שפת אמת/בהר
בהר
עריכהתרל"ב
עריכהב"ה בהר בקיצור כי שכחתי במד' מו"ח ביד לשון. גחלת נפח בה ביערה רקק בה כיבה. ככר עד שלא עישרו כו' עישרו חיים כו' ע"ש. כי בוודאי יש חיות הש"י בכל דבר שבעולם כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ותורה נק' אש ויש כח אש התורה בכל דבר. רק שמכוסה וקשורה בגחלת. וצריכין לחפש ולמצוא הארת התורה שיש בכ"ד. ותלי' בלשון כמשמעי כי עיקר חיות האדם הרוח שבו כדכתיב ויפח באפיו כו' [*וכתיב] רוח חיים. ולזאת צריכין לשמור להיות כל דבר בכח החיות שבאדם. שעי"ז נתעורר ונתגלה החיות שבכל דבר. ובגשמיות היינו רקק בה שבלי רוח רק מגוף הפה מכבה הפנימיות כנ"ל. וכן ככר טבל ע"י המעשר שמפריש הראשית להש"י ונתברר לו כי כל החיות מהש"י שהמעשר נותן חיות לכל השאר. על ידי זה מביא חיים מחיות הפנימי כנ"ל. ובלי עישרו דבוק בה קליפה שמבחוץ ולא נתעורר בו כח החיים כנ"ל:
וזה הי' כל הבריאה שבנ"י יתקנו הטבע ג"כ. וזה ענין השמיטין שכל הגלות ע"י בטולם. כי השמיטה ממשיך הארה מלמעלה מן הזמן תוך הזמן. ושבתה הארץ להיות חיות ודביקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות. וזה ענין שמיטין להר סיני שכ"ז בכח התורה וקבלת תורה שבכתב בהר סיני והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבע"פ וא"י. ופי' מו"ח ביד לשון. הוא שהחיים אינו חסר בשום דבר רק שביד אדם למצוא החיים תוך כ"ד. וכן להיפוך ח"ו. ולשון הוא כמו תנועת הלשון שאף שהוא דבר אחד נתהפך ע"י תנועת הלשון כנודע. כן אף שהכל מהש"י תלוי כפי קבלת האדם ויוכל להתהפך כנ"ל:
בזוה"ק שצריך אדם לעבוד להש"י בבחי' בן לחפשא בגניזין דילי' ובבחי' עבד לעשות ציווי המלך ע"ש. והוא בחי' שבת. וימי המעשה הם בחי' עבד אף שנסתר. ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר רק שמאמין ועושה רצון הקב"ה. ובשבת מתנה טובה בבית גנזי שנפתח מאור הגנוז והוא הפנימיות של דבר. ונגלה כבוד ה'. וההפרש כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל:
[ובכל ארץ אחוזתכם כו'. ע"י הרצון והתשוקה תמיד להתדבק בהש"י נפתח הפנימיות ובא גאולה. ארץ לשון רצון להתדבק בשורש ואחיזת כל אדם במקור החיות בו ית'. ועי' בס' ד"א מעין זה]:
תרל"ד
עריכהבמד' מו"ח ביד לשון כו' גחלת נפח בה כו'. כי חיות אלקי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר [נשכח ממני השאר]:
תרל"ה
עריכהברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה כו' אף כל המצות כו'. ומדתלינהו בשמיטה. משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה. כמו שבת דשקולה נגד כל המצות וע"י מצוה זו מקיימין כל המצות. וכתיב כי תבואו כו' שהקב"ה נתן א"כ לבנ"י וסוף הכוונה כדי שבאמצעיות בנ"י יתמשכו כל הדברים להקב"ה. וגם רצון בנ"י להיות שולטין על הכל צריך להיות ג"כ על כוונה זו כדי לבטל עצמם וכל התלוין בהם להקב"ה. וז"ש ושבתה הארץ שאחר שזכו בנ"י בארץ כנען ישבתו בשמיטה לבטל עבודת הארץ בעבור הש"י. וכמו שמצינו באדם דכ"ז דמשועבד לאחר א"י לקבל עמ"ש כדאיתא בזוה"ק האי עול לא שריא במאן דכפות באחרא. לכן הוציאנו המקום ב"ה ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר. ואח"כ כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עמ"ש. וכן הוא באדם שמשועבד ת"י היצה"ר בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הי' מקודם ת"י כנען אח"כ נפדית ונכנסת ברשות ישראל. ואח"ז צריך לצאת גם משיעבוד בנ"י להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן. ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר אומר ועושה פי' לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד. וכמו כן בבחי' תורה ומצות שנתן לבנ"י ג"כ נוהג דבר זה שנותן תמיד כח והארה בלב איש ישראל לקבל התורה ולקיים המצות. ולכן כפי בירור התחדשות הזאת שבנ"י מבררין. כמו כן זוכין לתורה. כי חידוש העולם הי' הקדמה לנתינת התורה וכן לדורות ג"כ כנ"ל:
תרל"ו
עריכהב"ה בהר בחוקותי בפסוק כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל:
וכי תאמרו מה נאכל כו' הן לא נזרע כו'. דענין שבת ושמיטה הוא בחי' הביטול. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ שצריך לבטל עצמו מפני יראת הבורא ית'. ואף שעי"ז מבטל קצת מקיום המצות ומעש"ט ע"י היראה. אעפ"כ אם הוא לש"ש אינו בא עי"ז לידי חסרון. כי טוב מעט ביראת ה' שעי"ז שורה ברכה במעשיו. וע"ז נאמר יראי א"ה קדושיו כי אין מחסור ליראיו והבן. וז"ש וכ"ת מה נאכל כו' הן לא נזרע כו' אף שממעט עי"ז בעבודת הפעולה. אעפ"כ מעט דביקות שמשיג ע"י היראה שורה בו ברכה וצויתי א"ב כו' בשנה הששית שהיא בחי' התקשרות. וע"ז טוב מעט ביראת ה':
תרל"ז
עריכהב"ה מפ' בהר בחקותי בפסוק וכי תאמרו מה נאכל כו'. בס' נועם אלימלך בשם אחיו ז"ל כי ע"י השאלה יצטרך המקום לצוות את הברכה כו' ע"ש. וביאור הדברים דמה קושיא היא זו מה נאכל. מאן דיהיב חיי יהיב מזונא. אך כי אם יהי' קיום בנ"י ע"פ נס ואין כל הדורות ראוין לנסים לכן יאמרו מה נאכל. והתירוץ שיהי' בדרך ברכה וברכה היא קצת בטבע. אך באמת צריכין בנ"י לידע כי הנסים והטבעים הכל אחד ובאמת אין נס גדול ונפלא כמו הטבע שהוא הגדול שבנפלאות המושגים לנו. ואז כשזו האמונה מחברר לבנ"י אין עסק להיות ניזון ע"פ נס. רק וכי תאמרו כו' אז וצויתי כו' כנ"ל. ונס הוא לשון הרמה פי' שהיא הנהגה מתרוממת מהנהגת הטבע ומיוחד לבנ"י. וכ"כ המהר"ל כי כמו שיש סדר להטבע כן יש סדר להנסים. וסדר זה מיוחד לבנ"י כנ"ל. ובאמת הדורות שנעשה להם הנסים הי' קבוע בהם האמונה והיה שוה להם הטבע והנסים. לכן נהג הש"י עמהם בנסים כנ"ל:
תרל"ח
עריכהושבתה הארץ. במד' מו"ח ביד לשון. כי האדם נק' מדבר והוא צריך להטות כל הנבראי' להבורא ית' שהכל נמשך אחריו. כמאמר כל שתה תחת רגליו. והוא הלשון המכריע כל הבריאה להבורא ית'. והוא באמת בכח התורה שכחן של ישראל בפה ובאמצעיות התורה צריך אדם להטות כל המעשים אליו ית' כמאמר זוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' שהאדם ינהיג כל מעשיו ע"פ דברי תורה ע"ש ואתחנן. ובמד' גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר. ולמה נק' עושי דברו הלא הוא ביטול העשי' ושבתה. אבל היא הנותנת ע"י שמבטל אדם כח עצמותו לכח הבורא ית' ומבקש להיות נמשך אחר דרך התורה והנהגת הבורא ית'. עי"ז מתגלה הנהגת הבורא ית'. כי אמת שהקב"ה מנהיג הכל ברצונו אבל הבחירה ניתן להאדם. שאם מבטל עצמו והוא יודע ומברר שאין בו כח כלל בלי כח הבורא ית'. אז הש"י מנהיג אותו ומראה כח הנהגתו ית'. והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם לכן האדם צריך להמליך הבורא ית' עליי ועל כל העולם. לכן ע"י שרואה כרמי' בייר כו' ושותק. עי"ז נק' עושי דברו שמתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. וכן בש"ק כתיב אם תשיב כו' ודבר דבר. ודרשו חכמים שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך בחול כו'. פי' ע"י השביתה ממלאכה בש"ק מתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. ורמזו חכמים שאף שלעולם הש"י המנהיג הכל. עכ"ז אין הנהגה של שבת כמו בחול והבן כ"ז. ובכח שביתת האדם צריך לעורר כל הנבראים. וחובת קרקע אינו נוהג עתה כי בזמן המקדש היו יכולין לעורר גם הדומם להעלותו עד מקום השגחה שהוא בהשורש כמ"ש ושבתה הארץ ממש כנ"ל. ולכן נאמר בהר סיני להראות כי כח הזה ניתן לבנ"י בהר סיני ע"י התורה שהיא בחי' הדיבור כנ"ל ביד לשון:
ענין סמיכת פ' אונאה לשמיטה. הגם דכ' מעט השנים תמעיט כו' עכ"ז עיקר אונאה אינו דוקא בענין שמיטין. אבל באמת עיקר אל תונו הוא כדי להיות בנ"י באחדות כמ"ש חז"ל שאונאת דברים ג"כ בכלל. והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה. כמ"ש בזמן שכל יושבי' עלי' כו'. וכמו בשבת מתיחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת. ושמיטה תלוי' בבנ"י ובקידוש ב"ד. לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה. אבל שבת קבוע וקיימא מביא האחדות מעצמו. ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ"ל:
תרל"ט
עריכהמצות שמיטה ושבתה הארץ שבת לה'. ובפ' בחקותי אז תרצה הארץ כו' שבתותי'. כי השמיטה להראות כי הכל מאתו ית' וכשבנ"י מבררין זאת ברצונם חל ע"ז ש"ש. וח"ו כשביטלו שמיטה הוכרח הבורא ית' להראות בכחו כי הכל שלו ונגרשנו מארצנו. אבל לא כ' שבת לה' רק בקיום השמיטה ברצון בנ"י כנ"ל:
תר"מ
עריכהב"ה בהר בחקותי במד' מו"ח ביד לשון כו'. כמו שיסוד האדם הוא בלשון. כענין המדרגות דצח"מ. נמצא כי היתרון לאדם המדבר הוא הלשון. וכמו כן בכללות הברואים האדם המובחר שבהם. אכן בנ"י הם המדברים כמ"ש מגיד דבריו ליעקב כו'. והם המה הפה והלשון שמות וחיים בידיהם ע"י התורה שניתן לנו וכוחן של ישראל בפה לעורר אש התורה שהיא הגחלת. וכמו שמתפשטין ניצוצות מעצם האש. כן דברי התורה כפטיש יפוצץ כו' ומתחלק לשבעים לשונות. ובאמת התפשטות פנימיות התורה נמשך אחר הלשון. כי בלשון וטעמים מתהפך פי' המלה לכמה אופנים. והש"י ברא הכל בכ"ב אותיות כידוע שיש צרופי אתוון לאין שיעור. והלשון הקודש שניתן לבנ"י הוא דרך האמת שכל הדרכים מתפשטין ממנה וע"ז יסדו ורוממנו מכל הלשונות. ובנ"י זכו לזה בקבלת התורה כמ"ש גבורי כח ע"ד לשמוע בק"ד. ובמד' ויקרא בשומרי שביעית הכ' מדבר חמי חקלי' בייר ויהיב אר' ושותק. הענין הוא עושי דברו הוא תיקון המעשים להיות נמשך הכל אחר הנהגת התורה שהוא הנהגת הבורא ית' כדבר מלך שלטון. וע"י שבנ"י מבטלין כל רצונם ומעשיהם להטותם ע"פ דרך התורה. לכן זוכין לשמוע בקול דברו. וזה מצות השמיטין ויובלות. וכמו כן ימי הספירה לבטל כל המידות אליו ית' זוכין אח"כ לתורה. וכן תקיעת שופר של יובל שהיא הארה מקבלת התורה שהי' מתעורר בכל יובל בזמן שהי' יובל נוהג:
תרמ"א
עריכהבמד' מות וחיים ביד לשון כו' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר אל תונו כו'. הענין הוא כמאמר חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שהתורה ניתנה לכלל בנ"י שהיו באחדות כמ"ש ויחן שם ישראל פרש"י בלב א'. וזה הוא כוחן של בנ"י כי זכות האבות הם לתקן הג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ולגבור הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע ש"ד. וזה נאמר בפרשיות הקודמין. וידוע כי חטא לשון הרע שקול נגד כולם. והיפוך זה ואהבת לרעך כמוך זה העמוד זכו בנ"י בעצמם. ובזה הכח נתקרבו להתורה. ופרשה זו מכוונת לזה כי מצות השמיטה הוא לבוא אל האחדות. לפי' הפשוט שיד עשירים ועניים שוה בשמיטה. ולבד זה עיקר המנינים שבתורה שמיטין ויובלות הם בחי' האחדות. שהספירה והמנין מאחד המספר. וכן ספירת העומר שהיא הקדמה לקבלת התורה. ובמד' ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו' לשמוע בקול דברו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני שע"י בחי' האחדות מתעורר כח קבלת התירה לבנ"י והתורה מיוחדת לבנ"י והיא עץ החיים ממש. וזהו לשמוע בקול דברו כדכתי' הקול קול יעקב. אבל מקודם צריכין לתקן המעשים וזהו עושי דברו להטות כל המעשים להנהגת הבורא ית'. ובמקום הזה יש תערובות שצריכין לברר. וע"ז נאמר מו"ח ביד לשון שבזה יש שליטה לידי עשו. לכן נלחמו בנ"י עם עמלק קודם קבלת התורה והעצה לתקן העשי' היא ע"י האחדות:
בפסוק כ"ל בנ"י עבדים עבדי הם כו'. שטרי קודם. וזה נוהג גם עתה כפי קבלת מלכות שמים שמקבלין כך פורקין שיעבוד מלכיות כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ. ויש בחי' עבד ובן. כמ"ש במ"א כי בימי המעשה הוא בחי' עבד. ומ"מ כ' עבד משכיל ימשול בבן מביש כדאיתא שת"ח בחול יש לו כ"כ נשמה יתירה כמו ע"ה בשבת. וב' ענינים אלו הם בחי' התורה והמצות כי העוסק בתורה הוא בן חורין. ומ"מ צריך כ"א לקבל עול מ"ש ועול מצות. וזה פי' הפסוק עבדי הם כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר שזה תפארת למקום ב"ה במה שבנ"י מקבלין עול עבדות עליהם אם כי הם באמת בנים. ואין זה שבח של בנ"י בלבד אבל הוא עדות אמת על הבורא ית' והאמת עד לעצמו שכיון שה' אלקים אמת לכן כפי מה שמתעלה האדם רואה ומשיג כבוד הבורא ית' ומכניס עצמו לקבל עול מלכותו ית' ואין לזה שיעור. ויש לעולם בחי' עבד ובן עבד ובן שכפי מה שמשיגין יותר ברזין דמלכא יותר משפילין עצמם לקבל עול מלכותו בבחי' עבד. וממילא זוכין יותר לראות ולהשיג בחי' בן וחוזרין להיות עבד כנ"ל. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה. ואין זה מחסרון דעת רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין. ולכן לעולם לי בנ"י עבדים אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים. וע"ז נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכן דבר זה נוהג בכל שנה. הג' מועדות. בניסן יוצאין לחירות ומקבלים עול מלכותו ית' כל ימי הספירה בחי' עבדים עושי דברו כמ"ש לעיל עד שמתקיים ז' שבתות תמימות שהיא השבועה שמושבעין ועומדין מהר סיני. אז זוכין בשבועות לקבל התורה בחי' בנים לחפשא בגינזין דמלכא. ומ"מ אח"כ חוזרין לבחי' עבד והוא חג הסוכות ששבין בתשובה בר"ה ויו"כ ומקבלין עול מלכותו מחדש והוא התפארת הנ"ל שהקב"ה מתפאר בהם. וזה חג הסוכות חבה יתירה שכפי מה שבנ"י עושין כך הקב"ה פורע להם מדה במדה. וכן יש מענין זה בכל יום שהוא קבלת עמ"ש בבקר. וזוכין עי"ז לתורה כ"א כפי מדרגתו. ובערב חוזרין לקבל עול מלכותו ית'. ובחי' עבד הב' הוא יותר מעלה כמובן למשכילים:
בפסוק וכי ימוך כו' והחזקת בו כו' וחי אחיך עמך. ובמד' רש וא"ת נפגשו כו' מאיר עיני שניהם ה'. וזה הענין נוהג הן בעשיר הן בחכם. וממשמע שנאמר והחזקת בו שיש בכח איש להחזיק ביד חבירו שמטה ידו וחי עמך כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור. והקב"ה וב"ש משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם הן בנפש הן בגוף וע"ז מברכין הזן את העולם כולו דייקא. רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד. ואז אין מחסור דבר. וכיון שימוך אחיך ומטה ידו עמך בוודאי נמצא העזר אצלך. ואם כי אינו רואה שיהיה בכחי כל כך. ע"ז נאמר מאיר עיני שניהם ה' שע"י התאחדות ישרה עליהם ברכה. וכן בתוכתות כתי' הוכח תוכיח כו' ולא תשא עליו חטא. פי' שאם מונע מלהוכיח יש לו חלק בהחטא שכיון שרואה ויכול להוכיח באמת צריך חבירו לתוכחה שלו והוא מונע הטוב מבעליו שעזר חבירו הוא אצלו. שכך ברא הש"י שיהיה לזה סיוע מזה וזה לזה יצטרכו כדי שיבינו כולם כי הכל מהש"י. ולא יהיה כל השלימות אצל א'. ולכן איזה חכם הלומד מכל אדם שיש אצל כ"א דבר מיוחד יותר מבאחרים מטעם הנ"ל:
תרמ"ב
עריכהג"פ עבדות שנזכר בפרשה. עבדי הם. לי בנ"י עבדים. עבדי הם עפ"י הזוהר פ' בלק דג"פ עבדות צריך אדם בכל יום לקבל על עצמו ע"ש. וע"ז נתקן ג' תפלות בכל יום. א' שפתי תפתח. עבודה שבלב תפלה. וע"י קבלת עבדות לה' זוכין לגאולה. דכ' לי בנ"י עבדים עבדי הם והוא לשון כפול. וי"ל בב' פנים א' עבדי הם מיוחדים הם העבדים שלי בעולם הזה כביכול אין לו עבדים אלא אנחנו. וגם הפי' עבדי הם ולא חל עליהם עבדות אחרות כדמסיים לא ימכרו ממכרת עבד והגם שהם בגלות הגאולה דבוקה בהם. ובפועל מתקיים גם בפרט כל א' כפי מה שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו'. והדברים ק"ו דאיתא מאן דכפית באחרא אין יכול לקבל עומ"ש כראוי. לכן הוציאנו השי"ת ממצרים להיות בני חורין לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ומכש"כ כשקבלנו עול מלכותו ית' בודאי א"י לחול עלינו עבדות אחרות. לכן כתיב ג"פ עבדי לרמוז על גאולות כל הג' גליות שאחר יצ"מ להיותינו בטוחים כי גואלנו ה' צבאות שמו במהרה יקרבנו אליו אמן:
תרמ"ג
עריכהענין שמיטין ויובלות להר סיני ע"פ המדרש גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. והשכר לשמוע בקול דברו הוא היובל כי שמיטה הוא זכר ליצ"מ ויובל זכר לקבלת התורה. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בפרשה זו כי שמיטה בחי' תפילין של יד קבלת העול. ומינה כי יובל הוא בחי' תש"ר שדרשו חז"ל עליו וראו כו' ע"ה כי שם ה' נקרא עליך והוא החירות שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. ומתחילה צריכין לקבל עול המצות וע"ז כ' עושי דברו. וכן הי' הסדר ביצ"מ קבלו בנ"י עול המצות. וכמ"ש החדש הזה לכם מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י. וכן בכל שנה ושנה בפסח שנעשין בנ"ח מעבדי פרעה נכנסין בכלל להיות עבדי ה'. וזה נר מצוה. אח"כ בשבועות זוכין לתורה אור לשמוע בקול דברו ודרך חיים ת"מ הוא בסוכות אחר ימי הדין. וזה הוא בפנימיות נפשות בנ"י. אכן בזמן שהיה היובל נוהג היה נוהג זה הסדר בחיצוניות העולם ג"כ. כמ"ש ושבתה הארץ שבת. והיה ניכר בהתגלות החירות בשמיטה ויובל. וכ' ושבתם איש אל אחוזתו. ולכאורה הל"ל שישוב האחוזה לבעליו. רק הפי' שישוב כל איש ישראל לשורשו. וזכה כ"א בחלק שיש בו בהתורה שע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וזה התשובה עלמא דחירות ולא לחנם כ' תעבירו שופר. רק שהיה מתעורר שופר של מתן תורה. ובהר סיני נתן לנו הקב"ה שנזכה מצד עצמינו לעורר תמיד הארת היום של מתן תורה בכל יובל. לכן היובל תלוי בכלל ישראל כמ"ש לכל יושביה כשכל יושבי' עלי'. כי בפנימיות יכול גם כל פרט למצוא הארה השייך אליו. שלכן ספירה מפסח לשבועות נוהג בכל יחיד. אבל בכללות בנ"י עוררו הארת התורה גם בחיצוניות הבריאה כנ"ל. ואפשר ע"י מצות ספירת העומר בכוונה מתקנין החטא של ביטול שמיטין ויובלות. לכן מבקשין הרחמן יחזיר לנו עבודת בהמ"ק כשיהיה ניתקן החטא של שמיטין ויובלות: והנה כ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכ' בזוה"ק ע"ז שצריך איש ישראל לעבוד להבורא ית' בבחי' עבד ובן. והם ב' הענינים הנ"ל עושי דברו. לשמוע בקול דברו. עושי לשון כפי' שצריך האדם לכוף עצמו לעשות רצון הש"י כמו העבד שעושה גם שלא לרצונו ועי"ז זוכה אח"כ לשמוע ואז עושה בשמחה ובאהבה כבן. וז"ש עבדי אתה. אח"כ אשר בך אתפאר. והתפארת הוא כשהעובד שש ושמח בעבודת אדוניו. והאמת כי הוא הבטחה לעתיד שכפי היגיעה בעוה"ז מתקיים אח"כ א"ב אתפאר. וכמו כן כפי העבודה בימי המעשה מתקיים התפארת בש"ק. אכן הוא גם בכל יום והוא בחי' תפלה ותורה. ותש"י וקשרתם כו' ותש"ר והיו לטוטפות בחי' התפארת כנ"ל. ומקודם הכל כתיב גבורי כח הוא בחי' סור מרע גבור הכובש את יצרו. וכמו כן כלל ישראל ע"י הגלות שהיו במצרים ועמדו באמונתם ונק' גבורי כח עי"ז נתעלו מדרגה אחר מדרגה. עושי דברו אח"כ לשמוע בקול דברו כנ"ל:
וכתיב כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. דאיתא בזוה"ק מאן דכפית באחרא א"י לקבל עליו עול מ"ש. אכן בנ"י הם לעולם עבדי ה'. וזה שמצווים לזכור תמיד יצ"מ כי ביצ"מ יצאנו מבית עבדים היינו שלעולם לא נתבטל מבנ"י בחי' עבדי ה'. ואיתא במד' כ"מ דכ' לי הוא בלי הפסק והכא כ' לי בנ"י עבדים. והגלות והירידות לבנ"י הם רק בבחי' בנים. אבל העבדות א"א להסיר מאתנו כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד. וכתי' ג"פ בפרשה זו עבדי. כי לי בנ"י עבדים. עבדי הם. על ג' הגליות שאחר יצ"מ שבכלם לא הוסר מאתנו בחי' עבדי ה' כנ"ל. ואיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו' א"כ נראה שבכח איש ישראל לקבל עול תורה בעודנו ת"י עול מלכות מטעם הנ"ל. וזה הכח ניתן לנו ביצ"מ. והיא ההתחלה שע"י שמקבלין העול זוכין אח"כ להיות בן חורין שמעבירין ממנו עול מלכות. היינו כשבאין לבחי' בנים כנ"ל. לשמוע בקול דברו. ועל ב' ענינים אלו ניתן לנו ב' אותות ברית מילה והתפילין. ובשבת מילה ושבת. מילה בחי' בן. בריתך שחתמת בבשרנו שאין עושין כזאת לעבד רק לבן. ותפילין ושבת בחי' עבדי ה'. אכן יש גם בתפילין בחי' בן ג"כ. וכן בש"ק זכור ושמור. ויש לדייק בפסוק כפל הלשון לי בנ"י עבדים עבדי הם. וי"ל ע"פ המשנה א"ת כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. וז"ש עבדי הם לשם שמים לא ע"מ לקבל פרס. ולכן זוכין אח"כ ליכנוס לבחי' בנים כמ"ש במד' על פסוק עבד משכיל ימשול בבן מביש. ובגלות שאין זוכין לבחי' בנים תמיד. מ"מ נק' עבד משכיל כי כל העולם ומלואו הם עבדים לה'. אבל בנ"י מיוחדים להיות נק' עבדי אתה כנ"ל:
תרמ"ד
עריכהבענין השמיטין ויובלות דכ' בהר סיני כו'. כי כל ענין השביתה היא ביטול הטבע שקרבנו הש"י לפני הר סיני היינו שנתעלו בנ"י להיות כמלאכים. והגם כי נאמר אכן כאדם כו' עכ"ז נשאר הדביקות לזמנים. שיש בכח בנ"י לצאת מן הטבע. וזה אות השבת ביטול המלאכה. ובשמיטה היה כל השנה שביתה הכל כנ"ל שלא להיות טבועים תחת ההרגל והטבע רק לידע שכל עוה"ז הוא טפל ופרוזדור לטרקלין והנייחא של איש ישראל היא בעת השביתה ממעשים של הטבע שזה עיקר חיות איש הישראלי. לכן היה תמיד שינוי זמנים בשמיטה. וביובל עוד יותר יציאה מן הסדר שכל הנחלות חוזרין. ולאשר כי א"י לצאת לגמרי מהטבע היה המצוה ע"י וספרת לך שבע שבתות שנים. פי' ע"י הספירה נמשך כל המספר אל תכלית המכוון ונמשכו הו' שנים אחר השמיטה והז' שמיטות אחר היובל. ובכח זה יש הארה משמיטה ויובל לכל השנים וזה דרך התורה בכל מקום שיהיה אחיזה בהשורש להמשיך חיות מהשורש לכל ההתפשטות. וכן ימי הספירה מפסח עד שבועות דכתיב ז' שבתות תמימות פי' שע"י הספירה נמשך הארה מהשבתות והשבועות לכל המספר ונק' שבתות כל הימים. שכשששת ימי המעשה טפלין אל השבת. נק' כל השבוע שבת וזה שבתות תמימות:
בפסוק לי בנ"י עבדים עבדי הם. ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכותא דשמיא בזוה"ק פ' זו. ובמשנה הנ"ל מעבירין משמע אף שהוא תחת ע"מ. וע"כ שניהם אמת שא"י לקבל בשלימות עול תורה רק אעפ"כ ע"י שמקבל על עצמו וחפץ להשתעבד לתורת ה'. מעבירין ממנו. ואז יוכל להיות הקבלה כראוי. וז"ש לי בנ"י עבדים שחפצין להיות עבדי ה' ומתקיים אח"כ עבדי הם בפועל ממש. אכן נאמר עוד כי ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' בעצם. וא"י עוד לפרוק ח"ו מלכותו ית' להיות נק' כפית באחרא. וזה נעשה ביצ"מ שיצאנו מת"י עבדי פרעה להיות עבדי ה'. והלא הדברים ק"ו אי מאן דכפות באחרא א"י לקבל מלכות שמים מכ"ש המקבל ע"מ שמים א"י להיות משועבד לסט"א. ובכלל ישראל שקיבלו ע"מ שמים בשלימות ביצ"מ תו אין נכנסין בשיעבוד. ואף שהם בגלות אינו בעצם. ולכך כל ששבין אליו בתשובה מתברר העצם שלהם עבדי הם שטרי קודם:
תרמ"ה
עריכהבעזה"י מפ' בהר ובחקתי ענין שמיטין ויובלות להר סיני. כתבנו כמה פעמים ע"פ המד' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר. אגב נבאר דברי הגמ' כתפוח בעצי היער למה נמשלו לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה. ומקשין הא הקב"ה נמשל לתפוח בפסוק. אכן ע"פ מדרש הנ"ל גבורי כח הם שומרי שביעית. ומסיים עושי דברו על הקדמת נעשה לנשמע. יתכן לפרש כי הקב"ה נהג עמנו מדה במדה וכשם שבנ"י קדמו נעשה כן הקדים להם הקב"ה התורה בעבור שעלה לפניו ית' נ"ר במעשים שיעשו בנ"י אח"כ ויהיו שומרי שביעית ויובלות. וז"ש בהר סיני שכל נתינת התורה סוף מעשה במחשבה תחילה ע"י ושבתה הארץ שבת לה'. וזה עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע שהעלו לפניו ית' נ"ר ממה שיעשו אח"כ. וזה שרמזו חז"ל מי גילה לבני רז זה. פי' כשראה הקב"ה מה שיעשו אח"כ ע"י שהי' התשוקה בנפשות בנ"י לקיים המצות. לכן אמר הקב"ה שבהתעוררות בנ"י למטה נעשה התעוררות למעלה. ונמצא לפי"ז עיקר כתפוח קאי על הקב"ה שכן הוא הנהגתו ית' שכולל עבר ועתיד. רק שבנ"י נמשכו אחר מדרגה זו. והקב"ה וב"ש א"ס למדותיו רק שמתנהג עם כל א' לפי הכנה שלו. והנה עיקר מצות השמיטין ויובלות. הוא הביטול אליו ית'. כמ"ש ושבתה הארץ ביטול אל השורש הוא בחי' השבת כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וכמו שיש בחי' שבת בנפש. כן בעולם כאשר היו בנ"י במקומם. כמ"ש כל יושבי' עלי' הי' נוהג שמיטין ויובלות והיו מעלין ומתרוממין הכל להשורש. ובזו"ח פי' להנחיל אוהבי י"ש ר"ת יובלות שמיטין עי"ש. והוא מאמר חז"ל תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב כדכתי' להנחיל כו' [ונראה דהמשנה מרמז ליישב קושית ר"א שם בזוהר אי אוהבי הוא אברהם אע"ה הא יצא ממנו ישמעאל. ומיישב דרק הבוחרים בדרכיהם ותלמודיהם יורשין נחלה זאת כנ"ל]. פי' שהקב"ה נתן א"י לנו לנחלה כדי לקיים ושבתה הארץ שבת לה'. דכן לשון הכתוב כ"ת אל הארץ כו' ושבתה כו'. פי' שכל ביאתכם לארץ יהי' על כוונה זו והקנה הקב"ה לנו א"י כדי להקנותה אליו. וכמו שכ' בספרים הקדושים כמו שהקב"ה ברא יש מאין כן צריכין בנ"י לחזור היש להאין וזהו עצמו קיום היש בזה הביטול של היש. וזה הרמז להנחיל אוהבי י"ש שזה הנחלה ע"י יובלות ושמיטין שמבטלין הכל אל השורש והאין. ובזה נתקיים הנחלה בידם. וכל קיום היש ע"י יובל ושמיטה שהוא הביטול. וכ"כ אם בחקותי תלכו כו' שהוא הביטול. אז דיקא יהי' השפע בעולם גשמיכם בעתם שיהי' דבוק בשורש דכתי' לכל זמן ועת כו' כמ"ש במ"א מזה. וזהו היא בחי' עושי דברו לברר הנהגת הבורא ית' בעולם. ועי"ז זוכין בכל עת להמשיך התחדשות קדושה כמ"ש לשמוע בקול דברו. דיש בחי' עבד ובן כמ"ש בזוה"ק ע"פ הפסוק עבדי אתה כו'. והענין יובן ע"פ המד' בחקותי ועשיתם אותם כאילו עשיתם אתם. עשיתם עצמכם. הלומד ע"מ לעשות זוכה לרוח הקודש דכתי' ואז תשכיל כו' ע"ש דהנה תרי"ג מצות הם נגד אברים וגידים של אדם א"כ ע"י עשיית המצות מתחדש חיות הנפש ממש כדכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שזוכה לנפש חדשה וזהו נק' עשי' תיקון הנפש כמ"ש הנפש אשר עשו בחרן שגיירן ועי"ז קיבלו נפש חדשה ממש. כי בחי' הנפש הוא כח הוכן באדם שיכול להוציאו אל הפועל בכח מצות ומעש"ט. וע"ז כתי' אשר ברא א' לעשות שהתחתונים ישלימו התיקון ולכן המצות נק' נרות דכתי' נר מצוה ובמד' תצוה העושה מצוה לפני הקב"ה כאילו הדליק נר לפניו ומחי' נפשו שנק' נר כו'. והכל א' שהמצות ממש הם כלים לאור התורה וכפי קיום המצות כך הם מתמלאים אור תורה וכן הוא בנפש האדם. וז"ש עשיתם אתם. עצמכם. וזהו בחי' עושי דברו כמ"ש אשר דבר ה' נעשה. שיתקנו ויוציאו מכח אל הפועל מעשה ה' ואח"כ זוכין לבחי' רוח חדשה משמים כמ"ש לשמוע בקול דברו. וז"ש שזוכה לרוח הקודש. ועל ב' אלו כתי' עבדי אתה. ואח"כ אשר בך אתפאר הוא לשון עתיד. שבחי' בנים ורוח הקודש בחי' לשמוע בקול דברו הוא בהתחדשות בכל עת כמ"ש יערה עלינו רוח ממרום ודו"ק ותשכח:
תרמ"ו
עריכהענין שמיטין ויובלות להר סיני. ע"פ המד' ברכו ה' מלאכיו כו' עושי דברו. בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. וחז"ל דרשו כשהקדימו בנ"י נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני רז שמה"ש משתמשין כו'. כי בנ"י היו מוכנים בקבלת התורה להיות כמלאכי השרת כי באמת גם התחתונים שלוחיו של מקום הם דהכל לכבודו ברא. רק ההפרש הוא שהמלאך אין בו דבר אחר רק זה השליחות. ונק' כולו מלאך ע"ש השליחות. ולפי שבטל במציאות אליו ית' לכן ניזון מזיו השכינה כמו שעתידין צדיקים להיות בעוה"ב. ובנ"י בקבלת התורה היו מוכנים ג"כ לזה. לכן ניזונו מלחם שמה"ש אוכלין כנ"ל. כי באמת בזעת אפיך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא ומקודם הי' כל אכילת אדם מגן עדן. וכמו כן היו בנ"י מוכנים להיות בהר סיני. וכ"כ אמרתי אלהים אתם כו'. אך גם אחר החטא נשאר לבנ"י זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון וכמו בש"ק שמבטלין מכל מלאכה ומוכנים רק לעבודת הש"י. לכן המזון ביום ש"ק הוא בקדושה. ובזמן שהיו שמיטין ויובלות הי' כל שנה שנת שבתון ולא היו עוסקין בזריעה וקצירה. דאיתא בגמ' פלוגתא דר"ש ור' ישמעאל רש"א אפשר אדם זורע בשעת הזריעה כו' תורתו אימת נעשית כו' ור"י אומר הנהג מנהג דרך ארץ ואחז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ובאמת זה הוא אחר החטא כמ"ש במ"א במשנה אם אין תורה אין ד"א זה הי' קודם החטא. ואח"כ אם אין ד"א אין תורה כמ"ש וישכן מקדם כו' לשמור כו' דרך עה"ח ודרשו חז"ל מכאן שד"א קדמה לתורה ע"ש. ובשמיטין ויובלות ושבתות יש לבנ"י הארה מדרך הראשון שקודם החטא. ולכן היו שובתין בזמנים הללו והיו חוזרין למדרגה הראשונה שקיבלו בהר סיני. וזה עיקר החירות ביובל דכ' ושבתם איש אל אחוזתו כו' שהי' להם דביקות בשורשם. ולכן שומרי שביעית נק' מלאכיו עושי דברו שאין להם רק זה השליחות ואין עוסקין בדרך ארץ כלל רק כמלאכי השרת. ולכן הי' המזון שלהם ע"פ נס ואיתא בספרים בפ' וכ"ת מה נאכל כו' כי רצונו ית' הי' שלא יהרהרו כלל ואז היו נהנים ממעשה נסים ממש וע"י השאלה הוצרך להיות המזון בדרך ברכה. ויתכן לומר הואיל ואין דרך נס להיות בפרסום כדאיתא גבי אלישע. ולכן אם לא ישאלו כלל יהי' המזון בנס ממש וכמו המן לחם מן השמים. וכתי' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. פי' אכילת השמיטה לא יהי' ע"י הכנת האדם רק ע"י המנוחה והוא בחי' עונג שבת:
תרמ"ז
עריכהענין שמיטין אצל הר סיני. ע"פ המד' ויקרא. ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר עושי דברו וזה דבר השמיטה ע"ש. כי הנה בנ"י זכו לקבלת התורה ע"י המדבר כמ"ש זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כי התורה היא מעולם העליון וא"י לזכות לתורה עד שמבטלין כל עוה"ז ונמשכין לבטוח בו ית' בלבד. וכן מבקשין ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כו'. ובאמת לאו כל מוחא סביל דא. רק מיוחדים שנק' מלאכיו. וכן בדורות דור המדבר היה להם זה הכח וכל הדורות נמשכין אחריהם. וכן בכל דור יש יחידים שיש להם זה הכח והקב"ה זכר עשה לנפלאותיו ונתן לנו מצות שנזכה על ידיהם למדרגה הראשונה. כמ"ש תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו. ומ"מ יש זמנים שנמצא התעוררות בבנ"י. וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה. והיה מתגלה להם הארת קבלת התורה כמ"ש עושי דברו ועי"ז לשמוע בקול דברו. ועושי דברו שמיטה. לשמוע בקול דברו הוא יובל שופר תרועה. ובאמת פי' עושי דברו הוא שאין להם עבודה אחרת רק זו כמלאך שאין בו רק שליחותו. ובשנת השמיטה היו עוסקין רק בתורת ה' וכן מעין זה בש"ק יעשה כולו תורה כמ"ש במדרשים שיש בו הארה מקבלת התורה. ובאמת באלה הימים מפסח עד שבועות נמשכו בנ"י אחריו ית' עד שזכו לקבלת התורה לכן וודאי נשאר רשימה באלה ימי הספירה. וכתיב ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. והוא רמז לאלה הימים כי בפסח שיצאנו ממצרים להיות עבדי ה' בחי' אותו תעבוד דכתיב ועבדת כו' העבודה הזאת בחודש הזה. ואמרו שאין לך עבודה אחרת אלא זו הוא רמז להשבתת שאור. ובו תדבק הוא ימי הספירה כמ"ש ז"ל ואיך אפשר לדבוק בשכינה אש אוכלה אלא הדבק במידותיו. וימים אלו הם לתקן המדות. ובשמו תשבע הוא חג השבועות. אורייתא כולא שמא דקוב"ה והוא הכח של התורה שמסייע לעובדי ה' כמ"ש מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק כו':
תרמ"ח
עריכהכי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה. ובזה יתכן לפרש מה דכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. תרתי ל"ל רק שיהיה להם תמיד בחי' הנתינה. יתן ויחזור ויתן. שבכל שמיטה ושבתה הארץ לה'. וכעין שכ' באוה"ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע"ש פ' ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה:
בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ע"פ מ"ש בזוה"ק יתרו ע"פ ויברך כו' יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי' כו'. והנה משורש הברכה שמתגלה בש"ק א"י כולם לקבל. רק בנ"י מוכנים לקבל השפעה זו. וכמו כן בשמיטה לכם לאכלה דייקא. והרמז שכל השפעה העיקרית הוא ע"י השביתה וכמ"ש במ"א כי לכן מיני' מתברכין כל שיתא יומין לידע כי ביטול כל המלאכות הן הן קיומו של עולם:
תרמ"ט
עריכהענין שמיטין אצל הר סיני. דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' פי' בזוה"ק כשיבאו בנ"י שבתה שבת ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה נתן לבנ"י ארץ כנען בכח התורה כדכתיב כח מעשיו הגיד כו' כדפרש"י ז"ל פ' בראשית שלא יאמרו לסטים אתם כו'. ומה התשובה ע"ז. אך האמת הוא כי כל מה שלמטה תלי' בשורש שלמעלה דבאורייתא איברי עלמא. ובנ"י שמבררין זאת ומחזירין כל הדברים להראשית והשורש שיש להם בתורה כדאיתא בשביל ישראל שנק' ראשית פי' שבנ"י בכ"מ שהם הם דבקים בהראשית כדאיתא במד' ונתנך ה' עליון כשמן שצף למעלה. כמו כן בנ"י בכ"מ שהם מתעלין עד הראשית. וכיון שהראשית בידם שזה הוא כח מעשיו של הקב"ה ממילא הכל שלהם. ולכן ע"י שביתת השמיטה שהיא שבת לה' ומחזירין הארץ לבעלי' ממילא היא שלהם. וז"ש בת"כ דיו לעבד להיות כרבו כשהיא שלי היא שלכם. שכל כוחן של בנ"י לזכות בהארץ כשמתעלה אל הקב"ה בכח התורה כנ"ל. וז"ש כריתות בריתו ית' עם האבות לתת ארץ כנען והקמותי את בריתי. ביום ההוא כרת כו'. וכרות עמו הברית כו'. הכל כנ"ל שע"י הברית שיש לבנ"י דבקות בהקב"ה ממילא כח מעשיו הגיד כו'. וז"ש כימי השמים על הארץ פי' דכל שלמטה יש לו שורש למעלה וימי השמים הם השרשים מהימים שעל הארץ. ושורש שבשמים ניתן לבנ"י כנ"ל. נמצא שאינו גזל בידינו. ולכן בעון שמיטה גלו. ולכן הגלות לבנ"י יותר מלכל אומה. כי אין לנו חלק באמת בזה העולם רק אם עובדין אותו ית' כראוי ומעידין ומבררין מלכותו ית' בעולם ומחזירין הכל אליו ית' ממילא יש לנו הכל. וח"ו להיפוך אין לנו כלום בעוה"ז. ויובל המשיכו בנ"י הארה מעין עולם הבא דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והענין כי יש לכל איש ישראל חלק בתורה אך ע"י הסתר מחטאים שנתלכלך הוא נסתר בעוה"ז. ובעוה"ב כשנעשין בני חורין מאלה השיעבודים יש להם חלק. וכמו כן ביובל שנמשך הארה מקבלת התורה ע"י השופר כדכתיב וקראתם דרור כמו מקרא קודש שנמשך הקדושה מלמעלה. וז"ש בארץ שנתגלה בעוה"ז שורש העליון ונעשו בני חורין בכח התורה כדאיתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים כו' איתא בזוה"ק בר"מ כי צריך איש ישראל לעבוד הש"י בבחי' עבד ובן ע"ש. כי הנה בנים אתם הוא בוודאי הנשמות שהם חלק אלקי ממעל. ובגוף צריכין להיות עבד להנשמה לכוף ולבטל הגוף והם ב' יצירות כדכתיב וייצר יצירה בעוה"ז ובעוה"ב. והוא בחי' יצ"ט ויצה"ר. ולכן צריכין לעבוד הש"י בדחילו ורחימו. אהבה לבחי' הנשמה שנמשכת אחר (השורה) [*הצורה] באהבה ותשוקה. והיראה נצרך אל הגוף שהוא בחי' היצה"ר. ולכן מבקשין יחד לבבינו לאהבה וליראה. להיות בכל לבבך בשני יצריך. יצ"ט באהבה ויצה"ר ביראה. ובוודאי השיעבוד שיוכל איש ישראל להשתעבד הוא רק בגוף. וע"ז נאמר ג"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו' מא"מ כי רק הגופות היו משועבדים לפרעה ואעפ"כ הוציאנו הש"י להיות עבדי ה' גם בגוף וגשמיות. כי לבחי' בנים זכו בנ"י בקבלת התורה שניתן להם נשמה חדשה וביצ"מ היו רק בחי' עבדים. וכתיב לי בנ"י עבדים. לי לשמי. פי' אע"פ שבנ"י משועבדים בגלות אעפ"כ צריכין לקבל העבדות לשם שמים כי באמת הכל מאתו ית' וע"י שמקבלין העבדות לשמו ית' נעשה מזה עבדי הם וזה יוכל להיות מפתח לגאולה וכמו כן הוא בפרט כל עובד ה' הגם שנשתעבד ליצה"ר ויש לו יגיעות בבחי' עבד אם מקבל העבדות לש"ש זוכה להתעלות עי"ז. וע"ז נאמר עבד משכיל ימשול בבן כי תיקון הגוף מעלה גם את הנפש:
תר"נ
עריכהבענין השמיטה ושבתה הארץ. כי בנ"י נבראו לתקן העולם והזמן דכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם. וכמו שיש גאולה בנפש כמו כן כ' גאולה תתנו לארץ. וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות. וכמו כן הי' א"י מקודם תחת השבעה אומות ויצא אח"כ להיות ארץ ישראל והיא גאולה בגשמיות ורוחניות. וכמו כן בזמן שהזמנים מקודשין היו מעורבין ואח"כ נבררו שבתות ומועדים מכלל הזמנים וכ"ז נתברר ע"י גאולת בנ"י. לכן המועדים זכר ליצ"מ כי ע"י יצ"מ יצאו הארתן מכח אל הפועל. כי כך הי' בריאת עוה"ז כמ"ש והארץ היתה תהו כו' יהי אור. ודבר זה נוהג בעולם שנה נפש שצריך להתברר ע"י אור תורה. ובנ"י שיצאו ממצרים וניתן להם התורה יש בידם כח החירות ולהביא גאולה לכל המקומות והזמנים כמ"ש וקראתם דרור. וז"ש כי תבואו כו' ושבתה הארץ שבת לה'. להעלות הארץ אל הרוחניות והפנימיות. וז"ש וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. ב' נתינות למה. רק א' שהאבות ובנ"י אחריהם נותנים הארץ להש"י. ונתינה שני' שהש"י נותן לנו הארץ. וזה הוא כריתות ברית שבנ"י כל עבודתם בעולם להעיד על הבורא ית"ש ולהעלות הכל אליו. וכמ"ש במכילתא יתרו והייתם לי סגולה כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה כו' ע"ש. וכביכול הש"י ג"כ נאמר בו ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. ובכח זה הברית זכו בנ"י לא"י כמ"ש במד' אמור ע"מ ואתה את בריתי תשמור שכל זה ענין א'. ויש ברית בגוף להסיר הערלה להתדבק בפנימיות והיא גאולה בנפש. וכמו כן גאולה בארץ כמ"ש. וא"י מסוגל לזה כמ"ש במד' עמד וימודד ארץ כו' ע"ש כמו שבחר הש"י בבנ"י שהתורה מיוחד רק להם. כמו כן א"י מיוחד להיות נחלת ה'. וכתי' וישבתם לבטח בארצכם ואמרו בת"כ בארצכם אתם יושבים לבטח וא"א יושבים לבטח חוץ מארצכם. הרמז כי בא"י היו אוכלין ושבעים ומ"מ היו דבקים בהש"י במדת הבטחון שזה עדות השמיטין ויובלות ואין כל הארצות מיוחדים לזה רק א"י וע"ז כתי' שכן ארץ ורעה אמונה:
בפסוק כי לי ב"י עבדים עבדי הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי בחי' העבדות לעולם נשאר בבנ"י כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד והמדרגה שניתן לבנ"י שנק' בנים. לזה יש זמנים. אבל בחי' עבדי הם היא אפי' בגלות. וזה ניתן לבנ"י ביצ"מ. שהוציאם הש"י להיות לעולם עבדי ה' אפי' בעת שנמסרין ת"י מלכים ב"ו. אבל בנ"י מקבלין העבדות לשם שמים. ז"ש לי בנ"י עבדים לי לשמי. והאומות סוברין שעובדין להם והפסוק מעיד עבדי הם. וז"ש ואשבור מוטות עולכם שלא יוכלו הרשעים בעבודה שלהם להטות עול מלכותו ית' מעלינו כמ"ש ז"ל שטרי קודם. ואין הפי' קודם בזמן דוקא. רק שהעבדות להש"י קודם בלב איש ישראל. וא"י להנתק ע"י עבדות ב"ו. וכל הבטחה זו עבדי הם היא הכנה לימי הגלות כמ"ש. אבל עצם בנ"י הם נק' בנים. ונראה עוד כי מוכן הי' להיות בנ"י בנים בלבד והאומות עבדים. אבל כאשר פרקו הרשעים העבדות ניתן הכל לבנ"י כמ"ש וימנע מרשעים אורם. וכל מה שאנחנו בגלות ומעבידים אותנו נוטלין אנו מהם כל הנ"ק וכל העבדות ונמסר הכל בידינו. וז"ש עבדי הם דייקא ולא האומות שפרקו מעליהם עול מלכותו ית' ונמסר לנו. [וזה כעין שכ' ז"ל כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים הוא בחי' עבדי כו' וזה צריך אריכות דברים. וכבר נתבאר במ"א מזה]:
תרנ"א
עריכהבענין שמיטין ויובלות. ושבתה הארץ שבת לה' וישבתם לבטח עלי'. כי בנ"י נכנסו לא"י אחר שקיבלו התורה בהר סיני והלכו כל מ' שנה במדבר בהנהגה שלמעלה מהטבע. ובכח זה נכנסו להרים כל הטבע אליו ית'. וזה עצמו הסמיכות שמיטין להר סיני לומר שבכח מצוה זו נתעלה כל הטבע והארציות להיות דבוק בשורשו כמו שהי' קודם החטא וכמו שיהי' לעתיד. וישבתם לבטח הוא להיות גם הישיבה בטבע דבוק בבטחון בשלימות והיא מעלה גדולה. וכתי' בטחו בו בכל עת. כי יש כ"ח עתים אשר כל הטבע מתנהג בהם כמ"ש בקהלת י"ד עתים לטובה וי"ד כו'. אכן יש הנהגה שלמעלה מאלו וכולל כל ב' אלו. והרמז יש יד גדולה ויד חזקה. ויד רמה כולל ב' הידות אלו [וג' אלו הידות הם מ"ב. שבשם מ"ב נברא העולם. והם שנים שבתוך השמיטות. וז' שמיטות ויובל משלימים לחמשים שהיובל הוא שער הנ' שלמעלה מכל הטבע והוא עלמא דחירות לגמרי כנ"ל] ובנ"י מבטלין כל העתים אל הנהגה העליונה ובאמת אין כל ב"א מוכנים לזה רק בנ"י. וז"ש בטחו בו כו' עם שפכו לפניו לבבכם. והוא בכח התורה שנמסר להם שע"ז נאמר כח מעשיו הגיד. וכמו כן א"י כל הנהגה שלה משורשת בשורש העליון. ולכן כתי' וישבתם לבטח עלי'. ובת"כ פ' בחקותי דורש בארצכם אתם יושבים לבטח ולא חו"ל ע"ש הרמז כנ"ל. וכמו שא"י מיוחדת לבחי' הנ"ל בעולם. כמו כן בנ"י מיוחדים בנפש. וז"ש בידך עתותי. שעתות של בנ"י מדובקין בשורש בו ית"ש. ואיתא במד' כ"מ שנאמר וישב לשון צער ע"ש בכמה מקומות. וגם וישב יעקב דרשו ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף כו' שטן מקטרג כו' והיינו שעדיין לא הי' ניתקן א"י והי' עוד ת"י כנען. אבל כשנכנסו בנ"י ושבתה הארץ. ונעשה התיקון להיות אפי' הנהגה שלמטה מיושבת ומדובקת באחדות השורש כי הקב"ה ברא הכל עולם שנה נפש. וא"כ יש נקודה ממוצעת שמחבר הגשמיות אל השורש הרוחני. וזו הנקודה בעולם היא בא"י. ובנפש בבנ"י. ובזמן הי' ע"י שמיטין ויובלות. וכולן תלוין זה בזה. וכפי תיקון הנפשות כך בזמן כמ"ש במד' יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים. לכן סמך הכתוב פרשת לא תונו לשמיטין ויובלות. שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל. כך נתאחד הזמן על ידיהם. לכן אין יובל נוהג רק כשכל יושבי' עלי'. ובמ"א כתבנו. על המדרש מות וחיים ביד לשון שכמו הלשון מחבר כל האדם כן בני ישראל מחברין כל הנפשות על ידי כח התורה שקיבלו בהר סיני ע"ש:
בפסוק והארץ ל"ת לצמיתות כו' גרים ותושבים אתם עמדי. שבנ"י צריכין להיות בעוה"ז גרים לידע כי עיקר שלהם למעלה. כדאיתא בחובת הלבבות מענין הגירות בעולם. ופי' עמדי כמו שקדושתו ית' למעלה מכל רק שלפעמים יורד למטה איזה הארה סתים וגליא. כן צריכין להיות בנ"י בעוה"ז בעראי. כמ"ש חסידים תורתן קבע ומלאכתן עראי. ואפי' מי שצריך לעסוק בפרנסה ג' שעות ובתורה שעה א' אעפ"כ צריך להיות התורה קבע. וכן הי' מצות השמיטה אע"פ שששה שנים היו עוסקין במלאכתן ושמיטה היו פנוים. מ"מ ע"י שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות. הי' זה להראות שמלאכתן עראי והי' בטל כל המלאכות אל השביתה. וכן הוא בימי המעשה שצריכין להיות בטלין אל השבת ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים. ולא להיות נפרד מן השורש. וזה הרמז לא תמכר לצמיתות שלא יהי' מתנכר ורחוק לגמרי מן השורש שלמעלה. וכמ"ש גאולה תתנו לארץ. וכבר כ' בכמה מקומות כמו שיש גאולה בנפש כן בזמן ובמקום. וכמו שיש מ"ט שערי טומאה שצריך האדם לצאת מהם כמו שגאלנו הקב"ה ממצרים כן צריכין בנ"י ליתן גאולה למקום ולזמן. וכתי' תן חלק לשבעה וגם לשמנה. יתכן לרמוז לשבעה שמיטין. וגם לשמונה הוא יובל שהוא למעלה משבע שבועות והוא עלמא דחירות. וג"ם גי' מ"ט שבימי השמיטין יוצאין ממ"ט שערים ומתגלה שער הנ' שהוא אחדות בלי תערובות. וכתיב וגם הקימותי כו' לתת כו' היינו גאולת הארץ. מת"י כנען לצאת ממ"ט שערים. וגם אני שמעתי כו' נאקת כו' הוא גאולת הנפשות ממ"ט שערים:
תרנ"ב
עריכהבמד' תנחומא נבהל להון איש רע עין כו' חסר יביאנו. העושה סחורה בפירות שביעית סופו מוכר מטלטלין כו' ביתו כו'. דאיתא במשנה ג"ד מתלמידיו של אאע"ה עין טובה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. וכבר כתבנו כמה פעמים כי זה ענין השמיטה כמו שרמז בזו"ח להנחיל אוהבי י"ש הוא יובל שמיטה. כי בוודאי מי שיש בו ג"ד הללו הוא סימן שהוא אוהב ה' ומתוך אהבת הבורא ית"ש אינו מדובק בעוה"ז. ולכן אינו מקנא לחבירו ואינו מתגאה ומתדשן בטובת עוה"ז. ולכן נוחל ב' עולמות. כי באמת כפי הביטול שנמצא באדם אל הבורא ית' ממילא יש לו הכל. וכפי הגיאות לשכוח בכח הבורא ית' ונבהל להון ומתפעל ביותר ע"י העשירות חסר יביאנו כמ"ש לא יחצו ימיהם. דכ' מותר האדם מה"ב אין. כי הנה הקב"ה מקיים וזן כל הברואים מאדם ובהמה. ויתרון שכל האדם במה שמתבונן ומבין ומכיר טובת הבורא ית'. ואז כשבא לדעת זאת יש לו מותר. אבל כשהשכל מביאו לבעט בהבורא ואומר כחי ועוצם ידי כו' הבהמה טובה ממנו. והקב"ה ברא יש מאין וכשהאדם מבין זאת ומבטל עצמו להבורא ע"ז כ' להנחיל אוהבי יש:
תרנ"ג
עריכהבענין סמיכת שמיטין להר סיני. יובן ע"פ המשנה המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. כי יש נסיון לעני מתוך דוחקו. ויש לעשיר נסיון שלא ירום לבו בעשרו לשכוח את הש"י. והמקיים התורה מעוני זוכה שיקיימנה בעושר ולא יבעט ע"י העשירות. וכמו כן הי' בכלל בנ"י בדור המדבר ויענך וירעיבך. והי' זה הכנה שיקיימו אח"כ התורה בא"י מתוך העושר. והיא העצה שיעצה התורה בשמיטין ויובלות שלא לעשות עיקר בעבודת האדמה ולשבות בשמיטה לשמו ית'. וגם הצדקה לעניים א' לשבע שנים שעי"ז יתקיים ברכת הארץ בידם. וע"ז מברכין אותו ית"ש ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו. מה שמזמין לנו מזון בעת הרעב. ומה שנותן לנו דעת לקבל המזון כראוי. זה ברכת א"י ארץ טובה ורחבה. כי הנה להמאכל נצרך כח הזן והמעכל והדוחה. וזה ענין ג' הברכות. ואמרו חז"ל משה רבינו תיקן ברכת הזן כשהוריד לנו המן שזה הי' הפקת המזון במדבר שהיו חסרים מכל. וכשנכנסו לארץ הי' הברכה על הארץ שהוא נבחר מכל הארצות שיכולין לקבל המאכל כראוי לזון הנפש שלא לבעט מתוך השובע זהו בחי' המעכל שיהי' המזון לתועלת הנצרך. זה בשבע כלכלתנו. אח"כ כשנבנה ירושלים הי' הברכה על בחי' הדוחה כי ע"י בנין בהמ"ק הי' בירור האוכל בלי פסולת. לכן דרשו הטובה זו ירושלים שהי' בירור הטוב מתערובת טו"ר. נחזור לדברינו כי המן במדבר ויענך הי' הכנה שיוכלו לקבל העשירות כראוי אח"כ בכניסתן לא"י. לכן תלה הכ' שמיטין ויובלות תיקון הארץ בהר סיני וכ"כ להטיבך באחריתך. ובאמת אם הי' מקיימין בשלימות התורה מעוני לא הי' הגלות. אבל הי' לנו חטאים במדבר ג"כ. ולכן נתקיים אח"כ ג"כ בנו סיפא דמתניתין המבטל התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' כו' בשמחה כו' מרוב כל כנ"ל:
עוד ענין בהר סיני. דכ' ושבתה הארץ שבת לה'. דכ' והארץ היתה תהו אח"כ ויהי אור. וכן הי' בסדר הדורות ב' אלפים תהו ואח"כ בכח קבלת התורה תיקנו בנ"י הארץ שע"ז נברא האדם לעשות ישוב בעולם כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכ"כ וכבשוה שהאדם נברא לכבוש הארץ לתקנה לצאת מתוהו ובהו לבא לידי ישוב. והנה ארץ ישראל הוא יסוד כל הארץ. ובה נמצא התיקון להעלות הארץ להתחבר לשמים. ולא על חנם התאוו האבות לנחול את הארץ וכתי' לך אתן א"כ חבל נחלתכם. רש"י פי' חבל יש בו ג' פתילים. וכתי' בארץ חבל נחלתכם. וכמו כן כתי' יעקב חבל נחלתו. כי יש התקשרות לשורש בבחי' עולם שנה נפש וכולם יש בהם פנימיות כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא סתים וגלי' וכמו כן בנ"י סתים וגלי' וכמו כן א"י סתים וגלי'. וכ"כ אל הארץ אשר אראך א"כ יש בו דבר סתר. כי בחכמה יסד ארץ. וארץ ישראל מקום מיוחד להתקשר בשורש העליון. ובנ"י מתאחדים בארץ כמ"ש אתה אחד ושמך א' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. כי פי' אחד הוא כשהחלק שלמטה דבוק בחלק שלמעלה. כי החצי אינו נק' אחד. וכשבנ"י נתיישבו בארץ קיבלו כח הנשמה שלמעלה. וכ"כ נותן נשמה לעם עלי'. ולכן נזכר בפרשה זו ענין האחדות ולא תונו איש את עמיתו כי עיקר האחדות בא"י ואז השכינה שורה עליהם. ולכן אחז"ל הדר בא"י יש לו אלקי ולמדו ממה שאמר דהע"ה גרשוני כו' מהסתפח בנחלת ה' ע"ש. שבנ"י גוי א' בארץ. וכמו כן בזמנים שבתות ויו"ט נק' נחלה כמ"ש ושבת קדשו הנחילנו. ויש בו ג"כ נשמה יתירה. וכמו כן בשמיטין ויובלות. וכ"ז ניתקן בהר סיני שנעשו בנ"י גוי א' ולכן כתי' אנכי ה"א לשון יחיד כי כפי האחדות שיש ביניהם חל אלקותו ית' על בנ"י:
בפסוק לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בנ"י כו' לא תרדה בו בפרך. כי אדם לעמל יולד ולכן אין להניח עבד פנוי. והמנוחה היא טוב רק לבנ"י שהם עבדי ה' כמ"ש כי לי בנ"י עבדים. וע"ז אמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה. והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והנה אדה"ר קודם החטא הי' בגן עדן לעבדה ולשמרה במ"ע ומל"ת ואחר החטא כתי' וישלחהו כו' לעבוד את האדמה כו' פי' את להיות העבודה בהשתתפות הגשמיות. כענין שאמרו יפה ת"ת עם ד"א. וכ"ז אחר החטא כמ"ש הטעם שיגיעת שניהם משכחת עון. אבל קודם החטא הי' כולו תורה. וכמו כן בהר סיני היו מיוחדים בנ"י להיות כמו קודם החטא כמ"ש אמרתי אלקים אתם. ואחר שחטאנו שוב ונצרך להיות התיקון בבחי' השתתפות ת"ת עם ד"א נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל שאז הוא בחי' תורה בלבד ולכך סמך שמיטה להר סיני. כי בהר סיני התחיל תיקון חטא אדה"ר והתורה כתי' בה תמימה משיבת נפש. דהנה ג' בחי' היו בבריאת האדם. עפר מן האדמה הוא הגשמיות. ויפח באפיו נשמת חיים הוא מדרגה גבוה כמו שהיה קודם החטא. ויהי האדם לנפש חיה הוא הממוצע רוח ממללא והוא רוח המחבר נפש לנשמה. וגדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב לכן נאמר בה משיבת נפש. ונותנת דרך איך לתקן גם עבודת האדמה והוא מצות שמיטין ויובלות כנ"ל:
תרנ"ה
עריכהבמד' מו"ח ביד לשון מצא גחלת ונפח בה כו'. זו הגחלת היא בכל מקום והיא ניצוצין מן התורה שנקראת אש כמ"ש בספרים כי גחלת גי' אמת. ואין אמת אלא תורה והכל נברא מהתורה ונמצא מזו הגחלת בכל מקום וכל דבר. אך ביד איש ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הניצוץ וע"ז כתי' ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. היינו שיש כח בפיו לעורר החיות בכל מקום. וע"ז אמרו אם בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה. פי' ליגע עצמו למצוא דברי תורה בכל מקום. הרשימות וחקיקות מהתורה שנמצא בכ"מ. כמ"ש במד' חקים שבהם חקקתי את הירח כו'. ולכן הזמנים נמסרו ביד בנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וכן במנין שמיטין ויובלות כמ"ש וספרת לך. ומקדשין ב"ד שנת השמיטה והיובל. וכל זה הכח נמסר לבנ"י בקבלת התורה לכן נאמר בהר סיני. ביד לשון הוא רמז לבנ"י שנמסר להם לשון הקודש כדכ' מקודם הי' שפה א' לכולם. ובדור הפלגה נתבלבלו הלשונות ונמסר אח"כ לבנ"י בפרט בקבלת התורה:
תרנ"ז
עריכהושבתה הארץ כו'. דכתי' לא תהו בראה לשבת יצרה. עיקר בחי' השבת לשוב כ"ד לשורשו כמ"ש שבו איש תחתיו. וזה בכח התורה דכתיב משיבת נפש שמשיב הנפשות אל השורש. ולכן בכח בנ"י לעשות השבת בנפש ובארץ. לכן אחז"ל קודם מתן תורה נק' ב' אלפים תהו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני כי בכח התורה נעשה השביתה בארץ. וכמו שנבחרו בנ"י ונתן לנו השבת שהוא עדות שיש לבנ"י דבקות בשורש העליון כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא. כן השמיטה בארץ עדות שארץ ישראל נבחרה להיות לה דביקות בשורש העליון. והנה יובל הוא למעלה מבחי' הזמן כי בכל שנה יש פרט בפ"ע. ואמו"ז ז"ל אמר שעל שם זה נקרא שנה שיש. כי השפע שבאה לתוך הזמן והטבע משתנית כפי הכנת התחתונים. ויובל הוא באחדות העליון הכולל כל הנ' שנים ולכן כתי' וקדשתם כו' שנת החמשים שנה. דשנת החמשים הל"ל. ומה שנה. רק שהיובל כולל כל החמשים שנה שהוא השורש שמתפשט אח"כ לחמשים שנה. ולכן הוא בחי' חירות. ואל זה החירות זכו בנ"י בכח התורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה:
ואחר פרשת שמיטין ויובלות כתי' וכי ימוך כו' עבדי הם כו'. והרמז כי בנ"י הם בחי' בנים ועבדים כמ"ש בזוה"ק. ובחי' עבדים זכו ביצ"מ. והיא מתנה לעולם כמ"ש לי בנ"י עבדים כ"מ שכ' לי הוא לעולם. אבל בכח התורה זכו לבחי' בנים ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני בחי' בנים. ואחר שבטלנו שמיטין ויובלות ונמכרנו. אעפ"כ יש לנו בחי' עבדים בכח יציאת מצרים. וז"ש על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי בחי' בנים כנ"ל:
תרנ"ח
עריכהושבתה הארץ שבת לה'. כמ"ש בשבת בראשית. וכמו שבת סהדותא איקרי שהוא עדות בנ"י על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. כן שמיטה עדות. ואיתא במד' ברכו ה' מלאכיו ג"כ עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר דכ' וזה דבר השמיטה. פי' שע"י בנ"י מתגלה מלכות שמים והנהגה עליונה כי דבר הוא הנהגה כמו ידבר עמים. והנה כתי' כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל לכן ברחו כולם מלקבל התורה כו'. פי' שאין הנהגה עליונה נגלה בעולם שהכל מתלבש תוך הטבע. רק לבנ"י שנשתוקקו להתגלות כבוד מלכותו בעולם זכו להוציא מכח אל הפועל זאת. לכן נקראו עושי דברו. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע והבינו זאת כי צריכין לתקן במעשה שיוכל להתגלות מלכותו ית"ש בעולם. ובשבת ע"י שמבטלין בנ"י כל המלאכות ומצפין להנהגה עליונה זוכין לפריסת סוכת שלום. ועל ידיהם מתגלה הקדושה בש"ק ומקבל העולם הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. לכן כתי' אתם עדי ואני אל. כמ"ש כמה פעמים כי עדות זה אינו בפה בלבד אבל זה עדות אמת כשנתגלה הנהגה שלמעלה מהטבע על ידיהם. ולכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בשבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לפי שע"י עדות זה נתחדש קדושה והנהגה עליונה במעשה בראשית. וכמו כן בשמיטה הרי נשתנה ממש הטבע שבכל שנה ששית עשת התבואה לשלש שנים. וכמו כן נתגלה קדושה בכל שמיטה. ולא זאת רק אפי' בכל ז' שני השמיטה נגלה קדושה ע"י השמיטין. והנה בקבלת התורה שהי' עיקר הקדמת נעשה לנשמע וזכו לאנכי ה"א שהוא הנהגת מלכותו ית"ש. וע"ז מסיים הפסוק הביאני אל בית היין דרשו למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי התורה שנתפרשה במ"ט פנים מנין ודגלו כו' שנתעלו במ"ט שערי בינה. וכמו כן בשבע שמיטות כתי' והיו לך ימי כו' תשע וארבעים שנה שהם מ"ט דרגין שנתעלו בכל שנה ושנה. עד וקדשתם כו' שנת החמשים כי שער הנ' א"י להשיג לכן כתי' רק והיו לך כו' תשע וארבעים. לכן סמך הכ' מצות שמיטין ויובלות להר סיני:
תרנ"ט
עריכהבפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי. פי' גרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב. כי הנה א"י דכ' בי' כי לי הארץ ואיתא במד' כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. וכן במשנה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר לעולם יירשו ארץ. הרי כי הארץ היא ג"כ עוה"ב. ולכן כתי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ב"פ לתת בעוה"ז ובעוה"ב. והם ב' הבריתות דאיתא (נתן) [*כרת] לו ברית בין עשר אצבעות רגליו זו המילה ובין אצבעות ידיו ברית הלשון. ברית הלשון הוא בחלק שלמעלה שהוא מהג' דברים שאדם דומה למלאך מדבר בלשון הקודש כמלאכי השרת ע"ש בחגיגה. אבל חיבה יתירה חיבב הקב"ה את אברהם וכרת לו ברית המעור בחלק שדומין לבהמה גם בזה נשתתף עמנו הקב"ה וחתם בנו שמו. וכ"כ במדרש תחתונים שיש בהם יצה"ר צריכין לב' אמירות. אמירה היא התקשרות וברית כמו ה' האמירך. והם ב' הבריתות. וז"ש במשנה תלמידי א"א ע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתי' להנחיל אוהבי יש. ובזוהר איתא י"ש הוא יובל שמיטה. והם ב' בחי' הנ"ל. וזה גרים ותושבים. גר בחי' צדיק. וסימנך גר צדק. שבכח המילה זוכין לא"י שלמטה וזה בחי' שמיטה. גם צדיק גי' גר ע"ה. תושבים בחי' יובל. עולם הבא. בחי' תשובה. וע"י התורה זוכין לעוה"ב כדאיתא במשנה קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב והוא ברית הלשון:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים ברש"י מתו"כ שטרי קודם. כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. ולעולם אנחנו עבדיו אפי' בגלות. ופי' שטרי קודם אינו בזמן שהיינו עבדים אליו ית' קודם שנתגרשנו מארצנו. אבל לעולם מלכותו ית' עלינו. וכל גלות ועבדות שחל עלינו הוא בהשגחת הש"י. אבל ע"י החטא מתלבש מלכותו ית"ש ממדרגה למדרגה. ולעולם שטרי קודם. וכ"כ עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו. שעדיין מלכותו עלינו והרי כל הגזירות והקללות כתובים בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וזה שטר הראשון רק שמתהפך ע"י החטא. וז"ש במד' בחקותי אם תזכו הריני הופך לכם קללות לברכות. וכן איתא בשם הבעש"ט ז"ל כי כל דין ופורענות שבא על האדם ידע שזה רק שליח ולא יפנה אל השליח רק אל המשלח. וכן מפורש בקרא אשור שבט אפי כו' היתפאר הגרזן על החוצב בו כו':
תר"ס
עריכהכי תבואו א"ה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כו'. דכ' לא תהו בראה לשבת יצרה וכתי' והארץ היתה כו'. ובמד' שהארץ מתרעמת עליונים ניזונין מטמיון ותחתונים אם אינם יגעים אין אוכלין. ובנ"י בכח התורה עושין ישוב א"י כדכ' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית הי' בריאה הראשונה אח"כ כתי' והארץ היתה תהו. ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני שבכח התורה שקיבלו בהר סיני ושבתה הארץ. ויש רמז במסורה ריש פסוק והארץ היתה תהו. והארץ לא תמכר כו'. וענין גרים ותושבים אתם הוא שבנ"י זוכין לא"י מצד עצמם. ומצד האבות ירושה היא להם מאבותיהם כדכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. שנתן לאבות שורש א"י שלמעלה ונתן לזרעו א"י שלמטה. וב' אלו המתנות נתחדשו תמיד. בשמיטה נתחדש המתנה שלמטה דכתי' אשר אני נותן לכם ושבתה. וביובל נתחדש המתנה שלמעלה ושבתם איש אל אחוזתו. ועל ב' אלו כתי' תביאמו ותטעמו וכ"כ מכון לשבתך פעלת כו' מקדש א' כוננו כו' דרשו חז"ל בהמ"ק שלמטה מכוון לבהמ"ק שלמעלה. כמו כן א"י שלמטה מכוון לא"י שלמעלה. כדאיתא בזוה"ק שמא קדישא ואורייתא וישראל סתים וגלי' כמו כן א"י סתים וגלי'. והאבות זכו לא"י העליונה ובזכותם ניתן לזרעם א"י שלמטה. גרים כשזוכין לבחי' שמיטה שהיא התיקון שלמטה כדאיתא במד' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר רואה שדהו בייר ושותק ועי"ז יוצאין מהנהגה הטבעיות וזוכין לשמיטה כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כעין העליונים שניזונין מטמיון של מלך. ועליהם כתי' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו כדאיתא במד' שאע"פ שהם בעולם הטבעי וזורעין ואוספין מ"מ כשבא שמיטה ושובתין נתלבשו בבחי' מלאכיו. וזה העצה של התורה שע"י השמיטה יתמשכו כל הששה שנים ג"כ אחר הקדושה לכן כתיב ושבתה משמע תמיד ע"י שששת שנים תזרע ובשביעית תשבות נמשך הארה משביעית לכל השנים. וזה ענין הספירה להמשיך כל השנים אחר השמיטה. וכן בימי המעשה להמשיך בהם הארת השבת קודש. וזה ענין מלאכיו ולא כל מלאכיו. ומדה בתורה כל שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בכל הדברים שאע"פ שא"י להתקדש בשלימות. עכ"ז ע"י חלק הקדושה יכולין לבטל כל המעשים אל הנקודה קדושה שנמצא בכל איש ישראל. תושבים הוא נחלת אבות והתדבקות בא"י שלמעלה. וע"ז כתי' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. יובל עלמא דחירות. ומקודם כתיב אי לך ארץ שמלכך נער. וקשה מה הממוצע אי לך ארץ הוא הפלגה לרעה ואשריך הפלגה לטובה וצריך להיות מדה בינונית. אבל אי לך ארץ הוא כשמשועבדין אל הטבע זה שמלכך נער הנהגה הטבעיות. אבל ע"י שמיטה יוצאין מהשתעבדות הטבע וע"ז כתי' אשר הוצאתיך כו' מבית עבדים. וזוכין להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם ועבד מלך מלך. אבל יובל הוא בחי' בנים וזהו הפלגה גדולה שמלכך בן חורים. ואיתא בזוה"ק שצריכין להיות עובד ה' בבחי' בן ובבחי' עבד. שהגם שצריך איש ישראל להתלהב באהבה ודביקות לאביו שבשמים. מ"מ אפי' בזמן שאין האהבה מתגלה בלב צריכין להיות עובד ה' בבחי' עבד לבטל הרצון ולעשות בע"כ רצון המלך. וב' אלו העבודות קיבלו בנ"י בהר סיני במאמר אנכי ה' אלקיך. והם בחי' שמיטה ויובל לכן סמכם להר סיני. וזהו בחי' זכור ושמור שמור בחי' עבד כמ"ש הטעם וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות את כו' השבת לקיים גזירת המלך. וזכור בחי' בן כמ"ש הטעם כי ששת ימים עשה כו'. הרי מבאר הטעם של השבת והוא בן לחפשא בגניזין דמלכא. וב' הדיברות ראשונים ואחרונים ניתנו בהר סיני עבד ובן. ועיקר חביבות עבודת איש ישראל בבחי' עבד כמ"ש עבדי אתה. וכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. הגם דבחי' שמור למטה מבחי' זכור. אעפ"כ צריכין אנחנו לשמוח בבחי' זו. כי בן ירושה הוא ואין הבן יכול להשתנות. אבל בחי' עבד הוא בכח מעשה האדם להכניע עצמו תחת מלכות שמים ובזה אנו שמחים:
תרס"א
עריכהושבתה הארץ שבת לה' אחז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית. כמו דשבת עדות בינו ובין בנ"י ויורד בו נשמה יתירה והוא זכר ליצ"מ שנעשו בני חורין ויכולין לקבל נשמה יתירה שהיא בחי' נחלה בלי מצרים. כמו כן א"י נק' נחלה בלי מצרים כמ"ש בנחלת יעקב הארץ אשר אתה שוכב כו' ופרצת ימה וקדמה. שלפי שזכה בנקודה הפנימיות של א"י שמשם הושתת העולם לכן היא נחלה בלי מצרים ובשמיטה מקבלת הארץ בחי' נשמה יתירה וכתיב אשר הוצאתי אתכם מא"מ לתת לכם את א"כ להיות לכם לאלקים אחז"ל הדר בא"י יש לו אלוה. פי' כמ"ש אנכי ה"א דרשו חז"ל עליך ייחדתי שמי ביותר שבכח איש ישראל לקבל בחי' אלקות. ומסיים אשר הוצאתיך מא"מ להיות בן חורין לקבל בחי' זו שהיא למעלה מן הנהגה הטבעיות. ואמר מבית עבדים א"כ ניתן לישראל בית ומקום מיוחד והוא א"י כמ"ש ושמתי מקום לעמי. ותלה הכ' הכל ביצ"מ ובא"י שמיוחד אל הקדושה. וכמו שנגאלו נפשות בנ"י ממצרים כן יצא א"י מתחת יד הכנעני ונעשה נחלת ה' נחלה בלי מצרים. והוא ממש היפוך מארץ מצרים. דכתי' ארץ טובה ורחבה היא בחי' נחלה בלי מצרים. לכן תולה הכ' מצות שמיטין בהר סיני שהכל נעשה במאמר אנכי ה"א. ושמיטה עדות על א"י שנעשה נחלת ה' וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים:
במד' מות וחיים ביד לשון מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה כו'. הרמז על הקנה והוושט. כי הקנה הוא הרוח כח הנפש. והוושט כח הגוף. וכ"כ בזוה"ק קנה בחי' עוה"ב. וושט עוה"ז. והם בחי' מות וחיים. והלשון נאחז בשניהם. ובאמת הכל תלוי בזה כי גחלת גי' אמת. שבכל מקום נמצא נקודה פנימיות בחי' אמת. והאדם בכל מעשיו כשמשתתף בה כח הרוח והנפש נפח בה ובערה כדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' שבכחו לעורר החיות בכל מקום בכח הרוח. ורקק בה כשעושה בלי דעת רק בגוף בלבד מכבה הגחלת. וכמו כן הלשון באדם כפי מהותו אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש אז לשונו רך שגובר בה כח הקנה. ולכן מסיים המדרש להיות לשונכם רך אלו לאלו כי כפי התגברות כח הרוח ונפש באדם אוהבין זה לזה כי הנפשות קרובין. ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה. ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שהוא סימן שהוא בעל נפש לכן לשונו רך לחבירו כנ"ל:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים. פי' לי לשמי שבנ"י הם עבדים שלא ע"מ לקבל פרס ואיתא בזוה"ק שיש בחי' בנים ועבדים ע"ש באורך. והנה בחי' עבדים זכו בנ"י ביצ"מ כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי. ובתי' בנים זכו בקבלת התורה. וב' אלו מתחדשין ביום השבת. בחי' זכור ושמור. מוח ולב עבודה בלב. ולכן יש ב' לבבות כי בחי' עבד יש עובד ע"מ לקבל פרס ויש עבד לשמו ית'. וזה הרבותא לי בנ"י עבדים לי לשמי. וע"ז העבודה מבקשין וטהר לבנו לעבדך באמת. וזהו הטהרה בימי הספירה להיות העבודה לשמו ית' בלי תערובת פסולת. ואח"כ זוכין בחג השבועות לבחי' בנים בחי' זכור. מוח הבן ממוח האב. ובזה לא שייך שינוי והיא עבודה מיוחדת רק לבנ"י בנים אתם:
תרס"ג
עריכהענין שמיטין אצל הר סיני. דכ' אדם לעמל יולד. אם לעמל תורה או מלאכה. וקודם החטא שם הקב"ה האדם בג"ע לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. ואחר החטא כ' וישלחהו כו' מג"ע לעבוד כו' האדמה. א"כ בזמנים שיש שביתת מלאכה לבנ"י כמו בשבת וכן בשמיטין ושבתה הארץ. ובטל לעבוד האדמה. הוא אות לבנ"י שהם במדרגה הראשונה לעסוק רק ברמ"ח ושס"ה. כי האדם כלול משמים וארץ. נשמה משמים וגוף בארץ. ואם גוברת הנשמה על הגוף הוא בבחי' המלאכים. וע"ז דרשו חז"ל גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר רואה חקלי' בייר כרמו בייר ושותק. פי' גבורי כח שהנשמה גוברת בו שהוא עיקר הכח כמ"ש בזוה"ק אשר תמצא ידך לעשות בכוחך בכוחך זו נשמתא. וכמ"ש במשנה איזה גבור הכובש את יצרו מושל ברוחו היינו שלא לפנות אחר מחשבות היצה"ר בהבלי עולם. זהו פי' ושותק שאינו מהרהר בעבודת האדמה כלל. וזה הרמז לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. וע"ז כתי' כח מעשיו הגיד לעמו שמסר הקב"ה לבנ"י נשמתא דעלמא והפנימיות של העולם. והיא התורה שהיא הנשמה של מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. א"כ התורה הכח והנשמה של הבריאה. ובקבלת התורה היו בנ"י בחי' נשמה בלבד כמלאכים. וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים כמ"ש במ"א כי עוה"ז נק' בית עבדים. וכשנשתלח האדם לעבוד האדמה הוא בחי' עבד לעשות מלאכת העולם. שהעבד עושה דברים לתקן צורכי מדינות המלך. אבל בחי' בנים הוא לעשות צורך המלך בעצמו. כמו בן העובד ומשמש את אביו כמ"ש בר"מ פ' זו. וזה בכח הנשמה. וכן בחי' שבת יומא דנשמתין, וניתן לבנ"י שיש להם בחי' הנשמה. והכל ענין א'. ובחי' עבד הוא המצות מעשיות למטה בעוה"ז. ובנים הוא התיקון הנעשה למעלה בשורש המצוה:
- [תרס"ד]
במד' מו"ח ביד לשון כו' להיות לשונכם רך אלו לאלו. דהנה עיקר יתרון המדבר מב"ח מה שיש להם צוותא זה לזה ע"י הדיבור כמ"ש בחובת הלבבות. והוא מכח הנפש. וצריכין לשמור זה הכח שלא ישתנה ע"י כוחות הגוף. כי מצד הנפש כל הנפשות יש להם שורש אחד. ולכן בהר סיני שנעשו בנ"י אחדות א' כמ"ש כאיש אחד בלב אחד וקיבלו התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. וכתי' אמרתי אלהים אתם. שהי' גובר כח הנפשות על הגוף. וכמו מה"ש שאין בהם קנאה ושנאה ותחרות שכל אלה מכוחות הגוף שהגופות מחולקים. ולכן בש"ק דהנשמה גוברת מתאחדין בנ"י כאחד. וכמו כן בא"י באו אל האחדות כמ"ש גוי אחד בארץ. שהזמן והמקום וכן הגופות מבטלין האחדות. ולכן נתן הש"י לבנ"י מצות בעולם שנה נפש שיוכלו להשאר בבחי' האחדות. וכתי' וחי אחיך עמך כי בכח האדם ליתן חיות גם לחבירו. דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים כמו מים חיים שהנשמה דבוקה במקור החיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התרבות והתפשטות החיות שהאדם כלי לשאוב זה החיות. רק שהגוף לא יתערב בזה. וזה הרמז לגוף טוב שתיקה שיהי' עיקר הדיבור בכח הנשמה כמ"ש לעיל: