פתיחת התפריט הראשי

צועריכה

תרל"א

ב"ה פ' צו זאת תורת העולה כו' זאת תורת החטאת כו' אשם. וחז"ל למדו מזה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. נראה כי המכוון מהקרבן הוא הלימוד והתועלת שיוצא לאדם מהקרבן. ובזוה"ק אש תמיד תוקד כי עבירה מכבה מצוה ולא תורה כו' ע"ש. הפי' כח מצוה הוא התקשרות והתדבקות שכל מצוה מדבק האדם בו ית'. ולזאת עבירה מקלקל ומפסיק החיבור ומכבה עבירה דביקות המצוה. אבל תורה היא בחי' קבלה שהאדם לומד ומקבל לעצמו שנכנסין בו דברי תורה וזה לא יוכל להבטל ע"י עבירה כי כבר נדבקין בו דברי תורה שקיבל כנ"ל. ומסיים שם בזוה"ק כי ת"ח העושין מצות לשמה ומקבלין לימוד ודרך תשובה לידבק בו ית' מכל מצוה שעושין א"כ גם המצות שלהם תורה ואין עבירה מכבה כו'. וכן רצונו ית' (שבכל) [*שכל] מצוה יהי' נבלל בתורה. וזה ענין ברכת המצות. שההפרש בין ת"ח לע"ה בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו. כי גוף המעשים שוין. רק הברכה היא על הציווי. והוא דביקות המצות בהתורה שהרי ציווי המצות הם בתורה. והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן. וע"י הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל:

וברש"י ז"ל אש תמיד תוקד אש שנאמר בו תמיד שמדליקין בו הנרות כו'. י"ל ג"כ דכתיב נר מצוה ותורה אור והוא כנ"ל שהדלקת המצוה ע"י התורה לדבק ולחבר המצוה בשורשה בתורה כנ"ל. שנאמר בה תמיד דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'. ומסיים רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. דהנה כתיב היא העולה על מוקדה כו' ובזוה"ק מחשבה רעה לאוקדא לה כו' ובער עלי' הכהן כו'. פי' דבריו כי יש הבערה ושלהבת העולה מאלי' בלב האדם ע"י התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי השי"ת שעושה עם כל איש ישראל בכל רגע ורגע בכל הענינים וז"ש ובער כו' הכהן כו' בבוקר בבוקר. שהוא בחי' חסד ובוקר שמבורר חסדי השי"ת שחסד אל כל היום. ועל ידי התעוררות אהבה אמיתית נשרף כל מחשבות והבלים כי באמת עצה היעוצה לדחות מחשבות רעות הוא רק זה להיות התלהבות תמיד בחשק ורצון לעבודתו ית' ממילא נתבטלו כל ההבלים וזה עבודת האדם תמיד כל היום והלילה. ועי"ז כשעושה המצוה יכול להיות בדביקות באמת באור התורה כנ"ל. וכל זה בא ע"י שמירת הרצון כל היום כנ"ל. וז"ש רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. וז"ש היא העולה כי עי"ז יש ג"כ עלי' למחשבה רעה בעצמה שהרי זוכה עי"ז לבוא לדביקות אור עליון כנ"ל. וז"ש והרים את הדשן שיש הרמה ועלי' עי"ז כנ"ל. [והבן כי ז"ש זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק שיש אשא תכלא ששורף ומכלה ועלי' אור חיורא כנ"ל]:



תרל"ד

זאת תורת העולה כו' במד' ובזוה"ק מחשבה רעה היא העולה לאוקדה לה כו'. כי עולה בא על הרהור הלב. וכשאדם מבער זאת עד שנעשית אפר ונתבטלה לגמרי. אז נמשך תועלת כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך ע"ש בזוה"ק ואתחנן. והוא מצות תרומת הדשן שיש עלי' למחשבה זו ע"י דמתוקדה לאפר. ומשמע דמצוה זו הוא עיקר בהקרבן דכתיב זאת תורת העולה ומפרש תרומת הדשן שזה סוף העלי' כנ"ל. והיא מצוה הראשונה בבוקר. וגם עכשיו שאין לנו הקרבנות. נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו להשי"ת בכל לילה כדאיתא ברע"מ פ' זו. וע"י המס"נ מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום. ומזה עצמו יש לו התעוררות בבוקר כענין תרומת הדשן כנ"ל:



תרל"ה

בעזה"י פ' צו ופ' פרה זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז"ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן. וכן מצינו באפר פרה שע"י שריפת החטאת בא מזה כל הטהרה כמאמר מטמא טהורים ומטהר טמאים. ובמד' מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. פי' כי זה עדות על אחדותו ית'. פי' כי אם הי' ח"ו לסט"א כח בפ"ע איך יוכל להתהפך הרע לטוב. ולכן זה עדות שאין כח לסט"א ג"כ רק לפי רצונו ית'. ועיקר אמונת ישראל הוא שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ופי' תמיד. בכל רגע. שלא כדברי הכופרים שאומרים שהקב"ה נתן בשעת הבריאה קיום להטבע. רק בנ"י מאמינים כי השגחת הקב"ה בכל שעה על כל הבריאה בכלל ובפרט. ולכן יכול להתהפך הטבע עפ"י עבודת האדם להקב"ה ונעשה מטמא טהור כנ"ל: גם היא העולה ע"מ. שכל העליות הם כפי המס"נ שיש לאדם:

בזוה"ק ע"פ אש תמיד תוקד דכתיב נר מצוה ותורה אור. ועבירה מכבה מצוה ולא תורה. וכפי מה שאדם עושה המצוה בכוונה לבוא על ידי זה לדביקות הבורא ולקבל יראתו ית'. עי"ז נקרא תורה שמקבל תועלת ע"י המצוה לתקן עצמו לשמים. ומצוה כזו אינה נכבית. כי מצוה הוא תיקון הרמ"ח איברים ולכן ע"י עבירה נתקלקל התיקון. אבל תורה הוא קבלת אור פנימי תוך איברי האדם אחר שנתקן ע"י המצות ולזה אין כביה עולמית:



תרל"ו

ב"ה צו שבת הגדול מצות הרמת הדשן כי כפי מה שנשרף הפסולת. כמו כן מתגלה הקדושה באדם. כי יש מ"ט פנים טהור וטמא. ויש בלב איש ישראל ג"כ מ"ט שערים. וכמ"ש הלב מבין. ויש עלי' גם למחשבות זרות באם נשרפין בעת עלותם על רוח האדם. כמ"ש היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא ע"י שעולה בלהב המזבח שהוא הבל הלב שצריך להיות מתוקד בו תמיד אש התשוקה לה'. ואז מתרומם זה הדשן כנ"ל כמובן:

בזוה"ק אש תמיד תוקד כו' עבירה אינה מכבה תורה אבל מכבה מצוה. ומצוה לגבי תלמידי חכמים תורה היא לגבייהו כו'. דאיתא בודקין לאור הנר. דכתיב נר מצוה ותורה אור כי עיקר התורה הוא למעלה מן עוה"ז כמ"ש למעלה מהשמש. והשי"ת חפץ בתיקון עולם העשי' ע"י המצות שהם במעשה גשמיי ואעפ"כ יש בה כח אור התורה וזה נקרא תורה שיש עמה מלאכה. ואמרו בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. הוא השעה שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז. שאף שעוה"ז שפל מכל העולמות. אך מה"ט גופא חפץ השי"ת בזה והוא נחת רוח לפניו ית' ביותר עי"ז שכל אחד מתקן במקום השפל שלו. וז"ש שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה. הוא המשכת אור תורה בתוך המעשים גשמיים והוא ע"י המצות ועי"ז יכולין לבער החמץ:



תרל"ז

ב"ה פ' צו שבת הגדול בפסוק היא העולה על מוקדה במדרש עולה בא על הרהור הלב וכן בזוה"ק מחשבה רעה העולה בעי לאוקדא לה בנורא כו'. וכתיב על מוקדה משמע שיש לכל מחשבה רעה מיוחד לה אש של מצוה מיוחדת לאתוקדא תמן. ובאמת מצד זה יש לה קיום. וזה עצמו פי' הכתוב היא העולה על מוקדה שמצד זה המוקד היא עולית במחשבת האדם. ובזוה"ק ואתחנן על פסוק בכל לבבך בשני יצריך ואיך אפשר לעבוד למקום ביצה"ר. ומפרש כמו ברזל שע"י האש מתרכך כמו כן היצה"ר אם ברזל הוא כו'. וז"ש אש תמיד תוקד זה התורה שנק' אש והגית בו יומם ולילה. ובזוה"ק בפסוק זה. עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. פי' דתורה אור הוא גוף האש ושם אין כיבוי. כי כל דבר פסולת אינו יכול לכבות גוף האש. אך מכבה נר מצוה. כמו הנר שמתלכלך באיזה דבר נדבק בו וגורם ג"כ שלא יוכל האש לשלוט שם ומתכבה אח"כ. אבל בגוף האור אין ליכלוך מכבה. ואמר כי הת"ח המצוה תורה הוא אצלם. פי' כי השכל והדעת הוא האור משא"כ העושה מצות אנשים מלומדה אין בו גוף האור כנ"ל. וזה אין ביעור חמץ אלא שריפה. אעפ"כ איתא בודקין לאור הנר כו' יפה לבדיקה כו'. פי' שאמת הביעור הוא רק באור ואש התורה. אבל הבדיקה הוא ע"י התדבקות האור תורה במצות. כי בתורה עצמו לא יראה ולא ימצא שם מגע סט"א כלל. לכן הבדיקה באור הנר דייקא והביעור באש:

וביער עליה הכהן עצים כו'. פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו. וזה עצים בבוקר בבוקר. כי ביקור הוא בירור כנ"ל. וכתב רש"י אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט. כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל. אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות וג"כ להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'. וז"ש תראוני שאני שחרחורת כו'. ולכן הטהרה ע"י פרה שג"כ נעשית מבחוץ. ולכן האומות שהחטא דבוק בנפשותם תמהים על טהרת פרה:



תרמ"ב

זאת תורת העולה היא העולה. בזוה"ק היא העולה מחשבה רעה כו'. פי' שמיד שיש תורת העולה יש גם כן מחשבה זו לעומת זה. והטעם על מוקדה שעי"ז מוצא מקום לתקן זאת המחשבה לעשותה אפר ע"י שמתבטלה ברוב התלהבות אמת שבלב העובד ה'. והרמז תרומת הדשן שנבלעת במקומה. ושמו אצל המזבח. להראות כי נמצא למחשבה זרה ג"כ מקום אחר השריפה שנעשית אפר כנ"ל:



תרמ"ד

ב"ה מפ' צו ושבת הגדול במד' על כל פשעים תכסה אהבה. דכ' אש תמיד תוקד כו' לא תכבה. דכ' מים רבים לא יוכלו לכבות. פי' שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו. אבל הוא הבטחה ג"כ. וכמו שכ' חז"ל אעפ"י שאש יורד משמים מצוה להביא כו'. כמו כן בנפש האדם שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא ית' ולחדש בכל יום זה ההתלהבות כמ"ש ובער עלי' הכהן. כל עובד ה' נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בנ"י הוא העבודה שבלב זו תפלה שבמקום קרבן. וכשיש זאת ההתלהבות. כל מחשבה זרה העולה על הלב נשרפת. כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה העולה על מוקדה כו'. כי זאת היתה עיקר הכוונה בכל המחשבות העולות על הלב שיהיו מתבטלים בעלותן על לב עובד ה' ועי"ז מתעלין ומתבררין כל המחשבות זרות. וז"ש כל הלילה עד הבוקר. ולכאורה עד הבוקר מיותר כיון דכ' כל הלילה. רק לרמוז שמזה התערובות והחושך של מחשבות זרות המערבין לב העובד ה'. מזה נעשה לבסוף בוקר. כי כן הסדר ויהי ערב ויהי בוקר שמתברר התערובת טו"ר. וכמו ימי המעשה הם הכנה לשבת. וימי עוה"ז הכנה לימי עוה"ב. כן ע"י מלחמה הנ"ל בלב עובד ה' כל הלילה עד הבוקר. וכמו כן בימי הגלות שנק' לילה בוודאי יבוא מזה הבוקר. וזהו ענין ביעור חמץ דכ' תשביתו שאור פרש"י תבטלו. ובאמת אמרו אין ביעור חמץ אלא שריפה כמ"ש התוס' שם על רש"י. אכן הרמז כי זה הביטול בלב מרוב התלהבות הרצון להשי"ת נשרף ומתבטל וערך עלי' העולה כו'. ועי"ז והקטיר כו' חלבי השלמים הוא העלאת ותיקון מחשבות הרעות שהוא ענין שלמים שמתקרב הכל להקדושה כנ"ל:



תר"מ

בפסוק היא העולה על מוקדה כו' וביער עליה כו' עצים כו' אש תמיד תוקד כו'. ידוע מדברי קדשו של הבעש"ט כי צריך להיות תמיד נקודה התלהבות בלב איש ישראל. וע"ז נאמר אש תמיד תוקד. המזבח רמז על הלב. ותמיד אינו דייקא בזמן אבל צריך להיות התלהבות על תמיד. וכשמקבל על עצמו בכל לב ונפש שלא ישתנה אז לא תכבה. וכשהתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהמס דונג מפני אש כו'. וע"י שנשרפת מחשבה זרה בהבל הלב בא אח"כ אור חדש. וז"ש על מוקדה כל הלילה כו' אח"כ וביער כו'. כי כך כתיב בברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בוקר. כי כך עשה הבורא ית' להיות בא אור הבירור ע"י התערובות כמ"ש יכין וצדיק ילבש. וכפי שריפת מחשבות זרות כך נתחדש לו בבוקר כח חדש דכתיב מחדש בכל יום כו'. אעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט: בבוקר בבוקר. עיין מ"ש בזה בפ' ויקהל בפסוק הביאו נדבה בבוקר בבוקר ע"ש:



תרמ"א

ב"ה פ' צו ופרה במד' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כו'. הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה. וזה הסימן שכ"ז שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא הי' החטא בעצם הפנימיות רק במקרה. ואז על כל פשעים תכסה. דקשה הלא הכל במשפט רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה. אז הדין נותן שתכסה על הפשעים. והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהי' בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל. וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה. אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה. גם בפרה נאמר כי ניתן לקנח חטא העגל. ומה"ט שאין החטא של בנ"י בעצם ובפנימיות רק שנתלכלכו ויכולין להתקנח כמאמר אל המחשבה זרה כענין בטל רצונך מפני רצונו. מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השי"ת עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש. ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בנ"י שהם הימים שבחר בנו השי"ת ועשו בנ"י מצוה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בנ"י להשי"ת לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ:



תרמ"ו

בפסוק זאת תורת העולה כו' על מוקדה כל הלילה כו'. חז"ל דרשו תורת העולה תורת החטאת כו'. שכל העוסק בפרשה כאלו הקריב. דהתורה היא פנימיות חלק אלקות שנמצא בנפשות בני ישראל. והקרבנות הוא התקרבות במעשה בחיצוניות. ולכן תלה הכתוב הקרבנות בהר סיני כדכתיב העשוי' בהר סיני. והאש שירדה מן השמים בפנימיות הוא התורה שנקראת אש. דכתי' כה דברי כאש. והטעם שהיא מבערת הפסולת הנמצא בלב האדם העוסק בה לשמה. וזה העולה על מוקדה שכשעוסקין בתורה לשמה כדי לזכות לטהרה ע"י אמרות ה' טהורות. וניטל הפסולת ונשרף ע"י יגיעה בתורה אז עולין הדיבורים למעלה. וז"ש זאת תורת העולה כו' על מוקדה. ובזוה"ק איתא אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. והיינו דרמז על מוקדה שהוא התלהבות רחימו. כל הלילה הוא דחילו ופחד. וכשעוסק בזה האופן הוא העולה:

במצות הרמת הדשן שהי' נבלע אצל המזבח להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות. וזה שכתוב יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה. שדשן העולה שנבלע. נשאר הזכות קיים לדורות:



תרמ"ז-;תרמ"ח

במנחת חביתין שנקראת מנחת חינוך וכהן גדול מקריב בכל יום. ונראה כי הכ"ג מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום לכן מביא בכל יום המנחה. ובגמ' מבעי' כהני שלוחי דידן או דרחמנא. ואפשר כי הכ"ג לכ"ע שלוחי דרחמנא שנק' מלאך ה' צבאות. וכמו שהמלאכים מתחדשים חדשים לבקרים כמו כן הכהן גדול. ועמ"ש בפ' קרח בפסוק אשר יבחר ה' הוא הקדוש: נראה עוד דכמו דכתיב בשמן המשחה יהי' לי ודרשו חז"ל שכולו קיים. כמו כן כל השמן שניתן על הכ"ג הי' מתקיים בנס תמיד. ושוב נזכרתי שכן הוא בגמ' דכריתות שהי' בזקן אהרן טפי' כמרגליות עולות ויורדות ע"ש. ומזה ניתן לדורות לכל כהן גדול. הגם שנגנז שמן המשחה מ"מ ההארה שקיבל הכהן גדול נשאר לדורות שכן כתיב יהי' זה לי לדורותיכם:

ובמד' זה קרבן אהרן חביב קרבן אהרן כקרבן הנשיאים דכתיב זה קרבן נחשון כו'. והענין הוא כי חנוכת הנשיאים הי' להיות נשאר הארה מהתחדשות שנעשה בהקמת המשכן. דכתיב ויקריבו נשיאי ישראל שהרגישו בנפשותם התקרבות להקב"ה. והחנוכה הי' להיות נשאר רשימה לדורות. אבל אהרן הכהן הי' דבוק בזה ההתחדשות לעולם. וזה שנחמו הכתוב שלך לעולם קיימת ע"ש במד' בהעלותך. לומר כי הוא אין צריך חנוכה כי הוא מרגיש התחדשות בכל יום. כמ"ש זה קרבן. וזה הוא כמורה באצבע שלא נתיישן אצלו הדבר. ובאמת מצינו ששבטו של לוי לא התנדבו בחנוכת המשכן ולכאורה הוא פלא כיון שתחילת הבאת קרבנותיהם הי' מעצמותם בעצתו של נתנאל בן צוער. א"כ למה לא נשתתף גם שבט לוי לזה. אכן נראה כי שבט לוי שלא הי' בחטא העגל לא הרגישו התפעלות בהקמת המשכן כמו שאר השבטים שהיה מעלתם למעלה ממלאכת המשכן כמו שהיו מוכנים בנ"י להיות קודם החטא. והרי הם עצמם משרתי המשכן ונק' כלי המשכן והמקדש. אבל שאר השבטים הביאו הקרבנות שישאר בהם הארת הקמת המשכן לעולם כנ"ל:

בפסוק זאת תורת העולה כו'. אש תמיד תוקד כו'. והוא תכלית עבודת האדם. ובכל יום יורד הארה חדשה לעובדי השי"ת כמ"ש ובער כו' הכהן עצים בבוקר בבוקר כו'. והוא שכ' מחדש בטובו בכל יום. והוא בחי' אהבה שהוא במתנה בחסד עליון. אכן מזה האור צריך להיות נשאר רשימה בלב כל היום וכל הלילה לא תכבה. וממילא כל המחשבות והרהורים העולים על הלב צריכין להיות נשרף מהתלהבות רשימה זו. וז"ש היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה לאוקדה לה בנורא. ופי' העולה על מוקדה לומר כי לא יש מחשבה זרה רק כשיש מקודם מוכן כח ואש לשרוף אותה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל בכל נסיון שאין הקב"ה מביא לאדם רק כשיש בו כח לעמוד בו. ובאמת אש תמיד כו' הוא היראה. וביער כו' הכהן הוא האהבה כמ"ש בכל יום נמשך חוט של חסד. יומם יצוה ה' חסדו. ובלילה שירה עמי הוא אש תמיד כו' על מוקדה כל הלילה. וכן הוא הסדר בכל יום כפי מה שאור התורה פועל באדם להיות שורף ומבער מחשבות זרות. כי הכל הוא בתורה שנק' אש. ויש אש מאיר הוא רמ"ח מ"ע שבתורה מאהבה. ויש אש שורף משס"ה ל"ת מיראה. ומצות הרמת הדשן הוא לרמוז כי כפי מה ששורפין הפסולת נעשה מזה עלי' בכל יום ועי"ז יורד הארה חדשה אח"כ. ובכל יום ויום נמצא אלה התיקונים. ובעובד ה' כפשטו כשמקבל בכל יום מלכות שמים בק"ש ואהבת כו' וכתיב והיו הדברים כו' אנכי מצוך היום שהוא הארה המתחדשת בכל יום על לבבך ודברת כו' ובשכבך שצריכין לקבל זו ההארה עד השכיבה והקימה. כל הלילה עד הבוקר כנ"ל:



תרמ"ט

ב"ה מפ' צו ופ' זכור בפסוק אש תמיד פרש"י אפילו אש מנורה מאש מזבח החיצון תוקד. כבר כתבתי במקומות הרבה כי יש אש מאיר ויש אש שורף והם בחי' שקלים וזכור. נדבת השקלים בהתלהבות אהבה רשפי' רשפי אש. וכמו כן צריך להיות הרוגז והשנאה על עמלק ימ"ש וכל סט"א כאש להבה. וכאשר אמרו חז"ל בית יוסף להבה ששולט מרחוק. ובאמת יש בבחי' יוסף ב' האשות והם בחי' מנשה ואפרים. נשני הוא תמחה זכר עמלק. והפרני הוא אש מאיר. ובאמת צריך להיות הכנה מקודם באשא תכלא ואח"כ חל עליו אשא חיורא. וכן הוא המדה כאשר רמזו בזה שאפילו אש המנורה דכתיב בה להאיר. מ"מ מאש מזבח החיצון השורף ומכלה הסט"א מכח זה נמצא אור המאיר אח"כ. אכן שמעתי מאמו"ז ז"ל שביאר מאמר המד' במה שהקדים יעקב אע"ה אפרים למנשה שביקש יעקב אע"ה שאפילו מי שלא נתברר כל צרכו אעפ"כ ע"י אור המאיר יוכל אח"כ להיתקן ולשרוף הסט"א ולבוא על הבירור ולכן הקדים אפרים למנשה ע"ש בעניני חנוכה מ"ש בשמו ז"ל. וכדברים האלה נראה לבאר כאן בהקדמת שקלים לזכור ואמרו חז"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול כו' והקדים שקלינו לשקליו. והרמז נכון כמ"ש עם היות שצריך להיות גבורי כח לבטל ולכלות שקלי המן לזכות אח"כ לשקלי הקודש. אכן הקב"ה בחסדו הקדים שקלים להיות מקודם אש מאיר. ומרוב התלהבות דקדושה נעשה מעיל קנאה ושלהבת אש לשרוף קשו של עשו. לכן שקלים קודם לזכור:

בפרשת זכור דרשו חז"ל זכירה בפה ואל תשכח בלב. כי הנה עמלק ימ"ש הוא קליפה המתפשטת בכל צד כדאיתא בזוה"ק בשלח. והוא בא להלחם בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ורמזו חז"ל בפ' אשר קרך טמאך במעשה. וקראך ראובן שמעון בדיבור. וציננך הוא במחשבה שנתקרר התלהבות הקדושה בבנ"י על ידו. ולכן צריכין למחות אותו באלה הג'. בלב ודיבור. ובמעשה יתקיים והי' בהניח כו'. כי לעת עתה בגלות אי אפשר במעשה להלחם עמו. זולת בימי הפורים שנזכרים ונעשים יש לנו כח גם במעשה למחות הסט"א:



תר"נ

בעזה"י מפ' צו ושבת הגדול במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו'. אהבתי אתכם אמר ה'. בוודאי כאשר השי"ת בחר בנו יש לכל איש ישראל להאמין כי יש בו דביקות ואהבה להשי"ת. ומכש"כ לכלל ישראל. רק אפילו כל פרט. ועל זו האהבה נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וע"ז נאמר אש תמיד תוקד שהוא הבטחה ג"כ שלעולם לא יוכל לכבות התלהבות התקוע בלב איש ישראל לה' אחד. ובאמת זאת הנטיעה היא בכח האבות. ורמז על זה ג"פ. אש כו' תוקד. ואש המזבח תוקד. והאש על המזבח. והם ג' אבות התלהבות בבחי' אהבה. ויראה. ואמת. שכל אלה הג' נמצאים בבנ"י. והוא בחי' אלקי אברהם יצחק ויעקב. שהם השאירו בבנ"י הדביקות באלקות בכל מדה ומדה שלהם. וזה ג' תפלות בכל יום. עכ"ז צריך כל אחד לעורר זאת האהבה בכל יום. וז"ש אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ובכח זה נמצא הקרבנות לכפר על כל חטא. שאם הי' ניטל לגמרי הדביקות לא הי' נתקן ע"י הקרבן. אבל ע"י שהאהבה נמצא לעולם בבנ"י רק עונותיכם היו מבדילין. לכן יכולין לחזור לתקן ע"י הקרבנות. ובכח אהבה זו יכולין לשרוף כל תאוות עוה"ז. לכן ג"פ תוקד. בכל לבבך נפשך מאדך. וזה הרמז העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה לאוקדה. פי' שלכן נופלין מחשבות זרות תוך עבודת האדם כדי להיות נכלה ומתבטל ברוב התשוקה להשי"ת יותר. ועי"ז מתרבה יותר ההתלהבות כדמיון האש בבוא עליו מים והאש מתגבר ואינו נכבה הוא מתרבה עוד ביותר. וזאת עבודת האדם במלחמה זו. וכל עוד שיש לו יותר מלחמות יוכל להתעלות ביותר. היא העולה על מוקדה כו' כל הלילה כו' הבוקר. פי' שעי"ז המלחמה מתערובות טוב ורע בא לידי בירור הגמור. ובמד' איתא המשל ושהפסוק מתמה היא העולה בלשון תמיה ע"ש. והרמז שמה שצריך להיות התיקון ע"י המלחמות וע"י הלב נשבר כמ"ש שהקב"ה משתמש בכלים שבורים כ"ז הוא בזמן הזה שלא ניתקן החטא כראוי. אבל לעתיד יהי' טוב בלי רע. וז"ש היא העולה כו' עד הבוקר. כשיבוא בוקר לא יצטרך המלך לשמש כביכול בכלים שבורים כו'. ומעין זה בכל ש"ק שהוא מעין עוה"ב אין צריך להיות התיקון ע"י הבירורים לכן בשבת לא כתיב ויהי ערב שהוא כולו אור ובוקר:

במד' זובח תודה יכבדנני כו' שאינו בא על חטא רק על נס ושם דרך המדליק נרות כו' ע"ש כל הדרשות. והענין הוא כי פרסומי ניסא הוא מצוה רבה כי באמת כל הטבע היא ג"כ הנהגתו ית"ש רק שאינו ניכר וכשעושה השי"ת לפעמים נסים הרי זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו להודיע כי השי"ת ברא ומנהיג כל הטבע ג"כ. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שיש נסים נסתרים בטבע ונסים נגלים ע"ש. לכן המכיר בנס וחסדיו של הקב"ה ומביא תודה ע"ז. בזה הוא שם דרך ומודיע מלכותו ית"ש בעולם כמ"ש מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'. ובאמת כל העובד השי"ת ומבקש למצוא האמת הוא רואה תמיד איך השי"ת הוא המנהיג לכל בכל יום תמיד. ועובדי השי"ת מבררין זאת ונק' שם דרך. דכתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם כו'. והם הדרכים שבעוה"ז שהם נסתרים והצדיקים מכירים האמת. ושם דרך הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו שהם מבררים האמת והפנימיות מתוך החיצוניות. ובנ"י בכלל נקראו שם דרך. ובהיותן בגלות מצרים ובשאר גליות שהאור נסתר והם זוכין לגאולה מיישרין בזה הדרכים ומאירין לכל העולם. והד' שצריכין להודות על נס מ"מ אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע ולכן תודה יש בו חמץ ומצה. כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה ע"י צמצום והסתר. וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה. והנס ביציאת מצרים הי' למעלה מכל הטבע לכן הוא מצה. אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל. כמ"ש במד' יכבדנני בעוה"ז ובעוה"ב. וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית' ללמד על הכלל כולו כמש"ל. והנה אמרו חז"ל ע"פ ושמרתם את המצות כשם כו' כך אין מחמיצין את המצות. והענין ג"כ יבואר ע"ד הנ"ל כי התורה אור למעלה מהגשמיות והטבע. והמצות הם נרות איך להביא אור התורה בכל המעשים. ולאשר המצות הם בעשי' צריכין שימור שלא להחמיץ במחשבות זרות ופניות הבאים מצד שותפות המעשה בגשמיות. והזריזין למצות מתדבקין בהתלהבות שורש המצוה ואין באין לידי חימוץ. ובשבת הגדול הוא מצוה ראשונה לכלל ישראל ונק' הגדול. עפ"י מ"ש רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו' למען צדקו יגדיל תורה. והוא כנ"ל שהמצות הם התפשטות הארת התורה בעשי'. והוא פרסומי ניסא בתוך הטבע כנ"ל. והוא התפשטות הארת השבת לימי המעשה. והכל ענין אחד כי שבת הוא כולו תורה והנהגה שלמעלה מהטבע וביציאת מצרים התחיל להתגלות הנהגה הנ"ל בעולם:



תרנ"א

במד' וזאת תורת זבח השלמים כו'. בני נח לא הקריבו שלמים כו' ע"ש כל ענין השלום. ובמד' תנחומא שאמר בלעם לאוה"ע בנ"י שקיבלו התורה זכו לשלום ע"ש. והענין כמ"ש רש"י פ' ויקרא שלמים שמטילין שלום בעולם ד"א שיש למזבח ולבעלים כו'. והוא כענין שכ' חז"ל מפיו דעת ותבונה בא בנו של מלך ונתן לו מה שתוך פיו וזה הוא השלימות מה שיש חלק לגבוה ובני אדם משולחן גבוה קא זכו ונשאר מזה קדושה להאדם בהאכילה. וכזה ממש הוא בשבת קודש שנק' שלום כדאיתא בזוה"ק דרוחא דקודשא שיורד בשבת יש לו חלק בסעודת שבת ע"ש בפ' ויקהל פי' הפסוק ביני ובין בני ישראל כו'. ולכן נק' פריסת סוכת שלום. והכלל בכל מקום שיש התחברות התחתונים אל השורש בעליונים זה בחי' השלום. כי בעוה"ז חסר השלימות רק כפי הדביקות בשורש חל השלימות. לכן נקראו בני ישראל השולמית וכדאיתא כאן במדרש שבבריאת האדם נעשה זה השלום שיש בו מן העליונים ותחתונים ע"ש. וזה השלימות נשאר ג) בבנ"י. אתם קרוין אדם. והתורה מלמדת לנו הדרך למצוא התדבקות התחתונים אל העליונים. ובמקדש ע"י הקרבנות הי' זאת ההתקרבות בבחי' מקום. דיש עולם שנה נפש. ולכולן יש התדבקות בשורש. כמ"ש בכמה מקומות שיש מקומות מיוחדים שעל ידיהם כל המקומות מתחברים. ויש זמנים מיוחדים. ונפשות מיוחדים כו'. ושבתות ויו"ט הם מעלין כל הזמנים ולכן סעודת שבת נק' סעודתא דמהימנותא שע"י נמשך כל האכילות שבימי המעשה אל השורש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במ"ש באכילת מעשר ואכלת לפני ה' אלקיך כו' למען תלמד ליראה. נלמד מזה כי אכילת מצוה בקדושה מביא האדם לידי יראה וכן הוא באכילת שבת עכ"ד. ואמת בפיו שכן רמזו רז"ל בגמ' יבמות בפסוק הנ"ל למען תלמד ליראה כו' ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט ע"ש. ונראה הרמז כמ"ש כי כמו שמעשר שנאכל לפני ה' בירושלים מביא יראה וקדושה לכל האכילות שבכל המקומות כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי כל תרומה ומעשר מניח הכח בהשיריים. כמו כן אכילת שבתות ויו"ט שנאמר עליהם זה השולחן אשר לפני ה' מביא יראה וקדושה לאכילות כל הימים. זה בבחי' המקום וזה בבחי' הזמן כמ"ש. ויתכן לומר שזה הטעם שתקנו חז"ל בתפלת שבת ויו"ט להזכיר הקרבנות במוספין. ובימי המעשה אין מזכירין בתפלה התמידין. משום שאין כח לעורר שורש הקרבנות בימי המעשה כמו בשבת שאלה העמודים האחד מעורר השני. ושבת הזמן גרמא לחבר תחתונים אל עליונים מצד הזמן. ולכן יכולין לעורר התקרבות שהי' בביהמ"ק מצד המקום ג"כ:



תרנ"ב

ב"ה צו שבת הגדול צו את אהרן כו'. כל לשון צו בקרבנות כי זה עיקר בחי' המצות בעובדא. וזה מדת אהרן הכהן העובד במקדש. דאיתא פולחנא דבעי למיפלח קמי קוב"ה במילולא ובעובדא. ומשה רבינו ע"ה הוא תורה אור ואהרן הוא נר מצוה. ואיתא משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה לבנ"י להורות דרך ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא החלק שיש לבנ"י במעשיהם ולכן נשתתף אהרן במצוה ראשונה דהחדש הזה לכם. וע"פ רוב קורין פ' צו בשבת הגדול שהוא שורש המצות וגדול כחן של מצות בעשי' שע"י המצות מתברר הנפש והגוף. ולכן אמרו חז"ל בודקין החמץ לאור הנר שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. לאור הנר הוא בחי' אהרן. וגם רמז לדבר כי י"ב נשיאים הקריבו בניסן. ובי"ג חנוכת אהרן בהעלותך. ובאור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כמ"ש במ"א כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי הוא בחי' מרע"ה שהיצה"ר בטל ממנו כמ"ש בעצרת שניתן בו תורה אית בי' ביטול יצה"ר. אבל בכח אור הנר בודקין. והוא כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך דייקא ליראה ולאהבה והוא שורש המצות עשה ול"ת שעל ידיהן באים ליראה ואהבה בשלימות. אבל לגבי משה הוא מילתא זוטרתא כמ"ש חז"ל:



תרנ"ד

איתא במד' צו את אהרן שמשה רבינו התפלל עליו על מה שנאמר עד עתה בני אהרן חלקת כבוד לעצים עבור בניהם ע"ש. והענין נראה לבאר כי בפ' ויקרא נאמר מצות הקרבנות ובפרשה זו נשנו כל הקרבנות ובכולם נאמר זאת תורת העולה תורת מנחה תורת חטאת כו'. נראה כי בבחי' התורה הי' אהרן גדול מבניו רק בבחי' עשי' הי' בו פגם ע"י מעשה העגל. דאיתא עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ולכן רמזו שמשה רבינו ע"ה שהוא בחי' התורה הוא עמד לו להחזירו למקומו ולתקן הפגם בעשי':

בפרשת תורת השלמים איתא במדרש כי השלמים מיוחדים רק לבנ"י ה' יברך כו' עמו בשלום ע"ש. כי כל הקרבנות התקרבות בדבר פרטי. כי לכל יש שורש למעלה. אבל השלום הוא כלי מחזיק ברכה. ואיתא במד' ויקרא טוב מלא כף נחת על ש"ק ממלוא חפנים עמל בימי המעשה. כי כף הוא כלי כמ"ש בגמר מעשה בראשית ויכלו וכ' במדרש שנעשו כלי. כי כל יום מימי המעשה הוא דבר פרטי לא ראי זה כראי זה. אבל שבת נעשין מכל הימים כלי אחד. ולכן נק' שלום. ואמרו חז"ל שמו של הקב"ה שלום. והענין הוא כי שלום הוא מה שאין עליו התנגדות. וכל דבר פרטי יש דבר שמתנגד לו. אבל הקב"ה שהוא מחי' כל הוא המלך שהשלום שלו שמאחר שהכל ממנו ופונים אליו נק' שלום. ומעין זה נתן הקב"ה לבנ"י שהם נק' אדם כדאיתא אתם קרוין אדם. ואדם נגמר בסוף מעשה בראשית סמוך לשבת שהוא עולם קטן וכולל כל הבריאה ולכן התקרבות שלו הוא בכלל השלימות. וכ' זאת התורה לעולה למנחה כו'. חושב ו' דברים ושלמים בסוף כמו יום הששי שנברא בו אדם. והתורה היא בחי' השבת שבו מתאחדים כל הימים כנ"ל:



תרנ"ז

במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו' דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. הוא כח התורה כה דברי כאש. וע"ז אמרו אין עבירה מכבה תורה. והוא האש היורדת מן השמים. ואעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט הוא ענין נר מצוה שהוא אור התורה המתלבש בעשי' גשמיות וזה התלבשות באיברי האדם בזה עבירה מכבה מצוה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פ' זו. וע"ז אמרו צו במקום שיש חסרון כיס שהוא כח האדם ע"י שגובר על היצה"ר ומוסר נפשו ולבו בעבור מצות ה' ומחסר גופו בזה מוסיף הארת הנשמה. וכמו כן בכלל ישראל היא העולה אחרו מחשבה זרה העולה וכשנשרפת ברוב התלהבות מתרבה ההתלהבות ביותר וזה אש הבא מן ההדיוט. וע"ז רמזו במד' היא העולה בתמיה והשיבו לפי שעה כבדנוך כו'. כי בנ"י בקבלת התורה היו מוכנים להיות כולו תורה אבל ע"י החטא הוצרכו לברר ולשרוף הפסולת. ולכן עתה נאמר יפה שעה אחת במצות ומעש"ט בעוה"ז. וזהו לפי שעה כבדנוך. ולכן עתה הקב"ה משתמש בכלים שבורים כדאיתא במד' אבל לעתיד כשיהי' מתוקן החטא נאמר כלך יפה רעיתי:

בפרשת קח את אהרן כו' ואת כו' העדה הקהל כו' ותקהל העדה שהחזיק מועט את המרובה. הענין הוא כי זה עדות על אהרן הכהן שהוא כולל כל בנ"י. כמו שביהמ"ק הוא מקום האחדות וכולל כל המקומות ולכן מיעוט מחזיק המרובה במקום וכמו [כן*] בנפשות יש נפש צדיק הכולל ומחזיק הרבה נפשות ע"י שהוא דבוק באחדות השורש. וכמו כן בשנה בשבתות ויו"ט שהם דבקים בשורש ומחזיקין ומעלין כל הזמנים. לכן בשבת מתאחדין ברזא דאחד. וכתיב אשרי תבחר ותקרב כו' נשבעה בטוב ביתך. שע"י שנבחר אהרן מכלל ישראל. על ידו נשבעה כולנו מטוב ביתך שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא:



תרנ"ח

אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. דאיתא זריזין מקדימין למצות. פי' להיות זריז ליתן הראשית אל הקב"ה כדילפינן מזריזותא דאברהם וישכם בבוקר. כדאיתא בס' הישר לר"ת. סימן האוהב. להקדים דבר הנאהב לו לכל הדברים. וזאת מדת אברהם ואחריו אהרן כמ"ש ובער כו' בבוקר בבוקר. וגם פי' מקדימין למצות לפניהם ממש להיות קדימה אצלי לעשות רצון הבורא מכל נפשו ומאודו. והנה עיקר המצוה לעשות רצון המלך בלי השתתפות רצון עצמו. ולכן העולה שכולה כליל היא ראשונה לכל הקרבנות. כי בכל הקרבנות יש חלק לבעלים וגם הוא לכפרה. אבל עולה כולה לגבוה. והגם שמכפרת על עשה מקופיא מכפרת ולא מקיבעא כדאיתא בגמ'. והיינו כשהקביעות לשם שמים בלבד ממילא נמשך כפרה ג"כ. אבל העיקר לגבוה. וכמו שהוא בתפלה מקודם ג' ראשונות סידור שבחו של מקום וכן בג' אחרונות ובינתים בקשת צרכי האדם. כן הי' בתמיד של שחר העולה ראשונה כנ"ל. וכמו כן בערב עלי' השלם. להיות הראשית ואחרית לגבוה. וזה ענין הזריזות. ולכן צו הוא זירוז כי מי שיש לו דביקות וחיבור אל השורש עד שאינו יכול לשכוח מזה שיודע שזה עיקר שנברא ע"ז לעשות רצון הבורא. לכן מיד בקומו נזכר בעבודת ה'. וכפי הזריזות בשחר כך נמשך כל היום. וכמו כן לדורות כאשר אבותינו עשו בזריזות רצון הבורא ית"ש נשאר כן לדורות כמ"ש זירוז מיד ולדורות. ומ"ש ר"ש במקום שיש חסרון כיס י"ל כפשוטו גם כן בדורות הללו שכלה פרוטה מן הכיס. שעניות מעביר על דעת קונו לכן צריכין לזרז ביותר לזכור כי נברא לעשות רצונו ית' ולא יהי' נטרד מעבודת הבורא ע"י צער גופו ופרנסתו:



תרנ"ט

ב"ה מפ' צו וע"פ במד' צו את אהרן הה"ד על כל פשעים תכסה אהבה כו'. זה אהבת התורה כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ולכן אין עבירה מכבה תורה. וזהו בחי' אהבה רבה. ואהבת עולם הוא בחי' המצות. וצריכין בכל יום לעורר את האהבה וזה הי' כוונת הקרבנות כמ"ש זאת התורה לעולה כו' ולחטאת כו' הכל לעורר בחי' האהבה שהיא התורה ולכן לא לן אדם בירושלים ובידו עון שהתמידין מכפרין. אבל לעורר את האהבה הוא ע"י המצות כמ"ש צו את אהרן והמצות בעשי' דעבירה מכבה מצוה ולכן צריך שמירה ביותר כמ"ש חז"ל ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין המצה כך המצוה אם בא לידך עשה מיד. ושמירה להמצות הוא בכח הזריזות. וזריזות מצפרא כמ"ש וישכם כו' בבוקר. פי' להיות הראשית בכל יום עבודת הבורא. זה מיד ולדורות שע"י שעושין המצוה בזריזות נשאר מזה דבר של קיימא. ואיתא אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר. כי מצוה ראשונה שקיימו ישראל בי"ד בזריזות כמ"ש וילכו ויעשו כו'. נשאר אור הנר בזה היום לדורות. ובזה הכח יכולין לבדוק ולבער את החמץ:

במד' וזאת תורת זבח השלמים. כי השלמים מיוחדים רק לבנ"י. והוא בחי' השבת פורס סוכת שלום כמ"ש מי שהוא שלם מביא שלמים ולא אונן ע"ש. והרמז שאחר החטא נאמר בעצבון תאכלנה. אבל בנ"י שתקנו החטא נאמר עליהם אכול בשמחה לחמך. וזה החלק שאוכלין הבעלים משולחן גבוה. וכן המשל במדרש בא בנו ונתן לו פרוסה מחוך פיו. וכן היא בסעודת שבת כמ"ש במ"א מזה. ולכן נקראים בני ישראל השולמית:



תר"ס

במד' זאת תורת העולה על כל פשעים תכסה אהבה כו'. דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. ועליו נאמר אש תמיד תוקד. התורה דכתיב כה דברי כאש. לא תכבה כמ"ש בזוה"ק ברע"מ. ולכן התורה מלמדת האיך לתקן כל החטאים על ידי הקרבנות. לכן כתיב בכולן תורת לומר שבכח התורה יכולין בנ"י לעולם לחזור ולהתקרב אליו ית"ש. וכ' ב"פ והאש על המזבח תוקד לא תכבה ואח"כ אש תמיד תוקד. לרמוז על ב' התורות שבכתב ושבע"פ. ועליהם נאמר סמכוני באשישות באש של מעלה ושל מטה. והיא תורה שבכתב ושבע"פ. כמ"ש אעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ולעולם יש חלק לבנ"י בב' אשות הנ"ל. דכ' כה דברי כאש בחי' תורה שבכתב. וכ' בית יעקב אש בחי' חיי עולם נטע בתוכנו דייקא. וזו היא מטבע של אש שהראה הקב"ה למרע"ה לומר שיש חלק לבנ"י בצורה זו דאש. מחצית הצורה מלמעלה ומחצית מלמטה. ובבית המקדש שהי' מוכן לאש מן השמים הי' המצוה לערוך ג"כ אש שלמטה. וכן בזמן בשבת שיורדת נשמה יתירה והיא מיוחד לבנ"י בחי' לחם משנה מן השמים ומן הארץ. והם ג"כ ב' אשות הנ"ל תורה שבכתב ושבע"פ. ועיקר האהבה דכתיב אהבתי אתכם הוא שקבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך שזה עיקר התורה שנחקק אלקותו ית' בנפשות בני ישראל וברשימה זו יכולין לחזור ולהתקרב אליו תמיד. וזה עולת תמיד העשוי' בהר סיני:



תרס"א

במד' על כל פשעים תכסה אהבה. דעיקר הקרבנות הי' לעורר האהבה הגנוזה בנפשות בנ"י. וזו האהבה קיבלו בשעת קבלת התורה שעלי' נאמר אין עבירה מכבה תורה. וע"י הכהן מתעורר אהבה זו בכל יום כמ"ש ובער עלי' הכהן כו' בבוקר בבוקר. ואמרו חז"ל וערך עלי' העולה ראשונה עלי' השלם כו'. אע"ג דבכ"מ חטאת קודם לעולה דעולה דורון ובעוד שמחוסר כפרה לא שייך דורון. אבל בכללות בנ"י לעולם אהבת המקום להם ובהם. ולכן עולה ראשונה לכל הקרבנות. לכן צריך כל איש ישראל להכניס עצמו בכלל ישראל ויהי' לו חלק בזו האהבה. וכן כתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ועי"ז היחוד שאדם מכניס עצמו בכלל ישראל סמך לי' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך שבכלל ישראל נמצא זו האהבה תמיד:



תרס"ד

ב"ה מפ' צו ושבת הגדול במד' זה קרבן אהרן כו'. אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים כו'. בלשון זה השפיל ויצא העגל הזה. בלשון זה ירים. עוד שם חביב קרבן אהרן כנשיאים דכתיב בהו זה קרבן נחשון וחביב קרבן נשיאים כשירה דכ' זה אלי כו'. הענין הוא דכתיב זה לעומת זה עשה האלקים. כמו שיש סדר מיוחד בקדושה כמו כן יש לעומת זה הנהגת הטבע שמזה נמצא הסתרת הסט"א בעולם. ועבודת בנ"י להשפיל כח הסט"א ולהרים סדר ההנהגה המיוחדת בקדושה. ובני ישראל זכו לזה ביציאת מצרים והוא ג"כ בחי' החודש הזה לכם. וגם בעבור זה עשה ה' לי שיתגלה סדר המיוחד לבנ"י. ובנ"י הכירו זאת על הים ואמרו שירה זה אלי. וזה הסדר מתחדש בכל י"ב חודש בכח י"ב השבטים וזה קרבן הנשיאים. ולכן חשוב קרבן ציבור שדוחה את השבת לפי שחנוכת הנשיאים הי' לגלות הי"ב שערים שמאירין לכל העולם. ומעין זה מתחדש בכל יום. וע"י עבודת הכהן העובד ה' במקדש מתחדש ההנהגה הפנימיות כמ"ש מחדש בכל יום מעשה בראשית. ולכן גם החביתין דוחה שבת וחשיב קרבן ציבור. וגם כל עובד ה' תכלית העבודה להשפיל כח הסט"א ולהרים כח הקדושה. ואיתא הנפש דומה להקב"ה מה הקב"ה דן העולם הנפש דן את האדם. וצריך להשפיל כח הגוף ולגבור כח הנשמה זה ישפיל וזה ירים כנ"ל. כי ב' הסדרים אשר בכלל העולם הם בפרט כל איש ישראל. כי הגוף הנהגה בטבע. והנפש הנהגה הפנימיות ולכן הוא עולם קטן שהכל תלוי עליו לקרב ולרחק: