שפת אמת/יתרו

יתרועריכה

תרל"ב

בזוה"ק שבת כללא דכל אורייתא כולא כו'. וכן בגמ' הכופר בשבת הוי מומר לכל התורה. כי קבלת התורה ועשרת הדברות הי' קיום כל העולם כמ"ש חז"ל הששי כו' כמ"ש מו"ז ז"ל כי עשה"ד נגד עשרה מאמרות כו'. וכמו האדם שנכנס בו מקודם יצה"ר ואח"כ בא יצ"ט שהוא תיקונו. וכמו מקודם תהו ובהו כו' כן הי' עש"מ קרובים אל הטבע. עד שהי' עשרת הדברות להתחדש ולתקן חיות של העולם כנ"ל להיות נגלה ומבורר כי רק ממנו ית' בכח התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה כו'. ואיתא כי התורה החזירה נשמתן של ישראל שפרחו בשעת עשרת הדברות. וז"ש תורת ה' כו' משיבת נפש כו' ע"ש במדרש. והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז. וזהו משיבת נפש לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו. כי נפש מדרגה תחתונה כמ"ש בזוה"ק שיש נר"נ כו'. והוא ממש בחי' השבת דכ' בי' וינפש. שיש עלי' לכל נפשות ישראל אליו ית'. והיינו שיש נ"ר להש"י מעבודת בנ"י. וממילא נמשך חיות מחדש לבחי' נפש כנ"ל. כי נודע שע"י שבת נמשך חיות לימות החול שיש להם קישור ודיבוק בשורשן ע"י השבת כמ"ש בפ' הקודמת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית. וכ' וינח ביום השביעי ע"כ ברך כו'. ולכאורה אדרבא כיון שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך. אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד. רק כי הוא טעם איך יכולין בנ"י לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית'. כי וינח כו' ע"כ ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם שזה פי' ברכה:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה:

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור. כמ"ש בזוה"ק. ומובן גם לכל אדם כי הקול בפנימיות מהדיבור. שמתחלק לפרטי דברים. והנה בנ"י זכו במעשיהם וקבלת מלכותו. לשמוע קול הש"י. וזה ג"כ זכור ושמור בדיבור אחד. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי שמירה צריך בבחי' דיבור הנ"ל שנעלם תוך מעשה בראשית. וכפי השמירה זוכין לזכירה הוא מקום שא"צ שמירה כנ"ל:



תרל"ד

עושי דברו לשמוע בקול דברו. מעיקרא עושי והדר לשמוע כו'. כי בנ"י מעוררין דבר ה' שיש בכ"מ. וכתיב כמה פעמים שמוע תשמעו בקולי. מכלל שיש קול הנשמע תמיד. והיא התורה שנברא בה כל הבריאה. וכפי מעשי האדם שנמשכין אחר דרך התורה. וכמ"ש כל אשר דבר ה' נעשה. פי' שנתברר להם שכל המעשים יש בהם כח דבר ה'. והוא המחי' כל. כן נתגלה להם דבר ה' והוא עשרת הדברות. דכ' וידבר כו' לאמר. פי' שעשרה מאמרות הם בכלל. ועשרת הדיברות היו תיקון העשרה מאמרות. ואחר יציאת מצרים נתגלה זה הקול והדיבור עד שגם יתרו שמע. כי הוציא כו' הוא טעם שלאשר יצאו בנ"י ממצרים נתגלה קול התורה. וכן בשבת ניתן תורה. לאשר כי בשבת מתבטלין מכל המלאכות והוא תיקון המעשה לכן כתיב זכר ליצ"מ. כי בשבת מתעורר בחי' יצ"מ כמ"ש המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ולכן נפתח זה הקול בשבת. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. לכן איתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע:

במדרש לקחת מתנות בלקיחה במתנה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' עמ"ש יגעתי ומצאתי. פי' כי א"א לזכות ע"י היגיעה רק בדרך מציאה. פי' כשהקב"ה רואה יגיעת האדם לש"ש. נותן לו במתנה כו' ודפח"ח. וכן י"ל כאן כי בוודאי האדם מצדו צריך ליתן את כל נפשו ומאודו בעבור התורה. ומ"מ א"צ לתת מעות כי העיקר הרצון. ומי שיש לו זה הרצון באמת אדרבא נותנת לו התורה חיים בעוה"ז ובעוה"ב:



תרל"ה

הקדמת יתרו קודם קבלת התורה. נראה כי עמלק רצה להרוס מתן תורה. וע"י יתרו ניתקן מה שקילקל עמלק כדאיתא במדרש לץ תכה ופתי יערים כו'. דהנה מתן תורה הי' לתקן מעשה בראשית. כמ"ש ב' אלפים תהו. ובמתן תורה ניתקן העולם. ובאמת יש להבין למה עשרה מאמרות קיימים לעולם. וכל הבריאה קיימת במאמרו ית'. ועשרת הדיברות צריכין ג"כ להתקיים. רק שהוא חסרון המקבלים. והנה בנ"י מסרו נפשם לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע. רק כל האומות היו צריכין לבטל עצמם לבנ"י. והי' ניתקן הכל. ובאמת נתבטלו כדכ' שמעו עמים ירגזון. לבד עמלק. אף שהבין גדולת בנ"י וממשלת השי"ת. עכ"ז בא וילחם ומסר נפשו ע"ז לרעה. ולכן הקב"ה ימחה את שמו. ויתרו תיקן שכל האומות נמשכו אחריו. ולא אחר עמלק. ובוודאי כל הקילקולים שנעשה אח"כ בעגל. הכל הי' ע"י עמלק הרשע ימח שמו:

ומאמר אנכי ה' אלקיך הוא קיים לעד. כי איננו ציווי כמו לא יהי' לך ושאר הדיברות. כי זה מאמר הש"י שהוא מיוחד להיות אלקי ישראל. ולכן כ' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' כיון שבכל אופן אני אלקיכם. לכן יותר צריכין לשמור עצמם כמ"ש המכעיסים אותי על פני. ומלכותו ית' הוא נמסר ביד בנ"י. פי' כפי מה שהם מקבלין ע"ע עול מלכותו ית' כמו כן נתגלה כבוד מלכותו על כל הנבראים. שאלקותו ית' נמשך לכל ע"י בנ"י. וז"ש אנכי ה"א כו'. וכ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כו'. פי' שהם הממליכים אותו יתברך. כמשל שרים גדולים שהם מעמידים את המלך. כן כביכול בנ"י הם ממליכים אותו ית"ש על כל הנבראים. וכפי מה שקיבלו בנ"י עמ"ש במתן תורה כן הי' בכלל הבריאה. וכמ"ש בגמרא שגם האומות יודעין כי הקב"ה שליט על הכל וקראן לי' אלקי דאלקיא. ולכן ניתקן כלל הבריאה. לבד עמלק ימ"ש שלא הכניע עצמו. ולכן לא יהי' לו תקומה לעתיד. ולכל האומות יהי' איזה ניצוץ ואחיזה בקדושה. וז"ש ראשית גוים עמלק. פי' שלקח לו הראשית שכפר לגמרי בעיקר. ולכך אחריתו עדי אובד. משא"כ שאר האומות כנ"ל. ולכן צריכין לשנוא את עמלק. כי לולא הוא הי' ניתקן הכל כראוי כמו לעתיד. ועל ידו אין הכסא שלם כו'. לכן מחה אמחה כו':

מה שנאמר בשבת זכר ליצ"מ ובדיברות אחרונות נאמר וזכרת כי עבד היית במצרים כו'. דהנה איתא אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב הקב"ה כנס"י יהי' ב"ז. ואין מובן ולמה אין לש"ק ב"ז הלא נוכל לזווג יום ששי לשבת כמו ליום חמישי. אבל הפי' כי ימי בראשית הם ימים עליונים. ואין התחתונים יכולין לקבל הארת הימים רק ע"י אמצעי. שיש לכל יום לבוש והוא בן זוגו של אותו יום. לבד ש"ק שאין לו לבוש. וע"ז אמרה שבת לי אין ב"ז. וח"ו יוכל להיות קילקול ע"י עולם השפל הזה שמקבלים בלי לבוש. וע"ז הי' התשובה כנס"י יהי' ב"ז. כי בנ"י יכולין לקבל בלי לבוש. וזה ע"י יצ"מ כמ"ש במ"א. כי כמו שהקדושה נעלמת מהתחתונים ע"י גודל עומק רום. כמו כן תחתונים בגודל שפלות מעשיהם מתרחקים מהקדושה. ובנ"י כפי מה שמתרחקים מגשמיות ויצאו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כפי כן נתקרבו אל הקדושה. [וזה פי' ב' עולמות. עוה"ז ועוה"ב כמ"ש במ"א. וגם ש"ק הוא מעין עוה"ב]. ולכן בנ"י יכולין לקבל השבת. והם עצמם השמירה מהאומות שהשבת מתלבש בבנ"י כנ"ל וז"ש כנס"י יהי' ב"ז. ולכן עכו"ם השומר שבת חייב מיתה. כי א"י להתקרב אל השבת והוא אצלו כמו עבודה זרה. וז"ש וזכרת כי עבד היית. שע"י יצ"מ יכולין בנ"י לקבל השבת. והוא זכר ליצ"מ. וכן כתיב וזה לך האות כו' בהוציאך כו' תעבדון כו' האלקים על ההר הזה. שקבלת התורה אות ליצ"מ. כי לא היו יכולין להתקרב להשי"ת קודם יצ"מ. וכן שבת שהוא התקרבות להש"י כמ"ש בשבת ניתנה תורה כו' הוא זכר ליצ"מ כנ"ל:

[מבוקר עד ערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'. וקשה א"כ מה אמר יתרו נבול תבול כו'. אך אמת כי גם במצות פשוטי בני אדם לעשות דין ומשפט בין איש לרעהו. אם הוא באמת הוא דבר גדול. ונאמר עליו מבוקר עד ערב. שמתקשרין עי"ז כל העולמות וממשיך האמת עד דרגא תחתונה. והוא באמת נחמה לדיינים העוסקים בצורכי ציבור שנאמר בגמרא ומד' שעי"ז באין לביטול תורה רק שגדולה מצוה בשעתה. אבל מדרגת מרע"ה שנאמר עליו כל עליותיו בהשכמה היו הוא למעלה מזו המדרגה מבוקר עד ערב. ועצת יתרו הי' אליו לפי מדרגתו. ובס' אוה"ח פי' וצוך אלקים ויכלת עמוד. שעי"ז יהי' פנוי לקבל מאמר אלקים ע"ש בדבריו הקדושים. וכ"כ בתרגום יונתן. עכ"ז ראינו כי לא הוטב העצה בעיני מרע"ה. כי בודאי אם הי' נשאר כן. הי' מרע"ה מתקן הכל להיות נמשכין כל בנ"י אחר מדרגתו. כמו שהי' שליח להוציאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כן הי' בכחו ג"כ להמשיך כל בנ"י אחריו. אבל נראה כי גם זה הי' בעצת עמלק הרשע. שע"י שהוקרו בנ"י מכוחם במלחמת עמלק ימ"ש. לא היו יכולין להמשך אחר מדריגת מרע"ה. וראי' לדבר שבמלחמת עמלק סילק מרע"ה עצמו ושלח את יהושע כנודע]:

אשר הוצאתיך כו'. ומקשין מדוע לא נאמר אשר בראתיך. אכן לברר מאמרם ז"ל גדול המחטיא האדם יותר מן ההורגו שהמחטיאו מוציאו מעוה"ז ועוה"ב. וכמו כן גדול מה שהוציאנו הש"י ממצרים. שע"י הבריאה אין האדם יודע אם יהי' סופו לטוב. אבל בהוציאנו ממצרים מובטחים בנ"י כי מיוחדים הם אליו ית'. וגם נראה להודיע כי כל אשר עובר על האדם תמיד בעודו בבחירתו. עכ"ז הכל הוא מהשי"ת בלבד. כי בוודאי בריאת האדם יודעין הכל שהוא מהשי"ת למעלה מהטבע. אבל מה שצריכין בנ"י לידע. כי כל החיות שנמצא בעולם הוא מהשי"ת שמחדש בכל עת ורגע. כללי ופרטי כל המעשים. וגם עבודת בנ"י והתקרבותם להש"י הכל מאתו הוא. ועדות לזה יצ"מ. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. והנה ידיעה זו נשאר בבנ"י כמ"ש לעיל כי מאמר אנכי הוא הבטחה ג"כ. ואפשר לפרש מ"ש חז"ל בבנ"י שהקדימו נעשה לנשמע וקילקלו נעשה. הזהרו בנשמע. י"ל כי נשמע הוא מה שהקב"ה משמיע לבנ"י. וא"צ לזה מעשיהם רק לקבל ולהאזין. והוא קבלת מלכותו ית' שנאמר שמע ישראל כו' ה' אחד. שזה הוא רק הביטול אליו והוא מאמר אנכי כנ"ל ועשי' הוא כל המצות. ולכן הקדים אנכי לקבל מקודם עמ"ש ואח"כ עול מצות כמ"ש חז"ל. אבל מקודם הי' רצון בנ"י להקדים מעשיהם. ולכן נאמר מקודם אם שמוע כו' ושמרתם כו' בריתי כו'. קודם מאמר אנכי. כי היו מוכנים להקדים נעשה לנשמע. אבל בעת הדיברות אמר הש"י כמו שראה שלא יוכלו להתקיים בזה. ושמע ישראל הוא לשמוע קול זה של אנכי ה' אלהיך. כי לא פסק זה הקול. וע"י שמיעה זו זוכין אח"כ לעשי' כמ"ש אח"ז ואהבת והי' א"ש. [וכן הוא בפרט קודם עשיית כל מצוה. כפי מה שמקדימים קבלת מלכותו יתברך מקודם. יכולין לקיים המצוה כראוי והוא ברכת המצות]:



תרל"ו

במדרש ה' עוזי ומעוזי כשקרעת לנו הים אמרנו עזי וזמרת כו'. כשנתת לנו התורה שנק' עוז בא יתרו כו'. דהנה כ' תנו עוז לאלקים ע"י גאותו ועוזו בשחקים. שבנ"י מוסיפין כח כביכול להקב"ה. ופי' הענין דעוז היא התורה שהיא הנהגות כל המעשים ע"פ גזרות המקום ב"ה. ושלא יצא שום דבר קטן וגדול ממשפט וחוקי התורה. לכן נק' התורה עוז. אבל ראינו כי הקב"ה נתן הבחירה בידי אדם לעשות ככל אשר יחפוץ. והענין ע"פ דברי חז"ל ע"פ אנכי ה"א קבלו מלכותי. אח"כ גזירותי כו'. פי' שאין זוכין לתורה רק ע"י הקדמת עול מלכותו ית'. ואמת כי זה הכח ניתן לבנ"י שיוכלו לצאת מן הבחירה להכניס עצמם תחת עול מלכותו ית"ש. וזה ה' עוז לעמו יתן. וכשנתגלה ע"י בנ"י ביצ"מ כבוד מלכותו ית' כי גאה גאה. עי"ז זכו לקבלת התורה. ז"ש על ישראל גאותו שבנ"י משכו עליהם גיאותו של הקב"ה. ובאו לבחי' ועוזו בשחקים. וכ' ה' מלך גאות לבש כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. פי' על ידי שנתגלה מלכותו והתלבשות כבוד גאונו. עי"ז עוז התאזר. כי אחר שמקבלים מלכותו גוזר עליהם מצותיו ומשפטיו. וזה תיקון העולם. דאנשי כנה"ג תיקנו ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרשנו אומר ועושה הוא עשרה מאמרות. גוזר ומקיים עשרת הדיברות. פי' שהתורה היא תיקון כל מעשה בראשית. וביאור הענין דכ' ששת ימים עשה ה' כו' וביום השביעי שבת כו'. ואיתא באוה"ח הקדוש כי הקב"ה נתן כח הבריאה על ששה ימים. ובש"ק חוזר הארה חדשה על קיום ששה ימים אחרים ע"ש פרשת בראשית. והן הדברים אשר דברנו כי קיום הנבראים הם ע"פ משפטי התורה וסדר המיוחד לכל הדברים בשורש העליון והוא בחי' השבת. לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. פי' שהתנהגות כל העולם במשפטי התורה. הוא ענין השבת. ובימי המעשה עבודת האדם לקבל עול מלכותו ית'. וכפי הכנה זו זוכה בשבת לתורה. והוא ענין פריסת סוכת שלום שהקב"ה פורס עלינו בשבת. כי שלום הוא במקום שאין מחלוקת. כמו שמתגלה בשמים כבוד מלכותו ית' בלי סטרא אחרא כלל. כדאיתא ולית שולטנא אחרא בכ"ע. ואף כי ראינו שיש גם לאיש ישראל בחירה לעשות כרצונו בשבת ג"כ. מ"מ זה הוא חילול שבת וודאי שע"י העבודה מגרש עצמו משורשו ואינו תחת סוכת שלום הנ"ל. אבל מיוחדין הם בנ"י תחת סוכת שלום בש"ק. ובגמ' דרשו כ' זכור כו' יום השבת גז"ש מזכור דיצ"מ בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום. א"כ נראה כמו שם הפי' שבכל ט"ו בניסן מתעורר עצם היום ביצ"מ. כמו כן בכל שבת מתעורר עצם היום דנתינת התורה. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. פי' כי השי"ת נותן התורה תמיד. כדכ' ולא פסק. רק שבש"ק מתקרבין בנ"י לשמוע הקול. והוא ענין קבלו מלכותי אח"כ קבלו גזירותי כנ"ל:

ואיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי'. אלא כל ברכאין דעילאי ותתאי בשביעאה תלי' כו'. פי' שהשבת נותן ברכה לכל הששה ימים. אמת שהקב"ה מחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב. אך הוא ע"י השבת. ובטובו הוא השבת שנא' בו טוב להודות לה'. וכ' מה רב טובך אשר צפנת כו'. כי הקב"ה ברא העולם בטובו ית'. וכל האורות אשר הי' ביכולת הששה ימים לקבל השפיע להם. והשאר נשאר בשורש העליון. ומאותו השורש מחדש בכל יום מ"ב. וזה טוב הצפון שהוא למעלה מהשגה. וא"י לבוא לשם. זה ענין צפנת ליראיך. שרק היראים שכן דרכם לבטל כל רצונם להתדבק במה שלמעלה מההשגה. הם זוכין לזה האור. ולכן בש"ק שמתגלה זה הטוב הצפון. לא אשתכח בי' מנא. שהוא השפעה המושגת לאדם. ושבת הוא ברכה לימי המעשה. פי' אם זוכין בימי המעשה בא ברכה מן השורש. וכן הי' רצונו ית' שכל ששת ימים תעבודו ויזכו עי"ז לברכת השבת. וכן תמיד בכל שבת נמשך ברכה מהשורש טוב הצפון לששת ימים. עד שיזכו בנ"י במעשיהם לעשות כל השבת ברית עולם. פי' להמשיך כל ההארה מהשורש לכל הימים ואז יהי' יום שכולו שבת לעתיד לבוא ב"ב אמן. לכן נאסרו בשבת כל המלאכות. כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. כדאיתא בזוה"ק. כי בימות החול הוא עבודת האדם רק לשעבד הגוף להנשמה להתקרב להקדושה. ובש"ק הוא רק להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה הבא לנשמה משורשה:

בפסוק ששת ימים תעבודו ועשית כמ"ל. פירש"י שיהי' כאילו כמ"ל עשוי'. פי' שעי"ז נעשה ונגמר באמת כל מלאכתך. עי"ז שמניח חפיציו בעבור שביתת השבת. ופשט הפסוק כי הש"י נתן יום השבת למנוחה שכל העבודות המוטלין על האדם יעשה רק בימי המעשה. ובש"ק א"צ עבודה בשום דבר אף במלחמת היצה"ר. דכ' ששת ימים תעבוד. ואם היינו מקיימין העבודה כראוי. אז ויום השביעי כו' לה'. ומה שאין מרגישין המנוחה כראוי בשבת. הוא ע"י חסרון עבודה בחול. כמ"ש מי שטרח בע"ש כו'. אעפ"כ כשבא שבת ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועי"ז שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. וע"ז איתא בע"ת בשעתא חדא וברגעא חדא. מתקנין הכל. וע"י אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נא' ועשית כל מלאכתך. שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול כנ"ל:

באבן עזרא הקשה על לא תחמוד. ותי'. ע"ש. אבל באמת נראה כי אף שיש חמדה לעניני עוה"ז. אך התשוקה צריך להיות באדם לקיים מאמר ה'. וזאת החמדה תגבור נגד כל החמדות שבעולם. ועל זה נאמר בטל רצונך מפני רצונו. ואפשר זה בא אחר קיום מ"ע באהבה. אך מקודם כ' סור מרע כפשוטו מגזירת המלך כדברי א"ע הנ"ל והבן:



תרל"ז

במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' ביום צרה אליך גוים יבואו כו' באתה רחב יתרו כו'. כי הנה כל גלות שבנ"י נכנסין בה. הוא רק כדי להוציא ניצוצות קדושות שבתוך האומות. כדכ' במד' ע"פ אם ערבת לרעך כו'. שבנ"י הם ערבים במה שקיבלו התורה לתקן כל העולם גם האומות מה שנמצא בהם טוב. ולולא עמלק הרשע ימ"ש שעירבב אותנו. בוודאי הי' מתקנים כל הבריאה. ולכן יתרו שרצה להתדבק באמת נתקרב. ובמד' תנחומא ע"פ לריח שמניך כו' ראשונים ריח שירה שרו לפניך ואנחנו לא הנחנו לשון של שבח שלא שרנו לפניך. פי' כי בנ"י מתקנים כל הלשונות ע"י התורה שמתפרשת בשבעים לשון כו'. וכ' וישמע יתרו והוא ע"י שהכניסו בנ"י הארת הקדושה בכל הלשונות כי וודאי יתרו לא נתדבק בלשון הקודש קודם הגירות. והבן כי קצרתי:

ובמדרש שמעו כו' בית יעקב כו' אבדתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. ומביא ראי' מדיתרו שמע ובא. מכ"ש שאיש ישראל צריך להתפעל בשמוע קול תורה. וביאור הענין דבנ"י הקדימו נלנ"ש. פי' שאין התקרבות בנ"י ע"י השמיעה שנתבטלו כמו יתרו שמע ואתכפיא כו'. אכן בנ"י הם באמת מיוחדים בשורשם להתורה. א"כ למה אמרו ג"כ נשמע. והי' זה כדי לתקן הפחותים שבישראל שצריכין להתקרב על ידי השמיעה. וגם לרבות האומות שיתקרבו ע"י השמיעה. אכן אחר שקילקלו נעשה והוא שע"י החטא נתגרשו משורש אחיזתם צריכין להתקרב ע"י השמיעה כמו האומות. ולהוסיף ביאור ע"ז כי באמת בנ"י הם מיוחדים להתורה. כמאמר אורייתא וקוב"ה וישראל כלהו חד. א"כ א"צ להתפעל ע"י השמיעה כנ"ל. אמנם אמרו נשמע ג"כ. כי בוודאי אין שיעור למדרגות התורה. והנה יש גבוה מעל גבוה. והוסיפו נשמע ג"כ. פי' שיוכלו עוד להשיג ע"י השמיעה מה שלמעלה מהשגתם. והנה בזכות זה זכו שגם אחר שחטאו וקילקלו נעשה. נשאר להם להתדבק ע"י השמיעה. והגם שבנ"י צריכין להתדבק מעצמותם לא ע"י השמיעה. שזה הענין מיוחד לאומות. כענין וישמע יתרו. רק ע"י שהוסיפו נשמע לש"ש כנ"ל וגם כדי לקרב הרחוקים. עי"ז נשאר להם תיקון אחר החטא בנשמע כנ"ל:

זכור את יום השבת לקדשו ש"י תעבוד וע"כ מלאכתך. רש"י פי' שיהי' כאלו כ"מ עשוי'. ובאוה"ח פי' שהוא ברכה שבששת ימים תוכל לעשות כל מלאכתך ולא תצטרך לעבודת יום השבת ע"ש. והאמת כי זאת הברכה היא עי"ז שנעשה בעיני האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. ואינו מהרהר אחר מלאכה בעבור רצון המקום ב"ה. על ידי זה נעשה מלאכתו באמת באין מחסור. וזהו בהקדמת זכור את יום השבת לקדשו. והנה הזכירה הוא בחול. כי בשבת הוא עצם היום. רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת. ועי"ז ניתוסף ברכה בהמעשים. פי' שגם בימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות. מ"מ צריך שיהי' השתוקקת האדם להשבת. שיהי' עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה. ומכ"ש להיות מוכן לבטל מעשהו. שיהי' כאילו מלאכתו עשוי'. אם הי' רצון המקום שישבות ממלאכה מבטל עצמו מלהרהר אחר מלאכה. ובזוכרו זאת יש ברכת השבת במעשיו. וזה ענין כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ושמירה הוא השתוקקות להשבת כמו שמר את הדבר:

במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם. וכן בכל ענינים כדלעיל פ' שמות וארא. כי כל אלה המה מדרגות זו למעלה מזו. כי בוודאי מי שהקב"ה מתנהג עמו במדה"ר. יש לו שייכות במקום הזה שאין שם המדה לפי שכר מעשה האדם. אמנם למצוא שייכות לזאת המדרגה הוא ע"י יגיעה רבה ויראת ה'. שמזה זוכה אח"כ למדת הרחמים. שהוא עיקר התורה. שע"ז נאמר במתנה נתנה. וזה לקחת. ואח"כ מתנות כנ"ל:



תרל"ח

במדרש רעך ורע אביך א"ת כו'. כי אם הי' בכחן של בנ"י להתמשך לגמרי אחר מעשה האבות הראשונים אשר כל מעשיהם היו בדביקות עליון עד שהאבות הן הן המרכבה. ובנ"י היו מוכנים לזה אחר יצ"מ וקי"ס. והי' ניתקן כל העולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון. אך ע"י החטא שכ' ברפידים שרפו ידיהם וניטל מהם אותו הדביקות. ואז אם עזבת תן דעתך כו' שמיד ויבא עמלק. והיו צריכין עצות איך לעמוד נגד הסתרות ע' אומות בעוה"ז. מאחר שנפלו קצת מדביקות שלמעלה מהטבע כנ"ל. והשי"ת הזמין להם שמיעת יתרו אשר ביטל כח האומות במה שהכיר ואמר עתה ידעתי כו'. ואיתבר ואיתכפיא. והי' תבירא לסט"א כמ"ש בזוה"ק. לכן נאמר עליו עשית חסד עם כו' בנ"י בעלותם ממצרים כו' ע"ש:

ובמדרש ה' עוזי ומעוזי כו'. פי' לבד כי הש"י עוז לבנ"י כמ"ש עזי וזמרת יה. אך גם זאת אשר הם מתחזקים ומתאזרין בו ית'. הם ג"כ בעזר עליון. וז"ש עוזי ומעוזי כלומר מה שאני מחזיק במעוזך גם זה מאתך. ולכן הש"י נתן לבנ"י התורה שנק' עוז. שע"י דרך התורה ומצות יכול אדם להתדבק בכח עליון. לכן נק' התורה עוז. והנה באמת בנ"י מצד עצמם מוכנים להתדבק בבחי' עזי וזמרת יה שהוא דביקות עליון ממש בלי עצות תורה ומצות והוא בחי' האבות כנ"ל. ה' עוזי. אמנם הש"י רצה לזכות כל העולם באמצעיות בנ"י. ולכן הי' סיבה שיהיו בעוה"ז ושיתדבקו במעוזם ע"י התורה ומצות כנ"ל. כדי שעי"ז יתקרבו גם הרשעים י). וז"ש ומעוזי כו' אליך גוים יבאו. וכ"כ שמן תורק שמך ע"כ עלמות כו'. פי' שע"י כח תורה ומצות שמביאין הארה גם במעשים גשמיים. עי"ז מריחים אנשי אמת שבאומות ג"כ כח הקדושה ומתגיירין:

במדרש עלית למרום שבית שבי. כי עיקר שכינה בתחתונים. נמצא מה שהתעכבה התורה למעלה. הי' נק' שבי. ועתה חזר מרע"ה והחזיר התורה לתחתונים. כמו שהי' מוכן להיות מתחילת הבריאה. והנה התורה מוכן לבנ"י כאשר הם מתוקנים. כי התורה היא דרך אמת והנהגה אמיתית. לכן כשבנ"י עומדין במדריגת האמת. הם מוכנים ממילא לתורה. וז"ש בלקיחה ניתנה לו. אף שהיא מתנה. מ"מ כך נברא העולם. שע"י תיקון המעשים שיש לתחתונים דבקות בשורשן. ממילא התורה ניתן להם במתנה. לכן ע"י תשובה זוכין לתורה. וז"ש עלית למרום שהוא בחי' תשובה. ולכן ניתנה תורה בשבת כמ"ש במ"א:

זכור את יום השבת לקדשו. שע"י הזכירה ניתוסף קדושה לשבת. פי' שורש השבת מאוד נעלה. אבל כפי מה שזוכרין בנ"י ושומרין עצמם כל ימי השבוע מכל טומאה ודבר רע כדי שיהיו מוכנים לקבל השבת בטהרה. עי"ז יכולין להמשיך שורש הקדושה ליום השבת שבעוה"ז ממש. ואיתא כבדהו בכסות נקי'. כי שורש נשמה יתירה שיש לכל איש ישראל בשבת צריך גוף קדוש וטהור שהוא הכסות והמלבוש לרוח הנשמה שבקרבו. ובאמת זה תלוי בימי המעשה כמ"ש ש"י תעבוד ועשית כל מלאכתך המוטל עליך. ואז ויום השביעי כו' אעפ"כ כשבא שבת ואדם משתוקק לקבלו בטהרה. אז ברגע א' כאילו מלאכתך עשוי' כמ"ש רש"י:



תרל"ט

במדרש רעך ורע אביך א"ת כו' ע"ש. לץ תכה ופתי יערים כו'. כי בוודאי כל סמיכות ענין יצ"מ ועמלק ויתרו א' הוא. דכ' על יתרו עשית חסד עם כל בנ"י. והענין הוא דכ' ברפידים שרפו ידיהם. כי לא יוכל האדם להיות מוכן למלחמה תמיד. ורצון הבורא ית' הי' להיות כל האומות בטלים לבנ"י. והי' תיקון גמור בקבלת התורה. לכן ביצ"מ וקי"ס כ' שמעו עמים ירגזון והי' גם עמלק בכלל. אך ברשעתו בא להלחם. אף כי ידע כי עוקר עצמו מן השורש מסר נפשו לרעה. לכן יש לנטור לו איבה לעולם. ומה שקילקל עמלק בא יתרו ותיקן. ע"י שהכניע עצמו חזרו האומות להתבטל לבנ"י. ובוודאי אם לא הי' שום חלישות כח לבנ"י. לא היו צריכין לסיוע זאת. [והיו דביקין כולם במרע"ה ולא היו צריכין לעצה של יתרו ואתה תחזה כו'. והי' תיקון הכולל] אבל על ידי שרפו ידיהם היו צריכין להיות להם סיוע ע"י שכנים. וזה נוהג בכל איש ישראל שע"י שירים של ימי אהבה יכולין להחיות עצמו גם בימי השנאה כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. וזה ענין יתרו. דאי' במדרש לריח שמניך כו' ע"ש בשה"ש. כי מרוב עבודת בנ"י נמשך הריח גם לאומות שא"י לקבל גוף הקדושה רק ריח טוב. ובמתן תורה אף שהדיברות היו לבנ"י. מ"מ ע"י שזכה העולם לקבל חבלים אלו. נכנס בכל הברואים רוח טהרה. וכמו כן באדם עצמו [*עולם] קטן שכולל הכל. ועיקר תורה ומצות הם בנפש האדם. אבל הגוף מקבל ג"כ ריח קדושה וטהרה. משל הנכנס לחנותו של בושם אע"פ שלא קלט. ריח טוב קלט. ושיריים הללו של הגוף נשארין להתחזק גם בימי נפילה וירידה כנ"ל. וז"ש רעך כו' אל תעזוב ואז א"צ לשום סיוע. וזאת הי' מדרגת אבות עולם. ואם עזבת צריכין להשמר תמיד. וצריכין לקבל עצות משכן קרוב כו'. וכמו כן אברי הגוף שכנים להנפש כנ"ל. וע"י שבנ"י מתחילה קבלו עליהם על מלכותו ית' לפנים משורת הדין. עד שנתקרבו גם האומות מריח העודף כנ"ל. עי"ז אף שנפלו אח"כ ממדרגתם הי' להם עצות מרחוק כנ"ל:

בפרש"י ועשית כל מלאכתך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי'. ולא תהרהר אחר מלאכה. ובמ"א כ' רש" מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' להיות רצון האדם להשאר במנוחת השבת. ושלא יצטרך לחזור לעבודת ימי המעשה. ובאוה"ח כ' כי הבורא ית' נותן בש"ק חיות לימי השבוע. וקיום העולם בכל שבת מחדש על ששת ימים בלבד. ע"ש כאן ובפ' בראשית. וכמו כן צריך להיות עבודת האדם רק לששת ימים. רק אחר שבת חוזר למלאכה על ששה ימים בלבד. ובאמת ע"י התשוקה והרצון לקבלת השבת יוכל להיות נעשה ונגמר כל מלאכתך כמ"ש בע"ת בחילא סגי בשעתא חדא ורגעא חדא מתקנין הכל ע"ש. לכן איתא שיש רשות לאדם לרוץ ברה"ר בע"ש בה"ש. והבן זאת:

והנה השבת הוא משל לעוה"ב. וכפי מה שיוכל האדם להתקרב לקדושת השבת כן יש לו שייכות לעוה"ב. לכן צריך האדם בכל שבת לעזוב כל עניני עוה"ז ולזכור עצמו שצריך להכין עצמו לשבת הגדול היינו לעוה"ב. לכן צריכין לשוב בתשובה בעש"ק כמו קודם הסתלקות האדם מעוה"ז וע"י השתוקקות אל השבת כמ"ש:

בפסוק וכל העם רואים א"ה כו'. פי' כמ"ש אנכי ה' אלקיך. שראו בנ"י כ"א את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל א'. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר:

איתא במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נזדעזעו כל הברואים. כל אחד סבר שאליו הוא מדבר כי הוא אלהי כל הברואים. וכשאמר אשר הוצאתיך מא"מ ידעו שלבנ"י הוא מדבר כו'. פי' וודאי הכל אמת כי דיבור ה' אלהיך הוא לכל הברואים. אבל זה הכח ניתן לבנ"י שבאמצעיות מעשיהם ימשכו מלכותו ית' על כל הברואים. וזה צריך כל איש לידע כי צריך להמליך הבורא ית' על כל. והיינו דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. פי' אף כי הבורא ית' הוא מלך עולמים. אבל כך הי' רצונו ית' שיהי' מתפשט כח מלכותו על הכל ע"י בנ"י שהם ימליכוהו [ועיין במד' פ' תצוה המשל (למלך) [לחכם] שציוה לאשתו כו' ע"ש]. וז"ש ממלכת כהנים שממילא הם שרים כמ"ש רש"י כהנים שרים ע"י שנמשך הכל על ידיהם הם ראשונים למלך כנ"ל:



תר"מ

במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי הש"י בחר לו בנ"י לחלקו. והי' עולה עה"ד כי עי"ז נתרחקו האומות. אבל באמת אדרבא זו עצה עמוקה של הבורא ית' לקרב כל האומות אליו ית' ע"י בנ"י. ובנ"י מבינים זאת והם חפצים לקרב הכל אליו ית'. לולא הרשעים שמעכבין כמ"ש ויבא עמלק. ויתרו שבא קרבו אותו בכל כחם. ה' עוזי תקפן של בנ"י. ומעוזי שמסר העוז לבנ"י. שיהי' התוקף בידם בכח התורה שמסר להם. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן. כיון שהם שלוחים לקרב כל הברואים אליו ית'. ז"ש וידבר ה' כו' לאמר אנכי כו'. פי' כי הבורא ית' נתן להם התורה. כי אין ביכולת האומות לזה. וגם בנ"י פרחה נשמתן ונזדככו כמלאכי השרת. לכן כ' יום אשר עמדת לפני ה' כו' כמלאכים שנק' עומדים כו'. והמכוון שבנ"י יאמרו וימשכו אותן הדיברות מדרגה אחר מדרגה עד שיתקרבו כל הברואים. כי חיות הכל בתורה. ותיקון הכל בכח התורה. וז"ש לאמר שצריך כל אדם מישראל להעיד בכל יום על הבורא ית' כמ"ש שמע ישראל פעמים בכל יום. ודברים אלו מאירין לכל העולם ולכל הברואים. וברש"י לאמר מלמד שהיו עונין על הן הן כו'. והיינו שאין דיברות הבורא ית' כדיברות ב"ו. רק הדיברות היו חקוקים בלבם. והיינו דכ' רואים את הקולות. היינו בלבם ראו שנתקיים מיד. וניתקנו נפשותם שנמשכו אחר הדיברות. וזהו ענין תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכינו שנבללו דברי תורה בנפשותם. וז"ש ומעוזי. היינו שנעשו מעצמות בנ"י תורה שנק' עוז:

בפסוק אנכי ה"א כו' מבית עבדים כו'. וכן מצינו שבח כפול שהוצאתנו מא"מ ופדיתנו מבית עבדים. הענין הוא שבנ"י נקראו בנים למקום. וביצ"מ ובקבלת התורה יצאו בנ"י מכלל עבדים להיות בנים. ויש ג"כ חסידי אה"ע ונק' עבדים. והענין הוא שנמסרו תחת ממשלת השרים. לכן נק' עבדים. אבל בנ"י נתרוממו להיות רק תחת ממשלת הבורא ית' בלבד. לכן לא יהי' לך א"א על פני. שהש"י בלבד אלהינו. בלי שום תערובות ושיתוף כנ"ל. ומה"ט קודם שנתקנו בנ"י לכנוס בכלל בנים היו משועבדים למצרים. כי אין זה מקומן של ישראל. ואין להם מקום בעוה"ז השפל מצד עצמם. רק כמ"ש ובגוים לא יתחשב ע"ש ברש"י. ולכן ג' החכמים יתרו ואיוב ובלעם הסכימו בחכמתם כי לא יצאו בנ"י מת"י מצרים שע"פ הטבע היו ת"י מצרים. וכמו שהי' כן גם באברהם אע"ה שראה שלא יוליד וא"ל הש"י צא מאצטגנינות שלך כו'. כן לבנ"י לא הי' מקום לצאת מת"י מצרים. אבל כשנתרוממו ונתקנו על מקום המיוחד להם. להיות בנים להשי"ת. אז וישמע יתרו כו' והבין וראה כי הש"י שליט על כל הטבע ובא והודה להש"י. ולכן אמר הש"י בני בכורי ישראל כו'. היינו שאם שהם משועבדים בבחי' עבדים. אבל הם בנים למקים ומצד זה יצאו מת"י מצרים כנ"ל:

במדרש כבוד חכמים ינחלו כו' דורש על יתרו ע"ש. הענין הוא כי יתרו הבין בחכמתו אמיתות הבורא ית' עד שאמר עתה ידעתי כו'. אבל גדלה מעלת בנ"י שיודעין את הבורא ית' בכח התורה ומצות. וע"ז נאמר הסיפא ותמימים ינחלו טוב שהיא התורה. ויתרו זכה לכבוד שהוא משמאלה עושר וכבוד. ולכן הקדים מעשה יתרו כמו ד"א קדמה לתורה. וגם שבנ"י ראו תכלית הידיעה שע"י החכמה לידע אח"כ יתרון מעלות כח התורה ומצות. כמ"ש לעולם ירוץ כו' שאם יזכה יבחין. וכשבא יתרו לבנ"י וראה כח הדרך שלהם שהוא ע"פ התורה והנהגות הבורא ית'. אז הי' כמיותר בעיני עצמו מה שהי' מקודם נחשב בעיניו יותר מכל החכמים שהי' חכם גדול כידוע ולכן נקרא יתרו:



תרמ"א

במדרש לץ תכה ופתי יערים. כי בנ"י נבראו לתקן כל הברואים. מכיון שנבחרו מכל האומות בוודאי בכחם לרומם כולם. לכן כ' ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבאו כו'. שכל העוז ותעצומות שנתן הש"י לבנ"י הם מטיבין לכל ומקרבים מי שרוצה להתקרב. וקראו פתי יערים על יתרו. אם כי הי' חכם שבאומות. אכן היא הנותנת. שזה הי' ההפרש בין יתרו לעמלק ימ"ש. שיתרו הלך בחכמה וביקש האמת. רק שעוה"ז הוא בחושך. וא"י להשיג האמת. זולת לבנ"י ע"י תורה אור ונר מצוה. וכשהמשיכו בנ"י הארת האמת. שמע יתרו והודה להאמת שראה שטעה מקודם. והי' ע"ז של יתרו מקודם מחסרון חכמה אמתיות. ועמלק ימ"ש נק' לץ. שע"ז נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. פי' לץ הוא היודע האמת ועובר במזיד. וידע כי בנ"י הם אצל האמת ובא ולחם עמהם. לכן נאבד שמו וזכרו. והכלל שבעת יצ"מ ונתינת התורה נתברר האמת. וממילא מי שהי' ראוי להתקרב נמשך אחר בנ"י והפסולת נכלה:

ברש"י ועשית כל"מ. שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' כו'. וע"י אמונה זו יכולה היא שתרחם. ונותן השבת השלמה לכל הדברים המתבטלין להשבת. לכן נק' שבת שלום מעין שמו של הקב"ה שנק' שלום. מטעם שהוא הנותן שלימות לכל. והשבת הוא שורש כל הבריאה ולמעלה בעולמות העליונים השבת הוא מימי בראשית רק שבנ"י זכו להמשיך קדושת השבת בעוה"ז. וז"ש זכור את יום השבת לקדשו. והלא גדלה קדושת השבת ממעלת האדם. ומה זו קדושה שנותן האדם בזכירת השבת. רק להמשיך השבת בעוה"ז. וזהו העדות שבנ"י והשבת מעידין זה על זה. וזה הטעם שכ' בדיברות אחרונות. וזכרת כי עבד היית במצרים כו'. וכ"א זכר ליצ"מ. והוא כנ"ל שלולי יצ"מ לא הי' בכח עוה"ז לקבל הארת הש"ק. ז"ש ע"כ צוך כו'. שנתקרבו בנ"י למעלת השבת. כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כו'. לכן צריכין להניח הכל בבוא יום השבת שהוא שורש הכל וממילא חל עליהם סוכת שלום ואין מחסור ליראיו:

הקדמת פרשת יתרו לקבלת התורה. כענין אמרם ז"ל ד"א קדמה לתורה. והוא ענין עבודת האדם להש"י מתוך השכל והכרת האמת שמכירין טובת הבורא ית' על כל ברואיו וחסדיו המרובין. ואח"כ זוכין לתורה שהיא עבודה עליונה כפי רצון הש"י באמת. והמשל. הכל עובדין למלך אבל העומדין לפניו הם עובדין אותו ע"פ קיום שליחותו ורצונו. וזה ענין ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ואיתא אם אין ד"א אין תורה ואם אין תורה אין ד"א. ופירשנו כי קודם החטא הי' מוכן להיות תורה קדמה לד"א. שהיו בנ"י מיוחדים לקבל התורה כמו שהיא למעלה אש דת. שהי' ניתקן כל העשי' לגמרי. כמ"ש כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' שקיבלו בנ"י ע"ע לתקן כל המעשים ע"פ הנהגת מלכותו ובמ"א הארכנו בזה. סוף דבר במעמד הר סיני הי' ניתקן העשי'. וכמ"ש העשוי' בהר סיני כו'. ורק אחר החטא בעגל ירדנו ממדרגה זו. וניתקן אח"כ בדר"א קדמה לתורה שכיון שנשאר פסולת בעולם צריכין מקודם לתקן המעשה והגוף ע"י מדות והכנעות כנ"ל ואח"כ זוכין לתורה. וכבר כ' כי עמלק הרשע ימ"ש הי' שורש חטא העגל. וזה המשך הקדמת יתרו למתן תורה אחר מלחמת עמלק. ובתד"א איתא בפסוק ויגרש את האדם וישכן כו' לשמור את דרך עה"ח מכאן שד"א קדמה לתורה. פרשנו ג"כ כנ"ל שאחר החטא של אדה"ר הי' רמז ג"כ שיהי' צריכין להקדמת ד"א כנ"ל ומעין זה הי' בבנ"י כנ"ל:

ברש"י לאמר שהיו עונין על הן הן כו'. הוא ענין תורה שבע"פ שאומרים וחיי עולם נטע בתוכינו והוא העדות שהתורה מיוחדת לבנ"י שנמשכו מיד אחר הדברות. והוא כענין אין טפה יורדת משמים שאין טיפיים עולות לנגדה. וע"ז דרשו חז"ל ה' עוזי ומעוזי. שהתורה נק' עוז. ומעוזי הוא כח התורה שבע"פ. שהגם שהחכמים מוציאין בחכמתם. הוא רק כח הש"י שנטע בתוכינו:



תרמ"ב

בחודש השלישי. כי קבלת התורה היא חידוש הג' בעולם. התחדשות א' הבריאה. עולם חסד יבנה בחי' אברהם אע"ה. הב' יצ"מ בחי' יצחק להודיע דאית דין ודיין. והרמז שהתחלת גלות מצרים מלידת יצחק. הג' קבלת התורה בחי' יעקב והוא פנימיות העולם. ואלה הג' בחי' נר"נ. כמו שיש בפרט האדם נפש זכה יתיר יהבין לי' רוח כו'. כן בכללות העולם אם הי' אפשרי ליתן מיד הדיברות. לא הי' הש"י הטוב ומטיב מונע ח"ו הטובה. רק כי מקודם היו צריכין לקבל בחי' נפש כו' כנ"ל. ועל אלה ג' הענינים הם הג' מועדות. סוכות פסח שבועות כמ"ש במ"א. וגם השבת מעיד על ג' התחדשות הנ"ל. וזה רמז הג' היום ג' סעודות. כי בו שבת. וזכרת כי עבד היית כו'. והג' התורה שעיקר נתינת יום המנוחה כדי לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ובשבת ניתנה תורה. והטעם שיש בכח יותר לבוא להשגת הדעת בש"ק. לכן קבעו הש"י יום מנוחה לישראל. וכמו בקבלת התורה קיבלה העולם בחי' נשמה כנ"ל. כן בש"ק יש נשמה יתירה:

במדרש בני אם ערבת כו' ע"ש כי קצרתי. דלכאורה בנ"י מקבלי התורה הם הלוים ולא הערבים. רק שבנ"י נעשו ערבים לתקן כל העולם בכח התורה. וזה שנאמר להם כי לי כ"ה ואתם תהיו לי כו'. ע"י שנבדלו ויצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאו. וע"ז השיבו אשר דיבר ה' נעשה הוא לתקן כל הבריאה. דכ' בדבר ה' שמים נעשו. דוק ותבין. והאמת כי הכל תלוי בבנ"י. כמו שמתקנים עצמם. נמשכין כל הברואים אחריהם. וכמו כן הרב כמו שמתקן עצמו נמשכין אחריו התלמידים כמ"ש במד' נטל טלית הכל עליו. וזה עיקר הפי' יש בידם למחות. בתוך עצמם. כמ"ש הוכח תוכיח. ע"י שיוכיח עצמו. ממילא יהי' תוכחה בלב הנמשכים אחריו. וכמו כן כל הבריאה אחר בנ"י כנ"ל:

בפסוק ויסעו מרפידים כו' להודיע חיבת בנ"י שבג' חדשים נתעלו ממצרים לקבלת התורה. וז"ש בחודש הג' כו' אח"כ חיבה שני' ביום א' נסעו מרפידים ונתקרבו לפני הר סיני. שזה הי' נסיעה רבה. כאשר רמזו חז"ל משום חולשא דאורחא. ויחנו במדבר שלא מצאו להם מנוח בכל המקומות של ישוב. מרה רפידים. רק במדבר. כי הדור שיצאו ממצרים נתעלו מגשמיות. ולא סבלו כל המקומות כאשר מצינו ברשב"י ע"ה ביציאתו מן המערה. וז"ש ויחנו במדבר. וכאשר חכמים הגידו כי לא מצא הקב"ה מקום טוב לתורה רק במדבר. כן הכנת בנ"י לא נתיישר בלבם עד שהגיעו למדבר אז ויחנו. ועי' בס' תפארת ישראל הטעם:



תרמ"ג

בפסוק וישב משה כו' אנכי בא אליך בעב הענן כו' ויגד משה כו'. להודיע חבתו של מרע"ה אם כי נודע. לו שיהי' לו כמו נחיתת דרגא כמ"ש בעב הענן. בעבור טובת בנ"י. מול כן מודיע הכ' ויגד משה שלא הי' נחשב לו שום נגיעה. כמ"ש חז"ל ע"פ וירד מן ההר אל העם שלא הי' פונה לעסקיו כנ"ל שלא הי' אצלו שום תרעומות בלבו. רק שמח בטובתן של ישראל. כמו שראינו אח"כ דכ' ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש כו'. מכלל כי מקודם לא הי' עולה כל כך לטובתן של ישראל. וכמ"ש במ"א פי' קרב אתה ושמע:

קבלת התורה נק' עבודה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו ית'. והיא עבודה שבלב זו תפלה. היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו. כאשר חכמים הגידו שיצאתה נשמתן של ישראל. וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע. להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה. ונחשב להם הדעת באמת למעשה. וזה הרמז ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. פי' אל התורה שהיא הדעת. ואז הדעת והידיעה הכל אחד. רק שא"י להבין זאת על בורי' עד שזוכין לדעה האמיתית:

במד' בני אם ערבת כו'. זכו בנ"י להיות נקראים בנים ע"י שהכניסו עצמם בערבות לתקן כל הבריאה באמרם כל א"ד ה' נעשה. ובאמת בכח כללות ישראל לעשות הכל. וז"ש ויענו כ"ה יחדו. שא"י לאמר כדברים האלה רק כללות ישראל ממש. כמ"ש עושי דברו לשמוע כו'. כמו מה"ש ע"י שעושים רק שליחות הבורא ית'. כוחו כביכול מעורב ומשותף בהם. כמו כן וגדולה מזה מעלת בנ"י כשהם א' בהתכללות כראוי. וזה הי' הכנה לתורה כמ"ש ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. לכן נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד. והנה סיום הפ' והמדרש תקעת לזר כפיך כו' לך התרפס כו'. לבאר הענין כי באמת כל עבודת בנ"י שלוחי המקום ב"ה לתקן ולהעלות כל הבריאה. כי עצמות בנ"י מצדם הם קדמו לכל הבריאה והם נשמת אלקי בלבד. רק נכנסו בערבות הנ"ל. ועי"ז הגם שבאו אח"כ למכשולים. בטוחים הם כי יהי' נגמר בעזה"י הכל על ידיהם. ואחר החטא הוסיפו בתשובה לתקן ולהעלות ניצוצי קדושה עוד יותר ממקודם. כאשר חכמים הגידו לא היו ראוין בנ"י לאותו מעשה רק להורות תשובה. לזה אמר רהב רעיך. הרבה עליו רעים. והענין הוא קרבות יתרו כמ"ש במד' ה' עוזי ומעוזי כו'. עוזי בחי' הדיברות והתורה קודם החטא. מעוזי אחר החטא שהצטרכו עזר הש"י להחזירם אל התורה [כענין שכ' במ"א ב' הבחי' אתה נרי ואתה תאיר נרי]. ועי"ז אליך גוים יבואו. שמע יתרו כו'. וענין יתרו הוא התקרבות הניצוצי קדושה שהי' נמצא בחומות. כמ"ש חז"ל שלא הניח ע"ז שלא עבדה. ועי"ז נתקרבו כל הכחות שהי' מעורב באומות. ונק' יתרו כי העיקר הם בנ"י. רק שהוא מעלה יתירה שקירבו בנ"י גם כוחות הרשעים. לכן הקדים מעשה יתרו לקבלת התורה שלא ליתן פתחון פה לאומות שע"י שנבדלו בנ"י נתרחקו הם. רק אדרבא ע"י התקרבות והתרוממות בנ"י. האירו מרחוק גם להאומות שיוכלו לעלות ולהתקרב על ידיהם תחת כנפי השכינה. ויש מחלוקת אי יתרו בא קודם מ"ת או אחר מ"ת. ויתכן שהכל אמת. יש יתרו קודם מ"ת. ויש יתרו אחר מ"ת. שע"י החטא ונתעלו בתשובה. חזרו שנית להעלות מהאומות עוד יותר ניצוצי קדושה כנ"ל. וכ"ז נכלל בשם יתרו. כי אין זה עיקר המכוון. ע"פ המדרש בראשית. והארץ הי' תהו מעשיהם של רשעים. אור מעשיהן של צדיקים. במי חפץ. ת"ל אור כי טוב ע"ש. הענין כנ"ל כי בוודאי דבר גדול הוא להעלות מעשיהן של רשעים כאשר חכמים הגידו כשם שקילוסו ית' עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מרשעים בגיהנם. מכ"ש מי שמזכה לחייבא ומהפכו לטוב בעודנו בעוה"ז. עכ"ז אמר האור כי טוב שהקב"ה חפץ בבחי' צדיקים גמורים:

בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כו'. כ' בס' רבינו בחיי בשם הרמב"ם ז"ל הפי' ו' ימים תעבוד את ה' ע"י עשיית כל מלאכתך. כענין שמצינו באבות שעשו פעולות בעובדא. וביום השבת העבודה בלי מעשה ומלאכות כו' ע"ש. והם דברי אמת כי ימי המעשה כמו שבריאת העולם הי' ששת ימים בעשי'. כן קיום העולם מעבודת הצדיקים בבחי' עשי' ומלאכה. וזה הטעם הכתוב בתורה כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. ע"כ העבודה בשבת אינו במעשה. וזה הענין שאמרו חז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכ' זכור בעצומו של יום כו' פי' שזה הי' התחדשות שנעשה בקבלת התורה הנהגה חדשה שניתן לבנ"י למעלה מהטבע. כמ"ש אש דת בחי' מרע"ה שעבודות עובדי ה' מקודם כמו האבות הי' בבחי' הטבע כמ"ש ההפרש בפ' וארא. ועתה ניתן הנהגה שלמעלה מהטבע. וזה הוא בחי' השבת כנ"ל. ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. וזה הוא בימי המעשה שצריכין להשתתף בחי' כל מלאכתך. אבל בשבת הוא בלי מלאכה. ואעפ"כ יש לה קיום. ואדרבא הוא מקיים כל הימים. וזה העדות על השבת כמ"ש קדשו במן. כי גם שם הי' מלאכת הלקיטה כמ"ש ויצא כו' ולקטו. כדי שיהי' מלאכה עם התורה כנ"ל ובשבת אל יצא כו'. וזה שרמזו חז"ל שבת יעשה כולו תורה:



תרמ"ד

במדרש ה' עוזי ומעוזי כו'. כי באמת שורש של נשמות בנ"י הם דבקים בשורש התורה. כדאיתא אורייתא וישראל כולהו חד וזהו ה' עוזי ממש. ובחי' ומעוזי הוא העוז שיש לאדם מהקב"ה ע"י סיבות ועצות. והיא מדרגה פחותה מהנ"ל. וכמו ההפרש בין השגה שלעתיד בין היגיעה בעוה"ז שהוא ע"י מחיצות והפסקות. וזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע. כי נעשה הוא בחי' ראשונה כמלאכי השרת שהשליחות הוא עצם החיות שלהם. וא"צ להיות ע"י הכנות. אכן מדרגה של נשמע הוצרכו בנ"י בעודם בעוה"ז שנשתלחו נשמתן של ישראל לעוה"ז. ונתלבשו בגופות כדי לקיים כל הברואים. וז"ש מעוזי ומנוסי כו' אליך גוים יבואו. שכל מה שהיו צריכין לירד למצרים וכל אלה המקומות. הכל בעבור אליך גוים יבואו. וב' בחי' הנ"ל הם ימי המעשה והשבת. כי מעוזי בחול ובש"ק עוזי ממש. דכ' ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי כו' לה'. והלא כל הארץ ומלואה לה'. רק שהקב"ה וב"ש בחר לו חלק מיוחד בכל הענינים. ובנפשות בחר בנ"י לחלקו. ובזמן יום הז' לה'. וכן כל המועדות. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד זה יום השבת כו'. ובעולם בחר לו א"י ירושלים ובהמ"ק. וזה חסר לנו עתה. ולכן איתא השבת ובנ"י מעידין זה ע"ז. כדכ' זכור כו' יום הז' לקדשו. שבנ"י המיוחדים לשמו ית'. ולהם האלקות שנמצא בנפשות. מצאו להם מנוח ביום השבת. דאיתא יומא דנשמתין הוא ולאו דגופין. שמתעלה מבחי' זמן וטבע להיות למעלה מהטבע. לכן לא ירד בו מן גשמיי. כדאיתא בזוה"ק. וכ' ששת ימים עשה ה' כו' השמים כו'. פי' בכל הבריאה יש השתתפות החיות אלקיות וחיות היסודות משמים וארץ. וזה עשה ה' את השמים. פי' בשיתוף כמ"ש בכל הברואים תוצא הארץ. ישרצו כו'. אבל ביום השבת יומא דנשמתין בלבד ואין בו השתתפות הגוף. ולכן הנחילנו יום השבת שאין בו מגע נכרי שהיא בחי' המיוחדת לבנ"י בלבד. בחי' ה' עוזי כמ"ש לעיל. ובחול כ' ועשית כל מלאכתך. היינו ע"י היגיעה בעוה"ז כדי להחיות כל הברואים שהוא בהשתתפות נשמה וגוף. ועשית הוא לשון כפי' שיש מלחמה בימי המעשה. אבל ש"ק נק' מנוחה. וכן בגוף הישראלי יש כח לנשמתו לגבור על הגוף יותר בש"ק. ולכן נק' נשמה יתירה בתוספת כח. דבחול כח שניהם שוה. ונלחמת הנשמה עם הגוף. ובשבת הגוף נכנע. וזה הרמז ע"ה אימת שבת עליו. ובכל ג' בחי' הנ"ל חל שמו ית' על חלק שלו. ושורה בו ברכה לכל השאר. ובנ"י הם הכלי מחזיק ברכה בעבור כל הנפשות. וכמו כן בש"ק כ' ויברך שהוא כלי מחזיק ברכה לכל שיתא יומין. וכמו כן בירושלים דכ' בכ"מ אשר אזכיר א"ש א"א וברכתיך. ומשם יוצא הברכה לכל העולם. לכן אמרו חז"ל אחר שחרב בהמ"ק כל יום קללתו מרובה. כי עיקר הברכה הי' מבהמ"ק:

בפסוק וישמע יתרו כו' כי הוציא. וקשה דכבר כ' אשר עשה כו'. וי"ל הפי' שבכח יציאת מצרים נפתח הפתח לגרים. כמ"ש עד עתה אין עבד יכול לברוח כו'. ובכח יצ"מ נתרחב כח הקדושה. וניתוספו גרים. כמ"ש וגם ערב רב עלו. לכן הי' בכח יתרו לשמוע ולאתכפיא לסטרא דקדושה. ובמד' הסמיכות דיתרו למלחמת עמלק לץ תכה ופתי יערים כו'. כי הנה ע"י יצ"מ נתברר התערובות של טו"ר. והי' נמצא גם באומות ניצוצות הטובים רק שהיו מעורבין. וביצ"מ שנבדלו בנ"י להיות קודש לה'. ממילא כל מי שהי' בו רצון טוב לשמים. יכול להתקרב ע"י בנ"י. וכל מי שהי' רשע בזדון נתברר רשעו. ונתברר ע"י בנ"י רשעת עמלק וטובת יתרו:



תרמ"ה

במדרש ה' עוזי ומעוזי מנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו כו'. הענין הוא כי בנ"י בעצם המה דבקים בשורש עליון למעלה מהטבע. אכן הקב"ה הביא אותם למצרים כדי שיעלו כל הברואים. וכביכול הקב"ה בטוח בהם כי יחזירו אליו. ולא יטבעו ח"ו בכל הגליות. כמ"ש מנוסי ביום צרה. ועי"ז שחוזרין ונסין ומתעלין מן הצרות אליו ית'. ממילא מעלין עמהם כל המקומות. ועי"ז אליך גוים יבאו. וזה הרמז שמה שבא יתרו ונתדבק בהם אחר יצ"מ. זה התועלת היוצאת מגלות מצרים. ויתרו הי' החכם שבאומות. כמ"ש במד' כבוד חכמים ינחלו כו'. והענין כתבתי במ"א באורך. וקיצור הדברים ע"פ מאמרם ז"ל לא הי' התורה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם רק כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והענין הוא כי באמת יכולין גם ע"פ חכמת הטבע להכיר כבודו ית'. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכן כבוד חכמים ינחלו כפי מה שמכירין כבודו ית' בעולם. וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר. אכן ידיעת בנ"י אינו מתוך חכמת הטבע. והוא דביקות בעצם התורה. ועליהם נאמר ותמימים ינחלו טוב. כי כוחן של ישראל ע"י התמימות והביטול אליו ית'. ולא ע"י חכמות. ודרך זה מיוחד רק לבני ישראל. והוא דביקות בטוב הגנוז שהיא התורה. והוא דרך הנסתר למעלה מהטבע. וע"ז נא' כבוד אלקים הסתר דבר. אכן הקב"ה פתח בבראשית שבנ"י הוצרכו מקודם להיות במצרים ולתקן הטבע קודם שבאו למקומם ועצמותם. וכן הוא בכל פרט ישראל שנשמתו הוא חלק אלקי ממעל. ונתלבש ונאסר במאסר הגוף. כמאמר אחור וקדם צרתני. והוא כדי לתקן גם הגוף. וז"ש ומנוסי ביום צרה כדי שאליך גוים יבאו כו'. וכן בכלל. בנ"י הם הנשמה. והקב"ה ברא העולם להיות מדריגות זו אחר זו. וכמו שיש התחברות מדומם לצומח ויש ממוצע ביניהם. וכמו כן מצומח לבע"ח. ומבע"ח למדבר הוא הקוף כמ"ש בספרים. וכן ממדבר לבנ"י שנק' אדם כדאיתא אתם קרוים אדם. והגרים המה הממוצעים בין האומות לבנ"י. ובשעת קבלת התורה שנתרוממו בנ"י הוצרך לביאת יתרו כדי שיהי' על ידו קצת התקשרות להעולם בשורש שהם נפשות בנ"י. ולכן כ' מיד ביצ"מ וגם ערב רב עלו שנתן הקב"ה עצה שיוכלו להתערב בהם. ושע"י יהי' עלי' לכל האומות כפי מה שיכולין לקבל:

בפסוק ששת ימים תעבוד כו' ויום הז' שבת לה'. דכ' אשר ברא אלהים לעשות. כי הקב"ה ברא העולם לעשות תולדות כמ"ש פרו ורבו. וכן יש תולדות בכל הדברים בדצח"מ. אבל כל התולדות צריכין כח וחלק חיות משהו מלמעלה. והוא העיקר. וזה הכח הברכה שמלמעלה זה ניתן בשבת. וכמו באדם דיש ג' שותפין. כן בכל המעשים. הפנימיות היא הנשמה שמלמעלה. ולכן בימי המעשה ועשית כל מלאכתך. וביום השבת לה' אלקיך. שהוא החלק מלמעלה. ועיין בזוה"ק דף [פ"ט ע"ב]. ובנ"י צריכין לבטל כל המעשים וכל הימים לבחי' השבת והברכה הבאה מלמעלה. ובימי המעשה מתפשטת הברכה לכל הפרטים. ובש"ק היא עצם הברכה שהיא כלי מחזיק ברכה שנק' שלום וניתן השבת לבנ"י שהם מוכנים לקבל הברכה בעצם כנ"ל:

ודרשו חז"ל זכור כו' יום השבת בעצומו של יום ע"ש שדרשו מכאן שהתורה ניתנה בשבת. היינו שהתורה היא בחי' השבת עצמו. ולבאר הענין דהנה מצווין תמיד לזכור קבלת התורה. יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב. דאיתא בזוה"ק [פ' ויחי] בפסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו. כי הנשמה קודם בואה לעוה"ז עומדת לפניו ית' ע"ש. וכ"כ כאן עמדת לפני ה' פי' בלי מחיצות כמו שיהי' לעתיד ולא יכנף עוד כו' והיו עיניך רואות כו' מוריך. וכ"כ וכל העם רואים את הקולות. וכמ"ש נפשי יצאה בדברו דרשו חז"ל שיצאו נשמתן. והיינו שהיו קדושים כמלאכי השרת ממש. כדכ' אני אמרתי אלהים אתם כו'. ולכן כתיב עמדת. כי מלאכים נק' עומדין. ואדם נק' מהלך ע"י שלעולם עוד בו נשמתו בעוה"ז מתלבש בגוף. צריך להלוך ממדרגה למדרגה עד שמסתלק מן העולם ופושט מלבוש הגוף. אז עצם הנשמה בתיקונה נק' עומדת. ולכן לעולם צריכין לזכור מעמד הר סיני. כי אין יותר מלהשיג רק הנשמה בשלימות. ובהר סיני הי' ממש נשמות בלי שום הסתר שהיו הגופים מזדככים. וכ' בדבר ה' שמים נעשו ובעשרה מאמרות נברא עולם ומלואו. וא"כ מעשרת הדיברות וודאי נעשה תולדות חדשות. אך במעשה בראשית הי' בבחי' עשיות הטבע ובהר סיני בנשמה ורוחניות. דאיתא המלאכה שהי' ראוי לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי. א"כ נראה שמוכן הי' האדם להיות נברא בשבת. ויתכן שבאמת הנשמה היא עיקר האדם שכך הי' עיקר רצון הבורא ית' ששם האדם בגן עדן. והי' ניתקן בש"ק בשלימות הנשמה. ומה שנעשה על ידי חטא האדם בערב שבת שבו ביום נברא. ניתקן אחר כך בקבלת התורה. וניתן להם אז הנשמה השלימה. ולכן נא' אדם אתם ודרשו חז"ל אתם קרוין אדם ואין אוה"ע קרוין אדם. א"כ עיקר האדם נגמר בשבת. וזהו שרמזו חז"ל במ"ש הוסיף ה' בששי שכל העולם תלוי עד ששי בסיון שעתידין לקבל התורה כו' ע"ש. שבעת קבלת התורה הי' גמר הבריאה תיקון האדם כנ"ל. לכן גם עתה בכל ש"ק יורד נשמה יתירה כנ"ל. ולכן זכירת השבת הוא עיקר עצמות קבלת התורה. ואותן הנשמות שניתקנו בקבלת התורה. הם גנוזים בתורה. ולכן ע"י יגיעה בתורה יכולין לקנות הנשמה. כמ"ש בזוה"ק בראשית בפ' ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. ודי למשכיל:



תרמ"ו

במדרש משנתגייר הוסיף לו ו' כו' אמו"ז ז"ל אמר כי יתר ע"ש שהי' כמיותר בעיני עצמו שהבין שאין לו מציאות מול קדושת בנ"י. אכן כ' לשארית נחלתו ודרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים ולכן כשנתגייר הי' בכלל לשארית נחלתו. אבל הביטול שהי' לו מקודם שנתגייר אינו חשוב. כי באמת לא הי' כלום רק כשנתגייר נחשב הביטול שלו עכ"ד ז"ל. ויתכן להוסיף ביאור בשם יתרו שהוא כענין שכ' יתרון לחכמה מן הסכלות כו'. פי' בזוה"ק מסכלות עצמו בא היתרון להחכמה. כיתרון אור מן החושך כו'. והנה בנ"י שהיו בגלות מצרים לכן זכו לתוספות זה כענין שנאמר בכל עצב יהי' מותר. ובמדרש מקץ דרשו על יוסף הצדיק שע"י הגלות שלו הי' לו יתרון שנטל בת פוטיפר. וכמו כן במרע"ה שנטל בת יתרו. וכמו כן בכלל ישראל כי בוודאי הי' במצרים ניצוצי קדושה. והמה אשר נתקרבו אח"כ להקדושה. ויתרו הי' מיועצי פרעה כדאיתא במד' והי' חכם גדול. וכשהי' נפרד מהקדושה הוסיף כח לסט"א דמצינו יתר כנטול. ומצינו תוספות למעליותא. והוא כמ"ש לעיל כשהוא יתר ועומד בפ"ע כנטול. אבל כשנתבטל אל הקדושה אז מתעלה הכל ע"י. כעין שכ' שיש תוספות מחול אל הקודש. ובמ"א כתבנו בפסוק הבה נתחכמה כו' ונוסף גם הוא על שונאינו. ויש במסורה יש מפזר ונוסף עוד. פרשנו שם כמ"ש חז"ל שהקב"ה פיזר הצדיקים בגלות כדי שיתוסף עליהם גרים. ופרעה הבין שנמצא במצרים ניצוצי קדושה גבוהים מאוד. וע"ז ירא ונוסף גם הוא. הוא לשון נסתר. היינו הנקודה עליונה שבהם. ויתכן שהוא בחי' יתרו הנ"ל שניתוסף אח"כ לבנ"י. ואות הוא"ו הוא החיבור כמ"ש חז"ל ו' מוסיף על ענין ראשון:

ברש"י אנכי ה"א לשון יחיד. ליתן פ"פ למרע"ה ללמוד סניגוריא במעשה העגל כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל ביאר הדברים כי נאמר הציווי כשבנ"י באחדות. ואז משה הוא ישראל וישראל הם משה כו'. ונראה לבאר עוד כי באמת אם הי' המאמר לכל פרט ופרט לא הי' אפשר להיות מציאות להחטא. וכשאמר הקב"ה יהי רקיע דבריו חיים וקיימים לעולם. וכל המצות הם ציווי על האדם וניתן הבחירה בידו. אבל מאמר אנכי ה"א הוא דיבור וגזירה. לכן הי' המאמר בלשון יחיד כשבנ"י הם באחדות כנ"ל ואז באמת חל עליהם מלכותו ית'. וא"י לבוא לידי החטא באמת. וזהו ענין ליתן פ"פ. כענין שנא' אשר הרעותי. כי כביכול השאיר מקום למציאות החטא:

בפסוק ששת ימים עשה כו' וינח ביום הז'. לא כ' ונח. ויתכן לפרש כמו ששת ימי המעשה הם כוחות הבריאה לעשות תולדות לקיום הבריאה. כן יום השבת הנותן מנוחה לכל הבריאה ולימי המעשה. וששת ימים שם הש"י אותם כלים לעשי'. ויום הז' למנוחה. כמ"ש רש"י בפ' בראשית הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה ע"ש. ושורש מנוחת ש"ק הוא התאחדות הבריאה. ועי"ז הוא כלי מחזיק ברכה. וינח ע"כ ברך ויקדשהו. הם בחי' יחוד קדושה וברכה וכ"כ וישבות כו' ויברך ויקדש. והם ג' סעודות שבשבת קודש:



תרמ"ז

במדרש ה' עוזי כו'. אליך גוים יבאו כו'. כי קבלת התורה הי' תיקון לכל הברואים. הגם שמיוחד רק לבנ"י. מ"מ הי' זה דרך לתקן הכל. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן כו' בשלום. ולכן נקראו בני ישראל השולמית כדכתב במדרש חזית שעושים שלום ביני לבין עולמי כו'. פי' שבני ישראל מקרבין התחתונים לשורש העליון על ידי התורה. וכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. היינו שגם להרחוק יש שייכות אל השלימות כשיודע ומכיר את מקומו שהוא רחוק. וכן הי' כשקיבלו בנ"י התורה. יתרו שהי' חכם ומבין לבטל עצמו. הגם שהי' רחוק נתקרב. ובאמת הי' צריך להיות התגלות התורה בעולם שבשביל זה נבראת רק שלא הי' כלים לקבל התורה. רק ע"י בנ"י כמ"ש ז"ל שהחזיר הקב"ה לכל האומות ולא קיבלוה שבנ"י היו מוכנים לקבלת התורה וכשקיבלוה נעשה זה התיקון בכל הכלל. וכ' במ"א שלכן כ' וידבר כו' לאמר. שהתורה ניתנה לבנ"י שיאמרוה לאחרים ג"כ. ליתן לכל אומה החלק ששייך לה. כפי הרצון שנמצא בהם. לכן עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכ"כ ואשים דברי בפיך כו' שהוא עשרת הדברות כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. שע"י התורה מתקיימין עליונים ותחתונים. וכ' או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה ודרשו חז"ל מזה העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. פי' שע"י התורה מתקרבין התחתונים לשורש העליון. וכמו כן נפתחים שערים עליונים להשפיע לתחתונים. ופי' ואשים דברי כמו ושמו (את שמי) [אותם איש כו'] לשון סידור שבאמת מיד בבריאת העולם הי' התורה גנוזה במעשה בראשית. כדאיתא הביט בתורה וברא כו'. ובקבלת התורה בירר הקב"ה לבנ"י סדר ואופן למצוא דברי התורה. שגנוזין בעשרה מאמרות. וז"ש וידבר כו' לאמר. כמ"ש במ"א מזה:

והנה מצווין בכל יום לזכור מתן תורה כמ"ש והודעתם כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב כו'. כי התורה היא למעלה מהזמן. א"כ יש בה תמיד התחדשות כמו בשעת קבלת התורה. וכן הי' בוודאי אם לא הי' החטא אח"כ. כי בקבלת התורה נתעלו נפשות בנ"י. וכמו בעשרה מאמרות בדבר ה' שמים נעשו. כמו כן באנכי ה"א חל אלקות על נפשות בנ"י. וכ' אל תיראו כי לבעבור נסות כו' יראתו על פניכם. היינו שניתן להם הארת פנים שהוא כפי הפנימיות שנמצא באדם. וממשמע שנא' א"ת. כי היו יר"ש לאמיתן כדאיתא במד' שאין אומרים אל תירא רק למי שהוא יר"ש לאמיתו. וכ"כ מי יתן והי' לבבם זה להם כו'. לבבם זה פי' כמו ברי לבב. אך אחר החטא נפלו מזאת המדרגה. ומ"מ ע"י המצות שנתן לנו הקב"ה. יש כח להמשיך הארת הנשמה. ואיתא כי בש"ק מחזיר מרע"ה לבנ"י ב' הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. י"ל שהוא ב' הארות הנ"ל הארת פנים וברי לבב. ובמצות תפילין גם בימי המעשה נמצא לפי שעה הארות אלו. תש"ר כמ"ש שם ה' נקרא עליך והוא הארת פנים הנ"ל. ובתש"י נגד הלב לברר הלב. ולכן צריכין להיות בתפילין בשעת קריאת שמע שאז יכולין להעיד עליו ית' כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכמ"ש ואשים דברי בפיך שבשעת קבלת התורה ניתן זה הכח בפיהן של ישראל לברר מלכותו ית' בעולם. וכמו כן בש"ק שנק' יומא דסהדותא כמ"ש זכור כו' יום השבת שבו ניתנה תורה. וזכור ושמור. הם ב' הארות הנ"ל כמ"ש במ"א שמירה בלב זכירה בפה ובמוח. וכדאיתא אפי' ע"ה אימת שבת עליו שהוא כמ"ש יראתו על פניכם. פנים המיוחד לאיש ישראל בכח הארת הנשמה יתירה כנ"ל:



תרמ"ח

במדרש עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת. יכול צריך ליתן דמים ת"ל מתנות. דהנה באמת התורה מיוחד לבנ"י מתחלת הבריאה. כמ"ש חז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. ולכן הי' התורה למעלה שבי. וכמ"ש ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה והרשעים סלקוה למעלה. וע"ז כ' להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם כו'. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. והיא התורה שנק' טוב שזכו בנ"י להמשיך התורה והשכינה בעוה"ז. שבית שבי הוא כמו שדרשו ז"ל בפסוק וישב ממנו שבי ובפסוק ושבית שביו. ולכן הו"א שיטלנה חנם הואיל ושייכה לבנ"י. אך צריך לייגע עצמו למצוא מקום לקבל התורה. כמ"ש והתקן עצמך. וכ' והיו נכונים ליום השלישי. וזהו לקחת מתנות כמ"ש ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין. ואא"ז מו"ר ז"ל עמד ע"ז הלשון כי לא שייך מציאה רק בדבר הבא בהיסח הדעת. ובמה שבא ע"י יגיעה איך יתכן לומר לשון מציאה. והשיב כי אין בכח היגיעה לבוא למעלת התורה. רק ע"י היגיעה זוכין למצוא התורה בבחי' מתנה ומציאה. וזהו לקחת מתנות. ונ"ל עוד כי הוא לרמוז שהגם שאין אדם מרגיש התועלת בכמה יגיעות. אבל האמת כי בכל יגיעה זוכין לתורה בזמנים אחרים כמ"ש שלח לחמך ע"פ המים שהוא היגיעה בתורה שנק' מים וכמ"ש לכו לחמו בלחמי. וכל הכוחות שמניחין בלימוד התורה. הסוף ברוב הימים תמצאנו. כי התורה למעלה מן הטבע. אכן הקב"ה נתן זמנים ושעות שנפתחים שערי התורה. וכפי היגיעה בכל עת בתורה. זוכין לזו השעה שנפתח שער התורה. וכמו כן בשבתות וי"ט. לקחת הוא בימי המעשה שבא ע"י עבודה ויגיעה. וע"ז כ' ששת ימים תעבוד כו' מלאכתך. יגיעת האדם. ויום השביעי כו' לה' שהוא מתנות כמ"ש מתנה טובה יש לי שהארה המתגלה בש"ק א"א להשיג בכח יגיעת האדם. רק במתנה כנ"ל. וע"ז רמזו לא עליך המלאכה לגמור. כי מאדם הוא ההתחלה. כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט. הוא יגיעת האדם בימי המעשה. ואנכי אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם הוא בש"ק כמ"ש ביום השבת יפתח:

איתא בשם הרה"ק ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם. שמי לו מסילות בלבבו. אז התורה שלו יש לו דביקות בהבורא ית' וזה עוז לו בך. ע"ש בס' תהלות ישראל בשמו. וכמו כן יש לדרוש מרישא לסיפא שמי שלומד לשמה ויש לו דביקות בו ית' בתורה. אז התורה מניח בו רשימה וחקיקה בלב. כמ"ש במעלות העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומזדכך לבו לעבודת הש"י:

בפסוק זכור את יום השבת לקדשו כו'. כי מה זה הטעם כי ששת ימים עשה לכן צוה אותנו לנוח בשבת והוא באמת עדות לבנ"י כמ"ש רש"י בפסוק אות הוא ביני בהנחילו לנו יום מנוחתו למנוחה. וחז"ל אמרו בשבת ניתנה תורה דכ' זכור כו' בעצומו של יום. משמע שבכח קבלת התורה ניתן לנו השבת. דכ' אנכי ה' אלהיך וחל אלקותו ית' בנפשות בנ"י לכן כיון שהקב"ה נח בשבת צריך כל איש ישראל לנוח. והעושה מלאכה קראתו התורה מחללי'. והאיך צריך האדם לשמור כחו לידע ולהאמין כי יש בו כח אלקי. וזה עצמו הענין במן דכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם כו' לחם יומים כו'. דהמפ' הקשו הלא כל הגשמים ומזונות יורדים אפי' בשבת ומ"ט פסק המן. אך הענין הוא שכל השפעות הם ע"י ממונים ושרים אחרים. לכן עכו"ם אסור לשבות בשבת. כי אין להשרים שלהם שייכות לשבת. אבל המן שבא ממקום גבוה וכ' הנני ממטיר כו'. לכן לא ירד בשבת שהוא מיוחד לבנ"י. והוא כביכול מהקב"ה בעצמו ובכבודו כמ"ש חז"ל תכין בטובתך לעני אלהים כמ"ש במ"א. ואף שהשבת ניתן קודם התורה. מ"מ הי' בכח התורה שמוכן לבנ"י. רק בקבלת התורה נגמר בפרטות ובפועל ממש. וכמו כן בכל שבת שיש בו הארה מקבלת התורה כמ"ש ז"ל שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים בש"ק. והיא הנשמה יתירה. לכן צריכין לשבות ממילא בה כנ"ל:

בפסוק אל תיראו כו' יראתו על פניכם. ולכאורה הוא תרתי דסתרי. אך הענין שהיראה צריך להיות כדי שלא יחטא כמ"ש שיראה היא ליזהר ממל"ת. אבל לא שיתרחק ע"י היראה מעבודת הבורא יתברך. כמ"ש וירא העם וינועו כו' מרחוק. וע"ז אמר להם מרע"ה אל תיראו:



תרמ"ט

במכילתא וישמע יתרו כו' א"ע כו' למשה ולישראל. קבלת התורה שמע. ולהבין לשון אשר עשה למשה ולישראל. דכתיב א"ש תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. פי' והייתם שיתהוו הוי' חדשה. כדכ' עם זו יצרתי לי כו'. והיינו בקבלת התורה קיבלו ישראל הוי' וצורה חדשה כאשר אמר הקב"ה וב"ש אנכי ה"א חל עליהם אלקותו ית"ש. וכל גר שמתגייר ניתוסף לו נפש חדשה כמ"ש ז"ל בפסוק הנפש אשר עשו בחרן. מכ"ש בנ"י שקיבלו התורה ונכנסו תחת כנפי השכינה. ניתן להם הוי' חדשה. וזה אשר עשה למשה ולישראל. ולא עוד אלא שזה הוא מאמר קיים לעולם. א"ש תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי כו'. כשאיש ישראל מייגע בדברי תורה ושומר בריתו ית'. זוכה לקבל חיות והוי' חדשה. להיות סגולה לשמו ית'. וכדאיתא בזוה"ק בפסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' ע"ש:

בפסוק זכור כו' יום השבת כו' ששת ימים עשה כו' וינח כו' ע"כ ברך כו'. ובזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא כלהו ברכאין בשביעאה תליין כו'. והענין הוא כי הברכה היא רוחניות. אכן השבת הוא כלי מחזיק ברכה הנ"ל. וכל הנעשה בששת ימי בראשית הי' הכל להיות נעשה מזה הכלי מחזיק ברכה וזה נגמר בשבת. וכמו דאיתא מ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והכל ענין אחד כי העיקר היא התורה. ומ"מ עשה הש"י כל מעשי בראשית לזכות בנ"י שנשלחו בעוה"ז לברר לבטל כל הבריאה אל התורה ואל רצונו ית'. וזה עצמו ענין הכנת ששת ימי המעשה אל השבת. והוא מעין הכנת עוה"ז לעוה"ב כדאיתא עוה"ז דומה לפרוזדור כו'. לכן כ' וינח ביום השביעי. כי הלא זה הוא התכלית של הבריאה. כמ"ש שכל העשי' הוא לכוונת השבת שיתבטלו הכל להיות כלי מחזיק ברכה. וכן אומרים אתה קדשת כו' תכלית שמים וארץ. ובכל ימי המעשה כ' ויאמר. יהי אור. רקיע כו'. ובשבת כ' ויברך. והנה בנ"י נבחרו להיות מוכנים לקבל הברכה. ובימי המעשה הם שלוחים לתקן עוה"ז. כי עיקרן של נשמות ישראל הם בעוה"ב. רק שנשלחו לעוה"ז לתקן העולם. ובש"ק הם מקבלים הברכה. וז"ש זכור כו' יום השבת. כי כשהנשמה משתלחת בעוה"ז. נשכח מאתה אור הגדול שלמעלה. ובשבת בכח נשמה יתירה נזכרת מקדושה עליונה:



תר"נ

בפסוק כה תאמר כו' לנשים בלשון רכה כו' ותגיד דברים הקשין. וקשה דבלשון א' נאמר כדפרש"י בלשון הזה ובסדר הזה. ויתכן לומר כי באמת באלה הדברים לנשים ופחותין שדעתן קלה. הם רק דברי פיתוי איך שהקב"ה קירב אותנו והרים אותנו. אבל אנשים מבינים יודעים שאין זה דבר קטן ושמקבלין בזה עול גדול ונורא לעבוד הבורא עולם ולברר מלכותו ית' בעולם. ולכן אמר בלשון הזה ובסדר הזה שגלוי לפניו ית' שבזה הלשון ימשוך כ"א לפי דרכו. הנשים בפיתוי. והאנשים בקבלה נוראה. ובגמ' ג"כ מצינו מחלוקת אי מצות ליהנות ניתנו. והלכה דלאו ליהנות ניתנו כנ"ל:

במדרש עלית למרום כו' לקחת בלקיחה ניתנה לו יכול שחייב ליתן ממון ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו כו'. כבר כ' במ"א פי' מו"ז ז"ל על מאמרם יגעתי ומצאתי תאמין כי היגיעה א"א להיות כ"כ שיזכה למעלת התורה שאין לה סוף. רק שע"י היגיעה זוכה למצוא בדרך מציאה כו'. וז"ש שניתנה לו במתנה. ומ"מ אין אדם זוכה למתנה זו רק ע"י יגיעה ונק' לקיחה ג"כ כנ"ל. וע"ז נאמר לקח טוב נתתי. שנק' לקיחה ומתנה שע"י התורה זוכה האדם ליקח הטוב. וזהו ענין קבלת התורה ומצות לבנ"י כמ"ש ז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דור שהי' העולם קיים בחסדו ית' בלבד. וכשניתן התורה מקבלין בנ"י בכח התורה ומעשיהם הטובים. וכן הוא בשבת שנק' מתנה טובה. כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן הכין הקב"ה שיזכה האדם לעוה"ב ע"י העבודה בעוה"ז. וכמו כן יזכה לשבת ע"י היגיעה בימי המעשה. וזהו ההפרש שבין עובד אלקים. שהקב"ה מטיב לכל. אבל לבנ"י נתן הטובה בבחי' לקיחה שיקחוהו הם במעשיהם. וז"ש לקחת מתנות באדם. וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת. שזה טוב האמת שהוא מטמון שהטמין הקב"ה. והזמין לבנ"י שימצאו הארות הגנוזות ע"י עבודתם בתורה ומצות:

במדרש וידבר אלקים א"כ הדברים כו'. מה שהנביאים עתידין להתנבאות הכל קיבלו מהר סיני. ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר כו'. אשר עמנו עומד היום אין כ'. רק הנשמות שאין בהם עמידה כו' כי בוודאי לשמוע דבר ה' אינו בגוף רק בנשמה אכן אבותינו שעמדו על הר סיני נזדככו להיות כמלאכי השרת. כדכ' אמרתי אלקים אתם. לכן גם הגופות שלהם היו כנשמות. אבל כל הדורות הנשמות שלהם היו במעמד הר סיני. ולכן כפי שאדם זוכה לנשמה ולהארת הנשמה. כך זוכה לתורה. ולכן איתא בש"ק יעשה כולו תורה כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. ונשמה יתירה היורדת בש"ק נפתח ע"י שער התורה בש"ק. ומקריאת התורה בש"ק מוכח שיש התגלות התורה בש"ק. ובאמת שכפי העסק בתורה זוכין להתגלות הנשמה. כמ"ש בזוה"ק ע"פ ישרצו המים שרץ נפש חיה. וכמו כן לפי התגלות הנשמה זוכין לתורה. ושניהם אין להם סוף שיש נשמה לנשמה כו'. וכמו כן יש פנים לפנים במ"ט פנים לתורה. ויש לכל איש ישראל חלק בתורה בשורש נשמתו. והנביאים התנבאו בכח שורש נשמתם למעלה. וז"ש ביד מלאכי כי יד הוא מקום. כדאיתא בזוה"ק בהיכלות דפקודי ע"פ וידי אדם תחת כנפיהם. שהם מקומות מיוחדים לבני אדם. וע"ז כ' וביד הנביאים אדמה. ובקבלת התורה הוכנו כל אלה המקומות. ובש"ק שמתעלין נפשות בנ"י אל השורש זוכין לתורה. לכן מתפללין בתפילת שבת ותן חלקינו בתורתך. והכל תלוי כפי היגיעה בימי המעשה להיות הכנת כל הימים רק לשבת. ויתכן לומר כמ"ש היו נכונים ליום השלישי. כמו כן כל הג' ימים דקמי שבתא הם להיות מוכן לקבלת התורה בש"ק. והג' ימים דבתר שבתא להכניס הארת השבת בכל המעשים שבחול:

בפסוק זכור את יום השבת לקדשו. משמע שע"י הזכירה ניתוסף קדושה לשבת וכמ"ש בשם מו"ז ז"ל ע"פ לעשות את השבת שנק' מעשה כמ"ש בגמרא בדיבורא איתעביד מעשה. כמו כן ע"י עדות בנ"י בשבת מתגלה הקדושה בשבת כו'. דכ' אתם עדי נאום ה' ואני אל. שכפי עדות בנ"י עליו. כך מתגלה אלקותו בעולם. ושבת סהדותא איקרי. ובוודאי כאשר הש"י ייחד אותנו לעדים יש לנו כח להעיד ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם. ובאמת הכל בכח התורה דכ' וידבר כו' לאמר אנכי ה'. פי' שניתן כח לבנ"י לומר זאת. ולברר כי הוא ית' אלהינו. וז"ש אתם עדי נאום ה'. דהל"ל ואני אל נאום ה'. רק הפסיק באמצע הפסוק לומר כי העדות שאנו מעידין הוא בכחו ית' כמ"ש ואשים דברי בפיך. הוא ע"י התורה. ובצל ידי כסיתיך הוא המצות רמ"ח ושס"ה. שהוא צלם האדם בפנימיות. שיש עדות בפה. ויש עדות במעשה. לנטוע שמים וליסוד ארץ בב' עדיות אלו. וז"ש אתם עדי נאום ה'. והבן. וכזה שמעתי מפי מו"ז ז"ל במ"ש רש"י בסנהדרין במשנה האומר אין תחה"מ מן התורה שאפי' מאמין בתה"מ רק שאינו בכח התורה מה לנו ולאמונתו ע"ש:



תרנ"א

וישמע יתרו. זכה יתרו לשמוע דבר ה' ע"י שלא שמע לעצת בלעם כמ"ש ז"ל ג' היו באותה עצה. יתרו שמע וברח. ועליו יש לדרוש הפסוק אשרי האיש. יתרו נק' איש. כדכ' לשבת את האיש. לא הלך בעצת רשעים פרעה ובלעם. ולא עמד כמו איוב ששתק. רק ברח. ובתורת ה' חפצו כמ"ש שנדבו לבו ללכת למקום תהו לשמוע התורה. והי' כעץ שתול על פלגי מים שזכה להתדבק במשה רבינו ע"ה שר התורה. פריו יתן בעתו זו צפורה. ועלהו לא יבול בניו שזכו להיות גדולים בתורה תרעתים שמעתים סכתים. וכל אשר יעשה יצליח שנתן העצה על השופטים והצליח. כמ"ש וישמע משה לקול חותנו. ע"י שכ' וישמע יתרו זכה לוישמע משה כדכ' במדרש אם שמוע תשמע. אם אתה שומע. ישמעו אחרים לך:

במדרש לקחת מתנות באדם כו'. פי' שבקבלת התורה נשתנו בנ"י וזכו לציור הפנימי שעליהם נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם. כמו שהי' לאדה"ר קודם החטא. וע"י החטא הוסר ממנו הנשמה העליונה. ובקבלת התורה זכו לאותה הנשמה. ולא לשעה רק לדורות שכפי היגיעה בתורה זוכין להארות אותו צלם ונשמה עליונה שע"ז כתיב אנכי ה"א. וכ' לאמר אנכי ה"א. שבכח התורה יכולין לקבל אלקותו ית"ש. ולכן כתיב מתנות. שזה ענין אמרם ז"ל עלה במחשבה לבראות במדה"ד. וראה שאין מתקיים שיתף מדת הרחמים. שבתורה יכולין להשיג במתנה מה שהי' מקודם נצרך להיות במדה"ד. ולכן לא הי' יכול אדם הראשון להתקיים באותו מדרגה. ובנ"י בכח התורה במדה"ר. ניתן להם במתנה. ולכן כ' ג"כ בשבת שנק' מתנה טובה בבית גנזיו. כי התורה ניתנה בשבת כמ"ש ז"ל זכור כו' יום השבת. עצומו של יום. בגז"ש דזכור את כו' הזה אשר יצאתם ממצרים כו'. והפי' שנשאר לעולם זכר בש"ק מאותו מעמד של הר סיני. ולכן נשמה יתירה יורדת בש"ק. ממשמע דכ' זכור כו' לקדשו. בוודאי הוא זמן שמתעורר זה הכח בבנ"י:

ומצות זכור כו' לקדשו. שבכח בנ"י ניתוסף קדושה בשבת קודש. ויתכן לפרש המשך הפסוק זכור כו' על כן ברך ה' כו' השבת ויקדשהו. שע"י שראה הקב"ה שבנ"י מוכנים להיות מקדשין השבת. ולהעיד על הבורא ית'. על כן ברכו וקדשו. וז"ש נתן לכם השבת. שבעבורכם הי' קדושת השבת. ובוודאי לא כל אדם מוכן לזה. ומ"מ יש לכ"א מבנ"י חלק בקדושת שבת. ואמרו חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכירה הוא דבר גדול. ומ"מ כל השומר שבת כפשטו. יש לו חלק בזכירה. וכן הוא בכל המצות שיש בהם כמה מיני מדרגות. וכ' ויהי נועם ה' כו' עלינו ומ"י כו'. פי' נועם ה' היא הנשמה היורדת בש"ק. פורס סוכת שלום עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא שצריך האדם לקבל הארת השבת להתדבק בו. שישאר בו הארה מיום השבת. וזהו בחי' ג' ימים דבתר שבתא. ואח"כ יוכל בזה הכח לזכות להמשיך הארה בש"ק השני וזהו ג"י דקמי שבתא. וע"ז כ' ומעשה ידינו כוננהו. פי' לעורר במעשה ידינו שורש השבת למעלה. והוא ענין שרמזנו עליו בפי' על כן ברך כו'. וכן הענין בכל המצות כמ"ש חז"ל ושמרתם ועשיתם ע"ש. וגם בכלל המצות אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה. וכל תרי"ג מצות תלוין זה בזה. והם אחדות אחת. לכן אמרו חז"ל וידבר אלקים כו' כל הדברים כו' שכולן בדיבור אחד נאמרו. וגם כל תרי"ג מצות בעשרת הדיברות נכללין. נמצא כולן בדיבור אחד נאמרו. ממילא כל העושה מצוה אחת יש לו דביקות בכל:

בפסוק זכור את יום השבת. ואיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג כו'. השיב הקב"ה כנס"י יהי' ב"ז. הענין הוא עפמ"ש בזוה"ק ויברך כו' את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מזונא מאי ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין תלי' בשביעאה כו'. וז"ש ברך כו' ויקדשהו. שהברכה בשבת היא למעלה בקודש. והיא שורש הברכות. וברכה זו אין מי שיכול לקבל רק בנ"י שנעשו כלים לקבל זו הברכה בקבלת התורה. וז"ש עוז לעמו יתן ועי"ז יברך את עמו בשלום. שהוא כלי מחזיק ברכה הנ"ל. ובנ"י הם בעצמם כמו בחי' השבת הנ"ל. לכן בנ"י שנבחרו מכל העמים להיות לו סגולה. הם בעוה"ז שפלים מכולם. בפרט בגלות. וכמו שהשבת הוא שורש כל הברכות ולא משתכח בי' מזוני בהתגלות. כמו כן בנ"י הם מקבלים שורש כל הברכות. וברוחניות לא בהתגלות. וז"ש כתפוח בעצי היער כו' בצלו חמדתי כו' ופריו מתוק לחכי. וכבר כתבנו מדרש חז"ל מה תפוח אין לו צל כו' כך בנ"י בצלו חמדתי אף שאין ניכר צילו בעוה"ז. כמו כן פריו מתוק לחכי דווקא והכל תמהין מה ברכתא אשתכח לבנ"י. אבל חיך אוכל יטעם. כמו הגוף בכלל מקבל המזון וחיך מקבל הטעם ודקות המאכל. כמו כן בכלל העולם. בנ"י הם פה וחיך והם מבחינים ויודעין להרגיש זה הטעם ז"ש פריו מתוק לחכי. וכ"ז הנחילנו השי"ת להיות לו לעם נחלה. וז"ש אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ומקשים למה לא כ' אשר בראתיך. אבל באמת בעוה"ז אין לבנ"י מקום בקביעות. ולכן עבדים היינו במצרים כו'. כי אין זה מקום שלנו. ולכל אומה יש מקום. אך בנ"י מקום שלהם למעלה מן הטבע והזמן והמקום. לכן באמת כשבהמ"ק חרב וגלינו מארצנו. אין לנו מציאות בעוה"ז. אבל כאשר הוציאנו הש"י ממצרים והרים אותנו מבית עבדים להיות בחי' בנים. נתן לנו מציאות בהנהגת התורה. כמ"ש ולא נחם כו' דרך ארץ כו'. ואח"כ התורה עד שהכניסנו לארץ ישראל. ובנה לנו בית הבחירה. אז ניתן לנו מקום בעולם. וז"ש גרים ותושבים אתם עמדי. כביכול כבוד מלכותו ית' אינו נגלה בעוה"ז בקביעות והתגלות. וכמו כן בנ"י. ולכן השבת ובנ"י הם ענין א' ועדות אחת. כי הכל הבל. ושורש הברכה היא מהקב"ה בשבת קודש לבנ"י עם קדושו. כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא. כמ"ש חז"ל שניתן בצינעא והרמז כמ"ש:

ובמדרש תרומה אתם צאני ואני הרועה. עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם. אתם הכרם עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים עשו בית לאב שידור אצל בניו כו' והענין כנ"ל כי הקב"ה בחר לבנ"י להיות כל צרכיהם מאתו ית' שלא בדרך הטבע. כאשר ראינו כי האמהות היו עקרות להיות כל בנ"י בדרך נס. וכמו כן עבדים היינו. וימררו את חייהם. כדי להיות בני חיי ומזוני של בנ"י בדרך נס כמ"ש לעיל. לכן תהלוכות בנ"י בעוה"ז בדרך מקרה. ועיקר מהותם בעולם העליון. עשו דיר שיבוא וירעה הוא בחי' מזוני ה' רועי. סוכה וישמור הוא חיי. בית לאב בחי' בני:



תרנ"ב

בענין שמיעת יתרו אחר יצ"מ. נראה כי זה הי' שכר הגלות כמ"ש ז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ולכן בכח גלות מצרים הוציאו ערב רב. ויתרו על כולם. ובזה נתקיים בכל עצב יהי' מותר. וזה הרמז ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים שתכלית הגלות הי' בעבור הגרים. ויתכן שזה רמזו חז"ל באמרם קשין גרים לישראל כספחת. שצריכין להתערב בין האומות בעבור הגרים. ולכן כ' חז"ל שחת ספחת בהרת צרעת נגד ד' מלכיות ע"ש במדרש שכל הד' גליות הוא כדי להוציא הניצוצי קדושה שמעורבין בסט"א. וע"י הגלות מתבררין ועולין. ובמדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו כו'. פי' שיש לבנ"י כל אלה המדרגות. כי עצם בנ"י הם דבקין בו יתברך ובתורתו. ומ"מ צריכין לתקן גם בעוה"ז הגשמיי בכח המצות שיש בהם אור תורה. וצריכין ג"כ לכנוס במצרים כדי לתקן גם הני"ק שנמצא שם. והם ג' בחי' עוזי ומעוזי ומנוסי כו':

בענין מעמד הר סיני דכ' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. כי בהר סיני באו בנ"י לתכלית השלימות. והיו כמלאכים. דהאדם נק' מהלך. ע"י שבכל עת צריך לילך ממדרגה למדרגה לבוא אל השלימות. ואז נק' עומד. ומעין זה השלימות יש הארה בכל שבת לכן יש בו שביתה. וכ' אם תשיב משבת רגלך כו'. אל יצא איש ממקומו. וע"ז אומרין פורס סוכת שלום עלינו:

בפרשה זכור את יום השבת לקדשו ואמרו חז"ל זכירה בפה שניתוסף קדושה ע"י זכירת בנ"י. והענין הוא דיש ג' בחינות בשבת. והם עיקרי האמונה. כמ"ש בספרים אמונת בריאת עולם. והשגחתו יתברך בכל עת. וגאולה העתידה שיהי' ה' ושמו אחד. והשבת מעיד על כל הג'. ולכן יש ג' סעודתי דמהימנותא על ג' אמונות הנ"ל. בליל שבת עדות על הבריאה שבת בראשית. וביום שבת מתן תורה זאת היא בחי' השגחתו ית"ש שהוא מנהיג העולם מלבד מה שברא מאין ליש. וזה הסדר ניתן לבנ"י. והוא קבלת התורה. שזה פי' עשרת הדברות. מגיד דבריו ליעקב. שמסר ההנהגה שלו לבנ"י. ולכן נתן לנו תרי"ג מצות בתורה לעשות הכל כרצונו ולא זכה העולם לזה. רק בנ"י בקבלת התורה. כי בסדר ההנהגה לא כל הברואים שוים וכפי זכות הנברא כך מנהיג אותו הקב"ה. יש ע"י מלאכים ושלוחים וסיבות קרובות ורחוקות. לכן כ' שמעה עמי ואדברה. כי הדיבור והנהגה שלו אינו מתגלה רק כפי מה שמצפין תחתונים להיות נמשכין אחר הנהגתו ית'. וז"ש אלהיך אנכי כמ"ש במדרש אלוה אני על כל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר ע"ש. וז"ש אתם עדי נאום ה'. פי' זה עצמו שנגלה דבר ה' בעולם כמ"ש וידבר אלהים כו'. בכח בנ"י. זה עדות של בנ"י כמ"ש כמה פעמים כי עדות בנ"י אינו בפה בלבד. אבל הם בעצם עדים. כמ"ש אתם עדי נאום ה'. שהרי זכו בנ"י לקבל התורה. ודיבורי ית"ש והנהגתו. א"כ האמת עד לעצמו כמ"ש אורייתא וישראל כולהו חד. וזה אתם עדי נאום ה'. וכ"כ ז"ל בפסוק מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו. וזה החלק תלוי בכח בנ"י ביום השבת. לכן אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה. זכור בעצומו של יום. לכן יש קריאת התורה בשבת. וסעודה ג' הוא השבת שרומז ליום שכולו שבת שאז יהי' ה' אחד בפי כל. כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:



תרנ"ג

במדרש ה' עוזי כשקרע לנו הים באת רחב כו' כשנתן לנו התורה בא יתרו כו'. כי עיקר יצ"מ הי' להעלות הניצוצי קדושה שנתפזרו בכל מקום. אבל גם ע"י עסק התורה יכולין להעלות הני"ק כמ"ש בס' אוה"ח בפסוק א"ש תשמעו בקולי והייתם לי סגולה להעלות הני"ק ע"י עסק התורה. ולא יצטרכו להתפזר בגלות בין האומות ע"ש. וכ"ה במד' שמן תורק שמך כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובכח עסק התורה עלמות אהבוך. וכ' בורא ניב שפתים ש"ש לרחוק ולקרוב. שע"י העסק בפיהם של ישראל בתורה מתקרבין גם הרחוקים. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן. ועי"ז יברך א"ע בשלום. ולכך נק' בנ"י השולמית. ולכן אחז"ל בפסוק ה' יתן אומר המבשרות צבא רב. שנתחלק כל דיבור לע' לשונות. היינו שיהי' כח לבנ"י לקרב כל הלשונות כנ"ל:

ובמדרש ומשה עלה כו' עלית למרום שבית שבי כו'. יכול מפני ששבה אותה ניתנה לו בחנם ת"ל לקחת. יכול נתן דמים ת"ל מתנות. בזכות האבות כו' ע"ש כל הענין. דהנה הכ' תולה כל התורה והמצות ביצ"מ. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון כו' על ההר הזה. דהנה עיקר שכינה בתחתונים הי' קודם החטא. וע"י החטא נתפזרו ני"ק במקומות לא טובים. וכמו כן לעומת זה נתעלו השרשים שבקדושה למעלה. כי זה לעומת זה עשה אלקים. והאדם כולל עליונים ותחתונים. וכפי תיקון הגוף למטה. כך מתפשטת כח הנשמה מלמעלה. וכפי ירידת הגוף כך מתעלה הנשמה למעלה. וביצ"מ ביררו בנ"י הני"ק שנתפזרו למטה. ולכן זכו אח"ז להחזיר להם כח הנשמה מלמעלה בכח התורה. ולכן כ' משיבת נפש כי התורה מחזרת הארת הנפש והנשמה אל האדם. ומעולם התורה מיוחדת לבנ"י. אך שנשבה למעלה ע"י החטא. לכן כ' שבית שבי. ולכן הי' צריך להיות בחנם. אבל ע"י החטא צריכין מקודם יגיעה כמ"ש התקן עצמך ללמוד תורה. ובחי' זו שנק' שבית שבי. הוא בחי' יעקב. שצורתו חקוקה תחת כה"כ. והוא עצם התורה. ויש כאן בחי' ג' אבות. מתנות באדם הוא אברהם. לקחת הוא בחי' יצחק במדה"ד. אבל בחי' יעקב היא התורה המיוחדת לו מעולם. ולכן מצינו באברהם ויצחק דברים פרטים בצדקתם. אברהם נתנסה י' נסיונות. יצחק בעקידה. אבל יעקב כתיב בי' איש תם. וכ"כ תתן אמת ליעקב. יעקב חבל נחלתו. וכ' יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו. היינו שבנ"י תיקנו במצרים חלק העשי' למטה. ומשה עלה והוריד להם החלק שלמעלה. התורה שנק' דרך. וב' אלו הם בחי' נעשה ונשמע. ואמו"ז ז"ל אמר על המד' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. שאין הפי' שלא לעשות. רק שקודם החטא זכו לשמוע בכח הקדמת הנעשה. ועתה השמיעה מסייעת לתקן העשי' כו'. והוא כמ"ש כי הראשונים הקדימו לברר הבירורים למטה ועי"ז זכו לירידת השפע מלמעלה. ועתה עכ"פ צריכין בכח התורה לברר הניצ"ק:

מצות זכירת מתן תורה. כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' דכ' אשר אנכי מצוך היום. והוא אנכי דעשרת הדיברות. וכמו כן אשר אנכי מצוה אתכם בפרשה שני'. דהוא הציווי בפרט ובכלל. ומתעורר מצות התורה בכל יום. דעשרת הדוברות הם כלל כל התורה ומצות. והם מכוונים מול עשרה מאמרות. וכמו דכל מעשה בראשית. וכל מה שמתהווה בעולם בכלל ובפרט. הי' נכלל בעשרה מאמרות. כמו כן כל התורה ומצות שנעשו מכל בנ"י בכלל ובפרט. הכל נכלל בעשרת הדיברות. והחילוק הוא. דמאמרות הם קבועים בטבע. והדיברות הם מתחדשים תמיד. כי הוא פנימיות עשרה מאמרות. וע"ז איתא במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. ואין שכר טוב אלא תורה. וכ' בחכמה יסד ארץ הוא בחי' מ"ב. כונן שמים בתבונה כונן תדיר כמ"ש בזוה"ק. והיא התורה שהיא מתחדשת בכל עת. ולא עוד אלא שבכח התורה מתחדשין גם העשרה מאמרות. וע"ז נאמר בטובו מחדש בכל יום מ"ב. וע"י מצות התורה יכולין למצוא התחדשות התורה בכל יום. וכמו כן ע"י מצות תפילין שכ' בפרשיות הנ"ל. וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. ובשבת א"צ תפילין. כי בו ניתנה תורה. ויכולין לשמוע קול תורה בכח עצם היום לכן א"צ תפילין. ואיתא כי בשבת יש לחם משנה לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והוא כנ"ל לחם מן הארץ הוא מ"ב. ולחם מה"ש הוא התורה. והנה שבת יש בו כח עשרה מאמרות שפרשת ויכלו הוא גמר מעשה בראשית. ויש בו כח התורה שפרשת זכור את יום השבת הוא חלק לחם מן השמים שבשבת מתעלה הטבע ומתקשר ע"מ בעשרת הדיברות כנ"ל:



תרנ"ד

בענין שמיעת יתרו אצל קבלת התורה כמ"ש יתרו שמע ואיתבר ואתכפיא. וזה הי' גמר יצ"מ וגאולה שלא יהי' שפחה תירש גבירתה. כי באמת כל החכמות שבעולם הם רק להיות הכנה לחכמת האמת חכמת התורה. כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. ואיתא הן בלשון יונית אחת. פי' שחכמת התורה היא יחידית שכל החכמות הם ניצוצי החכמה העיקרית. ובאמת קיום הכל בחכמה. כמ"ש בחכמה יסד ארץ. אבל היא חכמה המתלבשת בטבע. וחכמת התורה היא אחדות עצם החכמה. כמ"ש חז"ל כשרואין חכמי אומות מברכין שנתן מחכמתו לב"ו. וכשרואין חכמי ישראל מברכין שחלק מחכמתו ליראיו. שהוא דבקות בו ית' כמ"ש חלק ה' עמו. ובאמת התורה היא שכל פשוט נפרד מחומר. אך אנחנו בעוה"ז שמוטבעים בחומר. א"י להרגיש זו החכמה. רק באמצעות חכמות המורגשות. אבל בנ"י כשעמדו על הר סיני שהיו כמלאכים. זכו לקבל עצם החכמה. ולכן בראשית התחיל בב'. ועשרת הדברות בא'. לומר כי בנין עולם ומ"ב אינו עצם האחדות. כמו התורה שהיא חכמת יחידית. ולא יכלו לקבל זו התורה עד אחר יצ"מ שנתעלו להיות בני חורין. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. פי' מבית עבדים הוא שלא להיות משועבד אל החומר. כי עוה"ז נקרא בית עבדים שאין הפנימיות מתגלה רק ע"י לבושים וצימצומים. וחז"ל אמרו עוה"ז דומה לפרוזדור והוא בית עבדים. אבל על בנ"י נאמר תבחר ותקרב כו' נשבעה מטוב ביתך. וכ' אשרי יושבי ביתך. וכעין זה בזוה"ק דף פ"ב ב'. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. דכ' חרות על הלוחות. פי' אותיות התורה הם בחי' חירות שהוא שכל נפרד פשוט מכל חומר כמ"ש. לכן נק' חרות שאין אותיות התורה כמו שאר לשונות. רק החיות שבהם הוא גבוה גבוה מהאותיות. שהם רק רמזים לחיות הגנוז בהם. ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין. שהדברים שבתורה הם עצם החירות כנ"ל. וז"ש אנכי ה"א כמו שרמזו בגמ' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית פי' שהם דברי אלקים חיים. ולכן ע"י עסק התורה באים לחירות. כמ"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. וז"ש שע"י קבלת אלקותו ית' יש יציאת מצרים וזהו העברת עול מלכות. ומבית עבדים הוא העברת עול דרך ארץ כמ"ש לעיל שכל הנהגת הטבע נק' בית עבדים. והנה בשעת יצ"מ וקבלת התורה הי' הגאולה בכלל. ולכן נתבטלו כל חכמות לחכמת התורה. ולכן יתרו שמע ואתכפיא. ובפרט יש גאולה זו בכל נפש ישראל. שבכח התורה יכול איש ישראל לזכות לחירות. להיות הדעת שליט על הטבע והגשמיות. שזה עיקר הגאולה שלא יהי' הגוף שליט על הדעת. כמ"ש היתפאר הגרזן על החוצב בו. כי הנשמה חלק אלקי ממעל. והיא מחי' ומקיים כל מעשי הגוף. וכל המעשים הם רק הכנות אל הנפש והנשמה. ואיך יהי' הגוף שליט על הנשמה. אין זה אלא גלות מה שהחיות נסתר בחומר ומעשים גשמיים. וע"י התורה זוכין לחירות מבית עבדים כמ"ש:

בפסוק אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. הקשו המפ' אמאי לא נזכר אשר בראתיך. אבל אין זה קושיא שהרי נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ימשמש במעשיו. ע"ש פ"ק דעירובין. והנה ע"י יצ"מ ניתקנו בנ"י בחי' יפשפש במעשיו. ובקבלת התורה בחי' ימשמש במעשיו וזהו הי' תכלית הבריאה. וכ' בחדש השלישי שהי' מקודם בריאת עולם אח"כ מעשה מצרים. אח"כ קבלת התורה זה יסוד השלישי שכולל הכל. וכ' מצרף לכסף כור לזהב בוחן לבות ה'. שהם ג' מיני דרכים ונסיונות. כדאיתא שיש נסיון בעשירות ועניות. כעין זה מ"ב הוא בחי' עולם חסד יבנה. והוא הדרך של א"א ע"ה. ומעשה מצרים בחי' כור לזהב. הדרך ע"י יסורים. ואע"פ שאהבה ויראה הם עמודים גדולים. אבל התורה היא תכלית הכל. ובירור השלם. שהם דברי אלהים חיים. כמ"ש אנכי ה"א. וזה בוחן לבות ה'. ועיין בזוה"ק בפסוק ל"ת אתי אלהי כסף כו':

בפרשת זכור א"י השבת כו'. ששת ימים עשה כו' ע"כ ברך כו'. בכל מקום שמזכיר שבת מזכיר ימי המעשה. שכן הי' בשבת בראשית דכ' וישבות מכל מלאכתו. א"כ נעשה השביתה מכל המלאכה. כי השבת הוא תכלית ושורש כל הימים. ובמעשה בראשית דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה שראה והביט עד סוף כל הדורות. ועלה נ"ר לפניו מכל הבריאה. כמו שיהי' נגמר בפועל ממש לעתיד ביום שכולו שבת. ובעוה"ז עשה הקב"ה להיות ימי המעשה ושבת. ויש עלי' מכל הנעשה בימי המעשה בש"ק. וכפי הרצון שיש בכל שבת לפניו מימי המעשה. כך יש ברכה וקדושה. וז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח כו' ע"כ ברך כו' ויקדשהו. כמו שהי' אז בכלל. כן נגמר כל פרט ופרט מדי שבת בשבתו. לכן צריך כל איש ישראל לזכור תמיד ביום השבת. שיהי' עלי' מכל אלה המעשים. וזה ירא שבת. וזה האות שרצה בנו הקב"ה במה שנתן לנו השבת. לומר כי הברכה והקדושה בשבת הכל תלוי כפי הרצון שמעלין בנ"י במעשיהם. לכן אומרים בקידוש היום ורצה בנו. כי שבת הוא בחי' רצון ונק' חמדת הימים. כי בו נגמר הרצון והתענוג העולה מכל הימים כמ"ש:



תרנ"ה

וידבר אלקים כו' אנכי ה"א. כ' שמע עמי ואעידה בך. דהנה כשאמר הקב"ה אנכי ה"א. לא הי' זה אמירה בלבד. אבל הי' זה עדות אמת כי נגלה אלקותו ית"ש לעיני כל בנ"י. וראו כי ה' הוא האלקים. והנה זה העדות נקבע בנפשות בנ"י לעולם. וז"ש וידבר כו' לאמר. אנכי ה"א בכח התורה. כמ"ש במ"א. שע"ז כ' ואתם עדי נאום ה' פי' בכח התורה נקבע זה העדות בבנ"י וכ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. שמשיב הנפש לשורשה. ותכלית התורה להורות לבנ"י אחיזת כל האיברים וגידים בשורשם בכח התרי"ג מצות. וע"ז כ' ע"ח היא למחזיקים בה. מלשון אבר מחזיק אבר. שבכח התורה משיב הכל לשורשו. והנה גם שבת הוא מעין זה. ולכן נקרא שבת כמ"ש שבו איש תחתיו כו'. והוא אחד מעשרת הדיברות. ואמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה. דכ' זכור בעצומו של יום. לרמוז כי התורה היא עצמה בחי' השבת. ואיתא זכור בפה. והוא מצות קידוש היום בפה. דהנה יש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. וצריכין לשמור השבת בכל אלה הבחי'. כמ"ש אם תשיב כו' וכבדתו מעשות דרכיך. ממצוא חפצך הוא רצון ומחשבה. ודבר דבר. וכמו כן השכר על כל אלה אז תתענג במחשבה על ה' והרכבתיך במעשה כו'. והאכלתיך נחלת יעקב הוא הדיבור בתורה שהוא בחי' הקול יעקב. והענין הוא שכמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל הבריאה הי' בחי' מעשה דיבור ומחשבה. והנה תיקון מעשה בראשית הי' ביצ"מ בבחי' עשי'. כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי כו'. כמ"ש וירא ישראל כו' אשר עשה. ואח"כ בקבלת התורה בחי' הדיבור וידבר אלקים. וכמ"ש אתם ראיתם כי מה"ש דברתי עמכם. וגם השבת יש בו אלה הג'. וזה רמז הג' סעודות. והוא שכר המקיים שבת בג' בחי' הנ"ל. ולכן הגם שקודם הדיברות ניתן השבת לבנ"י במרה ובמן. אך אז הי' בעשי' כמ"ש שבו איש תחתיו. והוא בחי' והרכבתיך על במתי ארץ. השבת שרומז על בריאת עולם ויצ"מ. וכעין זה שמעתי ממורי זקני ז"ל עמ"ש ז"ל שבת במרה ניתן. איך נרמז שם. ואמר במה שכתוב ושם נסהו. ונסהו הוא לשון הרמה ועלי' כמו שאו נס. ורומז לעליות שבת כו'. והיינו בחי' והרכבתיך ע"ב ארץ שכתבתי. ועתה בדיברות ניתן השבת בבחי' דיבור. והוא נחלת יעקב בשבת שרומז על קבלת התורה שבשבת ניתנה תורה. ואז תתענג על ה' רומז על יום שכולו שבת בחי' המחשבה. והוא למעלה מכולם. ויתקיים לעתיד. לכן עתה לא נתפרש כי אין התיקון בשלימות עד לעתיד:

במדרש עלית למרום שבית שבי כו'. נק' התורה שבי כי התלבשות אור התורה במעשי המצות כמו שהם בעוה"ז. הוא כמו בשבי'. אבל הוא מתנות באדם. כי בכח איש ישראל בעוסקו בתורה ומצות לעורר פנימיות התורה. ולכן איתא אוי לבריות מעלבונה של תורה. שכשאין עוסקין בתורה. אין האור נגלה ונכסה במלבוש החיצון. כמ"ש אשה יפה וסרת טעם. וכמו כן העוסק בתורה הוא בן חורין כמ"ש במ"א הפי' בזה. וז"ש במדרש משפטים בפסוק וכי ימכור איש כו' בתו כו' בת יחידה הי' לי ומכרתי' לכם שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון כו' ע"ש. הרמז על התלבשות אותיות התורה במעשה מצות גשמיות. וכמו כן בכל איש ישראל יש אותיות התורה כלולים בנשמתו. וכשאדם זוכה לתקן כל הגוף אחר הארת אותיות הנ"ל. אז נק' לו יעדה. ואם תערובת הרע בגופו אשר לא יעדה. עכ"פ צריך לשמור שלא לפגום הארת הנפש ונשמה. לעם נכרי לא כו' למכרה בבגדו בה. פי' במה שנתלבשו האותיות במלבוש הגוף. והפדה. זה בפרט כל איש ישראל. ובכלל ישראל צריכין לראות להוציא מכח אל הפועל פנימיות התורה להוציא חמה מנרתיקה. ואם לאו נקראת חבושה בארון. וקרי עלה כי ימכור כו':



תרנ"ו

בפסוק זכור א"י השבת לקדשו. וסמוך לי' ששת ימים כו'. לומר כי עיקר הזכירה היא בששת הימים. כי הנה השבת ניתן לשכוח בו כל מלאכת ימי המעשה כמ"ש ז"ל שבות ממחשבות עבודה. והוא באמת עדות לישראל שיכולין לשכוח בשבת כל המעשים. וכל איש ישראל יש לו חלק בזה. ולכן ניתן השבת רק לבנ"י שהם מוכנים לזה. ובאמת שבת הוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. והכנת ימי המעשה לשבת כמו הכנת עוה"ז לעוה"ב. וכפי מה שאדם זוכר בעודנו בעוה"ז הכנת עוה"ב. כך זוכה לעוה"ב. כדאיתא שא"י לעלות לגן עדן עד ששוכחין כל הרהורים מעוה"ז. וכפי זכירת עוה"ב בעוה"ז. כך יכולין לשכוח עוה"ז בעת הסתלקותו מעוה"ז. וכמו כן כפי הזכירה של השבת בימי המעשה. כך יכולין לשכוח בשבת כל מחשבות עבודה. וכפי מה שזוכה האדם לשבות בשבת. כך הוא סימן על עוה"ב. וזה עצמו עדות על יצ"מ. כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. כי בכח יצ"מ יכולין לקיים השבת ולשכוח מעובדין דחול:

ונכתב שבת בעשרת הדיברות. הגם כי עוד במרה נצטוו על שבת. אבל זה טעם מצות שבת לבנ"י. כי אנכי ה"א. ואמרו במד' אלוה אני על כל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר. פי' כי אין כל ברי' יכולה לקבל אלקותו ית"ש. רק ע"י צימצומים והתלבשות בדרך הטבעי. אבל על בנ"י חל אלקותו בהתגלות. והטעם אשר הוצאתיך מא"מ להיות נחלה בלי מצרים. ולכן סמך פ' לא תשא למצות שבת שכיון שיש באיש ישראל חלק אלקות לכן נאסרו במלאכה ביום השבת כי בו שבת. כמ"ש במ"א שזה מ"ש רש"י בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. כי הלא אם הי' רצונו ית' להיות שביתה ביום השבת. הי' יכול למנוע כל הברואים בע"כ ממלאכה בשבת. אך שהם בהמה המה להם. אבל איש ישראל שיש בו כח אחדות באלקות צריך לשבות בשבת:



תרנ"ז

אנכי ה"א אשר הוצאתיך. במד' אלוה אני על כל באי עולם אבל לא ייחדתי שמי אלא עליכם. כי הקב"ה נותן אלהות וכח לכל ברי'. אבל יש כחות נפרדים שמתפשטין לתת חיות אפי' להכופרים בהקב"ה. ולכן נקראו אלהים אחרים. פי' כוחות שמשתנים להיות נפרדים מחי החיים. וכן קיום הטבע שיש בו אלקות שנטבע תוך הטבע בכל דבר לפי מדתו וצימצום וציור מיוחד. והנהגה זו נק' בית עבדים. כי כל דבר שאינו במקומו ושורשו נק' עבד. כמ"ש גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום. וחירות הוא הדביקות בשורשו ומקומו. וכשהוציאנו הקב"ה מבית עבדים לחירות עולם קרא שמו ית' עלינו אנכי ה' אלקיך באלקות המיוחד. באחדות השם ית'. שע"ז השם כ' אני ה' לא שניתי. שאין בזה השתנות. וכבודי לאחר לא אתן כתיב. ולכן לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' שהוא גזירה ג"כ שכל העובד ע"ז מקודם נסתלק ממנו זה האלקות המיוחד לבנ"י שנק' פני ה'. וזה ג"כ עדות השבת דכ' ששת ימים עשה כו' וינח ביום הז'. ע"כ נאסרו המלאכות בש"ק. כמ"ש בפ' בראשית מזה. שכל מלאכה היא נתינת כח נפרד בתוך אותה המלאכה וכמו שהטביע הקב"ה כוחות בטבע והם נסגרים עד יום שכולו שבת. שאז מלאה הארץ דעה את ה'. ובש"ק מתגלה אלקות בבחי' האחדות. כמ"ש כגוונא דמתייחדין לעילא כו' וכ"כ במ"א מזה לכן קצרתי:

בפסוק זכור את יום השבת כו' ש"י תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובמכילתא וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בו' ימים אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשוי'. ד"א שבות מהירהור מלאכה. וכה"א אם תשיב משבת רגלך כו'. והאמת כי ע"י שביתה זו אם הוא באמת אצל האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. יכולה היא שתרחם. וברגע א' נגמר כל מלאכתו. כמ"ש חז"ל אילו שמרו ישראל שבת א' כהילכתו מיד הם נגאלים. אם היו שומרי שבת לשם ה' ולשכוח מכל הדברים. הי' מיד גאולה. וכן הוא בפרט כל א' כפי השביתה:

ואיתא באותיות דר"ע. כשהבטיח הקב"ה לבנ"י עוה"ב. אמרו הראנו דוגמתו בעוה"ז. והראה להם השבת שהוא א' מס' מעוה"ב. וידוע כי עוה"ב הוא היפוך עוה"ז. ושם יהי' נשכח לגמרי כל עוה"ז. ולפי ששבת הוא מעין עוה"ב. צריכין לשכוח בו מכל עוה"ז. וכפי מה שכל א' זוכה לשבת. זכור ושמור בדיבור א'. כי הזכירה תלי' בשמירה. שמור מן ההירהור. כי יש זכירה ושכחה שהקב"ה שם בטבע ב"א ב' המדות. וכפי השכחה בעוה"ז שעתיד להיות נשכח כך זוכין לזכור את השבת. וכל ישראל יש להם חלק בעוה"ב בכח שמירת שבת. כמ"ש התקן עצמך בפרוזדור שתיכנס לטרקלין. ולכן אמרו בנ"י הראנו דוגמתו בעוה"ז. להבין איך אפשר לבני עוה"ז להיות בעוה"ב. והשיב להם ע"י השבת. ולכן כתיב בשבת זכרון למעשה בראשית. ולכאורה תמוה מה צריך מעשה בראשית זכרון. הלא כל העולם קיים. ורואים מעשה בראשית. אבל הפי' שלעתיד לעוה"ב יהי' זכירה למעשה בראשית ע"י השבת. פי' לפי שבשבת שוכחין מעוה"ז ומתדבקין בשבת שהוא מעין עוה"ב. בכח זה יהי' זכירה למעשה בראשית בעוה"ב. ולכן כ' זכור בשבת. כי פי' זכור שהוא דבר שא"א לשכוח. ולא יהי' נשכח. אבל כל מ"ב שיהי' חרוב לעתיד אינו בחי' זכירה. רק יש זכרון למ"ב. להיות נזכר לעד בכח השבת. ולעתיד כשיהי' נשכח הכל יהי' זכירה למ"ב בכח השבת ובנ"י שהם שומרי שבת. והנה יש לכל ישראל חלק בשבת ובעוה"ב. דיש שכחה במעשה ודיבור ומחשבה. ובמעשה כל איש ישראל שובת בשבת. ובדיבור ומחשבה כ"א לפי שמירת שבת שבו. הוא בן עוה"ב. וכמו שצריכין לשכוח בשבת במעשה. כך צריכין לזכור השבת בימי המעשה. ופי' זכור שיהי' דבר שא"א לשכוח והזכירה תלי' בזה ודו"ק:



תרנ"ח

במדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו. כשקרעת לנו הים ואמרנו עזי וזמרת שמעה רחב. כשנתת לנו התורה שנק' עוז בא יתרו. כשמלך שלמה ויתן עוז למלכו באת מ"ש. דאיתא באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה. כי בנ"י צריכין לקרב כל הניצוצי קדושה שנתערב בעולם אל הקדושה. וכשעוסקין בתורה יכולין להתקרב אפי' מרחוק וא"צ להיות בגלות. ע"ש בדבריו. והם עצמם דברי המדרש. כי הן ע"י תורה שבכתב ושבע"פ שנק' עוז. ומעוזי התורה ומלכות שלמה. והן ע"י הצרה כשנגאלין ממנה. מכל זה אליך גוים יבאו. וכמו שהדברים בכלל ישראל. כמו כן בפרט כל איש ישראל נברא לתקן הדברים השייכים אליו. וכל הצרות שבאין לאדם הכל לתקן ולקרב אותן הני"ק השייכים אליו. וכשעוסק בתורה זוכה לקרבם בלי יסורים. ולכן אחז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה שא"צ להיות בגלות וצרה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. כשאדם אוחז בכל כוחו בתורה. אז התורה שנק' עוז. נותנת לו כח וחיזוק. והסט"א מתכנעת תחתיו. וזה ענין שביתת שבת שנק' יום מנוחה כי כל המלאכות בימי המעשה הכל להוציא הני"ק שבתוך העשי'. וכשאדם עוסק בהם מתדבקין בו. ויש להם עלי' והוא בדרך יגיעה. אבל בשבת כ' אל יצא איש ממקומו. ממילא משמע דבימי המעשה צריך לצאת ממקומו לעסוק במלאכות. ובשבת יום מנוחה שאדם במקומו וממילא מתקרבין הני"ק השייכים אליו. וכן איתא בגמ' ריש ברכות בפסוק ושמתי מקום לעמי כו' ולא יוסיפו בני עולה לענותו. כל הקובע מקום לתורתו. לתפילתו. אויביו נופלים תחתיו ע"ש. וכן הוא בשבת יעשה כולו תורה בקביעות. כמ"ש אל יצא כו' ממקומו בחי' עוזי ומעוזי כנ"ל:

במדרש ומשה עלה כו' עלית למרום כו' נתגששת עם המלאכים. בלקיחה ניתנה לו יכול יתן דמים ת"ל מתנות כו'. כי מרע"ה הי' מוכן לקבל התורה בבחי' לקיחה. והוא במדה"ד. לכן כ' עלה אל האלקים. אבל הקב"ה נתן התורה במתנה. כמ"ש ויקרא אליו ה' במדה"ר. ומן ההר בזכות אבות. לאמר פי' בשביל לאמר לכל הכלל אפי' אותן שאין זוכין לקבל בבחי' לקיחה. רק במתנה. ובזכות אבות. וזה עצמו הב' לשונות כה תאמר כו' ותדבר. כי בית יעקב בבחי' מתנה. ושם ישראל לי ראש בבחי' לקיחה. ובב' הבחינות ניתנה תורה לישראל. לכן מברכין ב' ברכות על התורה אשר קדשנו וצונו לעסוק בד"ת. בבחי' יגעתי ומצאתי לקיחה. ואשר בחר בנו ונתן לנו במתנה. והנה פי' מתנות באדם. דאיתא שהמלאכים לא הניחו ליתן התורה לתחתונים. כי באמת הם קרובים אל התורה. ואית בזה משום דינא דבר מצרא. אבל במתנה ליכא דינא דבר מצרא. משום שרוצה ליתן לזה ולא לאחר. אבל במכירה כל שהמצרן נותן כמו הלוקח הוא קודם. ולכן מרע"ה שכחו יפה כמ"ש נתגששת עם המלאכים. וזכותו רב מזכות העליונים. לכן ניתן לו בלקיחה. וגם הוא עצמו בכלל העליונים כדכ' ומשה עלה ונק' איש האלקים. אבל התחתונים שאין להם זכות כמו מלאכי עליון. לכן מתנות באדם בכח המתנה ניתנה תורה לאדם בארץ. אבל באמת הי' הכוונה שאפי' אותן שאינם ראוים. ע"י התורה ייטיבו מעשיהם. ויהיו אח"כ ראוים לזה. לכן ב' הבחי' לקיחה ומתנה הם אפי' לפשוטי בנ"י רק בתחילה במתנה ואח"כ מביאתן התורה לידי זכות שיהיו ראוין גם בלקיחה. ויתכן לרמוז זה בסיום הפסוק אף סוררים לשכון כי'. פי' שהפסוק מתמיה שהגם שניתנה תורה מתנות באדם. אבל הכוונה הי' כדי שייטיבו אח"כ מעשיהם. אבל לא להיות בקביעות בלי זכות. ולהיות סוררים לשכון:

בפסוק אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. במד' ע"מ כן הוצאתיך שתקבל אלקותי עליך כו'. א"כ יצ"מ תלוי בקבלת עומ"ש כפי מה שמקבלין עול תורה ומצות. כך מעוררין כח יצ"מ. ולזה אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. שהחירות וגאולת מצרים מתעורר לו. ולכן בק"ש אחר קבלת עול תורה ומצות מזכירין יצ"מ. וכ"כ המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו':



תרנ"ט

במדרש לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו. לכך נסמך פרשת יתרו למלחמת עמלק כי אחר ויחלוש יהושע את עמלק נתקרב יתרו. כי בנ"י נבראו לתקן כל העולם ולקרב הכל תחת כנפי השכינה כמ"ש במד' ה' כו' ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו. כי כל הגליות וצרות שבנ"י נכנסין לשם. כדי לקרב הניצוצי קדושה שנתפזרו בין העמים. וכמו שבנ"י נבראו להעיד על הבורא ולברר האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. כן עשו הא שוא שבראתי בעולמי. והוא עומד ומעכב שלא לברר האמת בעולם. ועמלק הוא מול אות ברית קודש כמ"ש בזוה"ק סוף בשלח. ולכן זרק מילות למעלה. ונראה שהוא הערלה דחפיא על ברית ולכן כ' ראשית גוים עמלק כמ"ש במ"א כי כל אחיזת האומות בערלה והשורש שלהם במה דערלה חפיא על ברית כמ"ש כל הגוים ערלים. ולכן תן חלק לשבעה שמצות מילה בשמיני. ולא נולד האדם מהול כדי להיות אחיזה גם לאומות. אבל לעתיד יתעבר כל הערלה לכן אחריתו עדי אובד כמו שהערלה נכרתת. וזה החותם של בנ"י שהם בני עוה"ב. שלא יהי' זכר לערלה בעוה"ב. כי כל הערלה נעשה ע"י חטא הראשון. וז"ש אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. ומה חלק יש לעמלק בשמים. אבל תחת השמים רומז למילה. ולפי שערלה חפי' על ברית קודש בזה יש לו חלק תחת השמים. ולעתיד ימחה זה החלק. והנה אברהם אבינו ע"ה פתח זה הפתח להכניס הגרים תחת כנפי השכינה. ועמלק עומד לסתום זה הפתח. ולכן בכל מקום שיש מחיות עמלק יש התקרבות הגרים. וכן במפלת המן כ' אחר כך ורבים מע"ה מתיהדים:

בפסוק זכור את יום השבת דרשו חז"ל בשבת ניתנו עשרת הדיברות. זכור בעצומו של יום. דאיתא בזוה"ק ויברך כו' יום הז' כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין ביום שביעאה תלי'. פי' דעיקר הברכה וקיום העולם היא התורה כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית נברא העולם. הביט בתורה וברא כו'. ובכל ששת ימי המעשה האמירה נתלבש במעשה. יהי אור יהי רקיע. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. א"כ העשי' מדרגה שלמטה מעצם המאמר. אבל ביום השביעי כ' ויברך והיא אמירה בלי התלבשות בעשי' והוא שורש התורה. לכן ברכת השבת אין העולם כדאי לקבלה. רק בנ"י. כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. בכח התורה שניתנה לנו. ואשים דברי בפיך עצם הדיברות בלי התלבשות. וזהו עדות השבת. כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. שאין עמה מלאכה כמ"ש במ"א מזה:



תר"ס

אנכי ה"א כו' מבית עבדים. איתא במד' כל הנשמות עמדו בקבלת התורה. א"כ לכולם נאמר הוצאתיך. כי כמו שבנ"י למטה היו בגלות מצרים. כן היו הנשמות למעלה משועבדים תחת שר מצרים. ובקבלת התורה נתעלו בנ"י ונכנסו תחת כנפי השכינה. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. כמ"ש אנכי ה' אלקיך. שייחד אלקותו ית"ש עלינו בלי שום אמצעי. וזהו עיקר הפי' מבית עבדים. כי כל הטבע נק' בית עבדים כמ"ש חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ופרוזדור הוא בית עבדים. וכל התחתונים משועבדים לשרים ומלאכי מעלה. ובנ"י יצאו מבית עבדים ונכנסו לטרקלין שהם בני עוה"ב. וזה עדות השבת שהוא מעין עוה"ב. וז"ש וזכרת כי עבד כו' ויוציאך ה"א כו' ע"כ צוך לעשות כו' יום השבת. וזה ענין שנחלקו החוקרים אי נשמות למעלה מהמלאכים או מלאכים שכלים נבדלים למעלה מהנשמות. ובאמת שניהם כוונו אל האמת כי מצד הבריאה מדרגת השכלים למעלה מן הנשמות. אבל הקב"ה הוציא אותנו והרים אותנו למעלה ממדרגת המלאכים מצד התורה. ועיקר התורה היא אנכי ה"א לקבל אלקותו ית"ש. ואז בהר סיני השיגו בחוש בחי' אלקות. ויצאו מהגשמיות. ולולא החטא הי' עולם שכולו שבת כמ"ש אמרתי אלקים אתם. אך אחר החטא נפלו ממדרגה זו. ובש"ק שיורדת נשמה יתירה היא הנשמה שקיבלו בהר סיני שהיא למעלה מבית עבדים. לכן שבת עדות על יצ"מ וקבלת התורה. לכן שבת סהדותא איקרי דכ' אתם עדי נאום ה'. וכל העדות בכח התורה שנק' עדות דכ' וידבר אלקים כו' כ"ה האלה לאמר. אנכי ה"א. פי' שתכלית כל הדברים האלה להעיד ולברר כי אנכי ה"א. כמו שראו בעין בהר סיני ונעשו עדים כמ"ש אתה הראת לדעת. והניח הקב"ה זה העדות בתורה. כי כל ישראל יש להם חלק בתורה. וכפי היגיעה בתורה נעשה עד. ואיתא בגמ' כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליו אפי' אחר כמה שנים. ואפי' אינו זוכרה מעצמו רק שע"י הכתב נזכר. חשוב עד. וכמו כן ע"י היגיעה בתורה בא איש ישראל לזכור זה העדות שחקוק בנפשו בקבלת התורה. ואיתא עוד בגמ' עצמו מאי. ומסקינן דצורבא מרבנן אפי' הבע"ד עצמו יכול להזכיר לו עדותו. וזהו בחי' תורה שבע"פ. שחכמי ישראל זוכין אשר הקב"ה בעצמו מזכיר אותם בלבם זה העדות כמ"ש:



תרס"א

בפסוק וכל העם רואים כו' לשון הוה. וע"ז כ' אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות כי ראי' זו היא בכח הנשמות שרואים את הנשמע והוא חלק ה' ממעל. וזו הנשמה משגת עבר ועתיד מעין שם הוי' ית' שמו כמ"ש חלק ה' עמו. ונשאר ראי' בנשמות בנ"י. אך האדם צריך לייגע עצמו בתורה ומצות להמשיך הארת הנשמה בגוף. וז"ש והיו הדברים כו' אשר אנכי מצוך כו' על לבבך. וכ' שמעי בת וראי אח"כ והטי אזנך ושכחי כו'. שאחר שזוכין להסתכלות הנ"ל בכח הנשמה צריכין להטות הגוף להתדבק בכח הנשמה להיות שכחי עמך. ואז ויתאו המלך יפיך. וכפי הארת הנשמה בגוף כך יכולין לשכוח הבלי עולם. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור. זכירה הארת הנשמה. שמירה שכחת הגוף והטבע הגשמיות. ואיתא ע"פ גם אלה תשכחנה מעשה עגל. ואנכי לא אשכחך אנכי דעשרת הדיברות. פי' כשהקב"ה אמר אנכי ה"א נטע זה הכח בנפשות בנ"י נטיעה קיימת שא"א לשכוח. כי כל דברים הטבעיים יש בהם שכחה. כמ"ש התשכח אשה עולה. ומסיים גם אלה תשכחנה. שעכ"פ סופה להשכיח. כי. שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. וסוף הגשמיות להתבטל מן העולם. אבל אנכי לא אשכחך שלא תוכל זו הנטיעה לבוא לידי שכחה. שהיא למעלה מן הטבע. רק איש ישראל צריך לייגע עצמו כל הימים לזכור זו הנטיעה ולשכוח מהבלי עולם. ועכ"פ ביום השבת שמתגלה הנשמה יתירה צריכין לשכוח בהבלי עולם:



תרס"ב

במדרש ה' עוזי כו' כשנתת לנו את התורה שנק' עוז לא בא יתרו כו' אליך גוים יבאו. פי' אע"פ שהבדילנו הקב"ה ובחר בנו מכל האומות אין זה גרעון וריחוק לאומות. רק אדרבא ע"י בחירת בנ"י נפתח פתח שיתקרבו מן האומות הראוי להתקרב כי איך יוכל ב"ו להתדבק באלקים חיים. ובנ"י שנתבררו במצרים ועשה לנו הקב"ה נסים ונפלאים והרים אותנו מן הטבע עד שבאנו אל הר סיני לקבל התורה. וממילא נפתח פתח לקרב התחתונים. וע"ז כ' שלום כו' לרחוק ולקרוב. ובמד' האלקי מקרוב אני ולא מרחוק אני הוא שאני מקרב ואני מרחק. ע"ש במכילתא ובמד'. והגירסאות מתחלפים. ובס' יפ"ת נדחק ליישב. אבל הענין א' הוא כי אין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו. והריחוק עצמו יש בו קרבות. והקרבות יש בו ריחוק. הרי הוא אומר שמש ומגן ה' אלקים. שמש הוא להאיר ומגן הוא לשמור שלא יתקרב אל האור מי שאינו ראוי. וה' מדה"ר. אלקים מדה"ד. ושניהם יש בהם שמש ומגן. ויש מי שזוכה לקבל בבחי' קירוב וע"ז נא' בנ"י עם קרובו. ויש שמקבל ע"י בחי' ריחוק. ושניהם אלו הם בחי' זכור ושמור. מ"ע ומל"ת. מ"ע הקירוב ומל"ת הריחוק. ורמזו כי בדיבור אחד נאמרו. שכל אחד כלול בחבירו והתורה כולל שניהם. כמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה. דרשו חז"ל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה. פמליא של מעלה בחי' זכור. ושל מטה בחי' שמור. ושבת ג"כ שנק' שלום. לפי שכלול מזכור ושמור. וז"ש האלקי מקרוב אני ולא מרחוק בתמי' שאלקותו ית' יש מקבלים ע"י קירבות ויש ע"י רחקות. ומ"ש במד' אני שהוא מרחק פי' הרחקות בא ג"כ ממני. וא"כ יש בו ג"כ קירבות כי במדותיו ית"ש אין בהם פירוד כמ"ש:

בענין עשרת הדיברות נתייחדו בנ"י לשמוע דבר ה'. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו דהנה כל העולם ומלואו נבראו ונשתלשלו מעשרה מאמרות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. וכל מעשה בראשית והטבע שמחים לעשות רצון קונם. ובנ"י בעצמם זכו לשמוע דבר ה' והוא כמ"ש במד' מפיו דעת ותבונה. בא בנו של מלך ונתן לו מתוך פיו. לכן נתעלו בנ"י מן הטבע. כמ"ש אנכי ה"א כו' הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. כי כל הנמשכים אחר הטבע נק' בית עבדים. אבל בנ"י בהם עצמם כ' לי בנ"י עבדים שהם עבדי ה' שצוה אותם לקיים מצותיו. א"כ עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ואינם משועבדים אל הטבע שהם מושכין חיות ממדרגה למדרגה אחר עצם כח המאמרות. ובנ"י הם עצמם מקבלים דבר ה'. ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין שהרי הוא עוסק בדבר ה' עצמו שהוא כח כל הנבראים וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו:

בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:



תרס"ד

בפסוק זכור את יום השבת. אחז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג כו' כנס"י בן זוגך. ז"ש הכ' זכור אשר אמרתי לשבת כנס"י בן זוגך. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק ויברך כו' את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תליין. פי' הדברים כמ"ש חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. פי' הכלי מחזיק כפי מדתה. אבל הברכה יותר מן המדה. ואין כלי להחזיק יותר ממדתה. וכן הי' במעשה בראשית ששת ימים עשה כל בנין הטבע והבריאה. אבל בשבת ויברך יותר מהחזקת כלי הבריאה. ולא הי' מי שראוי לקבל זו הברכה. רק בנ"י בכח התורה. ה' יברך כו' עמו בשלום. ויש להם כח לקבל נשמה יתירה. ותוס' ברכה. לכן כנס"י יהי' בן זוגך שהם כלי מחזיק ברכה. וזו תוספות נשמה יתירה יותר מן העיקר. כמ"ש חז"ל תוספתו של הקב"ה יתירה על העיקר. וזה הברכה של השבת והיא באמת עדות על הבורא מאחר שכל העולם ומלואו אין כדאי לקבל זו הברכה. וינח גי' עד. ששת ימים ברא. ויום השביעי עד על הבריאה כדאיתא שבת סהדותא איקרי: