שפת אמת/שבת הגדול

לשבת הגדולעריכה

תרל"א

ב"ה פ' צו שבת הגדול אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד טעם שם שבת הגדול כי בגמ' אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה כו'. וקשה שהרי שם גדול הי' גם מקודם ורק הגבור והנורא החזירו. אך שע"י החזרת גבור ונורא נתברר שגם אלו רק בכח גדולת רחמיו ית'. ובגמ' גדולה זו מעשה בראשית ג"כ הפי' כנ"ל שע"י שהבריאה נראה מתנגד למלכות השי"ת רק ע"י הצדיקים שמבררין שכל הטבע ע"י חיות השי"ת זה בחי' גדולה. ושבת מעיד על זה. ובשבת זה מצוה ראשונה שעשו כלל ישראל. וכתב הרמב"ם ז"ל שאברהם אע"ה הי' מצפה שיהי' אומה שלימה שיעידו על מלכותו ית' והבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול ובשבת זה שעשו בנ"י מצוה ראשונה ביחד נתברר זה לכך נקרא שבת הגדול. וגם אברהם אע"ה נקרא אדם הגדול כו'. גם אמר כי משבית גיאות וגדלות אחר שמבלעדי מלכות השי"ת והוא השבתת חמץ ע"ש מתק לשונו. ובאמת שבת נקרא ע"ש השביתה שכל דבר חוזר ומתדבק בשורשו. וג"כ נק' ע"ש השבתה כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. ועיקר שבת לברר זה שגם מה שנראה נפרד וכח בפ"ע. הוא רק מהשי"ת. כמ"ש במזמור שיר ליום השבת מה גדלו מעשיך כו' מאוד עמקו כו' [ויש עומק רום ועומק תחת וזהו מאוד עמקו כמ"ש טוב מאוד כו' והבן]. בפרוח רשעים כו' לברר כי חיות הכל מהשי"ת וזהו בחי' גדולתו של יוצר בראשית [וכן מ"ש גדולים מעשי ה' שיש גם בעשיה דרושים לכל חפציהם כי איש בער לא ידע כו'. ואתה מרום לעולם ובמד' קדושים לעולם ידך בעליונה שיש בכל דבר חיותו ית' כמ"ש שם בדברי אא"ז מו"ר ז"ל]:

עוד י"ל על שבת הגדול כי גם מקודם שמרו שבת כמ"ש במד' כי משה רבינו ע"ה תיקן להם. אך הי' בלי ציווי וגם היו משועבדין תחת יד מצרים. ועתה דכ' החודש הזה לכם כו' משכו וקחו ובזוה"ק משכו יומין עלאין לתתאין כו' בפ' פנחס ע"ש. כי יש שבת עליון כמ"ש מעין עוה"ב יום שכולו שבת. וע"י מצות שבת מתדבקין שומרי שבת בשורש השבת. ובשבת זה שקיימו מצוה ראשונה וכל מצות תלוין בכל אחד מהם כמ"ש תרי"ג מצות התלוין בה לכך נק' שבת הגדול כנ"ל. [נשכח ממני סיום הדברים בזה]. משכו הוא בחי' שבת אמונה להיות נמשך אחר השורש. ממילא משכו ידיכם מע"ז כי יתפרדו כל פועלי און. ומסתמא יש זה בכל שנה שיכולין בשבת זה להתדבק בשבת עליון הכנה לגאולה כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל ע"ש:



תרל"ב

ב"ה מצורע ושבת הגדול' אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בשבת הזה מתאספין כל נ' שבתות השנה להביא גאולה כמ"ש אלו משמרין ב' שבתות כו' לכך נק' שבת הגדול כו' ע"ש. והנה מקחו בעשור שהי' בשבת מסתמא הי' המכוון להיות שבת סיוע לבנ"י. דהנה כתיב משכו וקחו משכו מעבודה זרה וקחו צאן של מצוה כו'. דהנה שבת הוא קבלת עול מלכות שמים. ואיתא בזוה"ק בהר כי אי אפשר לקבל עול מלכות שמים כראוי מאן דאיהו כפות באחרא היינו שמשועבד ברשות לבו ויצרו הרע. ואיתא ג"כ כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כו'. ובזה נראה לפרש מ"ש ז"ל אלו משמרין ב' שבתות מיד נגאלין ופירש מו"ז ז"ל בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל כי ע"י שבת אחד ששת ימי החול כראוי ועי"ז שבת הב' כראוי כו'. ולהנ"ל מובן בפשיטות דכתיב זכור ושמור. ובזכור נאמר כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי כו' ובשמור כתיב הוציאך ה' ממצרים ע"כ צוך כו'. ופי' שמירה הוא בימות החול לשמור עצמו שלא לקבל עול ושעבוד לדבר אחר שנק' ע"ז עבודה שהיא זרה לך כו'. והטעם שהוציאנו ה' ממצרים ויש בידינו כח להסיר כל השעבודים כמ"ש עבדי הם כו'. וזכור הוא קבלת עול מלכות שמים עדות שהשי"ת ברא הכל. ולכך ע"י שבת אחד כראוי ע"י קבלת עומ"ש מעבירין עול דברים אחרים. והשבוע כראוי. ועי"ז אינו כפות באחרא ושבת השני כראוי כנ"ל. וזה ג"כ בשבת הגדול שנאמר משכו כו' שהי' ניתן להם כח למשוך ידיהם שהוא התחלת החירות שלא להיות משועבדים לפרעה. עי"ז הי' שמירת שבת. והי' ביחד זכור ושמור כנ"ל ונקרא שבת הגדול: וגם בגלות אנו שומרין שבת קודש והוא בדרך אמונה וביטול. שאף שיש עלינו עול גלות מאמינים בהשי"ת ומבטלין הכל עבור רצונו. אבל בשבת זה שהוא זמן חירות הוא שבת הגדול. שרואין בעין שאין שום דבר רק השי"ת ורצונו: דהנה איתא בזוה"ק שבגלות מצרים הי' הדיבור בגלות כו'. ואמרו רז"ל כי עשרת הדיברות הי' תיקון עשרה מאמרות. פי' זה כי מאמר הוא כלל שבוודאי בכלל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. אבל להיות ניכר כבוד ה' בכל דבר ודבר. הוא נקרא דיבור מלשון הנהנה כמו ידבר עמים כו' דבר מלך שלטון. זה הי' בגלות כי זה רק לבנ"י שהם מבררין זה. ובנ"י היו בגלות אז. ואיתא בגמ' יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא האידנא על בשורות רעות ברוך דיין אמת ולעתיד רק הטוב ומטיב כו'. כי בגלות נקרא רזא דשבת שהוא בסוד ואמונה להאמין כי השי"ת אחד אף שאין ניכר כבודו בגלות. אבל בשעת הגאולה נתברר כי אין עוד ונק' שבת הגדול:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. כי שבת מעלה כל דבר לשורשו ומנוחתו. וגיאות מקומו רק לה' מלך גאות לבש כו'. ולכך השבת מסייע לאדם שלא להתגאות. וגיאות אין לו שיעור שאמרו חז"ל המתגאה כאלו עע"ז. כי כ"ז שנמצא הרגשת עצמו בכל מעשה קטן וגדול שאינו זוכר שכח הפועל בו השי"ת כגרזן ביד החוצב כו' הרי מסיר עול מלכותו ית'. ושבת היפוך זה שמעידין כי לה' הארץ ומלואה כו'. ובטהרת מצורע ארז"ל עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה לא נכתב בפירוש בכתוב שישפיל עצמו כאזוב. רק שאינו באפשרות להיות שפל באמת לאמיתו כאזוב כמו שצריך להיות באמת. ורק שיראה וירמוז שחפץ להכניע ליוצרו ית'. וידע נאמנה כי לא הגיע למעלות הכפלות. שאל"כ גאות הוא ביותר שסובר שהוא עניו:



תרל"ד

ב"ה פ' צו שבת הגדול בענין שבת הגדול. דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת למי שמשועבד בגשמיות כו' ע"ש. שגם במצרים שמרו השבת והוא יום מנוחה לכל מיני עבדות. ובשבת נעשה בן חורין ויכול לקבל עליו עול מלכות שמים. ויש שבת גדול מזה למי שכל ימיו תחת עול מלכות שמים. אז בשבת קודש יש לו מנוחה לעבדו ית' באהבה וברחבות לב. ואין צריך ליגיעה כמו בחול. ואז כשיצאו בנ"י ממצרים וכשהבטיח להם משה רבינו ע"ה שיצאו במכה זו האחרונה נעשו בני חורין ויצאו מעבדות פרעה ולכן השבת נק' שבת הגדול:

ואא"ז מו"ר ז"ל פי' כי בשבת זה סוף השנה מתאספין כל הנ' שבתות השנה לזכות לגאולה כו' ע"ש. כי בכל שבת יש בחי' יציאת מצרים כדכתיב זכר ליציאת מצרים. וכמ"ש בזוה"ק שנזכר נ' פעמים יצ"מ בתורה. שכל השערי בינה יש להם מצרים כמ"ש במ"א. וזה נוהג בכל אדם שאף נקודה דעת הקטנה יש לה חמשים שערים. ובכל שבת נפתח שער אחד כמ"ש ביום השבת יפתח. אמת שגם בכל יום מצוה לזכור יציאת מצרים כי נחלק גם לשס"ה בחי'. אבל בכלל כפי עבודה בששת ימי המעשה זוכין לצאת בשבת קודש להיות נפתח השער כנ"ל. גם שבת הגדול הוא כמו שבת תשובה רק שהוא בבחי' אהבה שצריך כל אדם לשוב להשי"ת מגודל החסד שעשה עמנו בשהוציאנו ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם נחלה. וזה שבת הגדול שישוב האדם בתשובה על ידי גדלותו ית': ומ"ש לעיל שיש נ' שבתות מול נ' שערי בינה. וכיון ששער הנ' שהוא שורש החירות לא היו יכולין הרשעים לעמוד נגדו וגאל הקב"ה אותנו קודם שנכנסנו בשער הנ' דטומאה. לכן נקרא זה השער שבת הגדול. ושערי בינה נמסרו למשה רבינו ע"ה והוא נותן לבנ"י בכל שבת חלק מהם כמ"ש חז"ל שמחזיר לבנ"י בשבת הכתרים כנ"ל:



תרל"ה

מה שמקשין למה מיוחד ענין לקיחת הקרבן פסח לשבת דהי' צריך להיות לעולם בעשור לחודש הן בשבת והן בחול. אבל נראה כי מסתמא כשבחרו החכמים ביום זה יש בו חשיבות מאוד. כי הקבלה שקבלו בנ"י מצוה הראשונה בכל לבם נחשב יותר בשמים מקיום המצוה במעשה. כי בודאי במעשה קשה להיות בלי שום חסרון. אבל הקבלה והלקיחה הי' בלב שלם לגמרי. ולאשר כי הי' אז בשבת. ושבת הוא יום שביתה שאין בו מעשה ובשבת אין צריך למעשה רק הרצון בלבד ולכן נחשב הקבלה כאלו גמרו כל המעשה בטוב. והנה עדיין לא נגמר המכוון שהי' להקב"ה בהוציאנו ממצרים להיות שמו הגדול מקודש על ידינו כמו שיהי' לעתיד. כי עמלק הרשע בלבל אותנו כמאמר אשר קרך בדרך. ולכן מצווין לזכור שנאתו כמו שמצווין לזכור יציאת מצרים כי הוא קלקל הדרך. אבל הרצון הי' אמת בבנ"י בעת שנאמר משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם כו'. ולכן בטוחים אנו שיהי' לנו אחרית טוב. כי הכלל כל מעשה שאדם עושה בלב שלם אף שבמעשה אינו נגמר כראוי בטוח הוא שיהי' לו עוד תיקון ואחרית לטובה. ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב יום שכולו שבת יכולין לעורר הרצון שהיה לנו בתחילת קבלת מלכותו כמאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו'. לכן נקרא שבת הגדול ע"ש שמו הגדול שיתקדש במהרה בימינו אמן:



תרל"ו

ב"ה צו שבת הגדול שמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על שבת הגדול שמתאספין בו כל הארות שבתות השנה כו'. והנה הן המה הנ' שערי בינה אשר צריך להיות נפתח שער אחד בכל שבת. וע"י שריפת פנים טמא בימי המעשה זוכה אח"כ בשבת קודש להארת פנים טהור המכוון כנגדו. והנה ב' השבתות שבת הגדול הוא משער הנ' עלמא דחירות ויש שבת הראשון אשר נקרא ראשית חכמה יראת ה' ובמ"א הארכנו בזה:



תרל"ז

ב"ה פ' צו שבת הגדול שבת הגדול אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה'. ויש ג"כ טעם וזכרת כי עבד היית כו'. והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים ע"כ. וביאור הדברים דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת דיש עבודת המלכות ושיעבוד סט"א לפשוטי בני אדם ובשבת נייחא. ויש עבודת עבד למקום ב"ה בקבלת עול מלכות שמים. אבל בשבת יש גם לזה חירות מבחי' עבד לבן לעבוד באהבה כו'. ופי' הדברים כמו שפרשנו במ"א מן העולם ועד העולם שיש ב' מיני התעלמות והסתרות א' מצד עובי הגשמיות והסתר החשכות של סט"א. ויש מצד עומק הקדושה שאין יכולין להשיג והוא עומק רום כו'. והם ב' השבתות הנ"ל מי שזוכה בימי המעשה לגבור נגד היצה"ר זוכה לשבת הקטן שהוא חירות מסט"א ליכנוס תחת עול מלכות שמים שהוא חירות לגבי זה. והענין שבשבת הכל חוזר למקור. לכן אין בשבת עבדות ושעבוד לסט"א כמ"ש לית שולטנא אחרא כו'. וזה הטעם כי בו שבת כו'. אמנם ביציאת מצרים שיצאו בנ"י לחירות משיעבוד סט"א הי' אח"כ השבת חירות באופן אחר שהוא למעלה משבת הנ"ל שהוא שבת להטבע. וזה הוא שבת הגדול. פי' שגם בימי המעשה אין עליהם שיעבוד הטבע רק בקבלת עול מלכות שמים. רק בשבת חירות להם שמתגלה להם שערי הקדושה הגנוזים כמ"ש מתנה טובה יש לי כו'. והוא ענין נשמה יתירה. ואפשר מצד זה אמרו אלו משמרין בנ"י ב' שבתות כו'. שבת ראשון לצאת מסט"א. ואח"כ שבת השני שבת הגדול כנ"ל. ואמת שבת הגדול כמו שבת תשובה. רק תשרי ביראה ועפ"י המשפט של עבודת האדם. ובניסן באהבה ובחסד עליון אף שאין ראוין לזה כנ"ל:



תרל"ח

פ' מצורע שבת הגדול קריאת שם הגדול נראה עפ"י מ"ש אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' כנס"י בן זוגך. נמצא ביציאת מצרים שנבחרו בנ"י במצוה ראשונה החודש הזה כו' נתגדל השבת. וענין כנס"י יהי' בן זוגך כתבתי במ"א כי כל השפעה צריך מקבל. וימי המעשה יש מדריגות בבריאה לקבל הארת הימים. אבל הש"ק למעלה מהבריאה לכן אמרה לי אין בן זוג. וביצ"מ שנעשו בני חורין ויצאו מהטבע ונתגלה להם מקור הנסים שהוא הנהגה שלמעלה מהטבע. לכן נתגדל ונתוסף ברכה בשבת זה. כמ"ש אבן עזרא ע"פ ויברך כו' יום השביעי שברכה זו לשומרי שביעי נאמר ע"ש. וכ' משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז כו'. א"כ ניתן זמן בחירה שיהי' ביד בנ"י לבחור איזה דרך שרוצין. וכמו כן מסתמא נשאר מזה בכל שנה. דהכלל דהזמנים הנזכרים בתורה הם קיימים לעד. וברש"י הי' ר' מתיא בן חרש דורש ואעבור עליך כו' וצריך ביאור מה תי' הקושיא ע"ש. אבל הענין הוא כי הי' צריכין זכות המצות לגאולה. אבל קודם הגאולה לא יכלו לקבל עול מצות כמ"ש מאן דכפות באחרא פטור מעול מלכות שמים ע"ש זוהר בהר. ואך העצה הי' ע"י. הכנה ד' ימים השתוקקות להמצוה. זה הי' זכיתם שהביא הגאולה ונתקיים אז משכני אחריך נרוצה:



תר"מ

בענין שבת הגדול פרשנו כבר כי השבת הי' מצפה על גאולה כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. וכביכול נתגדל השבת ביציאת בנ"י ממצרים. כי השבת הוא מעין עוה"ב ואין בכח התחתונים לקבלו. זולת בנ"י שהם יש להם כח מלמעלה מהטבע אם כי הם תוך הטבע. וזה ענין נשמה יתירה. ולכן נק' ב"ז של שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת לקדשו מכלל שבנ"י מוסיפין קדושה להשבת. ואין זה חידוש כי הוא כח הבורא ית' ששם בנפשות בנ"י. וז"ש במד' זכור אשר אמרתי לשבת כנס"י יהי' בן זוגך. והנה העולם מקשים מדוע נקבע שם זה לשבת ולא לכל יום עשור לחודש. אבל באמת הרגישו חז"ל כי השבת סייע להם לקבלת מצוה ראשונה זו והשי"ת עשה התקשרות לגאולתן של ישראל ע"י השבת. לכן אומרים זכר ליציאת מצרים בקידוש של שבת. ועיקר שם שבת הגדול הוא רמז לעתיד ליום שכולו שבת שיש לנו לקוות בימים אלו לגאולה שלימה. וע"י התשוקה לצאת משיעבוד הסט"א ולכנוס בעול מלכות שמים. עי"ז זוכין לגאולה. כמו שהי' המצוה מקחו בעשור שקודם הגאולה לא היו יכולין לקיים המצוה כראוי. והמצוה הי' הכנה לגאולה לכן הי' העצה ע"י הרצון והתשוקה באלה הד' ימים נעשה הכנה להגאולה וזה שהי' ר' מתיא בן חרש דורש ע"ש ברש"י בא. כמו כן גם עתה המצוה שואלין ודורשין קודם הפסח ע"י שמצפין לגאולה שיש לכל נפש מישראל גאולה בפסח וע"י התשוקה יכול לקבל בפסח כל אחד לפי מדריגתו:



תרמ"א

הענין הוא דיש קטנות וגדלות. הקטנות הוא שורש העצם שיש בכל הוה דצח"ם. כל אחד לפי מה שהוא. וכן הקטן יש לו רוח ממללא אבל אין בו דעת להתפשט השכל במעשיו. והתרחבות הפנימיות במדות ומעשים הוא בחי' גדלות וכמו כן העולם בכללו הי' בו כח הפועל בנפעל. וזהו בחי' שבת בראשית כמ"ש כי בו שבת. אבל בנ"י שהשיגו הדעת אחר יציאת מצרים כמ"ש וידעתם כי אני ה' הרגישו בנפשותם הם בעצמם בחי' השבת וזה גדלות. ולכן נק' בנ"י עדים שמעידין בשבת על הבורא ית' דכתיב בעד ראה או ידע. והם ב' המדריגות דכתיב בשבת ראו כי ה' נתן לכם השבת. ואח"כ שנתעלו בנ"י ביותר נאמר לדעת כי אני ה' כו'. והם ב' מדריגות שיש בבנ"י שנק' עבדי ה' ונק' בנים. ועבד המלך רואה כל מה שבבית המלך אבל אינו מבין טעם כל דבר וענינו כמו הבן המחפש בגנזי אביו כידוע. והעולם עצמו קיבל הקדושה במדריגות והי' מקודם שבת בראשית כי בו שבת. ואח"כ ביצ"מ הי' שבת הגדול דכתיב בי' וזכרת כי עבד היית במצרים ע"כ צוך כו' פי' התקשרות ודביקות שיש לנפשות בנ"י אל השבת. וכיון שנעשו בני ישראל כלים לקבל קדושת השבת נתרחב ונתגדל הארת השבת כנ"ל. והאמת כי בני ישראל זכו לזה ע"י גלות מצרים לכן באו אל הבירור דיש שבע דרישות וחקירות לעדים. וכן מרמזים ימי המעשה שהם ימי עבודה. וכפי היגיעה בימי המעשה כן זוכין להעיד בשבת קודש. וכמו כן מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. ויש ז' ברכות כמ"ש שבע ביום הללתיך שמבררין שהכל שלו יום ולילה אור וחושך. והם הדרישות וחקירות. ובדיקות אין להם שיעור כמבואר בסנהדרין והם פרטי הבירורים בכל מעשה לקדש עצמו במותר. ולכן כיון שירדו למצרים ונתעלו נבררו להיות עדים:

עוד על ענין שבת הגדול. עפ"י המדרש בא כובד אבן כו' שבריאת שמים וארץ אינו יגיעה במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו' כעס אויל כבד משניהם ע"ש. נמצא כי כמו שבשבת בראשית הי' לפניו ית' נייחא כמ"ש כי בו שבת. כמו כן ויותר מזה ביציאת מצרים שנתברר מלכות שמים הי' לפניו נייחא ביותר ונק' שבת הגדול. [ולכן נק' פסח שבת כמ"ש ממחרת השבת] והענין הוא עפ"י הידוע כי בעשרה מכות נתבררו כח עשרה מאמרות שהרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות כמ"ש במשנה דאבות. לכן ירדו בנ"י למצרים. ובכח עשרה מכות קיבלו אח"כ עשרת הדברות ונתקנו העשרה מאמרות. דהכל לכבודו ברא. ובשבת קודש שנגמר הבריאה ומלך עליהם נק' שבת נייחא. אח"כ ערערו הרשעים ולא האמינו בה'. ובאו בני ישראל ובררו אמונתו ית'. ולזה הבירור אין שיעור. לכן לעתיד יום שכולו שבת שיאמינו כל העולם בו ית' שאז יהי' תיקון השלם. והנה כל המכות הי' נגד המאמרות כנ"ל. וכמו בערב שבת נברא אדם והי' מוכן להיות נברא בשבת עצמו כידוע ובו הי' גמר המכוון שבו עיקר הנייחא. כמו כן במאמר החודש הזה לכם משכו וקחו כו' הי' הגאולה לבחי' הגלות שהי' בנפשות בני ישראל בעצמם. כמ"ש חז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה. וזהו עיקר הגאולה. ועיין בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בענין זה דברים מתוקים:



תרמ"ב

המפרשים עמדו דהו"ל לקבוע הגדולה בעשירי לחודש גם בחול. ואין זה קושיא כי היתכן לומר שהי' במקרה שנפל עשירי לחודש בשבת. אבל יתכן לומר כי כל הכוונה הי' על יום השבת שקודם פסח. כידוע שכל המעשים שבימי החול הם מהארת השבת כמ"ש מיני' מתברכין שיתא יומין. ובשבת קודש הוא במחשבה ונגמר בימי המעשה בפועל. וכמו כן שורש הגאולה בוודאי הי' בזה השבת ונגמר בפועל בט"ו לחודש. וכ' משכו ידיכם כו'. והי' זאת שורש הגאולה שנפדו לבות בנ"י להיות מוכנים לגאולה. כי בנ"י דבקים בשורש הגאולה הוא אחדות הגמור שע"ז נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו. וכ"כ גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך. אח"כ מתפשטין הנפלאות למעשה עד שנלקה פרעה בפועל. אבל סוד הפלא הוא אחדות עליון. ובשבת זה נתדבקו בנ"י בזה השורש. וימים הללו מוכנים גם עתה שהוא שעת הכושר לטהר את נפשותינו כאשר כל בנ"י עסוקים בהגעלה וטהרת הכלים בימים האלו ומנהג בנ"י תורה ומתעורר כח טהרה מלמעלה. וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות ודרשו חז"ל בעת שכשר לצאת. שהזמנים שנעשו בהם הנסים הם מסייעים גם עתה:



תרמ"ג

בעזה"י משבת הגדול וימי פסח בגמ' העלו ביום הראשון תשביתו ראשון דמעיקרא דכתיב הראשון אדם תולד כו'. הענין שנק' י"ד ראשון לאשר בו קיימו בנ"י מצוה הראשונה שעלי' אמרו חכמים שהיה צריך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה רק משום כח מעשיו הגיד כו'. והיינו שבנ"י עיקר תהלוכתם עפ"י התורה מדריגת מרע"ה שהוא בחי' שם הוי"ה ב"ה. לכן נק' בני ישראל ראשית שעלו במחשבה לקדמונו של עולם. והוא המדריגה שהי' מוכן להיות קודם חטא אדה"ר. לכן רמזו ראשון אדם. שהתחילו עתה לתקן מדריגה הראשונה עפ"י התורה שהוא עץ החיים. והוא בחי' גדלות. דיש קטנות וגדלות כידוע לאנשי מדע. והקטנות הוא הטבע בחי' מעשה בראשית כח מעשיו שהאלקים מנהיג הטבע עפ"י צמצום שהוצרך כביכול לצמצם ולעכב בחי' הגדלות כמ"ש שאמר לעולמו די. וכמו שהחכם צריך להקטין עצמו ללמוד עם הקטן. אבל ביציאת מצרים התחיל הנהגת הנסים וביטול הטבע. הוא בחי' גדלות בשם הוי"ה ית'. לכן נק' גם השבת שקודם פסח שבת הגדול דהי' מקחו בעשור בשבת קודש. והמפרשים מקשים למה תלה הגדולה בשבת. אבל נראה כמו שהי' קבלת התורה בשבת כן התחלת המצות הוצרך להיות בשבת. שכל סדר הנהגה חדשה הוצרך להיות בשבת. שבכח השבת יכולין להעלות המעשים להשורש ולשנותם במדריגה שלמעלה מהטבע. ולכן נק' שבת הגדול שהתחיל בו בחי' הגדלות כנ"ל. וזהו ב' הטעמים שכתוב בשבת כי בו שבת וגם כי עבד היית במצרים כו'. כמ"ש במ"א עפ"י המדרש בא כובד אבן כו'. שמעשה בראשית אינו יגיעה וכעס אויל כבד כו'. הרי כל מעשי בראשית טפל. ועיקר המכוון להתגלות הנהגה עליונה וביטול הטבע. וכמו כן בהנהגות התחתונים התחיל זו השינוי. שמקודם הי' עבודת הצדיקים בבחי' הטבע כמו דרך ארץ שקדמה לתורה. ועתה. התחיל בחי' עבודה עפ"י התורה ומצות ה'. ובכל שנה בזה הי"ד מתעורר בחי' ראשית הנ"ל. ובכח זה יכולין להשבית החמץ. וז"ש אור לי"ד בודקין לאור הנר. הוא בחי' נר מצוה. ע"י שבו נעשה מצוה ראשונה מכל בני ישראל. וכן נעשה למעלה שמתעורר עתה עת גאולה ורחמים על בנ"י. כמ"ש ואעבור עליך כו'. שראה שאין בידם זכות ונתן להם דם פסח כו'. כמו כן בכל שנה בימים אלו מחפשין זכותן של בנ"י. ועי"ז מבערין החמץ כפי בדיקת התחתונים. כמ"ש בחור שבודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו ונגמר הביעור בכח שלמעלה. ובודקין לאור הנר כמ"ש בגמ' למדנו חיפוש מנר כו'. הענין שבודקין למעלה לאור הנרות ונשמות של בנ"י שלמטה כמ"ש נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי' הקב"ה מחפש כל החדרים בכח הנשמות. ואיתא חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת כו'. פי' שיש חורים שאין א' בלבד יכול לבדקו. וכמו כן בכללות ישראל כשהיו מתאספין ביחד בי"ד לשחיטת הפסח ודאי היו משביתין כל החמץ. אבל עתה נתפזרנו ויש חורים שאי אפשר לבודקן רק בכללות כל בני ישראל:

ובי"ד היו מקיימין בנ"י ב' מצות דם פסח ודם מילה והם ב' המצות שחייבין עליהם כרת משא"כ בשום מ"ע אחרת. שהם עיקר המצות שעל ידיהם זכו בנ"י אח"כ לתורה. וכתיב לא בשמים היא כו' מי יעלה לנו כו' ולא מעבר לים כו' קרוב כו' הדבר כו' בפיך ובלבבך כו'. ורמזו ר"ת מיל"ה. וי"ל עוד ולא מעבר לים הרמז על מצות פסח ויציאת מצרים. וב' אלו הם בחי' בפיך ובלבבך. פסח. פה סח. ברית הלשון. והוא בחי' תורה שבע"פ. ומילה בלבבך ברית המעור. והוא בחי' תורה שבכתב במה שחתם בריתו בבשרנו. וע"ז איתא שכל אדם צריך להיות לו ב' אותות. בחול מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כי תפילין. ושבת הכל זכר ליציאת מצרים. בחי' הפסח כו' תורה שבע"פ שורש המצות. ולכן צריך לעבור השבת על הקטן קודם שנימול שאות שבת ותפילין הכנה לאות המילה כנ"ל:



תרמ"ד

שבת הגדול שקודם פסח. יתכן לפרש עפ"י מ"ש תחלה למקראי קודש כי בפרשת מועדות הקדים הכתוב השבת למועדות כנראה כי כולן נמשכין מכח השבת שעולה על כולן. וניסן ר"ה לרגלים. לכן כן הסדר שבת ואחר כך פסח שבועות סוכות. כי גם המועדות נק' שבתות אבל שבת בראשית עולה על כולנה דהמועדות נקראו מקראי קודש והשבת קודש הוא. ובכל המועדות יש לבנ"י ענין מיוחד. זמן חירותנו. מתן תורתנו. שמחתנו. ושבת קודש הוא הביטול להשי"ת בלבד. והוא העיקר דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו כו' הוא מתן תורתנו. גבור בגבורתו זמן חירותנו שהוציאנו השי"ת ביד חזקה וגם שיצאו מתחת יד היצה"ר כמ"ש גבור הכובש את יצרו. עשיר בעשרו הוא זמן שמחתנו כמ"ש עשיר השמח בחלקו. כי אם בזאת הוא השבת. השכל וידוע כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריך להיות השבת עיקר וקודם לכל המועדות כנ"ל. וכן אמרו חז"ל המקיים המועדות מעלין עליו כאלו קיים השבתות שהשבת קודש הוא למעלה מהמועדות:



תרמ"ו

מפ' אחרי ושבת הגדול אמו"ז ז"ל אמר על המד' בזאת אני בוטח. כי כל חטא נדב ואביהוא היה אשר לא צוה. ועיקר כח עובד ה' צריך להיות בכח הציווי כמ"ש ה' אורי כו' בזאת אני בוטח לא לסמוך על דעתו וחכמתו. וכמו כן בקריעת ים סוף שדורש המדרש זה הפסוק דכתיב שם ה' ילחם לכם פי' במכילתא כשאתם תחרישון הכח בעזר ה' ע"ש. וכח זה של המצות קיבלו בנ"י בזה היום. מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. והתחיל בחי' המצות. וי"ל שלכן נק' שבת הגדול. כי גם מקודם שמרו בני ישראל השבת שתיקן להם מרע"ה. אך אמרו חכמים גדול המצווה ועושה כו'. והוא כנ"ל שכח הציווי של הבורא ית' עיקר יותר מכל מעשה האדם בעצמו. ואם כי מצינו שאבות הראשונים קיימו התורה קודם שנצטוו. הי' זה כענין חינוך לקטן. חנוך לנער עפ"י דרכו. וכמו כן בכלל הי' להם התורה בדרך חינוך. וכשניתנה תורה ומצות לבנ"י הי' הגדלות. וכעין זה במדרש שה"ש לריח שמניך כו' ע"ש. ולכן נק' שבת הגדול. והגם שמצות שבת לא ניתנה להם עדיין מ"מ כיון שנעשין בני מצות קיימו השבת באופן אחר כנ"ל, וכן כתיב בשבת כאשר צוך לקיים השבת בכח הציווי ולא כמו שקיימו קודם זה. [וכן בכיבוד אב ואם כתיב כאשר צוך. על ידי שבלא"ה ג"כ דרך בני אדם לכבד אב ואם לכן כתיב כאשר צוך לקיים בדרך הציווי] ומה שמקיימין בדרך הציווי הוא נחשב יותר מכל השכל של חכמים גדולים. שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי הדור נענשו מטעם אשר לא צוה. ולכן אין חידוש על המדרש שדורש על מעשה אבות ריחות היו ואנחנו שמן תורק כו'. שהכל בכח הציווי של השי"ת. לכן השבת שקיימו מקודם הי' דרך חינוך וקטנות. ואח"כ נקרא שבת הגדול:

ומה שייחסו השם לשבת שקודם פסח דמצינו סדר הפסח בג' זמנים. בר"ח הי' הציווי. ובעשור הלקיחה. ובי"ד עיקר השחיטה. כי הגאולה הוא מצד השי"ת הגואל ובר"ח נגמר הגאולה מצד השי"ת שהבטיחם כחצות אני יוצא כו'. ומצד בנ"י הנגאלים הי' נגמר בעשור דכתיב משכו ידיכם מע"ז כו'. וזה הי' עיקר הגאולה בנפשותם. ואח"כ בפסח נשלם הגאולה להוציאם מיד פרעה המשעבדם. והרי התורה תלתה כל המצות ביציאת מצרים א"כ אינו במקרה והי' הגלות בנשמות למעלה ובנפש וגוף למטה. ובעשור הי' גאולת הנפשות ובפסח בגוף. ולכן יחסו הגדולה לשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בשורש הנשמה שלמעלה הי' התחלה עוד בר"ח ניסן. וזה שדרשו חז"ל הגיע שבועה כו' ואתם ערום בלי מצוה ע"ש. דקשה דכתיב ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו א"כ למה כתיב ערום. רק דהמצות הם כלים כדמיון רמ"ח איברים לקבל הארת הנשמה. ובנשמה הי' נגמר הגאולה. רק המלבוש שהוא הנפש ברמ"ח פקודין התחיל עתה הגאולה בעשור לחודש ודו"ק:



תרמ"ז

בענין שם שבת הגדול כתבתי במ"א עפ"י המדרש אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג והשיב כנס"י יהי' בן זוגך. נמצא כשיצאו בנ"י ממצרים להיות עם השי"ת נתגדל ונשלם השבת. והענין הוא כי בכל דבר יש בחי' דכר ונוקבא וכפי הכנת המקבל נתגדל כח הנותן. והשבת כתיב בו ביני ובין בני ישראל אות הוא. נמצא כי יש בו חלק להשי"ת וחלק לבנ"י לכן נקרא שלום שמחבר עליונים ותחתונים. ופ"א כתיב הטעם כי בו שבת והוא חלק הנותן. ופ"א כתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת והוא חלק השבת מצד בנ"י המקבלים. ועל ב' אלו אומרים בקידוש ושבת קדשו כו'. ואח"כ זכר ליציאת מצרים ושבת קדשך כו' הנחלתנו שהוא החלק שדבוק השבת בעצמינו. וזה נגמר בשבת הגדול. ועיין בזוה"ק ויקרא ה' א' בפסוק גדול ה' כו' בעיר אלקינו כו' מסטרא דאיתתא נק' גדול ע"ש. כמו כן בזה כפי הכנת מקבלי השבת. נתגדל השבת:

וכתיב גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. כי במעשה בראשית יש חכמה עד אין שיעור. וכפי הרצון של בני אדם להתבונן במעשה הבורא ית' כך מתגלה החכמה וזה נמצא רק בבנ"י. ובאמת השבת ניתן ע"ז להיות יום מנוחה להתבונן במעשה הבורא ית'. שע"ז הוסד המזמור ליום השבת מה גדלו מעשיך כו'. ומקודם היו נסתרים נפלאות הבורא תוך הטבע. וע"י הנפלאות ביצ"מ ששינה השי"ת הטבע בעשרה מכות יצא מכח אל הפועל כבוד מלכותו ית'. ובנ"י ע"ז נבראו לברר מלכותו ית' בעולם. כמ"ש עלינו לשבח כו' לתת גדולה ליוצר בראשית כו'. וזה עיקר השבת שנקרא סהדותא שע"ז נברא העולם כמ"ש מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ויתכן שזה הרמז מה שדורשין בשבת הגדול. שכשקיבלו בנ"י מצוה הראשונה בזה היום והוא הכנה לדורות וכמו שניתנה תורה בשבת כן קיבלו המצות בשבת והקדימו קבלת המצות כענין שנאמר עושי דברו והדר לשמוע. וכתיב נר מצוה ותורה אור. ונר הוא הקבלה לאור כן המצות מתקנים רמ"ח איברים להיות כלי מוכן לאור תורה. ואמת כי המצות הם תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה. וע"י המצות יודעין בנ"י לדרוש מעשה בראשית. כמ"ש דרושים לכל חפציהם. וזה תכלית השבת ונקרא שבת הגדול. ובו הזמן לדרוש ולברר כח הבורא בכל מה שברא:



תרמ"ח

כתיב בשבת זכור ושמור. ואיתא בזוה"ק שהוא כולל כל התורה מצות עשה ומצות ל"ת. וכמו כן ביציאת מצרים כתיב זכור כו' היום הזה וכתיב למען תזכור כו' יום צאתך. וכתיב בי' ג"כ שמור כו' חודש האביב. ושמרתם את המצות. כי יצ"מ ג"כ כולל כל התורה. לכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים:

משכו ידיכם מע"ז כו'. כי פסח ומילה הם מ"ע שיש בהם כרת. ומילה הוא תיקון ליצרא דעריות שא"א להתקדש בזה בלי סייעתא דשמיא בכח בריתו שחתם בבשרנו. ופסח הוא תיקון ליצרא דע"ז ובכח שחיטת הפסח נתבטל ע"ז וכל כת דסט"א כדאיתא בזוה"ק בשחיטת טלה שהיא ראש דכל ע"ז ונמסר לבנ"י שישחטו וישרפוהו באש. לכן סמך חג המצות לאלהי מסכה לא תעשה לך. ויתכן שלכן אח"כ שהי' גלוי לפניו ית' שעתיד בהמ"ק לחרוב ולא יעשו פסח. נתן כח לאנשי כנה"ג לבטל יצרא דע"ז. ויתכן ג"כ לומר שבשנים שביטלו הפסח לכן נכשלו בע"ז בימי מלכי ישראל. וזאת עיקר השבח ביציאת מצרים שנתבטל כח ע"ז בעולם. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. וע"י יציאת מצרים ופסח נעקר יצרא דע"ז וקרבנו המקום ב"ה לעבודתו:



תרמ"ט

ב"ה מפ' אחרי שבת הגדול בענין שבת הגדול שהי' שורש הגאולה ביום השבת. כי הגאולה היא למעלה מסדר הטבע. שיש הנהגה עפ"י הטבע והשי"ת בחר לבנ"י ההנהגה שלמעלה מהטבע. והוא הנהגתו בש"ק. כי בימי המעשה הוא ע"י צמצומים בעשי' ובטבע וע"י מלאכים. ובש"ק הוא הנהגה עליונה. ויצ"מ הי' ע"י הקב"ה בעצמו אני ולא מלאך. והוא בחי' השבת. לכן פסח נק' ג"כ שבת. לכן ש"ק הוא זכר ליצ"מ כדכ' וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ביד חזקה על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. פי' כי הקב"ה הי' יכול לגאול את בנ"י בדרך הטבע ג"כ. אך רצה למסור לנו הנהגה עליונה מאתו בעצמו והוא עדות כי הנהגת השבת מיוחד לנו. וע"ז אומרים אלו לא הוציא הקב"ה כו' הרי אנו ובנינו כו'. ופי' מהר"ל ז"ל כי אם לא הי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו הרי אנו משועבדין ע"ש. והוא כנ"ל. שע"י שהיה בהנהגה עליונה שהוא למעלה מהטבע והזמן. א"כ לעולם יש זכר ליצ"מ. כי מה שהוא במקרה ועפ"י טבע הוא בזמן ומקום ידוע. אבל יצ"מ שהי' מהקב"ה וב"ש בעצמו הוא בכל הזמנים ובכל המקומות כנ"ל:



תרנ"א

בענין שבת הגדול. דאיתא למכה מצרים בבכוריהם שמצרים בעצמם הכו זה את זה בשבת הגדול בעשור לחודש כו'. ורמז הענין דשורש הגאולה בנפשות בנ"י התחיל בעשור משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה וזה הי' הכנה בנפשות בנ"י אל הגאולה. וכמו כן מפלת המצריים הי' בעצמותם ביום הזה כשזה קם זה נופל:



תרנ"ב

ב"ה צו שבת הגדול בענין שם שבת הגדול שהוא מנהגן של בנ"י. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהוא בחי' אאע"ה שנקרא אדם הגדול בענקים שנתאוה תמיד להיות אומה שלימה לעבוד אל אמת. ועתה שקיימו בנ"י מצוה ראשונה נק' על שמו ע"ש. דהנה כתיב ואעשך לגוי גדול ונתקיים עתה כמ"ש ואבדיל אתכם כו'. ובזוה"ק איתא איך נקראו בנ"י גוי גדול והלא אתם המעט. ותי' דכל האומות מתערבין אלו באלו ובנ"י עומדין ביחוסן נק' גדול. לכן כשהבדילנו מן האומות נק' גוי גדול. וגם כמ"ש ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים כו'. א"כ במצוה ראשונה נקראו גוי גדול. וכן כתיב לגוי גדול אשימך שם. ועיקר פי' גדול הוא ההנהגה שמנהיג הקב"ה אותנו למעלה מן הטבע וזה נעשה ביציאת מצרים כמ"ש אשר חלק כו' ואתכם לקח ה' כו' מכור הברזל ממצרים. הרי שביציאת מצרים נבדלו בנ"י להתעלות מחיובא דכוכבי ומזלי. וזה עצמו פי' הגדול בענקים כמ"ש ז"ל שנק' ענקים שמעניקין חמה בקומתן ופי' מו"ז ז"ל שמסתירין הארת החמה דכ' השמים מספרים כו'. ועתה יש ללמוד קו"ח ומה הרשעים יש להם כח בכשפים שמכחישין פמליא של מעלה. מכש"כ שיש לצדיקים כח במעשיהם למעלה מן הטבע. והוא בכח התורה. ולכן נק' אברהם אבינו הגדול בענקים שהגביהו הקב"ה למעלה מן השמים כמ"ש הבט נא השמימה ואמרו חז"ל כה יהי' זרעך שיהי' לכל בנ"י כח זה למעלה מן השמים. וזה החילוק כמ"ש במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה גבורה עושר אימתי כשהן מתנות שמים ובאין בכח התורה ע"ש. אבל חכמת אותן הרשעים לא נתקיים בידן. ובאמת נלע"ד כי כל החכמות שהי' לדורות הראשונים הי' עד שלא נבדלו בנ"י מהם שכן עשה הקב"ה שבחר אח"כ בבנ"י כמ"ש ז"ל ואבדיל אתכם כו' בורר וחוזר ובורר. וע"י שמוכן הי' הכח לבנ"י והי' נבלע בתוכם לכן הי' להם כל אלה הכוחות. ולכן לעתיד כשיצאו מהם כל הגרים לא ישאר בהם מאומה. ונחזור לדברינו שעתה שנמסר לבנ"י הנהגה זו בכח המצוה ראשונה דכ' משכו וקחו ודרשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז שבעוד שהיו בנ"י נבלעים בהם הי' ח"ו כח לסט"א וע"ז שלהם. ועתה משכו בנ"י ידם וכוחם ונבדלו להיות עם ה' ונתעלו להיות גוי גדול. דכתיב ולגדולתו אין חקר. ואין מי שיכול לחקור בגדולת השי"ת זולת בנ"י בכח התורה ומצות. וכ"כ ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאוד ואין מי שיכול להבין רק נפשות בנ"י. ובכח בנ"י יתברר גדולת הבורא ית' בשלימות לעתיד. וביציאת מצרים הי' ההתחלה. וע"ז נוסד נוסח עלינו לשבח. לתת גדולה ליוצר בראשית כו'. ואיתא בסדר היום כי עלינו מתחיל בע' ומסיים אין עוד בד'. והוא ע"ד. וכמו כן על כן נקוה מסיים בד' ע"ש. ונראה כי בנ"י מעידין על מה שעבר עלינו. וגם על לעתיד. ובכח האמונה והעדות שמאמינים ומצפין להשלים עדותן ושיעברו גלולים מן הארץ. בכח זה העדות הולך ומתברר בכל דור ודור עד שיהי' הגאולה בב"א. ואנו מצפין שכמו שהתחיל גדולה זו במצוה ראשונה בשבת זה. כן יהי' נגמר בשבת שלפני גאולה העתידה. ולכן נק' שבת הגדול. ובנ"י אם אינם נביאים בני נביאים הן. ומנהגן תורה הוא:



תרנ"ג

ב"ה מפ' צו ושבת הגדול במד' זובח תודה יכבדנני בעוה"ז ובעוה"ב כו'. כי הנה בחי' תודה הוא הכנעה וביטול וד' שצריכין להודות הוא שהביא עליו הקב"ה אותו הסיבה שנחלה או נאסר ואח"כ עזרו הקב"ה כדי שיבין להכניע א"ע ולהודות לו. כי באמת הקב"ה עושה חסד בכל עת. אך כי אין האדם מרגיש רק כשבאה לו איזה סיבה. ואח"כ צריך להבין ולהודות לפניו על הכל. לא על זה הסיבה בפרט. לכן כתיב יודו לה' חסדו ע"ז הפרט. ונפלאותיו לבני אדם הוא על הנפלאות שעושה בכל עת. ולכן תודה באה חמץ כי כפי רוב ההכנעה והביטול נמצא מקום גם לחמץ כי הכל מאתו ית'. וכשהסט"א מתבטלת נתקדש שמו ית' מכל צד. והנה כתיב במזמור לתודה הוא עשנו ולו אנחנו. וכתיב ולא והקרי ולו. והם ב' בחי' כי הקב"ה עושה הכל. ובוודאי אין שום מציאות להיות חשוב לפניו ית"ש. ולא אנחנו. אבל כפי רוב הביטול זוכין לבחי' ולו אנחנו. ובחי' זה מיוחד ד) לבנ"י והוא עיקר אמונתנו. כי מלבד שהקב"ה ברא הכל. אך הוא מנהיג הכל בכל עת. והנהגתו ית"ש הוא למעלה מהנהגת הטבע וזה ה) המבטלים כל הטבע בעבורו ית"ש זוכין להנהגה זו. ולכן הקרי ולו אנחנו שזה תלי' בעבודת האדם. ואם זוכה יכול לקרות ולו בוא"ו. והוא בחי' השבת שיש בו ביטול כל המעשים ומתגלה בו ההנהגה העליונה. ובזה יש להבין שם שבת הגדול דהנה כתיב כי ששת ימים עשה כו'. ובמשנה תורה כתיב טעם השבת וזכרת כי עבד היית כו'. והוא כי שבת בראשית הי' תיכף בשעת הבריאה בחי' השביתה והביטול של הנהגת הטבע. אבל המכוון הי' כדי שיתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. ובחי' זו נתגלה רק לבנ"י אחר יציאת מצרים שיצאו מהנהגת הטבע להיות נמשך אחר הנהגה עליונה וזה מדריגה פנימיות של השבת וזה שבת הגדול:



תרנ"ד

שבת סהדותא אקרי. כי הקב"ה ברא העולם שיהי' מתנהג בטבע ולכן יש כופרים בבורא עולם. והשבת עדות על הבורא ית' כיון שבא יום השביעי ונח שהעולם הי' מתרחב והולך עד שאמר די. א"כ זה עדות שהוא ית' הבורא ומטביע הטבע. אבל ביציאת מצרים שנעשה שינוי בהטבע. זה עדות יותר מכל השבתות שהיו קודם יציאת מצרים ששבת בראשית קביעא וקיימא שכן הי' הבריאה להיות ששת ימי המעשה ולנוח בשבת. וכשנעשה שינוי הסדר ונתבטל הטבע לפי שעה שהי' רצונו ית' להשתנות. א"כ זה עדות גדול ביותר. ולכן גם פסח נקרא שבת. ובאמת יש ג' בחי' בשבת שבת בראשית ושבת דזכר ליציאת מצרים ושבת דלעתיד יום שכולו שבת. וכ"א גדול מחבירו שבת בראשית עדות שנח בשביעי. וביציאת מצרים עדות יותר שנשתנה הטבע בימי המעשה עצמם לפי רצונו ית'. ולעתיד יום שכולו שבת יתברר שגם הטבע עצמו הכל חיות הבורא ית' בלבד כמ"ש ונשגב ה' לבדו. וזה השבת מעין עוה"ב ניתן לישראל כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם פי' בלי זמן וקצבה וצמצום הטבע. והטעם כי ששת ימים עשה כו' שכל הטבע והזמן בששת ימים. אבל השבת למעלה מן הזמן והוא מעין עוה"ב ולזה השבת זכו בנ"י ביציאת מצרים כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו'. ונעשו בני חורין לצאת משעבוד החומר והטבע על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. וז"ש ביני כו' אות היא לעולם שזה השבת הגדול שמיוחד רק לבנ"י למעלה מבחי' שבת בראשית שהי' קודם יציאת מצרים:

והנה באמת כל הנסים והנפלאות ושינוי הטבע שנעשה אח"כ לא הי' במקרה ובהשתנות ח"ו. רק אדרבא זה עיקר סדר העולם שרצה הוא ית' לברוא באופן זה. אבל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל ושהמה יהיו שלוחים להוציא מכח אל הפועל רצונו יתברך בעולם. א"כ נמצא שתכלית הבריאה הי' זה הביטול של הטבע והוא גמר הבריאה כמו שבת. ולכן נק' פסח שבת. וז"ש חז"ל שהתחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וכבר כתבנו מזה במ"א. וכמ"ש חז"ל בפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. שלא נפרעתי מהם כי אם על ידכם. וכן יש לדייק בלשון שנאמר וים סוף להם בקעת. ולפי דקדוק הלשון הי' צריך לומר וים סוף בקעת להם. אך הרמז כי מעולם הי' מוכן לבקוע הים. אבל רצה הקב"ה שיהי' בקיעת הים לישראל לזכותם. וז"ש להם בקעת שאותו תיקון העולם והים עשית על ידיהם כמ"ש:

ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על שקורין ליל פסח סדר וכן אומרים חסל סידור פסח. לרמוז למ"ש המהר"ל ז"ל כמו שיש סדר לטבע כן יש סדר מיוחד לנסים ונפלאות כמ"ש למעלה. ונ"ל עוד פי' סדר לרמוז שגם כל תהלוכות הגלות הי' הכל סדר מיוחד שלא נאמר כי קרה סיבה ששלט פרעה על בנ"י רק הכל הי' בכוונה מכוונת כמ"ש לאברהם בברית בין הבתרים. ואפי' כל פרטי העינוים וקושי העבודה הי' הכל בסדר מיוחד. והלא כל סיפורי הגדה הם מתהלוכות ענים וצעקתם. והוא בכלל סיפור יצ"מ שהכל הי' בהשגחת השי"ת לטובת בנ"י. לכן המצוה על מצות ומרורים שיש לשבח על הגלות כמו על הגאולה. אך יש דורות. שסדר הנכון להם הוא הגלות. ויש שמיוחדין אל החירות והגאולה כפי דעת היודע תעלומות. וע"ז אמרו חז"ל בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד כמ"ש בכל מאודך שהקב"ה הוא היודע לסדר לכל דור סדר הטוב לו יותר מכל הסדרים. והכל בחסד כמ"ש הנוהג בחסדו כל דור. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש בהגדה וירעו אותנו כמה שנאמר. ונצעק כמה שנאמר כו'. לומר שנעשה מכל זה פרשה בתורה. ושכל העינוי והצעקה הכל הי' עפ"י דרך התורה ודפח"ח. והן הן הדברים שכתבתי כי הכל הי' בסדר המיוחד והכל בכלל סידור שבחו של מקום ב"ה:



תרנ"ה

הנה ג' שבתות יש. שבת דמעשה בראשית ודיצ"מ ודקבלת התורה. והם ג' סעודות דשבת. כדאיתא בזוה"ק שהם ג' בחי' שבפסוק אז תתענג סעודתא דעתיקא. והרכבתיך כו'. ונחלת יעקב היא התורה. ושבת דעתיקא הוא בחי' יצ"מ עלמא דחירות והוא שבת הגדול מכל הג' שבתות. והי' צריך להיות הסדר שבת דיצ"מ לבסוף שהוא גדול מכולם. אכן לא הי' בכח בנ"י לקבל התורה עד שנעשה להם נס דיצ"מ וקי"ס. ובאמת זה עצמו ענין שנא' כי בחפזון יצאת והי' נס שלא בהדרגה וסדר הראוי. עד לעתיד שיהי' הכל כסדר כמ"ש כי בחפזון לא תצאו. ולכן לעולם נסדר הסדר סעודתא דעתיקא קודם סעודתא דז"א מפני שכך הי' הסדר דג' שבתות. ובאמת סעודתא דעתיקא עיקר זה השבת רומז לשבת העתיד יום שכולו שבת רק שנעשה מעין זה ביצ"מ בנס לצורך השעה מעין לעתיד. והנה בשבת זה הי' קבלת המצות מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י. ובאמת המצות הם נמשכין מן התורה. אך בנ"י הקדימו נעשה לנשמע כמ"ש במ"א שזה עיקר המכוון בשבחן של ישראל. לא הדיבור בלבד שהקדימו רק שקיימו במעשה קבלת המצות קודם התורה. ובמדה שאדם מודד מודדין לו. ולכן נעשה להם שבת דיצ"מ קודם שבת דמתן תורה שלא בהדרגה כמ"ש:

בענין ביטול ובדיקה. דיש פגם בנפש ויש ברוח ותיקון הנפש בבחי' המצות. לכן בדיקה לאור הנר כדכ' נר מצוה. ופגם הרוח נתקן בדיבור ולכן מדאורייתא ביטול בעלמא סגי. וכ' תשביתו שאור שע"י הביטול של האדם באמת משבית השאור והחמץ. ולפי שפסח לעולם זמן גאולה צריכין מקודם לבטל החמץ בעוד משועבדין תחת הפגם. כי אחר הגאולה לא [*שייך] ביטול. כמו דאין ישראל מבטל ע"ז שאין לו שייכות לזה. ולכן קודם הגאולה וחירות צריכין לבטל החמץ. וכן נעשה אז שביטלו בנ"י ע"ז בלקיחת השה לפסח בעשור לחודש קודם שנגאלו כנ"ל:



תרנ"ו

חג הפסח נקרא שבת בפסוק כמ"ש ממחרת השבת. דאיתא במדרש כשאמר משה לבנ"י בחודש הזה אתם נגאלין אמרו רבינו משה ת' שנים נגזר ועדיין לא שלמו השיב להם כיון שחפץ הקב"ה בגאולתכם מדלג על הקיצים והחשבונות ובחודש הזה אתם נגאלין. וקשה א"כ למה נגזר ת' שנים והלא גלוי וידוע לפניו ית"ש כי יגאלו מקודם. ובאמת כענין הזה נמצא גם ביום השבת דאיתא שהמזיקין נבראו רוחות בלא גופות ועד שנברא הגוף קידש יום השבת. והקשו במדרש והלא הי' גלוי לפניו שיקדש היום. ותירצו כדי להודיע לבנ"י שבעבור השבת ינוחו באמצע עשיות כלי חשוב כשקידש היום ע"ש במדרש בראשית. ובזוה"ק תירץ עפ"י דרכו כי סט"א ביקש להתגבר ביותר בע"ש ולכן חל קדושת היום ונדחית הסט"א לנוקבא דתהו"ר ע"ש. וככל זה הי' ג"כ ביצ"מ כי רצה הקב"ה להראות חיבת ישראל כי כשזוכין במעשיהם שנזכרין לטובה לפניו ית"ש. חיבה זו דוחה כל הקיצים וכל הגזירות. ובכוונה הי' הגזירה ת' שנים ושיזכו לדחות הגזירה. וכן כ' על גאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה קודם הזמן. ובוודאי אם הי' מגיע הקץ דת' שנים היו יוצאים בדרך הטבע. אבל כשזכו לצאת עפ"י נס זה עדות לחיבת בנ"י. וגם טעם הזוה"ק הי' כאן שהמצרים וסט"א נתגברו ביותר על בנ"י והי' קישוי השעבוד יותר מדאי וכדאיתא שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ולכן נתגלה הקדושה שלא בהדרגה כמ"ש כחצות הלילה אני יוצא כו'. ובאמת זה כח השבת וכחן של בנ"י להשבית המזיקין מן העולם. וכמו שהשבת דחה המזיקין לנוקבא דתהו"ר. כמו כן בבנ"י כתיב כחול הים כמו שהחול גבול לים שאין הגלים יכולין לעבור על חול הים בגזירת עליון. כמו כן בנ"י עמודים כשהסט"א רוצות להתגבר. בנ"י עומדין כנגדן ונדחין לנוקבא דתהו"ר. כן איתא בזוה"ק. ולכן נק' שבת הגדול כדאיתא שבת ובנ"י מעידין על הבורא ית':



תרנ"ז

איתא בגמרא אלו שמרו ישראל שבת א' מיד נגאלין. דכ' בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. והטעם דכ' לכל זמן ועת כו' תחת השמים. התורה למעלה מתחת השמים. והכל נברא בתורה. והזמנים והעתים הם כלים איך לקבל התפשטות התורה בכל עת וזמן. אבל התורה בעצמה למעלה מהזמן והכלים. והוא בחי' תורה אור ונר מצוה. מצות הם כלים שיתפשט בהם אור התורה. אבל אור בעצמו הוא למעלה מהכלים והוא אור תורה. וכאשר בנ"י דבקים בתורה. הגאולה קרובה אפילו בלא עת המיוחד לה. וז"ש עת לעשות לה' הפרו תורתך. כי אם מקיימים התורה א"צ לתקן העת. והנה איתא שבת יעשה כולו תורה. כי בימי המעשה יפה תורה עם דרך ארץ וימי המעשה הם תיקון העת. אבל בשבת אין עשי' רק לעסוק בתורה. ולכן דרשו היום אם בקולו תשמעו על שבת שבו זוכין לתורה. ולכן דורשין בשבת הגדול ושבת תשובה. כי ניסן ותשרי זמני גאולה. ואיתא בניסן נגאלו בניסן עתידין לגאול. פי' עתידין לגאול בכל שנה ושנה יש גאולה בניסן. שהגאולה בניסן הי' להניח רשימה וגאולה בכל ניסן. ולכן צריכין לעסוק בתורה בשבת שמוכן לזה אולי נזכה לבחינת אחישנה כנ"ל:



תר"ס

כתיב שער החצר כו' יהי' סגור ששת ימי המעשה כו'. וכתיב הטעם [*יחזקאל מ"ד] כי ה' אלקי ישראל בא בו. כי בשבת נתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע ולכן השבת מיוחד רק לבני ישראל שהם מוכנים לקבל הנהגה זו. וכמו שיש פתיחת זה השער בביהמ"ק. כן בנפשות בני ישראל נפתח זו הנקודה שרשית מצד חלק אלוה ממעל. ולכן נאסר בו המלאכה לבנ"י. כי אלה השערים הם בעולם שנה נפש. ולכן נגמר זה השבת ביציאת מצרים. כי מזה השער נעשה הגאולה. ואיתא בגמרא גז"ש זכור כו' יום השבת וכתיב זכור כו' היום אשר יצאת מה להלן בעצומו של יום. וקי"ל אין גזירה שוה למחצה. א"כ יש ללמוד שעיקר הגאולה נעשה בשבת. והוא מה שמשכו ידיהם מע"ז בעשור לניסן שהי' בשבת ונפתח להם שער הפנימי. והם השלימו את השבת. לכן איתא כי השבת מעיד על בנ"י ובנ"י מעידין על השבת. ולכן נזכר בכתוב ה' אלקי ישראל בא בו. לומר שהתגלות הנהגה עליונה בעולם הי' רק בזכותן של בני ישראל שנמשכו אחר הנהגה זו. ולכן שבת שקודם פסח הוא שורש הגאולה. ונאמר על השבת תחלה למקראי קודש. ולפי שניסן ר"ה לרגלים שבכל שנה מתחדשין השלשה רגלים. ממילא השבת שמקודם כל הרגלים ג"כ מתחדש ולכן נקרא שבת הגדול כי גם הימים טובים נקראו שבתות. אבל השבת גדול מהם ושורש של כל הרגלים:

מצות הפסח מצוה ראשונה שנצטוו בני ישראל אחר מצות המילה שניתנה לאברהם. ואלו ב' המצות מיוחדים שנענשין עליהם כרת. ממילא משמע שעיקר חיות איש ישראל ע"י אלו המצות. הגם שנאמר על כל המצות יעשה אותם האדם וחי בהם. אבל עיקר החיות ע"י אלה הב' מצות. ועליהם נאמר בדמיך חיי בדמיך חיי ב' פעמים כמ"ש בתרגום בדמי מהולתא ובדמי פסחא. דכתיב חי חי כו' יודך שהם הצדיקים שהם חיים בעוה"ז ובעוה"ב. וכ"כ ביצירת האדם ויפח באפיו נשמת חיים. הוא החיות בעצם לעולמי עד. וע"ז עדות המילה שבני ישראל הם בני עוה"ב. ויהי האדם לנפש חי' הוא להמשיך חיות הנשמה גם בעוה"ז. וכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות הם ב' מיתות של הנפש ושל הגוף. ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים. והצדיק יש לו ב' כחות להמשיך אור הנשמה על הגוף בעוה"ז והוא בכח ברית הלשון והוא ברית דשבת ותפילין ופסח. ולתקן הגוף להיות מוכן לעוה"ב בכח ברית מילה כנ"ל:



תרס"א

למה הקדים לקיחתו כו'. ואת ערום וערי' ולא היה בידם מצות לגאול ונתן להם ב' מצות כו'. דאיתא במדרש פתחי לי אחותי רעיתי שבכל הד' מלכיות צריכין לפתוח פתח של גאולה. ואיתא פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל. וכן במצרים רצה הקב"ה שיפתחו בנ"י איזה פתח קטן במצות לקיחת הפסח. וכתיב וראה את הדם כו' ופסח ה' על הפתח. זה הפתח שפתחו בנ"י. ופסח וחמל או ודלג היינו שאותו משהו שפתחו בנ"י הי' חביב לפני הקב"ה וחמל על זה הפתח והרחיב והגדיל והרים זו הנקודה עד מעשה אבות כמ"ש מדלג על ההרים כו'. שקישר מעשה הבנים למעשה האבות. כמ"ש והגעתם אל המשקוף כו' המזוזות שרומז לג' אבות כמ"ש במ"א. ועל זה נאמר אחות לנו קטנה שהגם שזה הדביקות הוא רק משהו. מ"מ אם היא כחומה נבנה עלי'. ובנה הקב"ה יסוד כל הגאולה והתורה על זו הנקודה שפתחו בני ישראל. ובאמת זה בא ללמד על הכלל כולו אפילו בכל אדם בפרט כשפותח משהו פתח והוא אצלו כחומה יכול לבוא מזה לידי גאולה שלימה. ועיקר הפי' ופסח ה' על הפתח שחל שמו הקדוש על הפתח כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועל זה מבקשין ויהי נועם ה' עלינו. ובנ"י קיימו מצוה הראשונה בשמחה רבה כמ"ש ויעשו כו' כאשר צוה ה'. ולכן נשאר שם מיוחד לשבת זה שזכרו לעולם אותו היום שזכו לקיים מצוה ראשונה בשמחה:



תרס"ב

עוד פי' שבת הגדול. דשבת סהדותא איקרי והוא עדות על בריאת שמים וארץ. כמ"ש כי ששת ימים עשה כו'. אבל לבני ישראל ניתן עדות גדול מזה להעיד על הנסים ונפלאות שהוא דרך שלמעלה מן הטבע. ושבת. ועדות זה נגמר ביציאת מצרים כמ"ש כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת. שבת בראשית הוא העדות מן הבריאה שהכל לכבודו ברא להעיד על הבורא. ובנ"י הם עדים למעלה מעדות הטבע שהרי הם קודמים להבריאה ובשביל ישראל נברא העולם. א"כ עדות בנ"י למעלה מהעולם. וזה נגמר ביצ"מ והוא שבת הגדול:



תרס"ד

שבת הגדול על שם מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י וכמו בפרט כשנעשה בר מצוה נקרא גדול ואיתא בזוה"ק משפטים כשנעשה בן י"ג כתיב עליו אני היום ילדתיך שניתן בו בחי' נפש. אח"כ כשנעשה בן עשרים זוכה לרוח בן הייתי לאבי ע"ש. כמו כן בכלל ביצ"מ בקבלת מצוה ראשונה קיבלו נפש ונעשו בני חיובא ונק' גדולים על שם הארת הנפשות. כמ"ש במ"א גדולים מעשי ה' כי בנשמות כתיב אני עשיתי. ובזוה"ק בהר תפילין של יד בקדמיתא כההוא תורא דקביל עלי' עול ואי לאו לא עביד מידי. כמו כן קודם יצ"מ עבדי חנם בלא עול ע"ש. פי' כי הגם שיש מצות גם לבני נח אבל אינם בכלל עול מלכות שמים ומה דעבדין לגרמייהו עבדין. כי עול מלכות שמים א"א להיות רק לבנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ מבית עבדים. כמ"ש במ"א כי כל הברואים הם משועבדים זה תחת זה בכל מדריגות דצח"מ. וכמו כן באדם זה שליט על זה. וכמו כן הנהגת המזלות על כל התחתונים. אבל בנ"י יצאו מכל מיני עבדות לכן הם כלים לקבל מלכות שמים. לכן נקראו גוי גדול שהם גדולים מהכל כיון שהם למעלה מהמזלות. אח"כ בקבלת התורה קבלו הרוח בחי' בן הייתי לאבי כו' ויורני ויאמר לי כו' שהוא קבלת התורה. והנה שבת הוא אות על זה ששת ימים עשה כו' וביום השביעי שבת. ובטל כל שליטות הטבע ומתגלה מלכות שמים בעולם. וזה אינו יכול לקבל שום ברי' רק בני ישראל שנעשו בני חורין כנ"ל. ז"ש וזכרת כי עבד כו' ויוציאך כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת: