מ נתן לנו השי"ת מצות השבת שהוא יום מנוחה. וכדאיתא שבת יעשה כולו תורה. וכל סוחר צריך להיות מקבל עול תורה ביום השבת ובכח זה מעבירין ממנו עול דרך ארץ בימי המעשה:

במדרש ויתן לך האלקים שרשי פתוח אלי מים כו' שובי השולמית שעושית שלום כו' הן הן בעוה"ז הן הן בעולם הבא. ויתן לך אלקותו כו'. הענין הוא כמ"ש כבר ההפרש בין ברכת יעקב דכתיב בי' ויתן ובעשו כתיב יהי'. כי בנ"י הם כלים לקבל הברכה כמ"ש יברך את עמו בשלום כלי מחזיק ברכה. ולכן נקרא השבת שלום כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא. פי' שבשבת יש שורש הברכה ונק' מתנה טובה כמ"ש חז"ל לך והודיעם. ולמדו מזה נותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. פי' שידע מי הוא הנותן ומתנה נקרא דבר הניתן מיד ליד. וז"ש יתן לך אלקותו להיות דביקות בהנותן. וזה עצמו שכתב רש"י ז"ל אם תזכה. ולכן בעוה"ר בגלות כל שאין בנ"י מתוקנים כראוי נחסר להם הפרנסה יותר מכל האומות. כי הברכה להם בשורש הרוחניי. וז"ש שרשי פתוח אלי התורה שנקראת מים. וממילא טל ילין בקצירי כדאיתא חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימו בידן. שהברכה לבנ"י שבכח התורה יתמשכו מעולם העליון לעוה"ז ואז נק' השולמית כנ"ל:



תרמ"ט

ב"ה בפסוק וידו אוחזת כו'. ועל שם זה נקרא יעקב. כי ב' השמות יעקב וישראל הם בחי' תיקון הגוף אשר על זה צריכין להלחם עם עשו כמ"ש הידים ידי עשו. ופרשנו שהוא הגוף שהוא יד וכלי ומקום אל הפנימיות והוא בחי' תפילין של יד דכתיב בי' וקשרתם שצריך קשירה. ואח"כ בא לבחי' ישראל שהוא בחי' הנשמה והפנימיות. ושם לא יש מגע נכרי כמ"ש בתפילין של ראש וראו כל עמי הארץ כו' ויראו ממך. שרית עם אלקים כו'. ומ"מ עיקר כחו בא מזה המחלוקת שהי' לו בבחי' יעקב. ועי"ז כתיב כי יעקב בחר לו. ובחירה הוא במקום שיש תערובות. ישראל לסגולתו הוא המקום שאין עליו ערעור כלל כנ"ל. והוא בחי' ימי המעשה. אח"כ השבת. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל בענין הבארות עשק שטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא בחי' שבת נחלה בלי מצרים ע"ש בדבריו ז"ל בפרשת תרומה. ולבאר הענין כמ"ש במ"א שיש ב' הנהגות. הנהגה בטבע כי גם במעשה בראשית יש באר החכמה כמ"ש כלם בחכמה עשית. אך בזה יש תערובות ולכן ערערו כי לנו המים. אך בשבת קודש נפתח באר התורה שמיוחד רק לבנ"י. וז"ש כי הרחיב ה' לנו דווקא. והוא מקום מכוסה שאין אומות מרגישין כלל. כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות כו' לדעת כי אני כו'. פרש"י לדעת האומות בה כי גם הם רואין שאין להם שייכות לזה השער. וממילא הוא עדות שגם הבריאה והטבע הכל בעבור בנ"י. וכמו שבנ"י מעידין בש"ק עליו ית' כן השבת מעיד על בנ"י ולכן הבארות עשק ושטנה נשארו ג"כ ליצחק ונתברר ע"י הרחובות. ובזה יש לפרש דברי המדרש ויאמרו לו מצאנו לא ידענו אי מצא תלמוד לומר וימצאו באר מים חיים הרי שמצאו ע"ש שהוא תמוה. ולדרכינו יבואר כי באמת באר מים חיים כתיב בעשק ע"ש. רק שמקודם ערערו. ואח"כ שנכנעו ובאו והשלימו עמו. כתיב אח"כ ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו כו' על אודות הבאר כו'. פי' הבאר הראשון ועכשיו מצאנו מים שנשתק הערעור. וע"ז הוכיח מדקראו הכתוב באר מים חיים. בודאי נשאר בקיום ודו"ק. וכן הוא בכל מחלוקת לשם שמים דהוא בימי המעשה. וסופה להתקיים הוא בשבת. שיש עלי' בש"ק לכל העבודה בחול שלא נתבררה ונגמרה מ"מ בשכר היגיעה זוכין בש"ק להעלות הספיקות שבימי המעשה. ובמדרש המוץ ותבן מריבין בשבילנו נזרעה השדה והוא כמ"ש לנו המים. וכשבא הגורן וזורין המוץ ברוח כו' ע"ש. כן הוא בש"ק שאין בו תערובת טו"ר מתברר האמת למפרע כמ"ש לעיל:

בפסוק ויתן לך האלקים פרש"י ובמדרש אם תזכה כו'. והנה ויתן הוא מתנה. אכן כן הוא המתנה שיהי' ג"כ עפ"י דין כמ"ש כמה פעמים בשם מו"ז ז"ל ביאור מ"ש יגעתי ומצאתי. הגם כי מציאה היא שבאה בהיסח הדעת ואיך שייך יגעתי ומצאתי. רק שבאמת אין ערך שיוכל אדם בכח יגיעתו להשיג דבר ה'. רק שבשכר היגיעה נותנין לו במתנה ובדרך מציאה ודפח"ח. כי הנה יש מעלה במתנה בחסד עליון שהוא בלי שיעור כיד המלך. אכן יש חסרון דמאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי'. לכן סידר השי"ת שיהיו שניהם כאחד שיזכה האדם במעשיו להיות מוכן לקבל המתנה. וזה ויתן לך האלקים שיהי' בדין מ"מ. ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת שע"י שהוא עפ"י דין לא שלטא בי' עינא בישא. וכן הוא מדת השבת שאמרו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונק' מתנה טובה על ידי שזוכין לה כפי היגיעה בימי המעשה כמ"ש מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת והוא מעין עוה"ב שהוא מה שאין בכח אדם לבוא שהרי יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. ואעפ"כ הוא רק שכר המעשה והוא כנ"ל שע"י העבודה יזכה למתנה ומעין זה הוא השבת. ובמדרש ויתן הן וכבושיהן. פי' שיתן ג"כ ההכנה שנהיו מוכנים לקבל הברכות. כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל שזה מעלת המתנה הנותן בעין יפה נותן ולכן הנותן בור לחבירו צריך ליתן לו דרך. כן המתנה שנותן הקב"ה נותן ג"כ הדרך שיהי' האדם מוכן לקבל המתנה ודפח"ח. וז"ש כבושיהן כמ"ש כבוש הדרך לבניך שהוא הדרך וההכנה לקבל. וכן הוא בשבת קודש שנותן ברכה לימי המעשה שנוכל להכין בהם הדרך לקבל השבת הבא. וז"ש במדרש ויתן ויחזור ויתן שמתנה זו עצמה אין לה הפסק. שנותנת הכנה להבא לאדם לילך ממדריגה למדריגה. והשבת מברך לימי המעשה לקבל אח"כ השבת הבא וכן לעולם. [ואולי זה סמך למנהגן של ישראל לומר במוצש"ק פ' ויתן לך כמ"ש]:

כל סדר האבות הי' הכנה עבור בנ"י ואומרים ברוך אלקינו שבראנו לכבודו הוא בחי' אברהם בהבראם באברהם שהוא הי' הראשון. והבדילנו מן התועים נתקיים ביצחק שבו היה הבירור והבדלה בין הצדיק והרשע כמ"ש הבדלה בשמאלא. ונתן לנו תורת אמת הוא בחי' יעקב. וחיי עולם נטע הוא בחי' יוסף והשבטים:



תר"נ

ב"ה בענין הבארות שכתב בזוה"ק שעתה ע"י המצות יכולין למצוא מים חיים. דכל מה שברא השי"ת הכל בחכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית. וכאשר יכולין למצוא בארות ומעיינות תחת הקרקע הוא להודיע כי התורה שנקראת מים היא נמצאת בכל מקום רק שהיא בהסתר וכפי היגיעה יכולין לעולם למצוא בכל מקום הארת התורה וחיות הפנימיות מחי החיים. ובאמת האבות היו הראשונים שמצאו אלה המעיינות ובארות. ולולא שפתחו המה הפתחים. לא היינו יכולים למצוא הבארות וכ"כ חפרוה שרים אילין אבהן. וכתיב המשלח מעינים כו' בין הרים יהלכון ואין הרים אלא אבות. והכל משל כמו שנמצא מעיינות בין ההרים כן צדקתך כהררי. שהצדיקים במעשיהם פותחין אלה המקורות. וכתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. פרש"י השנה קשה והמקום קשה. אעפ"כ בגודל צדקתו נפתח לו מאה שערים. והכל להראות כי בכל מקום יש הארה גנוזה. ואדרבא אם נסתר יותר נמצא שם גנוזין כמה מקורות. וזהו בשנה ההיא בארץ ההוא. ההוא הוא לשון נסתר שהוא נקודה פנימיות הגנוזה. ובמדרש כמה בארות חפר. עשק נגד ס' בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. שטנה נגד שמות וימררו את חייהם כו'. רחובות כו'. פי' שכל אלה המה פתחים איך למצוא הפנימיות. שיש הסתר מן הטבע והגשמיות. שזה הי' ב' אלפים תהו. וזה עשק נגד ס' בראשית כדאיתא מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים כו' לכן כתיב לנו המים. והצדיקים שמביאין הצורה אל החומר ומוציאין החיות הפנימיות זהו כח מעשיו הגיד. שטנה הוא שיש הסתר על ידי הרשעים ויצה"ר. וכשזוכין לגבור עליהם זוכין לפתיחת באר ומעין. ורחובות הוא התורה ששם אין מגע נכרי ונק' עץ החיים. ואלו הג' הם בחי' ג' אבות אברהם אע"ה הי' הראשון שהי' הצורה של העולם והפך החומר ותהו אל צורה ופנימיות. אח"כ יצחק בו התחיל הגירות כמ"ש ז"ל גר יהי' זרעך. ויעקב אבינו הוא שורש התורה לכן אחר אברהם אע"ה סתמו פלשתים הבארות. וכמו כן אחר יצחק כ' עוד והאבן גדולה על פי הבאר. אבל אחר שכתוב ביעקב ויגל את האבן נפתח הבאר לעולם:

בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן כו'. הענין הוא כי אלה הברכות הם שיהיו בנ"י כלים לקבל את השפע הבאה מן השמים ושעי"ז יהי' נפתח מקור השפע. כי הכל תלוי בהמקבלים אם הם כראוי כתיב והריקותי לכם ברכה כו' כאדם המריק מכלי אל כלי. כי השי"ת עשה מדריגות זו על זו. וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה. וכטבע הבאר ומעין כל מה שדולין ממנו יותר. נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל. שיש שפע היורדת בקצבה ומדה. אבל לבנ"י הוא כמעין הנובע. ועל זה כתיב שתה מים מבורך. בור הוא מים שנתאספו במדה. וזהו בימי המעשה. ונוזלים מתוך בארך הוא השפע שאינו במדה והוא בחי' השבת. וזהו יתן ויחזור ויתן. פי' שהקבלה תגרום התרבות השפע יותר ויותר כמעין הנובע יותר כששואבין ממנו:



תרנ"א

ב"ה בענין הבארות עשק ושטנה שכתב מו"ז ז"ל כי הם עבודת ימי המעשה שהוא ע"י ט"ל מלאכות ובש"ק רחובות ע"ש. כי הנה הבארות הם למצוא הארת התורה הגנוזה בעולם. כמ"ש בחכמה יסד ארץ. ואמרו הביט בתורה וברא. א"כ נמצא דברי תורה בבריאת שמים וארץ. וע"ז אמרו יגעתי ומצאתי. אכן התורה מן השמים היא בלי שום תערובות. ואיתא אין טיפה שיורדת מלמעלה שאין טפחיים עולות כנגדה. ואלה הטפחיים הם עשק ושטנה. וע"ז רמז טוב מלא כף נחת שהוא בחי' שבת קודש. מנוחה מתת אלקים. ממלא חפנים שהם טפחיים העולות מלמטה שהם ע"י עמל ורעות רוח. ולכן רבו לנו המים שיש להם שייכות לבארות אלו שנבעו מתוך המחלוקת כמ"ש התעשקו עמו. אבל באר הבאה בש"ק מתנה טובה והוא מקום שאין שם תערובות ומגע נכרי כלל לכן כתיב ויעתק משם:

וכתיב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וש"ק הוא ברצות ה' כמ"ש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו. ויתכן לפרש ברצות ה' דרכי איש שאם כל דרכיו לשם שמים לעשות רצונו ית' בלבד. ממילא אין שם קנאה ושנאה. כי הכל מסייעין לעשות רצון המלך. ובש"ק שבנ"י מניחין כל המעשים ואין עוסקין רק בעבודת השי"ת. לכן נקרא שלום שאין מלחמות ומריבות ביום השבת. וז"ש ויעתק משם. ולא רבו עלי'. ע"י שנפרש לגמרי מהטבע בחי' השבת כנ"ל:

בענין ברכת יצחק שרצה ליתנה לעשו. ובפי' נראה כי ברכת יעקב היתה מיוחדת אליו כמו שברכו לבסוף ברכת אברהם שהוא עיקר הברית שכרת השי"ת לזרעו אחריו. אבל זו הברכה היא להיות גביר לאחיו כו'. כי יעקב ועשו היו מיוחדין לב' עולמות כמ"ש עשו איש שדה ויעקב יושב אהלים ואם הי' עשו מתקן מעשיו הי' הוא כמו זבולון עם יששכר והוא הי' מושל על כל האומות להכין הכל לקרב אל הקדושה. ולא הי' נצרך ליעקב רק לעסוק בתורת ה' בלי מלחמות. כי הרי כתיב ראשית גוים עמלק. והוא איש שדה. דיש מדבר שדה בית כמ"ש האר"י ז"ל בקבלת שבת נעשה ממדבר שדה ע"ש. ושבת עצמו הוא בחי' אהל ובית. והנה יעקב הוא בחי' השבת יושב אהלים כמ"ש בשבת אל יצא איש ממקומו. וכמא' חז"ל יעקב כתוב בו שמירת שבת כו'. אבל התקונים שצריך בימי המעשה לעשות ממדבר שדה. והוא הכנה אל השבת דרך זה רצה יצחק להנחיל לעשו. אך כי לא זכה עשו לזה. והוצרך לקבל יעקב גם זאת על שכמו לתקן עוה"ז. ובמדרש שובי השולמית כו' ע"ש שהוא התאספות שצריכין בנ"י לאסוף בכל הד' מלכיות להוציא בלעם מפיהם ולהעלות עוה"ז להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה. [ויתכן לומר שהוא בחי' המלבושים שהי' ביד עשו ונמסרו ליעקב שהוא תיקון החצוניות. בשלו"ם הוא מלבו"ש. ואיתא כי עשו גי' שלום. אך שהרע את מעשיו וניתן ליעקב]. וז"ש אני שלום וכי אדבר המה למלחמה כידוע שסתם מלחמה הוא עשו ועמלק. וכמ"ש במדרש אין לך מלחמה שנוצחת שלא יהי' בה מזרע עשו. והי' מוכן שיהי' נלחם מלחמת מצוה. הכנה ליעקב. אם הי' מתקן מעשיו לטוב:



תרנ"ב

ב"ה בענין חפירת הבארות הכתובין אצל יצחק בפרטות. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן יצחק שהי' מדת הפחד והיראה. הוכן בעבורו מטמוניות דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. והם בחי' אברהם ויצחק כי מדריגת אברהם למצוא סייעתא דשמיא לעורר חסד עליון. וע"י השתוקקת להתדבק בשורש העליון מאירין לו מן השמים. ומושך כח מן השרש. וזה רמז חז"ל אברהם תבע זקנה. להתדבק בשורש עלמא דאריכא. וזהו תבקשנה ככסף. ובחי' יצחק כמטמונים תחפשנה. שהוא מקום המכוסה. וע"י אמונה בחושך מוצא המטמון אשר נגנז שם. והוא ענין שתה מים מבורך. וזה ע"י יסורין ויגיעה רבה. ויעקב אבינו הי' לו ב' המדריגות וזהו בחרבי ובקשתי ואמרו חז"ל חרבי תפלה בקשתי בקשה. חרב הוא כפי כח האדם. ובקשה הוא למצוא חסד עליון. ובכח התורה זכה יעקב לב' המדריגות ובכל מדריגה בפ"ע נמשך פסולת כמו שהי' לישמעאל חלק במדריגת אברהם ויהי רובה קשת. ועשו ועל חרבך תחי'. ויעקב בכח התורה גבר עליהם:

בענין הברכות שהוצרך יעקב ליקח אותם בערמה. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וזה נוהג בכלל שהפנימיות נמסר ליעקב. אבל לקבל בעוה"ז בבחי' גוף נקרא ידים כמו ידות הכלים הם משועבדים תחת ממשלת הסט"א. אכן בנ"י בכחם להעלות הידים אל השורש. כמ"ש במ"א דיש יד גדולה וחזקה ויד רמה השולטת על ב' הידים וזה נמסר ליעקב. ועל זה כתיב רוממות אל בגרונם ועי"ז חרב פיפיות בידם. ע"י תורה ותפלה שעל זה כתיב הקול קול. וגם חרב פיפיות ב' פיות. ובכח זה שולט על הידים כמ"ש ואתה מרום כו' רוממות אתה נוהג בעולמך. ומאחר שעוה"ז אינו ליעקב א"כ אינו יכול לזכות בעוה"ז רק על ידי הגבהת הדברים אל השורש. וזה ההפרש דכתיב ביעקב ויתן לך ובמדרש יתן ויחזור ויתן וכ' עוד האלקים יתן אלקותו כו'. והוא ע"י התורה דכתיב לקח טוב נתתי כו' ובמדרש תרומה יש לך מקח כו' שהמוכר נמכר עמו כו'. ומצד זה יכול לזכות בכל המתנות שבעוה"ז ג"כ בדביקות בשורש. יתן ויחזור הוא כמ"ש ברוך ה' יום יום. מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ולכן איתא במענג השבת והאכלתיך נחלת יעקב שהוא ע"י ביטול המעשים אל השורש זוכה בברכת שבת דלא נחית בי' מנא ומ"מ כולהו ברכתא בשביעאה תליא כמ"ש במ"א. והכלל כי בנ"י צריכין לבקש כל משאלותם גם בעוה"ז הכל בכח התורה בלבד. ועל זה מבקשין ותן חלקנו בתורתך. פי' שכל צרכינו יהי' ע"י התורה. וכמו כן אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם אפילו שלא לקבל בכח יד עצמינו. להיות משוקע בדרך ארץ ופעולות גשמיות. רק שיהי' הקבלה בכח יד רמה הנ"ל. ולכן תקנו נט"י קודם אכילה שאו ידיכם קודש להיות קבלת שפע פרנסה משורש העליון. לכן ארז"ל בשעה שתיקן שלמה נט"י יצאתה בת קול חכם בני כו'. פי' שתיקן להיות התדבקות השפע בחכמה. וע"ז מבקשין הרחמן יפרנסנו בכבוד ואין כבוד אלא תורה. כי מזון הגשמי הוא חרפה וקלון. אבל כשזוכין בנ"י ונתתי גשמיכם בעתם בכח התורה בחוקותי תלכו אז הפרנסה בכבוד:



תרנ"ג

ב"ה בפסוק ויעתר יצחק דרשו חז"ל שנמשלה תפלת צדיקים לעתר מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום כן תפלתן מהפכת מדה"ד לרחמים. וזאת היא תפלת מנחה שתיקן יצחק לפנות ערב כי אאע"ה המשיך בחי' חסד אל בכל יום ויצחק בא לתקן מדת הדין ולהפכה לרחמים לכן כתיב בי' ויעתר. ורמזו חז"ל בלשונם שמהפך כמו עתר שמהפך התבואה ממקום למקום הוא דכל מה דעבדין מן שמיא לטב. ולכן אפילו מדת הדין כפי מה שעובדין הצדיקים לסדר הדברים נעשה מהדינים רחמים. אך אין כל אדם זוכה לזה. ויצחק אבינו הי' כחו חזק מאוד. ולכן נמסרו כל הברכות בידו ואמר ויתן לך האלקים לזכות גם במדת הדין ולכן הי' צריכין להיות ניתנים ליעקב שלא בידיעת יצחק ורצונו. כי ההנהגה של יצחק אינה יכולה להתקיים רק בשיתוף מדה"ר. ולכן כתיב ביצחק ולא כל יצחק:

בענין הבארות שכתב בזוה"ק דעל ידי המצות מתקנים מה שתיקנו האבות ע"י הבארות. דכתיב ויברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והם בחי' נשמה רוח ונפש. וצריך האדם להוציא הארת הנר"נ מתוך הגוף שהוא מעפר. והאדם בנר"ן שלו כולל כל העולמות כידוע. והנפש קרוב יותר אל הגוף מרוח ונשמה ואחר החטא שנעשה תערובות מטוב ורע צריכין כולם בירור. והנפש נוטה רובו אל הרע. והרוח ממוצע. והנשמה רובו טוב. כענין שהוא בעולמות כמ"ש האר"י ז"ל בחלקי אבי"ע. וזהו רמז באלה הבארות שסתמו פלשתים. וגברה ידו של יצחק אח"כ וחזר והוציאם אל הפועל. אח"כ באר שכתב ויריבו כו' לנו המים מרומז על חלק הרוח. דיד שניהם בשוה. אח"כ בשטנה כתיב ויריבו גם עלי' שהי' להם קצת תערובות הוא בחי' הנשמה. אח"כ ויעתק כו' הוא בחי' שורש הנר"נ. והוא בחי' נשמה יתירה. לכן ולא רבו עלי' כלל כמ"ש בדברי קדשו של מו"ז ז"ל כי רחובות הוא בחי' השבת שאין שם מגע סט"א כלל ויש בו הארה יתירה בנר"נ. ואיתא בגמ' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם דיש להבין בענין השבת אי הקדושה מיוחד רק ביום הזה הלא קדושת שבת הוא למעלה מן הזמן. אבל באמת זו המתנה טובה נתן לנו הקב"ה מעולם. והוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. רק השבת הוא הדעת שנוכל להוציא מכח אל הפועל להתדבק בזו המתנה. וזהו שנאמר לדעת. צריך להודיע. דאיתא במשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת כו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה כו' חביבין שנק' בנים למקום חבה יתירה כו' וג' אלו הם בחי' נפש במעשה שהוא ציור מצלם אלקים. כלי חמדה הוא בחי' רוח ממללא. בנים למקום הוא הנשמה במחשבה. אך לכל אלו יש חבה יתירה נודעת. והוא ע"י השבת שיש בו נר"נ יתירה לדעת להוציא מכח אל הפועל אלה הבארות לכן פי הבאר נברא בע"ש:

בענין הפרש הברכות של יעקב דכתיב ויתן לך האלקים. ובעשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך. דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הרשע רוצה רק למלאות תאוות לבו. וכתיב על חרבך תחי' ומה יכול בשר ודם למצוא בידי אדם. הגם כי מספיקין בידו. אבל ברכת הצדיק הוא רק לזכות לקבל שפע קודש מלמעלה. ז"ש ויתן לך האלקים וכ' חז"ל יתן ויחזור ויתן. והוא הברכה המתחדש תמיד מלמעלה. ובפרטות הוא בש"ק דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. ובכל שבת ושבת מתחדש שורש הברכה. ולכן אמרו חז"ל המענג השבת זוכה לנחלת יעקב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. זה מעליו איש טוב. צדיקים אלהיהם מתקיים עליהם. והוא בחי' השבת. מדרכיו ישבע הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. על חרבך. כמו עומד על היאור הם מתקיימים על אלהיהם:



תרנ"ד

ב"ה רמז הבארות עשק ושטנה ורחובות י"ל על בחי' הג' אבות כי בחי' אהבה וחסד לאברהם. בזה מתערב עוד פסולת. ויריבו לנו המים. וחסד לאומים חטאת. וגם בחי' היראה ופחד יצחק. בזה מתעורר הדינים וקטרוגים כשאדם רוצה להתנהג רק עפ"י הדין. וכמ"ש רז"ל שראה שאין העולם מתקיים בדין וזה שטנה. ובחי' הרחמים אמת ליעקב היא המובחרת שבה מתדבק האדם לעורר רחמים משמים שיסייעו לו. ובזה אין תערובות ולא קטרוג. ולכן ולא רבו עליה. ונקרא שמה רחובות הרחיב ה' לנו הוא שיהי' בכח סייעתא דשמיא. ולא חסד בלבד רק בחי' רחמים. והיא מדה המיוחדת לבנ"י כרחם אב על בנים. והג' בחי' הנ"ל הם הג' מדות שנטעו האבות בבנ"י גומלי חסדים. ביישנים. רחמנים. כי בושה היא יראה. כמ"ש ז"ל יראתו על פניכם זו הבושת ורחמנים הוא בחי' יעקב. ועליו אמרו במדרש כי מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. דכתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. ועיקר פתיחת הבאר הוא ע"י התורה דאיתא במדרש שה"ש בפסוק מעין גנים באר מים חיים מ"ח פעמים באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. וכמו שיש בתורה שבכתב ג"ן סדרים וחמשה מהם הם בראש חמשה חומשי תורה. נשאר עוד מ"ח סדרים שכל סדר הוא דרך מיוחד. כן יש בנפשות בנ"י בחי' תורה שבע"פ ה' מוצאות שבפה הם בראש. ומ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ובאלה הג"ן דרכים זוכין לג"ן סדרים דאורייתא ולגן עדן:



תרנ"ה

ב"ה בענין הבארות דכתיב סתמום פלשתים וימלאום עפר כו' עשק ושטנה כו'. דהנה כתיב ואד יעלה כו' והשקה כו' וייצר כו' האדם עפר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. שנתן הקב"ה הנשמה לאדם שבכח הנשמה יחי' גם את הגוף. כי הכל בחכמה עשה. ונמצא גם בגוף חיות מוצנע ומוטמן. כי הד' יסודות הם דבוקים בשורש. ולכן כתיב מקודם והשקה מלשון דביקות וחיבור. ומאדמה זו ברא הגוף. אך שלתקן הגוף צריכין עזר להוציא מכח אל הפועל החיות הגנוז בו וזה עיקר עבודת האדם בעוה"ז כי הנשמה קדושה. אבל הגוף צריכין לתקן ולהמשיך חיות הנשמה בגוף שהוא עפר. ואז נעשה באר. ולכן כתב בזוה"ק שעתה בכח מצות תפילין וציצית יכולין לחפור הבאר ורזא דמהימנותא ע"ש. כי זה פי' אמונה להתדבק הכל אל שורש החיות. ורמ"ח ושס"ה מתקנים האיברים והגידים שיאיר על ידיהם הארת הנשמה בגוף. ועיקר הכל בכח אות ברית קודש שניתן לבנ"י מעין חתום. ובהסרת הערלה. כי הערלה היא מקום שאין החיות מהנשמה יכול להאיר שם. והוא חלקו של נחש עפר לחמו. ויש רמז במסורה וימלאום עפר. וכתיב בדוד וימלאום למלך. אותן ערלות פלשתים. לרמוז כי וימלאום עפר דהכא בכח הערלה שהיא עפר בלי חיות. וי"ל שהג' בארות הם אלה הג' מילה פריעה ואטיפי דדמא. ולכן מקודם אמרו לנו המים כי הערלה נכרתת לגמרי. אח"כ ויריבו גם עלי' היא פריעה שצריכין להפרישה ולהרחיקה. ואח"כ מתגלה אות ברית קודש. והיא רחובות. ואטיפת הדם היא הסרת פסולת שמתערב ע"י בשר הערלה. ואיתא במדרש ד' בארות חפר נגד ד' דגלים וי"א ה' נגד חמשה חומשי תורה כו'. ונראה כי הוא בחי' תיקון הגוף והנשמה. ד' יסודות בגוף וה' חושים שהם בכח הנשמה. וכמו כן בציצית מתקנים מלבוש הגוף בד' יסודות שעליהם רמז הד' ציציות וכמו כן בכלל הד' דגלים. ובתפילין מתקנים הה' חושים בה' בתים כדאיתא בספרים של ראש הד' חושים שבראש. ושל יד חוש המישוש שהוא ביד. ואיתא בגמ' הוקשה כל התורה לתפילין. רמז לה' חושים בכח הנשמה שהיא מעין חמשה חומשי תורה כנ"ל:

במדרש ויתן לך האלקים יתן לך אלקותו כו'. הגם כי הפסוק מסיים מטל השמים ומשמני הארץ. אך הכוונה שצריך איש ישראל לקבל אלקותו ית"ש מכל נמצא שבעולם. והיינו דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך לקבל אלקות מכל הדברים. כי חיות הכל מהקב"ה ואפס זולתו והוא הברכה שיתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ בכל זה תמצא אלקותו ית"ש. ובאמת דורש המדרש אח"ז מטל השמים כו' על מנחות ונסכים וקרבנות. והכל ענין אחד להראות כי בביהמ"ק ע"י הקרבנות נתקרבו כל הדברים האלה אל השורש. וכל זה עדות כי בכל מקום מלא כל הארץ כבודו. וממשמע שנאמר משמני הארץ. שנמצא דברי חפץ בעוה"ז אפי' בארציות ממש. אך שצריכין להוציאו מכח אל הפועל והכל בחכמה עשה. ולכן צריך הארץ כמה עבודות חרישה זריעה קצירה כו' עד שנעשה מאכל. להראות כי בכח עבודת האדם יכול להוציא מאכל ונצוצי קדושה הגנוזים בעוה"ז. ובאמת מטל השמים ומשמני הארץ רומז לתורה שבכתב ושבעל פה והוא בחי' הנשמה והגוף:



תרנ"ו

ב"ה וידו אוחזת בעקב עשו. ז"ש שקר אין לו רגלים. כמ"ש במדרש עשו הא שוא שבראתי בעולמי כי כל שקר שאין אומרים אמת מתחלתו אינו מתקיים. לכן ע"כ עשו יש בו משהו בראשו כמ"ש ראשית גוים עמלק. אבל אחריתו עדי אובד. ושפת אמת תכון לעד זהו שם יעקב. שמתקן עד העקב והסוף. וקושטא קאי:



תרנ"ז

ב"ה בענין הבארות איתא בזוה"ק דחפרו הבארות לאתתקפא במהימנותא. פי' ע"י האמונה שיש לכל הדברים שורש ודביקות בחי החיים יכולין למצוא בכל מקום מעין הנובע וכל הבארות רומזים לנפש האדם בעצמו שהוא עולם קטן וכתיב וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הנשמה דבוקה בחיים. ונק' נשמת חיים כמו מעין נובע שנקרא מים חיים. והקב"ה הדביק הנשמה בגוף ויהי האדם לנפש חיה היח התפשטות מן הנשמה בנפש וגוף האדם. ורשימה זו טמונה בגוף כמו המעין תחת הארץ. וכפי היגיעת בשר יכולין לחפור הבארות. והגשמיות מכסה הבאר כמו עפר שמכסה המים. וכמו שיש בארץ מקומות מעיינות ותהומות יוצאין בבקעה והר שכתוב בשבח ארץ ישראל. כמו כן בנפשות נבדלו זרע ישראל שבהם יש מעין נובע ביותר. ובאמת הוא בכח האבות שחפרו הבארות כמ"ש באר חפרוה שרים. וע"ז כתיב שתה מים מבורך. הוא בחי' נפש חי' כמו בור שמכונס בו המים. ונוזלים מתוך בארך היא נשמת חיים עצמה שהיא מים חיים בעצם כמ"ש לעיל:

בפסוק וימצא מאה שערים. הגיד אמו"ז ז"ל כי אלה המאה שערים נפתחים בכל יום בכח מאה ברכות וכ"ה בריקאנטי ע"ש. והנה בזה נתקיים הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן יצחק עמוד היראה נגלה לו המאה שערים כמו שדרשו חז"ל בפסוק מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ואמרו אל תקרי מה אלא מאה. כמו כן מה רב טובך הוא מאה. וגמר אומר כי אם ליראה שע"י היראה זוכין לקבל הברכות שהם צפון ליראיו. ונמסר מפתחא דמאה ברכאין ביד האדם. כדאיתא בזוה"ק לך. ריש הסדר. ולכן ה' אלקיך שואל מעמך. כי משמים רוצין להשפיע כל הברכות תמיד רק שיהי' אדם כלי לקבל הברכות והוא בכח המאה ברכאין:

בענין הברכות שקיבל יעקב איתא בזוה"ק מ"ט ברכאין דעשו נתקיימו ודיעקב לא נתקיימו. משום שהניח אותן לעלמא דאתי כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק ויברך אלקים את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין פי' שהוא מקור הברכות וא"י להתגלות בגשמיות כמו כן אלה הברכות הם שורש כל הברכות וא"י להתגלות בעוה"ז. ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב כתיב יהאכלתיך נחלת יעקב שהם נמצאים רק שאין לנו פה לאכול כי הם רוחניים. ובזכות השבת כתיב והאכלתיך בכח הארת הנשמה יתירה וקדושת השבת מתגלים ברכות יעקב:



תרנ"ח

ב"ה אברהם הוליד את יצחק. כי יצחק אע"פ שהוא בחי' מדה"ד מ"מ הכל לזכות בנ"י כדאיתא בזוה"ק יצחק נטל היכלא דזכות דכתיב ויתן לך האלקים בדין אם תהי' ראוי. כדאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו' למען צדקו כו'. כי זה הזכות שיהיו זוכין במעשיהם אל החסד. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן עיקר הברכה נמסר ליצחק כי לאברהם נעשה נסים באור כשדים ובמלכים. אבל ביצחק כתיב וילך הלוך וגדל. ויברכהו ה'. היינו להיות הברכה שולט במעשיו. וכתיב בידך לגדל ולחזק לכל. הגדולה הוא מדת אברהם אבל לחזק הוא בחי' יד החזקה שהקב"ה מחזק את האדם כמו שהוא להיות הברכה שולט במעשה ידיו. וזה חסד גדול ביותר. לכן כתיב אברהם הוליד את יצחק לומר שמדת יצחק הוא ג"כ חסד. וכל זה הסדר נוהג בכל פרט שמתחלה הקב"ה עושה עמו חסד ואח"כ זוכה ביותר אל החסד במעשה ידיו עד שבא אל בחי' האמת מדת יעקב:

בפסוק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויתן לך כו'. אחז"ל יתן ויחזור ויתן. הוא מה שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והנה כשביהמ"ק היה קיים שם צוה ה' את הברכה ונקרא ריח שדה ששם שורש הברכה במקום. וכמו כן בנפשות ברך אותנו יצחק להיות ריח בני כריח שדה. להיות בבנ"י שורש הברכה והוא בחי' הקרבנות ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי. וגם אפילו כשאין ביהמ"ק קיים. תפלות במקום תמידין איתקין. כדאיתא במדרש שרומז גם על ימי החורבן באמרו שדה ע"ש:

ובמדרש ויתן לך אלקותו. פי' להיות איש ישראל מקבל אלקות מכל הדברים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא והברכה שימצא אדם אלקותו ית"ש בכל מקום. ונתקיים אח"כ בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך ז"ש ויתן לך האלקים כי התורה מלמדת ע"י תרי"ג מצות למצוא אלקותו ית"ש בכל דבר וזה עיקר הברכה:



תרנ"ט

ב"ה בענין הג' בארות כתבתי במ"א שהם בחי' ג' אבות. והנה מדת אברהם ויצחק אהבה ויראה. ויש בהם גם מצד הטבע שצריך האדם לאהוב את הבורא ית"ש ולירא ממנו. ולכן אית אהבה ואית אהבה. וכמו ביראה יש מצד העונש ויש יראה אמיתית. ולכן אברהם ויצחק הוצרכו לנסיונות לברר כי מדתם בעצם לא מצד הטבע ולכן יש בזה התערבות לאוה"ע ויצאו מהם ישמעאל ועשו. ולכן אמרו לנו המים. ובאמת אלה המדות הם הכנה אל התורה. כענין שאמרו ד"א קדמה לתורה. כי מדרך הארץ לאהוב ולירא מה'. אבל מדת יעקב אמת אינו כלל עפ"י הטבע בעוה"ז דהוא עלמא דשיקרא. והוא רק בכח התורה. ולכן אין בזה שום תערובות ומטתו שלימה בלי פסולת. והיא באר שנקרא רחובות. הרחיב ה' לנו. שהוא מתנות שמים. ולכן היא נחלה בלי מצרים כמ"ש חז"ל על בחי' שבת נחלת יעקב אביך והיא בחי' נשמה יתירה. יתירה מן הטבעיות. וזה הרחיב ה' לנו דייקא. ובאמת האבות בחי' א' להם. אבל אברהם ויצחק באו לזה ממדריגה למדריגה מן אהבת עולם לאהבה רבה. ומן יראה תתאה ליראה עילאה. וכן הוא המדה בכל איש ישראל שמדרך הטבע בהתישרות המדות. בא אח"כ מתוך שלא לשמה אל לשמה. אבל אוה"ע אין בהם בחי' לשמה כלל כמ"ש ז"ל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. ולכן אפילו מדות טובות שבהם אין להם קיום. כי כל מה שהוא מדרך הטבע אינו דבר של קיימא. כי שמים כעשן נמלחו והארץ תבלה ואין סופם להתקיים. אבל בנ"י שבאין אח"כ לדרך האמת בכח התורה שהיא מים שאין להם סוף והם בני עוה"ב היא רחובות ונחלה בלי מצרים כנ"ל:

בפסוק ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. כי התיקון בבחי' עולם ושנה הוא במדה וגבול. ואלה המאה שערים שבכח האדם לתקן בעולם כדאיתא במדה"נ פרשת לך שנמסר ביד האדם מאה מפתחין דברכאין. וכאשר האדם מתקן זאת אז ויברכהו ה' בבחי' נפש. והוא למעלה מבחי' מאה שערים כדאיתא בזוה"ק ברכה דלעילא לא פחות מאלף. והוא בחי' אין מספר:

בפסוק ויתן לך האלקים אמרו חז"ל אם תהי' ראוי יתן לך כו'. כי זה בחי' יצחק היכל זכות שהוא עיקר הברכה שיזכה האדם במעשיו לכל הברכות. וזה בכח תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ז"ש ויתן לך האלקים ממש. כמ"ש אנכי ה' אלקיך שנתן לנו הקב"ה התורה ומצות לזכות במעשינו לכל הברכות. גם פי' ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ שיקבל אלקותו מכל הדברים שבעולם מטל השמים ומשמני כו'. והוא ברכת שבת כמ"ש חז"ל נחלת יעקב אביך שבירך לו יצחק כנ"ל. לכן נק' סעודתא דמהימנותא שממשיך קדושה ואלקות מזה העונג כמ"ש לעיל:



תרס"א

ב"ה בענין הבארות שחפרו האבות. באר הוא כמו הואיל משה באר את התורה. כמו כן קודם קבלת התורה היו האבות מבארים חכמת הבריאה. שהכל בתורה נברא. ולכבודי בראתיו. וצריך האדם להתבונן בכל הבריאה להבין כוונת הבורא ית"ש. ואאע"ה ביאר איך לבוא מכל הבריאה לאהבת הבורא ולהסתכל בחסדים וטובות הבורא שכבודו וגדלו וטובו מלא עולם וכמו כן יצחק ביאר איך לבוא ליראת ה' מכל הבריאה. וכ"ז הי' קודם התורה חפרוה שרים כו'. ואח"כ וממדבר מתנה שניתנה התורה שהיא מבארת טעם האמת של כל הבריאה. וזה א"י להשיג רק במתנה. ויעקב שכתוב בו תתן אמת ליעקב נזדמנה הבאר אליו מעצמה כמ"ש וירא והנה באר כו':

במדרש ואלה תולדות יצחק מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כו'. זה עיקר בחי' יעקב מדת הרחמים. והוא בחי' התורה והדעת דאיתא מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. דכתיב לא עם בינות כו' על כן לא ירחמנו עושהו. כי חסד ה' מלאה הארץ וזהו מדת טובו של הקב"ה שמטיב בחסדו עם כל ברי'. אבל בחי' רחמים הוא דביקות והתקשרות. שכן גם במדות האדם שחסד הוא נדבה. אבל לרחם על א' הוא שמוצא בלבו רחמנות מצד הדעת שמתבונן בצערו. וזה הרחמים למעלה הוא רק לבנ"י שיש בהם דעת ודביקות על ידי התורה. כי אפילו מי שאין בו דעת מ"מ חסד ה' על כל הברואים. אבל בחי' הרחמים הוא למי שיגע בתורה כמ"ש מדי דברו בו רחם ארחמנו. והוא בחי' אמת מה שמצד הדעת מתמלא עליו רחמים. ובאמת רחמי ה' על בחי' הנשמה כמ"ש ורחמיו על כל מעשיו ומעשי ידיו של הקב"ה הנשמות כמ"ש ונשמות אני עשיתי. ומי שמייגע עצמו להדבק בבחי' הנשמה ולצאת ממאסר הגוף הקב"ה מרחם עליו ומאיר בו הארת הנשמה. ובאמת יגע בתורה הוא בחי' ימי המעשה. ומתמלא עליו רחמים ביום השבת. שמאיר בו הנשמה יתירה זה מתמלא עליו רחמים. ולכן נק' מתנה טובה שבא בכח הדעת והתורה והוא בחי' נחלת יעקב ולכן כתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם שהוא עדות על הדעת שבבני ישראל:

במדרש עשו אחי איש שעיר שמתלכלך בעונות ואין לו במה להתכפר. ואנכי איש חלק שיש לי במה להתכפר ולהתכבס. ד"א איש חלק חלק ה' עמו. כבר כתבתי במ"א כי ב' הפירושים אחד הם לפי שיש בו דביקות בעצם באלקות מצד ברית מילה. לכן אין העונות נדבקין בו בעצם רק במקרה. לכן מתכבס במהרה. ועשו איש שעיר שערות הם המותרות. ועיקר מותרות הגוף הוא הערלה שניתוסף ע"י החטא. לכן מתדבק בו החטא שא"י להתכבס. וגם פי' המדרש איש שעיר גבר שידין כי הרוחות ושדים נתדבקו בערלה. לכן ונשא עונותם איש תם שנולד מהול ומתכבס מן העונות ונותנו לאיש שעיר:



תרס"ב

ב"ה בענין יעקב ועשו עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב כו' יושב אהלים. דאיתא בזוה"ק על פסוק הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה שהם תקונים לתקן גרמי' אח"כ ובנית ביתך דא נשמתא כו' ע"ש קמ"א. ובודאי מוכן הי' עשו להיות איש שדה להכין התקונים שבחוץ ושדה. ויעקב לבחי' הנשמה בלבד כמ"ש יושב אהלים. כי אהל ובית אין שם מגע נכרי. וחוץ ושדה הוא מקום התערובות שצריך בירור. וכמו שקודם החטא הי' אדם בג"ע ואח"כ וישלחהו לעבוד את האדמה כו'. וכמו כן בחי' ימי המעשה הוא תיקון הגוף ובירור התערובות. ועשו הי' מוכן לתקן זאת יודע ציד גי' בחוץ איש שדה ב' אלו ההכנות בחוץ ועתדה בשדה ונקרא עשו ע"ש תיקון העשיי' וימי המעשה. ויעקב בחי' שבת נחלה בלי מצרים שאין בו מגע נכרי. וכן איתא כי צדיק נק' שבת אפילו בימות החול. אבל כאשר קלקל עשו ולא זכה לבחי' התקונים הנ"ל הוצרך יעקב לצאת לחו"ל על ידו. ולתקן בעצמו אלה התקונים. ולכן בדין ירש ברכת עשו כמ"ש זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ובאמת האדם יש לו חלק בשמים ובארץ הנשמה והגוף. ויעקב עיקרו הנשמה והגוף במקרה. ולכן כתיב בי' ויתן לך מטל השמים מקודם אח"כ משמני הארץ. ובעשו להיפך משמני הארץ ואח"כ מטל השמים כי עיקרו הגוף:

בפסוק וירח את ריח בגדיו כו' שנכנס עמו ריח ג"ע. כי מג"ע יוצא הברכה לכל העולם שם צוה ה' את הברכה כדכתיב ונהר יוצא כו' ומשם יפרד כו'. והוא שורש כל הברכות. וכן בבית המקדש מעין זה וכמו כן בנפשות שאדה"ר הי' כלי להמשיך הברכה לכל הנפשות. לכן כתיב וישם שם את האדם. ואחר החטא כתיב וישלחהו. ונפשט ממנו אותו המלבוש הראשון. ויעקב שתיקן חטא האדם זכה לזה הריח. וכמו כן בשבת קודש יש ריח ג"ע. ולכן ויברך את יום השביעי ריח בני כריח שדה כמו דכתיב בקרבנות ריח ניחוחי תשמרו כו' שעולה הריח מן הקרבנות למעלה. ומתעורר ריח ג"ע. וכמו כן בנפשות בנ"י. וזה עצמו הברכה שבירך יצחק ראה ריח בני שיהי' חשוב ריח נפשות בנ"י כמו ריח הקרבנות. וכמו דאיתא תפלות במקום תמידין איתקין שיכולים להעלות ריח ניחוח בתפלה כמו ע"י הקרבנות. ועי"ז הריח נמשך כל השפע והברכות מן השמים. כמ"ש ויתן לך יתן ויחזור ויתן שימשכו השפע מן השמים בכל יום ויום:

והנה כתיב והריחו ביראת ה' דרשו חז"ל על מלך המשיח דמורח ודאין. ויצחק שהוא שרש היראה ראה מהריח מי שראוי לברכו. והריח הוא מבחי' הנשמה כמ"ש חז"ל איזהו דבר שהנפש נהנה בו ולא הגוף זה הריח דכתיב כל הנשמה תהלל. כי הנשמה כ' בה ויפח באפיו נשמת חיים. ואיתא בגמרא על פ' שפתותיו שושנים כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם בשמים. ומעין זה הנשמה יש בה מזה הריח. וע"ז חל הברכה. וכמו כן שבת יומא דנשמתין. והנשמה יתירה הבאה בשבת מג"ע ממנה בא הריח. ולכן שורה בו ברכה ולכן מריחין בבשמים מוצ"ש לפי שנחסר זה הרית אחר השבת: