שפת אמת/בא

<< · שפת אמת · בא · >>

בא

תרל"א

זכר של בני חנוך חיים שיחי' אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל. פי' כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י. וז"ש שנותנין שכר לצדיקים המקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שהם יודעין ודבקין בשורש חיות הנעלם שע"י הע"מ. וע"י כל מכה הסיר הסתר מאמר א'. ונעשין עשרת הדברות. פי' דיבור לשון הנהגה. כמ"ש דבר א' לדור. וכמ"ש בזוה"ק פי' ודברת בם בשבתך כו' בלכתך כו'. שמנהיג כל מעשיו עפ"י דברי הש"י ואחדותו ואהבתו שיהיו כל מעשיו לש"ש ע"ש פ' ואתחנן. וזה פי' בדברו מעריב ערבים. בחי' מלכות שמים להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב וההסתר ע"י אמונה [כמ"ש אמת ואמונה ערבית כמ"ש במ"א]. ובשעת הגלות נסתר האמת. וז"ש זוה"ק וארא שבחי' הדיבור הי' בגלות. וז"ש מרע"ה ואני ערל כו' לא איש דברים כו'. ובשעת קבלת התורה נתגלה בחי' הדיבור כמ"ש וידבר אלקים כו' ע"ש בזוה"ק. [וז"ש במדרש דברים משזכה לתורה אלה הדברים כו' ע"ש]. ובמד' כובד אבן כו' שאין בריאת שמים וארץ יגיעה לפניו ית' במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו'. פי' היגיעה רק מה שנסתר בעוה"ז. ושנמצא מי שיאמר כחי ועוצם ידי כו'. וכן פרעה לי יאורי כו'. ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנק' מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכ' בו לא ייעף כו'. הפי' שבש"ק נגלה זה שהכל מחיות הש"י. כמ"ש ע"ה אימת שבת עליו. [ולכך בש"ק מעידין בנ"י שהש"י ברא העולם. כמ"ש מי שאומר ויכלו נעשה שותף כו' שידיעה זו יותר מנוחה כנ"ל]:

במדרש ע"פ כי אני הכבדתי כו'. מפרש כי הש"י הכביד לב פרעה כדי שיהי' סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והי' זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל א' מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו':

במדרש אדם ובהמה כו' ובן שמונת ימים ימול. שיראה פני מטרונא תחילה כו'. דכ' תן חלק לשבעה וגם לשמונה במד' [תזריע וקהלת] לשבעה ז' ימי בראשית. לשמונה ח' ימי מילה. פי' שמילה היא בחי' שמונה למעלה מן הטבע. ויכולין לבוא לזה ע"י בחי' שבת להביא קדושת ש"ק גם בימי המעשה. וזה חלק לשבעה כי שבת מעין עוה"ב. ובכללותן יכולין לבוא לבחי' שמיני ג"כ:

החודש הזה לכם. ענין זה לגאולת מצרים. כי בגלות נחסר זה ההתחדשות. כמ"ש בפ' ויקם מלך חדש ע"ש. ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות הש"י. ומזה בא התחדשות. כי חיותו ית' יש בו התחדשות תמיד כמ"ש מחדש בכל יום תמיד. ופי' תמיד בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כ' אין כל חדש כו'. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות. וז"ש החודש הזה לכם. שיכול כל א' מישראל לעורר התחדשות זה ע"י אמונה שמברר בלבו שהכל מהש"י. וזה ההפרש בין שבת לר"ח. ששבת מעין עוה"ב קביעא וקיימא שאין הסתר. כמ"ש מתעברין מינה. ור"ח הוא להאיר ההתחדשות גם בימות החול. וזה תלוי בישראל כמ"ש לאל גומר עלי כו'. וז"ש רש"י ז"ל ובמד' שנתקשה מרע"ה עד שהראה לו כזה ראה וקדש כו'. והלא לא נדבר אלא ביום כו' עם חשיכה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא דנהרא בחי' שבת. וזה ישמח משה כו'. אבל בחי' חודש בדרך אמונה כנ"ל. והראהו עם חשיכה בין השמשות. וכ' הזה להודיעהו כי ה' ושמו אחד. ולפעמים צריך להיות דרך אמונה לעורר התחדשות כנ"ל:

תרל"ב

במדרש כובד אבן כו' וכעם אויל כו'. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות כו'. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהי' ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי כו'. וז"ש כעס אויל כבד. כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. כי עשרה מאמרות הי' רק יהי אור ויהי כו'. אבל בגאולת מצרים כמה עצות הי'. כי לברר חיות הש"י תוך הטבע. כבד יותר. כי ניתן הבחירה וכח לסט"א כמ"ש כי אני הכבדתי. והעצה ע"י אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר ג"כ רק מאתו ית'. כמ"ש כי אני הכבדתי כו'. ועי"ז נתבטל המיצר. כי המכוון רק למען תספר כו'. שיהי' אמונה מאירה בלב האדם. כי כן הי' הבריאה לבוא לאמת ע"י אמונה. ובוודאי במכה א' הי' משלח את ישראל. רק היא הקושיא ג"כ במשנה בע"מ נברא כו' ומה ת"ל כו' להפרע מרשעים כו'. י"ל ג"כ לשון התגלות כמו פרוע. כי ע"י שהי' נחלק לעשר בחינות שונות זה מזה. נמצא מזה הבחירה לאדם ג"כ. להיות עבודת האדם ליחד כל הבחי' אליו ית'. וכן התירוץ בפסוק למען שתי אותותי כו' תספר באזני בנך. הוא לברר חיות התורה בכל המצרים והסתרות. כי וודאי כל מכה הי' להסיר הסתר ומצור מיוחד מכחות סט"א שהי' למצרים. ולברר מלכות שמים גם במקום ההוא. ובש"ק נאמר זכר ליצ"מ ע"י שמעידין בנ"י בשבת כי כח מעשה בראשית ממנו ית'. ומאחר שכ' מנוחה בשבת וינח כו' הוא ג"כ ע"ז שנק' יגיעה. כמ"ש במד' במה אני ייגע כו'. שבש"ק ע"ה אימת שבת עליו. שאין כח לסט"א להגבי' עצמה בש"ק. ויוכל כל א' לעורר חיות הפנימיות של כל הבריאה. וש"ק נותן חיים על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו':

ובמדרש החדש הזה לכם אמר הקב"ה אין לכם חידוש אחר יותר מזה. שבגאולת מצרים נתחדש כח מעשה בראשית שנתברר שהוא מחיות הש"י. וכשנתבטל הכל לשורש החיות. ממילא הוא בהתחדשות תדיר. כדכ' מחדש בכל יום מ"ב. וזה שאומרים גאולת מצרים קודם ברכת ק"ש בכל יום שע"י יצ"מ נתברר התחדשות מ"ב. ותליא ג"כ בבני אדם לידע זאת. כמ"ש אין לכם חידוש אחר כו'. והיינו שקודם לכל מעשה ותנועה והרגשה. נקדים ידיעה זאת ראש חדשים כנ"ל:

במדרש כי אני הכבדתי. פי' שהי' עצה מהש"י להכביד לבו כדי שיסייע זה לגאול את ישראל. כמ"ש לולי כעס אויב כו':

עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל הי' צריך להיות לו עכ"פ רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו:

למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גאולת מצרים היא להיות הארת הקדושה גם תוך המיצר והסתר הטבעי. וזה נק' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב למעלה מהטבע. והמשכת אור התורה בכל מעשה גשמיי ג"כ זה תורה שבע"פ שנתחדשו מתוך יגיעת העמלים בתורה לשמה. וז"ש שע"י יצ"מ יוכל להיות תורת ה' בפיך דייקא. ושמרת את החוקה ג"כ כנ"ל כי להיות כל הנהגת המעשה ג"כ ע"י התורה היא כמו חוקה. כי בתורה עצמה מובן כל דבר בטעמו שלמעלה בשורשה. אבל למטה בתוך הטבע היא חוקה. למועדה להיות נמשך המעשה אחר חיות הפנימיות כמ"ש בכל דרכיך דעהו. וחוקה הזאת כמו זאת חוקת התורה:

תרל"ד

במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל שמכעיס לפני בדברים בטלים כו'. ד"א כ"א ונטל החול אלו ישראל. דהנה בעשרה מאמרות נברא העולם. ורק פרשה א' של בראשית שנשלם ע"י כל מ"ב, ולהוציא ב"י ממצרים נצרך כ"כ פרשיות ע"ז. כי לתקן מעשה רשעים הוא עבודה רבה יותר מלברוא חדשות כי הוא כל יכול. אבל מה שניתן הבחירה לב"ו והוא מקלקל. לזה צריכין עצות. לכן תיקון הבריאה וקיומו הוא יותר גדול מגוף הבריאה. והבריאה הי' בכלל. ויצ"מ הוא תיקון הבריאה בפרט. ונשתנו כל הנבראים. אור ואש ורוח שמים וארץ יבשה וים כו'. בכל דבר נעשה שינוי בעשר מכות. כי הוא תיקון הבריאה כנ"ל. והוא בבחי' פרט. לכן כ' אשר הוצאתיך מא"מ. ולא אשר בראתיך. כי יצ"מ יותר פלא. והוא מיוחד לבנ"י שהוציאנו מא"מ להיות מיוחד אליו ית'. דכתיב יצב גבולות עמים למב"י. פי' שבנ"י הם שמירה להקדושה שלא יוכל שום עם ולשון לגשת עוד לכח הפנימיות שנתן הש"י תוך הבריאה. וכ' ושמרתם מצותי. פי' מה שרוצה הש"י לחבר ולדבק אל הקדושה מלשון צותא. ולא יותר. וכ"כ ושמרו בנ"י את השבת כו'. לכן נק' חול שהם שמירה לים שהוא החכמה כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. וכ"ז נעשה ביצ"מ. לכן כתיב בשבת כי בו שבת. ביד חזקה הוציאך כו' שהבריאה ויצ"מ הוא דבר א' והוא תיקון הבריאה. ובששת ימי המעשה ע"י שהי' בהם בריאת שמים וארץ. עי"ז יש אחיזה לכל הנבראים. וצריך תיקון ע"י בנ"י כנ"ל. ובש"ק אין שייכות לאומות כמ"ש אות היא ביני כו' כיון שלא נברא בו דבר. לכן איתא כי בנ"י והשבת מעידין זה ע"ז. וכפי התיקון בימות החול זוכין לבחי' שבת. כמ"ש מי שישנו בשמירה כו'. ובחול הוא שמירה לשבת כנ"ל. וש"ק הוא שורש החיות של כל הימים. כמ"ש מיני' מתברכין שיתא יומין. וע"י עבודתינו בחול מקבלין בש"ק קודם כל הנבראים. וז"ש החודש הזה לכם שבנ"י זכו ביצ"מ להיות ראשונים לקבל השפע משמים כנ"ל. וכ"ז הי' כשהיינו שרוין על אדמתינו כמ"ש חז"ל:

כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' שצריכין לבוא לידיעת הש"י ע"י הנפלאות במצרים שהוכבד לבו. ואעפ"כ הי' הכל במשפט אמת. ונמצא שכן בכל המעשים וההנהגה שבכל א' הכל בהשגחת עליון. וכל הוי' היא מאתו ית' המהוה כל. וז"ש כי אני ה'. וכ' הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה. נמצא בא ללמד ונמצא למד שאחר שהשי"ת פעל בנפלאותיו שגם פרעה הרשע הוכרח לשמוע. ואיך לא נשמע אנחנו. ואפשר אמר מרע"ה זה הק"ו כדי להתברר על אחר הגאולה. שיהי' הידיעה אצל בנ"י בק"ו זה. כי ק"ו אדם דן מעצמו. וכפי שמבין אצלו הק"ו. יוכל לבוא לזה. לכן התעורר מרע"ה בזה הק"ו בעבור בנ"י כנ"ל:

כלה גרש יגרש. י"ל הפי' שאחר העבודה במצרים היו בנ"י יגיעים מאוד. כמ"ש בזוה"ק ויהי בשלח שהיו שבורי לב מרוב היגיעה ע"ש. לכן הבטיח השי"ת כי המצריים יגרשו אותם. והוא ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתיגע נגד היצה"ר וניטל הכח ממנו. יוכל אח"כ לעשות בכח היצה"ר עצמו. וכמ"ש וקוי ה' יחליפו כח. והבן. וכ"כ בכל לבבך בשני יצריך שאח"כ מסייע גם הוא כמ"ש זוה"ק ואתחנן ע"ש:

במדרש על שהכביד לב פרעה. אם ללצים הוא יליץ כו'. איתא בע"מ נברא העולם כדי להפרע ולתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. פי' שהשי"ת תלה המאמרות זה בזה. כי מאמר לשון חיבור כמ"ש האמירך עשנו חטיבה א'. לבוא ממדריגה קטנה עד אליו ית'. כי אם הי' נברא במאמר א' לא הי' יכול הרשע לבטל רצונו ית'. וכן הצדיק שיוכל להתדבק מיד במאמר הש"י בשורשו א"א. רק ע"י מדרגות נתן הש"י שהצדיק שעושה דבר טוב יביאנו לדבר טוב יותר כמ"ש מצוה גוררת מצוה. והושם זה בעולם שמי שעשה טוב יביאנו לכל המדריגות. וזה ענין החלוקה לעשרה. וכן לרשע ע"י שמבטל מאמר א' יביאנו לזה לבטל יותר עד שיבטל הכל. וכן הוי עובדא ע"י עשרה מאמרות זכה פרעה לעשר מכות. וזהו להפרע מן הרשעים שהוא פרעה הרשע. ובנ"י זכו לעשרת הדיברות כמ"ש ועמך כולם צדיקים וז"ש המד' שע"י שחטא פעם וב' ניטל ממנו דרכי התשובה כנ"ל וק"ו במדה טובה ע"י שעושין מעש"ט אין מניחין משמים ליפול עד לגמור הכל בכי טוב וכנ"ל:

תרל"ה

בא כו' כי אני הכבדתי כו'. להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו שלא לירא מגודל כחו של היצה"ר ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה כי גם זה רק מהשי"ת שנותן כח גם לסט"א. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכ' ברצות ה' דרכי איש כו' ובאמת זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקב"ה מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו ית'. ובמד' כובד אבן כו' אין זה יגיעה במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בדברים בטלים. ותמהו המפ' כי מה זה יגיעה לפניו ית' מחטא האדם. אבל הפי' כנ"ל שזה שנותן הש"י כח לב"ו להכעיס בדברים בטלים. וגם לסט"א עצמו שורש הרע זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ:

עוד במד' כעס אויל כבד לולי כעס אויב אגור כו'. פי' שהקב"ה הכביד לב פרעה כדי שעי"ז יהי' הכרח לגאול את בנ"י אף שאינם ראוין לגאולה כדי שלא יאמרו ידינו רמה. וזה ג"כ נצרך לכל איש ישראל לידע כי כל התגברות היצה"ר עליו. הכל לטובה. שע"י שיאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כו'. עי"ז נגאל האדם מיצה"ר כנ"ל. ואפשר כי לכך איתא שבש"ק צריכין בנ"י יותר שמירה שע"ז נאמר פורס סוכת שלום. כי בש"ק הכל מתבטלין להש"י. כדאיתא ע"ה אימת שבת עליו. לכך לא יש עצה הנ"ל שאין מי שיאמר ידינו רמה. ולכך יש הגנה מסטרא דקדושה סוכת שלום. כי בחול צריך להיות ההגנה ע"י היצה"ר עצמו כדלעיל. וכן הי' בגלות מצרים. אבל בשבת זמן גאולה. בא ההגנה מסטרא דקדושה וזה סוכת שלום כנ"ל:

יש ללמוד ק"ו ממה שהכביד הקב"ה לב פרעה ע"י שלא רצה להכניע עצמו להשי"ת. אף שע"י המכות רצה לשוב. מ"מ כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכ' מאנת לענות מפני. עי"ז הכביד לבו שלא לשוב ע"י המכות. ק"ו מדה טובה מרובה בנ"י אשר חפצים באמת לשוב להש"י ומה שא"י ע"י הטרדות ויגיעת היצה"ר יעזור להם השי"ת לגבור נגדו לשוב לטוב:

וכסה כו' עין הארץ ולא יוכל לראות. כ' רש"י לא יוכל הרואה לראות כו'. אבל יש לפרש כי המכה כסה עין הארציות והגשמיות שלא יוכל זה העין הרע להשגיח על פנימיות הארץ. וע"ז חרה לבלק ובלעם דכ' עם יצא ממצרים כו' כסה כו' עין הארץ כו':

ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה' כו'. יש לרמוז בזה הפסוק כי ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לדעת את ה' וכדאיתא כל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח שזוכה לדעת כנ"ל:

הרב המגיד ז"ל כ' על מה שאין מניחין תפילין בש"ק כי הרשב"ם פי' לטוטפות כו' כפשוטו כמו כתבם על לוח לבך לזכור את אחדותו ית' ויצ"מ תמיד. אך בחול א"י לבוא לזכירה זו אם לא ע"י מצוה גשמיות. אבל בשבת קודש יכולין בל"ז לקיים מצוה זו עכ"ד [בס' אור ישראל] ודפח"ח. כי באמת זאת עיקר מצות תפילין לקשר החכמה והמוח אל הגוף כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבינו כו' וכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ידוע שכל הפנימיות רוחו של אדם מתאסף אל הפה והבל זה כולל כל האדם וזה עצמו הי' ביצ"מ שהי' מקודם הדיבור בגלות כדאיתא בזוה"ק וע"י יצ"מ הי' יכולין להביא המחשבה והחכמה אל הדיבור. וכ"כ בספרים כי יציאת מצרים הוא בחי' הדעת שהוא התקשרות החכמה אל המדות כו' ובשבת מתעורר יציאת מצרים כמ"ש זכר ליצ"מ. ובחול צריכין לעורר הגאולה ע"י מצות התורה במעשה גשמיי. ומ"מ גם הגאולה של שבת תלוי' בהמצות בחול כדאיתא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. כי ב' מדריגות הם. בחול ע"י טרחא. ובשבת בשובה ונחת. וכפי היגיעה בחול זוכין למנוחה בש"ק כנ"ל:

תרל"ו

בא א"פ כו' כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו'. זה לחזק לבות בנ"י אשר גם בראותם כח היצר וסט"א גובר ח"ו בחזקת היד. עכ"ז יחזקו עצמם לגשת מול המלחמה ביודעם זאת כי כל כח הסט"א ג"כ רק בהשגחת הבורא וזה אומרו כי אני הכבדתי ובאמת זה הדבר אחת מפלאות הבורא לתת כח להעושים נגד רצונו והוא יותר פלא וגבורה מכח החסד להשפיע רב טוב כי הכל שלו וזה מאמר המד' ע"פ כובד אבן כו' שבריאת מ"ב אינו יגיעה לפניו ב"ה וכעס אויל כבד כו' פי' לתת כח ורשות לאויל זה למרוד בו. וטעם נתינת כח זה הי' רק כדי לתת שכר לצדיקים הגוברים נגד הסט"א ומבררים מלכות שמים. והוא כמו קושית ר' יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה כו'. ולמה פתח בבראשית. פי' כל העולם התהו קודם ב' אלפים תורה. כ"ז הי' כדי לתת להם נחלת גוים. למען שתי אותותי. פי' כי הכל נברא מכ"ב אותיות התורה ואין לך דבר שלא יהי' בו ציור אותיות ונתלבשו אותיות הקדושים בכל הבריאה כדי שבנ"י יתקנו כל אלה הדברים. ועי"ז יזכו בכל כוחות התורה שמתפשטין בכל הדברים. והוא ענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. ובמ"א הארכנו בזה:

גם פי' למען תספר כי כוחן של ישראל בפה. וכמו שכתוב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות. והן דברים הנאמרים בשורש הדיבור גבוה מעל גבוה. כמו כן ממש דיבור בנ"י למטה הי' בגלות. והיינו שלא זכו לתורה קודם ירידתם למצרים וגאולתם משם. וכמו כן לעולם אין זוכין להוציא דיבורי אורייתא וצלותא בלי הקדמת בירור פרטי המעשים. וזה הקדמת מ"ב ויצ"מ קודם התפילה. אח"כ ה' שפתי תפתח. וכן כתיב והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהיה תורת ה' בפיך:

בפסוק לא תשאר פרסה כו' ממנו נקח לעבוד כו'. פי' פרסה נקודה אחרונה אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש. ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באין לעבודת הש"י. ואנחנו לא נדע כו' עד בואנו שמה פי' לסוף נקודה זו כנ"ל:

בפסוק למכה מצרים בבכוריהם כל"ח. נראה כי זה חסד גדול שהי' המכה בבכוריהם. וכל אלו הכל"ח הם חסדים שמתקיים העולם על ידיהן. כמ"ש שהדורות קודם התורה נתקיימו באותן החסדים. והענין כי הנה זה לע"ז עשה אלקים וכמו שיש מדרגות הקדושה לבנ"י כן כחות הטומאה לסט"א. ולזה חיזק השי"ת לב פרעה כדי שלא ישאר למצרים שום שורש וכח אחיזה כלל. ופי' הדברים כי אם לא הי' מחזק לבו. לא הי' יכול לסבול עונש המכות בגוף. אף שעדיין הי' בהם כח בשורשם היו מניחין לבנ"י. אך השי"ת חיזק לבו וכ"ז שהי' בו קצת כח. הי' גובר על יסורי הגוף עד מכת בכורות שהיא שורש כל הכוחות שלהם. ואז נאבדו לגמרי. ועוד זאת כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם. כלפי זה נתעורר כח ראשית של בנ"י שנא' בני בכורי ישראל. ובזה הכח שנתגלה נגאלו כי שם אין מגע נכרי. וז"ש כלה גרש יגרש כו'. פי' בהתגלות זאת הנקודה לא שייך גלות כלל. וזה יש לפרש ענין החפזון שנא' לא בחפזון תצאו כו'. שזה הי' לשעה מה שנתגלה כח ראשית של ישראל. וזה נק' חפזון כי באמת צריך להיות שבנ"י יוגאלו מכל המצרים שלהם כמו שהם תוך המיצר ולא יצטרכו להתבטל ממדריגותם אל השורש שהוא הצלה לפי שעה. וז"ש כחצות כו' אני יוצא כו'. אבל לעתיד יהי' תיקון הראוי שיהיו בנ"י מתוקנים בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל. אך גאולה ראשונה הי' צריך להיות בזה האופן. והי' זה הכנה שבנ"י ילמדו לתקן עצמן אח"כ בכח מעשיהם בלבד כנ"ל:

תרל"ז

במדרש כובד אבן כו' כעס אויל שמכעיסין לפני בדברים בטלים כו'. דעיקר עבודת בנ"י בעולם לברר מלכות שמים להחזיר הכל אל בעליו שהוא הבורא ית'. וע"ז נבראו בנ"י שנק' צבאותי שלוחמים מלחמת ה' לברר כי הוא המלך אשר הכל שלו. ואיתא בעשרה מאמרות נ"ה ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו'. פי' הדבר שיש כלל ופרט וכלל. ואם הי' נברא העולם במאמר אחד שהוא האחדות כלל הראשון. לא הי' שכר ועונש. אבל בבחי' הריבוי והתחלקות המדרגות שברא הש"י להיות כמה רשעים המתנגדים לאמת וכופרין במלכות שמים ומצד זה לא הי' יכול להתגלות בחי' האחדות שע"ז נאמר וירא כו' האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים וע"ז אמרו לתת שכר טוב שהוא מה רב טובך אשר צפנת כו'. פי' שע"י הפרטים שנתפשטו משורש האחדות וזה עבודת הצדיקים לקרב המרוחקים ולהמשיך כל הפרטים לאחדות. וכלל השני הבא מהתאספות הפרטים הוא גדול במעלה יתירה. והוא העשיריות אשר הוא ג"כ אחדות רק חשבון זה נעשה אחד מהתחלקות הפרטים. וזה ענין בעשרה מאמרות כו'. ובאמת מזה נתרבה כבודו ית' ביותר מה שנתן כח להיות נמצא סיטרא דשיקרא בעולם. וכשהצדיקים מבררין זאת שהכל בכוחו ית' ניתוסף מזה כבוד שמים. וז"ש כי אני הכבדתי כו'. כי מרע"ה הי' מעולם הנבדל. ואמר למה הרעותה כו'. והשיבו השי"ת כי עי"ז הגלות. יתרבה ביותר כבוד שמים:

דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים. כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו כמ"ש חז"ל שהיו שטופין בע"ז כו'. ומיד איתא וגם צידה לא עשו כו' שהאמינו. כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות. ורק מצד הגלות שהי' שולט עליהם סט"א. ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף. וזה מ"ש כשלחו כלה גרש יגרש כו'. שברגע יתברר כי אין להם שום שייכות לרשעים הללו אם היותם עד עתה כ"כ תחת ידם. וזהו י"ל ג"כ ענין החיזוק שהוצרך ה' לחזק לב פרעה באופן שמצד קדושת בנ"י אז לא הי' בכח מצרים לשלוט עליהם ולכבות הארת הקדושה. רק ע"י כח הבורא. והכל הי' בעבורינו בהיות גלוי וידוע לפניו ב"ה כי אנחנו לא היינו יכולים לסבול הגלות לולא הקדמת זה הגלות מצרים בהיות בנ"י במדרגה גבוהה סמוכים לאבות. ולא לחנם שאל מרע"ה למה הרעותה כי לא היו ראוים לקישוי הגלות רק בעבורינו. לכן השיבו הש"י למען תספר באזני בנך כו' כי הוא טובה בעבור זרעם אחריהם:

בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו'. דרשו חז"ל כדי שלא יאמר אותו צדיק כו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ותמוה מה צורך בטעם הזה. וכי בלא"ה לא יקיים השי"ת הבטחתו. אמנם יש לפרש כי עבודת אבינו אברהם בכלל העולם להמשיכם אחר הבורא ית' כמאמר לו ישמעאל כו'. אמנם בבוא אבינו יעקב ושבטי עליון אחריו ונבחרו להיות מיוחדים להקב"ה כמ"ש יעקב בחר לו כו'. יעקב חבל נחלתו. ובנ"י עתה הרגישו זאת. לכן תיכף שיצאו ממצרים היו מוכנים לקבל התורה כמ"ש ז"ל שצמאו למים זו תורה כו'. והנה הש"י הבטיח לאברהם אח"כ יצאו בר"ג שהוא ענין הוצאת ניצוצי קדושה ממצרים. והי' הכל בדרך שדרך בו אבינו אברהם ראשון לגרים. אמנם בנ"י מצדם הם למעלה מזאת הבחינה כאשר חכמים הגידו קשים גרים לישראל כו'. לכן לא היו חפצים בזה ולא הי' זה ח"ו אסרון קיום הבטחת הבורא כי אדרבא נתעלו ביתר שאת באופן שלא נחשב בעיניהם רכוש גדול הנ"ל. אמנם כדי שלא יאמר אותו צדיק דייקא לכן דבר נא וישאלו כו':

והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. פי' תורת ה' דייקא בהיות כי בכל תורה ומצות יש כמה מדרגות בעשותן האדם. אמנם להיות נעשין בלי פסולת כלל הוא ע"י הקדמת יצ"מ. וזה ענין הזכרת יציאת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהוא עיקר התורה כמ"ש ודברת בם. וכמו שהי' בכלל שהוקדם יצ"מ לקבלת התורה. כמו כן עדיין נוהג בכל יום. כי בהקדמת זכירת יצ"מ נעשין קצת בני חורין משעבוד היצה"ר ויכולין לקבל עמ"ש לעסוק בתורת ה' דייקא:

תרל"ח

במדרש כובד אבן כו' ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בד"ב כו'. הענין כי באמת בריאת יש מאין הוא פלא גדול להבורא ית'. שנבדל מן הגשם. ואין בשכל אדם להשיג איך במאמרו וברוח פיו אשר הוא אין סוף בלי כח בגשם ואיך יבא מזה הגשמיות. אמנם יותר פלא מזה הוא בחירה זו שנתן לנבראים אשר יוכלו עוד לעשות נגד רצונו ית' אף כי הוא מחי' את כולם בכל עת וכל מקום. אך כי הוא כל יכול. וב' אלו הענינים הם עיקר האמונה והוא אמונת החידוש ויצ"מ. שביצ"מ הראה הבורא ית' כי הבחירה ברשותו כמ"ש אני הכבדתי. ובשבת שהוא יום מנוחה היפוך היגיעה מתקיים ג"כ בב' בחי' הנ"ל דכ' בו שבת וינפש. שביתות המעשה דבששת ימים ברא ונח בשביעי. וינפש הוא הנייחא שהי' לפניו מקבלת מלכותו שקיבלו הברואים היינו אדם הראשון שאמר לכל הברואים לכו נרננה כו'. וכן עתה מתקיים בישראל שומרי שבת דכיון דכעס אויל הוא יגיעה. ממילא עבודת בנ"י וקבלת עול מלכותו עליהם הוא הנייחא. [וי"ל פי' רעוא דרעוין שיש נייחא מגמר הבריאה. ויש נייחא משובתי שבת. שזה עיקר הרצון. שבת במעשה. וינפש ברצון ומחשבה]. וצריך כל אדם לידע זאת שגם כח היצ"ר וסט"א. הוא רק מה שניתן לו כח בגזירת המלך. כמ"ש וייצר ב' יצרים. פי' שהקב"ה יצר אדם באופן זה שיהי' נמצא דמיון שקר וכזב בעולם. כי יצר הוא צורה ודמיון שאינו דברים של אמת רק דמיון כזב. וכשיודע האדם זאת מתחזק נגדו בנקל יותר. ואף שרואין בעלי עבודה כמה מיני נפילות כענין שבע יפול צדיק וקם. ידע נאמנה כי הכל לטובה. כמ"ש בפרעה ויחזק ה' כו'. והכל כדי שיהי' הגאולה אח"כ בשלימות יותר. וכמו כן כל הנפילות שיש לאדם הכל צורך עלי' שנעשה אח"כ בירור יותר. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כו' שיהי' דבר של קיימא לעד:

בפסוק למען תהי' תורת ה' בפיך. תלה הכתוב התורה ביצ"מ. וכמו כן הי' במעשה שלא קיבלו את התורה עד אחר יצ"מ ולכן כן הוא לדורות. כפי מה שמעוררין בחי' גאולת מצרים זוכין לתורה. לכן מקדימין זכירת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהיא עיקר התורה ודברת בם. והענין הוא שעיקר הכח בפה להוציא דיבורים אמיתיים כמ"ש חיים הם למוציאיהם. וא"י להוציא הדיבורים עד שנעשין בנ"ח ממיצר ועיכוב התרחבות הפנימיות שזה עיקר פי' מצרים היפוך המרחב. ובמצרים היו נכללין כל מיני מיצר ולכן ע"י זכירת גאולת מצרים נתעורר כח הגאולה בכל מיני מיצר ע"י שהכל נכלל אז ביצ"מ כנ"ל:

תרל"ט

במדרש כי אני הכבדתי א"ל. כובד אבן כו' כעס אויל כבד כו'. פי' יותר הפלא ופלא מה שנותן הבורא ית' יכולת להרשעים לעשות נגד רצונו ית'. והש"י מתפאר בזה הכח כי אני הכבדתי כו'. שבריאת העולם אינו פלא. כי הוא כל יכול. ומזה מובן כח גבורתו ית' איך נותן יד לפושעים ונק' יגיעה כביכול בזה שעושין נגד רצונו ית'. וע"ז נק' השי"ת מלך עלוב. והוא לחזק לבבות בנ"י לידע כי כל הסתר בכללות ובפרטות כל נפש ישראל. הכל מכח הבורא ית' ולכבודו. ולכן אל יפול לב אדם עליו בראותו כח היצר ותחבולותיו כי רבים המה אבל כולם מאת נורא עלילה ית"ש. וז"ש בא כו' כי אני הכבדתי. וחיזק לב מרע"ה שמכל אלה הדברים יהי' כבוד שמו ית' מתרבה. ושיהי' נעשה מזה פרשיות התורה כמ"ש למען שתי כו' תספר באזני בנך כו'. ואם כי הבורא ית' במכה אחת הי' יכול להוציאם. והוא ממש כמו דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במ"א יכול להבראות רק להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. כן ממש בזה שהראה הבורא ית' חיבת ישראל וביקש לעסוק בגאולתן של ישראל באריכות עשרה מכות ולהפרע מרשעים המצערין את בנ"י שנגאלו בעשר מכות וליתן שכר טוב למקיימים ומחזקים שורש אמונת בנ"י. וכמו כן בכל נפש ישראל בעצמו לידע איך גדול כח כללות בנ"י לבטל עצמו אל הכלל. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל ד' מלכיות לכן יש ד' לשונות של גאולה ולכך הי' הגאולה ע"י עשר מכות להיות הכנה לכל מיני הצרות שלא יבאו כי עשר כולל הכל. וז"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך כו' כי הוא שורש גאולה לכל הדורות הבאים כנ"ל:

בשם מו"ז ז"ל כי העשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות הכל אחד כו'. כי המאמרות היו בכלל. ואח"כ בפרטות לתקן ולהעמיד כ"ד על מקומו ואז יש גלות ויגיעות רבות לברר כל הפרטים. ואח"כ חזר וכלל. וכלל האחרון אחר הפרט הוא קיים לעד. וניתקנו אח"כ העשרה מאמרות ונעשה מהם דיברות כי דיבור הוא מפורש ומבורר יותר ממאמר. ולכן בשבת ניתנה תורה. ושבת ניתן אחר יצ"מ כי אחר הגאולה נתגלה בחי' השבת שהוא התגלות האמת אשר לו המלוכה. כמ"ש במד' הנ"ל במה אני ייגע כו'. וכיון שזה נק' יגיעה ממילא השבת שנק' מנוחה נתבטל בו כעס אויל. לכן כל שבת הוא זכר ליצ"מ שקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות בחי' השבת כנ"ל:

במדרש משכו ידיכם מע"ז שהי' קשה להם לפרוש מע"ז כו'. והנה מיד אח"ז נאמר וגם צידה לא עשו להם. ודרשו ע"ז הפ' זכרתי לך חסד נעוריך כו'. יש ללמוד מזה שבחן של בנ"י שעצם בנ"י לעולם להתמשך אחר הבורא ית' רק החושך יכסה ארץ. ותיכף ברגע אחת שנגאלו. מיד נתעורר כח אהבתם להשי"ת. לכן כ' משכני אחריך נרוצה. שהגם שבגלות האהבה מסותרת. מ"מ ע"י רמז מעט שימשוך אותנו הבורא ית'. אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב. וז"ש הוציא כו' על צבאותם. ולהיות מתהפך ברגע א' מכלל עבדי פרעה להכנס בכלל צבא ה' אינו דבר קטן. להגיד שבחן של בנ"י כי עצם לבות בנ"י לעולם אינו משתנה כמ"ש המשל לגבור שהעמיד הקורה וזורק בהם חצים כו' חצי כלים והם אינם כלין. וכיון שהכין הבורא את בנ"י והכניסם באלה המלכיות. בטח יהי' לבם כי יוכלו לגבור נגדם כמ"ש יצב ג"ע למספר בנ"י. וזה ג"כ שאמר הקב"ה למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' פי' שיתהפכו מיד למדרגתם הטובה כנ"ל:

תר"מ

בפסוק למען שתי אותותי אלה. פירש"י שאשית לשון עתיד. ויש לפרש נמי בלשון עבר כי כל אלה המעשים שנעשו במצרים היו בעבור כי כבר שם ה' במצרים מטמוניות שהוצרכו בנ"י להוציאם משם. אותותי אלה הם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ובנ"י שהיו מוכנים לקבל התורה הוצרכו מקודם להוציא הדיבורים ואותיות שכבר הי' נמצא תוך העולם כענין שכ' במדרשות כי מקודם הי' רק ז' מצות. אח"כ כשבאו בנ"י זכו לכל התורה. לכן הוצרכו מקודם לברר הארת התורה שהי' נמצא גם בהטבע. וזה ענין ד"א שקדמה לתורה. הוא הארה שנטבעת בהטבע. וכן לעולם צריכין מקודם לתקן הגוף והטבע. אח"כ זוכין להשגות חדשות. ואמר הטעם כי למה עשה הקב"ה כן להיות שם אותותיו בקרבו. הוא שעי"ז כשמוציאין ההארות משם. הם מבוררין יותר. והם חיים וקיימים לדורות. וז"ש ולמען תספר כו' בנך וב"ב. שעי"ז הי' דבר של קיימא יותר כנ"ל:

ובמדרש כובד אבן כו'. פי' שזה גבורה נפלאה ביותר. אשר הש"י מתפאר בזה. אשר התעללתי במצרים. במה שנתן כח לרשעים לעשות חפצם ולמרות עיני כבודו והכל בכח הבורא ית' כי הוא כל יכול וברא הבריאה באופן זה שיהי' שייך התנגדות. והכל בעבור בנ"י שיהי' נאמר עליהם תנו עוז לאלקים. וזה וכעס אויל כבד כו' ובמ"א הארכנו בזה:

בפסוק והי' לאות על ידך כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ע"י המצות האלה שנק' אותות ניתקן גוף האדם ויכול להאיר בו אור הפנימי שבאדם שהוא חלק כל איש ישראל בתורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. וחז"ל דרשו מי שצריך אותות להוציא שבתות ויו"ט שהם עצמם אות. יש לפרש כי עיקר ההסתר בעוה"ז הוא הזמן שכל ימי המעשה הם התלבשות הארה עליונה בימים התחתונים. אבל שבת הוא עצמו אות ואין בו הסתר. ויובן יותר לשון הם עצמם אות לפי דברי הרב הקדוש ממעזעבוז ז"ל על מאמר ויום השביעי משבח ואומר כי היום עצמו הוא המעורר לשבח להבורא ית'. אכן עיקר הפי' על בנ"י עצמם כמ"ש לך לאות כי הגוף מלבוש להנשמה. וע"י אותות אלו מחלישין כח הגוף. והנשמה מאירה. לכן אמרו חכמים בחידותם הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר כי בנ"י מעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וצריך להיות עדות ברור בלי התערבות עניני עוה"ז המבלבלים לאדם. לכן א"י לברר עדות זה בלי מצות תפילין. והוי כמעיד עדות שקר. וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' עדות אמת. וק"ש היא עיקר תורת ה' כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש מקיים והגית בו כו'. וכ"כ ודברת בם שהם עיקר דברי התורה שצריכין להוציא בפה בשחר ובערב. וז"ש מי שצריכין אות. אבל בשבתות וי"ט מתרוממין נפשות בנ"י. והם עצמם אות ממש. כמאמר כנ"י יהי' בן זוגך. והיינו הארת נשמה יתירה וז"ש שהם עצמם אות והבן:

תרמ"א

בא א"פ כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. ב' הטעמים אלו הם ע"פ המשנה בע"מ נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בע"מ. וזה זכות בנ"י שמעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכפי מה שיש רשעים בעולם הכופרים בה' ית'. זוכין בנ"י במה שמבררין האמת. מקיימים העולם שנברא בע"מ. הוא כמו קיום שטר שמעידין כי חיות הבריאה הוא רק בכח עשרה מאמרות. ועי"ז זוכין להתדבק בו ית' ולהשיג אור התורה. וזה השכר טוב כמ"ש לקח טוב כו'. וז"ש ולמען תספר כו' ועי"ז וידעתם כי אני ה'. וכן הי' אז בפועל שזכו אחר יצ"מ לקבלת התורה. וכמו כן הוא תמיד בזמן אחר סיפור יצ"מ בפסח וימי הספירה זוכין לקבל התורה והדעת בחג השבועות. ובלי ספק בנ"י באותו הזמן עבדו עבודה רבה עד שבכח מעשיהם נתברר מלכות שמים וזכו לעשות להם נסים ביצ"מ וקי"ס לברר מלכותו ית' על ידיהם. ולכן זכו אח"כ להתורה. ודבר זה נוהג תמיד בבנ"י כפי מה שמבררין ומספרים בנסים ונפלאות של הבורא ית'. כך זוכין לתורה. ותלה הכ' זה בזה ולמען תספר וידעתם כו'. וכמו ידיעת הבורא ית' אין לו סוף ותכלית. כמו כן אין למאוס בעבודת האדם בבירור הפסולת. שכפי מה שיש יותר רע בעולם ובנ"י מבררין האמת. זוכין לתורה. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו':

בפסוק החודש הזה לכם כו'. וחכמים הגידו כי הי' צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בנ"י זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבנ"י. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בנ"י לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והש"י שרצה לחדש העולם ע"פ התורה זיכה את בנ"י להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכ' הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. שמקדים הש"י בעבודת בנ"י שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא:

במדרש ע"פ ולקחתם אגודת אזוב. פי' שאע"פ שהם שפלים כמ"ש ואת ערום וערי'. מ"מ ע"י שיתאספו להיות אגודה א'. מתוך השפלות יבא להם עזר מקודש. כי ביצ"מ הי' רק התחלה שיצאו לחירות מת"י פרעה להיות מוכן אח"כ לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה. וזה הרמז בהזאה על המשקוף ומזוזות. לידע כי עדיין הוא רק התחלה. כמ"ש פתחי לי דרשו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל. וזה נתקיים אז כי ביצ"מ הי' רק פתיחת הפתח. והש"י הגין על נקודה מועטת זו כמ"ש ופסח ה' על הפתח. והגם שיצאו ביד רמה. רצה הש"י שיהיו בנ"י בעיניהם אגודת אזוב. ולידע כי הם עדיין אצל הפתח לקוות לכנוס לפני ולפנים. כמ"ש הביאני המלך חדריו במתן תורה:

בפסוק קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' בחזק יד הוציא כו' ולא יֵאָכל חמץ כו' בחודש האביב. המשך זה לצווי הש"י קדש לי. הרמז הוא כי יצ"מ הי' התחלת הכנסת בנ"י תחת מלכותו ית'. והתחלה הוא העיקר כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. וצריכין לזכור זאת לעולם. וזכירה זאת מביא כח וזריזות בכל המעשים. וכששוכחין ההתחלה נופלין בעצבות. וז"ש זכור כו' ממילא ולא יאכל חמץ. והרמז שיוצאין בחודש האביב ביכור כל התבואות. לרמז כי יצ"מ אינו במקרה אבל הוא ראשית והכנה לכל המדרגות של בנ"י. וזה עצמו הרמז במאמר קדש לי כ"ב פטר כל רחם שהוא התחלה הנ"ל. ודבר זה נוהג בכל אדם כי בתחילה הש"י עוזר לאדם ומוציאו מתוך הבלי עולם בעזר עליון וצריכין לזכור זאת תמיד:

תרמ"ב

במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי הנה עיקר הבריאה. האדם. היינו איש ישראל כמ"ש אתם קרוים אדם. והוא פנימיות הבריאה. והעשרה מאמרות הם קיום הבריאה בכלל לכן הם לדצח"מ. ועשרת הדברות שייכים רק לאדם כי תיקון וקיום האדם הוא סדר מיוחד העולה מעלה מעלה. וקודם קבלת הדברות היו צריכים לכנוס כולו בגדר אדם להיבדל מנפש הבהמיות וזה גלות מצרים. וכן הענין בעובד ה' בכלל ובפרט בחי' עבד ובן. לזה נבחרו בנ"י בנים אתם לחפשא בגניזין דאביהם. שזה ענין תורה ומצות שהודיע לנו הש"י שורש ופנימיות וטעם כל הדברים במקור העליון. ומצד זה בא התחדשות כמ"ש החודש הזה לכם. ובבחי' עבד יש שייכות לכל הברואים. רק בנ"י נבחרו בבחי' בן. ובפרט למצוא כ"א מקומו ושורשו כנ"ל. ומול זה יש ב' שבתות כי בו שבת הוא שבת קבוע וקיימא. וזכור בעשרת הדברות הוא השבת השייך לבנ"י דווקא. ומוסיפים קדושה על קדושה. ולכן נאמר וזכרת כי עבד היית כו'. ועמ"ש בשבת הגדול מזה:

בפסוק משארותם צרורות כו' על שכמם כו' שהיו מחבבין המצות. להיות כי הי' מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וקיבלוה בשמחה. וזה הי' הכנה לכל הדורות שיוכלו להרגיש שמחה בעשיית המצוה. ושמחה של מצוה הוא דבר גדול שניתקן כל האדם בכח שמחה זו. וידעו בנ"י היטב כי כל הגאולה הי' כדי שיכנסו בכלל עבדי ה'. והי' עיקר השמחה שלהם בהגאולה ע"י שזכו להיכנס בכלל עבדי ה'. כמ"ש יצאו כל צבאות ה' והטו שכמם לקבל עול מצותיו בשמחה. ולכן ג"כ מקיימים בנ"י לדורות מצות מצה בליל פסח בשמחה כמאמר חכמינו ז"ל מצות שקיבלו בשמחה עדיין עושים בשמחה. [וז"ש אחר פרשת משכו ויקד העם וישתחוו ע"ש פרש"י. וי"ל שהי' על קבלת מצוה ראשונה בשמחה נתנו ע"ז שבח והודאה שזכו להיות מצוינים במצות הש"י]:

תרמ"ג

במדרש כובד אבן כו' אלו ישראל כו'. ע"פ המשנה בעשרה מאמרות נה"ע כו' לתת שכר טוב לצדיקים כו'. והנה כ"ז הסדר נתקיים שהקב"ה ברא העולם בבחי' הצימצום כמ"ש שאמר לעולמו די. וזה הי' עבודת האבות שביררו כבודו ית' בעולם. והרשעים מאבדין את העולם שנברא בע"מ. פי' כח הטבע זה באופן שהוא נסתר כאשר פי' מו"ז ז"ל כי העולם נק' ע"ש ההעלם שאינו בהתגלות. ומכוסה בהטבע. והנה בוודאי בהתגלות כבוד שמו ית' אין מגע נכרי והוא התורה שנק' חירות והוא שם הוי' ב"ה מדרגת מרע"ה. וע"י הרשעים שמאבדין העולם כו' לכן הוצרכו בנ"י להמשיך דרך חדש התגלות שמו ית' בחי' התורה והוא ההתחדשות דכ' החודש הזה לכם. וממילא כשיש התחדשות הוא דביקות בהמקור בלי צימצום. וזה לתת שכר טוב לצדיקים שהוא דרך התורה שנק' טוב. וע"ז כ' וימנע מרשעים אורם. פי' שמקודם הי' אור נסתר בהטבע והיו יכולין להנות גם האומות. וע"י רשעתם נבדלו בנ"י מהם. וניתן להם דרך חדש. וממילא נתרחקו ביותר. וז"ש כובד אבן כו' כי עם היות שבנ"י עלו במחשבה קודם הבריאה והכל בעבורם. עכ"ז לא יצא מכח אל הפועל בחירת בנ"י בהתגלות. רק ע"י כעס אויל הוכרחו הרשעים לימנע מהם אורם כנ"ל. וזה עיקר יצ"מ שתלה בו הכ' כל התורה והמצות כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי בחי' הבריאה בצימצום ומצרים וגבולים. אבל בנ"י יצאו מזה הדרך להיות להם דביקות בשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא בלי גבול. ובלי מצרים נחלה. ולכן אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שהיא בחי' התורה שנק' חירות:

במדרש אם ללצים כו' יליץ ולענוים יתן חן. הענין הוא כי שניהם נעשין כא' כענין שאמרו לכ"א יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן הענין בכללות הצדיקים והרשעים. וכמו שנתחזק לב פרעה ועבדיו שמרוב רשעות שלהם ניטל מהם הבחירה. כמ"ש שהם ברשות לבם. כן הצדיקים מרוב צדקתם נמסר היצה"ר להם. ולבם ברשותם. כמ"ש בא לטמא פותחין. לטהר מסייעין. כי בוודאי הגמר צריך להיות בסייעתא דשמיא. וגם הרשעים אין בכוחם לגרום קילקול באמת רק מכח מה שממלאים להם תאוותם משמים כדי לימנע מהם אורם. ולתת חלקם להצדיקים. וזה עצמו הראה הקב"ה למרע"ה. כי מה שרואה שאני הכבדתי את לבו כו'. מזה עצמו ניטל הכבידות מלבות בנ"י. ונפתח לבם. וז"ש ולמען תספר כו' וידעתם. ומסתמא כן הי' כסדר כמו שהגיעו המצרים ברשעתם עד שלא הי' להם כח לחזק לבם מעצמם. רק ויחזק ה'. כן הי' בעבודת בנ"י שהגיע העת לתת להם כח ועזר משמים מה שלא הי' בכח עצמותם. וכן איתא בכל המכות נגוף ורפוא שהי' מכה להמצרים ורפואה לישראל. ולכן כ' אני אקשה לב פרעה שניטל הקשיות עורף מבנ"י. ונעשה לבם רך. ולב מצרים נעשה כאבן. וכמ"ש שגלות מצרים נקרא כור הברזל שנזדככו שמה בנ"י. א"כ הפסולת שלהם נשאר שם במצרים. והניצוצות ק' שהיו נמצאים במצרים נמשך לבנ"י. שזה הוא התיקון של הגלות לברר התערובות של טו"ר. ולכן כשחטאנו אח"כ וחזר התערובות הוצרכנו עוד גלות. והגלות אינו עונש בלבד רק הוא התיקון לברר הפסולת כנ"ל:

בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו' כלי כסף כו' ובנ"י עשו כדבר משה כו'. כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם כו'. להבין הענין כי ידוע שבנ"י העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהי' נמצא שם כדכ' כגן ה' כארץ מצרים. וכן מצינו בהאבות שירדו מקודם למצרים ונחשב להם לשבח שעלו משם כדאיתא בזוה"ק שאדם ונח לא עמדו בכח זה כאבות דכ' בהם עלי' ממצרים. וכן בבני ישראל כ' ויעלו ממצרים. וגם ערב רב עלו הוא התערובות שהי' מעורב במצרים הארות רבות מהקדושה. וע"ז רמז הקב"ה ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. וזהו הרכוש גדול. אכן וודאי מדרגות בנ"י כאשר יצאו ממצרים הי' למעלה מאוד שזכו לקבל עשרת הדברות ונתרוממו כמלאכי השרת ושראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ולא הי' בהם הגשמיות. וידוע כי לכל הארה יש התלבשות כמו התלבשות הנשמה בגוף וכפי התרוממות הנשמה כך המלבוש. ולכן הוצרכו בנ"י להוריד עצמם להתקרב אל הגשמיות כדי לקבל ההארות ממצרים. וזה ענין שאלת הכלים ממצרים. והכל הי' לקיים ההבטחה לאברהם אע"ה ראשון לגרים שהי' כל רצונו לקרב כל הברואים אליו ית'. הבטיחו הש"י כי בהיות שבנ"י יתרוממו ט). עכ"ז יעלו שאר הניצוצות ג"כ על ידם. ובאמת מצינו שבאו אח"כ לחטא ע"י הערב רב הנ"ל כמ"ש ודי זהב. וכסף וזהב הרביתי להם כו' שהוא רמז על הנ"ל. ע"י שבאו ההארות ממקום טמא. הי' צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן וודאי יתוקן הכל בעזר השם ית' עד גאולה העתידה וזה השבח שעשו כדבר משה. וזה נק' תכשיטין וכמ"ש תורי זהב נעשה כו'. שמה שתיקנו חוץ מתיקון עצמותם. רק כדי להגבי' כל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק' תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:

תרמ"ד

במדרש כובד אבן ישראל שנק' אבן. ונטל החול ישראל שנטלתי כו'. פי' שהם ב' בחי'. אבן הוא היסוד שכל העולם נברא רק בשביל ישראל כמ"ש חז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם יסוד של כל העולם לכן נק' אבן. וזה הי' צריך להתברר מקודם ע"י יצ"מ ונפלאות שעשה לנו הקב"ה. ונתברר שבני בכורי ישראל. כמ"ש במד' שנק' בכור שנוטלין ב' חלקים. בעוה"ז ובעוה"ב. ועיקר מדרגת ישראל נתברר אח"כ בקבלת התורה. שזה ונטל החול שהוא חשיבות והתרוממות כמ"ש על כנפי נשרים כו'. וינטלם וינשאם כו'. אבל בחי' אבן הוא מדרגה הראשונה כנ"ל. והוא בירור החלק בעוה"ז שיש לבנ"י. שהם עיקר יסוד העולם. ובנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. וכ' אתה הראית לדעת כו' [רמז לדברים דכ' בפ' יתרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. וכ' אתם ראיתם כי מה"ש דברתי עמכם והם ב' ראיות הנ"ל]. וכמ"ש חז"ל בקבלת התורה פתח להם ז' רקיעים להראות להם כי אין מלבדו ית'. וכמו כן במעשה מצרים הראה להם הש"י כי כח כל הסט"א היא רק ממנו ית' לכן הוצרכו בנ"י לירד לעמקי תהום ולעלות למרום עליון. להעיד כי הוא ממעל ומתחת. וז"ש ולמען תספר כו' אשר התעללתי במצרים. פי שכל מעשה המצרים הי' רק מאתו ית'. ורש"י ז"ל כתב דהל"ל עוללתי. אך התרגום מפרש דעבדית במצרים. ולא שייך עוללתי כי לא מיוחס גוף העובדא אליו ית'. רק הכוונה שכל מעשה הרשעים מאתו ית' יצאו. ולכן כ' התעללתי. וזה עצמו נכלל בפרש"י שחקתי. זה שהיו סבורין הרשעים שבכח ידם פועלם. ובאמת הכל הי' מאתו ית' כדי להפרע מהם זה פי' שחקתי כנ"ל. וידעתם כי אני ה' הוא על חלק הב' שנודע להם אח"כ בקבלת התורה שהוא הדעת. וזה עיקר מדרגת בנ"י כמ"ש החודש הזה לכם שהתחיל לפתוח להם דרך חדש בעולם וכמ"ש חז"ל שהי' צריך להתחיל התורה מכאן כו'. רק כדי לתת להם נחלת גוים. פי' להיות להם גם החלק בעוה"ז ובהטבע. ולכן הוצרך להיות שינוי כל הטבע בעשרה מכות מאחר שהתחיל אח"כ דרך חדש צריך להיות ביטול מקודם לדרך הראשון לעשות בנין חדש:

בפסוק ומלאו בתיך כו' אשר לא ראו אבותיך כו' עד היום הזה. פרשנו כבר כי אבותיו של הרשע רואין אחר מיתתם בגיהנם בעונש הבנים. ונראה לבאר הענין דהמדה בבנ"י הוא שכשיש להם שמחה. הקב"ה מביא לאב ואם להיות להם חלק בשמחת בניהם. כדאיתא בזוה"ק בלק על פסוק ישמח ישראל בעושיו. שבנ"י מחזירין השמחה לשמים. ולכן הקב"ה משמח לאבותיהם. אבל כשיש ח"ו יסורים וצער לבנ"י. אין הקב"ה מראה לאבותיהם רק עמו אנכי בצרה ע"ש. ונראה דברשעים המדה להיפוך והטעם ע"פ מאמרם ז"ל בבני ישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. וברשעים מצרפין מחשבה רעה למעשה ע"ש. וכל עובדא טובה או רעה נראה שנמצא מזה שורש באבות. רק שיצא עתה בזרעם לפועל אבל בכח נמצא הכל בהאבות. ולכן כשזוכה הצדיק לשמחה יש בזכות זה חלק במחשבה באבותיו ומצרפו הקב"ה למעשה. וניתן להאבות חלק בהשמחה. משא"כ בעונש אין המחשבה נחשב. וברשעים להיפוך כנ"ל:

במצות תפילין והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' ת"ה בפיך כו'. דעיקר התפילין הם לעורר האותיות שחתם הקב"ה בנפשות בנ"י כמ"ש שכח הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. רק שע"י התפילין יכולין להוציא התורה מכח אל הפועל. מליבא לפומא. לכן כ' שנכון ללמוד בתפילין. והרמז מכאן למען תהי' ת"ה בפיך שהתפילין מסייעין לזה. וזה האות שע"י התפילין יוצאין ההארות שבפנימיות. והוא אות ועדות על בנ"י. וכמ"ש חז"ל בפסוק וראו כע"ה כי שם ה' נק' עליך זה תפילין ש"ר כו'. ולכן בש"ק א"צ תפילין שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת שנזדכך הלבוש של איש ישראל ויכולין האותיות שבנפש להתגלות גם בלי מצות תפילין. ויש נשמה יתירה וגוברת על כיסוי המלבוש שהוא הגוף. ולכן נק' ג"כ יתירה שיש לה תוספות כח על כח הגוף כמ"ש יומא דנשמתין הוא ולאו דגופא:

תרמ"ה

בפסוק החודש הזה לכם. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. מ"ט פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד כו'. פי' בנ"י מיוחדין הם להתורה שהיא למעלה מן הטבע ושם יש התחדשות תמיד דכ' א"כ חדש תחת השמש. למעלה מן השמש יש. אכן הקב"ה שלח נשמות בנ"י בעוה"ז. לתקן כל העולמות על ידיהם. ולכן הקדים מ"ב שלא יוכלו לבוא למדרגת התורה המיוחדת להם עד שיתקנו מקודם הטבע. וז"ש פתח בבראשית. וכמו כן בפרט האדם שהנשמה למעלה מהשמש. רק נתלבש בגוף. שצריכין מקודם לתקן הגוף עד שזוכין לנשמה. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לתקן מקודם הגשמיות והחומריות שאינו שלהם עד שזכו לבחי' הפנימיות. וז"ש החודש הזה לכם מכלל שעד עתה הי' עבודתם בשביל הכלל. כענין שאמרו חז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. שע"י שעירב את בנ"י מקודם תוך העמים. ואח"כ בחר בהם. עי"ז מתעלין תמיד ניצוצות קדושות מהם. וזה ענין הערב רב שעלו עמהם שזה הי' תכלית הגלות להעלות הגרים. לכן כ' אח"כ תורה אחת יהי' לאזרח ולגר. מיד במצוה ראשונה. שכמו שנעשו עתה בנ"י מיוחדים להיות עבדי ה'. כן ניתן מיד להם הכח לקרב את הגרים:

בפסוק כלה גרש יגרש כו'. פי' שלא ישאר בהם ליכלוך מן הגלות כאשר ראינו שנתהפכו מיד להיות נק' צבאות ה' [וכ' כשש מאות כו' עיין בזוה"ק שמדמה אותם הכ' למלאכי עליון]. וזה שבחן של ישראל שמתברר ע"י הגלות בהיותם נשארים בתמותם. וע"ז נא' כאהלי קדר כיריעות שלמה פרש"י קלה אני להתכבס כו'. אל תראוני כו' ששזפתני השמש כו' ומכל גלות ניתוסף העדות על בנ"י שכל גלות הוא כמו נסיון לברר שבנ"י אין משתנים מפנימיות שלהן. וממילא כשיצאו נקיים ניתוסף להם קישוטין ממה שהיו מתלכלכין בגלות ואעפ"כ נתכבסו אח"כ. וזה ענין וישאלו כו' כלי כסף כו' שע"ז נאמר תורי זהב נעשה כו' כמ"ש במ"א [והמשך הכ' שעי"ז שכלה גרש כו' לכן יכולין להוציא כלי כסף וזהב. כי אם הי' נשאר בהם קצת פסולת לא היו יכולין ליקח מהם כלים ושמלות כנ"ל]:

במצות תפילין. לאות ע"י ולזכרון ב"ע ל"ת תורת ה' בפיך. דכ' עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובמצוה זו כ' קשירה. א"כ הוא התקשרות המעשים לבטלם להקב"ה ועי"ז זוכין לתורה. ואיתא בזוה"ק פ' זו דבמצרים קישר פרעה את העבדים שלא יוכלו לצאת לחירות ע"ש. וקשר רשעים אינו מתקיים. אכן כאשר הקב"ה קירב אותנו להיות לו לעבדים. נתן בנו מצות הללו שנוכל לקשר על ידם הכחות והמחשבות אליו ית'. וזהו מצות קשירה בתפילין ובציצית. וע"י הקשירה להיות תחת עול מלכותו זוכין לתורתו. וכ' תהי' תורת ה' לשון הוי' חדשה. שכשבנ"י מתוקנים כראוי. מתחדש התורה ממש בפיהם של ישראל. ובאמת יש הרבה מדרגות בכל מצוה. וע"י שמבטלין עצמם להתקשר אליו ית' ונעשין בני חורין משיעבוד דסט"א. יכולין להתדבק בעבודת ה'. וכמו שהי' ביצ"מ דקוב"ה שרא קוטרין והוציאנו מקשירות הרשעים. ואח"כ קישר אותנו לעבודתו ית'. כן הוא תמיד בפרט איש ישראל שלא לחנם נצטווינו לזכור בכל יום יצ"מ. רק שבכל יום צריך האדם לצאת משיעבודא דסט"א ולכנוס בשיעבוד דסטרא דקדושה. ואח"כ זוכין לתורה. ובימי המעשה התיקון ע"י התפילין שמקשרין המעשים אליו ית'. ובש"ק שיש ביטול כל המעשים לגמרי. זוכין לתורה בלי מצות תפילין. דביטול כל המעשה הוא יותר מדרגה מקשירת המעשים. והענין שבפנימיות בנ"י יש נשמות טהורות וקדושות. רק שהמלבוש צריך תיקון ע"י המצות. (ובשעת התפילין) [ובשבת] יכולין לעורר הפנימיות והשפעת הנשמה יתירה שבאה בשבת. ובחול בשעת התפילין יכולין ג"כ לעורר הארה מזה כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כי ש"ה נקרא עליך זה תפילין שבראש והכל ענין א'. ובמ"א כתבנו עוד מזה לכן קצרתי. [ובדברים אלו מובן מ"ש בז"ח המעלה שיש בשבת וימים טובים יותר מתפילין דהם חותמא דמלכא ע"ש בשיר השירים ותבין שהוא כמ"ש]:

תרמ"ו

במדרש החודש הזה לכם. מגיד דבריו ליעקב זו התורה. חקיו ומשפטיו החודש שהחגים תלוין בו. ונק' חק כדכ' חק לישראל כו'. הענין הוא דאיתא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל הוא פרשת החודש. דכ' החודש הזה לכם. הוא דרך המיוחד לבנ"י. דבגלות מצרים הי' העבודה בעבור תיקון העולם. כמ"ש מזה בפ' וארא. ועתה התחיל דרך חדש המיוחד רק לבנ"י והוא דרך התורה. אך התורה למעלה מעולם הטבע. ובחי' המצות הם דרכים להתפשט הארת התורה בעולם הטבע. ונק' חקים שהמה חקיקה וציורים ורמזים מהתורה שמתלבשין בעולם העשי'. והי"ב ראשי חדשים המה י"ב צינורות ושערים להמשיך התחדשות לעולם הטבע. וזה הדרך הוציאו בנ"י מכח אל הפועל שזכו לפתוח להם דרכי נתיבות אלה. וע"ז אומרים בעמך ישראל בחרת כו' וחקי ר"ח להם קבעת:

תרמ"ז

במדרש כובד אבן כו'. כי הנה ביצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. ואמו"ז ז"ל אמר כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות כי מאמר הוא בכלל ודיבור הוא בפרט כו'. והענין הוא כי הוצרך להתברר תערובת טוב ורע. והרע ניתן למצרים בעשרה המכות. ובנ"י קיבלו הטוב שהוא התורה. כי הכל לכבודו ברא. אבל התחתונים צריכין לברר זאת ובנ"י בגלות מצרים ביררו זה העדות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך כו' שבנ"י מבררין כי קיום כל הבריאה ע"י עשרה מאמרות. וכמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. והש"י כביכול מעיד על בנ"י כי כל המאמרות ובריאת העולם הי' בשביל בנ"י. ואלה הבירורים הם גם היום בכל יום ויום כמ"ש א"ה האמרת היום כו' וכ"כ ולמען תספר באזני בוב"ב. שנתן זה הבירור לבנ"י לדורות. וכפי הבירור כך זוכין להתחדשות בכל יום כמו שזכו אחר הגלות לפרשת החודש הזה לכם. ושמעתי מפי אמו"ז ז"ל כי אין כל חדש תחת השמש ורק ע"י מסירת נפש שמבטלין הטבע זוכין להתחדשות שלמעלה מן השמש. ולכן כ' ואהבת את ה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים האלה א"א מצוך היום. ודרשו חז"ל בכל יום כחדשים. והיינו שע"י מסירת נפש ויוצאין מן הטבע. זוכין להתחדשות והארת התורה בכל יום ויום עכ"ל ז"ל. וזה כוונת המדרש שבנ"י מבררין תכלית מעשה בראשית ועומדין נגד הרשעים וכעס אויל כו':

ברש"י ממכילתא הי' ר"מ בן חרש דורש ואעבור עליך כו' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' ולא הי' להם מצות להתעסק בהם ונתן להם מצות פסח כו'. ממשמע שנאמר שדים נכונו שערך צמח. משמע שהי' להם תכלית השלימות והיינו בבחי' הפנימיות ורק ערום וערי' בבחי' המלבוש. וכמו המשל שתכלית האשה להיות כלי להוליד ולעשות פירות. רק שהמלבושים הם היופי מבחוץ. והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף. אבל הנפשות שבבנ"י לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה. שכל השחרות מבחוץ ששזפתני השמש כו'. וכמ"ש ז"ל נאוה אני במעשה אבות. פי' בשורש הנטוע בנפשות בנ"י. והעיד הכ' ואעבור עליך כו' וראה הש"י פנימיות לבות בנ"י שהשתוקקו אליו ית'. ולא הי' להם כח להוציא רצונם מכח אל הפועל. והוצרכו לסיוע המצות שכולם הם עצות איך להמשיך הארה הפנימיות גם בחיצוניות והגשמיות. ועל ענין זה אמרו חז"ל למה נמשלו בנ"י לתפוח. פריו קודם לעליו. שהקדימו נעשה לנשמע. כי תכלית המצות הם לזכות ע"י לטהר הלב ולהתדבק בו ית'. ובנ"י קודם המצות הי' בהם התשוקה שהוא עיקר המכוון של המצות. ולא לחנם בחר הש"י בבנ"י כאשר ראה שהם משתוקקים איך לצאת מהבלי עולם להתדבק בו ית' ונתן להם המצות. משכו וקחו. שע"י המצוה המשיכו עצמם אחריו ית' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. ומצינו שקיבלו מצוה ראשונה זו בשמחה כמ"ש ויקד כו' וישתחוו. וכ"כ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה כו'. פי' הגם כי ידעו שהגאולה יהי' ע"י עבודה זו. מ"מ עיקר שמחתם הי' רק לעשות כאשר צוה ה' כן עשו:

בפרשת קדש לי כו' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהיה תורת ה' בפיך. כי הגלות הי' בבחי' דיבור מעשה מחשבה כמ"ש בפ' שמות כן אחר הגאולה ניתן להם כוחות הקדושה בג' אלה. על ידך המעשה. בין עיניך המחשבה. תורת ה' בפיך דיבור. ומצות אלו מסייעים בכל יום לשעבד המעשה והמחשבה אליו ית' ועי"ז זוכין לתורה. וזה עצמו בכלל קדש לי כל בכור כו' באדם ובבהמה. כענין שנא' אדם ובהמה תושיע ה'. ובנ"י מקשרין ראשית כח הגוף שהוא נפש הבהמיות ע"י תש"י. וראשית כח הנשמה בחי' אדם ע"י תש"ר. כמו שמבקשין ע"י מצות תפילין יתמשך כו' ושפע קודש כו':

תרמ"ח

בענין מצוה הראשונה שנצטוו בנ"י שלא הי' בידם מצות ערום וערי'. ונתן להם מצות פסח כמ"ש רש"י ז"ל דכ' משכו דרשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עמ"ש כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר בפסוק א"נ במצרים חנם בלי מצות ע"ש. עכ"ז איתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וד"א. א"כ מוכרחין לקבל עול תורה ומצות אפי' בשעדיין כפופים תחת עול מלכות וד"א. אע"פ שאין הקבלה בשלימות. וזה הי' כח מצוה הראשונה משכו ידיכם בע"כ. וזהו השבח הגדול שמזכירין תמיד כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי. פי' אע"פ שלא היו עדיין בדעת השלימות כמ"ש כבהמה נמשכנו אחריך. וזה הוא בחי' מצה לחם עוני כמ"ש בזוה"ק מצה מריבה וקטטה בסט"א נק' לחם עוני ובתוס' וא"ו היא מצוה. והיא בחי' עבודת ימי המעשה שנק' ימי מלחמה. ובש"ק יום מנוחה יום שנתנה בו תורה. ואלה הב' הם בחי' תורה ומצות. שקיבלו בנ"י מקודם עול מצות אח"כ זכו לתורה. והם בחי' תש"י ותש"ר. תש"י ליישר הלב וע"ז מבקשין ודבק לבנו במצותיך. ותש"ר הוא בחי' והאר עינינו בתורתך ועל ב' אלו כתיב עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר הוא תש"ר כמ"ש בר"מ פ' זו ע"ש שדורש הישר והטוב על התפילין. שתש"י הם ליישר הלב ואז זוכין להארת תש"ר. וע"ז כ' ולישרי לב שמחה. ובוודאי פרשיות אלו שציונו הש"י לקשר ביד ובראש הם אותיות ושמות השייכים לנפשות בנ"י. רק שא"י להיות נגלים בגוף. צריכין להתדבק בהם בכח אלה המצות. ולכן בש"ק שיש התגלות נשמה יתירה מאירין אותיות אלו בפועל ממש. וא"צ לתפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות. וז"ש חז"ל המניח תפילין כקורא בתורה. דכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. פי' התגלות הארת האותיות בנפש ישראל הוא ממש כקורא בתורה. וגם דרשו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין. ונראה כי התפילין הם מתקנים נפשות בנ"י להיות מוכנים לתורה. כמ"ש למען תהי' תורת ה' כו' דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה. וכמו שהי' בכללות בנ"י גלות מצרים הכנה להיות מתוקנים לקבל התורה. כדאיתא במד' שמות ג' מתנות ע"י יסורין כו'. כן הוא בכל נפש ישראל שצריכין יסורין להיות מוכן לתורה. אך הקב"ה וב"ש הקדים לנו גלות מצרים וגאלנו משם להיות הסיפור ביצ"מ במקום היסורים. כדכ' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' כמו שצריך להיות גלות קודם שזוכין לידיעת ה' שהוא התורה אכן ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לתורה בלא יסורין בפועל ממש. וזהו שנעשה תורה מכל מעשה מצרים שכן הוא בחי' התורה לעולם כדאיתא זאת התורה לעולה כו' כל העוסק בפרשת עולה חטאת כאילו הקריב. כן הוא בפרשיות סיפורי יציאת מצרים שהעוסק בהם כאילו עבר עליו הגלות. וז"ש והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כנ"ל. וגם פי' למען שצריך האדם לכוון במצוה שעי"ז יהי' כלי לקבל תורת ה' שלא לעשות המצוה בדרך הרגל בלבד. כי המצוה תלוי' בכוונת עשייתה. ומצינו באבותינו שנגאלו ממצרים בזכות מצות הפסח. וכ' ויעשו בנ"י כאשר צוה כו' כן עשו. ופרשנו שהגם שידעו שהגאולה תלוי' בזה. אך הם עשו רק לקיים רצונו ית'. ומה"ט הי' הכנה לגאולה. כי אם הי' הכוונה כדי להגאל. לא הי' הכנה לגאולה כלל:

תרמ"ט

בפסוק בא א"פ כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר כו' וידעתם כו'. כי הנה גלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה. וכמו שיש תורה שבכתב ובע"פ כן הי' במצרים. אותותי אלה הוא בחי' שבכתב הם אותיות וההארות ששם הקב"ה בקרבו ומזה הכח הי' שליט על בנ"י. ולמען תספר הוא בחי' שבע"פ והיינו מה שהוסיפו המצרים באמרם הבה נתחכמה. וכמ"ש הכבדתי את לבו. כי זה לעומת זה. כמו בתורה הקדושה שהקב"ה נתן לנו בכתב. ונתן לנו הכח להוסיף ולהבין עומק התורה מה שאינו מפורש. [ולכן נאמר אשר התעללתי ורש"י ז"ל דייק דהול"ל עוללתי ולהנ"ל מובן כי זה הכוונה על אשר הוסיפו המצרים יותר מאשר ניתן להם. ואעפ"כ הכל מאתו ית' כמ"ש הכבדתי. לכן כ' התעללתי ודו"ק] ולכן וידעתם כי אני ה' שע"י גאולת מצרים נתברר כי הוא ית' המהוה כל. כי כל גלות הוא להוציא ניצוצות קדושות שנתערבו בהם. וזה הכח שלהם. רק בגלות הני"ק נסתרים. ומתגאין הרשעים לומר ידינו רמה. וכאשר בנ"י זוכין לגאולה. מוציאין אותן ההארות שעל זה נשלחו בגלות להוציא טוב הגנוז שם וע"ז נאמר מה רב טובך כו' צפנת ליראיך ומתברר אח"כ כי אני ה':

בפסוק החודש הזה לכם. כי הש"י שינה כל הטבע ביצ"מ בשביל בנ"י. ובאמת הי' זה עדות על הבורא ית"ש כי הוא הבורא והוא העושה כרצונו. וגם הי' עדות על בנ"י כי כל העולם נברא בשבילם. ולכן בעבורם שינה הש"י הטבע. כי הלא הי' יכול הש"י לגאול אותנו בדרך הטבע. אך כל הגלות הי' לברר כי הקב"ה משנה עולמו עבור בנ"י. ויתכן כי יצ"מ הי' עדות על בנ"י. וקריעת ים סוף עדות על הבורא ית'. כי כבר הי' בנ"י נגאלין רק למען שמו ית'. ולכן אז ישיר משה כו' גאה גאה. ויצ"מ הי' בעבורינו לכן כ' החודש הזה לכם בעבורכם נתחדש זה הדרך של נסים ונפלאות. וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכ' אין כל חדש תחת השמש ובנ"י שהם גוברים על הטבע במס"נ. זוכין לקבל התחדשות. לכן כ' ואהבת אה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים כו' מצוך היום כחדשים. ודפח"ח. וכמו כן הי' ממש בגלות מצרים שהוצרכו לעמוד בנסיונות רבים עד שזכו להמשיך הדרך החדש שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי לא לחנם נשתנו להם סדרי בראשית. רק שמס"נ בשבירת כל הטבע בנסיונות וצרות שהי' להם בגלות מצרים. וזה הי' הכנה לכל הדורות דכ' זכר עשה לנפלאותיו:

ובפסוק והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. וחכמים דרשו מי שצריך אות יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמן אות. ולהבין זה כנראה מלשונם כי נשתנו נפשות בנ"י בשבתות וי"ט. כלשונם מי שצריך אות. כי הנה האדם נברא במעלה יתירה מן המלאכים כמ"ש וישם שם כו' האדם אשר יצר שהי' מוכן לשרת לפניו בגן עדן. ואחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. וניטל ממנו ציור ולבוש העליון כמ"ש ז"ל שנשמתו גנוזה בג"ע. וביצ"מ וקבלת התורה זכו בנ"י לחזור לקבל אותה הנשמה כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם כו'. והיו דומין למלאכים ממש. וביצ"מ התחיל זה הדרך שהי' מצוה ראשונה כמ"ש ואת ערום וערי' כו' רמז שנחסר להם אותו לבוש העליון שזוכין ע"י המצות להאי חלוקא דרבנן. והגם שאחר החטא בעגל ניטל מאתנו הציור הנ"ל. אבל כל המתנות שנתן הש"י הם לדורות והם צפונים וגנוזים. ויש זמנים ומצות שעל ידיהם זוכין להמשיך הארות מאותן הציורים. וכענין שאמרו ז"ל זכה משה ונטלן היינו שהקב"ה הכין בכלל ישראל להיות נשאר אותן ההארות גם שאין יכולין הכל לקבל בהתגלות כמ"ש ועתידין לחזור לנו. וכמו שזכו לכל זה ע"י יצ"מ כן עשה הש"י לדורות זכר ליצ"מ. וע"י מצות תפילין לאות ולזכרון ב"ע. אלה אותיות הכ' בפרשיות המה מאירים לאדם הארות הגנוזות בשורשן. ובשבת קודש נבדלו בנ"י ונתעלו ומאיר בהם אור נשמה יתירה לכן הם עצמם אות. ולכן בש"ק קורין בס"ת בהתגלות. ובחול האותיות מתגלין ע"י הבתים. ובאמת עיקר התגלות הקדושה לבנ"י כשהם נבדלין מהאומות. ובש"ק דכ' אות היא ביני וביניכם ואין שם מגע נכרי. לכן יש התגלות האור המיוחד לבנ"י:

במדרש החדש הזה לכם אין לכם חידוש אחר כו'. כי ביצ"מ נעשו בנ"י כברי' חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי הש"י. ונתחדשו נפשותיהם כמ"ש חז"ל בגר שנתגייר כקטן שנולד. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי זה הוא עיקר יותר מהבריאה. ובאמת זה עצמו הרצון שיהי' לבנ"י זה החידוש יותר עיקר מחידוש הבריאה כי הוא התכלית. ויש לנו ללמוד כי כך נתקיים בבנ"י שעמדו על הר סיני. ולכן נאמר להם אשר הוצאתיך. כי גלוי וידוע לפניו ית' כי בזה מתפעלין יותר מן הבריאה. וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למס"נ על הקב"ה בהיותו יודע כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביצ"מ. וע"ז עצמו נאמר החודש הזה לכם. וכ' עם זו יצרתי שיש לבנ"י צורה מיוחדת. ובאמת הכל תלוי בעבודת האדם. כדאיתא בזוה"ק בפסוק יוצר רוח אדם בקרבו שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו. וע"ז כ' אין צור כאלקינו ודרשו חז"ל צייר שצר צורה בתוך צורה. וכפי קבלת אלקותו ית'. כך מתחדש רוח נכון בקרבו. ולכן יש התחדשות לבנ"י תמיד וזה החודש הזה לכם ודו"ק:

במדרש כל בן נכר לא יאכל הה"ד לב יודע מרת נפשו ובשמחתו ל"י זר ע"ש. והענין הוא עפמ"ש בזוה"ק פנחס ששאל אותו גוי את ר"א אתם אומרים אתם קרובין למלכא ולמה יש לכם בכל עת צער ויגון והאומות יש להם שלוה. והשיבו כי בנ"י נמשלו ללב באדם אשר הלב מרגיש כל צער וסיבות הנולדות לנפשו ושאר אברים אין מרגישין שהם רחוקים מהנפש ע"ש. ולכן בנ"י נמשלו ללב שדבקין בנפש. ולכן כפי הזמן שמתגלה בשמים כך נמצא לבנ"י מלמטה. ובזמן הגלות יש הסתר מלמעלה ומרגישין בנ"י מרת נפשם. ובזמן הגאולה בשמחתם לא יתערב זר. וכן הוא בפרט נפש האדם ממש שיש כמה מדרגות בנפש הבהמיות ונפש רוח נשמה רוחניות ובחי' הנפש מתחלף בכמה חילופים לפי הזמן. וחסרי לב אין מרגישין בכל השינוים הללו. אבל מי שהוא בעל נפש יודע ומרגיש בזמן שהנפש בגלות. ובזמן שהוא בשלימות. ובכלל העולם בנ"י נק' לב יודע כנ"ל. פי' מרת נפש מלשון תמורה. וזה מתקיים גם בימי המעשה. וביום ש"ק בשמחתו לא יתערב כדכ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי ששת ימים עשה כו'. ואז השפע בצימצום הגשמיות והטבע. וע"י מלאכים. וזה נק' מרת נפשו. וביום השביעי שבת וינפש שמתגלה הארת הנפש לכן גם למטה בנ"י מקבלין נשמה יתירה. ומתגלה בנפשותם הארה האמיתיות. וע"י שבנ"י יש להם לב יודע להבחין בין הזמנים. כ' אות היא. כי אם אין דעת הבדלה מנין. לכן מברכין המבדיל בין קודש לחול. בין יום הז' לימי המעשה. בין ישראל לעמים ודו"ק ותשכח:

בפסוק והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע כו' תורת ה' בפיך. כי הקב"ה תלה התורה ומצות ביצ"מ. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. והיינו שא"י לזכות לתורה עד שיוצאין משיעבוד הטבע והסט"א. כדאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עמ"ש. והוצרך הקב"ה לעשות לנו נסים ונפלאות לצאת מן הטבע. והש"י זכר עשה לנפלאותיו. ונתן לנו מצות שעל ידיהם מתעורר ונזכר יצ"מ. כמו במצות תפילין. ד' פרשיות. שנים מיצ"מ קדש והי'. וב' לקבל מלכותו ומצותיו שמע והי'. ורמזו חז"ל טט בכתפי שנים פת באפריקי שנים. לקבל עמ"ש על שכמם. ולפרוק שיעבוד הסט"א. וצריך כל אדם לידע כי המצות שנתן לנו הש"י. בפרט אותן שנק' אותות. הם פועלים ומסייעים לכל אדם. וכמו שאדם מניח תפילין למטה ורוצה לצאת משיעבוד הגוף ולכנוס לקבלת מלכות שמים. כמו כן השורש בשמים מוציא נשמתו ונפשו מסט"א ומתקשר אל הקדושה. ורמזו חז"ל בתפילין דמרי עלמא ע"ש פ"ק דברכות. והרמז כנ"ל כאשר בנ"י מניחין תפילין למטה בעוה"ז ופורקין מעצמם עול סט"א ומקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש. כן כביכול הקב"ה מניח תפילין וקושר את בנ"י אליו. ופורק מעליהם עול סט"א. לכן בתפילין דמרי עלמא ג"כ ב' פרשיות לשבחן של ישראל מי כעמך ישראל. מי גוי גדול כו'. וב' פרשיות להצילם מסט"א. או הנסה אלקים. עם נושע בה' כו'. ובשבת קודש אחז"ל שא"צ תפילין שהם עצמם אות. כי שבתות וי"ט הם בעצמם זכר ליצ"מ ונתעורר בהם גאולת מצרים בלי עובדא. ויכולין לעשות כולו תורה. שהנשמה היורדת בש"ק היא חירות משיעבוד הסט"א דלית לון שליטה בש"ק ומתעברין מינה כו':

תרנ"א

בפסוק וגם ערב רב ע"א כו'. כי הנה כל הגלות הי' לברר התערובות טו"ר. שנעשה ע"י חטא הראשון. והעיד הכתוב שביררו בנ"י הרבה מזה התערובות על ידי הגלות ויסורים שסבלו במצרים. כי כל הנסיונות וגליות שעברו בנ"י הי' להוציא הארות הקדושה. וע"ז כ' טרף נתן ליראיו דרשו חז"ל טירוף נתן. ואיתא במד' קדושים להצילך להיות צל על ראשך. ד"א להציל נכסי אומות לך כדכת' ונצלתם את מצרים ע"ש. והקב"ה עשה עמנו ב' חסדים. א' שהצילנו מידם כמ"ש חז"ל שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה. ולא זאת שהצילנו משם אבל עוד נתן לנו כל מה שהיה גנוז במצרים. ובזה מובן מ"ש חז"ל דבר נא כו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם ברכוש גדול לא קיים. והקשו המפר' ובלא"ה וכי לא יקיים הקב"ה דברו הטוב. אבל האמת הוא כי בוודאי כל נסיון הוא לטובת המנוסה. וכשעומד בנסיון זוכה לטוב הצפון. אבל בנ"י לא עמדו לגמרי בנסיון שלכן כ' ביד חזקה הוציאך. וא"כ לא הי' ראוי לנו לקבל זה השכר הגדול. רק כדי שלא יאמר אותו צדיק כו'. וכן הוא בכל נסיונות ומלחמות בכלל. ואפי' בפרט כל איש ישראל. לא די שהקב"ה עושה עמנו חסדים ועוזר לנו לפנים משורת הדין. ועוד לא ימנע טוב מבעליו. וז"ש להצילך ולתת אויביך כו'. ובגמ' ברכות רמזו חז"ל בעצמם זה התירוץ במשל שנתנו. ליושב בבית אסורים ואמרו לו למחר יוציאו אותך ויתנו לך ממון הרבה. והשיב בבקשה הצילוני מיד ואיני מבקש כלום. וכן הי' כשהיו בצרה גדולה כדאיתא שאילו נשתהה עוד שעה א' לא הי' לנו תקומה ח"ו. ולכן הי' זה טענה כאשר הוכן לנו אלה המתנות. מוטב שיצילנו הקב"ה הגם שלא יתן לנו הרכוש. ומ"מ אח"כ שלא יאמר אותו צדיק כו' נתן לנו ג"כ הרכוש. וכן הוא מדתו של הקב"ה כדכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. מה שא"א לב"ו להיות צדיק וחסיד בכל דרכיו. והקב"ה כל יכול לעשות חסד ושיהי' ע"פ הדין. ובנ"י שביררו התערובות. כל אלו ניצוצות קדושות שנתעלו ע"י. הם מאירים תמיד לכל בנ"י. בפרט בליל שמורים מתעורר גאולת מצרים. ומקבלין בנ"י הארות הללו. וע"י שהיו מקודם מתערבין לכן צריכין אח"כ בירור בספירת העומר. וז"ש ליל שמורים הוא כו' להוציאם כו' לדורותם כנ"ל. וכ' ושמתם על בניכם ובנותיכם. שימה הוא לשון סידור. שצריכין לשנות המלבושים להיות נכונים שיתלבשו בהם בנ"י. והם לבושים שנתהפכו מרע לטוב. וע"ז כתיב יכין (רשע) וצדיק ילבש:

במצות תפילין לאות על ידך. לזכרון ב"ע. תורת ה' בפיך. הם שלשה תיקונים במעשה דיבור ומחשבה. שנתן לנו הקב"ה מצות. איך לתקן מדו"מ להבדילם מהבלי עולם. ולקשרם בתורת ה'. ובתפילין עצמם יש בחי' בתים וד' פרשיות וכ"א אזכרות כידוע שהם ג' שמות אהי' והוי' ואדנות. והבתים הם במעשה. וכתיבות הפרשיות כתיבה כדיבור. והשמות הם במחשבה. ובכח זו המצוה יכולין לתקן מעשה דיבור ומחשבה. והם בחי' נפש רוח נשמה. ואחז"ל הוקשה התורה כולה לתפילין. כדכ' למען תהי' תורת ה' כו'. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפילין כידוע. והם מסילות בלבבם. כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו. פי' התורה נעלמה מעין כל חי. אבל הקדוש ב"ה נתן לנו מצות. לסייע לנו. למצוא על ידיהן דרכים ומסילות בלב. להתקרב אל התורה. כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ועל ידי התפילין יכולין להתחזק ולדבוק בתורה. ובוודאי אלה הפרשיות דכ' בהם אנכי מצוך היום. מצוה אתכם היום. מתחדשין ממש בכל יום. אבל האדם צריך להכין עצמו לקבל אלה הדברים. וע"ז כתיב ושמרת כו' החוקה פי' החקיקות ורשימות שהקב"ה חקק באיש ישראל. וזו החקיקה צריכין לשמור בכל יום. מימים ימימה. ואלה הפרשיות צריכין לקיים בכל יום. במעשה התפילין. ובדיבור ומחשבה בקריאת שמע. והתפילין נק' אות בזה עצמו שבנ"י יכולין לקבל אלה ההארות המתחדשין בכל יום כאשר חכמים הגידו תפילין צריכין גוף נקי. ובנ"י שנתן לנו הקב"ה מצוה זו בוודאי להם גוף נקי. ובאמת כפי מה שאדם מטהר עצמו להיות נקי כך מאירין בו האותיות האלה. ואלישע בעל כנפים שהי' גוף נקי לגמרי זכה לתפילין האמיתיים שהאירו בו הפרשיות והשמות בשלימות. ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בזה. ובאמת המצוה בעצמה מתקנת נפש האדם להיות מוכן לזה. ואמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. והענין הוא דכ' אתם עדי. וזאת העדות אינו בביטוי שפתים בלבד. אבל כל איש ישראל בעצמותו הוא עד על הבורא ית'. דכ' עם זו יצרתי לי. שיש לבנ"י ציור מיוחד צלם אלקים שהוא עדות על הבורא ית'. מדכתיב עם זו מוכח שיש להם ציור מיוחד לשמו ית'. וזה הציור מתגלה ע"י התפילין כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך זה תפילין של ראש. קריאה הוא לשון חיבור ודביקות. שע"י התפילין חל ש"ש על האדם ומתגלה בו צלם הפנימי. ובאמת בקבלת התורה נגלה זה הציור. וע"י החטא נסתר מהם. אכן ע"י התפילין נשלם זה הצלם ונעשה עד אמת על הבורא ית'. לכן הקורא בלי תפילין כמעיד ע"ש בעצמו. בעצמו דייקא. ועדות בפה בלבד אינו אמת לאמיתו. ולכן בש"ק א"צ תפילין שהן עצמן אות. שבשבת נגלה זה הצלם כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ואלה המצות שנק' אות עושין רשימה וציור בגוף האדם. ולכן הם זכר ליצ"מ. שא"א להיות נשלם זה הצלם הפנימי רק אחר שהוציאנו מארץ מצרים ונתעלו מהנהגת הטבע. וז"ש כי ביד חזקה הוציאך כו'. פי' לכן תוכל לקבל זה הרשימה. אות על ידך ובין עיניך ותורת ה' בפיך. ואיתא בגמ' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין נשלם גופן של בנ"י. ופושעי או"ה בעבירה. כי אין להם רק זה הגוף הנגלה. וע"י עבירה בעריות מאבדין זה הסדר שלהם. אבל איש ישראל ניתן לו תורה ומצות שבזה יהי' נשלם גופו. וקרקפתא דלא מנח תפילין נק' פושע בגופו כמ"ש:

תרנ"ב

בענין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם. כי מילה ופסח הם ב' מ"ע החמורים שחייבין עליהם כרת. והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה. ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע. כמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מיל"ה כו'. וכמו כן ע"י הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העוצם שהוא תחת הזמן. וביצ"מ יצאו בנ"י מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזוה"ק. וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל. והטעם כי בנ"י קודמין לעולם כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם למעלה מן הזמן והטבע. ופסח הוא ר"ה לרגלים. והקרבת הפסח בי"ד. והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה. שכמו שיש יצ"מ בנפש. כמו כן בזמן. ולכן הקדים החודש הזה לכם. ישראל דקדשינהו לזמנים. כמ"ש מקראי קודש. וזה בא ע"י יצ"מ והשבתת חמץ ושחיטת פסח בע"פ. ורמזו חז"ל שי"ד נק' ראשון דמעיקרא משמע שנא' הראשון אדם תולד. פי' כשנאמר כן לאיוב נראה שיש מי שנולד באמת קודם אדם הראשון. והוא בנ"י שעלו במחשבה בראשון. ובכח זה יכולין בנ"י להעביר כל ממשלת הסט"א ולהעלות כל העולם למעלה מן הזמן. וע"י ב' תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצות. ולכן כ' בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ הי' רשימה בנפשות בנ"י שנתעלו למעלה מן הטבע. ובמד' ולקחתם אגודת אזוב כו'. והגעתם כו'. דורש מראש צורים אלו האבות שהעולם עומד עליהם. הן עם לבדד כו' ע"ש. והענין הוא שנתעלו נפשות בנ"י להיות להם אחיזה בדרכי אבות הראשונים ע"י שנתאספו ונבדלו מן האומות. והגעתם אל המשקוף כענין שכ' בתד"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. מול זה מגיד הכ' כי ע"י אגודת אזוב והגעתם אל המשקוף ומזוזות שהוא בחי' האבות. וכענין שדרשו מדלג על ההרים כו'. וכמו שכביכול הקב"ה הי' מדלג על ההרים. כמו כן בנ"י תפסו דרכי אבותם שלא בהדרגה ובכח מצות הפסח זכו לזה:

תרנ"ג

בפרשת קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' ושמרת כו' החוקה הזאת כו'. דכ' ביום הוצאתי כו' מארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור. וכשאמר הקדוש ברוך הוא קדש לי ניתוסף קדושה בכלל בנ"י. כי ביציאת מצרים נעשו בנ"י כלים להיות הקדושה בתוכם בכלל ובפרט. אכן להיות ניכר בפועל ממש הוא בבכור. ואח"כ ע"י החטא ניתן זה הכח להכהנים. אבל פנימיות הקדושה ניתן לכל איש ישראל. ולכן אמר משה רבינו זכור את היום כו'. כי לימד לבנ"י שבכח זכירת יצ"מ יכולין להוציא מהכח אל הפועל רשימה קדושה זו שקיבלו בנ"י בעצם היום הזה. וכ"כ למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. פי' זכירה הוא דביקות בפנימיות בקדושה. ובאמצעיות יצ"מ יכולין לבוא אל הזכירה הנ"ל בכל יום. וז"ש למען תזכור באמצעיות צאתך מא"מ כל ימי חייך וז"ש ושמרת כו' החוקה הזאת הוא הרשימה קדושה הנ"ל שצריכין להביא זו הרשימה והחקיקה בכל כוחות האדם בלב ונפש. והוא ע"י מצות התפילין שנקרא קדושה כמ"ש בזוה"ק. וכמו כן בשבת קודש יכולין להתדבק ברשימה קדושה הנ"ל שקיבלו בנ"י ביצ"מ. לכן גם שבת הוא זכר ליצ"מ. וא"צ בו תפילין. כי הוא עצמו קודש. ובאמת בכל המצות יש קדושה. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל זו מצוה ראשונה שקיבלו בנ"י ביציאתם ממצרים הי' שורש הקדושה. ונראה שע"י שקיימו מצוה ראשונה באהבה ושמחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי. וע"י שהי' הראשית באמת ובלב שלם. לכן מה שכרן קודש ישראל לה' ראשית תבו'. וניתן להם הקדושה. קדש לי כל בכור. פי' להיות נקודה קדושה ראשית ותרומה בכל איש ישראל לעולם. רק שצריכין לייגע עצמן בכל יום להוציא מכח אל הפועל רשימת נקודה זאת:

במדרש אשרי הגוי אשר ה' אלקיו. משבחר הקב"ה עולמו קבע בו ר"ח ושנים. ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. דכ' אין כל חדש תה"ש. כי הקב"ה מחדש בטובו בכ"י מ"ב. אך אין כל חדש כתיב. כי ההתחדשות יש בו הרבה מדרגות ומתלבש בטבע. אבל לבנ"י כתיב החודש הזה לכם. והוא בירור ההתחדשות. כמו שהוא בשורש בלי התלבשות ותערובות. וזהו נק' חדש של גאולה. ונק' ראש חדשים שהוא שורש ההתחדשות כמ"ש:

תרנ"ד

במדרש החודש הזה לכם משבחר הקב"ה בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. כי הנה ר"ה הוא תשרי. ולבנ"י ניתן ר"ה בניסן לחדשים. ראשון הוא לכם דייקא להודיע כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בסדר אחר מיוחד להם. והוא סדר התורה שהיא סדר הפנימיות. ובכלל העולם ר"ה תשרי. ובפרט לבנ"י ר"ה ניסן שהוא ראש לסדר שהוא למעלה מסדר הטבע. דידוע דיש ג' בחי'. עליון אמצעי ותחתון. והענין הוא הכל בבחי' שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי'. ובכל עולם הראש שלו הוא יסודו. ובעליונים הראש למעלה. ובאמצעי הראש באמצעי. ובתחתון למטה כמ"ש בספרי קודש. ובעוה"ז היסוד בנ"י שהם באמצע. לכן ניתן להם א"י שהיא באמצע העולם. ולכן דור המדבר שקיבלו התורה היו באמצע סדר הדורות. ועוה"ז נברא על יסוד הפנימי באמצע. וז"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. כי היסוד הוא הראשית. כעין זה פירש"י במשלי בפסוק יראת ה' ראשית דעת. שהיא תרומת עיקר הדעת. דקשה לרש"י דהלא בוודאי צריכין מקודם לדעת איך לבוא ליראת ה'. אך שזה תכלית הדעת. ונק' ראשית דעת. כמו כן תכלית העולם שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל. לכן כשיצאנו ממצרים וקבלנו זה דרך הפנימי הוא הראש והיסוד לנו [ונראה שבשביל זה התחיל מעשה בראשית בב' והתורה בא' אנכי לומר כי ראשית ויסוד הבריאה היא מה שיקבלו אח"כ התורה] וכך הי' כל בריאת העולם שהי' מקודם תוהו ובהו. וב' אלפים תהו. ושיהי' אח"כ אור התורה. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שעיקר ראשית ויסוד שלו באמצע שמקודם היצה"ר שולט. ואח"כ כשעומד על דעתו ומשכיל לדעת את ה'. הוא עיקר הראשית שלו. לכן כתיב ראשון הוא לכם דייקא לחדשי השנה. כי הגם כי ראש השנה בהנהגת הטבע הוא בתשרי. אבל רצונו ית' שזה דרך הנסים והתורה יהי' לנו עיקר. וראש ומוקדם לדרך הטבעי. וזה הדרך הוא שהקב"ה מנהיג העולם ומחדש בכל יום מעשה בראשית כפי עבודת בנ"י שזה תכלית המצות. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. שכל מצוה שלמטה יש לו שורש שמתעורר בזה למעלה. ולכן במצוה ראשונה נאמר החודש הזה לכם שיהי' התחדשות ההנהגה בעולם על ידכם:

בפסוק והי' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ביד חזקה הוציאך כו' ושמרת כו' מימים ימימה. פי' ע"י יציאת מצרים נתעלו בנ"י לצאת מן הטבע להיות כלים לזה להתדבק בהקב"ה. ולהיות דביקות באלקים חיים במעשה דיבור ובמחשבה. ולפי כי ביד חזקה הוציאך. לכן יהי' לאות ולזכרון. ולכן ע"י התפילין שמתעורר בהם גאולת מצרים יכולין להתדבק בו ית' ולהיות תורת ה' בפיך. ואמרו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין שע"י יצ"מ זוכין לתורה ואין היקש למחצה. ויש למען בתורה שהוא לשון נפעל כמו למען אשר יצוה. פי' שע"י תורת ה' בפיך זוכין להארת התפילין. וכן איתא במכילתא למען תהי' ת"ה כו' מכאן אמרו המניח תפילין כאלו עוסק בתורה. והעוסק בתורה פטור מתפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין זוכין לאור תורה. וע"י התורה זוכין להארת התפילין:

ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך וכי יש תורה שאינו מה'. אבל הענין הוא דכל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל בתורה. רק שנתלבש בדרך הטבע. ויש כמה מיני חכמות. וקיום כל דבר בחכמה כמ"ש בחכמה יסד ארץ. רק שמתלבש בחכמת הטבע. אבל בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו בני חורין מן הטבע ושיזכו לתורת ה' ממש בלי התלבשות בטבע. וענין כי ביד חזקה הוציאך. דיש להבין וכי לא הי' יכול הקב"ה להוציא אותנו ממצרים בדרך הטבע. וגם גוף הדבר שנשתעבדנו לפרעה שהכל הי' בחכמתו ית"ש בכוונה לבטל כל הטבע בעבורינו. כמ"ש במד' בענין השבת שברא הקב"ה רוחות למזיקין ועד שלא ברא הגופות קידש היום. וביאר הטעם ללמד לדורות שאפי' יעסוק אדם במלאכה יקרה כשקידש היום שבת ישבות ע"ש. וכן הדבר הזה בגלות מצרים שבאמת מצד הטבע היו בנ"י משועבדים ת"י פרעה. והוא הי' שליט בזמן ההוא. ובאמת איתא כי פרעה גי' שנה שהוא בחי' כל הזמן וסדר הטבע. ואח"כ כשהגיע הזמן לעלות בנ"י למקום המיוחד להם. נשתנו כל סדרי הטבע והזמן. להודיע כי כדאי בנ"י לבטל כל הטבע בעבורם. ושיתברר בכל העולמות כי הכל נברא בעבור בנ"י ושיתבטלו בעבורם כל הטבעיים. וכמו כן יש לנו ללמוד מזה לבטל כל הטבע והגשמיות בעבור רצון הבורא. שזה עיקר התכלית שנבראנו בעולם לעשות רצונו ית'. ובעבור זה ביטל הטבע בעבורינו. לאשר אנחנו מיוחדים לעשות רצונו ית' ומצותיו. ובאמת בכח איש ישראל לגבור ולשבר הטבע בכח יצ"מ ובכל עת שאדם מזכך עצמו ויוצא מן הטבע הוא זכר ליצ"מ. וזה הרמז תזכור כו' יום צאתך כו' כל ימי חייך שזה התעוררת יצ"מ והגאולה שיכול כל איש ישראל לעורר זאת כמ"ש. ואז כפי מה שיוצאין מהטבע מתקיים תהי' תורת ה' בפיך כמ"ש לעיל. וענין ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה ואיתא במכילתא יש ימים שאתה מניח תפילין ויש שאינו מניח. שבתות וי"ט. הרמז הוא כי לכל ימים שלמטה יש שורש בשמים שבנ"י צריכין להעלות ולבטל אלה הימים לימים העליונים והוא בחי' גאולה להסיר התלבשות הטבע לברר הפנימיות להעלותה ולדבקה בשורש. והוא בכח החקיקה ורשימה שנמצאו בפנימיות כל הדברי' וזה ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה הוא ב' ימים הנ"ל. ובשבת שבו מתגלה יום העליון ממש וז"ש שהוא עצמו אות לכן א"צ תפילין בשבת:

תרנ"ה

במדרש החודש הזה לכם מי זאת הנשקפה כו'. דורש על הד' מלכיות שירדו בנ"י לתוכם והאירו תוך החושך ע"ש. וז"ש החודש הזה לכם ראש חדשים שזה הי' סימן והכנה לכל הגליות שבנ"י יש בידם כח התחדשות. ולכן יכולין להאיר תוך החושך. דאין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י יש להם דביקות למעלה מן הזמן. ראשון הוא לכם לחדשי השנה הוא התחדשות לחדש הזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. שבנ"י ממשיכין קדושה לתוך הזמן כי הם למעלה מן הזמן וכל זה התחיל ביציאת מצרים:

במדרש ולקחתם אגודת אזוב אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע"פ שאתם שפלים כאזוב בזכות אבות כו'. דהנה זה הי' עיקר הגאולה להיות נמשכים אחר מעשה אבות. כי באמת הבנים נמשכים אחר מעשה אבותיהם. אך שנתערבו בגוים. ולכן נפרד הדביקות אל השורש. והי' זה הגאולה להיות נעשין אגודה אחת ולהיות נבדלין מהתערובות. ולכן והגעתם אל המשקוף כו' המזוזות כמ"ש במ"א שזה כמ"ש ז"ל חייב חדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. והנה זכו לזה ביצ"מ שלא בהדרגה. וע"ז כתיב מדלג על ההרים בזכות אבות שהקב"ה הרים אותם להיות נדבקין במעשי אבות. ואין לתמוה על זה שיותר מזה כתיב ואביא אתכם אלי. ולשעה קלה נאספו מחומר ולבנים. ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא מעשי אבות ועי"ז ואביא אתכם אלי. וכבר כתבנו בפ' שמות כי עיקר יצ"מ הי' בירור הברית של אברהם אע"ה. וכ"כ בזוה"ק כאן ופסח על הפתח זה המילה פתח הגוף דכ' והוא יושב פתח האוהל. וכ' שם במד' פתח גדול פתחת. שנגלה זה השער לה' בכח חתימת אות ברית קודש. אך להיות בנ"י נמשכין אחר הברית. לזה הוצרכו לירד במצרים ולברר מעשיהם. ומה שאמר הקב"ה לא"א ע"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. היינו שעי"ז יזכו להיות נמשך אחר מעשיו כמ"ש כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך ע"ש במדרש דברים:

בפרשת קדש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. משמע שכל התורה תלוי' ביצ"מ כמו שהי' אז שהקדים הקב"ה יצ"מ לקבלת התורה כן הוא לעולם. שבכח יצ"מ זוכין לתורה. ושמרת כו' מימים ימימה מזמן לזמן. ודרשו חז"ל על חקת הפסח ועל חקת תפילין והכל ענין א' כי הזמן והטבע מסתיר. ויש בכל שנה גאולה חדשה בפסח. והוא הכנה ליום מתן תורה בשבועות. וכמו כן בכל יום יש הסתר מיוחד מצד הזמן וצריכין גאולה. ובכח יצ"מ זוכין להאיר היום ולכן מקדימין יצ"מ בתפילין קודם ק"ש וגאולה ותפלה. ושמרת הוא מלשון שמר את הדבר שצריכין להשתוקק בכל יום לבחי' גאולה וחירות ולצאת ממאסר הגוף והטבע ואז התפילין מסייעין לגאולה. ולכן בשבת א"צ תפילין. שיום השבת אינו מסתיר לבנ"י כי הוא בעצמו זכר ליצ"מ ואין בו הסתר מצד הטבע. ולכן זכו בנ"י לשבת אחר יצ"מ. כיון שנתעלו לבחי' חירות למעלה מן הזמן והטבע. לכן מוכנים אל השבת שיש בו הארה למעלה מן הטבע וששת ימי המעשה הם בזמן וטבע והשבת למעלה מזה:

תרנ"ו

במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. והרשעים שאינם מאמינים בהקב"ה ואומרים כי העולם קדמון. או שאין הקב"ה משגיח ומנהיג העולם כולו. מאבדין את העולם. כי עיקר תכלית הבריאה להעיד על הבורא. ולכן ביצ"מ שנתברר כבוד מלכותו בעולם הוא ממש חידוש העולם. ולכן כ' החודש הזה לכם אין לכם חידוש אחר מזה. לכן איתא האומר ויכולו בש"ק נעשה שותף להקב"ה במ"ב. כי זה תכלית מעשה בראשית. כמ"ש אתה קדשת יום השביעי. תכלית שמים וארץ. ולכן ניסן ר"ה המיוחד לבנ"י. כי המה יודעים כי זה תכלית הבריאה. ולהם הוא חודש וראשון לחדשי השנה. והאומות שמחים בעצם הבריאה ולהם תשרי ר"ה שבו נברא העולם. אבל שמחת בנ"י בתכלית ומכוון הבריאה לעשות רצונו ית'. ולהעיד על מלכותו. כמ"ש כי הם חיינו. ולכן להם ניסן ר"ה. והם עיקר הבריאה כמ"ש עם זו יצרתי. שזה עיקר היצירה לפי שתהלתי יספרו. וזה בעצמו עיקר יצ"מ כי הקב"ה ברא העולם לכבודו. ולפי שהוא מוטבע בדרך הטבע. נעשה מצרים והסתרות מכח הטבע. ובנ"י זכו לצאת מזה המיצר ולברר האמת. וזה תיקון הבריאה הוא חשוב ועיקר מהבריאה עצמה. וזכו עי"ז בנ"י להיות חל עליהם אלקותו ית"ש. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ כו' כיון שנעשו בני חורין לצאת ממאסר הטבע לכן ייחד עליהם שמו ית':

החודש הזה לכם. פי' חז"ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליצ"מ. אכן זה כח הדיבור שניתן לבנ"י ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב"ד אומרים מקודש החודש. וביצ"מ זכו בנ"י לברית הלשון. וזה מצות פסח פה סח. ולמען תספר. ולכן המצוה באכילת קרבן פסח. והגם כי אין אכילה מעכב. מ"מ צריך להיות ראוי לאכלו כמ"ש לפי אכלו תכוסו. והוא תיקון הפה. וז"ש בעבור זה עשה ה' לי. בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'. והנה ב' מ"ע שחייבים עליהם כרת. פסח ומילה. והם ברית הלשון וברית המעור. ונק' בריתות שעיקר החיות תלוי בהם. וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם. ורוב כריתות הם על מאכלות אסורות וביאות אסורות. ובב' בריתות אלו עיקר ההתחדשות. כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם. כמו כן כח הפה להביא התחדשות. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. וע"ז נא' החודש הזה לכם. שנמסר לבנ"י כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבנ"י. והוא כולל כל הלשונות. וע"ז אומרים ורוממנו מכל לשון. וזה נגמר ביצ"מ. ז"ש למען תספר. וב' הבריתות תלוין זה בזה. לכן כל ערל לא יאכל בו:

בענין מצות תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ואיתא הוקשה כל התורה לתפילין. והמניח תפילין כעוסק בתורה. כמו שיש תורה בדיבור. כן במעשה. וע"ז רמזו לא המדרש עיקר אלא המעשה. לבד מעשה המצות רק התורה עצמה מתקיימת במעשה. כענין שכ' ויעש דוד שם. ובאמת גם בכל מעשה מצוה מתעורר בזה אותו הפסוק שבו נאמרה המצוה וכמ"ש ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמיכם. והנה פרשיות אלו שבתפילין הם נגד חמשה חומשי תורה ד' פרשיות בשל ראש. ושל יד כמו משנה תורה שכולל כל הספרים שמקודם. והוא חיבה יתירה שנתן לנו הקב"ה להיות כל איש ישראל ס"ת בחיקו. והוא באמת שטר חירות כמו מצות המלך להיות עמו ס"ת תמיד והיתה עמו כו'. כמו כן כל ישראל בני מלכים וניתן להם ספר התפילין. ובהנחת התפילין נגמר זה הספר. וע"ז דרשו חכמים שם ה' נקרא עליך תפילין של ראש. פי' שע"י הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל. ורמזו חז"ל בלשונם תפילין צריכים גוף נקי. שהתפילין עצמם נגמרים בזה הגוף נקי. והקב"ה יודע שבנ"י הם גוף נקי ומסר להם התפילין. לכן המניח תפילין עוסק בתורה ממש וזוכה לחירות. כמ"ש אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. וכמו כן כפי החירות שיש לאדם משיעבוד הגוף והטבע והוא גוף נקי. כך זוכה לתורה. ולכן כ' למען תהי' תורת ה' כו' כי ביד חזקה הוציאך כו':

תרנ"ז

בפסוק והי' לך לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גלות מצרים הי' הכנה למתן תורה שהוא מהג' מתנות שזוכין ע"י יסורים. אכן בזכירת יצ"מ יכולין לבוא לתורה בלי יסורים. וכמו כן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ הוא יום מנוחה שזוכין לתורה בלי יסורים. ולכן א"צ תפילין בש"ק. ובאמת נטע וחקק הקב"ה אותיות התורה בנפשות בנ"י. אך שצריכין להוציא אלה האותיות מכח אל הפועל להיות תורת ה' בפיך. ולזה מסייע מצות תפילין ושבת. וכפי יגיעת האדם בכל יום כמ"ש ושמרת כו' החוקה הזאת לשמור ולהשתוקק בכל יום להוציא אלה הרשימות מכח אל הפועל. ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך. כי כשאדם מקבל עול מ"ש כראוי במס"נ. אז רוח ה' דובר בו כמ"ש אשר אנכי מצוך היום ממש. וכן כתיב אתם עדי נאום ה'. פי' כשמעידין באמת על הבורא הוא נאום ה' ממש. והוא כשנעשה באמת רשימה באדם ע"י העדות. לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. הרמז שיעשו הדברים רשימה ואות בנפש האדם. [וגם וכתבתם על מזוזות יתכן להיות בדרך הזה לעובד ה' במס"נ שגם כותלי ביתו מעידין עליו]. ולזה רמזו חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' תפילין אות ופילול. וכשאין הדברים עושין בו רושם. אינו עדות אמת. כי אין העדות בפה בלבד. רק להיות אתם עדי בעצם הנפשות. ומצות תפילין ושבת מסייעין לזה כנ"ל. והטעם כי ביד חזקה הוציאך להיות למעלה מן הטבע ותוכל לקיים כל זה:

איתא שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי'. שלא הי' בידם מצות. ערום ממצות עשה. וערי' ממל"ת. כמו שיש מלבושים להגן ויש מלבושי כבוד ותפארת. כמו כן הרמז במל"ת לסייע לאדם להתרחק מסט"א. ומלבוש המ"ע להתדבק באור תורה. וב' אלו נרמזים במאי דכתיב ויעש ה"א לאדם כו' כתנות עור בע' ואור בא'. עור להגן. ואור להאיר. ושדים נכונו הוא לקבל עיקר השפע. ושערך צמח הוא המותרות שצריך שמירה והגנה כנ"ל:

תרנ"ח

החודש הזה לכם. בנ"י מונין ללבנה. כי בר"ה מתחדש כל השנה. אבל לבנ"י ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות. ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום. וכמו ברואה הים הגדול לפרקים. ולכן ניתן לבנ"י התחדשות בכל חודש שיהיו נגחלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד. ובאמת אין בני עוה"ז יכולין לקבל התחדשות כדכ' אין כל חדש תחת השמש אבל בנ"י שהם בני עוה"ב יכולין לקבל התחדשות כדכ' החודש הזה לכם. ולכן תיקנו בברכת הלבנה וללבנה אמר שתתחדש כו' לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. כנ"ל שעתידין להיות בני עוה"ב. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק לכן אינה יכולה לקבל התחדשות. אבל בני ישראל שהם בני עוה"ב יש להם דביקות בבחי' התחדשות. וכ"ז בא לבנ"י בגאולת מצרים. לכן כ' ושמרת כו' החוקה מימים ימימה כמ"ש במ"א הפי' להביא הארה מימים שלמעלה לימים שלמטה. דכ' יום ליום יביע אומר. פי' ממדרנה למדרגה דאית ימים ואית ימים. ובימים שלמעלה מהשמש שם יש התחדשות. והקב"ה בטובו מחדש בכל יום הארה מימים ימימה. והאדם צריך לשמור ולהשתוקק לקבל הארה מזה ההתחדשות כמ"ש ושמרת. וכמ"ש אני מעיר השחר. וע"י מצות התפילין שהם זכר ליצ"מ יכולין למצוא זה ההתחדשות. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי הימים שלמעלה מאירין בשבת לימים שלמטה מעצמן. וזה שכ' ששת ימים עשה כו' השמים ואת הארץ. אבל בשבת נעשין אחדות א' השמים וארץ כמ"ש במ"א:

תרנ"ט

בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא וכי לא הי' להם בהמות רק לחבב את המצוה ע"ש. כי הנה עיקר תכלית המצוה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמ"ש במ"א פי' ומצותי תצפון אתך. כאשר עושין המצות ברוב אהבה ותשוקה נשארת הארת המצוה בנפש האדם. וכמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו. וזה שהי' שיורי מצה ומרור צרורות בשמלותם רמז על הלבוש שנעשה ע"י המצות. וכן מ"ש חז"ל בפסוק ויקחו להם. למה הקדים לקיחת הפסח לפי שהיו בנ"י ערום וערי' מן המצות ע"ש. והענין הוא כי וודאי עיקר המצוה היא צורך גבוה. וצריך האדם לעשות המצוה לש"ש בלבד. אבל הכנת המצוה והתשוקה קודם המצוה ולאחריה. מצד זה נעשה מלבוש הנפש שהמצוה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמ"ש במ"א ממ"ש חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. כמו כן הרהורי מצוה טובים מגוף המצוה. והיינו כי הגם שעיקר פגם העבירה בשורש היא בעשייתה. אבל הקילקול אל נפש האדם. מתרבה ביותר ע"י הרהורי עבירה. וכן הוא במצוה. אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם. וז"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שכל התקונים שלמעלה. מסר הקב"ה לבנ"י להיות נעשין אלה התיקונים ע"י המצות שבנ"י עושין. ועי"ז מזדככין הנפשות של בנ"י:

ובמדרש וארא שהקב"ה נק' מלך הכבוד. מלך ב"ו אין לובשין לבושו והקב"ה לבש עוז התאזר. ונתן לבנ"י זה הלבוש. עוז לעמו יתן ע"ש. רמזו חז"ל כאשר הקב"ה וב"ש צימצם כביכול אלקותו להתלבש בתורה ותרי"ג מצות. התאז"ר גי' תרי"ג. כן זיכה את בנ"י בתרי"ג מצות התורה שיוכלו להתלבש בחלוקא דרבנן ע"י המצות. וע"ז איתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ויש לאדם לבטל עצמו לצאת מן הטבע להתלבש כולו באור המצות וליקח ק"ו ממה שצימצם הקב"ה אלקותו בשביל בנ"י. ובוודאי דור המדבר כך היו. לכן זכו לקבלת התורה וזה הקדמת נעשה לנשמע:

במדרש זאת חוקת הפסח. לב יודע מרת נפשו כו'. עוד שם יהי לבי תמים בחוקיך דרשו על ב' החוקים. חקת הפרה וחקת הפסח. ע"ש. כי הנה יש תרי בתי לבא. לב חכם לימינו והוא לב מבין. אבל העיקר להטות הלב כסיל להיות גם שמאל נק' ימין. ובאמת הלב יש בו ב' אלו חלק גבוה שאין שם מגע נכרי בחי' חירות כמ"ש לב טהור ברא לי. וחלק א' שהוא לתקן כל תהלוכות הנפש. וע"ז כ' לב יודע מרת נפשו. ולכן כל עת צרה מגיע אל הלב. וכן הי' במצרים ובכל גלות. ואח"כ כשזוכין לגאולה ובשמחתו לא יתערב זר הוא חלק החירות. וזה חקת הפרה לב טהור. וחקת הפסח תיקון הנעשה ע"י הגלות ולב נשבר ונק' שניהם חקות. שהם גזירות ונפלאות הבורא. הן מה שנמצא רשימה באדם מעולם העליון גנוז בלב. הן מה שנשלח האדם בעוה"ז. ונתלבש בלבוש גשמיי להלחם כל אלה המלחמות. ועל ב' אלו כ' תמים תהי' עם ה' דרשו בזוה"ק תם ים והם ב' בחי' הנ"ל:

בפסוק והי' כו' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. דכ' ואשים דברי בפיך. לשון הוה כמ"ש ולא יסף ולא פסק. וכמו שהקדים יצ"מ לקבלת התורה. כן בכל יום ע"י זכירת יצ"מ במעשה ודיבור זוכין להארת התורה. ואשים הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו. כמו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב והוא הצירופים הנעשין מכ"ב אותיות התורה שמתחדש תמיד צירוף אחר. וע"ז איתא בכל יום הקב"ה מחדש הלכה בישיבה של מעלה. כן אותיות התורה החקוקים בכל נפש ישראל מתחדשין בכל יום. וז"ש ז"ל השונה הלכות בכל יום הוא בן עוה"ב דכ' הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות. פי' הליכות עולם להקב"ה שהוא מנהיג ומחדש העולם בכל יום בסדר חדש כן צריך האדם לחדש הילוך בעבדות הבורא בכל יום ויום. וזה נק' שונה הלכות. כי האדם נק' מהלך. וז"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי בשותפות ע"ש. ואפי' אנשים כמונו שאין אנו בכח זה להיות שונה הלכות שהקדוש ב"ה מחדשם בכל יום. אבל עכ"פ צריך להיות נמצא בכל יום התעוררות מחדש בעבודת ה'. ובזה יש לנו חלק בזה ההתחדשות. וע"י המצות תפילין ומילה ושבת שהם האותות ובריתות החקוקים בנפשות בנ"י. בכח אותן המצות יכולין לחדש הרשימה וחקיקה שחקוק בנפשות. ז"ש ושמרת כו' החוקה מימים ימימה בכל יום. ושמרת זה משנה ע"י היגיעה בתורה. גם ר"ת "הזאת "למועדה "מימים "ימימה היא מיל"ה דכ' בה זאת בריתי אשר תשמרו. ונק' זאת לפי שהיא ברית חתום בבשרינו שא"י להשתנות כמ"ש ע"ז בריתי יומם ולילה שהיא קבועה תמיד כנ"ל וע"י אלה המצות תהי' תורת ה' ממש בפיך כמ"ש ואשים דברי דייקא:

תרס"א

בפסוק כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו'. ובמד' כובד אבן כו' וכעס אויל כבד משניהם. והנה בנ"י שהם עדים על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. כמו שצריכין להעיד ולברר כי הקב"ה ברא העולם. כמו כן צריכין להעיד כי כל הבחירה ומעשי אדם ותחבולות הכל ברצון הבורא ית"ש לבטל כעס אויל שאומר בכח ידי עשיתי. וזה נתגלה לבנ"י במצרים. וכ' אתה הראת לדעת פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים. וכשם שפתח העליונים כן פתח התחתונים ע"ש. ובאמת זה הוא ענין סתירת הידיעה והבחירה שדיברו בה בראשונים ואחרונים. והאמת כי כל זה עבודת איש ישראל. והוא יכול לברר ידיעת הבורא ית' ולבטל הבחירה הן בנפשו הן בכלל העולם. כמו שראינו שעשה הקב"ה נסים ונפלאות בעבורינו וידעו מצרים כו'. וניטל מהם הבחירה. הן במה שחיזק לבו בע"כ. ובמה ששלח אותנו בע"כ. וכ' ע"פ כו' עדים יקום דבר. שע"פ עדות בנ"י נתקיים באמת הנהגת הבורא בעולם. כמ"ש אתם עדי ואני אל. ודהע"ה אמר גם אני אודך כו' אמתך אלהי. והוא דבר פלא כי האמת תלוי בעבודת האדם בעלמא דשיקרא. וע"ז כ' "אמת "מארץ "תצמח ר"ת אמת. א"כ האמת נסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. ולמעלה נגלה ומבורר האמת וה' אלקים אמת. אך גם פעולתו אמת. והוא בחי' כח הפועל בנפעל. וזה נקודה אלקות שבאדם. ע"ז אמר אמתך אלקי. כי הרשעים מהפכים. ובחייהם נק' מתים. ונסתלק מהם כח אלקות. ומתהפך להם האמת לשקר. והצדיקים מבררים האמת. וזה הענין עצמו מתברר לכל עובד ה' כפי היגיעה בעבודת ה'. כמ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ובאמת הכל ע"י כח התורה שנק' תורת אמת. ויש תורה שבכתב ושבע"פ. ועמ"ש בפ' ויחי עוד מזה:

במדרש החודש הזה לכם מה כתיב ולקחתם אגודת אזוב כו' הה"ד מראש צורים אראנו כו' ומסיים שהאבות הם יסוד העולם וישת עליהם תבל כו' ע"ש. וכבר כתבנו במ"א פי' והגעתם אל המשקוף מזוזות שדורש במד' על האבות שזה עיקר הגאולה לאחוז בדרכי אבות כמ"ש (יפקד אתכם) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכ"כ בגאולת יובל ושב כו' ואל אחוזת אבותיו ישוב. שהגלות הוא כשנגרש מן השורש. וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה. ואז נתחדשו בנ"י כברי' חדשה. וזה החודש הזה לכם. ולא עוד אלא שכל העולם נתחדש. כשנתעורר הארת האבות בישראל. שהם מצוקי ארץ. כמ"ש במד'. ולכן נתחדש כל העולם. וכן בכל ניסן שבו נולדו אבות. והלא אפי' ביוסף הצדיק שהוא הי' המכין לישראל בגלות. איתא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. מכ"ש השרוין בגלות שעיקר הגאולה מתנוצץ ע"י הארת האבות כשזוכין להיות אוחזין במעשה אבותיהם. וכמ"ש על אותו הדור שתפסו אומנות אבותם:

תרס"ב

החודש הזה לכם אחז"ל לא הי' צריך התור' להתחיל כ"א מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לתקן כל הברואים והיו מקודם נכללין בין האומות. אח"כ הבדיל אותנו מהם. וכמו שהי' בא"א ע"ה שמקודם הי' מעורב בהם. אח"כ נא' לך לך מארצך כו'. וניתן לו מצות מילה להיות נבדל מהם. כמו כן בנ"י מקודם היו מעורבים בהם. והגם שלעולם בנ"י הי' להם דביקות במקום. אבל הי' בבחי' יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. אבל עתה ניתן להם דרך חדש והיא מדת יצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו. עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. זה יהי' לעתיד כמ"ש אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה נמסר להם דרך חדש בכח התורה ומצות. וזה עיקר ההפרש בין ישראל לאומות. כמ"ש במד' משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות. אבל בבני ישראל כ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שיקבלו ע"י המצוה חיות חדש. זה החודש הזה לכם. שביד איש ישראל ע"י המצוה לעורר התחדשות השפע קדושה מלמעלה. וע"ז מברכין אשר קדשנו במצותיו. שאנחנו יכולין להמשיך קדושה ע"י המצות:

ובמצוה ראשונה זו נכללו כל המצות. וכ' משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. והם בחי' שמור וזכור. כלל מל"ת ומ"ע. וב' כוחות אלו נמסרו לבנ"י. שיכולין למשוך מן הטבע והגשמיות. ושיכולין לעורר הקדושה ולהתדבק בהקב"ה. וב' תיקונים אלו הם לגוף ולנפש. ולכן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ נתעורר ב' אלו הכוחות. וכמו שבדברות נאמר זכור ובמשנה תורה הוסיף מרע"ה שמור. ושניהם בדיבור אחד נאמרו. כמו כן כאן אמר הקב"ה ויקחו להם. ומשה רבינו הוסיף להם משכו וקחו. שצריכין מקודם לתקן הגוף להפרישו מן הגשמיות. אח"כ מתעורר כח הנפש והנשמה. וב' אלו הם ג"כ בחי' תש"י ושל ראש. כמ"ש בזוה"ק שהם בחי' עבד ובן ע"ש. כי בוודאי עיקר שיעבוד מצרים הי' על הגוף בעשי'. וע"ז כ' וקשרתם לקשר הגוף ולשעבד תאוות ומחשבות לבנו כמ"ש הטור א"ח בה' תפילין. אבל בשל ראש כ' והי' לזכרון זה בחי' הנשמה שנשתלחה לעוה"ז בשליחות הבורא. וע"י התפילין בא לזכירה ודביקות זה בחי' זכור ובחי' בן כי עיקר הבן בני בכורי ישראל הוא כח הנשמה:

תרס"ג

בפסוק והי' כו' לאות ע"י ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. אחז"ל המניח תפילין כעוסק בתורה. והתפילין שהם זכר ליצ"מ מביאין חירות לאדם. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וכמו כן המניח תפילין. ובאמת עיקר החירות בהתעוררות כח הנשמה באדם. וע"י התורה מאיר הנשמה באדם. וכמו כן ע"י התפילין. ולכן אחז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. לפי שמאמר ה' אלקינו ה' אחד הוא כשהנשמה מאיר באדם. שע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך ביחוד יחדתי שמי עליכם ביותר הוא על נשמות בנ"י. כמ"ש אשר ישנו פה שכל הנשמות היו בקבלת התורה. וכיון שע"י התפילין מאירין נר"נ באדם. שזה רמז הבתים ופרשיות ושמות שבהם בחי' נפש רוח נשמה אז יכולין לומר ה"א ה' אחד. ולכן בש"ק שהנשמה מאירה באדם א"צ תפילין. והשבת וכמו כן התפילין הם זכר ליצ"מ. שהארת הנשמה היא עדות על יצ"מ. וכ"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך כמ"ש במ"א מזה:

===תרס"ד===.

יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. [במכילתא] "כל" לרבות צבא מעלה ומטה. וכמו כן בבני ישראל עצמם היתה הגאולה בנפש ובגוף ששניהם היו תחת יד מצרים. וכמו כן אחר שיצאנו ממצרים בגוף ונפש, כך הכניסנו הקב"ה לקבלת מלכות שמים בגוף ובנפש. ומצוה ראשונה בפסח שהוא תיקון הגוף, מצוות עשה ולא תעשה לאברים וגידין^[1], ואחר כך קבלת התורה תיקון הנפש. ולכן ד' פרשיות בתפילין, שנים ליציאת מצרים בגוף ונפש, ושנים לקבלת התורה והמצוות בנפש וגוף^[2]:

ונקראו בני ישראל צבאות ה'. דכתיב "אות הוא בצבא שלו". דכתיב "אתם עדי נאום ה'". הרמז על כ"ב אותיות שנקראים נאום ה', כ"ב אותיות שבהם ברא ה' כל העולמות, כמו דאיתא שתלמיד חכם ניכר בדיבורו כמו שאמרו חז"ל יהללוך זר ולא פיך, רק פתח פיך בתורה ובזה ניכר חכמתו. כמו כן הקב"ה וברוך שמו אי אפשר להכירו רק פתח דבריך יאיר מבין פתיים, שעל ידי הכ"ב אותיות שמהם נברא כל העולמות, על ידי זה יכולין להכיר קצת מחכמת הבורא ית"ש, כמ"ש הכל לכבודו ברא, למענהו לעדותו, וזהו היה בעשרה מאמרות.

אך על ידי החטא נתערב בדעת טוב ורע, ונסתר האמת על ידי הרשעים שמאבדין העולם שנברא בי' מאמרות^[3]. אך בבני ישראל נשאר אלו האותיות ונתחדשו בעשרת הדברות. ולכן "אתם עדי" הוא בבני ישראל שיש בהם הכרת כח הכ"ב אתוון דאורייתא.

ולעתיד כתיב "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", אבל עתה האמת נעדרת והיא עלמא דשיקרא, ולכן בני ישראל צריכין סיוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש, ולכן נתן לנו הקב"ה מצות תפילין ביד ובראש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו והמוח שבראש, כדי שנוכל להעיד עדות אמת, כמו שאמרו חז"ל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, כי צריך להיות עד אמת שידע שאפס זולתו ית"ש, ושכל העולם ומלואו הכל רק עדות עליו.

וזהו שאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך", וכי יש תורה שאינו מה', רק שהתורה מלמדת להבין ולראות אלקותו בעולם. וכל התורה [היא] פירוש על שם הויה. ולכן יסוד הדברות אנכי ה' אלוקיך. וזה "תורת ה'" כמו תורת העולה תורת החטאת, כן תורת ה'. ולכן כתיב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי כל הדעת והחכמה שנתן הקב"ה לאדם, לידע את ה' ולעבדו, רק שעל ידי חטא הראשון נתערב בדעת טוב ורע, וביציאת מצרים ובקבלת התורה נתברר הדעת. וכתיב "למען דעת כל עמי הארץ" כו', ועל ידי בני ישראל יתברר הדעת בכל העולם לעתיד.

ולכן בשבת קדש אין צריך תפילין, שהוא עצמו אות זה האות הוא בצבא שלו כמ"ש לעיל, ונתברר ביציאת מצרים, וזה מתחדש על ידי התפילין ועל ידי השבת זכר ליציאת מצרים, כי שבת הוא נחלה בלי מצרים, כמו שבמצרים היה שורש כל המצרים ואין עבד יכול לברוח משם, שהוא מקום שהטבע גוברת בו ביותר, מלך קשה ומדינה קשה, והוא היפוך ארץ ישראל שכתוב בה "ארץ טובה ורחבה", ששם מקום החירות ושם מתברר העדות, כמו שנאמר "אלקים בארמנותיה נודע למשגב". וכמו כן בזמן, שהזמן גם כן מכסה על האמת, ובשבת נחלה בלי מצרים. וכמו כן בנפשות בני ישראל הם בחינת חירות.^[4] זהו שאומרים "ורצה בנו ושבת קדש הנחילנו". וכמו כן "שרצית והנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה":

1. כוונת רבינו להידוע דרמ"ח איברים מכוונים נגד רמ"ח עשין, ושס"ה גידין מכוונים נגד שס"ה לאוין.
2. היינו קדש והיה כי יביאך עוסקות ביציאת מצרים, שמע והיה עם שמוע עוסקות בקבלת תורה ומצוות, כמו שאמרו במשנה ברכות למה קדמה שמע לוהיה אלא כדי שיקבל עול תורה ואח"כ עול מצוות.
3. כדאיתא במשנה באבות.
4. כוונת רבינו להידוע שכל דבר יש בו בחינות עולם שנה נפש, וכאן א"י היא תיקון לארץ מצרים בעולם, שבת קדש היא תיקון מצרים בזמן, ובני ישראל הם תיקון מצרים בנפש.