שפת אמת/ויצא
ויצא
עריכהתרל"ב
עריכהב"ה ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל:
אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום [וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט]:
וירא והנה באר בשדה כו' ג' עדרי צאן כו' ונאספו שמה כל העדרים כו'. בחי' זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל. שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחי' הדבר ההוא. וזהו באר בשדה. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה אך נגנז בה נקודה הנ"ל. ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד וזהו ג' עדרי צאן. חכמ"ה בינ"ה דע"ת. שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. אך והאבן גדולה ע"פ. היינו כשמתפשט בגשמיות יש הסתר שאין השכל דבוק במעשה תמיד. והעצה ונאספו. הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו להשי"ת קודם כל מעשה ועי"ז וגללו האבן כו'. גם י"ל ונאספו להכניס עצמו בכלל ישראל כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו ית' נתבטל ההסתר וזה יהי' לעתיד ב"ב. ועתה בנ"י שמאספין הכל אליו ית'. ואף א' בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם נק' בשם כ"י ויוכל לגלול ולהסיר ההסתר. וז"ש ביעקב אע"ה ויגל כו' מעצמו שהיה כלל ישראל. וגם הי' צדיק יסוד עולם שכל העולם נתקיים בזכותו ויגל מעצמו כנ"ל:
תרל"ד
עריכהב"ה במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח כדכתיב ברח לך וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית:
אא"ז ז"ל הגיד בשם אר"י ז"ל כי שבת נקרא שדה כדכתיב נצא השדה כי עוה"ז הוא מדבר שאין ניכר בו השגחת השי"ת. ובשבת נקראת שדה הראוי לזריעה שנתעורר כח הפנימיות נקודה חיות מהשי"ת. ועי"ז מקבל זריעה כנ"ל. ועפי"ז נפרש הפסוק והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן כו' והאבן גדולה ע"פ הבאר ונאספו כו'. פי' שבשבת נפתח מקור מים חיים וזהו באר בשדה. וג' עדרי צאן הם מה שבנ"י מתבטלין בשבת להשי"ת בכל לבבך ונפשך ומאדך. ונק' נפש רוח נשמה שצריך האדם לבטל הכל להשי"ת. ואז זוכה לקבל הארת השבת. וז"ש ונאספו שמה כל העדרים כמ"ש ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כו' שכשמבטלין בנ"י כל כחם להשי"ת. שזה מצות השבתת מלאכה בשבת שיבטל כל אדם כל כחו ומעשי ידיו להשי"ת. ועי"ז יכולין לקבל הארת שבת. כדאיתא פי הבאר נברא בע"ש. ונק' ערב שבת כדכתיב והאבן גדולה ע"פ הבאר כי ע"י התגלות הארת שבת ניתן גם הסתר וקליפה. והוא הערב והחושך שבא ע"י הארה הגדולה כו'. ועי"ז צריכין להתבטל בכל הנפש כו' להשי"ת ועי"ז וגללו כנ"ל. ומתגלה הארת שבת כנ"ל. ואעפ"כ כתיב ויגל יעקב כו'. כי מי שיש לו נקודה של אמת יכול לעשות הכל בפשיטות וא"צ עבודה רבה לכל זה:
וייקץ יעקב וכו' ויירא ויאמר מה נורא כו'. נכתב לשבח ליעקב אע"ה כי איש אחר אם הי' לו חלום כזה עוד הי' מתגאה. ועליו נפל פחד ויראה. וזה סימן שהי' איש אמת וע"י יראה זו זכה לבניו להיות זה מקום בית המקדש כדכתיב בית אלקים כו' ואיתא שהראהו בנוי וחרב כו'. לפי שעיקר קיום ביהמ"ק הי' ע"י יראה זו. ואמר אין זה כי אם בית אלקים כו'. פי' שאמר שאין קיום למקום זה רק ע"י יראת שמים. ולכן לפי מה שיש יראת שמים בבנ"י מתקיים ביהמ"ק. כי עיקר קיום הכל יראת ה' כדכתיב טהורה עומדת לעד. וע"י יראה נפתח פתח בכל מקום כדכתיב וזה שער השמים:
ברש"י ויפגע תיקן תפלת ערבית ולא כתיב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואינו מובן כי לפי' הזה שתיקן תפלת ערבית מה ענין קפיצת הארץ לכאן. אך בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן פי' כיון שהי' ליעקב אע"ה רצון גדול לבוא להר המורי'. אף כי מקום הזה הי' מרוחק מאוד קפץ הר המורי' לכאן. וזהו עצמו פי' תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה ע"ז מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע. כי הכל תלוי ברצון האדם. וכתיב שלום לקרוב ולרחוק פי' שאין דבר רע יוצא מהשי"ת. א"כ הריחוק הוא ג"כ לטובה. שע"י הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר. ועי"ז הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השי"ת כנ"ל. וז"ש ללמדך שקפצה כו' שיש מזה לימוד לכל איש ישראל שידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארה הפנימיות ע"י יגיעה של אמת כנ"ל:
במדרש תנחומא כי בריחת יעקב הי' כמו גלות למי שהורג נפש בשוגג כי נחשב לו לחטא מה שנדחה עשו על ידו. כי הי' לו לקרב גם אותו. אם כי לנו נאמר מדבר שקר תרחק. אבל ליעקב איש אמת הי' בכחו לקרב הכל להשי"ת ורק כי הי' שפל בעיניו ונחשב לשוגג:
תרל"ה
עריכהב"ה בזוה"ק מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וז"ש במדרש אז תלך לבטח כו'. כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת. נק' אז. והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד. ויפגע במקום שהרגיש גם שם נקודה הפנימיות והוציא יקר מזולל. וז"ש חז"ל תיקן תפילת ערבית שלילה נקרא ערב שאז יש תערובת טו"ר. והוא מצא בתוך התערובות הנקודה הטובה הנ"ל. [ויפגע במקום וילן. י"ל ע"פ מ"ש בשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ אדם ביקר בל ילין כו'. ופי' כי השגה שאינה נשארת באדם למחרתו. אינו דבר של קיימא. ונמשל כבהמות נדמו עכ"ד. וי"ל ויפגע וילן שנשאר בו ההארה כנ"ל]. כי בא השמש י"ל בלשון אף ששם לא הי' הארת השמש. אעפ"כ התדבק במקום הקדושה כנ"ל. וכ"ז הי' הכנה בעבור בניו שירד יעקב אע"ה בכל המקומות אלו שיוכלו בנ"י אח"כ לילך בעקבותיו. ואין שום מקום נסתר וחושך לבני ישראל שלא דרך בו יעקב. וז"ש כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי כו' דברתי לך. פי' שלא יהי' שום עזיבה לבנ"י שלא יהי' מקודם כבר דביקות יעקב אע"ה שם כנ"ל:
והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. גם עתה בכל ש"ק יש הכנה לימי השבוע והוא כענין ויצא מבאר שבע לחרן. כמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. שהוא התמשכות החיות מנקודה הפנימיות לכל הצדדין. ובאר שבע הוא אור שבעת הימים שהוא מתגלה בשבת קודש כנ"ל:
תרל"ו
עריכהב"ה במדרש אשא עיני כו' כי יעקב אע"ה עזב כל הסיועות אשר הי' לו אצל אביו. זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל. והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהי' לו עזר רק מהשי"ת. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפלה כמאמר אין חבוש מתיר עצמו. אך בזאת נאות ליעקב אע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למס"נ עבור קדושת שמו ית' ולהלחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. לכן יש לנו ג"כ עבודות הקשות מעול גלות ועול היצה"ר הגובר עלינו תמיד וכן איתא במדרש כי אם הי' עולה על הסולם לא הי' הגלות ע"ש. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה ב"ב אמן:
וכן ענין מראות החלום אף כי בודאי יעקב אע"ה לא הי' צריך לחלומות. רק כי הכניס עצמו במקום זה אשר לא הי' יכול להסתכל באספקלריא המאירה רק בחלום. וכן נדמה כל הגלות לחלום כמ"ש היינו כחולמים. ולהשיג מראה בעת החושך שמכונה בשינה. הוא ענין החלום. שזה בא רק ע"י רב התדבקות כל היום בעבודת הבורא כמ"ש במדרש הפ' כמה לך בשרי כו'. שע"י שכלתה נפשו ממש ככמהיות הללו שצמאים למים. עי"ז יכול לקבל נבואה גם בלילה וזמן שינה וגלות כנ"ל. ומפרשה זו נלמד שבחו של יעקב אע"ה במה שהשיג חלום נפלא כזה ונאמר אח"כ ויירא ויאמר מה נורא כו'. והוא פלא שמחלום כזה שיש להתגאות בו. קיבל הוא ממנו יראה והוא סימן אמת כמ"ש בספרים. וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת. וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם. והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל וכבר כתבנו מזה במ"א:
והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן רובצים עלי' כו'. במדרש הרבה פירושים ע"ז. ומסתמא יש ענין זה בכל פרט וכלל הכל הוא ג' בחי'. עולם שנה נפש. ובעולם הבאר הוא ביהמ"ק. [שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. ועזרה והיכל וק"ק] ובשנה הוא שבת. ושלשה עדרי צאן שלשה ימים דמקמי שבתא שהם הכנה לשבת דכתיב רובצים עלי'. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הוא ג' ימים דבתר שבתא. ובנפש הוא המעין נובע שיש בלב כל איש ישראל. ופי הבאר כפשוטו פי של האדם שכחן של ישראל בפה. וע"י שמקשר כל הכוחות להוציא דברי תורה בקדושה מוציא מים חיים. גם פי הבאר הוא הברית מילה. והוא תלוי בפה האדם כנודע. והאבן גדולה ע"פ הבאר. כי הכלל מקום הפתוחה הוא משומר. כמשל שכל דלת צריך מנעול. לכן האבן גדולה על פי הבאר. ומ"מ יעקב אע"ה ע"י שהי' איש אמת נפתח לו הכל בנקל. כי כל אלה הסתרות הם מסטרא דשיקרא ומי שהוא איש אמת בורח השקר ממנו כנ"ל:
ברש"י מה ת"ל ויצא שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא כל הקושיא הי' מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתי' זה כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם:
ופרצת ימה וקדמה כו'. דרשו חז"ל על פסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דאיתא שם שדי שאמר לעולמו די שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום הי' עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו'. כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק. כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם. ולכן אין המצרים עומדין בפניהם. ובאמת זה ניתן לכל איש ישראל. אך ע"י שפנימיות האדם מתלבש בגוף מזה בא הגבולים. וכפי התפשטות כח הנשמה בגוף נאמר כי ירחיב ה' את גבולך כו' כמ"ש במ"א. ולכן נאמר והאכלתיך כמ"ש שהכל מוכן ואין לנו פה לאכול. לכן אכילת שבת מצוה כי הוא מתקן הגוף ובא לנחלה בלי מצרים כנ"ל:
תרל"ז
עריכהב"ה ויצא יעקב מבאר שבע. במדרש אז תלך לבטח כו' כי יעקב הכניס עצמו בעובי הקורה לכנוס בכל אלה המקומות הצריכין תיקון כדאיתא בזוה"ק. והנה א"י אדם להכניס עצמו במקום הזה עד שיהי' למעלה מן הטבע וזה נקרא אז כמ"ש בזוה"ק בשלח א' על ז' כי הטבע הוא כלל ז' ימי בראשית. ולכן שבת קודש הוא אור שבעת הימים והוא מעין עוה"ב. ונק' באר שבע. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע שהתקשר עצמו בבחי' שבת כנ"ל. וכן הוא בכל שבת קודש שע"י שמקשר האדם עצמו בשבת יכול לירד לימי המעשה שהוא תיקון דברי עוה"ז ומעשים גשמיים. עוד פי' באר שבע ע"י שבשבת מתכללין כל הנבראים ומתיחדין להיות אחד. כמ"ש אתיחדת ברזא דאחד. ולכן נפתח פי הבאר בע"ש כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן כו'. ולכן בשבת קודש שמתיחדין כל העולמות וכל הנבראים לכן מתגלה פי הבאר. והשיבו את האבן כו' כי בודאי מי שזוכה לתקן עצמו ולגבור נגד היצה"ר רואה אח"כ כי בא ע"י היצה"ר ליתרון. כי זה הי' כוונת הבורא כמ"ש טוב מאוד הוא היצה"ר. וזה שהכתוב מעיד כי הזוכין לגלול האבן מבינים זאת. ומצדיקים את הבורא ומשיבין האבן למקומו כנ"ל:
מה נורא המקום הזה. תלה אבינו יעקב התגלות הקדושה בעבור קדושת המקום. ובאמת חכמינו ז"ל הגידו כי קפץ הר המורי' ובא אליו. נמצא הכל אמת שהרגיש שהמקום גורם ואעפ"כ הי' הכל בזכותו. והוא מפלאות הבורא ית'. אשר הוא שומר אוהביו לבלתי יבואו במעשיהם לידי גבהות. לכן מסבב סיבות שינהגו בהם התמימי דרך כנ"ל:
במדרש ע"פ ויחלום כמה לך בשרי בארץ ציה כו'. כי יעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לחלומות. אך כי הלך לחו"ל ושם לא הי' יכול לראות בהקיץ. לכן נראה לו בחלום. והנה יעקב רצה בזה שיתגלה לו השי"ת גם במקום החושך אשר מוכרח להיות ע"י חלום. וז"ש כמה לך שמצפה לראות גם בארץ ציה כנ"ל. וזה עצמו ענין תפלת ערבית וגם מ"ש חז"ל תפלת ערבית רשות שא"א לבוא לתפלה זו רק מי שאין צריך לזה ובעצמו חפץ להכניס עצמו במקום החושך כדי להכניס הארת הקדושה גם במקומות הללו. זה יכול להתפלל ת"ע כנ"ל. ואמרנו כי זה פי' ובשכבך. שיהגה האדם כל היום בעבודת הבורא וישתוקק תמיד לזה וממילא יהרהר גם בשכבו ממש בדברי תורה. וז"ש ודברת בם כו' בשכבך ממש כנ"ל:
תרל"ח
עריכהב"ה במדרש צמאה לך נפשי כו' כן בקודש ע"כ בקודש כו'. לפי גודל הרצון והתשוקה שיש באדם לעבודת הבורא במקום ציה בלי מים. כן יוכל אח"כ להתדבק בקדושה בשעה שמתגלה לו קצת הארה. וזה עצמו הי' נחמה ליעקב אע"ה היותו גולה לחוץ לארץ מקום ציה. ועכ"ז כיון שזכה ע"י רוב התשוקה והצמאון. להתגלות מראה זו. ואמר כן בקדש חזיתיך. כמו שהי' כל כך צמא. כן הי' לו התדבקות במראה הזאת. לכן וישא יעקב רגליו. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ. וכן בעולם הזה כפי רוב התשוקה לה' יכול אח"כ להתדבק בו ית' בעולם הבא. וכמו כן כפי התשוקה בימות החול שמוטרד במלאכות גשמיים שהוא מקום ציה בלי מים. כן זוכה אח"כ בשבת קודש מעין עוה"ב לחזות בנועם ה':
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני כו' וברש"י בית יוסף להבה כו'. דכתיב כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ומצינו שיעקב אע"ה ברח ללבן מפני עשו וכשהוליד בניו חזר. וביאור הענין הוא כי הקב"ה נתן כח באדם וצריך להוציאו מכח אל הפועל כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. שנתן כח בכל הברואים שיתפשטו ויפרו וירבו. וכפי התולדות שמתרבה מאדם כמו כן מתרבה כח שרשו. וכפי השפעתו כך משפיעין לו. וכמו שכן בתולדות כן בפעולות מעש"ט שכ' ז"ל עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט. וכלל הענין שלבד החלק שניתן לכל אדם. יש בכחו למצוא תוספות כח ע"י תיקון המעשים. וזה הכח נקרא יוסף. וע"ז נאמר כשנולד לו כח התוספות הנ"ל לא ירא שוב מעשו. וזה נדמה ללהבה שהולך יותר מרחוק. כמו כן התרחבות המעשים הם כלי זיין של אדם במה שהוא עצמו אינו יכול להגיע לשם. נמצא הלך יעקב לחרן למצוא כלי זיין וחצים הנ"ל:
תרל"ט
עריכהב"ה במדרש אז תלך לבטח. דאיתא במדרש המשל דרך אחד תחלתו מישור וסופו קוצים והב' תחלתו קוצים וסופו מישור. וב' אלו הדרכים נמצאו בכל איש. אך מי שדרך הנראה לפניו מישור רואה ומבין שהוא קוצים. אז אח"כ בבוא הסוף רואה שדרך הב' הוא המישור. ומי שנדבק בדרך שנראה מישור נשאר בסוף בקוצים. ואינו רואה ישרת הדרך. כי בכל דבר נמצא טוב ורע והטוב מתברר בסוף אחר היגיעה. ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו באלה המקומות בעבור להכין דרך עבורינו. לכן יחסו זכות יעקב שהי' לו צער גידול בנים. לכן נקרא מובחר שבאבות כי שם אבות הוא על הכנתם לבנים. ובעל הקורה נכנס בעובי הקורה. ויפגע במקום שאין לך דבר שאין לו מקום והוא הנקודה של אמת הגנוזה בתוכו כי שקר אין לו רגלים א"כ בע"כ יש בכל דבר נקודה של אמת ומי שהוא איש אמת בכל מקום שבא מצא מין את מינו והשקר בורח משם. ויקח מאבני המקום כו' במדרש י"ב אבנים מתאימות כו' נעשו אבן אחת פי' שחיבר דברים הנפרדים אל השורש האחדות כי כל דבר כשבא אל הראשית ונדבק בשרשו נתוסף בו חיות והתחדשות תמיד. וזהו וישם מראשותיו שהוא התדבקות להראשית:
וישכב במקום ההוא. פרש"י לאפוקי י"ד שנה כו'. כמ"ש דהמע"ה אם אתן שנת לעיני כו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב תלה הגדולה בבעליו. וכ"כ מקודם נדר לאביר יעקב. והוא המקום שכתוב ויפגע במקום כנ"ל. וז"ש אז תלך לבטח כי אז הוא תיקון ז' המדות לשרש האחדות וממילא ניתקן כל הדרכים כנ"ל:
בפסוק הן עוד היום גדול כו'. וקשה הלא ראה האבן גדולה על פי הבאר. ואם כי הוא הי' גבור. הי' לו להבין כי לא יוכלו לגול האבן. ונראה מזה כי הצדיק שאינו מחשיב הבלי העולם. לכן אין השוא עומד בפניו והשקר בורח מלפניו. וכ' גדולה על פי הבאר כי כל התחלות קשות ורק ע"י ביטול הכלל יכולין לפתוח לפי שעה. ואח"כ כתיב והשיבו את האבן כמ"ש במדרש לאחר שיוצאין מביהכ"נ חוזר יצה"ר למקומו. ולכן הם תמיד אצל התחלות קשות. אבל ביעקב לא כתיב שהשיב האבן למקומו שהיה ניתקן כולו ולכן ברח השקר מלפניו כנ"ל:
בפסוק והנה סולם מוצב ארצה כו' ולא כתיב נצב. כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והוא הוא הסלם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. כי גופו למטה מהם. ושרש נשמתו למעלה מהם. לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדריגות של הסולם. כי בודאי סולם זה כולל כל שרשי נשמות בני אדם. ונודע כי כל מה שנמצא בכלל נמצא בפרט. כי האדם נקרא עולם קטן. לכן יש בכל אחד ככל אלה המדריגות. וכתיב אח"כ ויירא כו'. כי כך צריך להיות ע"י השגת המדריגות שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת. ואשר כל התחתונים והעליונים תלויין בו. צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר. לכן ג"כ וידר נדר כו'. אף שהבטיחו הבורא ית'. אמרו חכמים שאין הבטחה לצדיקים. הוא ג"כ מתישב לפי הנ"ל. שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מן דרגא לדרגא במדריגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדש לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת כנ"ל:
תר"מ
עריכהב"ה במדרש אז תלך לבטח כו' תרוץ ולא תכשל. דבאמת ברח יעקב בעבור עשו. אעפ"כ מצינו ראינו כי בהליכה זו זכה יעקב אע"ה לכל השלימות. וזה הי' באמת ע"י שקודם הליכה זו הטמין עצמו כמאמר חז"ל. לכן כפל הכתוב ויצא יעקב אף שכבר כתב לעיל רק שם היה בחי' בריחה. וע"י הטמנה הנ"ל שהוא בחי' תשובה עלמא דאתכסיא שהדביק עצמו קודם הליכה זו בשורש התשובה. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע. והוא בחי' אז א' על ז'. אור ז' הימים. ובכח זה הלך חרנה. ויפגע במקום כו' ויקח מאבני המקום. חז"ל דרשו שקפצה לו הארץ. ביאור הענין עפ"י מאמר חכמינו ז"ל על ארץ ישראל. ארץ צבי כתיב בה רווחא וגמדא כו'. לכן עתה בעוה"ר שנחרב הבית אין נגלה קדושת ארץ ישראל. וכמו כן ומכש"כ קודם תיקון א"י שהי' עדיין תחת יד הכנעני לא הי' נגלה זה הכח עדיין. אכן ע"י געגועים של אבינו יעקב. דכתיב ויקח מאבני המקום. פשטן של דברים כמ"ש רצו עבדיך את אבני. וכמ"ש בגמ' מנשק כיפי דעכו. כן שם יעקב אע"ה האבנים מראשותיו. כי הי' קשה לו מאוד לפרוד מארץ הקדושה. ומרוב התשוקה נגלה לו בחי' ביהמ"ק קודם שעת התיקון. וזה נקרא שקפצה לו הארץ. וז"ש אין זה כי אם בית אלקים. פי' אף שאין ניכר עדיין. אבל באמת אין זה כמו שנראה מבחוץ. אבל הוא בית אלקים כנ"ל. ורמזו במדרש במ"ש בנוי וחרב כו' ע"ש:
בפסוק באר בשדה. שלשה עדרי צאן. רמז לג' אלו בכל לבבך נפשך מאודך בנפש האדם. ועי"ז יכולין להתאסף כל הרמ"ח איברים לעתים ידועים כמ"ש ונאספו וגללו והשיבו כו'. אבל ג' אלו לעולם מוכנים אצל הבאר. עדרי לשון נעדר שהוא ביטול במסירת נפש וביטולו של דבר זה קיומו כמ"ש במ"א. ובכלל ג' עדרי צאן הם האבות אשר לעולם הם רובצים על הבאר. ובכחם יכולין כל בנ"י להתאסף לעתים ידועים כנ"ל. ובשנה ג' עדרי צאן ג' רגלים:
אכן יש ה' במקום הזה. כי הקב"ה נק' אין סוף. אבל לחיבת בנ"י צמצם שכינתו בין בדי הארון כביכול בביהמ"ק. לכן במקום זה של ביהמ"ק נמצא בחי' יש ה' כו'. ואנכי לא ידעתי. יש ללמוד מזה חסדי המקום ב"ה אשר מזמין לחסידיו מדריגות רבות. באופן שיבואו עוד לענוה על ידיהן. כי יעקב אע"ה תמה על עצמו האיך לא הרגיש קדושת המקום. אבל באמת אמרו חז"ל כי קפצה לו הארץ ובאמת לא הי' הקדושה במקום הזה. רק על ידי חבתו של יעקב נגלה לשעה עומק הקדושה כמ"ש לעיל:
תרמ"א
עריכהב"ה כבר כתבתי בשנים הקודמים. ומה שנתוסף בקצרה. כי יעקב אע"ה כולל כל הבריאה לכן צורתו חקוקה תחת כה"כ. וכמו שהוא כולל כו'. כן מקומו קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. לכן הוצרך הוא לתקן כל המקומות. וישא יעקב רגליו הוא דרגין תתאין דילי' עד בני קדם שהוא השורש. וז"ש רש"י משנתבשר נעשה קל ללכת. כי הי' מפחד שהי' כמו מסכן עצמו לדעת. רק אחר שהבטיחו השי"ת להשיבו בשלום הלך עד שתיקן הכל כמ"ש ופרצת ימה כו' נחלה בלי מצרים. וזה ענין שתיקן תפלת ערבית כנ"ל:
תרמ"ב
עריכהב"ה וירא והנה באר בשדה כו'. לכאורה וירא מיותר דהול"ל ושם באר בשדה. אך הכל רמז כי האבן גדולה שעל הבאר. הוא היצה"ר המסמא העינים. ואין רואין המקור מים חיים. זולת לזמנים ידועים שמתגלה פי הבאר. וע"י הכנסי' לשם שמים כמ"ש ונאספו כו'. וכן בשבת קודש שמתחברים כל הברואים באחדות וע"ז הרמז פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש כמ"ש במ"א ויעקב אבינו היה תמיד אצל האחדות. והוא הכלל של בנ"י כי לא הי' איש פרטי לכן צורתו חקוקה תחת כסה"כ ולכן הי' אצלו בחי' האחדות לעולם. ולכן ראה הבאר וכתיב וישא רגליו כמ"ש אם תשיב משבת רגלך. והוא התעלות דרגין תתאין בעילאין. בחי' עליית שבת. ארצה בני קדם כמ"ש שער הפונה קדים כו' ימי המעשה יהי' סגור. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר הם ימי המעשה שהם המקבלין השפעה מהשבת ומסתירין השפע בתוכם שזהו בחי' ימי המעשה:
תרמ"ג
עריכהב"ה ויפגע במקום תיקן תפלת ערבית. ויקח מאבני המקום אבנים הם אותיות שהתעורר על ידי התפלה. שם אותם בראשו ולבו. לכך ויחלום. כדאיתא במדרש כמה לך בשרי כו'. ונתקיים בו בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור כו' והקיצות היא תשיחך. כמ"ש ודברת בם בשבתך בלכתך בשכבך כו'. והנה בכל מקום יש אותיות התורה. שבעשרה מאמרות נברא העולם. וע"י יגיעה בפה בתורה ותפלה מתעוררין כח האותיות שנברא בהם שמים וארץ. [וז"ש שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות כי קיום הוא כמו קיום חתימת עדים כן הצדיקים מכירים ומעידין חותם המלך שהקב"ה טבע בחותמו ית' כל הבריאה]. ולכך נשתנה אצלו הטבע שקפצה לו הארץ ושקעה לו חמה דיש עולם שנה נפש. ובכח נפש איש ישראל לעורר הקדושה בעולם ובזמן ונתבטלו אל הצדיק:
באר בשדה. הוא בחי' תורה שבע"פ אשר נטע בתוכינו. ונמצא מזה בכל איש ישראל רק שצריכין לזכות לכח הפה. שע"ז מבקשין ה' שפתי תפתח. והוא ע"י הסרת אבן שעל פי הבאר. וע"ז נתקן הג' תפלות בכל יום. ג' עדרי צאן. וע"י שמתאספים תפלות בנ"י נפתח למעלה שורש פי הבאר. כדכתיב ונאספו כל העדרים. וכ"כ שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. רק שכל יחיד כפי שמכניס עצמו לתוך הכלל כך יכול לפתוח:
ברש"י ויצא בשביל שהפסיק בפרשתו של יעקב וכתיב וישמע עשו כו'. והענין הוא דכתיב ולאום מלאום יאמץ. ותמיד יש מחלוקת ביניהם כמו יצ"ט ויצה"ר. וכ"א מבקש תחבולות לקלקל מעשה השני. לכן מסתמא על ידי שמיעה זו הי' תחבולה עד שהפסיק ענינו של הצדיק. והוצרך למצוא מחדש דרך אחר. והוא ע"י שהטמין עצמו י"ד שנים. וכמ"ש חז"ל בצדיק ורשע שיש לכל אחד חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן בזה הוציא כל א' מה ששייך לו. כאשר מצינו ויזד יעקב נזיד ולקחו עשו. ומסתמא הי' תבשיל זה מיוחד אצלו כמ"ש ע"כ קרא שמו אדום. וכמעט לא הניח זה ליעקב. ולהיפוך הברכות לקח יעקב ממנו. ומצא כ"א השייך לו אצל השני וכן הוא ביצ"ט ויצה"ר ג"כ:
וידר יעקב נדר. ומקשין הלוא כבר הבטיח לו כל זה. אבל נראה כי עתה בא יעקב אבינו ע"ה לעורר אלה הדברים בכחו. כדכתיב יעקב בחר לו כו'. שהשי"ת בחר ביעקב ויעקב בחר בו ית' כדכתיב את ה' האמרת וה' האמירך ומקודם הי' בחירת ה' בו ועתה בחר הוא בהתעוררות שלו ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך האדם לבקש שיהי' מקודם מצדו התעוררות כי ח"ו להיפוך יש בו בחי' מדת הדין. ולכן כתיב ויירא ע"י שראה שהי' לו התעוררות משמים יותר מכפי הכנה שלו כמ"ש בס' אוה"ח בפסוק ואנכי לא ידעתי ע"ש לכן ירא שלא יהי' דבר של קיימא חס ושלום על ידי שלא הי' בכח התעוררות שלו לכן נדר נדר שיהי' מצדו כל אלה ההבטחות:
עשר אעשרנו לך. פי' שיהי' הכל מקושר בכח המעשר. כי הקב"ה נתן מצות המעשר כדי להיות חלק לקדושה בכל הדברים ועי"ז נמשך קדושה לכל המשויר. והצדיק שמבטל הכל אל המעשר והחלק גבוה חשוב אצלו יותר מהשאר לכן נכלל הכל בהמעשר וז"ש עשר אעשרנו וכ"כ עשר תעשר והבן:
תרמ"ד
עריכהב"ה בפסוק סולם מוצב ארצה. לדייק הלשון מוצב ולא נצב. וגם דכתיב ארצה והול"ל בארץ. וחז"ל נתנו כלל כל מקום שצריך ל' בתחילתה הוסיף לה ה' בסופה וה"ל כמו לארץ. ע"כ נראה הפי' שאינו נצב מכבר רק שעכשיו הוא מוצב משמים לארץ. והרמז על הנהגת הטבע שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ויורד בכל יום סדר מיוחד להנהגת הטבע ולכן מכונה בשם סולם כי קיום הטבע הוא ע"י צמצום דרגין לכ"א כפי כחו ושע"י הסולם יוכל להיות דביקות בעולם העליון משליבה לשליבה כדרך מעלות הסולם. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ולכן מתחדש בכל יום מעשה בראשית שיהי' נמצא הכרת כבודו ית' בכל יום כמ"ש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אכן מעלת יעקב אבינו ובנ"י אחריו הם במדריגה למעלה מזה וז"ש והנה ה' נצב עליו ויאמר כו'. כמ"ש במדרשים שיעקב אע"ה לא רצה לבחור מדריגות הסולם ועל ענין הזה סדרו אנשי כנה"ג ב' ברכות קודם ק"ש בשחר ובערב על מעשה בראשית ועל נתינת התורה כמ"ש במ"א כמה פעמים מזה. וצריכין להקדים בחי' הטבע כמו שהקדים ה' עשרה מאמרות קודם עשרת הדברות לכן מקודם צריכין לעבור דרך הסולם והוא תיקון הטבע אח"כ מדריגות התורה:
בפסוק וידר יעקב נדר לאמר שיהי' נודרין בעת צרה. זה הענין שתיקן ת"ע היינו שע"י הקבלה בלב שנודרין ומשתוקקין לבוא לרווחה כדי לעבוד ה' יהיו נושעים גם בעת צרה:
בפסוק והאבן גדולה ע"פ הבאר. והול"ל ואבן גדולה. ויתכן לרמוז כי האבן מכשול שהוא היצה"ר הוא נמצא בכל מקום אבל עפ"י הבאר הוא גדול ביותר. והוא שאינו מניח לפתוח הפה בתפלה שהיא עבודה שבלב שהיא בחי' הבאר תורה שבע"פ שהיא תפלה וע"ז מבקשין ה' שפתי תפתח. וכל מגמת היצה"ר לעכב התפלה כידוע לכל עובד ה' וכדאיתא מאן דנצח לחוויא לנסוב ברתא דמלכא. והאמת כי אין עצה להתפלה. רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו כך הוא יכול לפתוח פה בתפלה. לכן קראוה עבודה שבלב שתלוי בהשתוקקת הלב בכל היום בכל מעשיו. וזה הרמז ונאספו שמה כל העדרים שזה תכלית הנולד מכל העבודות. וביעקב כתיב ויגל דרשו כמעביר הפקק מעל פי החביות. הרמז כי הצדיק יודע ומבין כי זה האבן הוא טוב לשמירה מעולה כמו שהחביות צריך פקק לשמור מהפסולת. והעומד בחוץ נדמה לו כאלו ח"ו משמים מעכבין אותו. ומשימין אבן על לבו. אבל הוא רק לטובה. וכתיב ויגש יעקב יתכן לרמוז כמ"ש במדרש ויגש אברהם לג' דברים פיוס ומלחמה כו' כמ"ש בוא וקרב ע"ש. והרמז לג' התפלות בכל יום שמסתמא הם ג' מיני תפלות בפיוס ובמלחמה כו'. ובכל אלה הג' עדרי צאן יכולין לגלול האבן:
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' דרשו חז"ל כשנולד שטנו של עשו בית יוסף להבה כו' דשם יוסף הוא מב' טעמים אסף את חרפתי. ויוסף לי כו'. כי הוא בחי' שבת נשמה יתירה. וגם שבת הוא לב' טעמים מלשון שביתה והשבתה כי כפי מה שמושכין הארה מעולם העליון כך מגרשין כל הסט"א שהם רק תוך הטבע וכשיש הארה למעלה מדרך הטבע ממילא אין מקום לסט"א להחשיך:
תרמ"ה
עריכהב"ה אמרו חז"ל שתיקן ת"ע. כי הנה פרשת ויצא הוא מה שהכין יעקב אע"ה תיקון ודרך גם למי שאינו זוכה להיות בפנים. כדורותינו שנתגרשנו מבית חיינו. ובאמת בכל מקום נמצא תיקון בכח התורה. והוא בחי' יעקב אע"ה תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. והתורה נותנת מקום וקיום לכל דבר אשר ע"ז אחז"ל אין לך דבר שאין לו מקום. וזהו ויפגע במקום. מאבני המקום פי' מו"ז ז"ל שהאותיות נק' אבנים כו'. ובכל מקום נמצא רשימות ואותיות מן התורה. אך יש במקומות התגלות יותר כמו א"י וביהמ"ק שנקרא שמו ית' שם. ויש מקומות שהוא בערבוב ובהסתר רק הקדוש ביותר יוכל למצוא האותיות ולסדר אותם כענין שמצינו בפשטות התורה שיש פרשיות המתפרשין כפשטן ויש שצריכין ביאור. וכענין גורעין ומוסיפין ודורשין וחסורי מחסרא כו'. וזה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שימה היא סידור כמו ושמו בדיו. וכ"כ אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים שסידר ובנה מהאותיות בנין ובית. וזהו ענין תיקן תפלת ערבית:
איתא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב וכתיב בו ופרצת ימה וקדמה וכו'. ומה שייכות למצות שבת. ויובן עפ"י ענין החלום סולם מוצב ארצה כו'. והנה ה' נצב עליו כו'. ולא נזכר שום ענין שהי' צורך למראה הסולם. ואחר כך וידר יעקב נדר פירש הכל ולא מענין הסולם. וחז"ל אמרו עוד כי לא רצה יעקב אע"ה לעלות על הסולם גילו לנו חכמינו ז"ל כי הראה הקב"ה ליעקב ב' מדריגות כי הסולם הוא הדרך איך לקשר עולם הזה בשורש עפ"י כח מעשה בראשית והוא ענין דרך ארץ שקדמה לתורה אבל דרך התורה המיוחד לבנ"י הוא למעלה מכל זה וזה בחי' ה' נצב עליו כו' וזה מיוחד לבנ"י בפרט כמ"ש כי יעקב בחר לו כו'. יתכן לומר שהי' נסיון כי אם הי' עולה בסולם הי' לו שלוה בעוה"ז והוא ביקש רק לחם ובגד. אך שיהי' במדריגה השני' יהי' אלקים עמדי. והוא ענין ימי המעשה והשבת כי בימי המעשה ההנהגה עפ"י הטבע והסולם שהוא התקשרות מדריגה אחר מדריגה. אבל השבת הוא הנהגה שלמעלה מהטבע והוא דביקות בהשי"ת ומי שמשתוקק למדריגה זו נקרא מענג את השבת וזוכה לנחלה בלי מצרים. ובודאי אין הפי' בעוה"ז. כי נחלה אין לה הפסק והיינו עולם הבא. כי מצינו שיש לחסידי אוה"ע ג"כ חלק בעוה"ב אבל בני ישראל יש להם נחלה בלי מצרים ועוה"ב תליא בעבודת האדם בעוה"ז כפי מה שזוכרין גם בעוה"ז להכין על עוה"ב. ובנ"י שמניחין כל עוה"ז בעבור להתקשר בהשי"ת זוכין לדביקות שאין לו סוף:
ובמדרש בפסוק אין זה כי אם בית אלקים שראה ביהמ"ק בנוי וחרב כו'. כי פי' אין זה כי אם בית אלקים הוא שביטל הכל לעבודת השי"ת וכ' הארץ אשר אתה שוכב דרשו חז"ל שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו והם הד' אמות שכולל כל העולם כמ"ש ה' אלקיך דורש אותה ובשכר דרישה זו כולם נדרשים. והכל ע"י מקום ביהמ"ק שכולל הכל וזה המקום נתן השי"ת ליעקב ויעקב ביטל המקום להשי"ת ואמר אין זה כו' שאין למקום זה קיום רק בעבודת אלקים. ולכן כשחטאו בנ"י נחרב המקדש וכל זה הי' בכלל בחירת יעקב אע"ה כנ"ל:
תרמ"ו
עריכהב"ה בפסוק הארץ אשר אתה שוכב כו' דרשו חז"ל קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו. כמו שאבינו יעקב היה כולל כל הנפשות. שהוא האדם שברא הקב"ה בעולמו ודמותו חקוק תחת כסא הכבוד. ממילא שייך לו זה המקום שכולל כל המקומות. ובגמ' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב לא כאברהם שכתוב בו לארכה ולרחבה כו' כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה כו'. הענין הוא כי השבת הוא להיות עליית כל דבר לשורשו כדכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וזהו תכלית מעשה האדם למצוא המקום השייך אליו וממילא שורה בו ברכה ופרצת כו'. ז"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. שהוא המקום השייך אליו. ויעקב אע"ה הוא כולל כל הו' קצוות. וזהו רמז הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע. והוא מעלה מטה. אח"כ ופרצת ימה הוא ד' רוחות. והאמת כי רמז ופרצת הוא על הבנים י"ב שבטים ד' דגלים שכוללין כל גבולות הארץ. לכן כתיב כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני. דכ' ופרצת כו'. ואח"כ והשיבותיך אל האדמה. ולכן כל שלא נולד דגל הרביעי שהוא משבט יוסף לא רצה לשוב. והאבות הם בחי' השבת שהמרכבה עומד עליהם והם דביקים בה' ממש. והשבטים המה התפשטות הקדושה לי"ב גבולים. וזה הרמז שלשה עדרי צאן רובצים הג' אבות. והם ג' סעודות דשבת ג' מיני השפעות. וע"ז רמז ביום השבת יפתח. וכמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. ובשבת נפתח השפע ומתברכין מיני' שיתא יומין ונחלקים לג' מקמי שבתא וג' בתר שבתא והם ג' עדרי צאן רובצים היינו שנסמכין אל הש"ק שהוא הבאר. וכפי מה שמבטלין כל שיתא יומין להשבת. כך נשאר הארה מהשבת לימי המעשה. ונאספו שמה כל העדרים הם הי"ב שבטים והרמז דכתיב האספו ואגידה לכם. שע"י אסיפת השבטים יש להם דביקות באבות כנ"ל. וע"ז רמז ביום החודש יפתח י"ב חדשים בשנה שהם י"ב מיני התחדשות מי"ב דרכים המיוחדים לי"ב שבטי עליון. וכל אלה הפתחים יש מהם בכל יום ויום קצת הארה והמה ג' תפלות שמקדימין ה' שפתי תפתח וצריכין להסיר מקודם האבן גדולה ע"י המצות ופסוקי דזמרה נפתח הארת הג' עדרי צאן שהם ג' תפלות. וי"ח ברכות הוא ג' ראשונות וג' אחרונות וי"ב באמצע כמ"ש במ"א מזה:
בענין הבארות ומקלות שכתב בזוה"ק שהוא בחי' עובדא. דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו וחז"ל דרשו על שהקדימו נעשה לנשמע פריו קודם לעליו ע"ש. ויתכן לומר כן בדורות ג"כ. כי מעשה האבות הי' בחי' עושי דברו וזכו עי"ז למשוך אח"כ התורה מן השמים והיינו הקדמת נעשה לנשמע. דאיתא מאבות התחילו ב' אלפים תורה שהיו מעשיהם הכנה לקבלת התורה. והגם שלכאורה נראה דור המדבר גדולים יותר שקיבלו התורה אבל הכל הי' ע"י הכנת האבות עושי דברו כנ"ל:
תרמ"ז
עריכהבמדרש ויחלום כו' צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' כן בקודש חזיתיך. כי אמרו חז"ל כשם שאי אפשר לבר בלי תבן כן א"א לחלום בלי דברים בטלים. ואם כי חלום זה נבואה היה. נמצא בו חילוקים שנתלבש במדריגות כמ"ש והנה סולם והנה מלאכי כו' והנה ה' נצב עליו. ויעקב אע"ה התדבק רק במראה הפנימיות ה' נצב עליו ואיתא כי לא רצה לעלות בסולם. כי הסולם הוא בחי' ימי המעשה שהנהגה ע"י המלאך. והוא הי' לו דביקות בהפנימיות לכן אמחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' והוא למעלה מהנהגת הסולם כמ"ש והרכבתיך על במתי ארץ. ונחשב הסולם כמו תבן לגבי בר. וכן הוא בכל החלומות שיש בהם תערובות כמ"ש בספרים. וכפי השתוקקות האדם כל היום. כך מתדבק בפנימיות החלום. וכ' כן בקודש חזיתיך פי' לפי הצמאון כך הוא זוכה להשיג. וכמו כן כפי השתוקקות האדם בימי המעשה. כן כשבא קדושת שבת זוכה להתדבק בו. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הארת עוה"ב א"א לקבל בעוה"ז. ומ"מ יש הארה גם בעוה"ז לצדיקים שחופף עליהם כמ"ש נצב עליו. וכ"כ ויהי טעם ה' עלינו. וכן בש"ק פורס סוכת שלום עלינו כענין שאומרים עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. כי למעלה יכולין לקבל השלימות ובתחתונים נאמר עלינו. שצריך האדם לתקן עצמו כפי כחו שיתקרב להיות הארה עליונה חופפת עליו וזהו מעליו איש טוב. שהצדיקים אין חפצים במה שקרוב להם רק להתדבק בשורש העליון והוא בחי' השבת. כי באמת האדם עצמו הוא הסולם ויש בו פנימיות הנשמה חלק אלוה ממעל רמז לבחי' וה' נצב עליו כנ"ל:
בפסוק והנה באר בשדה. אמו"ז ז"ל הגיד מאמר האר"י ז"ל על לכה דודי נצא השדה. כי בימי המעשה נקרא מדבר שאינו ראוי לזריעה וכשבא הארת שבת נקרא' שדה הראוי לזריעה כו' ונפתח הבאר בשבת וזהו באר בשדה. ג' צאן רובצים הוא ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא ונק' עדרי שנעדר התגלות הקדושה. [גם שהיא בצמצום ובמדה נק' עדר] עכ"ז צריך להיות רובצים וסמוכים על השבת כפי שמבטלין כל הימים אל השבת כך משם ישקו העדרים וז"ש כי מן באר ההוא לשון נסתר שבאמת כל העדרים שואפים מן הבאר רק בחול אינו נגלה והאבן גדולה כו'. וכשבא ש"ק ונאספו שמה כמ"ש דאתחחדת ברזא דאחד ואז מתעברין מינה כו' וגללו האבן והשקו. ויעקב אבינו כתיב בי' ויגש ויגל כו'. שהצדיק בימי החול נקרא ג"כ שבת ומתגלה אליו הארת הש"ק תמיד:
בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים:
תרמ"ח
עריכהב"ה ויפגע במקום דרשו חז"ל שתיקן תפלת ערבית. ועמ"ש בפרשת חיי שרה מענין הג' תפלות שתקנו אבות כל אחד לפי מדתו. וכמו שהוא בכל יום כן הוא בסדר הדורות שאברהם אבינו הי' הראשון בחי' אהבה והוא רמז לביהמ"ק שבנה שלמה המע"ה. ובית שני לא הי' בהתגלות אהבה רק בבחי' היראה. ויעקב אע"ה הוא בחי' אמת שאין לה הפסק כמ"ש שם ותיקונו נמשך עד שיהי' בית האחרון. ויעקב קראו בית שהוא בנין קבוע יותר מהר ושדה. ובכל יום יש הארה מכל סדר הדורות. כי כך כל מעשה הבורא ית' נכלל בכל דבר מעין הכל. וב' התפלות שחרית ומנחה הם קבועים לתפלה והם עת רצון כמ"ש בזוה"ק בלק הלכו חשכים שבזמן התפלה מתגרש החושך וז"ש ונאספו וגללו האבן כמ"ש גולל חושך מפני אור שכשמתגלה התלהבות ונעשה עת רצון כשהצבור מתפללין. בורח הסט"א. אבל ת"ע אין לה קבע והתיקון צריך להיות בתוך התערובות ויעקב אבינו שהוא איש אמת יכול לבוא לעומק הטוב גם כשהוא מעורב. זהו ויפגע במקום פי' בפנימיות המקום והוא ענין קפיצת הארץ כמ"ש במ"א דאיתא אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום ושעה זו יוכל כל עובד ה' למצוא תמיד כשעוסק בתורה לשמה. ומצינו ביעקב שהי' לו קפיצת המקום והזמן כי בא השמש שלא בעונתו לכן כתיב ביעקב ויגל שגילה אמיתיות הבאר תוך ההסתר עצמו:
במדרש וידר יעקב נדר ח"א מסורסת הפרשה וחד אמר אם יתקיים בי התנאים כו'. ובודאי הכל אמת כי יעקב אבינו רצה שמצד עצמו יתקיימו בו התנאים ומוכן היה לזו התפלה גם מקודם שהבטיחו. והגם כי כבר הבטיח לו הקב"ה. הוא עשה את שלו. וזה עצמו ענין אין מאוחר בתורה. ונתקבל הנדר כאלו הי' נודר מקודם. ויובן עוד עפ"י מ"ש חז"ל נדר לאמר שיהיו נודרין בעת צרה. שהי' נדר ותפלה זו הכנה לדורות. ולכן הגם שנתקבל תפלתו כענין שנאמר טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים כו'. מ"מ גמר תפלתו בפועל כדי שיהי' נשאר לדורות להיות נודרין בעת צרה הגם כי הוא כבר יצא מן הצרה שכבר הבטיחו הקב"ה מ"מ נדר לאמר כו':
בפסוק וירא והנה באר כו'. לכאורה וירא מיותר מאחר שהי' באר כולם ראו. אכן ודאי הגם כי באר זו רומזת לכמה ענינים כדאיתא במד'. מ"מ אמת שהי' באר כפשוטו ג"כ. אכן יעקב אבינו ראה באר זו שכתובה בתורה. ובכח זה שנעשה ממנה פרשה בתורה. וזה ענין כל המעשים הכתובים בתורה הקדושה דכתיב גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. ובודאי נמצא בכל מעשה בראשית סודות התורה. אך הצדיקים שמתגלה להם אלה הסודות מוציאים מכח אל הפועל שנעשה מזה פרשיות בתורה. וז"ש חז"ל לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות שמכירין כח הפועל בנפעל ומבררין האותיות שנברא בהם מעשה בראשית. ובאר רומז לברית מילה לכן אבן גדולה ע"פ הבאר שבכל מקום שיש פנימיות יש מכסה לעוור עיני הרשעים ובנ"י זכו לבריתו של אאע"ה וניתן להם מצות מילה להסיר הערלה ונתגלה להם חותם אות ברית קודש:
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' פרש"י לפי שבית יוסף להבה כו'. כבר כתבתי במ"א כי יוסף נקרא ע"ש ב' בחי' אסף את חרפתי ועל שם יוסף לי. וכמו כן השבת הוא ע"ש שביתה וע"ש השבתה דכל סט"א אתעברית. וכמו כן באות ברית יש הסרת הערלה והתגלות אור זרוע לצדיק. ולכן הי' לו ב' שבטים. מנשה ע"ש כי נשני. ואפרים ע"ש התוספות. והם בחי' זכור ושמור. והנה רבקה אמרה ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך. וכשנולד יוסף בחי' הזכרון. ממילא כשזה קם זה נופל. ונפל השכחה לעשו ולכן אמר שלחני כו':
תרמ"ט
עריכהב"ה ויפגע במקום וילן כו' אחז"ל שתיקן תפלת ערבית. אברהם אבינו תיקן תפלת שחרית דכ' וישכם כו' אשר עמד אין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה כו'. הענין הוא שצריכין אלה הג' תקונים בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית והאדם צריך לקבל התחדשות היורד בכל יום ולהיות נמשך אח"ז ההתחדשות ולהחזירו בכל לילה. וזה ענין הג' תפלות והם בחי' נשמה ורוח ונפש. כי בשחרית צריכין להתקשר בראשית הכח הבא מלמעלה והיא מעלת הנשמה דכ' ויפח באפיו כו' ויהי לנפש חי'. א"כ תחלת הכח שהוא בדביקות עליון זה בחי' הנשמה. לכן נק' עמידה שהוא תכלית העליות שאין למעלה ממנו. כי האדם הוא נקרא מהלך ממדריגה למדריגה וכשבא לשורש העליון נק' עמידה. וזהו שכ' וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. כי הנה הנשמה עולה בכל לילה ונשמת הצדיק עומדת את פני ה' כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר עמדתי לפניו ע"ש. וכשהשכים אברהם אע"ה נתדבק באותו מקום אשר עמד את פני ה' כנ"ל. ומעין זה השאיר לכל בנ"י מי שמשתוקק להתדבק בשורשו. מסייע לו זכות האבות שתקנו אלה השלשה זמנים. ובשחרית התפלה להתדבק בנשמה עליונה כנ"ל. ואח"כ להיות עובד כל היום בקדושה הנשארת בו. והיא תפלת מנחה בחי' רוח. רמז לדבר ורוח להולכים בה שהוא עיקר בחי' האדם בעוה"ז. וז"ש ויצא יצחק לשוח כמ"ש לנפש חי' לרוח ממללא. ותפלת ערבית היא בחי' הנפש שהיא הארה המתקשרת בגוף לעולם. לכן נק' תפלת ערבית שמתערב בגוף האדם. ואפילו בשכבו נשאר בחי' הנפש. וכמו כן בקבר הנפש שורה על הגוף. והוא נפשא דשלטא בלילה כמ"ש בזוה"ק ע"פ נפשי אויתיך בלילה. ויעקב שנכנס בעובי הקורה הוצרך לתקן מדריגה התחתונה ולכן תפלת ערבית זמנה כל הלילה שהיא נמצא לעולם מקושר בגוף. ותפלות הראשונים יש להם זמנים מיוחדים כי נשמה ורוח הם עולין ויורדים. ולפעמים מתגלים הארותיהם ולפעמים מתעלמים. והארת הנפש לעולם נמצא באדם:
בפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו' עולים כו' ובגמ' עולין ומסתכלין בדיוקנו יורדין ומסתכלין כו'. נראה שהוא רמז לציור האדם אשר הוא נברא בצלם אלקים. וכ' מי יעלה לנו השמימה שע"י המילה שמסירין הערלה המכסה ציור הפנימי ומי שזוכה לשמור בריתו מתגלה בו ציור העליון ומתדמה ציור שלמטה אל ציור שלמעלה. ועי"ז מלאכי אלקים עולים ויורדים. כי מכל מצוה נברא מלאך. וזה כשאדם מתקן הרמ"ח אברים כראוי אז עולים ויורדים בו ממש. ויעקב אע"ה שהוא האדם המובחר שנברא בצלם אלקים. נראה לו זו המראה אח"כ ה' נצב עליו כו' הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו' דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. שהאדם נברא להיות שליט על הארץ כדכתיב כל שתה תחת רגליו. ובזוה"ק איתא נותן נשמה לעם עלי' שמי שמתעלה על הטבע זוכה לנשמה. וז"ש אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה ואחז"ל קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו כו'. והוא עי"ז שנתעלה על הטבע ומקשר ומעלה כל הבריאה לשורשה וממילא שליט בכל הארץ. וכ"ז כשזוכה לציור הפנימי שהוא למעלה מציור הגשמיי שלמטה. ואחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך ופרצת ימה כו'. פי' כנ"ל שהשבת הוא ביטול הטבע והמעשים. ולכן זוכין בו לנשמה יתירה וצלם הפנימי ונק' אדם עלי' כו' ומתקיים בו הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו':
תר"נ
עריכהב"ה בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. וכ"ה בספרי מסורות כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וז"ש וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות. וידוע כי אהבתו ברחל הוא סוד השכינה.] וזה הי' עיקר הנדר והבקשה אם יהי' אלקים עמדי כו' שלא יתפרד מן הדביקות ע"י לבן הרשע ותחבולותיו כנ"ל:
בפסוק והנה באר בשדה כו'. זה הבאר היא בכלל. ובפרט כל איש ישראל והיא כחן של ישראל בפה. רק והאבן גדולה על פי הבאר כמ"ש במ"א הדיוק דלא כתיב ואבן רק והאבן. פי' שהיצה"ר מתגבר ומתגדל ביותר ע"פ הבאר כענין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול. ולכן בעת התפלה מתגבר ביותר היצה"ר לבלבל במחשבות זרות. אך שצריכין לאסוף כל הכחות כמ"ש ונאספו. וזו האסיפה שייך גם בכל פרט לאסוף כל הכחות ורמ"ח אברים. ג' עדרי צאן הוא בחי' מחשבה דיבור ומעשה כמו שניתקן מצות מעשיות קודם התפלה כמ"ש בזוה"ק ואח"כ מבקשין ה' שפתי תפתח הוא פתיחת פי הבאר:
תרנ"א
עריכהב"ה במדרש והנה ה' נצב עליו. י"א על הסולם וי"א על יעקב. ומסתמא ב' הפירושים אמת כי לפעמים על הסולם והוא בימי המעשה שההנהגה ע"י המלאך והוא במדריגות ושליבות וצמצומים רבים לכן יש לכ"א כך שליבות כו' ע"ש במדרש. אבל בשבת קודש ההנהגה מאתו ית' בלבד והיא המיוחדת לבנ"י. ובזה בחר יעקב אע"ה. ולכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב ופרצת ימה כו'. כי היא בלי גבול וקצבה. ומה שאמרו במד' בכל זאת חטאו כו' על שלא רצה יעקב לעלות. נראה הפי' כי הי' ראוי לתקן ולהעלות כל הסולם וכמו שיהי' לעתיד ה' אחד ושמו אחד. אכן מצד כי יעקב אע"ה הי' כולל כל הדורות ולאשר אנחנו חטאנו וראה שיעמוד ממנו דורות שנאמר עליהם לא האמינו בנפלאותיו. לכן לא הי' יכול להיות התיקון כראוי:
ויפגע במקום שתיקן תפלת ערבית. דכתיב שפת אמת תכון לעד. ולכן מדתו של יעקב דכ' ביה תתן אמת ליעקב הוא נוקב ויורד עד התהום כמ"ש תפלת ערב אין לה קבע וזמנה כל הלילה. כי תפלת שחרית ומנחה היא בזמן מיוחד אבל תפלת ערבית היא לעולם. ואיתא בזוה"ק כוננת לעד לא כתיב רק תכון זמינא דיתקן כו' ע"ש. פי' שכל עובד ה' באמת יש לו להאמין כי נשאר לו מזה תיקון הגם שאינו מתגלה בפועל ממש. ואיתא כי יעקב נכנס בעובי הקורה וע"י שהי' איש אמת לגמרי הי' יכול להכניס עצמו בכל המקומות לברר האמת מן השקר וכל החושך ברח מפניו והוא בחי' שבת כמ"ש חז"ל יעקב שכתוב בו שמירת שבת. וזהו עצמו הרמז ויצא יעקב מבאר שבע שהוא השבת אור שבעת הימים ובזה הכח תיקן כל ימי המעשה שהשבת נותן הארה לתקן כל הימים כי בכל יום יש ערב ובוקר. ושבת כולו אור כי טוב. ראי' לדבר דיש בכל איש ישראל ב' אותות מילה ותפילין ובשבת מילה ושבת. ומצות תפילין מימים ימימה למעט לילות שאין אור התפילין מתגלה בלילה. אבל אות שבת שהוא כמו תפילין מאיר ביום ובלילה וכן מזה הכח יכולין לקבל הארה לתקן כל הלילות:
במדרש עד אמצא מקום כו'. פי' כמ"ש יגעתי ומצאתי כי בכל מקום גנוז הקדושה כמו שכתוב במטמונים תחפשנה. ולשון אמצא כמ"ש במדרשים כאדם שממצא החביות ומעמידו על שמריו. ודו"ק:
תרנ"ב
עריכהב"ה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם כו'. כי מראות הסולם עולים ויורדים נראה שהי' בחי' עה"ד. ויעקב נתדבק בעץ החיים וזהו עוז לו בך כ"ב אתוון דאורייתא. מסילות בלבבם הוא בחי' הסולם ב' לבבות שאחר החטא נתערב טוב ורע. לכן יש עלי' וירידה שא"י הקדושה להתגלות בקביעות כמ"ש במדרש בפ' וישמע כו' מתהלך בגן מקפץ ועולה ע"ש. אבל יעקב הוא בחי' עץ החיים. ה' נצב עליו והוא בחי' תתן אמת ליעקב בקביעות. וכמו כן בפסוק באר בשדה וגללו והשיבו הוא ג"כ בחי' הנ"ל שא"י לגלות הקדושה בקביעות. ולכן כתיב שלשה עדרי צאן שהוח בחי' אדם ובהמה כו' דכ' ואתן צאן מרעיתי כו'. וג' עדרי צאן הוא בחי' נפש רוח נשמה ולכולם יש השתתפות בגוף בנפש הבהמיות לכן אינו בקביעות. אך בשבת יורד נשמה יתירה. ונקראת יתירה שהיא למעלה מתערובות כלי הגוף. וזהו בחי' אדם אתם קרויין אדם על ידי התורה שהיא ההנהגה שלמעלה מן הטבע ויעקב הוא התורה לכן כתיב בו ויגל כו' בקביעות. אבל יעקב אע"ה הכין דרך גם בזו המדריגה כמשרז"ל שתיקן ת"ע. ועליו כתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו כמ"ש במ"א כי הצדיקים הרמים הולכים באלה הדרכים ועושין כל המקומות הנ"ל למעין נובע כמ"ש שקפץ הר המורי' ובא לכאן. ואמרו חז"ל יעקב הוא בעל הקורה ונכנס בעובי הקורה והוא מסייע לנו בגלות כמ"ש במדרש וגללו והשיבו הוא רמז לגלות. רובצים עלי' כמ"ש רובץ תחת משאו עזוב תעזוב. לכן בכל מקום שבנ"י בגלות מייגעין עצמן למצוא נקודה קדושה. יעקב אע"ה מסייע לנו. ורמזו במדרש מחרן אנחנו. מחרונו של מקום כו' הידעתם שעתיד ללבן כו' ע"ש. ובגלות צריכין להתחזק ולהאמין כי הקב"ה עוזר לנו. ושכל בני הגלות מוכנים הם לתקן כל אלה המקומות. וכמו שהי' ביעקב שיצא מבאר שבע וילך חרנה ואיתא בזוה"ק המשל מי שנכנס לבור עמוק מקשר עצמו מקודם בחבל חזק כן נתקשר מקודם בבאר שבע כו'. עוז לו בך. וכמו כן נתן לנו הקב"ה מקודם התורה וביהמ"ק ואח"כ נתגרשנו לגלות. צריכין להתקשר בתורה ועבודה כדי לתקן כל הקלקולים. וכל ההארות מדורות הראשונים מאירין גם לנו בגלות שימי הטובה הם הכנה לימי הרעה. וכמו כן בכל שבת קודש נותן הארה לימי המעשה ובמוצאי שבת הוא בחי' ויצא מבאר שבע וילך חרנה. וצריכין להיות דבקים בהארת השבת גם בימי המעשה:
איתא בגמרא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' ופרצת ימה וקדמה כו'. הענין הוא מה דכתיב הארץ אשר אתה שוכב כו' קיפל הקב"ה כל א"י כו' והוא שורש הנקודה אבן השתי' שהוא שורש כל העולם ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו. וכתיב לך אתננה ולזרעך נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה. וזה נתקיים בשבת קודש דכ' ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ולכן כתיב בשבת אל יצא איש ממקומו מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת. לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת. וכך נשאר לו כל השבת דכן הלכה דקנין שביתה בביה"ש עכ"ד ז"ל. וכמו דאיתא ביעקב קפץ הר המורי' כו' כמו כן ממש הוא בחי' נשמה יתירה הניתנת לבנ"י בשבת. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו כו' ועל ירושלים. וכפי מה שבני ישראל משתוקקין להתדבק בשורש הקדושה וכל מגמתם להתדבק בשורש וזה פי' מענג את השבת שעיקר השמחה שלו לשבות ולחזור למקומו ושרשו כרצון הבורא ית' נתקיים והאכלתיך נחלת יעקב. והאכלתיך הוא שיהי' נבלע בדמינו. כמאכילו לתוך פינו. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת קדשך. שהגם שניתן לנו השבת מכל מקום הרצון שיהי' לנו דביקות. ושיתערב הקדושה של השבת בנו להיות מעין נובע ואז נשאר קיים גם בימי המעשה רשימה מקדושת השבת כנ"ל:
תרנ"ג
עריכהב"ה סולם מוצב ארצה כו'. נראה שהוא רמז על מדריגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל. שם יעקב מוצב ארצה. י' עקב. וראשו מגיע השמימה שם ישראל. לי ראש. וב' בחי' אלו ישנם בכל איש ישראל ועליהם כ' יעקב בחר לו. בחירה הוא מתוך התערובות. ישראל לסגולתו הוא אחר הבירור. וכ"כ אשרי תבחר ותקרב. כמו שהי' בבנ"י מקודם בחי' הבחירה ביציאת מצרים. אח"כ תקרב במתן תורה. ואחז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית דכ' אמת מארץ תצמח. ולפי שיעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב נכנס בעובי הקורה לברר התערובות וזהו תפלת ערבית דאיתא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח. משמע דשניהם צריכין. דיש לכל איש ישראל זמנים בהתגלות כמ"ש ז"ל אין לך אדם שאין לו שעה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' הפסוק על זאת יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. כשזוכין לאיזה התגלות צריכין לראות שיהי' נקבע בלב היטב. להיות דבר של קיימא. וכ"נ פי' הפסוק ביום טוב היה בטוב שיהי' כל מציאות הוייתו כלול בטוב המתגלה באותו יום. וזה פי' אמת ויציב שחרית להיות חסד אל המתחדש בכל יום נקבע באדם דבר של קיימא. ממילא הוא הכנה על הימים השפלים. וזהו אמת ואמונה ערבית להיות מתדבק באמונה בימי החושך. ואז זה עצמו הכנה אל התחדשות אור השחר. וכן הוא בענין ימי המעשה והשבת כמ"ש במ"א:
תרנ"ד
עריכהב"ה איתא בגמ' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב דכתיב בי' ופרצת ימה כו'. כי הנה אמרו חז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית. פי' מי שיכול לכוין לבו לתפלה כשהוא בצרה. הוא מדריגה גדולה. כי התפלה לשם שמים צריך שלא יתערב בו כונה אחרת. ולכן זה סימן שכל האדם מבטל עצמו לשמו ית' וכשעומד לפניו בתפלה שוכח כל המבוקש שלו וכל הצרות נסתמו מעיניו. ובזה באמת כל הצרות בורחין ממנו. וזה ענין המענג את השבת כשבא שבת שהוא יום מנוח ושמחה לפניו במרום. צריך האדם לשכוח כל הצער שיש לו. וזה הרמז צווחין אף עקתין בטילין ושביתין כשהם בטלים מתוך שמחת השבת בזה הם נשבתין. וזה כחן של בנ"י שניתן להם השבת שהם מוכנים לזה בירושת אבותם. שבחי' השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום משבית מהם כל הצרות והצער שלהם. וזה הפי' עמו אנכי בצרה. שכשזוכרין משמו ית' עוזבין הכל. וזה מדתו של יעקב אבינו שכתיב ויפגע במקום שהיא ת"ע. כי היה במקום החושך. ויש רמז בפרשת ויצא שהיא סתומה בתורה שאין בכל הסדרה שום פרשה לא פתיחה ולא סתימה שאין כן בכל הג"ן סדרים כי הפסקת הפרשיות הם להתבונן בין פרשה לפרשה. ולרמוז כי כל תהלוכות שלו הי' בהסתר גדול שהי' כל זה הכנה לגלות בני ישראל. כדאיתא יעקב בעל הקורה נכנס בעובי הקורה כי אאע"ה הי' הכנה לבית ראשון ויצחק לבית שני ויעקב לגלות שהוא הכנה לבנין העתיד שיהי' בידי שמים. ומ"מ כפי תהלוכותינו בגלות כך נזכה לקבל ביהמ"ק העתיד להבנות בידי שמים. וז"ש ויפגע במקום שהוא בהמ"ק שלעתיד והוא נחלה בלי מצרים:
רמז החלום סולם מוצב ארצה כו' הוא בחי' דרך ארץ קודמת לתורה וזהו מוצב ארצה. ואח"כ זוכין לתורה שהוא בחי' ה' נצב עליו. ואיתא כי יעקב אבינו לא רצה לעלות על הסולם. ואמרו חז"ל ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו כו' על יעקב שלא האמין ולא עלה. הרמז הוא כי יעקב הי' אמת. כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא בחי' התורה אין אמת אלא תורה. ובחי' אמונה הוא קודם שזוכין אל אמת. והוא בחי' מוצב ארצה כנ"ל. ובמ"א כתבנו על מאמרם ז"ל בפסוק וישכן מקדם כו' לשמור דרך עץ החיים מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי אחר החטא נעשה זה שד"א קדמה וזה שמירת דרך עץ החיים. אבל יעקב שהי' מתקן החטא נתדבק בעץ החיים. והקב"ה שאמר לו עלה הי' כדי שיכין לנו דרך בבחי' אמונה כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. אבל יעקב שלא הי' זז ממדריגת האמת. לכן חטאו בנ"י אח"כ באמונה וזהו הרמז שע"י שיעקב לא עלה לכן חטאו ולא האמינו ונחשב לו לחטא כי אם הי' עולה הי' מכין לנו דרך האמונה בשלימות כנ"ל:
תרנ"ה
עריכהב"ה במדרש צמאה לך נפשי כו' כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים שבי כו' כן בקודש חזיתיך. פי' כפי צמאון שנמצא באדם כך מגלין לו מן השמים. וכיון שיעקב אע"ה תיקן גופו להיות כל אבר מצפה לנבואה כמו הנפש. לכן נגלה לו ב' המדריגות. הסולם רומז לגוף. לכן יש בו מדריגות זו למעלה מזו ראש גוף ידים ורגלים. ויש בו שינוי זמנים. וזהו עולים ויורדים. אבל הנשמה היא אחדות. וכל שינוי בעולם שנה נפש. הכל בבחי' הגוף ולא בנשמה. וה' נצב עליו היא בחי' הנשמה. וב' בחי' אלו הם ימי המעשה ושבת ובשבת כתיב אל יצא איש ממקומו שהוא בחי' הנשמה שאין בה השתנות רק אחדות אחד וימי המעשה הם בחי' סולם. עלי' וירידה. לברר בירורים מתערובות טוב ורע לכן יש בהם שינוים ולא בשבת:
תרנ"ו
עריכהב"ה במדרש והנה סולם זה סיני כי התורה היא משיבת נפש ומלמדת איך להעלות כל הדברים אל השורש כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא ויש בתורה הרבה פירושים פרד"ס והם כמו סולם מדריגה אחר מדריגה עד השורש העליון. אכן מ"ש עולים ואחר כך יורדים נראה שהוא לרמוז ליעקב אבינו ע"ה. כי עתידין בני ישראל להקדים נעשה לנשמע. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואיתא במדרש בשעת הבריאה הי' השמים לה' והארץ לתחתונים. ובקבלת התורה נתחברו. וכתיב ומשה עלה. וירד ה' על הר סיני ע"ש. והנה כ' מקודם ומשה עלה עולים ואח"כ יורדים וכך היו האבות בחי' עשי' שקדמה לקבלת התורה כמ"ש במ"א. והתורה שלהם הוא בחי' תושבע"פ נטע בתוכינו. והוא בחי' מלאכי אלקים עולים. ועי"ז זכו אח"כ בנ"י להוריד את התורה מן השמים בכחו של מרע"ה בבחי' תורה שבכתב:
בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצחו מהם. וזכותם מוכן לעולם לפתוח הבאר מים חיים. אך כ"ז שהסט"א בעולם אין הקדושה מתגלה רק ע"י ונאספו כל העדרים וגללו. וסט"א ערקית כמו בשבת מתגלה השלשה עדרי צאן וזה הג' סעודתא דמהימנותא בש"ק. וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית:
תרנ"ז
עריכהב"ה ויפגע במקום ויקח מאבני המקום. במדרש פגיעה זו תפלה מפני מה מכנים שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם. וזה יסוד התפלה כמ"ש חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כי עיקר עבודה של תפלה לברר כי הוא מקומו של עולם. וזהו ויקח מאבני המקום כמ"ש שהאותיות נקראו אבנים. והטעם כי הכל נברא בכ"ב אתוון דאורייתא. ואבן נקרא היסוד של הבנין. ובכל מקום נמצא יסוד ואבן שע"ז נברא אותו דבר. ויקח הוא כמ"ש בתורה לקח טוב נתתי לכם וישם הוא לשון סידור. ויעקב בכל מקום מצא היסוד ושורש האבן שהוא כח אלקות שנמצא שם. וכתיב עם אבני השדה בריתך שיש אבנים ואותיות מוסתרים וגנוזין גם בשדה ומדבר. ולכן כ' כשרדף לבן אחריו אמר לאחיו לקטו אבנים כי ירידת יעקב ללבן להוציא בלעו מפיו. וכשרדף אחריו הבין כי צריך עוד להוציא מאתו אבנים. וכמו שהי' במצרים ביזת מצרים וביזת הים כשחזרו לרדוף אחריהם בים. ושוב מצאתי בילקוט איוב שדרשו זה הפסוק על יעקב עם אבני השדה כו' וחית השדה השלמה לך שהרי השלים עמו אותו הרשע. וכ' יגר שהדותא שאותן האותיות התורה שנמצא באדם. הוציא יעקב מכח אל הפועל כנ"ל:
וידר יעקב נדר. במדרש מסורסת היא אותה הפרשה כו' דאיתא אין מוקדם ומאוחר בתורה. והטעם כי היא תורת אמת. ופי' אמת שבכל אות מהתורה נכלל הכל וכולל מה שהי' ומה שיהי' שהוא שמותיו של הקב"ה. וכמו כן יעקב הי' תורה כמ"ש תתן אמת ליעקב ולכן זה הנדר שהי' מיוחד ליעקב אע"ה בעצם אין נ"מ אי נדר בפועל אחר ההבטחה. אי מקודם. כי הוא בחי' עצמותו של יעקב לכן כתיב וידר יעקב נדר הגם שהכתוב מדבר בו כתב וידר יעקב כי זה הנדר הוא עצמו של יעקב. כדאיתא שהוא פתח בנדר וכל הנודר תולה בו ע"ש במדרש דאיתא הנודר כנודר בחיי המלך. ופי' נדר מלשון דירה כשהנדר באמת בכל הנפש יש לו דביקות בה' אלקים אמת. וזה הוציא יעקב מכח אל הפועל. כמ"ש וידר כו' לאמר. וכתיב אשר נדרת לי שם נדר. שלא הי' בכח אנושי להוציא אל הפועל בחי' נדר רק יעקב. ואיתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים. משום שבזה הנדר נתדבק בבחי' אמת והתורה כנ"ל:
תרנ"ח
עריכהב"ה במדרש נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אתה אמרת והי' ה' לי לאלקים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך בלשון הזה והי' ביום ההוא יצאו מים חיים. והיה ביום ההוא יוסיף שנית ידו כו'. דכתיב תתן אמת ליעקב אמת כולל מראשית עד אחרית אותיות אמ"ת. ואיתא כי אות ו' נקרא אות אמת והוא מדת יעקב בריח התיכון והקב"ה אחד האמת שבחר באבות ובנ"י כל המתנות שנתן להם אינו במקרה רק הם מתחלת העולם ועד סופו. ואות ו' מהפך התיבה מעתיד לעבר ומעבר לעתיד יהי לשון עתיד ויהי לשון עבר. הי' לשון עבר והי' לשון עתיד. לרמוז כי אות ו' שהיא כח התורה מחבר היה הוה ויהיה. ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל הי' לטובה. ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות כי הנחמות של בני אדם א"י לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה. ולכן אמר יעקב אע"ה והי' ה' לי לאלקים פרש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף. כי זה הי' בחי' יעקב אמת. והאמין כי יחול אלקותו עליו ויהי' למפרע הכל מתוקן וזה מפתח של גאולה מה שזוכין לעורר הארה מעין עוה"ב כי מאחר שכל ההנהגה יתברר אח"כ. ממילא יכולין למצוא בחי' אמת בכל מקום ובכל זמן:
והנה אמרו חז"ל כי יעקב תיקן תפלת ערבית. דכתיב וירא כו' האור כי טוב ויבדל ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור המאיר מימות עולם ועד סופו וגנזו לצדיקים. נמצא במה שתיקן יום ולילה אור וחשך. בזה נתברר האור זרוע לצדיק. וסוף ההבדל נעשה ביצחק כי הבדלה בשמאל. וניתן האור ליעקב וחושך לעשו. רמז לדבר ויקרא לאור יום וכתיב ויקרא שמו יעקב ויקרא את שמו ישראל. ולחושך קרא לילה וכ' קרא שמו אדום. ויעקב קיבל האור כי טוב והוא התורה דכתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה אור ואין טוב אלא תורה אור כי טוב. ולפי שיעקב הי' עצם אור המאיר מסוף העולם ועד סופו לכן הוא מתקן כל הערב. והוא בחי' נחלה בלי מצרים כמ"ש על המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים לכן בשבת לא כתיב ערב כמו בכל ששת ימי המעשה כי בשבת גם חושך לא יחשיך כחשיכה כאורה. וכן הי' בחי' יעקב. וז"ש ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני. כמ"ש בגמ' ריש פסחים. כי מה שנתירא מן החושך. אבל בזה שתיקן הקב"ה להיות מבדיל בין יום ולילה נמצא כי לילה אור בעדני ולרשעים חושך ואור לצדיקים. וזה עיקר העדות על הצדיקים כדכ' יומם יצוה ה' חסדו כי חסד ה' על כל הברואים. אבל בלילה שירו עמי זה העדות שהצדיקים אור זרוע להם גם בלילה ובעוה"ז שנקראת לילה יש להם הארה מעין עוה"ב בכח התורה ומצות:
בפסוק הארץ אשר אתה שוכב כו' אמרו חז"ל קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. כבר כתבנו במקומות רבים כי יש בעולם שנה נפש נקודה פנימיות הכולל הכל כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא ביהמ"ק שכולל כל המקומות לכן נקרא כל המקום. שכל המקומות נקפלין תחת זה המקום. ואיתא בפסוק וייצר את האדם עפר מן האדמה כינם עפרו מכל הד' רוחות ד"א ממקום שנאמר מזבח אדמה ע"ש ברש"י וב' הפירושים אחד הם כי זה העפר כולל כל האדמה. ויעקב שופרי' דאדם הראשון לכן כ' ויפגע במקום שפגע באותו המקום השייך לו ולא כ' באיזה מקום לפי שזה המקום כולל כל המקומות כנ"ל. וכמו כן בנפש יעקב כולל כל הנפשות כמו אדם הראשון רק ביעקב נתברר נפשות הטובים בלבד. וכמו כן בזמן השבת כולל כל ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א מזה:
תרס"א
עריכהב"ה במדרש אז תלך לבטח. כי באמת ברח יעקב מפני עשו. אעפ"כ כתיב ויצא וילך לא בלשון בריחה כי הבוטח בה' באמת מבין כי מה' מצעדי גבר ולא יתלה הדבר במקרה זהו בחי' יעקב איש תם כמ"ש רש"י בפסוק תמים תהי' קבל הכל בתמימות. ולא נשתנה כלל ע"י בריחה זו וזה מדת השתוות שכתב בחובת הלבבות. אז הוא התקשרות בשורש שלמעלה מן הטבע כמ"ש בספרים א' על ז' ימי הטבע. וזהו עצמו פי' באר שבע המקור שמשם נובעין ז' הימים והוא אור שבעת הימים ולפי שיעקב הי' לו דביקות שם לכן ויצא וילך לבטח כמ"ש. וכ"כ הולך בתם ילך בטח:
ויפגע במקום. פי' מקום המיוחד לו והכיר את מקומו השייך לו. וזה המקום שורש כל המקומות כמ"ש שהכפיל כל ארץ ישראל תחת זה המקום שהוא מקום ביהמ"ק שורש כל המקומות והוא שייך ליעקב אבינו שהוא כמו כן בנפשות שורש כל הנפשות. ושוב מצאתי כדברים האלה בזוהר חדש:
ויחלום והנה סולם כו'. במדרש צמאה לך נפשי כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח אברים כו'. זה עיקר התכלית להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא ית"ש. וכן היה מראה הסולם רמז על מדריגת הגוף ונפש רוח ונשמה דכתיב סולם מוצב ארצה הוא בחי' הנפש בגוף שהנפש יש לו התקשרות בגוף. מלאכי אלקים עולים בחי' הרוח כדכתיב עושה מלאכיו רוחות. וה' נצב עליו בחי' נשמת אלקי. והצדיקים מהפכין גם כלי הגוף להיות מתעלה עם הנר"נ. לכן הצדיקים במיתתן קרויין חיים רומז על הגוף שהוא בחי' מיתה שעומד למות ולהתבטל וכל העומד לשרוף כשרוף דמי. אך הצדיקים מהפכין הגוף לנפש ונקרא גם הגוף חי. ורשעים להיפך בחייהם קרויין מתים שגם הנפש שהוא חי מהפכין להיות נטבע בחשכת הטבע ומתבטל אל הגוף. אבל הצדיק חי בנפש ובגוף. וז"ש יעקב אבינו לא מת שהי' כולו חי צמאה לך נפשי כו' בשרי:
בפסוק מלאכי אלקים עולים ויורדים. אחז"ל מלאכים שלווהו בא"י עלו וירדו מלאכי חו"ל כו'. דיש לכל מקום מלאכים מיוחדים. וכן בבחי' הזמן יש מלאכי שבת ומלאכי חול. פעם א' כתיב מלאכיו יצוה לך ופ"א כ' חונה מלאך ה' סביב כמ"ש מזה בזוה"ק ר"פ וישלח. מלאכיו יצוה מלאכי חול. לכן כתיב לשמרך בכל דרכיך. וחונה מלאך ה' על יום המנוחה דכתיב בי' אל יצא איש ממקומו. וכמו שמצינו מצות שתלוין בארץ. וכמו כן מצות שהזמן גרמא. והכל ענין אחד כי נשמות בנ"י הם ג"כ שלוחים לעשות רצון המקום והשליחות משתנה לפי המקום והזמן. וכמו כן איתא מכל מצוה נברא מלאך. ולכן אומרים בש"ק שלום עליכם מלה"ש. ויתכן לפרש צאתכם לשלום על מלאכי חול שעולין למעלה. ומקדימים בואכם לשלום. הגם דכאן כתיב עולים ואח"כ יורדים. אך בסוף הפרשה כתיב שם המקום מחנים פרש"י על ב' המחנות מלאכי א"י וחו"ל. א"כ נראה דהכל תלוי במלאכים העליונים במעלה כשהם יורדין התחתונים עולים וכשהם עולים התחתונים יורדין. לכן בבוא יום השבת מלאכי שבת יורדין ואח"כ מלאכי חול עולים. וכמו כן בכניסת יעקב אע"ה לא"י. וכן הוא בנשמות בבוא יום השבת כמ"ש בזוה"ק נשמתין נחתין ונשמתין סלקין ע"ש:
תרס"ב
עריכהב"ה איתא במדרש אמור דיעקב אע"ה לא רצה לעלות על הסולם ע"ש ובמדרש תנחומא כאן. ודבר זה מצינו בבחיר שבאבות ובבחיר שבנביאים שגם מרע"ה אמר אם אין פניך הולכים כו' ולא רצה בהנהגת המלאך וכן הסולם רומז על הנהגת הטבע ע"י השרים שלמעלה. אבל יעקב בחר לו יה כתיב. והוא הנהגה המיוחדת ליום השבת בחי' ה' נצב עליו. והסולם רומז לימי המעשה. וכזה איתא במד' ואתחנן משל למלך שנגלה עם הדוכסים שלו זה בחר לו מיכאל וזה גבריאל אבל בני ישראל חלקי ה' אמרה נפשי ע"ש. לכן שבת נקרא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים. וכן מרע"ה מיוחד להשבת ישמח משה במתנת חלקו שבשבת מתגלה מלכות שמים בלי אמצעות השרים. וע"ז אמר ישמחו במלכותך שומרי שבת. ולכן הוא זכר למעשה בראשית. כי אחר מעשה בראשית כל ההנהגה בדרך הטבע. ושבת זכר לקודם הבריאה למעשה בראשית בעצמו שזה הי' כח מעשיו של הקב"ה. וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו הכח שברא הטבע וזה עדותן של ישראל ושבת סהדותא אקרי.
תרס"ה
עריכהשיעקב בחר לו הנהגה עליונה בחי' ה' נצב עליו. וזה עצמו הנדר והי' ה' לי לאלקים שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף כמו שזכו בנ"י אחריו שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך. עליך ייחד שמו ביותר. ויעקב אבינו נתן נפשו ע"ז. ומרע"ה הוציאו מכח אל הפועל במתן תורה שנק' השי"ת לעולם אלקי ישראל. וזו הזכיה הגדולה שזכינו לבחי' ה' אלקינו שזה הי' תכלית יציאת מצרים להיות לכם לאלקים. וזה מצד הנשמה. והסולם הוא בחי' המצות נר מצוה שהם עצות להמשיך אלקות ע"י מעשה המצות. ולכן עולים ויורדים בו כי ע"י מ"ע עולים המלאכים. וע"י מל"ת יורדין אותם המלאכים שצריכין לירד. כדאיתא במד' למעלה המלמד זכותן של ישראל עולה. והמלמד חובתן יורד. אבל התורה היא עצם אלקות ממש והוא בחי' הנשמה חלק אלקי ממעל. וכ' במד' צמאה לך נפשי כו' כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח אברים כו'. זה עיקר החיבה של יעקב שגם תשוקת הגוף הי' מתהפך אל תשוקת הנפש. וזה הרמז המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב. פי' שיש לו שמחה בהתגלות הנשמה. דשבת יומא דנשמתין. זוכה לנחלה בלי מצרים שהוא בחי' אנכי ה' אלקיך ע"י שהוא זכר ליצ"מ וקבלת התורה:
בפרשה והנה באר בשדה. שלשה עדרי צאן רומז לג' תפלות בחי' ג' אבות. ונאספו שמה כל העדרים רומז לי"ב שבטים שכל שבט נקרא קהל בפ"ע. וזה רמז הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' חיי שעה. ולכן וגללו והשקו הצאן והשיבו את האבן. שהתפלה פתוחה לפי שעה לכן יש זמנים מיוחדים לתפלה. אבל קהלת יעקב הוא האסיפה הגדולה בחי' תורה וחיי עולם כמ"ש מורשה קהלת יעקב. והוא גולל כל האבן. וכן איתא במד' בחוקותי היצה"ר נק' אבן והתורה נקראת אבן יבוא אבן וישמור את האבן. והיא בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. וכשבאין אל האמת. הוסר האבן מכל וכל. והאבן גדולה הוא הטבע שהוא יסוד הבנין של עוה"ז. והטבע יש בו חיזוק גדול שכל זה בכח הבורא ית' שהטבע יוכל להסתיר האמת וחיות הפנימיות בעלמא דשיקרא. אך ע"י התורה זוכין אל האמת ולכן נקראת תורת אמת כמו תורת חטאת תורת העולה שמלמדת דיני העולה. כמו כן תורת אמת שהתורה מלמדת דרך האמת וכל ההוגה בתורה בא אל האמת והוסר לב האבן ממנו:
תרס"ד
עריכהב"ה במדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים כו'. כבר כתבתי במ"א כי לפי שהי' הצמאון שלו בנפש ובגוף. כך נראה לו החלום. כי הסולם רומז לבחי' הגוף רמ"ח ושס"ה שהם תיקון המלבוש. וה' נצב עליו הוא בחי' הנשמה והתורה. וע"ז ביקש ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש רומז במד' לחם זו תורה משזכה אדם לתורה זוכה למלבוש. הוא הלבוש שנעשה ע"י המצות כי המלבוש כפי צורת הגוף. וכמו שהי' התשוקה שלו בגוף ונפש. כן בחודש חזיתיך. כך הי' המראה לראות עוזך וכבודך הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. עוז זו תורה. כבוד בחי' המלבוש דר"י קרא למאני' מכבדותא. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן. יברך את עמו בשלום הוא המלבוש שהגוף חסר השלימות. וע"י התורה זוכין לשלימות הגוף והמלבוש כנ"ל: