פתיחת התפריט הראשי

חיי שרהעריכה

תרל"א

ב"ה . במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כי הזמן נברא. וחיות פנימיות שיש במעשה בראשית שהוא כח הפועל הוא למעלה מן הזמן. והצדיק מקרב הכל אל השורש שלא יתדבק בחיצוניות הדבר רק בפנימיות. וז"ש כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת. כי אף שמעשיהן שוים. שגם הצדיק עושה עניני עוה"ז. רק בדעת ודביקות בהפנימיות כנ"ל. שזה פי' דעת התחברות כנודע. וזה ענין ישוב הדעת מה שנתישב הבינה והשכל בהמעשה שאינו עושה בלי דעת [ועי"ז גורם גם בפנימיות כן. התחברות אם להבנים] וכסיל ע"י שפורש הדבר משורשו נקרא אולת כנ"ל. וז"ש ויהיו חיי שרה ולא כתיב שחיתה כך וכך. רק שבימי' הי' כל החיות של העולם שלה. שע"י הצדיק. הטבע מתעלה. וז"ש יודע ה' שע"י מעשה התמימים בדעת כנ"ל עי"ז החיות מתדבק בשורש הנפלא. [עמ"ש אח"ז] ונחלתם לעולם תהי'. שממשיכין נחל ומעיין לכל העולם. וגם הפי' לההעלם שעל שם זה נק' עולם כמ"ש אא"ז מו"ר זלה"ה שכבוד ה' נעלם ונתכסה בזה העולם. וע"י הצדיק מתקיים ההעלם שעולה להפנימיות. וזה שא' במשנה שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. שמעלין העולם לכח הפנימיות שהם העשרה מאמרות. ופי' תמימים [כמ"ש בפ' תמים פעלו ע"ש] שהדעת עם המעשה אחד והוא שלימות האדם. וז"ש ביקש ר"ע לעורר הציבור ע"י שחיתה שרה קכ"ז שנים זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות ע"ש ג"כ כנ"ל. כי פי' שנה הוא שהזמן נברא ויש לכל שנה הסתר אחר שעל ידי האדם יאיר הפנימיות תוך ההסתר. ובשנה אחרת ענין אחר שזה ענין הבריאה להתגלות כבוד מלכותו בתוך הטבע שהוא הזמן. וע"י ששרה עוררה חיים בכל השנים הללו זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות. שגם הם רק הסתרות מה שמלך אחשורוש על המדינות הללו שהיו ת"י. ואעפ"כ זכתה ג"כ להאיר אף כ"כ הסתרות. ובכח זה עוררן משנתן שהוא ג"כ הסתרת היצר שמביא שינה לאדם כנ"ל:

ובמדרש תנחומא לא תירא כו' כל ביתה לבוש שנים שבת ומילה כו'. ג"כ כנ"ל שלא תירא מגיהנם ע"י שגברה ההסתר שנק' שנים כמו חטאיכם כשנים כו' וענין שבת הוא זה להאיר קדושת שבת בימי המעשה. וכן מילה שנקרא ברית שהוא הארת הפנימיות ולהסיר ערלה דחפיא ברית [כמ"ש בפ' וירא ע"ש]:

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. י"ל כי דרך אדם הפשוט ע"י שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהי' עושה וא"כ אינו נקרא ימי חייו רק רגע האחרונה שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך. אבל בשרה הצדקת הי' כל ימי' בטוב ובלי קלקול. אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה. אבל לא ע"י דחיות מעשים הקודמין בימי הנעורים. רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד. ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה. אבל לא הי' לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות. וז"ש כולן שוין לטובה. והבן:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הזוהר הקדוש פי' בא בימים שהביא עמו כל ההארות שהי' לו בכל יום דבר מיוחד שנברא עליו וכשמת הביא עמו כל הימים וכ"כ בזוה"ק. וי"ל עוד פי' בא בימים שכל ההארות שהי' לו נשארו אצלו לעולם [וזה עצמו פי' זקן שקנה חכמה שהחכמה קנין אצלו שנתדבק בו שלא לשכחו כלל רק להיות נטבע בו בגוף ונפש] שדרך כל אדם כשמרגיש איזה הארה ודבר חדש אז נתפעל מעט ואח"כ נתיישן אצלו ואינו מתעורר ע"י ידיעה זו עוד. ובאמת צריך האדם לזכור תמיד כל התעוררות והארות שהי' לו וזה בכלל פן תשכח וכו' אשר ראו עיניך כי כל מה שהבין האדם ונתפעל על ידו צריך להיות בזכרון והתחדשות תמיד אך ודאי השכחה בא ע"י שמניח מיד ההארה ונטבע בטבע וגשמיות. וה' יושיענו. וז"ש באאע"ה זקן בא בימים שכל ההארות שהי' לו בכל יום ויום נתאספו כולם אצלו ביחד [ומצינו בס' הזוהר אנא בחד קטירא אתקטרנא כו' ע"ש פי' רשנ"ז ע"י ישוב מעט נזכר וכאן לא הי' צריך ישוב ג"כ כנ"ל] ושמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המשנה הלומד ילד כו' והלומד זקן כו' פי' ילד בהתחדשות שלא נתיישן אצלו כו' וז"ש באברהם אע"ה שהזקין ועכ"ז הי' כל ההארות אצלו בהתחדשות. והכלל הוא כמו שכתוב אין כל חדש תחת השמש כמו כן להיפוך כל מה שלמעלה מהשמש. חוץ לטבע. יש תמיד התחדשות כי חיות ה' שיש בכל דבר הוא תמיד חדש כמ"ש מחדש בכל יום כו'. ופי' תמיד בכל רגע. ולפי מה שאדם מדבק כל דבר בכח הפנימיות ואינו נדבק בטבע וגשמיות כמו כן יש אצלו תמיד התחדשות. [וזה ענין שכחה שהוא מסט"א ורשעים שנקראים מתים בחייהם שאין להם החיות הפנימיות כנ"ל] ובזוה"ק שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כו' ע"ש שפירש שיש חיות ממקום הנפלא שהוא למעלה מהטבע ושורה גם בעשי' ממש [כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח ס"ו ע"ש] ועי"ז מי שמדבק המעשה בהשורש יש לו התחדשות תמיד ומשבח תמיד להשי"ת כאלו ברגע זו נברא מחדש ע"ש:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד דברי זוהר הקדוש שאליעזר הי' עבד אמת במ"ש עבד אברהם אנכי ע"ש בפרשת וירא [בפסוק והנה בן לשרה ע"ש] שהיה אצלו ליחוס מה שהוא עבד אברהם. וי"ל עוד כי בודאי הכירו בו שהוא צדיק שהרי אמר לו בוא ברוך ה' כו' ורצה שלא יסברו שמעצמותו כן רק שע"י אברהם זכה לבוא מבחי' ארור לברוך. [ובזה יש לפרש מ"ש במדרש מילתי' מגניא אקדים ואמר שזה הגנאי מה שאין לו מעצמו כנ"ל ע"ש]:



תרל"ב

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וזרח השמש כו' כהדא עגלתא תמימתא כו'. פי' תמים להיות כל מעשיו בדביקות כח וחיות פנימיות שבו ובודאי בנקודה הפנימיות הנותנת חיים לכל רמ"ח איברי האדם שם הם באחדות אחד. ונתלה כל אבר בחבירו במקום הראוי. וכמו כן האדם ששומר כל מעשיו כנ"ל. וגם רמ"ח מצות עשה שהם נגד איברי האדם וגם הם תלויין זה בזה כמ"ש על כל מצוה תרי"ג מצות התלוין בה. עי"ז נעשה אדם שלם. תמים תרגומו שלים כנ"ל. ולהיפוך אינו אדם שלם שאין כל אבר מחובר לחבירו מאחר שנפרד משורש החיות ששם מקום חיבורם כנ"ל. וכמו כן שנותיהם תמימים כי גם ימי השנה יש להם דביקות ושייכות. יום ליום יביע כו' שבכל יום יש התחדשות שכ"כ בסה"ק שמיום שנברא העולם ועד סופו אין הארת יום אחד שוה ליום אחר. וז"ש בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים. שכל המכוון בהעדר היום כדי שיפסוק ענין הארת יום זה. ויוכל להתחדש הארת יום שני כנ"ל. כי אם לא הי' לטובה איך הי' שייך לברך ע"ז. ומי שמקבל הארת הימים כראוי בודאי נתוסף בו ידיעה ודביקות בכל יום מעין ברכתו עד כי יעלה מיום ליום ומשנה לשנה. וגם כל העולם בכלל הוא כך. שכל הזמן הוא ענין אחד ועל זה אמר וזרח השמש כו' שבכל לילה מסתלקת הארת היום לשרשו ומאיר הארה הראוי' אחר יום הקודם. וכן משנה לשנה עד שנשתלם ימי הבריאה כרצונו ית'. וז"ש כהדא עגלתא כו' על כל זמן הבריאה. ומ"מ כפי הדור כך הארת שנותיהם כי בודאי שרה הצדיקת שכ' בתורה שחיתה קכ"ז. א"כ הכתוב מעיד כי לא היתה נפרדת מעיקר החיים אף רגע א' ממילא כך נשפע הארה חדשה לשני חיי' תמיד ממדריגה למדריגה. וז"ש ונחלתם לעולם תהי' כי ע"י יש תמיד הארות החדשות. וכיון ששנות הבריאה הם מדריגה אחר מדריגה נמצא כי יוכל להיות מדריגות בשנה א' משני הצדיק. יותר מאלף שנים אחרים. וע"י הצדיק זוכה כל העולם לדורות שיעמדו במדריגה גבוה יותר [וכל ההארות מזמן הבריאה מאירים תמיד]:

אא"ז מו"ז ז"ל הגיד על דברי המדרש עשה חסד עם אדוני אברהם אף אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד. ואמר אף שאליעזר הי' עבדו. ולמה לא הי' לו לתלות במעש"ט וזכות אברהם אע"ה. אך כי אאע"ה פעל באנשיו שידעו זאת ברור. שגם לאיש כמוהו נצרך רק חסדו ית' כו'. כי האמת אף זכיות של האדם נעשים ג"כ בסיוע עליון והכל בחסדו. אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. ולזאת אף מה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. אעפ"כ החסד חסד עליון. רק שאאע"ה במעשיו המשיך החסד לעולם. עשית חסד עם אדוני (אברהם) הפי' כנ"ל שהקב"ה עושה חסד בעולם באמצעיות אבינו אברהם. מתגלגל בשבילו ג"כ הפי' כך שעשה א"א ע"ה צינור ושביל שיוכל למשוך ולהתגלגל חסד עליון בעולמות התחתונים:

בזוה"ק משבח ראש דברי אליעזר עבד אברהם אנכי שהי' זכי' אצלו מה שזכה לשמשו ואמרז"ל מתוך ששרת א"צ באמונה יצא מכלל ארור לברוך. כן גם מי שחפץ ומשתוקק לעשות רצון הקב"ה ומשבח אותו תמיד על שזכה לעשות מצותיו. יוכל ג"כ על ידי אמונה זו שמאמין שאין למעלה מלעשות רצונו ית'. עי"ז יוכל לצאת מכלל ארור ולהתדבק בהשי"ת. ובמדרש בן יכבד אב ועבד אדוניו דורש עליו. שיש ללמוד משליחותו דרך אמיתי:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הק' מקאצק על אלי כתיב. כי כשהי' נוגע לא הרגיש נגיעתו כו'. ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן כו' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות ע"י. כי ידע נאמנה כי רצון אאע"ה ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וז"ש מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי. וגם ע"י שידע כי כל ההצלחה היה בזכות אאע"ה אף שגם הוא הי' צדיק. וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעוה"ז. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו. וגם יודע שכל מה שיזכה לעשות ג"כ ע"י שרצונו ית' שיהיה נעשה רצונו. אז חפץ ה' בידו יצליח:



תרל"ג

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם כו'. פי' תמים מתפרש בב' אופנים. א' שאין בו מום והוא בשלימות. ולזה שייך גם הזמן. כי האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וכיון שנברא בעוה"ז ויש לכל אחד זמן קצוב. ע"כ שיש שייכות הזמן לשלימותו. ופשוט ע"י שמתחדש לו ידיעות בכל יום וכמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל כי יום נקרא ע"ש ההארה כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום עכ"ד. והיינו שבכל יום הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. נמצא שנותן הקב"ה בכל יום נקודה התעוררות בכל איש ישראל להתדבק בו וז"ש אשר אנכי מצוך היום כו' בכל יום כחדשים כו'. ומי שמקבל כל אלו ההארות על זה נאמר יודע ה' ימי תמימים שע"י הימים נגמר שלימותו. וכ"כ בזוה"ק שע"י הימים נעשה לבוש אל האדם. והיינו שיש בעולם העליון ג"כ הסתרות מסט"א שלא יוכל כל אחד לגשת להקודש. וע"י הכנעת עוה"ז והתהפכות הטבע נעשה לבוש שמתחבר הטבע שמכונה בשם זמן טפל אל הקדושה. וז"ש שנותיהם תמימים. שהצדיק מדבק כל יום בשורשו וע"י שמקבל ידיעות והשגות בהמשך הזמן עי"ז מראה תועלת בהזמן ומתעלה ג"כ. ויודע ה' כו' פשוט שימי הצדיקים הם רק בידיעת ה' שנתוסף לו תמיד ידיעות חדשות כנ"ל. ויש עוד פירוש תמים שאינו מהרהר כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ תמים תהי' עם ה' אלקיך. וג"כ נכון על הזמן והטבע שנראה סותר להקדושה רק ע"י עבודת האדם מקרב הכל להיות אחד שמתדבק רק בפנימיות ומעלה הזמן כנ"ל:

שני חיי שרה כולן שוין לטובה. פי' שיש כלל ופרט שבכל יום צריך לתקן דבר מיוחד כמ"ש ז"ל שס"ה ימים כל יום נגד לא תעשה מיוחדת שהיום מזכיר האדם הזהר בי ושמור לאו זה. וכן להשיג ידיעת הבורא ב"ה וב"ש. רק שצריך להיות שכל השגה שמשיג האדם כל ימי חייו. ישארו קבוע בלבו כל ימי חייו וז"ש בא בימים שכל הימים באו אתו כאחד וע"ז נאמר השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך שכל מה שאדם משיג ורואה בשכלו צריך שישאר אצלו לעולם כנ"ל. וכ"כ והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך כו'. אף שקאי על המצות מ"מ כל השגות שבאדם הוא שהקב"ה פותח לבבו. צריך שיקבעו בלבבו כנ"ל. והגם שאנו רחוקים מזה להשיג בכל יום השגה מיוחדת. עכ"ז כפי הרצון שבאדם עוזר הקב"ה לבטל הטבע והזמן להשי"ת. וזהו ג"כ פי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם כו'. כי כפי התמימות שבלב נותן השי"ת שיתבטל הטבע והזמן לזה האדם. וכ"כ לאל גומר עלי דרשו חז"ל על קידוש החודש כו'. שלהביא קדושה תוך הזמן והטבע עוזר הקב"ה לפי הרצון שבישראל כנ"ל:

במדרש עבד משכיל כו' כבר קללתו בידו כו' מוטב להשתעבד בבית הזה כו' ע"ש. איתא בזוה"ק שיש בעבודת השי"ת ב' בחי' עבד ובן ע"ש. שבודאי בני ישראל בנים לה' אלקיכם. וזהו הנשמה שבאדם. אבל בבואה לעוה"ז להתלבש תוך הגוף וגשמיות. הוא בחי' עבד. ובחי' זו הוא רק להכניע ולבטל עצמו. וצריך להיות בחי' זו יקר בעיני האדם ג"כ. וכן בכל דבר שבעולם יש חיות פנימי. וצריך האדם להיות משכיל ולהבין שכיון שנשתעבד בעוה"ז להיות דבוק בגשמיות. העצה להתבטל לנקודה הפנימית שבכל דבר. שמלכותו בכל משלה. ועי"ז יכול לצאת מבחי' עבד לבחי' בן. ובחי' עבד על שם זה. שבעוה"ז הכל במעשה ובעובדא. וזה ג"כ ימי המעשה ואח"כ שבת קודש: יש ללמוד מאליעזר ע"י ששרת באמונה יצא מארור לברוך. ובזוה"ק שבח אותו שנתפאר במה שהוא עבד לאברהם ע"ש פ' וירא ע"פ בן לשרה אשתך כו'. ולזה נתקן ק"ש ב"פ בכל יום דאיתא בכל יום קללתו מרובה מחבירו. והענין ע"י שבנ"י מעכבין כל העולמות בהתרשלות בעבודת השי"ת. בפרט עתה שביהמ"ק נחרב בעוה"ר. ועי"ז שאדם קורא ק"ש בכל לב. וחפץ לקבל עליו מלכות שמים להשתעבד אליו בכל לב ונפש. יוכל לצאת מארור לברוך כנ"ל. וחשבון זה צריך להיות תמיד בלב האדם. איך כל העולמות תלוים בו כמו שנאמר כל שתה תחת רגליו:



תרל"ד

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' פי' ימי תמימים שהם ימים שיש בהם שלימות כי מה שברא השי"ת עולם הזה להיות מתחדש בכל יום ושנה הוא לטובה כדי שיהי' הארה חדשה בכל זמן. וע"ז מברכין מחדש בכל יום מעשה בראשית. שאם הי' הבריאה מתנהג בלי שינוי. הי' מתרחק ע"י ריבוי הזמן. משורש החיות. לכן ברא השי"ת שיהי' בכל יום שפע חיות מחדש כנ"ל לכן צריך האדם לראות שיהי' לו עכ"פ הארה אחת חדשה בכל יום. ועי"ז זוכה להרגיש בכל יום דבר חדש. כי כל יום נמשך אחר התפעלות יום שמקודם. כדכתיב אם שמוע בישן תשמע בחדש. והנה הצדיקים מתקנים בכל יום כל מה שיכולין וע"ז נאמר בא בימים. שלא יש זמן שלא יקח ממנו דבר לעבודת השי"ת. וזה יודע ה' ימי תמימים שבכל שעה משיג השגה וידיעה מיוחדת ולכן מושכין שפע ונחל לכל העולם בכל יום שמקשרין כל הבריאה בשורשו וזהו ונחלתם לעולם תהי'. גם פרשנו כי כל יום נמשך אחר תיקון יום שקודם לו. נמצא מי שמתקן ימיו מוריש טובה לכל העולם. שעי"ז בא כל הבריאה למדריגה שלמעלה מזו כנ"ל:

יש לפרש ימי תמימים הם שבתות השנה וימים טובים. שהם הימים שאין בהם מלאכה גשמיות וכל מה שנעשה בהם מתקשר ומתדבק בשורש החיות לכן נקראו ימי תמימים. גם נקראו ימי תמימים שהם מיוחדים רק לתמימי דרך. והם בני ישראל שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים [ונחלתם לעולם תהי' כי מיני' מתברכין כל שיתא יומין] כי שבת הוא התחדשות שמיוחד לבנ"י. לכן בנקל להתדבק בו בהשי"ת כי התחדשות כל יום הוא לכל הבריאה. לכן מתערב בה גשמיות. אבל התחדשות של שבת מיוחד לבני ישראל תמימי דרך כנ"ל. לכן אף שאין אדם מתקן בכל יום מה שצריך. ע"י שבת יוכל לבוא להתחדשות ולתקן כל ימי השבוע כנ"ל:

במדרש ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכן בכל איש ע"י אמונה כראוי לעבודת השי"ת אדון כל. בודאי יוצא מכלל ארור לברוך וכן יוכל להוציא כל הנבראים מקללה. שכ' ז"ל שבגלות כל יום קללתו מרובה. וע"י אמונה בהשי"ת יוכל להוציא כל דבר לברכה. ואיתא עבד משכיל ימשול בבן מביש דרשו ז"ל על עבד אברהם. ונוכל לפרש כי בימות החול נקראו עבדים ובשבת בנים. ומ"מ הכנה לשבת הוא עבודה בחול. עבד משכיל בחול זוכה לבוא לשבת. ע"י שעובד בלב שלם ומשתוקק להתקשר בהשי"ת ולהטות כל המעשים אליו עי"ז זוכה להרגיש קדושת שבת ע"י הבושה שמבין שאינו כדאי לקבל שבת כראוי וע"י הבושה מתקרב להשי"ת וזוכה לקדושת שבת כנ"ל וזה עבד משכיל ימשול בבן מביש כנ"ל:

במדרש בני חת עשר פעמים על ידי שביררו מקחו של צדיק נגד עשרת הדברות. הוא רמז לבני ישראל שזוכין לברר מקחו של צדיק חי עולמים. שבנ"י מעידין בכל יום כי להשי"ת העולם ומלואו. והוא קונה הכל. וצריכין ללמוד מזה שהפסוק מאריך השדה וכל העץ אשר בשדה שצריך האדם להעיד על כל דבר פרטי שיש בעולם להתקשר הכל בהשי"ת:

אא"ז ז"ל הגיד פי' זוה"ק על זקן בא בימים שהביא אתו עמו כל ההארות שהי' לו בכל ימיו לא בטל ממנו יום א' כו'. והנה כל בריאת האדם בעוה"ז הי' להעלות הזמן והטבע כי בעולם העליון הנשמה למעלה מהטבע והזמן ומ"מ נקראים הימים ע"ש אור כי טוב כדכתיב ויקרא לאור יום. פי' שהקב"ה נתן זה שע"י התגברות האדם להמשיך הטבע והזמן להקדושה יהי' נולד מזה עוד אור חדש. ופי' זקן שקנה חכמה. שמכין מקום להחכמה. כי פי' קנין שמדבק אליו החכמה כדכ' קונה הכל פי' שהוא קן ושורש לכל דבר. וכן מי שמקבל כל הארת ימיו בלבו ועולה על ידיהם מדריגה אחר מדריגה. נקרא שקנה חכמה שקיבל הימים אליו. לכן נקרא זקן בא בימים כנ"ל:



תרל"ה

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם כו'. כי האדם נברא בעוה"ז לתקן הזמן כי חיות הנשמה למעלה מהטבע והזמן והשגחת השי"ת מקיים ומחדש חיות העולמות. והכל תלוי בהאדם כפי מה שעובד השי"ת וזוכר שהכל מאתו ית'. כמו כן מתחדש השגחתו ית'. ובכלל יש עולם שנה נפש. ויש מצות שתלוין בגוף האדם. ויש בזמן. ויש בכל המעשים שבעוה"ז. כדי לתקן ג' בחי' הנ"ל. ונרמזים בזה הפסוק ימי תמימים הוא שנה נפש. ונחלתם לעולם בחי' עולם כנ"ל. וידיעתו ית' הוא כפי ההארות שמעורר האדם בג' בחי' הנ"ל שעושה שיהי' גם הזמן מקושר להבורא ית' כמ"ש כך שנותיהם תמימים כו'. גם שבת קודש מקשר הזמן וכתיב בו לדעת כי אני ה' מקדישכם ומתעורר בו ידיעתו ית' ע"י העדות שבני ישראל מעידין עליו בש"ק כנ"ל:

בת ק' כבת כ' לחטא. וקשה אף שאינה בת עונשין מ"מ הדמיון הוא להיות נקוי' מחטא באמת. אך נראה דודאי אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא רק שיש מדריגות רבות. וכמו קודם זמן עונשין אין נחשב לו החטא שאין בו דעת שלימה לשמור מחטא כן יש חטאים שאין נחשבין לחטא ומצינו לעתיד ג"כ החוטא בן מאה שנה יקולל. וגם במלאכים מצינו חטאים כי אין שיעור לזה וז"ש בת ק' כבת כ' לחטא שהיתה נקוי' מחטא כנ"ל:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו' וקשה מה חכמה עשה בזה. אך זה מודיע לנו המדרש כי ע"י האמונה יכול האדם לתקן עצמו מבחי' עבד לבן. כי ב' מדריגות יש. ועבודה בבחי' בן הוא לידע שהכל מהשי"ת ולבוש מפניו שלא לבוא לידי גסות כו'. ובחי' עבד הוא שלא להיות עצב מזה. רק לידע ולהכיר באמת שאין כדאי אף לזה. וע"י שמקבל זאת העבדות באמונה הוא נמשל כבן כנ"ל:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אף כי לפניו ית' אין שינוי. רק הפי' שהזמן מסתיר רצונו ית' אך בזמנים מקודשים בש"ק שיש להקב"ה נייחא מהבריאה וע"י שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע כדכתיב וירא ה' כו' טוב מאוד. ועי"ז מזדכך הזמן. ולכך יכול כל אדם למצוא רצון אמת אז. ולכן הוא זמן בקשה כמ"ש יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. שאף שלכאורה נראה כי בזמי ההסתר צריכין לבקש ולהתפלל. אבל באמת עיקר זמן התפלה הוא כשנמצא השעה לאדם כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. ואז קרובים לתפלה. ועל ידי התשוקה והרצון להיות נשאר אצלו ההארה לעולם. יפיק רצון מה':



תרל"ו

ב"ה במדרש תנחומא על פסוק ואברהם זקן ברכי נפשי את ה' כו' מה הקב"ה רואה ואינו נראה כו' פי' שהקב"ה נתן באדם נפש אשר היא למעלה מהטבע ואין האדם יכול להשיג בחי' נפשו. כדי שיאמין כי אף שאין להשיג כבודו ית' עכ"ז יכולין לדבק בו. כאשר גוף האדם נדבק בנפשו. ומצד הנפש יכול לברך את ה' כנ"ל. וז"ש שאברהם חידש זקנה פי' זקן שקנה חכמה. הענין הוא להשיג בעוה"ז הארת עוה"ב והמשכיל יבין:

בקשת אליעזר הי' רק שלא יהי' הוא מעכב ח"ו בשליחת אדונו. וכן צריך כל א' לידע כי הוא שליח בעוה"ז לעשות רצון בוראו. וגם השבועה משביעין לכל אדם תהי צדיק ואל תהי רשע כו'. ובאמת אין נגמר השליחות עד שפועל לצאת מכלל ארור לברוך ע"י האמונה וכבר כתבתי בזה במ"א באורך:



תרל"ז

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. כי שס"ה גידים באדם נגד שס"ה ימות החמה וכפי מה שהאדם מאסף כל השס"ה גידים להיות מיוחד ומקושר להבורא ית' שזה פי' תמים והוא ברית מילה. כמו כן מתעורר התקשרות בימי השנה. ואז חל עליו השגחת הבורא כמ"ש עיני ה' אלקיך כו' מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהי' בסופה. והוא כנ"ל שהשגחת השי"ת חל על הכלל כשהוא מקושר באחדות. וזה תלוי בעבודת האדם. ועל זה נאמר יודע ה' ימי תמימים. ואמר כשם שהם תמימים כי זה התמימות אין לו שיעור וכפי התמימות שנמצא בצדיקים כמו כן הזמן תמים. והנה נאמר בשרה מאה שנה ועשרים כו' ושבע וכל אלה הם מדריגות זו למעלה מזו כאשר יש יחידיות עשיריות מאות. ואחר שמתקשרין ימות השנה יש התקשרות בעשיריות ובמאות כענין שהי' שמיטין ויובלות. וכ"ז כפי התקשרות ז' מדות באדם וכן נ' שערי בינה במוח ולב. ושרה הי' תמימותה מגעת עד בחי' המאות [ואדה"ר הי' לו אלף שנה שהי' כחו מגיע עד בחינ' האלפים וכ' אלף שנה בעיניך כיום אתמול] ונאמר אח"כ שני חיי שרה שאחר כל אלה המדריגות צריכין לחבר כל הפרטים היחידיות ועשיריות ומאות להיות מתאחדין ביחד כנ"ל:

בפסוק ואברהם זקן בא בימים. בזוה"ק שבא עם כל ההארות כו' וזכאין בע"ת דברגעא חדא מתקני' כל הימים כו' ע"ש. פירוש זקנה הוא הכח והשרש שיש לנשמות ישראל מימי קדם אשר הם למעלה מעוה"ז. ומצד זה יש תשובה כי לעולם יכול אדם לבטל עצמו אל השרש. וזה הכח שלמעלה מהטבע הוא גבוה יותר מכל עבודת האדם. לכן אחז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אמנם מי שהוא צדיק גמור כאברהם אבינו נאמר עליו זקן בא בימים פי' שבא לבחי' זקנה עם כל הימים והוא תשובה מאהבה. פי' שסתם תשובה בא ע"י החטא. שמתמרמר על שנתרחק מהשי"ת ויש תשובה מאהבה בלבד שמבטל עצמו בכלות הנפש להשי"ת ויודע ומבין שאחר כל צדקותיו לא התחיל בעבודת הבורא כלום. וז"ש בא בימים שהימים הביאו אותו לידי זקנה שהוא מדת התשובה היפוך משארי בעלי תשובה:

וה' ברך כו' בכל. עתה נתקיים הבטחה של ואברכך. ונ"ל כי לא ברכו הקב"ה קודם לידת יצחק בעבור שהי' עתיד עשו לצאת ממנו. ומה"ט לא בירך הקב"ה ליצחק ג"כ עד אחר לידת עשו. כי אם הי' נתברך בכל לא הי' יכול לצאת ממנו שום דבר חסרון:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו' ובתוך אחים כו' אלקי אדוני אברהם כו'. דיש להבין מה הי' צורך לתפלה זו כי לא הי' לו רק לעשות שליחותו. גם למה נכתב בתורה התפלה. לכן נאמר שהי' הכל לטובת בנ"י. לאשר אבינו יצחק לקח לו מדה"ד כמ"ש פחד יצחק ולא הי' אפשר להתקיים במדה זו. לכן סיבב השי"ת להיות לו רבקה לאשה שהיתה בעלת חסד ביותר ובזה נמתק קצת הגבורות של יצחק. ואליעזר הבין זה כי יצחק דורך לו דרך אחר. והוא הי' דבוק במדת החסד שהי' תלמידו של אברהם. ולכן התפלל שיזמין לו בעלת חסד. וז"ש ובה אדע כי עשית חסד כו'. וז"ש ימשול בבן מביש שבמעשיו המתיק מדת יצחק בעל כרחו. ובתוך אחים יחלק כו' כי הי' במעשיו טובה לכלל ישראל כנ"ל:



תרל"ח

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' שני חיי שרה שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דאיתא היום קצר והמלאכה מרובה כו'. פירוש שבכל עת ועת קצרה הזמן באמת מעבודה המוטל על הבריות. כי באמת הזמן הוא בכלל הטבע אשר הוא בצמצום וקצבה. ועבודת הבורא ית' הוא למעלה מכל זמן וקצבה. ומה העצה לזה. אך מי שמתקן בכל עת כפי היכולת בידו. אז מתדבקים הימים בשרש העליון וכשנמשך להם משורש שלמעלה מהטבע ממילא אין מחסור. והתדבקות בשורש אי אפשר להיות רק כשהם תמימים. כי כל עוד שלא מילא האדם הזמן כפי היכולת בטבע הימים חסירים לבוא להגיע אל השורש כמובן. זולת בעלי תשובה שנאמר עליהם בשעתא חדא וברגעא חדא כו' והם מתדבקים תמיד בשורש העליון שהוא מקום בעלי תשובה. לכן נאמר בפ' שני חיי שרה לומר שהשנים נתדבקו בשורש הימים שלמעלה כדאיתא בזוה"ק פ' נח לכל אדם יש שורש למעלה. וזהו נח נח כו'. וכמו כן הימים כפי מה שיש לאדם בעוה"ז יש לו כנגדם בשורש הארות מיוחדים לכל ימיו והאדם במעשיו צריך לעורר כח השורש. והאמת כי זה הכח מיוחד לבני ישראל שיוכלו במעשיהם לעורר סיוע עליון שלמעלה מהטבע וזהו ענין הברית שניתן לבנ"י וגם ש"ק שהיא מעין עוה"ב. וז"ש וה' ברך כו' אברהם בכל פירוש שנתן לו כח להמשיך הקדושה והברכה בכל עת ובכל מקום שהי'. וזה עצמו ואברהם זקן שהוא התדבקות בעולם העליון כידוע. ושם אין מחסור לכן נקרא כל:

בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק. ע"פ הידוע שאאע"ה לקח לו מדת האהבה ויצחק מדת היראה. עכ"ז ע"י היראה יכול אדם לבוא לאהבה ז"ש ויתן אשר לו ליצחק:

ברש"י אלי כתיב כו'. כי בודאי אליעזר עשה השליחות בכוונה רצוי' שהרי הצליח בשליחותו. אעפ"י שהי' נוגע במה שרצה להשיאו לבתו. אעפ"כ ביטל עצמו בעבור רצון הצדיק. וי"ל שזה עצמו סיפר להם שלא יעכבו הדבר באשר שגם הוא נוגע בדבר ואעפ"כ מבטל רצונו כנ"ל:

בפסוק מה' יצא הדבר לא נוכל כו'. אמת אמרו לא נוכל. כי אם שרצו לעכב לא יכלו לפתוח פיהם ולעכב ומזה ידעו כי מה' הוא. כי הלא רשעים היו והמה רוצין לעבור פי ה' ומה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל. רק הפי' כנ"ל שלא יכלו באמת לדבר מטוב ועד רע כנ"ל:



תרל"ט

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים פירוש ימים שהם תמימים. והם באמת ימי התמימים שע"י שהם תמימים שנותיהם תמימים. ומה הוא ימים תמימים. היינו שהם נמשכין מן השורש דכתיב יום ליום יביע אומר שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. וכשהימים דביקין בשרשם ממילא נחלתם לעולם תהי' כמ"ש במ"א שעומק תחת תלוי בעומק רום. וע"י שהם בדביקות עליון כמ"ש יודע ה' וידיעת השי"ת הוא בדבר שדבוק בשורש כמ"ש עיני ה' אלקיך מראשית השנה כו' וסופו שיש לו אחרית ע"ש. והצדיק מקשר כל מעשיו וימיו בשרש האחדות והראשית כנ"ל. וכ' ויהיו חיי שרה כמ"ש חכמים בכ"מ ויהי בהויתן יהיו שלא נשתנו הימים מכמו שהיו בשורשם כנ"ל. וכתיב ואברהם זקן בא בימים. פירוש שהמשיך הימים לשורשם ושם נקראין יומין עתיקין. כי אין לך דבר שאין לו שורש למעלה כמ"ש במדרש אין לך עשב כו' ומכ"ש אדם מובחר הבריאה יש לכל ימיו שרש למעלה. וחכמינו ז"ל אמרו כי הנשמה קודם בואה לעולם יודעת כל התורה. וצריך האדם לחבר כל הימים בשורשם ועי"ז נמשך להם ברכה לכן כתיב מיד וה' ברך את אברהם כו'. וכמו כן בש"ק יש עלי' לכל הבריאה וכתיב בי' ברכה כמ"ש כלי מחזיק ברכה זה שלום וע"י החיבור בשרשם נקראו ימי תמימים בחי' השלימות כנ"ל:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו' הענין כמ"ש חז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. דאיתא על אליעזר מתוך ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. מכש"כ מי ששרת באמונה לצדיקו של עולם ית"ש עי"ז מוציא כלל העולם מקללה לברכה. דאיתא אחר שחרב ביהמ"ק כל יום קללתו מרובה מחבירו. והצדיקים מהפכין הקללה לברכה ע"י האמונה. שבאמת ברכת הבורא ית' נמצא תוך הבריאה. רק החשך יכסה ארץ. וע"י האמונה מתברר הפנימיות. ודבר זה להפך הקללה לברכה. חביב לפניו ית' יותר. שעל זה נשתלח האדם בעוה"ז וכ"כ במדרש אשר הלך חשכים כו' יבטח בשם כו' באלקיו כו'. לכן שליחות זה שהלך עבד אברהם למקום החושך וע"י האמונה מצא שם הברכה חביב לפניו ית' להאריך בו:

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהי' עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמי' עביד. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תקונו בהעבדות עצמו. כמ"ש איזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן מיד אמר עבד אברהם אנכי. שכל שמחתו הי' במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות כי מי יבוא אחרי המלך כו' כבר עשהו. ונאמר עליו ימשול בבן מביש. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדריגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחי' כל ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו. כי עיקר הברכה לצדיק הארת הקדושה שכוללת כל הטובות. ואם כי יש אגב זה מתנות מיוחדים כענין משמאלה עושר וכבוד ויש מתנות מכמה סיבות [כענין שמצינו שאמרו חכמים כשעלה מרע"ה למרום כולם נעשו אוהביו ומסרו לו מתנות כו'] אבל עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש:



תר"מ

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים פי' אף כי הכל בהשגחת הבורא ית' אבל ההשגחה בכל הימים ע"י הימי תמימים. דיש ימים ויש ימים. וכל יום יש לו שורש למעלה ואותן הימים דבוקים בשורשם. וכן הוא ממדריגה למדריגה עד שגם ימים התחתונים יש להם אחיזה למעלה. והשגחת הבורא ית' על השורש מקיים כל המדריגות שתלוין בהם. ולכן בשבתות וימים טובים שנקראו מועדי ה' יש בהם ידיעת הבורא ית' שהם ימי תמימים. כמ"ש שבת נקרא שלום. שכל הבריאה מתדבק בשרשו לכך נקראו תמימים. והצדיקים כל ימיהם כשבתות ע"י שמדבקים הכל להשרש כשם שהם תמימים כו'. ולכן נזכרו שני חיי שרה בתורה. והם ידיעת המקום. ע"י שהיו כל ימי' כשבתות ויו"ט ימי תמימים כנ"ל:

ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. במדרש ועלהו לא יבול כו' כי עיקר זרע ישראל שהי' מיוחד לצאת מאברהם אע"ה אין בזה רבותא. אבל הרבותא של הצדיק התוספת כמ"ש והוספתי על כל תהלתך. והוא בחי' תוספת מחול על הקודש. ויש הוספה בכניסת שבת וביציאה. וכן יש בחי' תוספת קדושה דקמי שבתא ובתר שבתא. והוא קיום ימי המעשה מהארת השבת קודש כידוע לי"ח. וכמו כן הי' בחי' בן הגר קודם לידת יצחק. ובני קטורה אחר לידת יצחק. ובאמת הי' זה הכנה שיוכלו בנ"י להתקיים בין האומות כמ"ש רז"ל אברהם בירר לו המלכיות. והכין למצוא הארת ונצוצי קדושה בהאומות. והם בחי' הגרים שנתוספו אח"כ לבנ"י. ונקראו ספיחים שאינם עיקר הזרע. ולכן רמזו שנאים מעשי' כקטורת כמ"ש בטעם חלבנה שנמנה בסימני קטורת:



תרמ"א

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דכתיב את מספר ימיך אמלא. דרשו חז"ל הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ"ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כו'. וע"ז נוסד המזמור השמים מספרים. יום ליום יביע כו' הגם כי אין אומר ודברים. מכ"ש לבנ"י. שהתורה היא פנימיות הכל. וע"ז מסיים תורת ה' מצות ה' כו' [לכן יסדו ברכת יוצר ואהבה קודם ק"ש שהוא ב' בחי' הנ"ל] כי הימים הם כלים לקבל ההארות. והם החיצוניות. והתורה הפנימיות כנ"ל. וכתיב ויקרא אלקים לאור יום ואמרו חז"ל קרי' לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות. ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה' ממשיכין אור התורה בהטבע. וזה מספר ימיך היינו האור של הימים. ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ"ל. והנה סוף העולם ליחרב אבל ימים של הצדיקים יתקיימו לעד. ז"ש ונחלתם לעולם תהי' שחביב שנותיהם לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. וכמו שהצדיקים שוברים כח הטבע ומבטלים גשמיות שלהם בעבור מצות הבורא ית'. כן בכחם להפוך הטבע ולהעלות הזמן לדבוק בשרש העליון. לכן כתיב בא בימים שהעלה כל הימים שלו להיות קיימים לעד. וזה דרשו חז"ל מלשון ויהיו חיי שרה שיש להם הוי' נצחית:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. כי מעשה האבות המה למעלה מהשגת האדם כי הגופים שלהם האירו יותר מכל הנשמות שלנו כדאיתא האבות הן הן המרכבה. ורק ממעשה עבדים שלהם יכולין לקבל הארה ולימוד. כאשר רואין במעשה העבד התפלות וההשתחויות שעשה בזה השליחות. ובאברהם בעצמו לא מצינו זה כי אין בדעתינו כח להשיג במעשה האבות בעצמם. לכן איתא על דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו כו':

בפסוק וה' ברך את אברהם בכל. הקדים זה לשליחות העבד. לפי פשוטו כיון שהזכירו ברכו. והאמת כי בא הכתוב להודיע כי כל השבועה הי' בעבור כי נתברך בכל והי' כל הכונה לשם שמים בלבד שאין ארור מדבק בברוך. אם כי גוף הענין לשמור עצמו מהתחברות הרשעים הוא ג"כ לשם מצוה. אבל אברהם אע"ה לא הי' כל מעשיו לגרמי' כלל רק לשם ה'. וכיון שידע כי ברכת ה' אצלו. שמר אותה הברכה. וז"ש ואשביעך בה' אלקי השמים פירוש שהוא לכבודו ית' בלבד. וכמו כן הגיד העבד אח"כ וה' ברך כו' וישביעני אדוני כו':

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. כי אברהם הוא עמוד החסד. וחסד ה' מלאה הארץ והכל צריכין לחסד כמ"ש במדרש. אבל יש חסד שנקרא מתנה בלבד. ויש חסד לעובד ה' שזוכה לקבל החסד כאשר אברהם אע"ה בעצמו זכה במעשיו להמשיך החסד בעולם וז"ש אשר לו. והנה גם לכל הברואים יד) יש חסד שהשי"ת מטיב עם כל הברואים בחסדו. אבל על בנ"י נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שזה החסד הוא באופן שישיגנו האדם בכח עבודתו ואז הוא דבר של קיימא. והכלל ה' עושה חסד לכל א' כרצונו. והברואים טו) רוצין רק מתנות. ויצחק אע"ה רצה שיזכה במעשיו לזה החסד והוא חסד המתלבש בדין וזה אשר צפנת ליראיך ובמ"א כתבתי עוד מזה:



תרמ"ב

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי ידיעת השי"ת הוא על דבר של קיימא. והיינו אם דבוק בשורש העליון כי לכל תכלה ראיתי קץ. והצדיקים שכל מעשיהם בדביקות יש למעשיהם קיום לעולם וז"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' עי"ז שהי' מעשיו תיקון על כל הדורות חל עליו ידיעת השי"ת. וז"ש יודע ה' ימי תמימים עי"ז שנחלתם לעולם כו'. כי הנה הזמן הוא הטבע לכן יש לו קץ. ותמימות הוא על מה שאין לו הפסק. וזה השכר שנותנין לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. כי אם הי' נברא במאמר אחד הי' האחדות ניכר בעולם. ועתה עבודת הצדיקים להעלות הכל אל האחדות והשורש. לכן כתיב ויהיו חיי שרה קכ"ז כו' שני חיי שרה. פי' כלל ופרט וכלל ששורש הימים למעלה באחדות וכשבא לעוה"ז בזמן. הצדיקים חוזרין ומעלין הפרטים אל הכלל כנ"ל:

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק כו'. פירוש מה שהי' מיוחד אליו דכתיב לך לך מארצך. פי' דיש עבודה בכלל ובפרט וזה נוהג בכל עובד ה' כמ"ש בר"מ פ' וארא דצריכין מקודם לעבוד השי"ת בכלל אף שא"י כלום רק לעבוד לה' אחד. ואח"כ צריך האדם לידע ולהבין כמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו. וזה מיוחד לבנ"י עם ה'. ומתוך העבודה בכלל שעבד אברהם אע"ה להשי"ת נאמר לו לך לך לבחי' פרט הנ"ל. וזה אשר לו. נתן ליצחק. וסיום הפסוק כ' כבר במ"א:

בענין אמונת אליעזר שכתב במדרש ששרת הצדיק באמונה. שדרשו חז"ל אלי כתיב שביקש עילה לתת בתו. אעפ"כ ראינו שהתפלל להשי"ת הקרה נא לפני כו'. ואדרבא ע"י שהבין שיש לו נגיעה. התפלל להשי"ת שיעשה השליחות באמת ויצליח:



תרמ"ג

ב"ה במדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם. דכתיב מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. תמיד הוא בלי הפסק כשיש התחדשות מהמקור. וזה ההתחדשות הוא על הכלל כמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. וכן כשמתאחדין השס"ה ימים ונעשה א' חל על זה השגחת ה'. כמ"ש עיני ה' כו' מראשית השנה. וזה נוהג בכל עת כשמתעלה הזמן להראשית והאחדות וזהו תלוי בעבודת האדם. שס"ה גידים נגד שס"ה מצות ל"ת. שעי"ז מחבר הגוף אל הנפש. שהדם הוא הנפש והגידין מקשרין הגוף להחיות. והרמז שע"י שס"ה ל"ת מתבטל הגוף להנשמה ונעשה אחדות. וכפי האחדות והתמימות שנמצא בהאדם כן הזמן והשס"ה ימים מתאחדין:

ברש"י ואבוא היום אל העין מכאן שקפצה לו הארץ. ויש להבין למה הוצרך ה' לעשות נס. ומה בכך אם הי' מתאחר איזה ימים. וביאור הענין עפ"י המדרש שלשה נזדמנה להם זווגם על הבאר. ואם כפשוטו מי יעכב לכל הנושא אשה לילך להבאר. אך ידוע מדבריהם ז"ל כי הבאר היא מעיין הנובע. בחי' תורה שבע"פ. והיא בחי' ארץ ישראל. ואותן הג' נזדמן להם באר הזה בחו"ל. והיא קפיצת הארץ. וזה עצמו הענין שיצא מכלל ארור לברוך. והוא שאמר לבן כשראהו עומד על העין. בוא ברוך ה'. ועי"ז נבין מה שהוצרך אליעזר לערוך תפלה. כי מה לו לעשות יותר מלקיים שליחותו. אך הנה כתיב בפרשה הקודמת אחר העקידה הוגד לאברהם כי ילדה מלכה גם היא בנים כו'. ותמוה כי הלא בתואל כבר נולד. וכי לא שמע אברהם מזה עד עתה. אך הענין שהכיר אאע"ה ברוח קדשו כי יש עוד בבית אביו להמציא אלה הנשמות רבקה ורחל ולאה ולזה היו צריכין סיוע גדולה. והוא בעצמו לא הי' יכול לחזור לחו"ל. והוצרך לעשות זאת ע"י העבד. ואליעזר הבין זאת וידע כי צריך סייעתא דשמיא לזה השליחות:

ובמדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. והוא פלא. אך הוא כענין שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז. שחביב לפניו ית' מה שמתקדשין לעבודתו בזה העולם. כן בחי' העבד הוא הכנה ופרוזדור לבחי' בן. וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל שיש ללמוד מפרשה זו לצאת מכלל ארור. ע"י ששרת אותו צדיק באמונה. מכש"כ עבדי ה' אם עוסקין באמונה זוכין אח"כ ליכנס לבחי' בן כו'. והוא בחי' ימי המעשה ובחי' שיחה ובחי' עבד. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' השבת. דשורה בו ברכה. והוא בחי' בן ובחינת תורה דו"ק ותשכ"ח:



תרמ"ד

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. דאיתא אין לך אדם שאין לו שעה ויש שעה מיוחד לכל אדם. שאין מי לתקן זה היום זולתי הוא. והצדיק השלם מתקן כל ימי חייו. כמ"ש שני חיי שרה. להודיע שתקנה כל מה שנבראת על אלו השנים כמ"ש ימים יוצרו. והימים הם הארות כמ"ש ויקרא לאור יום. ואותם האורות המיוחדים לכל נפש מישראל הולכין אתו בעת היצירה. והזמן צריך להאדם. ואותן הימים שנתקנו ע"י הנפשות עובדי ה'. נק' ימי תמימים. ובהם בחר ה' כמ"ש יודע ה' ימי תמימים. וכד' המד' כשם שהם תמימים כו'. ונטפלין הימים להיות נקראים ע"ש התמימים מאחר שהם המתקנים אותם. וכ' במדרש שחביב שנותיהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב והענין הוא כי הזמן הוא התלבשות האור בהטבע. והצדיקים מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. שמעתי מפי אמו"ז ז"ל מקיימין מלשון קיום שטר. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. אך הצדיקים הם מוציאין מכח אל הפועל ומבררין ומעידין איך כל רשימה וכל שינוי זמנים. הכל עפ"י הנהגת השי"ת ותורתו ומצותיו. והמה מכירים החותם אמת מאור תורה שנמצא בכל מקום. וכשמתברר זאת אז נגמר רצונו ית' ונתברר כי ההסתר תוך הטבע הי' למעליותא. כי עי"ז מושכין הארה מעולם העליון כאשר כתבנו במ"א כי המשכת הארה מעוה"ב תליא בתיקון עולם הזה:

ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן הה"ד ה' אלקי גדלת מאד מלך כו' טבלא גדולה מצורתו כו' ע"ש. ויש להבין כי מה שייך לדבר בגדלות השי"ת ב"ה וב"ש שלגדולתו אין חקר ואין השגה בזה להמשיל בו משל זה. אכן דוד המע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו הוא גדול מאוד יותר מכפי הכלת כלי הגוף. שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו. ומזה הענין יכולין להבין שמלבד שלגדולתו אין חקר רק כל מעשיו שנתן בהם כח אלקותו ית' הם גדולים מאוד כמ"ש מה גדלו מעשיך. ויצירת האדם שהוא הטבלא קטנה מחיות הפנימי שבו. וזה ענין נשמה יתירה הבאה בשבת קודש ונק' יתירה כנ"ל שהיא גדולה מכלי המלבוש. והצדיקים המתדבקין בשורש הנשמה וממשיכין הארות מלמעלה מהטבע. זו נק' זקנה. וז"ש ואברהם זקן ודרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה דכתיב כולם בחכמה עשית. וכשמבטלין כל העשי' להחכמה והדעת וכדכתיב יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו על אברהם אע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ ואז שורה בו ברכה כדכתיב וה' ברך את אברהם בכל. והוא כמו בש"ק דכתיב ויברך ע"י שיש בו תוספות נשמה יתירה כנ"ל:



תרמ"ה

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים. הם תמימים שנותיהם תמימים. דאין לך אדם שאין לו שעה וכן בנפש נמצא איזה נקודה שזה הי' רצון הבורא ית' ועל אותה שעה אמרו חז"ל יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שהוא השלמת הרצון שהי' להבורא ית' מן האדם. ולכן המצוה לכבד השיבה שקרוב להסתלק מן העולם ובודאי נגמר המבוקש ויש לו התדבקות בצד מה בשורש העליון. ולכן ת"ח מצוה לעולם לכבדו כמ"ש זקן זה שקנה חכמה. והיכן יש רמז לחכמה בתיבת זקן. רק זה שמלא קנו ושרשו זה הוא החכמה כמ"ש איזהו חכם המכיר את מקומו. וזהו הת"ח מתדבק בשורשו וזהו בחי' זקנה המשכה מעולם העליון. ובכל אדם בן שבעים לשיבה שאז יש לו התדבקות בשרש שלמעלה. אבל האבות שנקראו תמימים בנפשותיהם בתיקון הרמ"ח איברים ונעשו מרכבה לשכינה ולא נתפרדו מדביקות עליון כלל לכן שנותיהם תמימים. ובודאי א"א לאנשים כמונו להבין מדריגה כזו שהיא למעלה מהטבע ונק' זקנים מתחילתן ועד סופן כמ"ש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו' כי יש בחי' עבד ובן. תורה ותפלה. ובני ישראל נקראו בנים שניתן להם התורה לחפש בגנזי דמלכא כבן. ותפלה היא עבודה ונקרא שיחה כמ"ש רז"ל לשוח בשדה. שהוא מעסקי האדם הצריך לו בעוה"ז ונקרא בגמ' חיי שעה והתורה חיי עולם. אכן ב' אלו המדריגות יש בהם כמה בחי'. ויש עבד ובן. אח"כ זוכין למעלת עבד בעולם העליון יותר. ואח"כ בן. וכן הוא תמיד. ובאופן זה אמרו כי יפה שיחתן של עבדי אבות שבחי' העבדות שלהם הי' גבוה מבחי' בן של דורות האחרונים שהרי משיחתן ותפלתן נעשה פרשיות בתורה:

ישכם עושים חסד ואמת את אדוני כו'. פי' שיהי' להם חלק לעשות החסד ואמת בעולם כי האבות המה עמודים שהעולם עומד עליהם ויודע הי' אליעזר שצריך להיות נולד מזה יעקב אבינו בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב וזהו הגידו לי שהוא לשון המשכה כמ"ש בזוה"ק:



תרמ"ו

ב"ה במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דאיתא על אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והוא דרך עבודת הבורא שהי' לאאע"ה קודם המילה והוא בחינת עבד. ואח"כ נתעלה א"א ע"ה וזכה לבחי' בנים. וזהו שנקראו אבות שזכו להמשיך דרך התורה בעולם שיהי' הנהגת השי"ת עמנו בבחי' בנים לחפש בגנזי דמלכא. והיא התורה שהתחילו ב' אלפים תורה מן האבות. ובחי' עבדות הוא כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ובבחי' זו קיבל אליעזר מאאע"ה. ועיקר הירושה שניתנה ליצחק הי' בחי' דרך התורה ועמ"ש לעיל בפרשת לך לך במאמר לא יירשך זה כו'. ועכ"ז גם בחי' העבדות שקיבל אליעזר מסרו לכללות בני ישראל. וע"ז רמזו בתוך אחים יחלק נחלה. ולכן נעשה ממעשה אליעזר פרשה בתורה ללמוד מזה דרך העבדות. ונצרך לאיש ישראל ב' אלו הדרכים והם תורה ותפלה שנקרא שיחה. וזה שיחתן של עבדי אבות. וכמו כן בימי המעשה הוא בחי' עבד. ובש"ק בחי' בנים הנשמה יתירה שבודאי לא הגוף נקרא בן רק הנשמה. ואיתא ע"י ששרת באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכמו כן ע"י עבודה באמונה בימי המעשה זוכין לקבל הארת השבת. וכעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בשבת כתיב ויברך כו' יום השביעי. והי' צריך כל אחד מישראל להרגיש הברכה רק כל זמן שאין יוצאין מארור אין ארור מדבק בברוך. ויתכן לומר שע"י קבלת שבת בשמחה והוא בחי' תוספות שבת ובמה שמאמינים בקדושת השבת עי"ז יוצאין מכלל ארור לברוך:



תרמ"ז

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ולמה כתיב שני חיי שרה באחרונה ללמדך שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. כמו שיש בחי' תמים בנפש כן בעולם ובשנה. כי יש לכל אלו הג' שורש בשמים. והגם כי הזמן הוא תחת השמש אבל יש הארות מזומנים ומיוחדים לכל יום ושנה. דכתיב וירא את האור כי טוב וגנזו לצדיקים. פי' ע"י ההסתר שיש בכל יום ערב ובוקר. פי' שאין העוה"ז יכולה לקבל האור רק ע"י הערב לכן כתיב מקודם ערב ואח"כ ויהי בוקר. ומצד זה אמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום דאיתא גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור פי' בכל יום מתגלה הארה המיוחדת. אח"כ בא חושך ונגלל האור. וצריך להתחדש אור אחר להעביר החשך של יום זה וכן לעולם. וכמו כן כל מקום ומקום. וכמ"ש בפרשת לך לך כי תמים הוא כשהנפש מתדבק בשרשו. כי בעוה"ז הוא רק כמו פלג גופא. ולכן כתיב אברהם אברהם נח נח כדאיתא במדרשים. כמו כן כתיב ויהיו חיי שרה שני חיי שרה. להודיע כי שני חיי שרה בעוה"ז היו תמימים עם הארות המיוחדים לאלה הימים לכן נקראו תמימים. וכמו כן במקומות הצדיקים כמו שבחרו להם מערת המכפלה וכתבו חז"ל בית ועלי' כלומר שהמקום הי' דבוק בשרשו למעלה. ובאמת כל התמימות הנ"ל הכל תלוי באדם. דאיתא האדם נברא מן עליונים ותחתונים כמ"ש רש"י ז"ל פ' בראשית עפר מן האדמה ויפח באפיו כו' כדי שלא יהי' קנאה במעשה בראשית ע"ש. ולכן האדם בכח הנשמה המשתתפת בגופו עושה שלום בין עליונים ותחתונים. ואמת שע"י החטא הראשון ואח"כ בחטא העגל נסתלק הנשמה הפנימיות שנאמר עלי' ויפח. ומ"מ נשאר בבנ"י הארה מזו הנשמה. לכן נק' השולמית שעושין שלום בין הקב"ה לעולמו כדאיתא במדרש שה"ש. ובש"ק שיש נשמה יתירה נקרא שלום מטעם הנ"ל. והצדיקים בפרט האבות והאמהות היו כל ימיהם בבחי' השבת ונק' תמימים:

בפסוק ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל. במדרש זקן שקנה חכמה זקן זה קנה ב' עולמים. כי כשהאדם בא אל החכמה אמיתיות ויודע ומבין לבטל עצמו אל השי"ת. וכל מה שפורש עצמו מן העולם ומבטל עצמו אל השורש עי"ז מקיים העולם. והשבת יוכיח שיש בו ביטול כל המעשים והוא הוא קיום כל ימי המעשה דכ' וישבות כו' ויברך. וכל הנייחא לפניו ית' כשהתחתונים הם כלים לקבל הברכה. וע"י שבש"ק מבטלין בנ"י המעשים ומקבלין נשמה יתירה ונקראין כלי מחזיק ברכה וזהו הנייחא לפניו דכתיב טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וזהו הרמז ואברהם זקן ונתקרב אל שורש העליון. ואז וה' ברך בכל. פי' אפילו בעולם הזה כמ"ש שקנה ב' עולמות:

בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. דרשו חז"ל אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם וגו' אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה דכתיב לשוח ואין שיחה אלא תפלה. יעקב תיקן ערבית דכתיב ויפגע כו' ובמדרש תנחומא בפרשה זו אין לך מי שכוין דעתו אל התפלה כאברהם דכתיב חלילה לך מעשות כו' ע"ש. והענין הוא כי אין מכוון התפלה כשחסר להאדם איזה בקשה רק כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון פי' שיהי' בקשת האדם לעורר למעלה עת רצון ושיתפייס ושיתרצה הבורא יתברך אל התחתונים. ולפי שהאבות הי' כל מגמתם לזה. פעלו כל אחד עת מיוחד להיות עת רצון לתפלה להיות פתוחים שערי שמים בג' זמנים הללו. וכל אחד כפי מדתו. אברהם אע"ה כתיב וישכם דאיתא הסימן לאהבת ה' מי שמקדים אהבתו ית' לכל הדברים כמ"ש ונשכים ונמצא ייחל לבבנו כו' ובחי' יצחק הוא כמ"ש רק ביראת ה' כל היום. ובחי' יעקב הוא להיות דבר של קיימא דכתיב תתן אמת ליעקב. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמ"ש לא יכזבו מימיו מים המכזבים כו'. ולפי שיעקב הוא בחי' אמת תיקן תפלת ערבית והיינו שההארה שמשיג האדם בכל יום צריך להיות נשאר אצלו בקביעות עד שיחזיר נשמתו בלילה מתוך אותו ההארה. ואז הוא דבר של קיימא. [והנה הג' זמנים אלו הם בלכתך בדרך דכתיב ויצא יצחק ובשכבך דכתיב ויפגע וישכב כו' ובקומך וישכם. ובשבתך בביתך אפשר שהוא בחי' דוד המלך עליו השלום]. ובודאי כשאמרו חכמינו ז"ל תפלות אבות תקנום הם הדרכים שיכולין לבוא לתפלה על ידיהם. דיש מחשבה דיבור ומעשה בעבודת ה'. והם בחי' כהן לוי וישראל. והם הג' אבות כמ"ש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו. וגילה זו תפלה והיא בחי' מחשבה בלב לכן כתיב בי' עמידה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהן. ירנן בחי' יצחק דכתיב בי' לשוח והוא בחי' דיבור. ודיברו הלוים בשיר. וביעקב מצינו כמה דברים בעובדא. והאמת כי זה סוף התיקון כשיכולין להביא הארות עליונות בבחי' עובדא אז הוא דבר של קיימא. וזכות הג' אבות מסייעין לכל בנ"י להיות מוכן לתפלה בג' בתי' הנ"ל:



תרמ"ח

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים. חביב שנותיהן של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. והכתיב ולא. פרש"י כשהיו הימים עומדים לפניו ית' לא הי' בהם ממשות עדיין. והקרי ולו הוא יום שבת או יוה"כ שהבדיל לו ע"ש. והענין כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. ומ"מ נמצא בעוה"ז ג"כ התגלות מימים הקדמונים הנ"ל כמו בש"ק שהוא מעין עוה"ב כמ"ש ביום השבת יפתח. וכמו כן בצדיקים שנאמר עליהם יודע ה' כו'. כי כפי העדות שבני ישראל מעידין עליו ית' שכל הימים מתחדשין בטובו ית' כמ"ש על הצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ושבת קודש סהדותא אקרי וכל בנ"י מעידין בש"ק זה העדות דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והצדיקים בכל יום מבררין זה העדות. וכפי בירור זה העדות כך יודע ה' ימי תמימים ומתקשרין הימים בשורש הקדמון כנ"ל. ואיתא במשנה בתלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתיב להנחיל אוהבי יש. וז"ש ונחלתם לעולם תהי'. ואוצרותיהם אמלא כמ"ש מספר ימיך אמלא. כי הימים בעוה"ז הם להכין כלים לקבל אור העליון בעוה"ב שהם למעלה מהשגה רק ע"י העבודה בעוה"ז מכינים לבושים וכלים להשיג אותן ההארות. וזה פנימיות הימים שבעוה"ז וזהו מספר ימיך פי' הארות הגנוזין בהם ואז הם תמימים וכמו כן בש"ק שנקרא שלום מזה הטעם שמתגלה בו הארת היום בשרשו העליון. [ולהיפוך ברשעים כתיב לא יחצו ימיהם פי' אפילו הימים שבעוה"ז שהם רק מחצה נאבד מהם]:

וכתיב ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל. ובמדרש הכל נתברכו ע"י אברהם ומי בירך אותו הקב"ה כו'. כי פי' בכל הוא אותו הנקודה שכוללת הכל שכתיב עליו וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. והוא כלי מחזיק ברכה שנקרא שלום שכולל הכל וזה ברכת האבות בכל מכל כל. ואלה הג' הם הג' סעודות בשבת קודש שנקרא שלום וכתיב ויברך כו' יום השביעי. והוא המעיין שממנו נמשך החיות והברכה לכל הבריאה:

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. וכבר כתבנו במ"א. והענין בקצרה כי אאע"ה עמוד החסד כמ"ש שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו והוא הכלי שברא השי"ת להיות חסדו מגיע לעולם על ידו כמ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שעל ידו מתגלה החסד בעולם. אכן כתיב מה רב טובך אשר צפנת. ולכן צריך עוד החסד לירד דרך יצחק ויעקב כמ"ש גומל חסדים טובים והוא כלל הג' אבות. גומל הוא בדרך שזוכין ע"י מעשינו ואז הוא חסד טוב. ולהם נתן מתנות אף שאין ראוים כמ"ש בתפילת שלמה ע"ה לנכרי ככל אשר יקרא ע"ש. אבל לבני ישראל צריכין לזכות להחסד ע"י היראה והדין. וכן הוא בזוה"ק כעין זה:

במדרש עבד משכיל ימשול כו'. והוא לחזק ידינו בגלות שכמעט נסתר מאתנו דרך הבנים ומ"מ אם נעבוד אותו ית' באמת בגלות ובאמונה. נזכה לצאת מארור לברוך כדאיתא בעבד אברהם. ועוד ימשול בבן כתיב. כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים בבחי' עבד דוקא והוא ע"י אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' כי ישראל מאמינים בני מאמינים כי באמת הוא דבר פלא. התחזקות אמונת בני ישראל בגלות. והיא מנטיעות אבותינו כמ"ש בני מאמינים ובזה יהי' הגאולה בב"א:



תרמ"ט

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו'. כי הצדיקים מעלים הזמן והטבע. כענין שאמרו כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כן הוא בזמן. כי הנה הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והתחדשות הימים הוא כפי אנשי הדור כמ"ש אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים כו' ופרש"י כי הימים טובים לפי זכות הדור ע"ש. וז"ש כשם שהם תמימים כו' כי עיקר התמימות הוא התדבקות בשורש שלמעלה מהטבע כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' עונה זו יפה כו' כי התחכמות שלהם הוא בזמן ובטבע. ובודאי נמצא חכמה בהבריאה. אבל לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך כו' כי בני ישראל נבראו להעלות כל הטבע ולברר ולהעיד כי הקב"ה הוא המנהיג את העולם והטבע והזמן דכתיב אתם עדי ואני אל ואמרו חז"ל כשאתם עדי אני אל. פי' הקב"ה ברא העולם להיות בחירה לאדם וכפי מה שבנ"י מעידין ומבררין כח הנהגתו יתברך כן מתגלה כח הנהגתו ית' בעולם. ולכן השבת שנקרא סהדותא. בו מתעלה כל הטבע ומתגלה הארת הנשמה יתירה בעולם. ולכן נשתנו למעליותא שנות הצדיקים ונקראו שני חיי שרה שבצדקתה נתחדשו הימים ונקראו על שמה. והאבות שכל מעשיהם ותמימותם הי' לדורות לכן נקראו אבות ואמהות. לכן גם הימים שלהם הם הכנה לדורות ומאירים לכל הדורות כדאיתא במדרש שבזמן אסתר נגלה הארת שנות שרה אמנו ע"ה. וזהו ענין ואברהם זקן בא בימים וכמ"ש זקן זה קנה ב' עולמות וכן אמרו בגמ' זקן זה שקנה חכמה. ביאור הענין דכתיב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. פי' שזה נפלאות הבורא ית' שנמצא אלקותו ית' בכל. לכן נק' וקונה הכל פי' שהגם שעוה"ז גשמי. מ"מ הוא קן ומקום לאלקותו ית'. אם שאין הקדושה מתגלה בקביעות. היא מקננת בעולם. [וע"ז נבראו הצדיקים לברר זאת כדאיתא ה' קנינים קנה הקב"ה בעולמו ושמעתי ממו"ז ז"ל כי אלו הקנינים צריכים אלה לאלה. וע"י שישראל מעידין עליו ית' נעשה שמים וארץ קנינו ית' כו'. וכ"כ באברהם שהקנה להקב"ה שמים וארץ וכן אמרו בשומרי שבת האומר ויכלו נעשה שותף כו' והכל ענין אחד כמ"ש]. ולכן הזוכה לחכמת האמת יודע ומעלה ומחבר עוה"ז לעולם העליון. [ונקרא זקן שמכל הז' ימי הבנין נעשה קן להנקודה פנימיות שנאמר עליה כולם בחכמה עשית]. ואמרו איזהו חכם המכיר את מקומו. איזהו חכם הרואה את הנולד. איזהו חכם הלומד מכל אדם. והיינו כי כלל הבריאה עולם שנה נפש. והחכם מעלה הטבע והזמן והנפשות. והם ג' חכמות הנ"ל. בחי' מעשה דיבור ומחשבה דו"ק ותשכח. ולכן זה שקנה חכמה הוא מתקן כל הבריאה דכתיב בי' בחכמה עשית כו' ולכן וה' ברך את אברהם בכל כדאיתא במד':

במדרש עבד משכיל כו' ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך כו'. ענין השכלת אליעזר הוא עפ"י המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא אמרו מעבירין ממנו מלכות ודרך ארץ שהרי אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם ד"א. רק עול דרך ארץ אמרו שצריך האדם שלא יתערבב ע"י העסק ולא יתקשר בכל העסקים אשר לא לה' המה. וכן בעול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"א לו לקבל עול מלכות שמים. ומאן דכפית דייקא. אבל מי שזוכה הגם שהוא באיזה עבדות או בד"א. מ"מ אינו כפות ומשועבד לזה. והוא נקרא עבד משכיל. שהגם שהי' עבד אעפ"כ השכיל העבדות בחכמה. וידע והאמין כי הקב"ה נתן לו זה העבדות. וז"ש אלקי אדוני אברהם שקיבל עול מלכותו ית' באמצעיות העבדות שהי' עבד אברהם. ומצא שכל וחכמה בהעבדות שלו. וכ"כ מלכותך מלכות כל עולמים. כי גם שאנחנו בגלות תחת איזה מלכות. יש לנו להשכיל ולהבין כי הכל מאתו ית' ובודאי מי שזוכה חל עליו מלכותו ית' בלי שום הסתר ובגלות הוא בהסתר. וכשמקבלין עול תורה אפילו כשיש עלינו מלכות ודרך ארץ והיינו להיות בבחי' עבד משכיל ע"י השכלת החכמה שהוא עול תורה. מסירין ההסתר ומעבירין עול מלכות ודרך ארץ כנ"ל. והנה אליעזר הי' כנען ונאמר ארור כנען עבד עבדים יהי'. ובודאי נח נתן לו בזה עצה איך שיצא מכלל הארור עי"ז העבדות. כי ראה והבין שא"י להיות בפ"ע כי הארור דבוק בו. ונתן לו עצה להיות עבד. וע"י שהוא עבד למי שהוא בברכה יוכל לתקן נפשו. ואליעזר השכיל זאת. ולכן מצינו בגמ' כי הזוכה גט שחרור לעבד הוא חב לאחרים. כי מאחר שכתוב לעולם בהם תעבודו. צריך להיות כך. כי אם הי' כנען בן חורין הי' מחריב העולם ע"י שהארור דבוק בו. ור"ת לעולם בהם תעבודו הוא תבל שהוא תיקון העולם מה שהוא עבד. וע"ש בתוספות פ"ק דגיטין נדחקו בזה ולפמ"ש מיושב. ולכן איכא למ"ד כי חוב הוא לעבד שיצא לחירות מטעם הנ"ל כי העבדות טוב לו. ולכן דינו כאשה שהיה ג"כ הגזירה להיות הבעל מושל עלי' כדכתיב והוא ימשל בך ע"י שבאדם נמצא הברכה ולא בה. גם הקשו שם התוס' למה נקרא תופס לבע"ח מה חייב לו האדון ותי' ר"ת דעביד לי' נייחא נפשי'. ואינו מובן א"כ לכל מתנה יהי' בכלל ב"ח. ויתכן לפרש עפ"י המדרש הנ"ל כי מאחר שזכה להיות יוצא לחירות בודאי שרת אותו באמונה ולכן יצא מכלל ארור. א"כ בודאי חייב הוא להוציאו כנ"ל. ומה"ט נראה דהתירו לשחרר משום מצוה דרבים. כי כשמשחרר לצורך מצוה א"י להזיק ומתבטל אל מצוה דרבים כנ"ל:



תר"נ

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כבר כתבנו פי' תמימים להיות מתאימים הימים שלמטה באורות המיוחדים להם למעלה. דאיתא כימי השמים על הארץ שימי האבות היו ת"ק שנה כמו מן השמים לארץ דהנה איתא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. והאבות בימי חייהם המשיכו החיים מעץ החיים. ופי' מהלך ת"ק שנה מי שהוא עובד ה' כל ת"ק שנה בלי פני' הוא מוציא החיים שיוכל להתגלות בעולם. וכן עשו האבות. ויתכן כי בודאי עץ החיים אין לו שיעור והוא בבחי' העומדים. אבל מהלך ת"ק שנה הוא ההארות שיכולין להשיג בחי' מהלכים שהוא האדם בעוה"ז. וע"ז נאמר כימי העץ ימי עמי היינו עץ החיים. והאבות בימי חייהם המשיכו הכל בשלימות וז"ש ונחלתם לעולם תהיה:



תרנ"א

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות לעולם כדכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' פי' שהוא כלי שיקבל וינוח בו החיות. והצדיקים שמושכין החיות לעולם נשארים אותן ההארות לעולם כמ"ש נחלת ימיהם זכורה לעולם. כי כל רשימה שיורדת מקדושה נשאר הרשימה לעולם כמ"ש בספרי קודש מזה. וכל אדם בפרט מושך חיות השייך אליו. אבל הצדיקים ומכש"כ אבות הקדושים הם המשיכו חיות לכלל בנ"י. ולכן הצדיקים במיתתן נק' חיים כי החיות שלהם עדיין מאיר בעולם. ומ"ש כשם שהם תמימים כו'. כי כמו שיש באדם שס"ה גידין תלויין זה בזה. ויש גידין שהחיות תלוי בהם ביותר. ויש פתוחין ויש סתומין. כמו כן נמצא שס"ה ימים. ויש בהם ימים טובים ושבתות שהם מאירין. ויש ימים נמוכין. והאדם צריך לתקן שיהיו כל הגידין וכמו כן הימים אחדות אחד. שכך עשה הקב"ה להיות ימים אלו מתקנין ימים הנשארים. וכמו כן בגוף. ואז נקרא תמים. וז"ש רש"י כולן שוין לטובה:

בפ' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו הברכה שכ' וה' ברך את אברהם בכל כמ"ש במדרש. אך כל הוא מדת יעקב כמ"ש ז"ל אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל. ואברהם שהי' אב לאבות הי' כלולין בו הג' ברכות וידע כי בחי' כל שהוא מדת יעקב שייך לזרע יצחק וז"ש כל אשר לו ליצחק. ובודאי כל הברכות כלולין באלה הג' והם ג' ברכות שבברכת כהנים והם ג' סעודות בשבת דכתיב ויברך את יום השביעי והברכה מתפשטת לג' בחי' הנ"ל. והנה בכל הוא יותר מבחי' מכל כדאיתא בגמ' האומר מטובו חיינו הוא בור רק בטובו. והפי' כי מטובו הוא חלק מן הטוב. ובטובו הוא שהחלק דבוק בשורש. וכמו כן בכל. אכן כל הוא למעלה מכולן והוא עצם השרש והטוב. והוא אמת ליעקב. [כי הברכה הוא לפעמים נחלק ונבדל ולפעמים בדביקות ולפעמים אחדות אחד והמשכיל יבין] וז"ש בישמעאל ידו בכל שהי' לו חלק במדת אברהם. ויד כל בו שמדת יעקב גובר ושולט עליו. שבזה אין אחיזה לשום סט"א כי הוא אמת לאמיתו:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. הוא בחי' תפלה אין שיחה אלא תפלה דאיתא בגמ' תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה. וזה הדרך שתקנו אבות והוא עצה להיות נושע בכל עת ומקום. ובמדרש מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו כו'. שמזה הדרך של אליעזר יכולין ללמוד להיות נושע אף במקום החושך. הלך חשכים. ומעין זה בכל איש ישראל שנשתלח' הנשמה בעוה"ז עלמא דחשוכא. וע"י תפלה ותורה שבע"פ יכולין להיות נושע. והוא דרך ימי המעשה שנק' חשכים. והכל ניתקן בבחי' עבדות והנהגה מלמעלה על ידי מלאך. ובשבת קודש הוא בחי' בנים. ודרך התורה. וההנהגה על ידי הקב"ה בעצמו. לכן שבת יעשה כולו תורה. ובימי המעשה הוא בחי' שומע בקול עבדו. וע"י אמונה ובטחון כמ"ש יבטח בשם ה' כו':



תרנ"ב

ב"ה במדרש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. מי יעלה כו' מי יקום במקום קדשו זה אברהם כו'. דאיתא בספרים על פסוק ומי יקום כי העלי' שיש לאדם צריכין לראות שיהי' דבר של קיימא. לא לעלות ולחזור לירידה כו'. וז"ש וישכם אברהם כו' אל המקום אשר עמד שם. שכל מה שתיקן בכל יום היה דבר של קיימא. וביום השני הלך למדריגה אחרת. לכן בא בימים שלא אבד אפילו יום אחד. וז"ש שנותיהם תמימים כולן שוין לטובה. ואז הוא כלי מחזיק ברכה. ונקרא שלום. תמים. שאין הפסק בין כל עליותיו שבכל יום ויום. [וי"ל עוד פירוש אל המקום אשר עמד שם כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר עמדתי לפניו שקאי על הנשמות שעומדין לפני הקב"ה קודם ירידתם לעולם ע"ש פ' ויחי רל"ג. וחיתא דנשמות הצדיקים עולין בכל לילה למרום. וז"ש וישכם אל המקום אשר עמד שם]. אכן נראה עוד לפרש אל המקום אשר עמד. שבאמת צריך האדם לתקן גם המקום והזמן בבחי' עולם שנה נפש. וכולן נרמזו בקרא. וישכם אברהם בחי' נפש בבוקר בחי' זמן אל המקום בחי' עולם. וז"ש חז"ל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו. דכתיב עד אמצא מקום לה'. והאבות ודהמע"ה הוציאו מכח אל הפועל מקום המיוחד. והוא ביהמ"ק. וזכו להמשיך השכינה בעולם. וע"ז כתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. וז"פ ואברהם זקן כ' במדרש זקן זה קנה ב' עולמות. פי' לא זו שמצא לעצמו חלק השייך לו למעלה ובעוה"ב. אף זו שמצא מקום למטה להתגלות הקדושה בעוה"ז. ועליו נאמר איזה חסיד המתחסד עם קונו דעביד לי' קן כנ"ל. ולכן וה' ברך כו' וה' הוא וב"ד. כי הברכה הי' מגיע עליו במדת הדין. כדכתיב בכל המקום כו' אבוא אליך וברכתיך. ולכן נאמר על אברהם אבינו ע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בענין חמשה קנינים קנה (לו) הקב"ה כי מכל החמשה נגמר הקנין להיות כבודו ית' נגלה בארץ. בכח אברהם וביהמ"ק וישראל כו' שכולן צריכין זה לזה. ואפילו כל איש ישראל בפרט יש לו חלק בתיקון זה שצריך כל אדם למצוא עת ומקום שע"ז נברא בעולם. ובביהמ"ק יצא מכח אל הפועל אבל גם עתה איתא תפלות במקום תמידין איתקן. ולכן צריך כל אחד לקבוע לו מקום לתפלה וע"ז נאמר מי יקום במקום קדשו. ואנו עכ"פ בכח תשובה צריכין למצוא זה המקום. כי מי הוא בחי' תשובה על ידי השתוקקות לחזור למקום קדשו. ולכן מתפללין נגד ביהמ"ק תל שכל פיות פונים אליו:

בשם מו"ז ז"ל כי חז"ל אמרו אין ארור מדבק בברוך לכן צריכין לתקן עצמו לצאת מכלל ארור שיהי' מוכנים לקבל השבת דכתיב בי' ויברך כו' יום השביעי כו'. ונראה כי בימי המעשה העבודה לצאת מכלל ארור. וכאשר חכמים הגידו לפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור כמו כן העבודה בימי המעשה בבחי' אמונה. דכתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פרשנו במ"א כי בבוקר הוא יום השבת דלא כתיב בי' ערב. ובלילות הם ימי המעשה. וכיון שאין האור מתגלה בחול צריכין לעבוד באמונה. ועי"ז זוכין לקבל אח"כ הארת השבת. ובאמת עיקר להגיד בבוקר הוא בשעת הגאולה ולעתיד. וכל ימי הגלות התיקון ע"י אמונה. ומעין זה הוא בשבת שהוא מעין עוה"ב. ובאמת מעין זה יש בכל יום עצמו דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ואמרו חז"ל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו דכתיב להגיד בבוקר כו' ואמונתך. והיינו שצריכין ב' הבחי' לאחוז באמונה בעת החשכות ועי"ז זוכין ליכנום לכלל ברוך. וכמ"ש במדרש על אליעזר הלך חשכים כו' והי' התיקון ע"י אמונה ובטחון. ובזוה"ק דורש על זמן תפלה הלך חשכים שהסט"א הולך לו בזמן תפלת שחרית. ויתכן לומר כי ב' הפירושים אחד שע"י היגיעים בעבודה שבלב בזמן הגלות והחושך. לכן עובר החשכות מפניהם. וכדאיתא בפסוק ושם דרך זה המדליק נרות במבואות האפלים כו' אראנו בישע אלקים. ושני העבודות נצרכים בעוה"ז כאשר רצה הקב"ה להיות תיקון עולם השפל. לכן קבע זמנים שמאיר הארה הגנוזה. ולפעמים גולל אור מפני חושך כו' ובזמן שיש אור צריכין להכין גם על ימי החושך. לכן הקדים להגיד בבוקר חסדך אח"כ ואמונתך בלילות. כי אור השבת מסייע לכל ימי המעשה לכן נקראו סעודות שבת בזוה"ק סעודתי דמהימנותא כאשר הגיד מו"ז ז"ל כי המה סועדים האמונה כו'. והוא הכנה לימי המעשה:



תרנ"ג

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו' כי כל מעשה האבות הוא הכנה לכל בני ישראל ולפי שהם כוללים כל בנ"י נקראו תמימים. וכמו שהם תמימים כן שנותיהם כוללין כל הזמנים ונק' תמימים. ושנותיהם הם קיום כל הזמנים. ולכן כתיב יודע ה' ימי תמימים כמו שהמועדות נקראו מועדי ה'. והאבות בכל ימיהם הי' נגלה אותה ההארה שמתגלה במועדים. ואותו המועד שהוא בזכות אותו הצדיק הי' בכל ימיו מתגלה הארה זו כמו כן. וזה ג"כ רמז המדרש באסתר שמלכה על קכ"ז מדינות שכמו שתיקנה שרה בזמן קכ"ז שנים. כך בבחי' המקום האירה לקכ"ז מדינות כי בחי' עולם שנה נפש ענין א' הוא:

ורש"י ז"ל כתב שני חיי שרה כולן שוין לטובה. כי הנה יש שינוים בשנות האדם ויש מעלות בזמן הבחרות ויש כמי כן מעלות בזמן הזקנה. אבל צדיקים התמימים נמצא כל מיני שלימות בכל ימיהם. ובודאי אין זה בדרך הטבע רק מתת אלקים הוא. וזה ענין ברך את אברהם בכל זאת השלימות שנמצא בכל מקום ובכל זמן בכח המלך שהשלום שלו. וזהו כולן שוין לטובה:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו'. פי' עבד משכיל אינו שהוא חכם לעצמו. רק שהעבדות שלו הוא בהשכלה ונותן לבו ודעתו לעשות העבדות בשלימות. ויכול להעלות יותר מבחי' בן. וכבר כתבנו במ"א דברי הזוה"ק שכל איש ישראל צריך לעבוד אותו ית"ש בבחי' עבד ובן. והנה אאע"ה הוצרך לעשות פעולה זאת ע"י העבד כי הוא נתעלה אחר המילה. וכאשר הי' נצרך להעלות עוד הניצוצות קדושות שהי' בבית אביו. הי' על ידי אליעזר שהוא בחי' עבד. וכן הוא בימי המעשה בירור הניצוצות קדושות. לכן ההנהגה ע"י מלאך. ובש"ק בחי' בן. וכמו כן בזמן המקדש הי' בחי' בן. ונתביישו כל העולם בהתגלות דרך התורה והמקדש כמ"ש המה ראו כן תמהו. אבל עתה בגלות הוא בחי' עבד. ומ"מ יהי' סוף התיקון בעקבותא דמשיחא ביתר שאת. וע"ז כתיב הנה ישכיל עבדי כו' ירום ונשא דרשו מאברהם ומשה ע"ש בזוה"ק. והוא כנ"ל כי מרע"ה הוריד התורה מן השמים. והוא בחי' בנים אתם. ומלך המשיח שיתגלה בב"א עליו כתיב ישכיל עבדי כמ"ש ימשול בבן. ואז יהי' התיקון השלם. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר:



תרנ"ד

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו' ולמה נאמר שני חיי שרה באחרונה שחביבין שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דהנה כל הדברים יש להם שורש בשמים. הן בחי' עולם שנה ונפש לכולם יש שורש בשמים. וז"ש יום ליום יביע אומר. יום שלמעלה ליום שלמטה. והצדיקים צריכים לחבר הכל אל השורש. וזה עיקר שם צדיק כמ"ש ז"ל דאחיד בשמיא וארעא. ובחי' צדיק זה יש בנפש כמ"ש נח נח אברהם אברהם. שהיו מתאחדים עם השורש שלהם אז נקרא תמים. וכמו כן בעולם ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק שעל שם זה נק' ירושלים על שלימות הנ"ל דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו. ולכן נק' צדק. וכמו כן בזמן ושנה. שבת שלום. ולכן כל מעשי שבת כפולים. לחם משנה. זכור ליום כו' שבו מתעלה הזמן אל השורש. והכל תלוי בבני ישראל וצדיקים כדאיתא צדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. פירוש שמוציא מכח אל הפועל הוד וזיו והדר שיש בשורש אותו המקום. וכמו כן בזמו כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכתיב אעירה שחר דרשו חז"ל אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ועל זה כ' לשקוד על דלתותי יום יום ביום דלמטה ויום דלמעלה. והם ב' דלתות ושני פתחים שדרשו חז"ל. ועמ"ש מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא על זה. וזה יום יום יעמס לנו. שזה מוטל על הצדיקים להכין הימים שלמטה שיהיו כלים לקבל השפע מימים אלו שבשמים. ואיתא בגמ' ב"ש אומרים מחד בשבתא לשבתא. והלל מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום ע"ש במס' ביצה. והם ב' מדריגות כי השבת מעלה היום שלמטה ונתבטל אל השורש. ולכן איתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. כי כשמתגלה עולם שלמעלה. עולם דלמטה לא אדכיר בשמא. ולכן בשבת לא אשתכח בי' מנא כדאיתא בזוה"ק דכולהו ברכאין בי' תליין דייקא. ומדת ב"ה הוא לתקן ימי המעשה להיות אחוזין ומתאחדין בימים שלמעלה. זהו בחי' יום יום. וזה ענין מחלוקת בגמ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל יש אומרים שלא הי' לו בת כל עיקר ויש אומרים בת היתה לו ובכל שמה. הוא כנ"ל כי הכל מודין שנתעלה אברהם אבינו לעולם שלמעלה. שזה פי' זקן בא בימים. וי"א כי נתעלה ממש למעלה מן הטבע. וה' ברך בבחי' השבת דכולהו ברכאין בי' תליין. אבל בת הוא ענין מדה ומקבל. שהוא בחי' עולם התחתון. כשהוא מתוקן ומוכן לקבל הברכה. לכן יש אומרים אפילו ברתא לא חסרי' רחמנא שהי' לו בחי' בת ובכל שמה. שהי' דבוק ומתאחד בשורש העליון כנ"ל:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו'. דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ית' בבחי' עבד ובן כדאיתא בזוה"ק בהר אבל בחי' עבד קודם. והכל תלוי בזה. וזוכה אח"כ לבחי' בן. והוא ענין דרך ארץ קדמה לתורה. שהרי בחי' בנים התחיל מזמן האבות וב' אלפים תורה. ומקודם הי' רק בחי' עבד משכיל. שהוא מה שבכח שכל האדם להשכיל כי הבורא ית' הוא האדון המנהיג עולם ומלואו. וז"ש כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו. ולכאורה אין מובן לשון עד שיחננו. וכי רוצין ח"ו לפרוק עול מלכותו ית' מעלינו. והרי לעולם עינינו מיחלות לחסדו. אבל הפי' עד שיחננו לבחי' בנים. כי השכל שבאדם עצמו להבין איך עבד ושפחה מצפה לרבו מכש"כ שיש לנו לצפות אל השי"ת זה הוא עבודה בדרך הטבע. אבל באמת הקב"ה נתן לנו התורה שהוא התדבקות בו ית' בכח המצות שהם למעלה משכל האדם. וכשזוכה אדם לתורה ומצות אין צריך ללמוד את עבודת הבורא ממשלים שבעה"ז. כי אין זה דרך הישר לתלות תניא בדלא תניא. וזה החילוק בין עבד לבן. ולכן אמרו חז"ל שיצחק נקרא בן מביש שבייש כל אוה"ע כו'. פי' בעקידה שעקד עצמו ע"ג מזבח שהוא דבר שלא כדרך הטבע. והוא דרך התורה המיוחד לבני ישראל. ובזה אין אחיזה לשום אומה. כי כשהעבודה בבחי' עבד משכיל ע"י הבחנה מעבודת עבד ושפחה א"כ בזה יש לו התחברות לטבע וכל אומות העולם. אבל בחי' בן הוא מבייש כל הטבע כנ"ל. וז"ש בעוד שלא זכינו לבחי' בן צריכין לעבוד אותו כעיני עבדים כו' עד שיחננו ולא נצטרך לבוא לידי משלים ודמיונות האלה. ועכ"ז דרך ארץ קדמה לתורה כנ"ל. ולכן עבד משכיל ימשול בבן מביש. ועיקר עבודת האדם הוא בבחי' זו. ובחי' בן הוא מתנה מן השמים שהרי אין טעם לאדם לומר שרוצה להיות בן המלך. אבל להיות עבד כעיני עבדים ושפחות זה הוא מצד האדם והשכלתו. וכשזוכה הקב"ה מקרבו וזוכה לבחי' בן מצד אביו שבשמים כנ"ל:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דהנה אברהם אבינו ע"ה הוא עצם הברכה והוא דרך התורה שהתחיל מאאע"ה ב' אלפים תורה. אבל באליעזר איתא מתוך ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וכל היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והכין זה הדרך איך לצאת מכלל ארור לברוך. ואמרו עליו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וזה התיקון הוא רב הכמות ומעט האיכות:



תרנ"ה

ב"ה בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. ההפרש שביניהם כמ"ש במדרש תולדות ויתן לך יתן ויחזור ויתן. וכמו כן כתיב כאן ויתן. שזה הי' בסדר מסודר לעולם כי כל השפע שבא לאברהם נשפע ממנו ליצחק ואח"כ ליעקב. ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות וישלחם כו'. כי יש מתנה כלאחר יד כמ"ש וישלחם מעל יצחק כו' דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו. ולאוהביו שומר הברית והחסד. ולכן החסד לאברהם בא לבנ"י באמצעיות יצחק ויעקב. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת. כדי להיות דבר של קיימא חוט המשולש לא במהרה ינתק. כמ"ש יעקב חבל נחלתו. פרש"י כחבל בג' גדילים ע"ש. והאבות היו כלים לקבל השפע. הכנה לכלל ישראל. ונראה שלכן הוליד אברהם ישמעאל ובני קטורה להראות כי הגם שכל קיום שלנו בכח האבות. על כל זה העיקר הם בני ישראל. כדאיתא ישראל עלו במחשבה קודם שנברא העולם. ובעבור ישראל העמיד הקב"ה שלשה אבות שהן הן המרכבה. והוריד נשמתן לעולם הזה. ולהכין דרך לבניהם אחריהם:

וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. י"ל שהוא בחי' תוספות מחול אל הקודש. כי השבת הוא מיוחד לבני ישראל. וזה שורש האבות. והם ג' סעודות. ג' ברכות בכל מכל כל. ואין ארור מתדבק בברוך. לכן יש הבדלה בין קודש לחול. ובשבת סט"א ערקת ומתגלה הברכה. ובימי המעשה דסט"א שריא בעולם. אין הברכה מתגלה. וע"י אמונה שמבטלין כל ימי המעשה להיות הכנה לשבת יכולין להעלות ימי המעשה מכלל ארור לברוך. כדאיתא גבי אליעזר. ולכן נק' סעודתא דמהימנותא. וכל זה לבני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים. אבל יש תוספות מחול אל הקודש בכניסתו ויציאתו. ולכן הוליד ישמעאל קודם יצחק ואח"כ בני קטורה:



תרנ"ו

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ורש"י פי' שני חיי שרה כולן שוין לטובה. והוא מדת השתוות שכתב בס' חובת הלבבות. והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו. ויש נסיון לעני ויש לעשיר. ושרה בתחלת ימי' עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך. ובסוף ימיהם הי' להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה. וזה מאמר המשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן להודיע כמה חיבתו של אאע"ה. פי' ברוב אהבתו להקב"ה. כל הרוחות שבעולם אין זזין אותו ממקומו. ועמד בתמימותו. ולא הרגיש כלל בכל מה שעבר עליו. לא כדרך אנושי שיש לו כמה שינוים בכל יום. והם כל שנותיהם לא נעשה בהם שינוי. ועליהם נאמר גמלתהו טוב כו' כל ימי חייה. כולל כל מיני שינוים ונסיונות בעוני ובעושר. ואמר כשם שהם תמימים כך שנותיהם. כי המה למעלה מן הזמן. כענין שאמרו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. כי הגם שיש בכל יום התחדשות והארה חדשה לא ראי זה כראי זה לכן יש שינוי בכל יום ושנה לטובה ולרעה. אבל הצדיקים הם למעלה מן הזמן והם מביאים התמימות גם בזמן. וז"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורין זה החירות לצאת מן הטבע והזמן. בעת יאכלו הוא עת קבוע להם. אי לך ארץ שמלכך נער ובבוקר יאכלו היא הנהגה שתחת הזמן. לכן מקבלים שינוים כפי שינוי היום והשנה. ועיקר התמימות הוא להיות דבוק בשורש העליון כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך כי כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה. וכשהחלק שלמטה דבוק בשרשו הוא דבר תם ושלם. וזה תכלית עבודת האדם לידבק עצמו בשורש העליון. וזה עצמו מה שזכתה שרה למערת המכפלה שדרשו עלי' זממה שדה ותקחהו. ובמדרש שנק' מכפלה שמי שקבור בה שכרו כפול ומכופל. ובגמ' פליגי חד אמר ב' בתים זו לפנים מזו וח"א בית ועליי' על גביו. ומסתמא שניהם אמת דיש ג"ע תחתון ועליון. וכמו כן בג"ע עצמו יש חיצוניות ופנימיות. והכל תלוי בהכנת האדם בעוה"ז כפי מה שמברר מעשיו להיות תוכו כברו ומשתוקק תמיד להתדבק בפנימיות ובשרשו העליון. כי לכל דבר יש שורש למעלה. ולבד זה גם למטה יש פנימיות בכ"ד כמ"ש בחכמה יסד ארץ. [ובאמת איתא דמערת המכפלה היא בחי' אות ה' שבשם ויש בה מילוי ה'. ויש ה' עילאה ותתאה] וזה מערת המכפלה התערבות והתדבקות בפנימיות ובשורש העליון. וכפי השתוקקת האדם כל ימיו להתדבק בשרשו. כך מכין לעצמו מקום לאחר פטירתו. וע"ז כתיב יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא זו קבורה. ושרה זממה שדה כל ימי' וזכתה למקום מובחר מכל המקומות:



תרנ"ז

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. חביב חייהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. כי עיקר החיים לאדם כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים הוא כמו מים חיים שהוא המעיין נובע. כן הנשמה מעיין נובע מחי החיים. ויהי האדם לנפש חי' שע"י מתעלים כל החיות שבעולם דאיתא החותך חיים לכל חי כי לכל בריה יש משהו חיות כפי מה שמדד הקב"ה. וגם הדומם מצמיח הצומח. והצומח מזין החי. והחי בא אל האדם שהוא מעלה הכל עד חי החיים. וכל אלה נקראו חיי שעה והאדם יש בו חיי עולם. והיא הנשמה. ומקודם החטא הי' גם המלבוש חיי עולם. ואח"כ הגוף נשפל ממדריגתו. אבל הנשמה היא נשמת חיים. ולפי שהצדיק מעלה הכל אל חי החיים כתיב יודע ה' ימי תמימים שהם מעלים הכל לדביקות עליון. וכתיב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. פי' בכל הברכות כי כלי מחזיק ברכה היא שלום. וכמ"ש בשבת ויברך. מטעם כי השבת מעלה הכל אל השורש כמ"ש וינח ביום השביעי על כן ברך. כמו כן אברהם אבינו זקן בא בימים פי' שהעלה כל הימים והזמן אל השורש. וה' ברך. וה' הוא וב"ד. כי הוא מדה במדה הואיל והעלה הכל עד השורש. ע"כ הי' הוא הכלי מחזיק ברכה. כמ"ש במדרש אברהם בירך הכל ומי בירך אותו הקב"ה:

איתא במדרש אליעזר הוא כנען ולפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ומ"מ מצינו שא"ל אברהם בני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך. ולכן איתא במדרש כי אליעזר הי' עבד משכיל. שהבין שעיקר תקונו ע"י בחי' העבדות באמונה ועי"ז נכנס לכלל ברוך אבל בפ"ע הוא ארור. ולכן גם אח"כ שנאמר לו בוא ברוך ה' והבין שיצא לכלל ברוך. אע"פ כן הי' תחילת דבריו עבד אברהם אנכי. וזהו עבד משכיל. ומצד העבדות יחלק נחלה בתוך אחים. וע"ז אמרו איזה חכם המכיר את מקומו כי העבד בעצם ארור. וע"י השירות בא במקרה לכלל ברוך. ובני ברוך בעצם. ואין ארור מדבק בברוך:



תרנ"ח

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן כתיב וה' ברך את אברהם בכל. ואיתא במד' אברהם ברך את הכל ומי ברכו הקב"ה. לפי שהי' כולל הכל. לכן חל עליו ברכת ה'. והנה יש בחי' עולם שנה נפש שהוא כלל מעשה בראשית. דאיתא אור מעשה בראשית הי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה. ולכן עש"נ הם כלים להתגלות מאור הגנוז ע"י צמצום עש"ן. ובכל יום יש הארה מיוחדת מתלבשת בזה הזמן וכן לכל נפש מיוחד וכן לכל מקום. ויש זמן הכולל כל הזמנים והוא שבת שלום וכל היו"ט שיש בהם ברכה מאור הגנוז. וכמו כן בנפש. הצדיק נק' כל ושלום. ובמקום ביהמ"ק. כי שם צוה ה' את הברכה. והנה יש נפשות שצריכין סיוע מן הזמן והמקום. ויש נפשות שהם מאירין עוד להזמן והמקום. וכדאיתא אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכשם שהם תמימים ויש בהם בחי' השלימות כן מתקנים שנותיהם ומקומותיהם. כדאיתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אמר במדרש שאסתר מלכה על קכ"ז מדינות כשם שחיתה שרה קכ"ז שנים שהכל תיקון אחד אל הזמן ואל המקום. ולפי שחיי הצדיקים המה למעלה מן הזמן ממילא נחלתם לעולם תהי'. וכ"כ שני חיי שרה משמע שגם עתה נמצאים הארת השנים האלו לפי שהם למעלה מן הזמן מעין אור המאיר מסוף העולם כו':

איתא במדרש אברהם תבע זקנה יצחק יסורים יעקב חולי. כי עיקר רצון האבות היה לקרב בני ישראל לאביהם שבשמים ולתשובה. ומדת אאע"ה החסד. וזה בחי' התעוררת מכח הזקנה. רוב שנים יודיעו חכמה. שמיישב האדם א"ע כמה חסדים עובר עליו תמיד מהקב"ה. ומתעורר לתשובה ע"י הזקנה שרואה שמתקרב אל המיתה לחזור נשמתו. ויצחק במדה"ד תבע יסורים. ויעקב במדת רחמים הממוצע תבע חולי כדכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ובקשת אליעזר הי' עשה חסד עם אדוני אברהם. במד' התחלת גמור. במו שהבטיח הקב"ה לאברהם אע"ה בך חותמין. כי התחלה בחסד וסופו בחסד. כמ"ש חז"ל התורה התחילה בגמ"ח וסופה בגמ"ח. ומצינו דאברהם קיבל עיקר ברכותיו בסופו כמ"ש ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל. וביצחק כתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו. דאיתא הכשר בכהנים פסול בלוים. כהנים נפסלין במומין וכשרים בשנים. ולוים כשרין במומין ופסולין בשנים. כי מדה"ד צריך להתבטל בסופו למדת החסד. ושלא יהי' בשלימות. כי א"א לעולם להתקיים בדין. לכן כי זקן יצחק נטפל מדה שלו אל החסד. ותכהינה עיניו. פי' מדתו נתקטנה להיות הגמר בחסד כנ"ל:



תרנ"ט

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כי האדם הוא למעלה מהזמן. ותהלוכת הזמן תלוי בעבודת האדם. וכפי זיכוך מעשיו כך מזדכך הזמן. והוא נותן חיות אל הזמן והמקום. כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה. פי' הוא הכלי אשר על ידו נמשך חיות לכל הבריאה. לכן יודע ה' ימי תמימים וכן יודע ה' דרך צדיקים בבחי' עולם ושנה. לכן כתיב שני חיי שרה שהמשיכה החיות בשנים אלו. וכן כתיב אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כדפרש"י שם שלפי זכות הדור משתנה הזמן:

בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. פי' כל הברכות בעולם באו ע"י אברהם כמ"ש ונברכו בך. ממילא קיבל כל הברכות. דכתיב עם חסיד תתחסד. כי הקב"ה עושה החסדים ע"י החסיד שהוא כלי להשפיע חסדים טובים על ידו. וז"ש עשה חסד עם אדוני אברהם. שע"י יתחסד עם כל העולם. וכאשר אברהם זקן ותיקן כל שרשו. נעשה זה הכלי חסד לאברהם:



תרס"א - ;תרס"ב

ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. דעיקר כח האבות היה לתקן הזמן שהוא תחת הטבע וזהו השלשה תפלות שתקנו לפי שינוי הזמנים. דאיתא תורה נק' חיי עולם ותפלה חיי שעה שהתורה עצם עץ החיים. ותפלה חיי שעה. שיש עתים וזמנים שהחיות מתגלה גם בעוה"ז כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ובאמת זה החיות מתעורר רק ע"י תשוקות התחתונים. לכן נק' חיי שעה מלשון רצון ותשוקה. וכ"כ לכל חפץ תחת השמים וזה מרוב הרצון ותשוקת האבות במס"נ. מצאו גם תחת השמים אלה התיקונים והוא תיקון חטא האדם. וז"ש מתחלה אלקי השמים ועתה אלקי הארץ. שהמשיכו חלק אלקות גם בארץ. וקבעו זמנים למצוא החיות כמ"ש ונחלתם לעולם תהי':

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהשרץ מגופי תורה וניתן ברמז ופרשתו של אליעזר אומרו וכופלו. דיש בחי' בן ועבד. עבד בחי' תיקון הגוף וע"ז כתיב ששת ימים תעבוד. והוא שצריך לצאת מכלל ארור לכלל ברוך. כי הנשמה בחי' בן. וז"ש עבד משכיל ימשול בבן מביש. כשהגוף משרת הנשמה באמונה. אז גם הוא יש לו תיקון. כי סוף הנשמה לעלות לשרשה ויכול להעלות גם הגוף להיות בתוך אחים יחלק נחלה. ונקראת הנשמה בן מביש שהיא חלק אלקות. והוא מבייש כל העולם. רק שנשתלחה בעוה"ז להיות מתלבש בגוף. וכתיב תמשילהו במעשה ידיך מעשה ידיו של הקב"ה הנשמה. אבל הגוף מושל עליו בעוה"ז. וכשהוא עבד משכיל מצליח ומתעלה גם הוא. וכמו כן בביטול ימי המעשה אל השבת מושך ברכה מן השבת כמ"ש ויברך את יום השביעי את הטפל עמו כמ"ש במ"א. ובמדרש מי בכם ירא ה'. דורש ב' פירושים. א' על אברהם. שומע בקול עבדו שהקב"ה שמע בקול עבדו. פי' ב' על אליעזר ששמע בקול עבדו של מקום. ופי' הב' על הגוף כשמכניע עצמו אל הנשמה עבדו של מקום יכול לבטוח בה' גם בתוך החושך כמ"ש הלך חשכים יבטח בשם ה' כו'. והפי' הראשון על מעלת נשמה גדולה שמעלית גם הגוף. וזוכה שגם קול עבדו של הגוף מתקבל לפני הקב"ה. וזה נאמר על צדיקים גדולים כענין האבות שנעשו מרכבה למקום ב"ה. אך בכל איש ישראל נמצא ב' הבחי'. ובשבת קודש שיש הארה מנשמה יתירה יש עלי' גם אל הגוף כמ"ש למען ינוח עבדך שורך חמורך כמ"ש במ"א מזה:

וכתיב אדם לעמל יולד ואמרו חז"ל ע"ז אשרי מי שעמלו בתורה. והוא בחי' עבד משכיל כמ"ש באליעזר כבר קללתו בידו כו'. כמו כן הגזירה אחר החטא לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והוא הגוף שנלקח מאדמה. וכשהגוף משכיל לשרת את הנפש באמונה יוצא מכלל ארור לכלל ברוך וכן הכנת ימי השבוע אל השבת שהשבת נותן ברכה לכל ימי השבוע לצאת מכלל ארור. ולכן סעודת שבת נק' סעודתא דמהימנותא. כי לפי האמונה שמאמינין בשבת ומבטלין כל המעשים אל השבת כך מקבלים ממנו הברכה כנ"ל:

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שחביב שנותיהן של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. לפי שהצדיקים גם בעוה"ז כל מגמתם ותשוקתם להכין עצמם לעוה"ב כדאיתא העוה"ז כפרוזדור לפני עוה"ב ומתאחד להם עוה"ז עם עוה"ב. ובמדרש תנחומא איתא על שרה זממה שדה ותקחהו על מערת המכפלה. לומר שכל ימי חייה הי' כל מגמתה להכין לעצמה מקום בקבר. כדאיתא על זאת יתפלל כו' לעת מצוא זו מיתה וקבורה. עד שהוציאה מכח אל הפועל ומצאה זה המקום המובחר מכל המקומות. וכדאיתא בזוה"ק על רשב"י ע"ה עד דברירנא לי מקום אוריכו לי עד השתא. ואיתא בזוה"ק ויקם שדה עפרון שהי' קימה למערת המכפלה שעד עתה היתה תחת יד עפרון ונכנסת עתה בקדושה וגם הי' קימה לאדם וחוה ע"ש. דכמו שהביאו מיתה לעולם אדם וחוה. כמו כן אברהם ושרה הביאו תחיית המתים בעולם. ומצד תחיית המתים יש קוסטא דחיותא מנפש בגוף גם בקבר. ולכן נעשה תיקון זה לאדם וחוה עתה כמ"ש שם בזוה"ק. דבאמת כל אלה הדברים מיתה ותחיה היו מוכנים להיות. שמכל זה נתברר העדות על הקב"ה. כדאיתא במשנה הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון והכל כדי לידע להודיע שהוא היוצר הבורא הדיין כו'. רק שע"י הצדיקים יצא הדבר מכח אל הפועל. הילודים למות על ידי אדם וחוה. והמתים להחיות על ידי אברהם ושרה. וכן רמזו ג"כ חז"ל תחה"מ מן התורה מנין דכתיב למען ירבו כו' לתת להם כימי השמים כו'. שנשבע הקב"ה לאבות שיתן להם הארץ בתחיית המתים. כימי השמים רומז לשנות האבות כמו מהלך עץ החיים ת"ק שנה שהוציאו האבות כח עץ החיים בעולם. ונאמר עוד החיים לידון בחי' יצחק מדה"ד הוא הדין הגדול אחר התחי'. לידע להודיע להוודע זה תכלית האחרון בחי' יעקב וישראל וישורון שאז יתברר דעת שלימה כמ"ש ומלאה הארץ דעה והוא תיקון השלם נחלה בלי מצרים שיהי' לעתיד לבוא. ויתכן עוד לומר שאלה הד' תיקונים בחי' קרית ארבע הוא תיקון עץ הדעת דכתיב בי' ומשם יפרד והיה לד' ראשים ויתוקן הדעת בד' בחי' אלו ע"י התמימים. וזהו יודע ה' ימי תמימים. והנה שבת הוא מעין עוה"ב נחלת יעקב וסהדותא אקרי בחי' לידע להודיע. וכ' בי' לדעת כי אני ה' מקדישכם. כמו שנמצא הדעת בנפשות הצדיקים. לפי שהם בני עוה"ב מתנוצץ בהם הארה גם בעוה"ז. כמו כן בזמן בשבת שהוא מעין עוה"ב:

במדרש עבד משכיל כו'. פי' משכיל בעבודתו שאינו ע"מ לקבל פרס רק נותן נפשו להצליח בשליחותו וזו המעלה יתירה שיש לבנ"י גם בבחי' עבדות כמ"ש עבדי הם כי בבחי' בנים אין שייכות לשום אומה. וזה רמז בן מביש שבקבלת התורה שנקראו בני ישראל בנים ביישו את כל העולם. אבל בגלות בבחי' עבדות עדות יתירה על בנ"י שהם עבד משכיל. ומעין זה בימי המעשה עם השבת כי שבת בחי' בנים שמתגלה כח הנשמה ירא שבת ירא בשת שהארת הנשמה מבייש לכל אוה"ע כי אין נשמה רק לבנ"י. ובימי המעשה בחי' עבד. אבל כשהעבדות בהשכל שלא על מנת לקבל פרס ימשול בבן מביש. ולכן כפי עבודת ימי המעשה כך זוכין להנשמה בשבת:

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. עפ"י מ"ש במדרש למה שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביבין חייהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. ובאמת זה בחי' מדת ההשתוות לצדיקים הגדולים כאבות ואמהות שהנשמה שנשתלחה בעוה"ז לא קיבלה שום שינוי כמו שהיתה בעולם העליון כך היתה בעוה"ז. ועושית שליחות הקב"ה בשלימות. ז"ש כולן שוין לטובה. החיות בעוה"ז והחיות שלעולם הבא. וע"ז כתיב חי חי יודוך. חיי עולם וחיי שעה. כמ"ש לעיל מזה וזה ההשתוות הוא מדריגה גדולה מאוד:



תרס"ד

ב"ה בפסוק ואברהם זקן בא בימים אחז"ל זקן זה שקנה חכמה. דכתיב החכם עיניו בראשו. פירוש בשורשו למעלה. דזה עיקר החכמה שצריך האדם להבין מאין בא ולמה בא לעוה"ז שהנשמה נשתלחה בעוה"ז מעולם העליון. וע"י החכמה זוכר האדם מקומו דימים הקדמונים קודם שבא לעוה"ז. ולכן נקרא זקן. ופי' בא בימים בפנימיות הימים דכתיב ויקרא אלקים לאור יום. א"כ כל יום יש בו אור. אבל גנזו לצדיקים. והצדיק בא בפנימיות הימים:

וה' ברך את אברהם בכל. וזהו ברכת האבות בכל מכל כל. והענין דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דהעולם נברא בפרט ובכלל. ובכל פרט כתיב כי טוב. וכל אשר עשה זה הכלל טוב מאוד. ובאמת האדם כולל כל הבריאה לכן דרשו חז"ל מאד זה אדם. וזה בחי' כל שניתן לאדם. כמ"ש כל שתה תחת רגליו. שכלל העולם נמסר בידו והוא כלי המחזיק ברכה. שלום. וכן ש"ק הוא כלל כל הימי בראשית. והוא מחזיק ברכה לכל הימים. ובאמת כל הוא מלשון חמדה ורצון כמ"ש ותכל (נפש) דוד. והאדם שיש בו נשמה הרצון והתשוקה אל הבורא ית"ש נמסר בידו. וכמו כן הרצון של הקב"ה לבני ישראל שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. וכמ"ש ועלי תשוקתו. ומכש"כ האבות הקדושים. וזה הכל שנמסר להם. וכמו כן בעולם בשבת קודש כתיב וינפש. והוא הרצון שגם יום השבת עצמו משתוקק למעלה כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. וז"ש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו: