פתיחת התפריט הראשי

בשלחעריכה

תרל"א

במדרש אז ישיר. נכון כסאך מאז כו' אע"פ שמעולם כו' כסאך כו'. כי בעת הבריאה נסתר השגחתו ית' בעולם. ובעת גאולת מצרים נתגלה. וז"ש נתיישב כסאך שנתיישב ידיעת השגחתו ית' בנבראים. [ולכך כ' אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי ביצ"מ נתגלה אמונתו ית'. ובזה י"ל קושית רמב"ן ז"ל בפ' בראשית על מ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' ע"ש] ובזה מיישב המד' קושית שר הול"ל. כי בכל נברא יש נקודה שנתברר ע"י כבודו ית'. כמ"ש כל פעל ה' למענהו. ולכבודי כו'. וזה ענין פרק שירה שיש לכל נברא שיר ושבח להש"י. ואז ישיר ישראל כו' השירה הזאת. פי' שירה הידועה שעולה מכל הנבראים. ובנ"י עשו שכל הנבראים ישירו. ויגלו נקודה אמיתית שהם עומדים מחיות הש"י שמחדש בכל יום מ"ב. וכ"ז תלוי במעשה האדם. כי כשעושה מעשה בדביקות הש"י ע"י ידיעה זו שכל מעשה יש לו חיותו ית'. ע"פ ידיעתו נתברר זה בגוף המעשה. ומסיר עי"ז ההסתר ונתגלה הפנימיות. ופי' שירה. הוא להיות הכל נמשך בקו ושורה למקור שורשו שהוא חיותו ית'. וז"ש שע"י אמונה אמרו שירה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר עמ"ש חז"ל שחזקי' לא אמר שירה ולכך לא עשהו משיח. כי הי' ברור אצלו השגחת הש"י עד שלא נתפעל ע"י הנס. כי ידע שגם הטבע רק מחיות הש"י כו' ודפח"ח. והוא שכ' עליו טוב בעיניך עשיתי. פי' ז"ל שסמך גאולה לתפילה. והוא כנ"ל שידע שבכל מעשה יש נקודה חיות ונק' גאולה שעי"ז בא גאולה להסיר הערלה דחפיא ברית. שהוא הפנימיות שבכל דבר חיות הש"י. וזה הטוב בעיניך כו'. שכל מעשיו הי' כעושה לפני המלך. שידע שכל הפעולות מכחו כמ"ש אין אדם נוקף כו'. ולכך קשה לו לומר שירה. כי ההסתר הי' שוה לפניו כמו הפנימיות כנ"ל. ונקבע שירה זו בכל יום שיכול אדם לעורר כל הנבראים לשירה זו. וגם בכח השבת דכ' מזמור שיר כו' ג"כ כנ"ל [וגם שירת הלוים בכל יום שהוא] להביא הארת ש"ק לימות החול. שזה עיקר שמירת שבת. וז"ש במד' בפ' זו כי אם היו משמרין שבת א' יום אחד היו נגאלין. והפי' כנ"ל שיום אחד יהי' מקושר לשבת כנ"ל. ובכ"מ שנזכר שבת כ' מקודם ששת ימים. תלקטוהו כו' אח"כ שבת כו' כמ"ש במ"א:

דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל. ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר. כי הש"י הבטיח אנכי אעלך כו'. אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל. וכעין זה י"ל עמ"ש חז"ל אלו משמרין ב' שבתות נגאלין ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררת להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול. כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המד' מה תצעק כו' ב' ירושות כו'. כי ע"י הקול מעוררין בנ"י דביקתם בקול קול יעקב. וכשמתעורר רצו זה. שואלין מה תצעק שאין צריך צעקה כלל. [כענין על בני ועל פועל ידי תצוני]. ומ"מ כ"ז נעשה ע"י הקול. וז"ש מתגאה בירושתו שמגיע ע"י הקול לשלמעלה מהקול כו' ודפח"ח וש"י. כי פשוט תמוה לשון המדרש במ"ש כבר שמעתי צעקתך כו' ע"ש עוד במד' טרם יקראו כו' נראה הפי' כי מה שמוכן האדם להצעקה זה עיקר המכוון. ושוב אין צריך לגוף הצעקה כלל. וזה מה תצעק כשהגיע לבחי' הצעקה כנ"ל. [וזה ענין צעק לבם כו'. וכן צעקו וה' שמע. אף שבלב שאינו נשמע כלל. מ"מ ה' שומע. ואין צריך לצעוק בפה ממש]:

וא"ע ורמב"ן מקשים על צעקת מרע"ה. הלא הקב"ה הבטיחו שאכבדה בפרעה כו'. וצעקת בנ"י י"ל שלא ידעו מזה כי אין מפורש שמרע"ה הגיד להם וי"ל שא"ל רק שישובו. [ומה שלא אמר להם. נראה כי לשון מאמר ה' ואמר פרעה לבנ"י כו' משמע שזה נאמר לו. והפסיק הציווי של אמירתו לישראל וישובו ע"ש]. אבל מרע"ה למה צעק. אך נראה כי מדרך הצדיק לצעוק אף על מה שנבטח. שמאמר הש"י הוא אחר שלימות פעולותיו של האדם. ותפילה וצעקה בכלל פעולת אדם השלם לאלהיו. ולזאת מה שיהי' נושע ע"י תפילה וצעקה. הוא הישועה שנבטח עליו. ונראה שאין מבטיחין באמת. רק למי שיודע זה. שצריך צעקה גם אחר ההבטחה. [וז"ש אין הבטחה לצדיקים. וי"ל שלכך לא נאמר לישראל ההבטחה שלא היו צועקין. והש"י רצה שיצעקו כמ"ש במד' השמיעיני את קולך. אבל מרע"ה אף שנבטח צעק. ולכך נאמר לו ההבטחה כנ"ל]:

אז ישיר כו'. ברש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. ומאי קא משמע לן וודאי כששר הי' מקודם רצון בלבו לשיר. אך להבין הענין כי איך בכח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה. ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות א' מהתורה. והרי הכ' אומר ששרו הם השירה הזאת. אך כי זה ענין כל תורה והמצות הניתן לישראל. שהש"י נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמ"ש קרוב הדבר בפיך כו'. שהש"י תלה ע"י מעשה כ"א מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון. וז"ש ישיר שע"י כחם נתפעלו האותיות ונתגלו הארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ"ל. ונקרא על שמם. כמ"ש אין המצוה נק' כו' מי שגומרה. ג"כ הפי' כנ"ל. שעיקר מה שנעשה ע"י המצוה למעלה. מ"מ הגומר הוא האדם בעשי' ממש. ונק' ע"ש הגמר. אף שהעיקר נעשה ממילא. ע"י שתלה הש"י דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים כו'. וודאי לא בכח אדם. רק ע"י שתלה הש"י האותיות בכח האדם כנ"ל. וחבל בחבל ונימא בנימא. עד שעולה להש"י. וכן י"ל מ"ש רש"י ע"ש המחשבה. כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון הש"י. ושיעלה למעלה למעלה. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה בישראל. והטעם ע"י שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. רק מה שמצד אונס. וז"ש רש"י שע"י שעלה בלבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכח אנושי לשיר כראוי. עכ"ז נאמר וכן עשה כו'. [שע"י הרצון נתעורר הפנימיות. שתלה הש"י זה בזה. וכן מ"ש בזוה"ק שבדחילו ורחימו פרחין לעילא. ודחילו ורחימו הוא במחשבה והבן ]:



תרל"ב

מה שנאמר לבנ"י שישובו כו'. כדי לקרוע להם הים ושיאמרו שירה. כי יצ"מ הי' בהבטחה לאבות. ולא הי' שייך לומר שירה ע"ז. והנה עיקר יצ"מ הי' לתקן מעשה בראשית כמ"ש בפרשיות הקודמין נגד עשרה מאמרות כו'. ולכך כ' אנכי ה' כו' הוצאתיך. והקשו אמאי לא כ' אשר בראתיך. וגם קושית הרמב"ן ז"ל עמ"ש רש"י הי' צריך להתחיל מהחודש הזה ע"ש פ' בראשית שהקשה כי באמונת חידוש עולם מהש"י תלוי הכל. מכל זה נראה כי ביצ"מ נתברר כי ברית שמים וארץ מהש"י בלבד. וקריעת ים סוף הוא בחי' גדולה מזה. לברר כי יכולין בנ"י לפעול במעש"ט שינוי הטבע לגמרי. להיות הנהגתו עמהם למעלה מהטבע. [כמ"ש מהר"ל ז"ל שיש סדר מיוחד להטבע וסדר מיוחד לנסים]. וז"ש וישובו לשורש העליון שלמעלה מהטבע. וזה פי החירות. כי אין חירות רק בשורש שלמעלה מן הטבע:

מ"ש ואכבדה בפרעה כמה פעמים. הלא בוודאי כל הענין הי' רק לטובת ישראל. כי לרשע אמר כו' מה לך לספר חוקי. אך בוודאי כיון שהיו בנ"י משועבדים לפרעה. הי' תחת רשות פרעה איזה כח מהקדושה שהי' נצרך לצאת מת"י. וכמ"ש לא נשאר כו' עד אחד הוא אותה נקודה האחדות שהי' ת"י. לצאת להתגלות יחוד ה':

שבו איש תחתיו כו' ביום השביעי. בזוה"ק פי' תחת עול מלכות שמים. כי בש"ק מתגלה מלכותו ית' שהכל ממנו. והוא בחי' מקומו של עולם. שעש"ז נק' הקב"ה מקום. וזה אל יצא איש כו'. והנה יום ש"ק קדוש לה'. אף כי לכאורה השביעי מדרגה אחרונה מששת ימים הקודמים. אך היא הנותנת. שששת ימים עליונים במעלה. ולכך נתלבשו בעוה"ז בלבושים ובמלאכה גשמיית ג"כ. אבל בש"ק מתגלה בו הארת יום השביעי בעצמו. ולכך צריך לשבות מכל מעשה. רק להיות בטל לשורש החיים שהיא הארה עליונה. וכ"כ בזוה"ק יתרו מיני' מתברכין שיתא יומין. וכ' שבת לא יהי' בו. כיון דלא אישתכח מנא כו' מה ברכתא כו' ע"ש. והתירוץ כנ"ל כי ש"ק לא שייך הכנה גשמיית. וחול מכין לשבת. ושבת נותנת ברכה לכל ימי החול. שיוכלו להתדבק בימים העליונים בשורשם ע"י יום השביעי כנ"ל. וזהו ויברך ויקדש שנותן ברכה ודביקות לכל הימים כנ"ל:



תרל"ג

ויאמינו בה' ובמשה כו' אף דגם במצרים כ' ויאמן העם כו'. רק שיש ב' אמונות. א' אף שאין האדם יודע כלום. ועכ"ז מאמין בהקב"ה. וזה מביאו שיוכל להשיג ג"כ. ואח"כ צריך להאמין ע"י ההשגה עצמו שידע שא"א להשיגו כלל. וזהו ובמשה שכ' ז"ל באספקלריא דנהרא. כי מה שאדם מאמין ע"י הריחוק כנ"ל נק' אס' דלא נהרא. ובחי' מרע"ה אס' דנהרא. שהי' ביטול ע"י הדעת והשכל כו'. ונק' ג"כ אספקלריא שהיא מחיצה ע"י האור עצמו כנ"ל. וכמו כן יש ב' מיני גלות והסתרות. והוא בחי' עוה"ז ועוה"ב. ב' העלמות. שיש העלם והסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. וכפי תגבורת האדם על היצה"ר זוכה לצאת מהחשיכה. ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות. כי מרע לא יבוא טוב. ורק ע"י סיוע מהבורא ית"ש שעשה כן שע"י עבודת האדם וגובר נגד יצרו. עי"ז זוכה שמושיע לו הקב"ה אח"כ בבחי' עשה טוב. והוא העלם הב' שיש בבחי' עשה טוב ע"י האמת. שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע"י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון. מזכה אותו הקב"ה בהעלם השני. וזה ענין עוה"ז מכין לעוה"ב. וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקריעת ים סוף. כי למה צוה הש"י וישובו כו'. וכ' ויהי בשלח. וי"ל שהי' חסרון מה שנצמח יצ"מ ע"י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון. עבודת חומר ולבנים כו'. והי' נצרך אח"כ להיות ישועה בהעלם הב'. וזה שהי' ע"י בנ"י עצמם וישובו. ולא הי' ע"י פרעה ומצרים כלל. והי' הצרה ג"כ ע"י הדעת שהרי חזרתם הי' בדעת והשכל. והוא העלם הב' כנ"ל. ואח"כ ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל. וכן איתא שקי"ס הי' ביום הז' כדמיון שבת אחרי ימי המעשה:

אל יצא איש ממקומו כו'. שיש התדבקות לכל איש ישראל בשורשו בש"ק. בשם א"ז מו"ר ז"ל והי' ביום הששי. לשון שמחה. שע"י החשק והשמחה בע"ש לקבל ש"ק. זה ההכנה לשבת. ודפח"ח:

אז ישיר כו' שנתעוררו בחי' שירה שיש בכל נברא כמ"ש בפרק שירה כו'. וכ"ז תלוי בעבודת האדם. [כמ"ש במ"א]:

אשירה לה' כי גאה גאה. פי' איך יוכל אדם לשיר לפניו ית'. רק כפי מה שיודע שכל הגבהות הוא להש"י. גם מה שנמצא התנשאות באדם צדיק. היא גאות ה'. כפי אמיתית ידיעה זו יוכל להשתמש בגבהות כמ"ש ויגבה לבו כו'. כי שירה א"י לומר רק ע"י התרוממות הלב. וזה ע"י שידעו באמת כי גאה גאה כנ"ל. ושירה היא אחר התישרות לב האדם. וכן שמעתי מאדמו"ר א"ז ז"ל ולישרי לב שמחה שע"י ישרת הלב בא שמחה. ואחר שנגאלו מכל אשר עבר עליהם. ונתיישר להם דרך הש"י. והבינו מה שנהג אותם הש"י מתחילה ועד סוף. וזה לשון שירה כמו שור שהוא קו הישר [וכן בניגון] שמתאחד עלי' וירידה ונק' שירה:



תרל"ד

דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחי' שוב. ועי"ז יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל:

במדרש מה תצעק. צעקו וה' שמע כו'. מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שע"י הצעקה מעוררין שורש דביקות בנ"י. ואז שואלין מה תצעק שא"צ לצעוק כלל. כמ"ש על בני כו' תצוני. ואעפ"כ הכל בא ע"י צעקה וזה לשון מתגאה כו' ודפח"ח. והנה יש ב' מיני שתיקות. א' ע"י שא"י כלום לצעוק. והוא אמונה ראשונה בכלל. ולכן כ' גם קודם הגאולה ויאמן העם כו'. אבל כשזוכין להשיג לבוא לבחי' דיבור וקול. צריך להיות אח"כ אמונה ושתיקה ע"י שמשיג מתוך החכמה שא"א להשיגו. ועי"ז חל עליו בושה ושותק ומאמין בה'. וע"ז נאמר אח"כ ויאמינו בה' כו'. כי וודאי אין הצעקה התכלית. רק לבוא לבחי' שלמעלה. והיא השתיקה. והם ענין ב' העולמות עוה"ז ועוה"ב. ופרשנו במ"א כי עוה"ז העלם רע. פי' ע"י שהרע נמצא בעולם. אין הקדושה מתגלה. ועוה"ב נק' ג"כ עלמא דאתכסיא. והוא העלם טוב. שע"י עומק הקדושה א"א להשיגו. וכפי מה שזוכה האדם בעוה"ז לגלות בחי' הקדושה. כן יזכה לעוה"ב. וכן נמצא סדר זה תמיד לכל איש ישראל. מה שמקדש עצמו בעוה"ז זוכה להשגה דבר מה. וצריך אח"כ לתקן השגה זאת שלא יחטא ע"י. והוא ע"י הבושה והיראה. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקי"ס:



תרל"ה

במדרש מה תצעק. ב' ירושות הנחיל יצחק. עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. ויעקב מתגאה הקול קול יעקב כו'. בוודאי גיאות עשו הרשע על שניתן לו החרב לעשות בו כרצונו כמאמר על חרבך תחי'. ובנ"י מתגאין בירושתן שיש להם זה הכח של תפילה שיכולין להתקרב להש"י בעת צרתם. ואיתא במד' בעשרה לשונות של תפילה. ביצור הוא א' מהן דכ' בצר לי אקרא כו'. והפי' כי בנ"י בעת צרה פונים להש"י בטבעם. ולכן אף בצרה גדולה שא"י לצעוק ג"כ. הצרה בעצמה הוא לשון של תפילה. כי מוכנים הם לתפילה לעולם כנ"ל. יאיתא ויצעקו כו' תפסו אומנות אבותם. פי' מו"ז ז"ל כי לא הי' להם הכנה לתפילה מרוב צרה רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם כו'. ובזה עצמו מתגאין בנ"י מה שלא נמסר להם הכח. רק שיקבלו כל צרכיהם מהש"י ע"י תפילה וקול תורה ועבודה זו תפילה והוא גיאות של אמת שנכלל בגיאות הקב"ה. כמאמר אל יתהלל חכם כו' הגבור כו' כ"א בזאת כו' השכל וידוע אותי. וזה פי' כי גאה גאה. פי' הגיאות שבא ע"י גיאות הקב"ה הוא קיים לעד וכל גיאות שאין בו דבר לשמים אין לו קיום:

ענין קי"ס אחר יצ"מ. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת ישראל בלבד. אבל לא נתברר עדיין כבוד מלכותו ית' אשר היא בכל משלה. להודיע שגם כח פרעה וחילו וכל כח הסט"א הכל ע"פ השגחה עליונה. ובקי"ס נתברר זה [והוא מ"ש יתרו עתה ידעתי כו' כי בדבר אשר זדו עליהם]. וזה ענין השירה מה שביררו בנ"י כי כל הבריאה היא המשכה אחת מרום מעלות עד תהום רבה. וזהו כי גאה גאה. כי מלך ב"ו המתגאה על מלך אחר. גאותו מבטל גיאות השני. אבל גיאות הקב"ה הוא בעוד קיים גיאות המלכיות שבארץ. ועכ"ז הוא נורא עלילה עליהם. ועושה בהם כרצונו. וז"ש סוס ורוכבו רמה כו':



תרל"ו

ענין קרי"ס אחר יצ"מ שכ' במד' יצ"מ קשה כו'. כי יצ"מ הי' בנס שלא ע"פ זכות בנ"י. רק ע"י השבועה. והי' זה הכנה שיוכלו אח"כ בנ"י לתקן במעשיהם עד שזכו בקי"ס לנס ע"פ מעשיהם. ודבר זה נוהג תמיד בכלל ובפרט. שמקודם יש ישועה מהקב"ה. אח"כ צריך להכין עצמו במעשי עצמו. הגם כי לעולם א"א בלא חסד הש"י. אבל יש חסד שהוא ע"פ משפט. כענין עם חסיד תתחסד. וז"ש שהיו בנ"י נתונים בדין כו'. והיינו שהי' צריך להיות הישועה ע"פ משפט מעשיהם. והנה בנ"י מסרו נפשם למקום כמאמר הפסוק וייראו מאוד ויצעקו כו' אל ה' ויאמרו אל משה המבלי כו'. ולכאורה הם דברים הסותרין. אבל נראה כי לא היו מצפים לישועה מגודל היראה. והי' בעיניהם כמס"נ בעת הסתלקות האדם [רמז לדבר מאוד הוא מיתה כמ"ש חז"ל ע"פ והנה טוב מאוד ע"ש]. ויצעקו לה' במס"נ. ולמרע"ה אמרו כי הי' מוטב שימותו במצרים. והי' תיקון יותר במס"נ כו'. לכן אמר מרע"ה התיצבו וראו כו' כי זה המס"נ הי' הישועה. ובנ"י הבינו זה. כי צריכין לתקן ע"פ מעשיהם. ולא הי' להם כח כמ"ש ואתם תחרישון. ומס"נ נחשב ככל המעש"ט. ודבר זה אומרים בכל יום. יצ"מ וקי"ס ומס"נ בק"ש. אח"כ ה' שפתי תפתח. כי כל זה הי' הקדמה לקבלת התורה:

בפסוק ראו כו ה' נתן לכם השבת כו'. דכ' ושמרו בנ"י את השבת. פי' שהתגלות הקדושה בש"ק הוא בעבור ישראל. לכן צריכין לשמור הארת השבת. והוא פריסת סוכת שלום עלינו. פי' שבנ"י נכנסין תחת זאת הפריסה. והם עצמם המחיצה להבדיל בין הקודש כו'. כמ"ש במד' גוי ששבת חייב מיתה. וכמ"ש במ"א פי' בנ"י יהי' בן זוגך שהם מיוחדים לקבל השפעת קדושת השבת שלא תתפשט החוצה:

הנני ממטיר כו' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כו'. כי הי' זה הכנה לקבלת התורה. כמ"ש למען אנסנו הילך בתורתי. פי' דאיתא לא ניתנה תורה רק לאוכלי המן. פי' ע"פ מ"ש סדר המעלות האכילנו המן. נתן לנו השבת. קרבנו להר סיני. ונתן לנו התורה כו'. שכל אלה. מדרגות זא"ז היו הכנה שיתקדשו גופות בנ"י במאכל שמה"ש אוכלין. ופי' לחם מן השמים. כי וודאי כל השפעות מזון וחיים לכל חי בא משמים לשורש נשמתו. רק שבעוה"ז א"י לקבל רק עפ"י צמצומים רבים בצמיחת האדמה ותיקון המאכל. אבל אותם אשר המה מקודשים כראוי יכולין לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא. וזה הי' עדות שהם מוכנים לקבל התורה מזה שהיו יכולין לקבל מזון זה. מ"מ עתה צריכין לתקן הכל בגשמיות ממש. רק נתינת התורה לא הי' באפשרי רק ע"י התגברות הקדושה כמה"ש ממש. וז"ש לא ניתנה תורה דוקא כנ"ל. ויצא הוא יציאה מעוה"ז שיצאו מהתלבשות החומריות בעוה"ז. דבר יום ביומו הוא התדבקות כל ההנהגות בשורש העליון שהוא מנהיג הכל. וכל יום מנהיג כל הדברים הנעשים בו. והם קשרו הנהגות כל יום בשורשו. וזה דבר יום ביומו. והבן:



תרל"ז

במדרש לזכור בכ"י יצ"מ וקי"ס. וקי"ס אם לא הזכיר אין מחזירין. ויצ"מ מחזירין כו' שיצ"מ קשה כו' ולמה מזכירין קי"ס שכיון שקרע להם הים האמינו כו'. אף שכ' גם מקודם ויאמן העם כו'. אך ביאור ענין אמונה להיות כולו נמשך אחר הנהגת הבורא ית'. כי זה שמשבחין האבות והאמין בה' כו'. היתכן שלא הי' לו להאמין באלקים אמת. רק פי' אמונה להיות נמשך אחר הנהגות הבורא [כמו אומן את הדסה לשון הנהגה]. וביצ"מ לא היו בנ"י נמשכין אחר הנס. כי לא היו מוכנים אל הגאולה עדיין. וזה ענין חפזון. וזה הי' טענת בנ"י עם מרע"ה חדל ממנו כו'. כי ידעו שאין נמשכין אחר הנס. אמנם הש"י בחסדו ראה כי אם יהיו עוד זמן בגלות. יגבור עליהם סט"א. כאשר חכמים הגידו כי אם היו עוד רגע לא היו יכולין להגאל. לכן הקדים ה' הגאולה קודם הזמן. ולכן נא' ויהי בשלח לשון צרה. כי כיון שלא היו מוכנים לזה היו עי"ז בסכנה עצומה. כי כל נס שאינו בזכות מעשה האדם הוא בסכנה. כי הקיטרוג מתעורר עליו ביותר. ולכן הי' צריך אח"כ להיות קי"ס לתקן הנ"ל להיות הגאולה שנית ע"י אמונת בנ"י שמסרו נפשם והאמינו לדבר ה' וחזרו לצד מצרים כו'. ואז כיון שנקרע להם הים האמינו. כמ"ש וירא ישראל כו' ויאמינו. ויפלא כיון שראו מה האמינו. רק כנ"ל שנמשכו אחר הנס. וז"ש המד' יצ"מ קשה. וכי יש קישוי לפני המקום ב"ה. רק כיון שלא היו ראוין עדיין לנס כנ"ל. והש"י עשה להם בעבור שראה כי אח"כ ימסרו נפשם לה'. כי לפניו ית' עתיד והוה הכל שוה. וכן בכל חסד ה' משלם ג"כ על אח"כ. וזה ענין מי הקדימני ואשלם:

ובמדרש ויהי בשלח וכי פרעה שלחם והא כ' אל מוציאם ממצרים כו' ואין שילוח כו' אלא לוי' כו' ע"ש. פי' ע"י שלא הי' הגאולה בזכות ישראל רק בחסד ה'. לכן לא הי' יכול לשלוט מדה"ד לגמרי לאבד המצריים. והי' להם קצת שייכות וחיבור עוד אל בנ"י. ולכן נאמר ויהי. אמנם אח"כ שמסרו בנ"י נפשם לה'. אז נאבדו המצריים ובאבוד רשעים רנה. ואז נתברר כי אל מוציאם ממצרים. והנה קי"ס הי' בירור ותיקון על יצ"מ שבראשונה. [ובזה פרשנו הפסוק אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. פי' שלא נמשכו אחר הנס כמ"ש]:

במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת לכם ולא לאומות כו'. משל למלך ומטרוניתא כו'. כבר כ' במ"א ביאור זוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. ובקיצור הפי' כי ששת ימים עשה ה' שהם ימי המעשה. שיש לכל יום התלבשות בזמן שמצד זה יש השפעה לכל הנבראים גם לאומות. אבל בש"ק כ' ויקדש אותו כמו קידושין אסר אכ"ע כהקדש. פי' שאין התלבשות חיצוני להשבת רק מצד הקדושה בלבד. [כמ"ש לית שולטנא אחרא כו']. ורק בנ"י שהם יכולין להתדבק בגופא דמלכא ניתן להם השבת. ולכן לא היו יכולין לקבל השבת עד אחר יצ"מ שנזדככו נפשות בנ"י. וז"ש וזכרת כי עבד היית כו'. אף שעיקר השבת כי בו שבת. רק שהוא זכר ליצ"מ. כי ע"י יצ"מ נעשים בנ"י ראוין להשבת כנ"ל. כי המה דבוקים בשורש השפעות החיות מחי החיים. ולכן האכילנו את המן שהוא שורש המזון שמשם מתפשטין כל מיני מזון. לכן טעמו בו כל הטעמים. לכן קראו שמו מן. כי לא ידעו מה. פי' שאין להשיגו. כי הוא למעלה מן התפשטות המזון. רק הוא שורש המזון. ונק' מן כמ"ש המפ' מלשון מינה את מאכלכם. וימן ה' דג כו':

בפסוק וחמשים עלו בנ"י מזוינים כו'. ולמה להם כלי זיין. אך י"ל כי באמת החרב ניתן לעשו כמ"ש על חרבך תחי'. ובנ"י להם הקול. אך ע"י שהקדים גלות מצרים. עי"ז הרויחו בנ"י גם להיות להם החרב נגד עשו. ואפשר שהי' כל הגלות רק הכנה נגד עשו ועמלק. לכן נא' אח"כ ויחלוש יהושע כו' לפי חרב:

במדרש נכון כסאך. אעפ"י שמעולם אתה. נתיישבה כסאך מאז ישיר. משל מלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כו'. כבר דברנו בזה וקיצרן של דברים כי מלך עומד לשמור המלוכה פן ילכדנו אחר. אבל זה שכבר נתגדל שמו במלחמותיו והכל יריאין ממנו. יושב על כסאו וא"צ לשמור המלוכה. וביאור הענין דכ' ה' מלך גאות כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. ה' מלך ביצ"מ. גאות לבש בקי"ס דכ' גאה גאה. עוז התאזר מתן תורה שנק' עוז. ועי"ז תכון תבל ב"ט. כי ע"י יצ"מ וקי"ס וקבלת התורה נתברר כבוד מלכותו ית' בין הנבראים. וידיעה זאת מקיימת העולם. וז"ש אז ישיר ולא כ' שר. כי מעת בריאת העולם מצפין לזאת השירה. כי לא הי' השירה על מה שניצולו בנ"י. כי פסוק אמר אויב ארדוף נכתב אח"כ. להודיע כי עיקר השירה הי' רק בעבור שנתברר כבוד מלכות שמים בעולם. ע"ז שמחו בנ"י. ובנ"י השתוקקו מעודם לזאת השירה. אך כ"ז שהיו משועבדים למלכות ב"ו לא היו יכולין לשיר השירה. וכיון שנאבדו הרשעים ונתרוממו בנ"י. אז הוציאו השירה מכח אל הפועל. וז"ש רש"י עלה בלבו כו' כנ"ל:



תרל"ח

במדרש נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך עד אז ישיר כו' משל כו' ע"ש. פי' כי בוודאי מעולם ממשלתו ית' מגעת על כל. אבל להיות מיושב וקבוע בלבות אנשים אשר ירגישו כי הנהגתו ית' שולטת בהם ועליהם. זה ניתקן ביצ"מ וקי"ס. דאיתא ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה. כי בכל דבר יש חומר וצורה. ובהתישבות הצורה תוך החומר. להיותם מסכימים לדבר אחד. בהתודע אל החומר כי הוא רק דמיון וציור להרוח פנימיות שבו. זה נק' ישוב. וע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. והוא באמת בחי' השבת. שבו שב כל דבר לשורשו. כמ"ש במ"א פי' הזוה"ק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כו'. ובהתישבות הנ"ל יש ברכה וריבוי ועושה תולדות. וכמו שהי' בכלל. אחר השירה שהוא ישוב הנ"ל. זכו אח"כ לקבלת התורה שהוא תוספת התחדשות הארה אלקיות. וכן הוא לעולם אחר תיקון הגוף להמשיכו אחר צורת הנפש. שבאמת הגוף רק התלבשות רמ"ח איברים ושס"ה גידין נגד תרי"ג מצות. וכמו כן בכלל כמ"ש בצלם אלקים עשה כו'. ואחר התישבות הצורה בחומר מאירה הנשמה בתוספת אור חדש. ויצ"מ הי' תיקון הבריאה. וקי"ס ביום הז' הי' נגד השבת. כמ"ש במד' סוף פ' בא. והענין הוא דכ' ואתם תחרישון שמקודם הי' הישועה ע"י מצות בנ"י בדם פסח ומילה. ועתה הי' בלי מעשה תחתונים. כמו בשבת שנאסר כל מלאכה. רק לבטל עצמו לשורש עליון. ובוודאי לא לחנם צעקו בנ"י. וייראו מאוד. אף שראו הנסים וגבורות שעשה הבורא ית' עמהם. רק בוודאי באו למדרגה זו שלא היו יכולין לידע שום הצלה. וראו שאין בכחם למצוא ישועה רק בעזר עליון בלבד. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא. שהי' ישועה שלמעלה מבחי' נגיעת מעשה התחתונים. וכן הכלל לעולם כי כאשר אדם מתחיל בעבודת הבורא ית'. בא אח"כ למדריגות שצריך להיות נושע רק בחסד עליון בלבד. כמ"ש לאל גומר עלי. והוא באמת בחי' השבת. שצריך הגנה פורם סוכת שלום כו' כמ"ש במ"א:

בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת כו'. ובמד' הל"ל דעו כו' עיין שם המשל. פי' כי השם יתברך משפיע תמיד שפע ברכה להנהגת כל העולמות. אך מצד חסרון המקבלים צריך להיות שינוי מה צד הקבלה מבחי' שהי' בעת השפעה. ולכן צוה ה'. והכינו כו'. להיות בשבת השפעה עליונה בלי השתנות. וזהו המדרגה ניתן רק לבנ"י. וזה המשל שבמד' ע"ש. ואמר ראו כי בימי המעשה יש הסתר ע"י הפסקות המקבלים. ובשבת אין הסתר. לכן ראו מאחר שה' נתן לכם השבת. והסיר המחיצה המפסקת. א"כ ראו מה לעשות:

בפסוק וידבר ה' א"מ דבר אבנ"י וישובו כו'. ויש לדקדק כי ע"פ הענן היו הולכים ולמה הוצרך לצוות למרע"ה. אל מקום שהענן ילך ילכו בנ"י. אבל נראה כי הש"י רצה שיאמינו בנ"י למרע"ה לחזור לאחוריהם. ולא הראה להם ע"י הענן. רק האמינו למרע"ה כמ"ש רש"י להגיד שבחן. ולכן הרהרו אח"כ אותן שאמרו המבלי א"ק כו'. שסברו שמרע"ה אמר כן מדעתו. אעפ"כ הואיל והאמינו מתחילתו בכל לב. לכן זכו אח"כ לישועה וחזרו והאמינו במשה ג"כ:

בפסוק ויצא העם ולקטו כו' למען אנסנו כו'. בלי ספק נתרוממו גופות בנ"י. להיותן ניזון ממאכל מלאכי עליון. ויצא העם ממש מהתלבשות הגשמיות. ונזדככו גופם להיות כמלאכי השרת. וזה הי' נסיון שבחן הש"י אותן אם יהיו ראוין לקבל התורה. והראה לנו שלא יאמר אדם שהוא בתכלית הריחוק ע"י חומר הגוף. שהרי רואין שגם גופות בנ"י יכולין להתרומם להיות כמלאכי השרת. והגם שהי' רק לדור המדבר ע"י שהם עצמם קיבלו התורה כמ"ש ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ניתנה דוקא. שתחילת הנתינה לא הי' יכול להיות רק בהזדככות החומר. אבל ממילא גם בדורות אחרונים יכולין שוב לעורר מדרגה הראשונה. כי כך היא המדה. שבתחילה מרוממין את האדם. ואח"כ צריך הוא עצמו לעורר מקומו הראשון כנ"ל:



תרל"ט

במדרש ויהי בשלח כו' כ' אל מוציאם כו'. אין שילוח כו' אלא לוי' כו'. פי' בראות פרעה הרשע כי בע"כ צריך לשלחם. חיבר עצמו אליהם. ושילחם ברצון טוב. וטובתם של רשעים רעה אצל הצדיקים. לכן כ' ויהי. והי' ע"ז העצה מהבורא ית' להגביה אותם למעלה מן הטבע. כמ"ש במד' ולא נחם אלהים ד"א כו'. כדי שלא יוכל להרע תערובות התחברות פרעה. שזה ענין ערב רב עלה אתם. [ויוכל להיות כי אם הי' נגמר כדברי הש"י מתחילתו. לא הי' לפרעה שום התחברות. רק ע"י הפצרת משה רע"ה ברוב חמלתו על צערן של בנ"י ומיהר להביא הגאולה]. ולכן הי' צריך פרעה ועבדיו להתחרט ולומר מה זאת עשינו כו'. והכלל כי קי"ס הי' תיקון ליצ"מ. דכ' אח"כ התיצבו וראו כו'. וכ"כ וירא ישראל א"מ מת כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. פי' כי לא היו יכולין לראות ולהבין גאולת מצרים עד אחר קריעת י"ס שנטבעו כל המצריים. וכל זמן שהיו קיימים לא הי' יכול הגאולה לבוא לידי גילוי ע"י שהי' להם קצת שייכות והתחברות כנ"ל. ובדרך הזה נוהג בעולם בכלל ובפרט כל נפשות בנ"י. כשיש קצת גאולה צריכין אח"כ להתחזק להיות המשכה לאדם בגאולה זו. וזה הי' ענין קי"ס להתעלות נפשות בנ"י להיות להם דביקות והתחברות בשורש הנס דיצ"מ. ולכן אמרו שירה. ובמ"א הארכנו יותר:

הנני ממטיר ל"ל מ"ה כו'. פי' להיות דבוק המזון בשורש העליון. כמ"ש למען הודיעך כו' על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. וז"ש ולקטו דבר יום ביומו. כי בכל מזון יש נקודה חיות ממוצא פי ה'. אך מתלבש בגשמיות המזון. אבל נפשות בנ"י בדור ההוא נתעלו ויצאו מהתלבשות הגשמיות. וניזונו ממוצא פי ה' ממש. ולכן לא העדיף המרבה. וכן הממעיט לא החסיר ממש. כמ"ש חז"ל א' הממעיט וא' המרבה ובלבד שיכוון לבו לשמים. ומקשין דאם גם המרבה מכוין לש"ש למה שוה לממעיט. אבל האמת מי שדבוק בשורש האחדות אין חילוק והפרש בין רב למעט. כי בנקודה א' יש הכל. ובששי לקטו לחם משנה כו' העודף הניחו כו' למשמרת כו'. פי' כמ"ש בזוה"ק יתרו אי לא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' כו'. ותוכן התשובה כי השבת הוא מעין עוה"ב. ואיך יוכל בעוה"ז לקבל הארות עוה"ב. לכן הוא בא בדרך תוספות. פי' כמו דור דיעה ההוא שעבדו עבודה שלימה לפניו ב"ה בכל ימי השבוע. וקיבלו הארות הראוים לכל יום ויום. כמ"ש דבר יום ביומו כו'. לכן זכו אח"כ להארה הנוספת שלא תוכל הלבוש הגשמיי להכיל. ונק' עודף. והוא תוספות שבת. ונשמה יתירה הבאה בשבת לאשר כלי הגוף ונפש קטן מהכיל הארת השבת נותנין לאדם נשמה יתירה. וכמו כל ימי עוה"ז בכלות ימי האדם ועומד לקבל הארת העוה"ב מסתלק מעוה"ז. כ"כ ימי המעשה והשבת. וכ' למען אנסנו הילך כו'. כי המן הי' נסיון שנתעלו נפשות בנ"י מהגשמיות. לכן איתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. מ"מ אמרו רק. לא ניתנה. כי התחלת קבלת התורה הי' צ"ל לדור עליון שלמעלה מהטבע. ובכח קבלה הנ"ל יכולין גם עתה להתדבק בתורה. גם שאנו תוך הטבע. ודבר זה נמצא גם בכל איש ישראל בכל יום. כשמקבל עליו בתחלה עומ"ש ופרנסת הנפש בתורה ותפילה שהוא מעין אכילת המן. לכן הגם שצריך אח"כ ליזון מגשמיות איננו נפרד לגמרי. לכן כ' לא תאכלו על הדם קודם התפילה כמ"ש בזוהר קדושים:



תר"מ

ענין קי"ס אחר יצ"מ. יש לפרש כי בגלות מצרים הי' עבודה קשה גם בגשמיות לבד אשר נטבעו ת"י טומאת מצרים. כמ"ש חז"ל. ומרוב עבודת הגוף לא הרגישו בנ"י כל כך להיות אצלם הגאולה לש"ש בלבד. כי ממילא הי' להם נגיעה בגשמיות הרוחה שהי' לגופם. מול זאת צוה הקב"ה שיחזרו למצרים. ובזאת נבחנו כי הי' כוונת שמחת בנ"י בגאולה רק לש"ש. לכן כשצוה בעצמו שיחזרו לשם. קיבלו עליהם באהבה וחזרו לשם. ואח"כ דכתיב ויצעקו. הוא כשראו כי מתחילין ליפול ת"י טומאת מצרים כמ"ש ז"ל שר של מצרים נוסע כו'. והפסוק אומר ויצעקו כו' אל ה'. כי הי' כוונתם רק לש"ש בלבד. לכן כתיב בקי"ס ויושע ה' כו' את ישראל דייקא. וכן אמר מרע"ה ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. והטעם כדי שיהי' קיימת הגאולה לעולם ע"י שתיקנו עצמם. וקיבלו הארת הגאולה תוך עצמותם. ונמשכו אחר הנס. וע"ז כ' נס להתנוסס. היינו שבנ"י צריכין לקבל הנס לתוכם. וע"ז כ' ויאמינו כו'. וזה ענין השירה כמ"ש במ"א מזה. והנסים שעשה הבורא ית' לנו הוא כדי שעי"ז נצא גם אנחנו מגשמיות הטבע. כי הש"י בחר בנ"י לחלקו וכתיב אתם עדי. ועד אינו רשאי להעיד רק מה שרואה בעין ממש. לכן הראה לנו הבורא ית' בשינוי הטבע שעשה במצרים ועל הים ובמתן תורה. דכתיב עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' הים. ואיתא כל מה שיש בארץ יש בים. לכן הם ג' סדרים שמים וארץ וים. ועיין בילקוט בפ' זכור את יום השבת. וג' אלו נתבררו בפ' בא ובשלח ויתרו. וכמ"ש רש"י בפסוק אתם ראיתם. פתח להם הרקיע והראה שאין אלא אחד. אכן הטעם שזכו בנ"י לזה ע"י אמונה שהי' להם בו יתברך גם מקודם. ואמונה זו הביא אותם שיזכו לראות האמת בעין ולהעיד עליו יתברך. וכן זה נוהג בכל אדם. שע"י אמונה באין לאמת. וכמ"ש במ"א מזה:

כי גאה גאה. פי' ע"פ המדרש שמות בפ' ראה נתתיך אלהים. שדורש הפסוק ויבוא מלך הכבוד. וכלל ד' המד' פרשנו שם כי מי שבידו המלוכה והכבוד ליתנו למי שיחפוץ. נק' מלך הכבוד. אבל מצד מה שמכבדין אותו אינו נקרא שליט על הכבוד. כי אדרבה הוא נתפעל ע"י שמכבדין אותו. א"כ הם שולטין עליו. לכן הבורא ית' שמחלק מכבודו ליראיו. נק' מלך הכבוד. וזה פי' גאה גאה. פי' הגיאות שלו שיכול לתתו למי שיחפוץ. כאשר ראינו שכל גיאות פרעה ג"כ הי' ברצון הבורא ית'. והוא נפלאות הבורא ית' שנותן יד לפושעים. ונתן כח לרשעים שיוכלו להתגאות בעולם מטעם איזה דבר שעומד לצאת מזה לכבודו ית'. כמ"ש הכל לכבודו ברא. וכשנטבעו פרעה וחילו נתברר למפרע כי הכל הי' רק רצון הבורא יתברך. לכן הצדיקים כשבא להם איזה התרוממות. כמו שהי' לבנ"י בקי"ס. מחזירין הגדולה לבעליו להשם יתברך. ועי"ז נשאר בידם לדורות. וז"ש אז ישיר לשון עתיד. שע"י השירה קבעו הנס דקי"ס לדורות. לאמר שאומרין השירה בכל יום והבן היטב:



תרמ"א

כבר כ' במ"א ענין קי"ס. כי ביצ"מ היו בנ"י נוגעין. שהיו בצרת מצרים. ולכן לא נמשכו אחר הארת הנסים. ובקי"ס שכבר היו בני חורין קיבלו הארת הנסים. וזה ענין ויאמינו בה' ואח"כ הבינו למפרע כל ההנהגה. שהי' כל ירידתם למצרים ג"כ לטובה. וירא כו' היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הוא הגלות והגאולה. ואז שייך לשיר השירה:

בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה. הל"ל ותראו כי עדיין לא נעשה להם. אכן י"ל כי מרע"ה המשיך להם כח רוה"ק לראות מה שעתיד הש"י לעשות עמהם. וראו עתה בעיניהם ונתחזקו בלבותם. וז"ש התיצבו. כמ"ש במדרש שמות שלשון זה על רוה"ק נאמר. כמ"ש ויתיצב ה' כו' ע"ש. וכמו שמצינו באלישע שפקח עיני הנער לראות ע"ש. [שוב מצאתי מפו' כן במכילתא]. כן הראה משה לבנ"י עתה. וכמ"ש חז"ל כי על הים ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. וז"ש וירא ישראל את היד כמ"ש היתה עלי יד ה' והוא לשון נבואה:

בפרשת המן הנני ממטיר כו' למען אנסנו הילך בתורתי. כי הי' אכילת המן הקדמה לקבלת התורה. וזה הי' התרוממות גופם של בנ"י עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין. א"כ הי' גופם מזוכך מן הגשמיות. כי קודם החטא של העגל היו בנ"י מוכנים לקבל התורה בקדושתה למעלה בשמים. ואז הי' המדרגה כדעת ר' גמליאל כל שאין תוכו כברו אל יכנוס לבה"מ. ואח"כ אחר החטא נפסקה הלכה והעמידו תלמידים הרבה. היינו שיתקדשו הגופים אח"כ ע"י התורה. ורמז לענין המן דאיתא במשנה אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. והמן הי' קמח שקודם התורה. אח"כ הכניסה לא"י ואכלת ושבעת כו'. בחי' לחם מן הארץ. הי' הקמח שאחר התורה. כי יש לחם ויש לחם. ולחם מן השמים הוא שורש המזון קודם שבא לעוה"ז. כמ"ש במ"א פי' דבר יום ביומו שהוא ההנהגה בשורשה העליון. ולכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי היו דבקים בשורש העליון. וראו בעין בחי' השבת. לכן ניתן להם ביוה"ש לחם יומים. כי בהטבע אין ניכר הפרש בין ימי המעשה ליום השבת. אבל לאשר המן הי' למעלה מהתחלקות השפע לעולמות הנפרדים. לכן ניכר שם השינוי ולא ירד המן בשבת:

וכתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו'. נותנין שבח גם על הרעבון. הענין הוא כי בוודאי לפי מדרגת המזון כך הוא הרעבון. ויל"ד על תלונת בנ"י להמית כו' כל הקהל כו' ברעב. וכי לא ידעו כי הש"י נותן לחם לכל בשר. וגם לא נזכר בקרא שלא הי' להם לחם כמ"ש ולא הי' מים כו'. ויתכן לפרש כנ"ל שהרגישו רעבון אחר שלא היו יכולין להפיק רצונם בלחם הגשמיי וכמ"ש לעתיד לא רעב ללחם כו' כ"א לשמוע כו' דברי ה'. והשיב להם הש"י כי כפי הרעבון הזה מוכנים לקבל מזון. והוא לחם מן השמים. כי בוודאי הש"י נותן מזון לכל ברי' כפי הצריך לו והחסר לו. ולכן מי שמשתוקק וצמא למים שהוא התורה. משפיע אליו הש"י להפיק את רצונו בזה. וזה משביע לכ"ח רצון. כ"א מה שהוא רצונו. ולכן הי' רעבון זה הקדמה והכנה לקבל הלחם מה"ש כנ"ל:



תרמ"ב

במדרש שוט לסוס כו'. דדרש לשון ויהי. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי להפרע מרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. והיינו עשרה מכות שנפרע פרעה הרשע. ושכר לצדיקים היא התורה עשרת הדברות שהיא שכר טוב לצדיקים. כמ"ש לקח טוב נתתי. ומב' אלו יש כבוד שמים כמ"ש חז"ל כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מפי הרשעים שבגיהנם. וכן בפרעה נתקיים ואכבדה בפרעה. עכ"ז אין רצונו ית' בזה הדרך. רק בדרך הצדיקים כמ"ש במדרש בראשית במי חפץ כו' ע"ש. לכן כ' ויהי. כי מקודם הי' נקמה במצרים להוציא את בנ"י. אח"כ הי' קצת תיקון שנגמר מה שהי' המכוון להיות נגלה כבוד שמים ע"י איבוד הרשעים כמ"ש ואכבדה כו'. ולכן אח"כ בשירה נזכרו. אמר אויב ארדוף כו'. היינו שהי' להם תיקון מה. ע"י שנתרבה כבוד שמים. שהוא הקילוס מן הרשעים. וע"ז הי' ענין קי"ס גמר המכוון של עשרה מכות כנ"ל. ודבר זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ. הגם שנכשל כמה פעמים. אח"כ כשמתקן דרכיו. נותן שבח גם על מה שעבר. ונתרבה כבוד שמים גם מימי הרעה. עכ"ז אין המבוקש כך. וע"ז דרשו שוט לסוס כו' ושבט לגו כסילים. כי המשכיל מיישר דרכיו מתחלתו ובזה בחר ה':

בפסוק ולקטו דבר יום ביומו כו' אנסנו הילך בתורתי. כי התורה היא התחדשות לגמרי. דאין כל חדש תחת השמש. והתורה למעלה מהשמש. אמנם כ' מחדש בכל יום מ"ב. ונוכל למצוא קצת התחדשות בעולם הזה ג"כ. לכן כ' אין כל חדש. דמשמע קצת התחדשות יש. וכפי מה שמעלין הטבע בהשורש. ומעוררין קצת התחדשות. זוכין אח"כ לתורה. לכן הקדימו חז"ל ברכת יוצר ומעריב ערבים לברכת אהבה. שהוא ענין ב' התחדשות הנ"ל כמ"ש במ"א. וזה דבר יום ביומו הוא התחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום כנ"ל. והוא הכנה לתורה:

בפסוק ויבאו אלימה ושם י"ב עינות מים וע' תמרים. כאשר ידוע סדרן של בנ"י. אבות. וי"ב שבטים. וע' נפש. וס' רבוא. וכאשר נגאלו ממצרים החזירו ממדרגה למדרגה לבחי' ע' וי"ב שבטים כנ"ל. והיו דבוקים בשורש. לכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. והוא מעלה גדולה שראו את השבת בעיניהם. וע"ז רמזו כי אם היו משמרים בנ"י שבת ראשונה. ראשונה דייקא. שהי' במדרגה יתירה משבת שלנו. לא שלטה בהם אומה ולשון. ותוס' מקשין דאין זה שבת ראשונה ע"ש. ויתכן לפרש על בחי' ראשונה של השבת כנ"ל. ובשבת עתה צריכין שמירה כמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו. אבל מקודם שבא עמלק הי' בהתגלות. ויתכן לומר שרמזו חז"ל במדרש במשל ממלך והמלכה הבא ביניהם חייב מיתה. לומר ע"י שערבב עמלק הרשע את בחי' שבת הקודם. לכן מחה אמחה כו':



תרמ"ג

בענין יצ"מ וקי"ס. יתכן לפרש שהי' צריך ב' גאולות. בבחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שצריך להיות הגאולה בב' הבחינות. והוא ברית המעור וברית הלשון. לכן ביצ"מ איתא שמלו בנ"י עצמם. וכ' ויקח כו' עצמות יוסף עמו. אך כדי לפתוח הפה בשירה ותפילה הי' בחי' קי"ס. לכן נאמר סגר עליהם המדבר. כלומר שעדיין צריכין לגאולה בבחי' הדיבור בחי' יהודה ודוד. לכן כ' על הים היתה יהודה לקדשו. וכן מתעורר בכל יום בחי' יצ"מ וקי"ס. כמ"ש שירה חדשה שבחו גאולים. שיש בכל יום התחדשות השירה. וזה סמיכות גאולה לתפלה. ואיתא א' שפתי תפתח כגאולה אריכתא היא. וי"ל שזה כוונת המד' בפ' מה תצעק. צעקתם קדמה לצעקתך. כי יש תפלה למשה ותפלה לעני. ותפלת משה היא קול התורה. אבל עתה היו צריכין לבחי' קול תפלה ממש כנ"ל. ואיתא מה תצעק אלי. שהי' מרע"ה מאריך בתפלה. וא"ל הקב"ה יש עת לקצר ולהאריך. בני נתונים בצרה כו' ע"ש במכילתא. ולבאר הענין ע"ד הרמז ע"פ מ"ש בספרי קודש. כי הצדיק כשמתפלל צריך לצאת מעוה"ז ולבוא לעולם העליון להתפלל רק לצורך גבוה. וזה נק' תפלה אריכתא. בעולם שכולו ארוך. ויתכן כי כשבא מרע"ה לבחי' תפלה זו. שכח מכל צרות בנ"י שלמטה. וז"ש מה תצעק אלי כו'. שהי' כאן הצורך תפלה קצרה כנ"ל. [אין לדחות דברים אלו ע"פ מ"ש בזוה"ק בעתיקא תליא מילתא. כי עכ"ז יתכן לומר שדווקא בכח תפלה לעני עוררו זה הכח הנפלא ואכ"מ להאריך]:

בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם ביום הו' לחם יומים. כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן. וכ"א במדרש עקב אימתי שמרו ישראל השבת כראוי בזמן שניתן להם באלוש ע"ש. וכן הוא בנוסח המעלות. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. והלא במרה איפקדו אשבת. וכן הקשו בתוס' למה נק' שבת ראשונה ע"ש במס' שבת פרק ר"ע. אבל נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת. כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו'. ובחי' זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במעלת המתנה. הנותן בעין יפה נותן. והנותן בור צריך ליתן לו דרך כו'. כי המוכר דעתו רק בעבור המעות. אבל הנותן רוצה שיהי' להמקבל. המתנה. לכן נותן לו הדרך כדי שיוכל לקבל את המתנה. וז"ש ראו כ"ה נתן דייקא. ע"כ הוא נותן לכם כו'. הוא הכנת יום הששי שיש אז הארות לבנ"י שיוכלו לקבל השבת. וז"ש ראו. כי מקודם כ' שם לו חק ומשפט שידעו מצות השבת. אבל עתה ניתן להם בעין יפה. שהי' להם התקרבות להשיג ולראות בעין הארת השבת. כענין שאמרו חז"ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו. הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ"ל:



תרמ"ד

במדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש. הענין הוא כי כ"ז שהיו בנ"י בגלות. לא יכלו להוציא מכח אל הפועל הקדושה והחיות ואלקות שהי' טמון בהם. לכן לא הכיר גם מרע"ה. ואמר באיזה זכות כו'. והשיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון כו' הא' כו'. פי' שתיכף כשיצאו לחירות יתגלה כוחן של ישראל. ובנ"י נבראו להיות צבאות ה' ולפרסם כבודו בעולם. רק בהיותן כפוין ת"י מלכות ב"ו. א"י לקבל מלכות שמים. כדאיתא בזוה"ק פ' בהר. ולכן כשיצאו מת"י התחילו לקבל מלכות ה'. וזה הרמז וחמשים עלו בנ"י. מזויינים. כלומר שידעו שכל היציאה לחירות כדי להיות עוסק במלחמות ה'. כמ"ש בס' חובת הלבבות שאמר לאותו פלוני שיצא ממלחמה קטנה למלחמה גדולה. כי לא הי' המכוון של הגאולה להיות פנוים. רק שקיבלו החירות כדי להיות מוכנים למלחמות מצוה. וזה הרמז ויהי בשלת לשון צרה. שעתה התחילו לחפש בשלימות עצמותן. וראו שעדיין חסרים כל טוב. עד שעלו מעלות רבות. מדרגה אחר מדרגה. עד שקרבנו לפני הר סיני כו' כל הט"ו מעלות שחושב שם בהגדה דפסח:



תרמ"ה

סמיכות הפרשה לאות על ידך כו' ויהי בשלח כו'. דענין קי"ס אחר יצ"מ איתא במדרש יציאת מצרים קשה כו'. כי יצ"מ הי' הגאולה מהגלות במעשה ובשיעבוד הגוף. וקי"ס הי' הגאולה בנפש. שאחר הגלות הי' נשאר מחשבות והרהורים מטומאות המצרים. כעין דאיתא דהנשמות עוברין בנהר דינור קודם שעולין לג"ע לעזוב כל הרהורים מעוה"ז. כן עברו בים קודם קבלת התורה. כמו שנרמז בפ' פן ינחם העם כו'. וכן כל היראה והפחד הי' הכל רק במחשבה. וכן פרעה שרדף אשיג אחלק כו'. ולא הי' בפועל. רק שהי' הגאולה לעקור שורש הגלות. ועל ב' אלו הגאולות רמוז בתפילין. של יד תיקון המעשה. ושל ראש הוא תיקון המחשבות והמוחין. וכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן בעוד שלא נתקן הכל גם במחשבה. לא אמרו שירה. כי שירה היא אחר שלימות כל הגאולה. כדאיתא במד' שנטהרו לבם ואמרו שירה. וזו השירה הי' עדות שנטהרו לגמרי מגלות דמצרים. וכן הוא בכל הגאולות. ובפרט. נפש ישראל גם כן כשיוצא לחירות מאיזה שיעבוד של סט"א צריכין אח"כ גאולה שנית שלא להשאיר שמץ והרהורים וזהו גאולה שלימה כנ"ל. ומצינו במדרש כי קי"ס בשביעי של פסח הוא בחי' השבת. ע"ש סוף פ' בא. והוא כנ"ל שמקודם הי' גאולה במעשה. בחי' ו' ימי המעשה. ואח"כ הגאולה בנפש בחי' השבת כנ"ל:

במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כו'. פי' שבנ"י כוונו הזמן שמחה שהי' לפניו במרום. כי ביצ"מ לא אמרו שירה רק אז שהי' השעה מיוחדת לכך. לכן כ' אז ישיר. פרש"י שעלה בלבם לשיר. להגיד שבחן של ישראל באותה שעה שעלה בלבם לשיר. הי' השעה המזומנת לכך מעולם. ובמ"א כתבנו כי ביצ"מ הי' גאולת ישראל ביום. ומפלת המצרים בחצות לילה. ועתה בקי"ס הי' הצלת ישראל בלילה וטביעת מצרים ביום. והי' זה סימן שהי' בימין כמ"ש וירא כו' היד הגדולה. וכ' ימינך כו'. פרש"י שהשמאל נעשה ימין. לכן הי' עת רצון ושמחה לפניו. כדכ' באבוד רשעים רנה. וביצ"מ עדיין לא שלים קיסטא. וכאן הי' שלים קיסטייהו. ובנ"י הבינו שהוא הזמן של השירה. ומקודם הי' הצלת ישראל מתוך הכעס. ולא הי' זמן שמחה. וז"ש פ"פ בחכמה ותורת חסד כו':

לפרשת המן. לחם מן השמים. במדרש לכו לחמו בלחמי ע"ש. פי' שדור המדבר הי' הלחם שלהם מבחי' התורה ממש. ונק' לחם מן השמים. והי' מעין הכנה ראשונה. דכ' ויניחהו בגן עדן. [רמז לדבר כזרע גד לבן ר"ת וס"ת גן עדן]. אח"כ כ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח כו' ויגרש כו' להט החרב כו' לשמור כו' דרך עץ החיים. והיינו דמאן דנצח לחויא כו'. לכן אחר יצ"מ היו בנ"י מוכנים לעץ החיים כמ"ש אני אמרתי כו' ובני עליון כולכם. וניתן להם לחם שמה"ש אוכלין. ואמרו חז"ל אילו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה. דכ' ויהי ביום הז' יצאו כו' ויבא עמלק. פרשנו שבת ראשונה ממש. כמו שהי' אז בשבת בראשית. ויניחהו בגן. והוא עיקר השביתה והרצון שעלה לפניו ית"ש. ובאמת בכל שב"ק יש הארה מזה. לכן יורדת נשמה יתירה מג"ע. ונק' מנוחה. אך אז במדבר הי' מתוקן לגמרי. ונק' שבת ראשונה. וע"ז כתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת. ועמלק הרשע ימח שמו. עירב זאת המנוחה. לכן יש לזכור תמיד למחות שמו. כמ"ש במדרש משל למלך ומלכה. ועמלק שבא ביניהם דמו בראשו. וע"ד הרמז מ"ש יצאו ללקוט. ומקודם לא מצינו שחיללו השבת שניתן להם עוד במרה. רק כי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו הי' דביקות נפלא כמ"ש במ"א. והי' ימי המעשה שלהם גבוה ממדרגת השבת לדורות השפלים. לכן לא חשבו שיהי' ביציאה זו חילול שבת. אך השבת שלהם הי' גבוה עד מאוד. ודוק כי קצרתי:



תרמ"ו

בפרשת המן. דבר יום ביומו. כי בנ"י נתרוממו להיות גופם מזוכך. וכפי הזדככות הגופים כמו כן הפרנסה ומזונות שלהם. ולכן דרשו חז"ל לחם שמה"ש אוכלין. כי השפע בשורש הוא רוחניות מאוד. וכל הברואים מקבלין אחר כמה צמצומים. ובנ"י קיבלו כמו שהוא בשורש. וענין יום ביומו יתכן לפרש ע"פ מאמר זוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אישתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא ע"ש. פרשנו כי הימי המעשה הם כלים לקבל מימים עליונים שהם למעלה מן הזמן. אבל בש"ק מתעלה הכל אל השורש. וזהו דבר יום ביומו כל יום מיום המיוחד אליו. [וכמדומה לי שכעין זה כ' בזוה"ק באיזה מקום על פ' ברוך ה' יום יום]. ובשבת לא ירד המן שהמן כבר הוא בהתלבשות והוא בחי' ימי המעשה. וז"ש היום לא תמצאוהו בשדה. בשדה דייקא שאינו בנמצא. אבל למעלה בימים עליונים. בשבת הוא עיקר הברכה והשפע כנ"ל. וכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. שע"י שדור המדבר ראו קבלת השפע מיום ליום כנ"ל. לכן ראו בעין. ההפרש. שביום השבת יש עלי' לכל העולמות. ויש לדייק כי בפרשת המן הי' הכל בבחי' ראי' כמ"ש ויראו בני ישראל כו'. ראו כי ה' נתן לכם השבת. ולכן לדורות כ' ג"כ מלא העומר כו' למשמרת כו' למען יראו את הלחם. ובפ' תשא כ' בש"ק לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי הנה שבת סהדותא איקרי. כי בנ"י מעידין בש"ק על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. ויש עדות בידיעה ובראי'. כמ"ש או ראה או ידע. וידיעה היא למעלה מן הראי'. כי הראי' היא בחי' הסתכלות בגוף. וידיעה שייך בנפש בלבד ג"כ. ובכאן בעת המן נזדככו גופות בנ"י. וזכו לבחי' הראי'. ואח"כ נתעלו יותר לבחי' ידיעה. לכן כ' כאן כי לא ידעו מה. ויתכן כי אח"כ זכו ג"כ לידע מהות המן. כדכ' למען הודיעך כו' לא על הלחם כו'. ולכן עתה הי' השבת בראי' בלא ידיעה. ואח"כ במתן תורה שזכו אל הדעת. ניתן להם בבחי' ידיעה. [ועיין בזוה"ק פ' וארא מזה]. וכ"כ אתה הראת לדעת מקדים ראי' לידיעה. והקב"ה עשה זכר לנפלאותיו. ומכל המדרגות שזכו בנ"י השאיר מהם לדורות. דכ' הכא למען יראו את הלחם. ושם כ' למען ידעו דורותיכם. ומלא העומר שנשאר לדורות בוודאי הוא הארה שנמצא בכללות בנ"י שיכולין להמשיך לפעמים מעין השפע של המן. וכ' קח צנצנת אחת כו'. ויש לדייק אחת ל"ל. וי"ל ע"ד הרמז דכתיב התם אחת בשנה. והמן הי' לפני העדות. וביום הכפורים שכל בנ"י מתענין מאכילה ושתי'. ואז יש להם חיות ממוצא פי ה'. ולכן כשנכנס הכ"ג לפני ולפנים. הי' לו המשכה מבחי' המן. ונתגלה הארה זו אחת בשנה:

ואיתא בגמ' אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. דכ' ויהי ביום השביעי יצאו כו' ללקוט. וכ' בתרי' ויבא עמלק. והתוס' מדקדקין שם למה נק' שבת ראשונה. ולפמ"ש יתכן לומר כי ב' בחינות הי' בשבת ובחי' הראשונה הוא בתיקון הראי' והגוף כנ"ל. ואח"כ בסיני זכו לדעת כמ"ש לעיל. והנה בבחי' הדעת אין שום מגע סט"א. [שזהו שורש ההבדלה כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ולכן תיקנו הבדלה בחונן הדעת]. אך בבחי' העשי' והגוף יש להם אחיזה כמ"ש הקול קול יעקב והוא הפנימיות. והידים כו' יד הוא כמו ידות הכלים בית אחיזה לכלי. וכמו כן הגוף הוא בית יד ואחיזה לפנימיות הנפש. ולכן אילו שמרו בנ"י שבת של המן. שהוא בחי' תיקון הגוף. ונק' שבת ראשונה כנ"ל שמקודם צריכין לתקן הגוף. אז לא שלטה בהם אומה ולשון כנ"ל:



תרמ"ז

בענין יצ"מ וקי"ס אח"כ אז ישיר משה. ובמדרש פיה פתחה בחכמה כו' לאלו הייתי מצפה כו'. כי בנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. ותשוקה זאת היתה מעולם בלבות בנ"י. אך כי לא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל. כמו דאיתא כי הדיבור הי' בגלות. כמו כן למטה לא היו יכולין בנ"י לברר מלכותו ית' בעולם. עד שעבר עליהם כל אלה המעשים. כמ"ש אתה הראת לדעת כו' פרש"י שפתח להם עליונים ותהומות ע"ש. ונשתנה להם כל הטבע. שמים וארץ וים. שזה כלל הבריאה. כי הכל בתורה נברא. ומקודם הי' המים שהוא רמוז על התורה. ואמר יהי רקיע. וחלק הגדול של התורה הוא למעלה. ובחלק שלמטה ג"כ התחלק כמאמר יקוו המים מתחת לרקיע כו'. והכל רומז כי התורה שנמצא בעוה"ז הוא במקום מיוחד. וכפי מה שמבררין האחדות. זוכין למצוא מים ממעיינות ותהומות. והנה בנ"י זכו להשיג כל דרכי התורה. כמ"ש לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך כו'. נראה שבב' אלו בפה ובלב. יכולין למצוא הארת התורה שבשמים והתורה שנמצא גם בתחתונים. וב' אלו הם ב' הבריתות שיש לכל איש ישראל. תפילין ומילה. ובש"ק שבת ומילה. ותפילין ושבת הוא להשיג הארות עליונים משמים בחי' בפיך. כמ"ש בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. וגם הוא בחלק הראש והידים. וכמו כן בשבת שנק' סהדותא שמעידין בנ"י על הבורא ית'. וכן איתא בשבת ניתנה תורה. והשבת ניתן לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ולכן אותות אלה אינם בגוף ממש. רק הארות הבאין מלמעלה על בנ"י. ומילה היא בגוף בחלק התחתון והיא בחי' מעבר לים הנ"ל שהיא המים והתורה שנמצא בתחתונים עצמם. ולכן בזכות עצמותיו של יוסף עברו הים כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף וכ' הים ראה וינס דרשו חז"ל ארונו של יוסף ראה כו'. וזהו בחי' ובלבבך. וכשקרע להם הים מיד נתגברו בנ"י בעדות השירה. וע"ז כ' אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל. הגם כי עדיין לא זכו לתורה מן השמים. וזהו עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע. וז"ש פיה פתחה בחכמה. וזכו אח"כ לתורה מן השמים. וכשזוכין להתעורר מלמטה מקודם הוא סימן ברכה. כמ"ש אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. כמ"ש בספרי קודש:

בפסוק ויאמינו בה'. וקשה כמ"ש במדרש וכי לא הי' להם להאמין כו'. אך מקודם כ' ויצעקו כו'. ומסתמא הי' להם עת צרה מאוד. כמ"ש והנה מצרים נוסע. שרן של מצרים. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו' מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד כו'. פי' שהראה להם כי בצרה זאת יהי' ישועה לכל הדורות. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא כו' שזה היום הי' ישועה לדורות. וכ' אשר ראיתם. לשון שבח. יישר כוחכם שעמדתם בזה הנסיון. [אשר ראיתם את מצרים. היינו השר של מצרים. מצרים שמו. כדאיתא במדרש. והיינו שהי' המלחמה עתה בשורש העליון. כי מקודם הי' הגאולה בגופות שלמטה]. ועי"ז לא תוסיפון לראותם עוד כו'. ובזה האמינו בנ"י כי הוא ישועה לכל הדורות. ולכן אמרו שירה זו שהוא כוללת כל הדורות ע"י שהאמינו שהיא תשועת עולמים כנ"ל:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' ולא נחם נהגם כו'. שנק' הנהגה ע"ש המנוחה. לאשר תכלית הדרך הוא לבוא למקום המנוח עכ"ד ז"ל. ויתכן ללמוד מזה כי השבת שנק' יום המנוחה הוא המנהיג לכל ימי המעשה. וי"ל ולא נחם ד"א פלשתים הוא שלא הי' הנהגה שלהם ע"פ הטבע ובחי' ימי המעשה. רק הי' בחי' שבת בלבד. כי גם במסעות שלהם כ' ע"פ ה' יסעו:

בענין המן דכ' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. פי' שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בהלחם. ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחניי שהי' קרוב יותר לכח מוצא פי ה' קודם שהי' מתלבש בלבוש גשמיי. וכ' דבר יום ביומו כנ"ל שהי' דבוק בשורש החיות דכ' בטובו מחדש בכ"י מ"ב. וכמ"ש הזן את העולם כולו בטובו. אך כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שלא הכל זוכין לטוב הגנוז. והמן הי' מעשרה דברים שנבראו בע"ש בה"ש. והם היו בתכלית הדקות שהיו סמוכין להשבת. וכ' וירא אלהים את כל אשר עשה כו'. יתכן לרמוז על י' דברים שנבראו בה"ש. וכ' בהם טוב מאוד כמ"ש מה רב טובך כו'. וכ"כ תכין בטובתך לעני אלקים. דרשו חז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה כו'. והנה בשבת מתגלה מתנה טובה שבבית גנזיו. ולכן יתכן לומר כי בעונג שבת יש בו מעין טעמי המן. כי צנצנת המן נגנז היינו שנשאר ממנו משהו לדורות ואחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכי ח"ו אין לדורות אלו חלק בתורה. ולכן נאמר שבש"ק זוכין בנ"י להיות בכלל אוכלי המן. וגם לפי הפשוט כן הוא שניתנה תורה לאוכלי המן שיש להם מנוח לעסוק בתורה ואין טרודין בפרנסה. ומה"ט ניתן השבת למנוחה לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש ז"ל שבת יעשה כולו תורה:



תרמ"ח

עוד לענין הנ"ל דכ' בפ' המן ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי אכילת המן הי' רוחניי כמלאכי השרת. והמן נברא בע"ש כמ"ש חז"ל. כי כל העולם ניזון מהשפעת הש"י. אך שנעשה התלבשות בטבע. ולכן הוא מצומצם במדה וגבול. אבל קודם הצימצום נמצא הכל בנקודה אחת. לכן לא העדיף המרבה כו'. ולכן נשתנה לכמה טעמים כמ"ש חז"ל לשד השמן מה שד מתהפך לכמה גוונים. כי כשבא שבת לא נעשה להם גופים. והם רוחות בלי צימצום הגוף. לכן משתנים. וכמו כן המן שלא היה בו צימצום הי' מתהפך כו'. וזה הי' מסטרא דקדושה כמו הנשמה יתירה שהיא ג"כ חלק שא"י להתלבש בגוף. אך בנ"י הם כלים לקבל גם השורש שאינו גופניי. וזה בחי' השבת שורש כל השפעות. וכ"כ אל יצא איש ממקומו. פי' בזוה"ק כמ"ש ברוך כ"ה ממקומו והוא מקום שכולל כל המקומות וזה ניתן לבנ"י. ולכן נק' השבת שלום שהוא תכלית הבריאה. כמ"ש מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת נגמרה המלאכה. ולכן נקראו בנ"י השולמית שהם כלי לקבל אותה הנקודה:

בענין קי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו'. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת בנ"י כמ"ש במד' יצ"מ קשה. וקי"ס הי' רק לכבודו ית'. שנתעלו כל הניצוצות שהי' נמצא במצרים. לכן בזה אמרו שירה שקיבלו תוספות על חלק עצמותם. ואז יש הודאה כמ"ש גבי לאה הפעם אודה. וז"ש גאה גאה. פי' ב"ו המתגאה מפיל הלוחם עמו. אבל הקב"ה בקי"ס נודע כי כל הגיאות שהי' למצרים הוא גיאות הבורא ית' בעצמו. וז"ש בהכבדי בפרעה ובכל חילו כו'. וזה שכ' לפעמים רמה בים וירה בים. כי להם הי' מפלה. אבל הכח שהי' כבוש ת"י נתעלה ונעשה ממנו כבוד הבורא ית'. וזהו האמונה שכ' ויאמינו. שכל המעשים שהיו בגלות מתחילתו ועד סופו הי' כחו ית' בלבד. וז"ש נכון כסאך מאז. נתישבה כסאך. כמ"ש אז לשעבר אז לעתיד ע"ש במכילתא. כי נתברר עתה לשעבר שהי' הכל הנהגה מאתו ית'. וכן הוא בפרטות בכל איש ישראל. אחר שזוכה לקצת גאולה בנפש. צריכין אח"כ להעלות הכל אליו ית'. כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט ויצה"ר. פי' אחר שגוברין עליו. ניתקן גם הוא להיות כפוף לקדושה. ועיין זוה"ק ואתחנן. ואז יש שירה כמו שתיקנו חז"ל לזכור בכל יום יצ"מ וקי"ס ושירת הים כמ"ש במד' שצריכין לטהר הלב קודם התפילה כשם שהם נטהרו כו'. וזה הוא הטהרה שגם היצה"ר מתהפך לעבודת הש"י כמ"ש:



תרמ"ט

במדרש צריך אדם להזכיר קי"ס כו'. יצ"מ קשה כו'. ולמה קרע להם הים כו'. האמינו ואמרו שירה. כן צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל כו'. הענין הוא דכ' אז ישיר משמע שאז נגמר עיקר המכוון של הגאולה. כי העיקר הי' שנבראו בנ"י להעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וע"י הגלות במצרים נזדככו בכור הברזל להיות כלים לשיר ולזמר לפניו ית'. לכן כשנגמר הגאולה נפתח פיהם ואמרו שירה. ולכן האמינו. כי כשיצאו ממצרים מ"מ לא הבינו מה יתרון נעשה ע"י הגלות. ואח"כ הבינו שנעשו כלים. כמ"ש במד' יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעיני את קולך. שכל מה שהי' בחגוי ובסתר המדרגה הכל להוציא מכח אל הפועל להשמיע קולם. ומעין זה יש בכל יום שצריך אדם לתקן מדי יום ביומו כל מה שיצרו מתגבר עליו בכל יום לקיים יונתי בחגוי כו' ואחר כך כשזוכה לטהר לבו יכול לקרות ק"ש ולהתפלל:

לפ' המן. הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו' למען אנסנו כו'. בר"מ אלשיך ז"ל כ' כי כמו שהנפש יש לה חיות ע"י מזון הגוף מכח השיתוף שיש לנפש עם הגוף. כמו כן נוכל להבין כי יוכל הגוף להתקיים ג"כ במזון הנפש מכח השתתפות הנ"ל ע"ש בלשונו. ואמת שכן הוא כפי האדם. כשהגוף הוא טפל להנפש ממילא ניזון הוא במזון הנפש. וכענין שכ' חז"ל חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. כי האמת כך הוא שהנפש הוא העיקר. ונמשך קיום הגוף ממילא. רק שצריך להיות כמו כן אצל האדם. וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי. שיהי' עיקר הקיום ע"י התורה. לחם מן השמים הוא המזון של התורה. וכן כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהכל תלוי בו. אם יודע ומאמין שהתורה ומצות הם חיינו ואורך ימינו. יכול לחיות ע"י התורה ומצות גם בעוה"ז. כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה:



תר"נ

בענין השירה. עמ"ש לעיל פ' ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:

בפסוק זה אלי ואנוהו. דרשו חז"ל התנאה לפניו במצות. דכ' שחורה אני ונאוה. כי בנ"י כשיצאו ממצרים נתעלו כמלאכי השרת. כדכ' אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולא לחנם נתענו ונשתעבדו ד' מאות שנה. רק להשפיל הגוף ולהרים הנפש וכח הנשמה שזה ציור רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. כי בנ"י יודעין שזה עיקר האדם. וע"י ששחורה אני. עי"ז ונאוה בכח הש"י שהלבישם זה הציור. כדכ' ואעבור עליך כו' ערום וערי' כו'. שראו והבינו שהם ערום. וזכו עי"ז להלבישם לבוש הקדושה שנעשה במ"ע ול"ת. וז"ש ואנוהו שיהי' עיקר הנוי שלי מאתו ית'. כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו. ולכן אכלו בנ"י המן לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. והוא מזון מצד הנשמה. ומכל אלה התיקונים נשאר גם לדורות. כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת. ונראה שבש"ק שהוא מתנה טובה מבית גנזיו. מתגלה בעונג שבת הארה מן המן כי הנשמה יתירה שיורדת בש"ק. בזכותה מתגלה מזון הנשמה בשבת קודש. ומכל הנסים שעשה הש"י לאבותינו נשאר זכר לדורות. וכן במן. וכ' טרף נתן ליראיו שהוא המן. יזכור לעולם בריתו. וזה המזון א"י להתגלות בעולם רק לבנ"י בפרט. ובש"ק הם נבדלין בפ"ע ומתגלה הארה הגנוזה. וכ' אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום ל"ת בשדה. ומכאן דרשו חז"ל רמז לג' סעודות. כי השבת קיום הכל. עולם שנה ונפש. שיש מקום מיוחד שורש כל העולם. ויש זמן מיוחד כולל כל הזמנים. ויש נפשות מיוחדים בנ"י שכוללין כל הנפשות. והשבת נותן קיום לכל הג' מדרגות אכלוהו היום. הוא בירור הנפשות. שבת היום בחי' הזמן. היום ל"ת בשדה בחי' המקום. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' סעודתא דמהימנותא בש"ק שזן וסועד את האמונה כו'. פי' שהשבת מסייע להיות נמשכין אחר השורש והוא בג' בחי' הנ"ל להיות כל המקומות וכל הזמנים וכל הנפשות נמשכין ודבקין בשורש. ועל זה הוסד ג' התפילות. אתה קדשת בחי' הזמן. ישמח משה בחי' הנפש. גוי אחד בארץ בחי' המקום כנ"ל:



תרנ"א

בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' א"י לכם היום כו' לא תוסיפו לראותם ע"ע עולם. ה' ילחם לכם. משמע שהי' נצרך להלחם עמהם עד עולם. ולכן כתיב תזכור כו' יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. והשי"ת נתן לנו ישועה זו. כי בזכירת יצ"מ בכל יום. נעשה הכל מעצמו. וז"פ ה' ילחם לכם. לעולם. ועתה יכולין לתקן מלחמה זו הכל בכח התורה. [וכן יש לפרש בפסוק כל המחלה כו' במצרים לא אשים כו'. וקשה מה"ת נהי' נלקים במחלה זו שנלקו הרשעים. אבל יובן כנ"ל כי לא נצטרך עוד להלחם עמהם בפועל ולסבול זה הגלות. רק כל הרפואה יהי' בכח התורה ומצות. אני ה' רופאך. כי במצרים הי' נגוף ורפוא. פי' בזו הנגיפה של מצרים נעשה רפואה לבנ"י. אבל חפץ ה' שלא נצטרך לאלה הדרכים רק אני ה' רופאך כנ"ל]:

בפסוק ויאמינו כו' אז ישיר כו'. כבר כ' במ"א פי' המדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש המשל למי שמכר שדה ובו גל של צרורות והלוקח הסיר הגל ומצא תחתיו כמה סגולות ע"ש. ובארנו כי בהיות בנ"י במצרים לא הי' בכחם להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שנטע הקב"ה בהם. ואז היו בחי' גן נעול. וזה הי' עיקר הגלות כענין שנא' הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. כי בנ"י נבראו רק להעיד על הש"י. כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אך זו הצורה הפנימיות השלימה. לא הי' עדיין מתוקן לראוי. ואחר יצ"מ נעשו פרדס רמונים כו'. והלא אין שכל אנושי מבין זאת. אחר עבודת הפרך כמה שנים. ותיכף כשיצאו שרו כולם שירה כזאת למעלה מכל הנביאים. אין זאת רק שנתעלו נפשותיהם ונתלבשו בלבוש קודש. מה שהי' נסתר מהם בהיותם ת"י מצרים. וכל זה זכו ע"י האמונה. והגם שראו כל הנסים. ומה הי' להם להאמין. אכן העיקר שיהי' כל האדם נתבטל אל הנס. והרי אנו כולנו יודעין ומאמינים בכל הנסים שעשה עמנו הש"י. ועכ"ז אם הי' האמונה מאירה באמת לא הי' באפשרות לשכוח. ומכ"ש לחטוא בשום דיבור מעשה ומחשבה. הא למדת שאין זו אמונה שלימה. והכתוב מעיד עליהם ויאמינו בה' כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן. ואז באו לבחי' מאמינים בני מאמינים שנק' בנ"י. וכפי חוזק האמונה כך רואין האמת דאיתא במד' וצדיק באמונתו יחי'. אפי' צדיקו של עולם באמונתו יחי'. פי' שכך סידר הקב"ה אשר הנהגה שלו יתגלה לכ"א כפי האמונה כך מקבל חיות מחי החיים. והנה הם האמינו מה שיעשה הקב"ה עמנו בכל הדורות. ולכן נגלה להם ברוה"ק כל מה שיהי'. ואמרו שירה על הכל. דאיתא בלאה שקראה שם יהודה הפעם אודה. שנטלתי יותר על חלקי. משמע שקודם שקיבל המגיע לו לא שייך הודאה. והקב"ה הבטיח לאבות להכניסם לא"י ועדיין לא נכנסו. ואיך אמרו שירה. לכן כתיב ויאמינו אז ישיר. שע"י שהי' האמונה מאירה אצלם כאילו בעין רואים שהקב"ה מכניסם לא"י. כמ"ש מכון לשבתך פעלת כו'. וכמו שהם בכח אמונה על להבא אמרו שירה. כמו כן אנו כפי האמונה בכל יום במה שעשה הקב"ה הנסים לשעבר. יכולין להתדבק בשירה הזאת. כי השירה הוא כולל מה שהי' ומה שיהי':

בפרשת המן לחם מן השמים. וכתיב למען הודיעך כו' על כל מוצא פ"ה יחי' האדם. דהנה הקב"ה בטובו זן את הכל. פי' טובו ית' מתחדש בכל יום. ומזון לכולא בי'. אך השפע מתחלק לפי ערך המקבלים. כל עולם ועולם במקומו. עד שמזין גם לאדם ובהמה. וז"ש ומשביע לכל חי רצון. פי' לפי הרצון וכח המקבל. יש לו צינור ושביל באותו מצב שמשם מקבל המזון. ולכן לתחתונים בא המזון בהתלבשות בצומח ושאר דברים. לכן יש בו פסולת במאכל. אבל באמת האדם כולל כל המדרגות אפי' למעלה מן המלאכים כידוע. וז"ש לא על הלחם כו' על כל מוצא פי ה'. פי' שכל המדרגות הכלולים במוצא פי ה'. יכול האדם לחיות בהם. כאשר הי' קודם החטא דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולכן היו ניזונים מן המן שלא נתלבש במזון גשמיי. ולכן לא הי' צריך בירור שלא הי' בו פסולת כנ"ל:

בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה'. וקשה בלא"ה היו אוכלין בו ביומו כדכ' אל יותר ממנו כו'. וי"ל הרמז שאכילת שבת צריך להיות לשמו ית' לשם עונג שבת. וז"ש אכלוהו היום. מטעם כי שבת היום. על כוונה זו תהי' האכילה כנ"ל:



תרנ"ב

בפסוק אז ישיר דקדק רש"י ז"ל מ"ש לשון עתיד ואין זה דבר ההוה תמיד. ופי' עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ כו'. והענין הוא כי בעוה"ז אין השמחה והשירה בשלימות כמ"ש חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד. אכן יש זמנים שבנ"י יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה. וז"ש בתפלת שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת. כי בהשמחה לעתיד במלכותו ית'. יהי' לבנ"י חלק גדול. בזכות שהם שומרי שבת. ולכן כיון ששבת הוא מעין עוה"ב. יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה. לכן דרשו חז"ל וביום שמחתכם על השבת. שהוא מעין עולם שכולו שבת. ואז ישמח ה' במעשיו. וע"י שבנ"י שומרין ומצפין לזו השמחה. מתגלה להם הארה מזה. ובאמת לפניו ית"ש עבר ועתיד והוה הכל אחד. לכן באמת זו השירה והשמחה הוא דבר ההוה תמיד. אך הזמן והטבע מסתיר שא"י להתגלות שמחה העתידה. אבל כשיש זמנים שיש להם עלי' למעלה מהטבע. וכמו שהי' בקי"ס דכ' ויושע ה' ביום ההוא שהי' בו גילוי מלמעלה מן הטבע. ואיתא במד' דקי"ס כמו יום השבת. ע"ש ס"פ בא. לכן אז ישיר. ועלה בלבו משמחה העתידה. והוציאו מכח אל הפועל זו השירה. וכ' השירה הזאת ויאמרו לאמר. פי' שעשו פרשה זו בתורה שבכתב. שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובנ"י עשו צירופים אלו בתורה שלמעלה. וזה דבר גדול מאוד. וגם ויאמרו לאמר בחי' תורה שבע"פ. להיות נאמרי' דברי השירה בכל יום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' ישיר שהי' להם געגועים להיות משוררים תמיד לכן נשאר לעולם עכ"ל:

בפסוק כי גאה גאה. כי רוממות אל א"א להשיג רק משיגין בכל השגה שהוא למעלה מזה. וכ"כ ואתה מרום לעולם ידך בעליונה. וזה גאה גאה שכל הגיאות ורוממות שאנו יכולין להעיד. הוא שהוא גאה ורם ונשא מכל השגותינו. ובס' קול שמחה פ' חיי שרה כ' בפי' המדרש גדלת מאוד צורתו גדולה מהטבלא ע"ש פי' ע"פ משל נכבד. חכם עשה כלי מופלא והיו משבחים אומנת הכלי. ובא אחד ואמר כי חכמת חכם זה היא מאוד יותר מזה האומנות. נמצא ע"י הכלי יודעין גדולת החכם. וכזה מכל חכמת מעשה בראשית יכולין להכיר שהקב"ה רם ונשא מכל זה. נמצא מה שמכירין חכמתו ית' ע"י השגותינו. הוא שהוא רם ונשא מזה כו' ע"ש. והוא מ"ש פי' גאה גאה:



תרנ"ג

כתיב מוציא אסירים בכושרות ובמד' אמרו בכות ושירות. דכ' בערב ילין בכי. והוא הגלות לברר התערובות ולהוציא הניצוצי קדושה שמעורב. וע"י קישוי הגלות והיסורין והבכיות מתבררין הניצוצות. ולבקר רנה הוא בחי' הגאולה. ומעין זה יש בכל ערב ובוקר. וכמ"ש האר"י ז"ל בפי' מזמור שיר חנוכת ע"ש. ומעין זה הוא בימי המעשה דכ' בי' ערב ובוקר. ובשבת הוא לבוקר רנה. לכן טוב להודות לה'. כי בשבת א"צ בירור. ומ"מ תכלית הבירור והעלי' של הני"ק נגמר בשעת הגאולה ובבקר ובשבת קודש. וזהו בכות ושירות. כי יש עלי' ע"י בכי' ויש ע"י שירה. והם ב' דרכים. שיש דברים שא"י להתברר רק ע"י בכי'. ויש דברים שע"י רנה ושמחה. ובקי"ס הי' תכלית הבירור. ולכן הי' ע"י שירה. וכ"ה במד' ס"פ בא כי שביעי של פסח וקי"ס הי' בחי' שבת:



תרנ"ד

ענין קי"ס אחר יצ"מ. ובמד' איתא יצ"מ קשה. ולכן אם לא הזכיר מחזירין אותו ע"ש. כי יצ"מ הוא מה שזוכין לצאת מן המיצר. וכמו כן החירות באדם שלא להיות מקושר בתאוות הגוף והגשמיות. אבל קי"ס הוא להעביר כל המצרים. והוא בחי' השבת. כדאיתא במד' סוף פ' בא כי שביעי של פסח הוא בחי' השבת. ונק' נחלה בלי מצרים. וכמו שהי' אז. כי מקודם נגאלו מת"י פרעה. אבל הי' עוד חשש פן ינחם העם כו'. אבל בקי"ס נאבדו כל המצרים. וכ' גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ומתרגמינן אתגאי על גוותניא כו'. הענין הוא כדכ' מצרים נוסע. שראו שרן של מצרים כו'. ויראו מזה. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו'. והענין הוא כי באמת כן עשה הקב"ה להיות למצרים אז עלי' ממש עד כל השורש שלהם. ואח"כ נאבדו הם עם השורש. וז"פ סוס ורוכבו. וזש"כ רמה וכ' ירה. כי נתעלו מקודם הירידה. שיפלו עם השורש. וזה גאה גאה שלא כדרך ב"ו כשמנצח מפיל השני. אבל הוא ית' הרים אותם ונעקרו עם השורש. וז"ש אחד מהם לא נותר. פי' אפילו שורש האחדות וראש בנין שלהם לא נותר. וכזה נתקיים בכל שבת. דבערב שבת הסט"א מתגברת לעלות. ויורדין עד נוקבא דתה"ר. כמ"ש בפרוח רשעים כו' ע"ש במ"א:

בענין המן למען יראו את הלחם כו'. דאיתא בגמ' סומין אוכלין ואין שבעין. באמת עיקר הלחם והמזון הוא חיות הפנימיות שיש בו כאמרם אין לחם אלא תורה. והכל נברא בכח התורה. וחיות הכל מאותיות התורה. אבל השביעה תלוי בהסתכלות האדם. וצדיק אוכל לשובע נפשו. ע"י שרואה ומאמין כי החיות מהתורה ומהקב"ה. מקבל נפשו חיות הפנימיות. וכן הוא אומר פקח עיניך שבע לחם. וזה הרמז שסומין אוכלין ואין שבעין. כי הלא כל אדם אוכל ומקבל זה הניצוץ הקדוש שבמאכל. ומ"מ אינו מרגיש מזון הקדושה. מטעם כי הוא סומא באחת מעיניו ורואה רק מאכל הגשמיי. אבל הרואה בעין השכל. כפי הסתכלות שלו כך זוכה לשבוע מלחמה של תורה. והנה בגמ' אמרו על המן למען ענותך שאין דומה הרואה ואוכל כו' מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. ואין זה סותר לדברינו. אדרבא הוא הדבר חשר דברנו. כי באמת כפי פקיחת עין הפנימי. כך נסתם עין החיצוני. ובאמת המזון יש בו חלק רוחניי וגשמיי. ואפי' האוכל בלי דעת מ"מ מקבלין חיות הגוף והנפש. אך הגוף בקבע והנפש במקרה. ואינו נקרא שביעה רק שמתקיים ממילא דרך חיבור שיש לנפש עם הגוף. כמו שקשר הקב"ה הרוחניות בגשמיות. כמ"ש המפ' פי' ומפליא לעשות. וכמו כן הצדיק שאוכל לשובע נפשו מקבל חיות הנפש בקבע והגוף במקרה. וכן הי' באוכלי המן שהי' להם פקיחת עין השכל וסתימת עין הגשמיי. לכן לא הי' שביעה לגוף רק לנפש. ובאמת לא היו מוכנים לאותו הלחם עד אחר יצ"מ שנעשו בני חורין. כמ"ש אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתכם מא"מ. שזה עיקר החירות שלא יהי' הנפש מקושר אל הגוף. ואז יכולין לראות בעין השכל. והנה נשאר מזה משהו לדורות כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת כו'. ונראה כי סעודת שבת שהוא מעין עוה"ב והוא נחלת יעקב. כמ"ש והאכלתיך נ"י אביך שהיא נחלה בלי מצרים. פי' שהמאכל עצמו יש בו חירות. ולכן נקרא סעודתא דמהימנותא והוא מעין אכילת המן. [ רמז לדבר דכ' ויניחהו לפני העדות מלשון מנוחת שבת כמ"ש במד' בפסוק ויניחהו בגן עדן. לפני העדות כי שבת סהדותא איקרי]. והנה כ' אכלוהו היום כו' שמשה רבינו ע"ה אמר להם כי עיקר אכילת המן הוא בשבת. לא כפי העולה ע"ד כאשר לא ירד בשבת כי הוא נחסר בשבת. אדרבא עיקר המן הוא בחי' השבת כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא אבל כולהו ברכאין בי' תליין. דהנה כ' שבת שבתון יהי' לכם פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. הענין הוא שהרי השבת מחי' ומקיים כל ימי המעשה. אך הוא הארה במקרה. אבל בשבת הוא בקביעות עצם יום השבת. לכן בכל יום כ' ערב ובוקר. ערב הוא התערובות שהגשמיות מכסה הפנימיות חיות התורה והשבת כי הוא מלובש בטבע. אעפ"כ יש בקר שנמצא זמנים שמתגלה הארה פנימיות גם בימי המעשה ולא בקבע. ונק' מנוחת עראי. כענין שכ' והחיות רצוא ושוב כידוע למבינים. אבל השבת הוא מנוחת מרגוע. והוא שבת שבתון. פי' מקור השבת שנותן שביתה לכל הימים. לכן בשבת לא כ' ערב. כי הוא כולו אור ובקר. וז"ש ששת ימים תלקטוהו. ולקיטה הוא בדבר המעורב. אבל היום ל"ת בשדה. דכ' זורע צדקות מצמיח ישועות. שהקב"ה זרע בכל מקום ניצוצי קדושה משמים. אבל מוסתר בטבע. כמ"ש ירד הגשם כו' והולידה והצמיחה כו'. אבל שבת הוא עצם האור. ורצה מרע"ה שיהי' לבנ"י דביקות בעצם המן. ובשבת בקביעות לא במקרה כמ"ש לעיל מזה:



תרנ"ה

במדרש יונתי בחגוי הסלע. הל"ל יונה כו' אצלי הם כיונה פותה. אבל לאומות הם כאריות כו'. הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו ית' כדאיתא במשנה הוי עז כנמר קל כנשר כו'. הגם שהם מדות סותרות זא"ז. אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם. ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א. וכן בגלות מצרים הי' שימוש בנ"י בבחי' אריות כמ"ש כי חיות הנה. אבל באמת מדה המיוחדת לבנ"י היא להיות משוכה אחריו ית' כיונה. והתגברות בבחי' עזות היא להם מכח האומות כענין שנא' ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ חרב פתחו רשעים כו'. אבל בעצם בנ"י להם הקול ולא החרב. וביצ"מ כ' וחמשים עלו שהרויחו זאת המדה במצרים. ועתה בקי"ס התחיל להיות עיקר העבודה בבחי' הביטול והאמונה. ואז ה' ילחם לכם. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המלחמה וידו אוחזת כו'. אכן שם ישראל הוא התמשכות אחר השי"ת. ולבטל כל החכמה והדעת. ולכן כ' מה תצעק כו'. על בני כו' תצוני. דבר ויסעו. פי' הואיל וכבר נגאלו והם עוסקים ליסע אחר ענן כבודו ית'. אין להם רק ליסע ולאחוז באמונה כמ"ש כדאי האמונה כו':



תרנ"ו

בפרשת המן. ממטיר לכם לחם מה"ש כו' למען אנסנו כו'. כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה. כפי קדושת המאכל. וז"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. שני' להם אוכלי תרומה. כי גם תרומה נק' קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת א"י. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה. ולכן בש"ק דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה. ואם לא הי' חטא העגל. היו נזונים מלחם המן כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמ"ש למען אנסנו. ולכן נשאר צנצנת המן. למען יראו את הלחם שהיינו ראוין להיות ניזון כמה"ש. כדי שנשוב בתשובה. ודור המדבר שזכו לשמוע דבר ה' בהר סיני. כן ניתן להם מאכל שמה"ש אוכלין. ובמדרש פא"י ומשביע לכ"ח רצון. ע"ש המשל שאין מדת הקב"ה כמדת ב"ו. הספוג בידו כשדוחק נוטף מים. והקב"ה מדתו בהפך ע"ש. והענין הוא כי א"א לתחתונים לקבל השפע כמו שהקב"ה משפיע. ולכן צריך לעבור דרך צמצומים ומדריגות שונות להשתנות ממדריגה למדריגה עד שיכולין התחתונים לקבל. וע"י הצימצום שאינו משפיע בהתגלות. עי"ז יכולין לקבל כמ"ש במד' לכל חי רצון כפי רצון של כל אחד. פי' כ"א כפי מה שהוא כך נעשה לו צינור ודרך לקבל השפע. והקב"ה פא"י ויש מזו הפתיחה לכל ברי' כפי מדרגתו. ולפי שכל אלה הרצוניות של ב"ו אין להם שום דמיון להיות מוכן לקבל השפע כמו שהוא. לכן צריך להיות בהתלבשות. מול זה אמר הכתוב על בנ"י הנני ממטיר לכם לחם. כי זכו בנ"י לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא בלי התלבשות והשתנות. ובאמת ע"ז נאמר ופריו מתוק לחכי דייקא. כענין שאמרו כתפוח בעצי היער כו' שאין לו צל. ומ"מ בנ"י בצילו חמדתי וישבתי. כמ"ש כמה פעמים מזה. כמו כן במן דכ' לא ידעו מה הוא שלא הי' בציור גשמי. ואף עפ"כ בנ"י ניזונו ממנו והיא סעודתא דמהימנותא ממש:



תרנ"ח

הנני ממטיר כו' לחם מן השמים כו' דבר יום ביומו. כי המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות כאשר ירד הגשם והשלג מה"ש כו'. ומזה נעשה לחם לאוכל. ולכן מתערב בו פסולת. ואיתא בזוה"ק מקץ בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב ע"י שנמשך מדרגא לדרגא ע"ש. זה בחי' הטבע. אבל ועץ חיים תאוה באה. וזהו המן שבא בכח התורה. ונק' לחם מן השמים שהוא בחי' התורה שנק' עץ חיים. לכן קיבלו דבר יום ביומו. ולא נשתנה מדרגא לדרגא. ומעין זה הי' בא"י שנקרא ארץ צבי שממהרת לבשל פירותיה. שהיא בכח התורה. לכן לא נשתנה כ"כ מהשורש. וכ"כ השולח אמרתו ארץ. פי' ארץ ישראל עד מהרה ירוץ. אך המן לא הי' בו שום שינוי. וזה הי' בזכות משה כדאיתא בגמרא. ומשה רבינו שורש התורה ועץ חיים. והנה כ' מלא העומר כו' למשמרת שנשאר ממנו זכר. ובשבת שמתגלה הארת מרע"ה. נתגלה טעם מן. ואיתא לחם שמלאכי השרת אוכלין. דהמלאכים מיוחדים רק לשליחות הבורא יתברך לכן ניזונין מאתו ית'. כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע. וכמו שהמלך נותן מזונות לאנשי חילו כן בנ"י המיוחדים לתורת ה' כפי מה שעוסקין בו כך נמשך המזון שלהם. ולפי שבמדבר היו פנוין לגמרי לעבודתו ית"ש בלי עסק אחר ונדמו למלאכים. אכלו המן. ומעין זה בש"ק ששובתין בנ"י מכל מלאכה ועוסקין בתורה זוכין לעונג שבת שהוא מעין המן ובמ"א כתבתי עוד מזה:



תרנ"ט

במדרש אז ישיר. הה"ד ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר כו'. משל לאשה שהיתה נדה והשלימה ימי נדותה וטבלה ושפחה מעידה בה. כן המילה מעידה בנו שנאים לומר שירה. השירה הזאת אין זאת אלא מילה דכ' זאת בריתי אשר תשמרו. דהנה בנ"י נבראו להעיד ולזמר גבורת הבורא. דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אבל בירור צורת איש הישראלי הוא בכח המילה והסרת הערלה ואז נקראו עם זו. ובמד' ויאמינו אז ישיר עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא דכתיב שירו לה' שיר חדש. ובאיזה זכות אומרים שירה בזכות אמונה. תשורי מראש אמנה כו'. פי' כי עיקר השירה היא לעתיד כמ"ש ישמח ה' במעשיו עתיד לשמוח. כי בעוד שיש תערובות רע בעולם. אין השירה בשלימות. כי עיקר פי' שירה הוא הבירור בשלימות כמו שעשה האלקים את האדם ישר. אבל בנ"י בכח האמונה יכולין למציא הארת השירה גם בעוה"ז. ובזכות אמונה הם נמשכים אחר הקב"ה. כמ"ש וצדיק באמונתו יחי'. והמילה מעידה על בנ"י שהם בני עוה"ב כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וחותם המילה הוא היו"ד שהוא ע"ש העתיד כמ"ש רש"י ישיר לעתיד כי יו"ד ע"ש המחשבה נאמרה. וכ' ואתם עדי נאום ה' ואני אל. ס"ת מילה. כי זה החותם שנתן הקב"ה באיש ישראל ובכח זה הוא יכול להעיד על הבורא עדות אמת. אמת הוא שאין לו השתנות והחותם של המילה הוא שהם זרע אמת בלי השתנות. ולכן נק' זאת שהוא בלי השתנות. וכן עם זו. ובעוה"ז דערלה שליט ומחפיא על ברית. אין העדות בשלימות. רק לזמנים כשיש גאולה מתגלה ומאיר הארת ברית קודש. וזה שמדמה לאשה. שלפעמים טהורה ופעמים היא נדה. ולכן אמרו במדרש כי בעוה"ז שירה חדשה לשון נקיבה שחוזרת ומתעברת כו'. ולעתיד יהי' שיר חדש. ליום שכולו שבת. ויתברר העדות על הש"י בשלימות:

עוד במדרש ויאמינו בה' אז ישיר. הה"ד נודע ה' משפט עשה. ששילם למצרים מדה במדה. בפועל כפיו נוקש רשע. לכן הגיון סלה. ע"ש. פי' כי האמונה זו הי' לדורות ע"י שראו משפט ה' בפועל כפיו נוקש שכל מה שעשו המצריים הכל הי' הכנה למוקש ומפלה שלהם. וזה נודע ה' שנודע עתה שכל הגלות והשיעבודים ששיעבדו עמנו. הי' הכל הנהגה מאת ה'. א"כ הגיון סלה. ויש לנו להודות לה' בכל עת אפי' בעת צרה וגלות. ולהאמין כי הכל הכנה מאתו ית"ש. ומזה נתברר לבנ"י על הים האמונה בשלימות. אז ישיר ויאמרו לאמר לדורות:



תר"ס

בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי. וכן הוא בחי' מרע"ה משה משה בלי פסיק כדאיתא בזוה"ק מיומא דאתיליד שרתה עמו שכינה. וז"ש כזרע גד לבן כי לבן הוא בלי שינוי גוונין וכן איתא במרע"ה ששימש בחלוק לבן. ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי. ולכן נק' עומדין. ובנ"י אחר יצ"מ נעשו כמלאכים שאין מקבלין שינוי. וזה עיקר יצ"מ לצאת משיעבוד הגוף. שעיקר השינוים באים מן הגוף. וכ"כ אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. כי כל השתנות בכלל מיתה כי עצם החיים אינו מקבל שינוי. ולכן דרשו לחם אבירים שנבלע באיברים. שגם אחר אכילה לא נשתנה המן להיות פסולת ככל מאכל ונבלע כמו שהוא. ולכן אחר שנפלו בנ"י ממדריגתם טפלו על המן שהוא לבן. לפי שנעשו בני השתנות ויצאו מבחי' לבן הנ"ל. ואיתא במדרש ויקרא בפסוק עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה לפי שהיא בת מלכים. כמו כן הנפש שהיא מלמעלה לא תמלא. אבל בנ"י אחר יצ"מ כ' אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. שניתן להם לחם מן השמים. ותמלא הנפש שהיא מן העליונים. וע"ד הרמז משל המדרש אפילו מאכילה מעדני עולם כו'. פי' אפי' היגעים בעבודת הבורא בחכמה האנושית כמו שהי' קודם קבלת התורה. מ"מ הנפש לא תמלא. חוץ בנ"י שקיבלו התורה מן השמים יכולין לפרנס הנפש בשלימות. לכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' בתורה כל נתיבותי' שלום. והוא עיקר הלחם מן השמים:



תרס"א

אז ישיר משה כו'. פי' אחר יצ"מ נעשו בנ"י כלים להעיד על הבורא. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. ובמדרש ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר חדש. פי' חדש שהוא לעולם בכח התחדשות. וא"י להיות נשכח מנפשות בנ"י. ולא לחנם קבעו לומר השירה בכל יום. וזו האמונה שהאמינו בנ"י כי הישועה הוא לדורות כמ"ש ויהי לי לישועה א' חז"ל הי' לי ויהי' לי לעתיד. וזו השירה והדבקות הי' נטוע בנפשות בנ"י מעולם. אך קודם יצ"מ לא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל. ואחר יצ"מ נתגלה זו התשוקה. וע"ז כ' נפשנו כצפור נמלטה. שהי' הרצון נאסר במצרים כענין שכ' הוציאה ממסגר נפשי להודות. וכן בכל ש"ק יש גאולה וחירות לזה הנפש והרצון. לכן הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן טוב להודות לה' בשיר ליום השבת:

ובמדרש נכון כסאך מאז. מאז ישיר כו'. דהנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. למענהו לעדותו. ובאמת כל הבריאה עדות על הבורא ית"ש. אבל הם ברמיזה בלבד. אבל אדם המדבר הוא עיקר העדות שמעיד בפה על הבורא שברא אותו ואת כל הברואים. ובמדרש בראשית יקוו המים כו' משל למלך שהושיב אלמים תוך פלטין שלו. והיו מעידין עליו ברמיזה ע"ש. והמדבר הוא מיוחד ביותר להעדות. אבל הרשעים חוטאין עוד בזה הכח כמ"ש שם המד' שהחזיקו בפלטין ואמרו שלנו הוא. ובנ"י ביצ"מ הוציאו זה העדות מכח אל הפועל. לכן נעשה להם ים ליבשה שהישוב בעולם הי' כדי להעיד עליו בפה כמדרש הנ"ל שמקודם הי' מים במים והיו מרמזין עליו אמר המלך כשיהיו פקחין על אחת כמה וכמה. ולכן עשה הישוב. והי' הכוונה על בנ"י שהמה המבררין תכלית הבריאה. וכ"כ השמים מספרים כבוד אל כו' אין אומר ואין דברים. רק הכל ברמיזה. והם רק לעורר אדם המדבר שיעיד עדותו. כמ"ש יום ליום יביע אומר שמעיר את האדם להעיד על הבורא. וכמו כן הוא בזמן. ששת ימי בראשית ברמיזה כמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ויום השבת הוא עדות בהתגלות כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. ובמדרש ויכלו עד ויכלו כבוד אלקים הסתר דבר ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. שבשבת מתגלה זה העדות בפה כמ"ש השבת וישראל מעידין זה על זה:



תרס"ב - ;תרס"ג

מפרשת המן. איתא במדרש שזכו בנ"י אל המן בזכות שהאכיל א"א ע"ה לחם אל מה"ש. באלוש ניתנה להם בזכות לושי ועשי עוגות. הרמז הוא כי זכו ונזדככו נפשות בנ"י להיות ניזונין מלחם שמלאכי השרת ניזונים בו בזכות אברהם שנזדכך כ"כ שהכין לחם למלאכים. כמ"ש והוא עומד עליהם כו' ויאכלו. שכל כך היו מעשי האבות בקדושה והשכינה שורה במעשי ידיהם. לכן אכלו המלאכים הלחם שלו. וכ' לכו לחמו בלחמי. שיש לחם מן הארץ הם התיקונים שצדיקים מתקנים בעוה"ז. ויש להם עלי' למעלה. וכמו כן הלחם יורד להם מן השמים. ולכן בשבת לחם משנה רומז על ב' לחם. כדאיתא בזוה"ק ביני ובין בנ"י שסעודת שבת מתענגים בו עליונים ותחתונים ע"ש פ' ויקהל:

ובמדרש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לכל א' לפי מה שמבקש ע"ש. ובוודאי הי' תשוקת בנ"י אל השמים ולכן ניתן להם לחם מן השמים ומקודם כ' עיני כל כו' נותן להם כו' אכלם. כי הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו. אבל לבנ"י ניתן להם הרצון לידע מה לבקש. וזה הרצון הוא הכלי שיוכלו לקבל אח"כ המזון כפי המבוקש. וזה הוא ברכת השבת שכ' בזוה"ק דכלהו ברכאין תלי' בי'. פי' שבימי המעשה נותן אכלם בעתם. ובש"ק נפתח השער הפנימי. והוא נותן הרצון בנפשות בנ"י כמ"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וזה שורש הברכות כיון שהקב"ה משביע לכל א' כפי מה שמבקש. ז"ש בשבת ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו:

בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:



תרס"ד

אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. דכ' מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. דרשו חז"ל למי נאה להלל. למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיך יתכן זאת. רק ברוח הקודש. כמו השירה זו על הים שנאמרה ברוה"ק. ובזה נתקיים אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. דכ"ב אותיות התורה אין להם סוף וחקר. שבהם נבראו כל עליונים ותחתונים. והם מתרחבים עדי עד. ועיקר הסודות בפנימיות האותיות ומלואיהם שאין להם סוף. וז"ש בכל פרשה בתורה וידבר כו' לאמר. פי' שאלה הדברים יתפרשו לצירופים וצרופי צירופים עד אין תכלית. זה לאמר שמפרשה זו יוצא פרשה אחרת ואחרת עד אין סוף. וכן כתיב בשירה זו ויאמרו לאמר. לפי שהי' ברוה"ק. ונעשה מזה פרשה בתורה. וכבר כתבנו כמו שכ' בפ' ויחי שהיא פרשה סתומה שהתחיל השיעבוד. מול זה השירה אחר הגאולה. שיש הפסק בין כל דיבור ודיבור. שהפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ולפי שבגלות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. הפרשה סתומה. וכשנגאלו נפתחו עיניהם ולבן של ישראל. וכמו כן נפתח להם הפרשיות שבתורה. וזה הרחב פיך ואמלאהו. הוא רומז למילוי ופנימיות סודות הגנוזין בהאותיות. וע"ז כ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. שניתן להם כח להשמיע כל תהלתו:

כתיב ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. שע"י ויאמינו. באו אל השירה. שנמשכו אחר דברי אלקים חיים וזכו לראות פנימיות הדברים. ומעין זה בש"ק שנק' סהדותא. וכל השובת בש"ק מאמין בבורא עולם. וכמו כן תלת סעודתי דמהימנותא שזוכין לאמונה בש"ק. לכן בשבת כ' טוב להודות לה'. וגם בו מתקיים הרחב פיך ואמלאהו שהוא נחלה בלי מצרים. וזכר ליצ"מ. ונפתח בו פיהם של ישראל ורוה"ק ע"י הנשמה יתירה:

אשירה לה' כי גאה גאה. גיאות הוא התרוממות. ובוודאי הקב"ה רם ונשא ומתגאה על כל. אבל כמו גודל התנשאות הקב"ה על כל. כמו כן מתרומם ומתנשא על כל בחי' הגיאות. שכל התרוממות על הנבראים אין בזה שייכות כלל לעצם כבודו א"כ הוא גאה ורם וגבוה על בחי' הגיאות. שכל הגיאות דבר שפל וכלא לגבי רוממותו ית"ש. ולכן כתיב גאות לבש שצימצם הקב"ה עצמו בהתלבשות שיוכל לקבל הגיאות על העולם. ובאמת הוא בעבור בנ"י כמ"ש על ישראל גאותו. שבשביל ישראל צימצם הקב"ה עצמו לברוא העולמות. ולהיות כביכול מקבל גיאות והתנשאות מן הנבראים. ובאמת האדם צריך לידע ב' הבחי' שהקב"ה הוא רם ונשא ונבדל מכל בחי' הגיאות הזה. וצריך ג"כ לידע שאחר כל זה הקב"ה מנהיג ומשגיח על כל. ומקבל גיאות מן העליונים ותחתונים כמ"ש שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ויתכן ג"כ לפרש כי גאה גאה בלשון אף. אע"פ שגאה על הגיאות. אעפ"כ אשירה לה' כי שניהם אמת. וע"ז מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. הא' רומז על הנעלם. גבוה מעל גבוה. והח' והד' על ד' רוחות. והאויר וז' רקיעים. לכן צריכין לקצר בא' ולהאריך בד' כמ"ש בספרי קודש. והם ב' בחי' גיאות. וזה גאה גאה: