פתיחת התפריט הראשי

אמורעריכה

תרל"ב

במד' אמרות טהורות כו'. דקשה איך יכול ב"ו להתטהר כראוי. ורק כי הכל במאמר נברא כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם. ולכך המאמר נותן טהרה לכל דבר. ורק להיות דבוק בשורש החיות שבכל דבר. וזהו אמור כו' ואמרת. שהטהרה בא ע"י בחי' מאמר כנ"ל. ובגמ' ה' האמירך כו עשנו חטיבה אחת ואנו עושין אותו חטיבה א' כו' ע"ש שפי' אמירה הוא החיבור והדיבוק בשורש החיות כנ"ל. ובתוס' ביאור כי זה ענין ספירת העומר שאומרים שציונו כדי לטהרנו כו' כי ביצ"מ נתגלה בכל איש ישראל אשר יוכל לצאת מכל רצון אחר. וזה חירות להיות הרצון תמיד ליבטל ולהיכלל בהשי"ת. וזהו הי' אז ביצ"מ שהי' הגאולה ע"פ נס והוא בחי' ביטול שלא בדרך השכל והטבע. ואח"כ סה"ע לברר המידות שהם דבקין בנפש האדם להיות נמשך חיות הש"י בתוך המידות. כי הש"י א"ס ואין לו מדה וגבול. והמשכות חיות ממנו לנבראים נק' מדה כנ"ל. כמ"ש במ"א עמ"ש במדה שאדם כו'. וכפי מה שמקבל האדם חיות עליון תוך המידות שלו היינו להיות החפץ והרצון לקרב כל המידות אהבה ויראה וניצוח כו' הכל אליו להיות מתנהגים רק ע"פ רצונו ית'. כפי מה שנכנס הארה מנקודה הראשונה תוך המידות שבנפשו. כן מגרש ומטהר האדם מכל טומאות ורצונות אחרים אשר לא לה' המה. וכן ענין ש"ק וימי המעשה ג"כ כנ"ל. שבש"ק בחי' ביטול אליו ית'. ובחול להמשיך חיות ש"ק תוך כל מעשה גשמיי לכך נק' ימי עבודה כנ"ל. וזה עצמו בחי' אמור ואמרת אליהם דייקא. דהיינו מה שהש"י מקרב אותנו אליו שנוכל להיכלל בו ע"י הביטול לכלל כנסת ישראל. וזהו אמור עשנו חטיבה א'. ואמרת אליהם זה מה שאנו מקבלין אמירתו בכל המידות ורצונות ומזה בא הטהרה:

ובמד' יום ליום יביע אומר כו' תחתונים צריכין ב' אמירות כו'. כי לכל דבר נמשך חיות מעשרה מאמרות מעילה לעילה עד דברים גשמיים. וזה יביע אומר. וזהו ג"כ מ"ש ז"ל כחתן יוצא מחופתו מטהרה לטומאה ע"ש. שבכל יום הקב"ה מחדש מ"ב והוא שנמשך חיות חדש משורש החיים לכל הנבראים. ובנ"י צריכין ב' אמירות שהיא הקבלה בלב ונפש כדי להתטהר ולהתדבק במאמרי הש"י. והוא רק ע"י ביטול לכלל כנס"י וז"ש המד' כי לשון הרע ר"ל הוא המונע הטהרה. ע"ש:

באבות המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והא אמרו יפה ת"ת עם דרך ארץ. אך כי עול תורה הוא ביטול בלב שלם לרצון עליון. שזה עיקר יגיעה בתורה לבטל שכל האדם אל דעת התורה ורצון המקום ב"ה. וכשאין לאדם רצון אחר א"צ לעול ד"א. כי יש לימוד תורה כדי לידע איך להתנהג ולקיים מצות הש"י. וזה ת"ת עם ד"א כמ"ש במ"א ענין המצות לפמ"ש בזוה"ק תרומה דקיימא בעובדא צריך יגיעה רבה ע"ש ע"י שהוא במעשה גשמיי וצריך להתהפך לטוב. וזה יגיעת שניהם להיות אחד. אבל יש לימוד תורה כדי ליבטל לרצון הש"י כנ"ל והוא שאין חפץ להשיג ולידע. רק להיבטל תמיד למה שאינו משיג. ולהשיג יותר כדי שידע להיבטל יותר (על) [*אל] מה שאינו משיג. וזהו עול תורה שהוא ביטול כל הרצון כנ"ל. וע"ז אמרו בטל רצונך כו' שיבטל רצון אחרים. שלא יהי' שום הסתר לאדם אף במעשה גשמיי וזהו מעבירין ממנו עול ד"א כנ"ל:



תרל"ג

במד' אמרות ה' אמרות טהורות כו' אלקים חיים ומלך עולם כו' תינוקות שיודעין לדרוש התורה מ"ט פנים טהור ומט"פ טמא כו' אתה ה' תשמרם נטר אורייתא בלבהון כו'. כי הכל במאמר עשה ודברי תורה מעלין הכל מטומאה לטהרה. והאדם נברא להמשיך ע"י תורה ומצות הטהרה לכל הנבראים. ופי' אמרות טהורות שמביאין טהרה להעוסק בהם. אתה ה' תשמרם קאי על המאמרות שהש"י שומר אמרותיו שלא יגע טומאה בהם. וממילא כפי מה שמכניס אדם דברי תורה תוך לבו מטהרים הלב ושומרים אותו. ואך שא"י להתדבק בדברי תורה כראוי עד שיהי' טהור מקודם. וע"ז נאמר מזוקק שבעתים. בעליל לארץ פרש"י ז"ל שבארץ צריך להיות ניכר בעליל שלא יהי' נסתר ע"י דברי עוה"ז. וזה ע"י שדוחה האדם מ"ט פנים טמא שכולם רק הסתרות ומחיצות להסתיר המ"ט פנים טהור. ומקודם צריך האדם להאמין שהנראה מבחוץ הוא רק קליפה ותוכו טהור. ועי"ז מתדבקות בהפנימיות כנ"ל. וכשמתדבק בפנימיות ממילא יוכל להמשיך כל הדברים להפנימיות. כי וודאי האדם נברא בעוה"ז שע"י חשקו והתדבקותו בתורה ימשכו כל הדברים שהדביקו בו ג"כ להקדושה. רק שזה נעשה אח"כ בעזר וסיוע דברי התורה שנתדבק בהם כנ"ל. וזה שביקש דהע"ה על אלו שגברו נגד יצרם וידעו לדרוש ולמצוא הפנימיות כנ"ל שיעזור להם הש"י שיוכלו לגבור במלחמה לקרב הכל להאמת כנ"ל ע"ש. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת. אמירה היא דביקות וחיבור הדבר בשורשו כמ"ש האמירך עשנו חטיבה אחת בעולם. ואמירה אחת להיות נזהרין מן הטומאה והיינו ע"י התדבקות בשורש החיות. וכל טהרה בא על ידי התדבקות בשורש החיים. וז"ש במד' למה שהוא אלקים חיים כו' וכיון שהוא שורש כל החיים שם מקור הטהרה כנ"ל. וכדפירש מו"ז ז"ל שכל טומאת מת הוא שאינו דבוק בחיות הפנימיות כנ"ל וע"י החשק והשתוקקות האדם להתדבק בהקב"ה ותו"מ שהיא שורש החיות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שע"י המצות מחדבק האדם בחיות הקודש וכן בתורה כתי' היא חייך כו'. ואח"כ ע"י שיתדבק ברצונו ליבטל להש"י עי"ז ואמרת אליהם שיערה ה' עלינו רוח ממרום להתדבק בו ע"י דברי תורה שיכנסו בלבנו. וממילא לא יגע שום טומאה בנו ע"י דברי תורה ואמרות טהורות שנטע בתוכנו:

ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו':

עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. אף שאיתא ג"כ יפה שעה א' בתשובה ומע"ט מחיי עוה"ב. אך גם בעניני עוה"ז נמצא הארה גנוזה והוא מעין עוה"ב [כמ"ש עולמך תראה בחייך]. רק שמלובש בעוה"ז והלבוש פרוזדור. פי' כפי מה שאדם עובד בלבוש הזה שלא להתדבק בו. כפי עבודתו ופרישתו מהגשמיות נפתח לו אור הגנוז בו. והוא הטרקלין. וז"ש התקן עצמך בפרוזדור. שעיקר התיקון בעניני הגשמיות לפרוש מהקליפה ועי"ז נתגלה הפנימיות. וז"ש יכין (רשע) וצדיק ילבש שכל הקליפה הכנה למצוא עי"ז אור הגנוז בו. והוא עצמו תשובה ששב לפנימיות החיות שבדברי עוה"ז להתדבק בשורש הדבר. ועי"ז מעלה הכל לשורשו והיא תשובה. וכן מעשים טובים הפי' שעושה כל דבר בדביקות אור כי טוב הגנוז בו. כמ"ש חז"ל שהקב"ה גנז אור כו' לצדיקים. וכל גניזה היא במקום החושך והסתר. והוא כנ"ל למצוא הארה הגנוזה ע"י עבודה מבחוץ כנ"ל. רק העיקר שיהי' כל עוה"ז בעיני האדם כפרוזדור כו'. וכפי הביטול להפנימיות מתגלה לו כנ"ל:



תרל"ד

ב"ה אמור בקיצור במד' אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף כו' תינוקות בימי דוד יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. כי המדרש מפרש איך למצוא טהרה בעולם והיא בכח אמרות ה'. שכל הנבראים מעשרה מאמרות נמשכו ונמצא בהם הטהרה. רק כי האדם צריך לעורר הטהרה. וז"ש כסף צרוף בעליל כו'. כי ע"י האדם בארץ הגשמיי יכול לברר הכסף. ופיו של האדם הוא כור המצרף אותיות התורה. והיא הדרישה במ"ט פנים שכוחן של ישראל בפה הוא להיות ניתקן להוציא מילין דאורייתא וצלותא לפניו ית' כפי הזדככות הראוי כן מצרף אותיות התורה. וזה עצמו יציאת מצרים מכור הברזל כו' כדאיתא שהדיבור הי' בגלות כו'. כי קשה להוציא הקול ע"י הגרון בלי עירוב ופניות. וב' אמירות שבמד' הם מ"ש את ה' האמרת כו' וה' האמירך כו'. והם תורה שבכתב ושבע"פ. כי הש"י נתן התורה לבנ"י. ולבד זה נטע בתוכנו כוח התורה ממש שיוכל האדם עצמו לחדש דברי תורה ולצרף אותיות התורה. ואמירה הוא לשון חטיבה והתאחדות. וכמו כן בחי' ספירת העומר הוא ג"כ כנ"ל. והוא מצד עבודתינו. ונחלף הא' לע' כמ"ש כתנות אור בא' ועור בע' והכל א' רק שנהפך מבחוץ מא' לע'. וצריך בירור מזוקק שבעתים. כשבא לעוה"ז. וז"ש בעליל לארץ:



תרל"ה

במד' אמרות ה' א"ט כסף צרוף כו'. מלך ב"ו ערב לו קלוסין כו'. היכן הוא והיכן אמרותיו. הקב"ה אינו כן [*כו' אלקים אמת] לפי שהוא אלקים (אמת) [*חיים] ומלך עולם כו'. פי' כי אף שהקב"ה משלם טובה לאיש ג"כ לפי השבח והקילוס. מ"מ הוא במשפט צדק. וז"ש אלקים אמת שדינו אמת. שמלבד השכר לאדם לפי מעשיו. מלבד זה שכרו מוכן לאדם זה מימות עולם לפי שהוא מלך עולם. והבן כי הכל במאמרו נברא. אך כי תורה ומצות הם צירוף המאמרות. לכן הצדיק זוכה בכל מעשה בראשית כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. כסף צרוף כו'. כמו הכסף שע"י שהאש מבדיל הפסולת נשאר נקי מסיגים. כמו כן המאמרות מזוקקים ע"י התורה שנק' אש שנאמר כה דברי כאש. וכשאדם מכניס ד"ת בלבו הם מבערים הפסולת שבו ג"כ כנ"ל. וזה ענין מ"ש תחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי שיעמדו בב' מאמרות הם ב' בחי' הנ"ל. א' גוף כח המאמר והב' תיקון וצירוף המאמר כמ"ש בספרים שזה ההפרש בין עליונים לתחתונים. שהמלאך מעלתו גדולה אבל הוא כמו שהוא בלי הוספה. ותחתונים צריכין לברר מעשיהם ע"פ התורה ובכח זה עולין יותר ממלאכי השרת כי שערי בינה תלוין ביציאה משערי טומאה. וזה שמשבח התינוקות שידעו לדרוש מ"ט פנים טהור וטמא. נמצא ע"י היצה"ר בא האדם לידי מעלה והכל לטובתו הוא כאמור:

ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' המוציא אתכם מא"מ כו'. ברש"י ז"ל והמוסר עצמו לא ימסור ע"מ לעשות לו נס שכל המוסר ע"מ כו' אין עושין לו נס. קשה הטעם דהל"ל טעם הפשוט שיעשה המצוה לשם שמים. ונראה כי באמת עיקר קידוש שמו ית' הוא בזה שיהי' נעשה הנס באמת. וזה הנס בא ע"י שמוס"נ באמת לשמו ית' בזה גורם קידוש שמו ע"י הנס. ובאמת הקב"ה חפץ בכך שיגרמו בנ"י להמשיך שורש הנסים. וז"ש המוציא אתכם מא"מ כו' שעיקר קידוש שמו ית' ע"י ביטול הטבע לפרסם השגחתו ית' בעולם. וזה בא ע"י מס"נ של בנ"י שמבטלים טבעם לש"ש כנ"ל:

במד' אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומה שבח יש בזה. וביאור הענין שיש באדם בחי' אדם ובהמה. שצריכין לעבוד הש"י בכח הגוף והוא כעבודת בהמה כשור לעול וחמור למשא. ויש ג"כ בחי' אדם לעבדו ית' ע"י השגת כבוד גדולתו ויראתו ית'. וא"י לבוא לבחי' זו רק בהקדם עבודת הגוף בחי' בהמה. ולעולם יראה אדם עצמו כבהמה. פי' לידע שעדיין לא עמל כראוי במעשה כענין מאמרם ז"ל כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו':



תרל"ו

במד' אמרות ה' אמרות טהורות אמרות ב"ו אינם טהורות. פי' אדוני מו"ז ז"ל כי אף שהמלך ב"ו מקיים לפעמים דבריו אבל כיון שלפעמים מת והולך לו א"כ אין מאמרו טהור אבל הקב"ה [אומר ועושה פי'] שמאמרו הוא עצמו קיום המעשה. לכן נק' אמרות טהורות כו' דפח"ח. וסיום הפסוק כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' שדיבורו טהור אבל בהתמשך המאמר להמקבלים בעולמות התחתונים אז מתערב בהם סיגים וצריכין בירור. וזה עבודת האדם כאשר אמרנו ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו פי' כמו המצרף והכור מזקק הכסף והזהב. כן פי איש העוסק בתורה מתבררין הדברים בשפתיו. והאמת כי כמו שיש מ"ט פנים בתורה כמו כן יש שערים בנפש האדם. וכפי מה שמברר הדעת שלו כמו כן מתבררין בפיו דברי תורה. ובאמת נקודת נפש הישראלי הוא עצמו ג"כ עיקר הכח מעשרה מאמרות שבמעשה בראשית שעיקרן האדם. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת ב' המאמרים הוא הכנת תיקון המאמר שיקבע בלב איש ישראל שזה הכנה לקבל (חסר כאן איזה תיבות) החדש כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. וזה י"ל ענין הספירה וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה (חסר תיבה א') פי' בזוה"ק לכם לעצמיכם. כי עצם נפש ישראל הוא קודש שזה המתנה שנתן הש"י לבנ"י בהוציאם ממצרים וזאת הנקודה שבנפש צריכה בירור. וכפי זה הבירור זוכין להתחדשות. וז"ש במד' נירו לכם ניר כי הניר החרישה הוא קודם הזריעה רק לעורר כח האדמה שתהי' מוכנת עי"ז לקבל הזריעה. (חסר כאן איזה תיבות) [*וכן ענין] הספירה לתקן ולגלות הנקודה פנימיות שיש בלב איש ישראל להוציח מכח אל הפועל להיות מוכן (חסר כאן איזה תיבות) [*לקבל הארה] חדשה. ודבר זה נוהג לעולם. אך הימים אלו מסוגלים לזה ביותר לאשר אבותינו הקדושים תיקנו עצמם (חסר תיבה א') בימים אלו מיצ"מ עד קבלת התורה עד שהיו מוכנים לשמוע דברי אלקים חיים מתוך האש לכן נשאר זה בימים הללו:

באבות פ"ד רי"א עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. השכל יורנו כי כמו שקשה לכל עובד ה' לקרב לבו בעוה"ז (חסר תיבה א') [*לעבודה] שבלב בתפלה ותורה לשמה. כמו כן ומכ"ש שקשה בעוה"ב לקרב עצמו לג"ע ולשורש העבודה אשר (חסר תיבה א') [*העיקר] שמה בג"ע כמאמר לעבדה ולשמרה. אמנם מצות ומעש"ט בעוה"ז הן המה הכנה להתקרב בעוה"ב לשורש (חסר תיבה א') המצות. וז"ש ושמרתם (חקותי) [*מצותי] ועשיתם אותם. פי' בעוה"ז צריכין שמירה ועי"ז תזכו לעשותם בעוה"ב. [אמת (חסר תיבה א') [*שדרשו] חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אעפ"כ גם זה אמת כי גם למחר הוא קיום המעשה באופן (חסר מעט) ]. וז"ש ששכר מצוה מצוה. כמאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו':

עוד שם יפה שעה א' בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. י"ל שעה לשון רצון כשהאדם יש לו תמיד תשוקה ורצון אחד להתדבק בו ית' [כמאמר רשב"י ז"ל אני לדודי בכל יומא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה והשתא ועלי תשוקתו כו' ע"ש בא"ז פ' האזינו]. ובאמת הרצון והתשוקה הוא הדבר שאין להשיגו בעוה"ב כ"כ כמו בעוה"ז. כמשל בן המלך שמגעגע לחזור לבית אביו כאשר חכמים הגידו כי זה הי' כל המבוקש בשליחות נשמח האדם לעוה"ז כדי להתרבות התשוקה בלב האדם להתדבק בשורשו וזה אומרו יפה שעה אחת כו':



תרל"ז

ב"ה אמור בקיצור במד' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו'. היום לוה מן הלילה כו'. פי' כי כח עשרה מאמרות מתפשטין ממדרגה למדרגה. ואלה הימים ההארות שעשה הקב"ה להיות כל כך מדרגות כדי שיהי' ביכולת לקבל ההארה גם בעוה"ז. והנה בעוה"ז שהחיצוניות מתנגד להקדושה אעפ"כ ע"י התגברות האדם לדחות הרע עי"ז עצמו מתגלה הקדושה. כי מ"ט פנים טהור יש נגדן מ"ט פנים טמא. ואלה הכחות שבאין ע"י התגברות הנ"ל נקראים לילות. יחוה דעת הוא שעל ידם מתברר האמת ומתיישרים האורחות עקלקלות אעפ"כ נאמר כי היום לוה מן הלילה כי עוד גדלו מעלות הלילות מעל הימים כנ"ל. והמשל שכ' במדרש כי כל כוחות הסט"א הם ג"כ ברצון הבורא ית' שנתן ממשלה לכוחות הטבעיים וליצה"ר להיות שולט באדם. ולכן אמר כי קודם שמתפשט לפרטות כשהכל בכלל השורש שם הכל נכלל בקדושה. וכח מאמר ה' כולל הכל. אך כשיצאו כל פרט לעצמו אז נראין כנפרדים. אבל האדם השלם יכול להחזירן אל הכלל. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. פי' שדברים הללו הם צורך הכלל. כענין שכתבנו היום לוה מן הלילה אין אומר כו' כשהוא נכלל רק כשיוצא לפרט אז בכל הארץ יצא קום כו' כמו המשל שהביא המדרש. ולכן תחתונים צריכין ב' אמירות א' נגד הכלל וא' נגד הפרט. ואמרת אליהם כמו שהמה במקומותם כל פרט ופרט למינהו. וזה ענין השבת וימי השבוע הם כלל ופרט. כי השבת כולל שורש כל הימים. וכן ענין הספירה הוא ממחרת השבת היינו אחר יצ"מ שניתן לישראל שורש הנקודה של אמת צריכין אח"כ לברר הפרטים עד שאח"כ מתאחד הכלל והפרט. ואז מביאים שתי הלחם ב' הבחי' הכלל והפרט כנ"ל. והכל ע"י הביטול לקשר כל הפרטים בהשורש והוא ענין יוסף הצדיק מאלמים אלומים כו' קמה אלומתי וגם נצבה ע"י התקשרות אל השורש שזה בחי' יוסף הצדיק ונק' ברית וזה ענין ספירת העומר:

ונקדשתי בתוך בנ"י. חז"ל פי' למסור עצמו על קדושת הש"י. פי' עיקר הקדושה תוך בנ"י דוקא. כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במס"נ. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למס"נ כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנק' תוך ע"ש. כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע לכן בכח בנ"י לעשות נגד הטבע. וממילא הטבע מתבטל בעבורם. וז"ש אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מא"מ כו'. לכן ביכולתיכם למסור נפשכם ע"ק שמי כנ"ל. ואיתא ברש"י ות"כ ע"ת זה הוצאתי אתכם כו'. פי' שכפי מה שאדם מוסר נפשו להש"י כך מתבטל הטבע בעבורו ומעורר נסי יצ"מ כמ"ש במ"א:

בפסוק וקדשתו כו'. פי' שקדושת הכהנים תלוי בקדושת בנ"י שצריכין להתקדש אף מי שא"י להיות קדוש ממש אעפ"כ מעט קדושה שלו מוסיף כח לזה האיש המיוחד לקדושה להתקדש כראוי. וכ"כ הכהן הגדול מאחיו. דרשו חז"ל גדלהו משל אחיו והוא כדברינו הנ"ל והבן:



תרל"ח

במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' שע"י כח מאמרות הבורא ית' יכולין למצוא הטהרה בכל מקום כי הכל בא מעשרה מאמרות ואמרות ה' טהורות כסף צרוף. אמנם כשבא בעוה"ז נדבק בהנבראים תערובת טומאה וצריך בירור מ"ט פנים טהור מטמא. וז"ש בעליל לארץ מזוקק כו'. וכיון שניתן בחי' בירור זה לבנ"י. לכן מבקש דהע"ה אתה ה' תשמרם לאשר המה מכניסין עצמם בעומק הזה לברר מאמרי הבורא ית'. וזאת עבודת האדם. ז"ש אמור ואמרת כי המאמרות נשתנו ממדרגה למדרגה. מבחי' הנותן להמקבל. לכן ואמרת אליהם בבחי' אחרת. וגם שלא ליחס דבר מגונה למאמר עליון כפל ואמרת שבהתדבקות עליון במאמר ראשון אין טומאה כלל. וע"י השתלשלות ממאמר למאמר כו' באים אלה הבחי'. לכן איתא והלא במאמר א' יכול להבראות. ובא התשובה כדי להפרע כו' דבמאמר א' לא הי' סט"א כלל:

בפסוק ולא תחללו כו' ש"ק ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. מ"ע לקדש שמו ית' כמ"ש מסור עצמך וקדש שמי. ובוודאי יש מצוה זו לעולם אף שאין באין לידי נסיון רק שהמצוה לקדש שמו ית'. וחכמים הוסיפו מסור עצמך כי א"א להיות מקוים ונקדשתי רק ע"י מסירת הנפש וכשאדם מוכן לזה בא לכלל קדושה. כי מאחר שכ' בתוך בנ"י א"כ צריך האדם להיות נבדל מגשמיות שהוא בחי' קדושה וזאת לא יוכל להיות בלתי מסירת הנפש. והרי אמרו חכמים המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי א"כ יש ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה שע"י קידוש שמו בסתר זוכין ג"כ לבוא להקדושה בהתגלות. ובסתר הוא בלב וצריך כל איש הישראלי לייגע עצמו להכין א"ע למס"נ בעבור קדושת שמו ית'. ובכל מצוה כשמוכן לזה זוכה לקדושה. וגם נראה שהכתוב מקדים ולא תחללו כי חילול השם הוא דבר גדול כדאיתא בגמ' עד היכן ח"ה דמסגינא ד"א בלא תורה ותפילין ע"ש. ומי שירא מאוד מח"ה ושומר כל מעשיו תמיד לבל יתחלל שמו ית' ע"י גרמתו. שכרו שיזכה לקדש שמו ית' ושאם יבא לידי נסיון יעמוד בנסיונו. וז"ש ול"ת כו' ונקדשתי כו' בתוך בנ"י. כי הקדושה בכלל ישראל וע"י מס"נ מכניסין עצמם בהכלל לכן גם בש"ק כתי' ויקדש אותו ע"י דבשבת יש התאחדות לנפשות בנ"י כמ"ש דמתאחדין כו':



תרל"ט

במד' אמרות ה' א' טהורות כו'. דכתיב מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כמו שכלי המצרף והכור הוא לזקק הכסף והזהב. כמו כן בריאת איש הישראלי לברר דברי תורה כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכל קומה של אדם היא לצורך פיו וכפי תיקון כל קומתו כן יוכל להוציא דברי תורה ותפלה. [וז"ש כל עמל אדם לפיהו] וכ"כ כי אמרות ה' שהם טהורות רק בירידתן לעולמות התחתונים בעליל לארץ צריכין בירור. וזה הבירור א"י להיות רק באמצעיות בנ"י. כדמסיים סביב רשעים יתהלכון כרום זלות כו'. דרשו חז"ל על התפלה. וכן איתא כי קודם קבלת התורה הי' ב' אלפים תהו. כי עיקר תכלית בריאת האדם לדברי תורה. [ויש להעמיק פי' אמת ע"פ הנ"ל בפסוק ואיש לפי מהללו ולא ניתן לכתוב]. מהללו היא הארה הפנימיות הבל הלב מלשון בהלו נרו עלי ראשי. וכפי מהללו היא ברית הלשון והמעור. [השאר נשכח ממני]:



תר"מ

במד' אמרות ה' א"ט כו' מלך ב"ו היכן הוא והיכן אמרותיו כו'. הענין הוא כי השי"ת נתן הטהרה לבנ"י ומאמרו קיים לעד. ואף שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגתם. מ"מ נשאר הטהרה בכלל ישראל ע"י שבטו של לוי. כמ"ש וטיהר כו' בני לוי וזיקק כו'. והכלל כי הטהרה נמצא בבנ"י רק אם ראוין יכולה להתפשט לכל צד. ולכן כשהיו בבנ"י דלטורין ביקש דהע"ה על התינוקות אתה ה' תשמרם כו'. וזהו עיקר המכוון במ"ש שהוא אלקים חיים כו'. הכוונה כי בוודאי אמרות ה' טהורות אך גם זאת כי מצד המקבל לא יוכל להיות ביטול למאמרו ית' ובכל מתנה שהקב"ה נותן יש בה כח להמקבל באופן שגם כשלא זכו בנ"י נשאר הטהרה בתוכם כנ"ל. ולכן יכולין בכל עת לחזור בתשובה ולהתדבק במקור הטהרה שבכללות בנ"י כנ"ל. וגם טהרות הכהנים לפי הטהרה שנמצא בכללות בנ"י לכן כתיב וקדשתו כי לפי קדושת הכלל נתעלו הכהנים ביותר:

הבנתי מדברי קדשו של אא"ז ז"ל בסמיכות מצות ונקדשתי בתוך בנ"י למועדים. כי ע"י מס"נ על ג' עבירות יכולין לקבל קדושת המועדים שהם מכוונים הג' רגלים לג' עבירות הללו ונק' מקראי קודש והכנה לקבל הקדושה עי"ז להיות מוכן למס"נ בעבורו ית' כמ"ש ונקדשתי:



תרמ"א

במד' א"ה א' טהורות כו'. כי התורה ניתנה לבנ"י לתקן על ידה כל המעשים. לכן אין ד"ת מקבלין טומאה. וזה הרבותא טהורות בכל המקומות שמכניסין שם דברי תורה אין בהם מגע נכרי. ולכן אין אדם זוכה לתורה רק כפי הטהרה שנמצא בו. ולכן ניתקן ימי הספירה להיות מטהרים להיות מוכן לקבל דברי תורה. כי הגם שכ"א לומד אבל להיות לו דביקות בפנימיות התורה שנק' אמרות ה' כמ"ש ודבק לבנו בתורתך דייקא זאת תלוי בטהרה. וזה עצמו העדות שאמרותיו טהורין ע"י שכ"א כפי הטהרה שבו כך זוכה לתורה. כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ כו'. כי התורה אמת ועד לעצמה. כי כפי הטהרה כך נכנסת באדם וא"ל לא יועילו כל התחבולות. אכן גם זה אמת כי דברי תורה מטהרין להעוסק בהם כמ"ש חז"ל מה מים מטהר כך ד"ת מטהרין כו' ומקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' וזה מכוון של המדרש שכמו שלשון הרע הוא מגונה עד מאוד כך לשון הקודש מביא לידי טהרה. וכלפי שאמר יכרת ה' כו' מסיים אמרות ה' א"ט. וקאי על העוסקים באמרות ה'. לכן מסיים אתה ה' תשמרם על התינוקות כו' כמ"ש במד':

בפסוק ולא תחללו כו' ונקדשתי. כי ק"ה היא מצוה גדולה וזוכין לה ע"י שנשמרים בעצמם מאוד מחילול ה' ח"ו שאין לזה שיעור כדאי' בגמ' עד היכן ח"ה ע"ש ביומא. וכפי מה שנשמרים מזה זוכין לק"ה. וחכמים הגידו המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי. א"כ מדה טובה מרובה השומר עצמו מח"ה זוכה שיתגלה ע"י כבוד שמים בעולם. כי ונקדשתי הוא הבטחה ג"כ בפרט ובכלל שבסוף יתגלה קדושת שמו ית' ע"י בנ"י. ובעוה"ז כתי' ולא תחללו ולעתיד יתקיים ונקדשתי. ומ"מ יש מעין זה גם בעוה"ז בימי המעשה ולא תחללו ועי"ז יתקיים בש"ק ונקדשתי. כמ"ש על שבת לדעת כ"א ה' מקדישכם. ובתוך בנ"י כי בשבת מתאספין נשמות בנ"י ומתאחדין ברזא דאחד. וכמאמרם מסור עצמך וקדש שמי. וביטול כל המלאכות לשבות בש"ק הוא מעין מסירת נפש:

בענין הקדמת השבת למועדים. כמ"ש תחלה למקראי קודש. כי בכח השבת זכו בנ"י אח"כ להמועדות כי השבת ניתן מקודם לבנ"י והשבת הוא עדות שבנ"י מעידין על הקב"ה. וע"י שקיבלו כראוי ניתן להם המועדות. שהם עדות שהקב"ה מעיד על בנ"י. לכן מקנאים האומות לבנ"י מה יפו פעמיך כו'. וכתי' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וזש"ה יספת לגוי ה' כדאיתא במדרש פנחס עליך להוסיף לנו מועדות כי כפי מה שנתקרבו בנ"י אליו ית' הוסיף להם מועדות. ושבת הוא הקדמת השער לכל אלה המדרגות וכמ"ש במדרש בפ' שור או כשב צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה דין או"ב שוין ז' ימים תחת אמו שיקבל פני מטרוניתא תחלה בש"ק ע"ש. והענין כנ"ל כמו שהוא בפרט כן בכלל התרבות בנ"י הוצרכו לקבל מקודם השבת ואח"כ קיבלו המועדות שזה נוהג בכל דבר. וז"ש צדקתך כהררי אל שקבלת מלכותו ית' הוא השער והקדמה לכל מקטן ועד גדול. כי הראי' ברגל היא כמו הקרבה שנתקרבו בנ"י אליו ית' מעין העקידה דכ' העלהו לא אמרתי לך שחטהו כו'. וי"ל דכתי' שם יראה כו' היום כו' ירָאה כו'. והוא שזכו על ידה בנ"י למצות ראי' דדרשו ג"כ חכמים יראה יראה ע"ש:



תרמ"ב

במד' יום ליום י"א כו'. כבר כ' במ"א ב' האמירות כח הצימצום להתפשט מאמר הש"י לתחתונים כמ"ש למעלה אין אומר כו'. שהוא בלי השגה והוא בחי' תורה שבכתב שהש"י בטובו גנז אורות עליונות באלה האותיות. והב' הוא התקרבות התחתונים לקבל הארות הנ"ל בחי' תושבע"פ. ובחי' א' יום ליום יביע שהוא המשכות מדרגות זו אחר זו עד שבאין לזה העולם ובבחי' זו הש"י מחדש בטובו בכ"י מ"ב. והב' ולילה ללילה יחוה דעת בחי' עבודת התחתונים בעולם השפל ובכח עבודתם מבררין ההארות. וז"ש יחוה דעת כמ"ש שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ שמעידין ומבררין זאת. וזה דעת התקשרות להימים הנ"ל. והכהנים בעבודת הקרבנות היו מבררין התחדשות זאת בכל יום והיו מקרבין ומקשרין התחתונים להעליונים בחי' ב' מאמרות הנ"ל. לכן היו צריכין להיות טהורים כמ"ש אמרות ה' א' טהורות לכן לנפש לא יטמא כו':

ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיצ"מ עד קבלת התורה. וכתי' תמימות תהיינה ובמד' אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום. כדאיתא ע"פ יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. כמו כן קאי על ימים אלו דכתי' תמימות תהיינה ונק' ימי תמימים. ונזכרים למעלה כמ"ש יודע ה'. לכן הם בכלל מועדי ה' והרי נקראו בפ' שבע שבתות. מכלל שכל הימים אלו יש להם בחי' שבתות בצד מה. והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר:



תרמ"ג

במד' אמרות ה' א"ט כו' תינוקות שלא טעמו ט"ח יודעין לדרוש התורה במ"ט פנים ביקש דהע"ה אתה ה' תשמרם. דורש אמרות ה' על התינוקות שעמלו בתורה נק' התורה על שמם כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה. דמקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו. אבל הצדיקים מידתם בהיפוך שמבטלין עצמן לדברי התורה שיוצא מפיהם. ועי"ז זוכין לטהרה כמ"ש אמרות טהורות שדברי תורה מטהרין להעוסק בהם. וזה אמור ואמרת אליהם להכניס המאמר לעצמותם ועי"ז יהיו טהורים. ומסיים המד' שהעליונים די להם באמירה א' ותחתונים ב' אמירות. כי בעשרה מאמרות נברא עולם והעליונים די להם בזה. וע"י החטא הוצרכו התחתונים לחדש להם כח עשרת הדיברות. כי המאמרות היו בכלל. וע"י התערובות הוצרך הדיברות לפרטות בנ"י שנבחרו לחלק ה' ובכח הדיברות צריכין לתקן החטא ולהתדבק בכח המאמרות שקודם החטא שהיו אמרות טהורות וזהו הרמז אמור ואמרת אליהם כנ"ל:

במצות ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות. משמע שבמצוה זו של מס"נ לקדש שמו ית' יכול אדם לתקן כל מה שנברא בעבורו. וע"ז אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. ובאמת ע"י מס"נ באין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו ית'. ונקרא שעה אחת. כי שעה היא רצון. וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. אכן הוא ענין חפזון ומהירות. אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא שחיי עוה"ב העיקר הביטול אליו ית' כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט חשוב יותר:

בפ' נרות ולחם הפנים אחר המועדות כמ"ש בזוה"ק שע"י המועדות אדליקו בוצינין ע"ש וממשיכין אור לעולם ע"י ראיית פנים ברגלים. וכן המשכת פרנסה ושפע שזה ענין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגבי' השלחן ברגלים ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חם ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה. גם התוס' עמדו על לשון חם כי הי' נאפה בע"ש וכשהכניסו בשבת לא הי' חם כלל. אבל הרמז הי' להודיע שבעבודת בנ"י במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם. שלכן המצוה י"ב חלות. שכל השפעות הצריכים בעולם הם י"ב מינים. שע"ז סידרו י"ב בקשות בתפילה נגד י"ב שבטים כמ"ש במ"א שהם שערים הנפתחים בשמים להמשכת השפע. ולהודיע שמבה"מ יוצא כל השפע. ומטעם זה המצוה בשפת שמיני' מתברכין שיתא יומין. וכפי הכנה וסידור שסידרו בנ"י וכפי רוב התלהבות שלהם. כך הי' יורד באופן ובסדר הזה השפע מן השמים. וזה החיבה שהרחו להם שכפי הסידור ואתערותא דלתתא שלהם כך בא אח"כ השפע בסדר זה. וז"ש ביום השבת יערכנו כו'. היא עריכה וסידור שבנ"י מסדרין ובאופן זה מנהיג הש"י את העולם:



תרמ"ד

במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' מה שהבטיח הקב"ה לבנ"י בעת שהקדימו נעשה לנשמע שהי' כענין המשל שכיבדו בני המדינה את המלך והבטיח להם והקב"ה שהוא אלקים חיים ומלך עולם אמירתו אמת. לכן אע"פ שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגה הראשונה. מ"מ נשאר בהם מקום תיקון ע"י הכהנים כו'. והנה אמירה היא חטיבה כמ"ש א"ה האמרת וה' האמירך כו'. ודרשו חז"ל עשנו חטיבה א' שהוא התקרבות ודביקות והיינו שנטע בתוכנו חיי עולם שיש בכל לב ישראל דברי תורה וזה האמירך ממש. וכן את ה' האמרת שזכו בנ"י במעשיהם להפיק רצון מהשי"ת ושיתן להם התורה. וע"ש בפ' תבוא בא"ע:

במצות ספירת העומר כבר כ' במ"א שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים דרשו חז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וכמ"ש במד' אימתי הם תמימים כשעושין רצונו של מקום. כי התמימות הוא הדביקות בהשורש שזה עיקר מצות העומר לתת הראשית להקב"ה ונמשך ברכה ודביקות להשורש ע"י הפרשת הראשית עד סופו. וכמו כן בזמן הזה שהוא עיקר גידול התבואות ואילנות לכן צריכין להתדבק בהשי"ת בימים אלו והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות. בימים אלו אחר יצ"מ שנמשכו בנ"י אחר הקב"ה במדבר כדכתי' זכרתי לך חסד נעוריך. ובוודאי מדזה נשאר זכירה בשמים לדורות ממילא יש התעוררות בנשמות בנ"י להתבטל אליו ית' בימים אלו. לכן כתי' וספרתם לכם כי הזמן מוכשר עתה לכך. ולאשר דור המדבר היו באמת תמימים שהרי נמשכו אחריו כבהמה כדכ' במד' בפ' משכני אחריך נרוצה. לכן זה הזכות עומד לפניו ות' כמ"ש יודע ה' כו' ונחלתם לעולם תהי' שנשאר התעוררות הימים האלו בכל שנה ושנה. וכמו שהי' אז מעשה זו הכנה לקבלת התורה כמ"ש אח"ז הביאני המלך חדריו כו'. כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית' בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אח"כ בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה:

בפ' מועדות הקדים ונקדשתי בתוך בנ"י. כי עיקר הקדושה יכולין לקבל בהמועדות כמ"ש מקראי קודש. ושבת קודש היא לכם. ובזמן המקדש בוודאי קבלו נפשות ישראל קדושה בהיותם רואים פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ובשבת כתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי במועדות היו צריכין לעלות ולמצוא שם הקדושה ובשבת יש בכל מושבות וגם בגלות כמ"ש חז"ל על שבת נחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים ויכולין למצוא קדושה בשבת בכל מקום. אכן כל הקדושה שבמועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בנ"י בעצמותם כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י ממש וחז"ל דרשו על מצות מסירת נפש בג' עבירות שיש מקומות בנפש ששם עיקר החיות כדמצינו רמ"ח מצות נגד רמ"ח אברים. ויש אברים פשוטים ויש שנשמה תלוין בהם. וכמו כן הגם דאומרים בכל מצוה אשר קדשנו מ"מ יש מצות שעיקר הקדושה תלוי בהם כענין ג' עבירות אלו. ויש מוח לב כבד. יתכן לומר נגד ע"ז ג"ע ש"ד. ואיתא בכ"מ שיש גדר ערוה א"מ קדושה. והיינו שכפי מה שמוסר נפשו בעבור שמו ית' א"כ המצוה עליו כחומה וגדר שבאין אופן לא יעבור ומוסר נפשו ממש. לכן שורה בו הקדושה שיש קבוע בנפש ישראל ורק החומר מכסה על הפנימיות וכפי הגדר במוח ולב ונפש כנ"ל מתגלה הקדושה ומי שמוסר נפשו בוודאי נעשה קדוש. ולא לחנם נאמר עליו ונקדשתי. וכפי מה שהיו בנ"י מוכנים לג' קדושות הנ"ל בנפשותם כך זכו לעלות ג"פ בשנה לבהמ"ק:



תרמ"ה

במד' לתחתונים ב' אמירות אמור ואמרת כי אותן שהקב"ה מקרבם אליו נותן להם הארה מלמעלה וגם נותן להם כלים להיות מוכנים לקבל ההארות הבאות להם. וכ"כ והכהן הגדול כו' אשר יוצק על ראשו כו' ומילא כו' ידו ללבוש כו' הבגדים. שזה הכ"ג ניתן לו גדלות הן בהכנת כלי הגוף שנתגדל מכל אחיו כמ"ש במד' מזה. והיינו שיתרומם מלבוש הגוף. וגם ניתן בו נשמה יתירה מלמעלה. ועל ב' אלו כתי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים תיקון הגוף לכן כתיב בו בכל עת והוא מעין עבודת ימי המעשה. ושמן על ראשך היא הנשמה הבאה בשבתות ובמועדים. והכהן הגדול הי' בו ב' אלו המדריגות בהתגלות כנ"ל:

בענין שנאמרה שבת בין המועדים. י"ל כי מלבד מה דשבת קבוע וקיימא מ"מ יש לבנ"י חלק בקדושת השבת אשר תלוי בהם כמ"ש זכור כו' יום השבת לקדשו מכלל דתלי' בהם קדושת השבת וכתי' כי בו שבת. ובשמור כתי' כי עבד היית וכן אומרים זכר ליצ"מ. ומצד זה מיוחד השבת לבנ"י. ובקידוש אומרים זכרון למ"ב תחלה למקראי קודש זכר ליצ"מ. ג' אלו הם בחי' עולם שנה נפש. ובכולם נמצא קדושת השבת מה שקבוע וקיימא ונותן קיום לכל הבריאה זהו זכרון למעשה בראשית. ונותן קדושה בזמנים ולכן הקדים השבת למועדות כי בכח שנמצא קדושת השבת בזמן זכו בנ"י להוסיף להם עוד מועדות וזהו תחלה למקראי קודש. ובנפש היא נשמה יתירה שיורד לבנ"י בשבת. וזהו בחי' נפש שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת לבחול. וזהו זכר ליצ"מ שע"י הארת הנשמה יתירה נעשין בן חורין:

בענין המשך פרשת הנרות ולחם הפנים אחר המועדות. נראה כי גם במועדות נמשכו הברכות והשפע כמו שנמשך ע"י השמן והחלות. דהנה ג' דברים היו בהיכל. שלחן ומנורה ומזבח הקטורת. והמה בחי' הג' כתרים כתר תורה וכהונה ומלכות. והם ג' הברכות שבברכת כהנים. יברכך היא בחי' שלחן מלכים וי"ב הלחם היו ממשיכין הברכה לכל העולם. ובמנורה היא יאר ה' פניו שהיא בחי' התורה שנק' אור. והקטורת הם כתר כהונה בחי' נשיאות כפים ופריסת סוכת שלום ענני הכבוד וענין הקטורת הכל ענין א' הוא. וכמו כן בג' מועדות נמשכו אלה הג' ברכות כי בפסח נכנסו בנ"י להיות עבדי ה' לקבל עול מלכותו לכן הוא ר"ה למלכי ישראל והיא ברכת העושר. לכן בפסח על התבואה ומצות הפסח באכילת פסח ומצה. וחג השבועות הוא קבלת התורה בחי' המנורה ז' קנים ע"ש שבעה שבועות שהחג נק' על שמם. וסוכות הוא כתר כהונה עננים בזכות אהרן כנ"ל. ואיתא כתר שם טוב עולה ע"ג הוא בחי' השבת שכולל ועולה על כל ג' בחי' הנ"ל. ונק' שם טוב כי שבת סהדותא איקרי כדכתי' ביני ובין בנ"י אות היא כו' ויש בו ג' ברכות הנ"ל לכן יש שלש סעודות מול ג' ברכות הנ"ל. ומצות סידור לחם הפנים הי' ב' מערכות של ששה לחמים. ויתכן לרמוז על ששת ימי המעשה. שכולם יש להם שורש בשבת. וגם לרבות השפע בעליונים ובתחתונים כדכתיב אענה את השמים והם יענו אה"א וכתי' ששת ימים עשה ה' אה"ש ואת הארץ א"כ יש שש ושש. ועיין בז"ת תחלת מגלת רות. וכתי' ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו כמ"ש שבת בשבתו. שיש שבת למעלה משבת דכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי עיקר השבת הוא בצדיקים שלמעלה בכל מקומות מושבותיהם וכל מצות השבת כפולה כדאיתא במדרשים. ע"י שהשבת מעלה ומחבר מדרגה תחתונה לעליונה ועליות אלו אין להם סוף וכעין זה דרשו חז"ל בכ"מ דכתי' לשון כפול נתון תתן אפי' מאה כו':



תרמ"ו

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ י כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו' ודרשו חז"ל ע"מ כן הוצאתי אתכם כו'. דהנה בנ"י מצווין למס"נ על קדושת שמו ית'. ובוודאי נמצא זה הכח בכל איש ישראל שיוכל לבטל כל הטבע. וביצ"מ שעשה לנו הש"י נסים הוציאנו מן הטבע ועי"ז בכחנו לבטל כל דבר טבעי כמ"ש במ"א פי' נתת ליראיך נס להתנוסס. וזה ענין ימי הספירה אחר יצ"מ צריכין לקבל הארת הנסים בנפשותינו להיות נמשכין אחר דרך הנסים ולבטל כל הטבע וז' המידות שבאדם אליו ית'. ובכח יצ"מ יכולין לבטל כל הטבע כנ"ל ולכך תלה הכ' מצות קידוש ה' ביצ"מ:

במד' צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה תושיע כו'. מפרש על ג' הבחי' כי הצדיקים הם למעלה מן הטבע כמו מלאכי השרת. והרשעים תהום רבה שהם בהמה המה להם. אבל הבינונים מכונים בלשון אדם ובהמה והם צריכין ישועת ה' כמאמר הגמ' בינונים זה וזה שופטן. שיש להם דביקות בבחי' אדם ונמצא בהם נפש הבהמיות ג"כ. ואמר עוד שמשימין עצמם כבהמה אחריך נמשכנו כבהמה ופי' הענין כי כפי מה שמתקרבין אליו ית' הרי נחשבין כבהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך. וכ"כ ואתן צאני כו' אדם אתם. פי' עם היות כי אתם המובחרים במין הבריאה אדם אתם. עכ"ז לגבי השי"ת נאמר צאני צאן מרעיתי. כולי האי ואולי נזכה להיות בכלל הבינונים שנק' אדם ובהמה. ומצד זה דין אדם ובהמה שוין ע"י שנמצא גם באדם נפש הבהמיות:

בפסוק אלה מועדי ה' וכתיב גם שבת. וכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם. היינו שעם היות שהשבת קבוע וקיימא. אבל שיתגלה הארת קדושת השבת בעוה"ז א"א בלתי הכנת בנ"י. וז"ש שבת כו' לה' בכל מושבותיכם בכל מקום שנמצאו בנ"י נתגלה להם קדושת השבת. וזה הוא העדות שהשבת מעיד על בנ"י שלולי הם לא הי' מציאות להתגלות הארת הש"ק בעולם. כי השבת הוא קודש. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. ובכלל בנ"י נק' גדר ערוה ולכן להם מתגלה הקדושה שהם כלים להסתיר הקדושה ולהבדיל בין הקדושה ובין החול כמ"ש בפרשה הקודמת בפ' ואבדיל אתכם שנמצא ההבדלה בעצם נפשות בנ"י שא"י להתערב בין האומות הגם שהם בתוכם. ולכן ונקדשתי בתוך בנ"י שהם הגדר המפסיק ומכין מקום לקבל הקדושה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שכתי' ושמתי זרעך כחול הים. וכתי' שמתי חול גבול לים. ולכן נק' בנ"י חול שהם המבדילין ומגבילין הארת הקדושה ושומרין שלא יתערב רע בטוב כנ"ל:

המשך פ' נרות אחר המועדות. לרמוז כמו שהי' בהמ"ק מקום מוכן שמשם אורה יוצאה לכל העולם וזה מצות נרות המנורה. כמו כן בשנה מהמועדות יוצא אורה לכל השנה. כמ"ש בזוה"ק שנק' ימים טובים ע"ש התגלות אור הגנוז בשבתות ויו"ט. כי בחי' עולם שנה נפש הוא באופן אחד. ולכן כמו כן בבחי' נפש. מבנ"י יוצא אור לכל הברואים. וזה המשך בחירת הכהנים עובדי ה' בנפש ושבתות ומועדות בשנה. ועבודת המקדש בעולם. וצריכין הכל לבטל עצמן אל השורש טז) ובנ"י עצמם להיות בטלים להכהנים ועובדי ה' כמ"ש וקדשתו כו'. וכמו כן צריכין לבטל כל הזמנים אל השבתות ויו"ט. לכן צריכין לזכור השבת בימי המעשה. וכמו כן לבטל כל המקומות לבהמ"ק כמ"ש ז"ל שנק' תלפיות שהכל פונים אליו. ובדרך זה מתגלה האור ומתפשט בכל העולם ובכל הזמנים ובכל הנפשות כנ"ל:



תרמ"ז

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י דרשו חז"ל מסור עצמך וקדש שמי. וסמך לי' מצות מקראי קודש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכח בנ"י לקרוא הקדושה בזמנים המיוחדים מאחר שהם בעצם קודש כדכתי' ונקדשתי כו'. ולבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי בכל נפש ישראל נמצא הקדושה רק ע"י שנתלבש הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה. וע"ז ניתנו המצות כמ"ש בס' שער הקדושה לכוין בכל מ"ע להמשיך קדושה לאבר המיוחד למצוה זו ובל"ת לנקות הזוהמא מאותו הגיד כו' ע"ש. והיינו כמו בחיות הגוף נמשך ממוח ולב לכל אבר ואבר ע"י הגידין. כמו כן בנפש הקדושה מתפשטת בכל האדם בכח רמ"ח מ"ע שנקראו נרות שמאירין חשכת הגוף. ולכן בנ"י נמצא בהם הקדושה. אך בג' עבירות שמצווין למס"נ עליהם. הוא שעל ידיהם הוסר כל הקדושה. וע"י שכל איש ישראל צריך לשמור הקדושה לכן צריך למסור נפשו. נמצא ונקדשתי כו' הוא לעולם שכמו שברא הקדוש ב"ה הנפש מלובש בגוף הוא נכלל בקדושה אע"פ שנסתר ונתלבש בחומר. אבל כשבא עבירה שעי"ז יוסר הקדושה צריכין להשליך כל הגוף מנגד כדי להיות נשאר בקדושה כנ"ל. וכמו שבג' עבירות הנ"ל נכרת הגוף מהקדושה. כמו כן יש מצות גדולות אשר מאירין החשכות של הגוף. וכמו כן בג' רגלים שעלו בנ"י לבהמ"ק כדכתי' יראה כל זכורך. היינו שנזדככו הגופים ונתגלה בהם הפנימיות ולא הי' הגוף מחשיך הקדושה. וזה השבח מה יפו פעמיך בנעלים. כי הגוף הוא מנעל ומלבוש להנפש. וברגלים נתקנו הגופות. וזה ההפרש בין השבת למועדות כי השבת הוא מתנה בבית גנזיו. והוא יומא דנשמתין ולאו דגופא כדאיתא בזוה"ק והוא קודש. ומועדות הם מקראי קודש אשר תקראו שהוא קרוב יותר לנפשות בנ"י. ויכולין לקבל הארת הקדושה גם בגוף. לכן מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט כי אין הגוף מעכב הקדושה הבאה במועדות. [ובזה נראה לבאר קושית התוס' בענין הנשמה יתירה אי יש ביו"ט א"כ במוצאי יו"ט נברך על הבשמים ואי אינה ביו"ט א"כ בין שבת ליו"ט נברך על הבשמים. וכפי הנ"ל נראה כי וודאי יש נשמה יתירה אבל ע"י שההארה מתפשט בגוף נשאר לעולם רשימה כמ"ש אסרו חג בעבותים כו' לכן אין צריך לבשמים במיו"ט רק במוצאי שבת וי אבדה נפש שאין הגוף יכול לקבל הארה עליונה כזו של השבת כנ"ל] ואיתא בשם האר"י ז"ל כי בשבת העלי' בפנימיות כי אם הי' גם בחיצוניות היו רואין העליות. ויתכן לומר כי ברגלים הי' העלי' בפועל ממש גם בחיצוניות שנתעלו להראות פני ה' וז"ש בנעלים. ומה"ט בשבת כ' בכל מושבותיכם. ובמועדות היו עולין לבהמ"ק כי ע"י שהארת השבת היא ממקום הגנוז כמ"ש ביני ובין בנ"י אות היא לכן אין שום מגע נכרי יכול לשלוט. אבל ברגלים שהוא בהתגלות היו צריכין לעלות ולהבדל מעמי הארצות. ובאמת עתה שחסר לנו בעוה"ר עליות רגלים נתקיים כל ההארה רק בפנימיות ע"י התפלות במקום קרבנות כדאיתא בר"מ פ' בהר ע"ש. ומש"ל כי הג' רגלים היפוך הג' עבירות. כי שס"ה ימים בשנה נגד שס"ה גידין כמ"ש חז"ל:

המשך נרות המנורה ולחם הפנים אחר המועדות. כי הג' דברים שהיו בהיכל. מנורה ומזבח קטורת ושלחן. יתכן שהם היו להמשיך הג' ברכות בני חיי ומזוני לעולם כי הי"ב לחם היו ממשיכין שפע מזוני ולכן ניתנו בשבת דמיני' מתברכין כל שתא יומין. ואלה הג' ברכות הם בג' המועדות ג"כ כמ"ש לעיל בחג הפסח מזה. ובשבת עצמו יש כל הג' שע"ז ניתקן הג' סעודות וג' מיני שבתות יש. בליל שבת וביום ובמנחה. ואלו הג' הם בחי' יחוד ברכה קדושה. ושבת כולל כל אלה כמ"ש ויכל ויברך ויקדש כמ"ש במ"א. וענין אלה הג' הם אמונת בנ"י בהקב"ה שהוא מנהיג הטבע ומשגיח לתת לכל א' מזונותיו והוא שם המלכות שם אד' בחי' מזוני ושלחן. ושם הוי' ב"ה הוא המחי' הכל ומקיים כל הבריאה בחי' חיי והוא נרמז במזבח הקטורת כמ"ש ויעמוד בין המתים והחיים והוא יחוד. ושם אהי' הוא הנותן התחדשות מלמעלה מהטבע והוא בחי' בני ונרמז במנורה ודו"ק כי קצרתי:



תרמ"ח

במד' אמרות ה' כו' אמרות ב"ו אינן מאמרות למחר ישן והולך לו היכן הוא והיכן אמרותיו. פי' אמו"ז ז"ל שהכוונה שבמאמר אין בו כלום אפי' שלפעמים מקיים מאמרו אבל מאחר שאין בידו לקיים אין מאמרו מאמר כנ"ל. וכמו כן נראה הכוונה באמרות ה' אמרות שהוא אלקים חיים ומלך עולם פי' אפי' שלפעמים נראה לעיני בשר שאין מאמרו מתקיים אבל באמת ה' אומר ועושה וכל מאמריו מתקיימין אך שלפעמים הם בהסתר כמ"ש כסף צרוף כו' מזוקק. שצריכין לברר התערובות ואז מתגלה מאמרו ית' בהתגלות. וזהו ענין אמור ואמרת. כי מצותיו ית' הם גזירות בשורשם העליון ולמטה מתקיימין בגשמיות. וז"ש אשר קדשנו במצותיו הוא בשורש. וצונו הוא בפועל גשמיי בעוה"ז. וכמו כן הגזירה לנפש לא יטמא נמצא שורש הכהונה אין בו מגע טומאה. ואמרת אליהם הוא שיזהרו שלא לטמא בגשמיות. ובוודאי אם איזה כהן מטמא עצמו הקדושה פורחת ממנו. וכן הוא ענין כל מצותיו ית' וכמו כן הקדושה שכ' אני ה' מקדישכם בוודאי נמצאת בתוך בנ"י. וכפי עבודת האדם מתגלה בו בפועל ממש. לכן במסירת נפש כתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי החומר מסתיר הקדושה. ומי שמס"נ בפועל ממש מסיר כל הסתרות החומר ומתגלה בו החדושה ונעשה ממש קדוש בגוף ג"כ. וכמו כן הוא תמיד כפי הזדככות החומר מתגלה הקדושה. וכן יש זמנים שמתגלה בהם הקדושה ע"י הסתלקות ההסתר הגשמיי. ובמד' והי' ז' ימים תחת אמו וכן באדם ביום השמיני ימול שיעבור עליו שבת שיראה פני מטרונא תחלה כו'. והענין הוא כי כל ברי' כשבאה לעוה"ז החומריי מסתתר חיות הפנימיות שבה. אכן כשבא השבת קודש אז סט"א בורחת והזמן מתעלה. ואז מתגלה הפנימיות. וזה ענין באה שבת באה מנוחה. וכמו שהי' בשבת בראשית כן הוא תמיד שכל מה שמתהוה בימי המעשה חסר השלימות. כי עולם הטבעי הוא חסר. וכשבא שבת חל השלימות על הכל ונעשין כלים להיות מוכן להקדושה כנ"ל:

בפרשת לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו'. דכתיב לכו לחמו בלחמי להיות קבלת השפע מן השמים דבוקה בשורש העליון והוא פנימיות השפע. וכדאיתא בזוה"ק בענין יום השבת דאע"ג דלא ירד בו המן מ"מ כל ברכאין בשביעאה תליין ע"ש. וזה נק' לחם הפנים פנימיות הלחם כדכתי' לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' היא התורה. ורמז לדבר דכתי' התם פנים בפנים דבר ה'. והכא כ' לחם פנים. ושורש הלחם מן השמים שנשפע בש"ק על כל ימי המעשה בכח התורה הוא כפי הכנת בנ"י שניתן להם התורה. וכמו שיש ג"ן סדרים דאורייתא ובכל שבת סדר פרשה אחרת בקריאת התורה וכמו כן בשמים כדאיתא בזוה"ק ויקהל. והיינו שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה אבל הסדר משתנה בכל פרשה וכל שבת בצירופים שונים. וכמו כן הרמז בלחם הפנים ביום השבת יערכנו. וכפי סידור הי"ב חלות שסידרו בנ"י ביום השבת כך נמשך השפע מן השמים. וכדכתי' כמים הפנים לפנים כו' והיא בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. וכ' ב"פ ביום השבת. דיש שבת מלעילא לתתא ויש מתתאי לעילאי כדאיתא בזוה"ק. ולכן אמר הכ' כפי עריכת בנ"י הלחם ביום השבת באתערותא דלתתא כמו כן ביום השבת מלעילא לתתא יהי' בסדר הזה וכמ"ש במ"א הרמז כסידורו כך סילוקו. והתורה מתנה לבנ"י וכפי מדרגתם כך מתגלה להם התורה. דיש שבעים פנים לתורה ופנים לפנים. ובכל שבת מתחדש השפע בכח התורה. [מחדש בטובו מ"ב הוא בתורה שנק' טוב ובשבת שכ' בי' טוב להודות וזה הרמז נזמן לה השתא בפתורא חדתא] וכמו בשבועות שניתנה בו תורה יש שתי הלחם. ובכל שבת היא מדרגה שלמטה י"ב חלות שכן התורה מתפרשת ונותנת חיים ומזון ממדרגה למדרגה עד עוה"ז. וי"ב גבולים וי"ב בקשות שבתפלה הם עמודים התחתונים שבשורש העליון כמ"ש במ"א:



תרמ"ט

במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו'. הה"ד והיית כו' למעלה ול"ת למטה כו'. הענין הוא כי הנהגתו ית' עם בנ"י הוא שלא כדרך הטבע. וכדכתי' הגוים כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן כו'. פי' כי יש בטבע חכמות וידיעות הטומאה ולפי רוב התדבקם במתים וטמאים יודעין אלה הידיעות. אבל בנ"י אדרבא כפי טהרת הכהנים מכל טומאה בזה יודעין דעת עליון. וז"ש לא כן נתן כו'. דאיתא שהי' העולם מרחיב והולך עד שאמר הקב"ה די. והיינו שהי' מתגשם הטבע ביותר מדאי [ולכן המזיקין הם היו סוף הבריאה] עד שאמר די. נמצא לפי רוב התגשמות נדבקין בטבעיות. אבל לבנ"י ניתן השורש והרוחניות. וז"ש אמור ואמרת כי באמת הכל נעשה ע"י העשרה מאמרות. אבל לבנ"י ניתן שורש המאמרות שעליהם נאמר אמרות ה' אמרות טהורות. אבל הטבע נעשה אחר כמה מדרגות וצימצומים:

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו'. כבר כתבנו כי כשהקב"ה הוציאנו ממצרים באותות ושינוי הטבע כן יצאו נפשות בנ"י מהנהגה הטבעית ולכן יכולין למס"נ על קדושת שמו ית' מה שא"א ע"פ טבע אנושי. וזה עצמו קידוש שמו ית' כדכתי' אתם עדי. וזה העדות אינו דוקא בפה רק שבנ"י הם אות ועדות על הש"י שהוא חידש הטבע ומנהיג הטבע ומשנה הטבע שהרי בנ"י הדבקין בו ית' הם למעלה מן הטבע. ואיתא ברמב"ן ז"ל כי הש"י עשה לפעמים נסים להיות עדות על הטבע כי הש"י רצה שיהי' הנהגה טבעיות. לכן לא היו מאמינים בו ית'. ולכן עשה לפעמים נסים להיות יוצא מן הכלל ללמד על הכלל ע"ש פ' בא. וכמו כן בנפשות בחר לו הש"י אותנו בנ"י להיות הנהגה שלנו שלא כדרך הטבע ללמד על כלל הנפשות. ויש עדות זה במעשה דיבור ומחשבה. וכמו כן הג' מועדות שנק' מקראי קודש דיש ג' קדושות כדכתי' קק"ק. ביצ"מ הי' במעשה ששינה הקב"ה הטבע. ובמתן תורה בדיבור וסוכות ענני כבוד הם סוכת שלום. וכמו כן בנ"י בג' מועדות זוכין לאלה הג' קדושות במעשה דיבור מחשבה. כי הסוכה היא למעלה מהשגת האדם והיא בחי' מחשבה רמז לדבר בצלו חמדתי. ושבת כולל כל הג' קדושות. שיש ג' שבתות. ג"פ היום. וג' סעודות שבת:

בענין לחם הפנים ביום השבת ביוה"ש יערכנו מאת בנ"י ברית עולם. נק' לחם הפנים שהוא פנימיות הלחם והשפע היורדת משמים. ולכן הוא בשבת להודיע דמיני' מתברכין שיתא יומין. ובבהמ"ק להודיע כי משם השפע יורדת לכל העולם. ומבנ"י להודיע כי ע"י בנ"י בזכותן השפע יורדת מן השמים. ואיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא אלא במזלא תלי'. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה. א"כ בדינא הוא. אכן תלי' אמרו. כדאיתא בזוה"ק ביום השבת כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תלי' ע"ש. שבשורש כל הברכות הם באין בש"ק ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום. אבל בנ"י שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תלי' במזלא ומקבלין בש"ק הברכה על כל ימי השבוע וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תלי' כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית מזה ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע שבנ"י שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה. וזה ואני פורע לשון גילוי. כדכתיב ביום השבת יפתח. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש ע"י עבודת המקדש. וכ' ביום השבת ביום השבת שהי' בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם. ואיתא בגמ' שלחן הטהור מכלל דאיכא טמא והא עשוי לנחת הוא אלא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כו' פי' שכל הסידור תלוי במדרגת בנ"י אם הי' להם עלי' ברגל היו מגביהין הלחם לשורש עליון ביותר. ולא הי' מסודר בסדר אחד בשוה לכן אינו בכלל עשוי לנחת כן י"ל ע"ד הרמז:



תרנ"א

במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול המלך לשאול באורים ותומים כו'. כי כל אלה הידיעות הטומאה ומכשפים הכל הי' מפסולת שנעשה מעה"ד טוב ורע כדאיתא בזוהר ותיקונים. ולכן ניטל מעוה"ז החכמה הקדומה שהי' בימי אדם ונח ע"ש בפ' נח בזוהר בדור הפלגה. ולכן בנ"י כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה. והכהן העובד ה' ששואל באו"ת נאסר לו לטמא במת. כי כל המיתה נעשה מעה"ד טו"ר. והעיקר הענין הוא בחי' הנפש והגוף. שיש באדם רוח אלקים ונפש הבהמיות וכמ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה כו'. וב' הידיעות הם באדם עה"ד טו"ר. אבל לבנ"י נאמר והיית רק למעלה. פי' שלא יניחו להתפשט החכמה להתדבק בחכמות חיצוניות רק להיות למעלה תמיד להיות הגוף בטל אל הנשמה. וכמו שהוא בפרט כל אדם כך הוא בכלל שמנובלות חכמה יש סיגים והיא חכמת הטבע שמשם יש הכישוף וטומאות אוב וידעוני. ויש בעולם שנה נפש ב' הדרכים. זה לעומת זה. ולכן כתיב לא תאכלו על הדם הוא כישוף בנפש כמו אוב וידעוני. לא תנחשו במעשה בחי' עולם. לא תעוננו הוא בזמן כמ"ש עונה פלוני יפה. ומול זה בקדושה להבדיל בין קודש לחול ובין טהרה לטומאה כתיב ג"כ ב' בחי' הנ"ל. בנפש אמו ואביו תיראו. מפני שיבה תקום. בזמן שבתותי תשמרו. בעולם מקדשי תיראו. וכל אלה מוסיפין קדושה לאדם. ובנ"י שהם מקבלין הקדושה לשם שמים כמ"ש והייתם לי קדושים ואבדיל כו' להיות לי לשמי. ולכן יש בהם גדר ערוה שלא יתפשט מהקדושה אל חכמות חיצוניות כנ"ל. ולכן זוכין אל הקדושה. וכל המצות עשה ול"ת שנאמרו בפ' קדושים הם שמירת הקדושה. וז"ש והיית רק למעלה שלא למשוך למטה כו'. וזה עיקר החילוק בין בני ישראל שעושין לשמו ית'. אבל בעכו"ם ליכא ענין לשמה כמ"ש לגרמייהו עבדין עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. [וי"ל עוד במ"ש בענין העונש. הגר כו' מעלה מעלה כו'. כי באמת כך היא המדה שמן חכמות הטבע וחיצוניות יכולין לבוא לפנימיות כמו שהי' באברהם אע"ה ראשון לגרים. ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. וכמו כן לעומת זה יכולין לירד ע"י החכמה להתערב בחכמות חיצוניות ליפול ח"ו לבאר שחת והכל מבחי' תערובת עה"ד טו"ר. ולכן כתי' רק למעלה ול"ת למטה. ובמ"ש לעיל מענין רוח הבהמה היורדת למטה יכולין לפרש הת"כ במעשה אוב מה אתה מחליף מה במה ויש גורסין מהבהמה. ע"ש בזית רענן ונדחק בטעמו. ולמ"ש מובן היטב. אכן באמת עיקר הגירסא מה במה וכדפרש"י שלא להחליף קדושת המקום ב"ה בדברי הבל ובוז ע"ש בפ' קדושים]:

והמד' פי' רק למעלה שאפי' בזמן החושך שאין זוכין לשאול למעלה מ"מ לא יהי' שואל למטה. כמו שהי' לשאול שהי' זמן חושך ולילה ע"ש במד'. אעפ"כ איש ישראל אין לו מקום רק למעלה ולא למטה. ויש לרמוז והיית לשון נהייתי ונחליתי. אפ"ה רק למעלה ולא למטה. וז"ש גמלתהו טוב ולא רע שבנ"י לעולם אין להם התחברות לרע. כל ימי חייך לרבות הלילות ובגלות אעפ"כ אין לנו מלך עוזר כו' אלא אתה. ומ"מ שאול תיקן החטא במה שמסר נפשו להלוך למלחמה שכיון שראה שהי' כן רצונו ית' שירד למלחמה למות. כיון שלא השיבו באו"ת והי' הולך למלחמה לולי שאלת האוב. לכן הלך אח"כ ולא רצה להציל עצמו ע"י תחבולות האוב וכמ"ש הן יקטלני לו איחל. ויש קרי וכתיב לא באלף פי' לא איחל למצוא לי דרכים והצלות ממקומות אחרים. וכמ"ש בכל נפשך אפי' נוטל א"נ [ועיין בסוטה במשנה ד' כ"ז ע"ב דדרשו איוב עבד באהבה דכתי' לו איחל כו' ועדיין א"י אם לו אצפה אם לא אצפה כו' ונדחק רש"י ז"ל לפרש שמרד איוב מתוך היסורי מות. וזה דוחק שהרי אמר זה לשבח על עצמו. ותו א"כ אינו עובד מיראה ג"כ. איברא דברש"י פ' ואתחנן איתא ג"כ העובד מיראה כשמטריחו יותר מדאי הולך לו ועמ"ש שם. אבל לפמ"ש לעיל א"ש בפשיטות דלא איחל שלא יחפש לו דרך הצלה שיודע שכל א' חפץ ה' כן יהי' והוא מיראה. ולו איחל בוא"ו הוא לקבל המיתה באהבה רבה כנ"ל פשוט ונכון במשנה הנ"ל]:

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וסמוך לי' פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע"י המועדות. ולכן נק' מקראי קודש כו'. ונראה לבאר כי ג' קדושות הן כדאיתא בזוה"ק קודש קדוש קדושה. ונראה שהם הני תלתא דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה ע"י ג' כוחות אלו. הקב"ה וב"ש קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונק' קדוש שע"י התורה נמשך הקדושה שהתורה מלמדת בתרי"ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם כמ"ש קדשנו במצותיו. ויש עוד בחי' קדושה בבנ"י שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקב"ה וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו באלה הג' נשלם הקדושה. והוא עצמו ג' המועדות. בפסח זמן חירותנו שהי' בעזר עליון כמ"ש ביד חזקה וע"ז אמרו לולא הקב"ה עזרו א"י לו. כמ"ש צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' קדוש. וזמן שמחתנו הוא קדושה שבנ"י מקבלין והוא שמחת תורה שהתורה הניחה רשימה בהאדם. ומסתמא הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם הם מכוונים מול אלה הג' קדושות. ע"ז היא מבטל קדושה הנמשכת בעזר הש"י. וג"ע מבטל כח התורה כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וניתנה ראשונה לומר שע"י מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה. וכ"כ מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במד' מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו וע"י זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. ולכן ג"ע מבטל כח התורה. וש"ד מבטל כח הנפש. ולכן צריכין למסור נפש על ג' אלו לקיים ונקדשתי [וג' הנ"ל נרמזין ג"כ בברכת אתה קדוש ושמך שהתורה שמותיו של הקב"ה וקדושים יהללוך הוא קדושת ישראל כנ"ל]:

בפסוק מועדי ה' אשר תקראו כו' ששת ימים (תעבידו) [*תעשה] כו'. ובמועדות כתיב אשר תקראו אותם במועדם. כי ביו"ט יורד קדושה מיוחדת בזמן ההוא. אבל קדושת השבת צריכין לקרוא תמיד שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' בי' במועדו. והתחיל ששת ימים לומר שיכולין למשוך קדושה מהשבת לימי המעשה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל. משום דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ולא שייך לברך שהחיינו עכ"ד ז"ל. [באמת צ"ע דבלא"ה לא שייך זמן רק הבא מרוחק שלשים יום]:



תרנ"ב

במד' יראת ה' טהורה עומדת כו' מורא שנתירא אהרן זכה לדורות כו' ובמד' ויקרא ממתים ידך ה' כו' ע"ש שדורש על אהרן. דהנה יראת ה' לחיים היא יראה הרוממות וכהן עובד ה' במקדש חל עליו מורא שמים כמלאך משרת. דאיתא אין מדותיו של הקב"ה כב"ו מוראו על הקרובים יותר כדכ' וסביביו נשערה מאוד. ועיקר היראה ממלכות שמים הי' בבהמ"ק. וגם בנ"י קיבלו יראה זו ג"פ בשנה כדכתי' יראה כל זכורך. וע"ז אנו מבקשים ושם נעבדך ביראה. וכ"כ על אהרן ואתנם לו מורא וייראני כו'. והנה בזוה"ק יתרו איתא כי עיקר השלימות הוא ליראי ה' כמ"ש אין מחסור ליראיו. ממשמע דאין מחסור שלום איקרי ע"ש. ולכן זכה אהרן למדת השלום אוהב ורודף שלום. כי שלום שמו של הקב"ה. ולפי שחל עליו יראת ה' טהורה לכן זכה אל השלום. ומה"ט נקרא עיר הקודש ירושלים על היראה והשלימות שנמצא בה. וגם בש"ק דחל יראת ה' על בנ"י כדאיתא אפי' ע"ה אימת שבת עליו לכן נק' שלום. וזה רמז המד' ממתים ידך ה'. שזכה אהרן אל השלימות והתמימות בכח שמו ית' ע"י העבודה ששרת לפניו במקדש אני חלקך כו' לכן חלקו בחיים. ולנפש לא יטמא. וזכה לטהרה לו ולכל בנ"י כי כל הטהרה של בנ"י נמסרה ביד הכהן. והנה כתי' תורת ה' תמימה כו' עדות ה' כו' והם ו' מדרגות. ויראת ה' טהורה היא מדרגת אהרן כידוע. וזה תכלית הטהרה כי כל המידות צריכין לטהר כמו שניתן ימי הספירה לזכות לטהר על ידה כל המידות. שבע שבתות תמימות. כענין שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כו' וכן במים וכן בכל המידות. ומדתו של אהרן הוא שורש הטהרה ועיקרה. לכן עיקר הטהרה היא במדה זו ובל"ג בעומר ושאר הטהרה נגמרה ממילא. וכל טהרת העומר היא ג"כ ע"י הכהן שהניף העומר. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בל"ג בעומר יכולין לזכות ליראת ה'. ואפשר שהוא מטעם הנ"ל שאהרן הכהן מסייע במדת יראת ה' טהורה כמ"ש:

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י א"ה מקדישכם. דרשו חז"ל למסור הנפש על קדושת שמו ית'. כי במס"נ נתגלה הקדושה שנמצא באיש ישראל. וז"ש אני ה' מקדישכם כי הקב"ה נתן קדושה בכל נפש מישראל. אך החומר מכסה על כח הנשמה. וע"י מס"נ הוסר מחיצה הגשמיות ונתגלה הקדושה. וכמו כן הוא תמיד לפי ביטול החומר והגשמיות לתורה ומצות כן מתגלה הקדושה. ובש"ק מתגלה הקדושה במתנה כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח מס"נ נתגלה הקדושה בכח האדם כמ"ש ונקדשתי. וכן הוא המדה כי הקב"ה נתן חלק קדושה לבנ"י והמה צריכים להרחיב זאת הנקודה ואז זוכין להשפעה חדשה בכח התעוררות שלהם. וכן הוא הענין בימי הספירה כי בפסח יורד קדושה בכלל. ואח"כ בימים אלו כתיב וספרתם לכם לעצמכם הוא כח האדם. ואח"כ בשבועות מתחברין ב' הכוחות. וזה רמז תנופת שתי הלחם. וז"ש ויהי נועם ה' הוא כח הבא מלמעלה. אח"כ ומ"י כוננה עלינו הוא כח האדם. אח"כ ומ"י כוננהו הוא התחברות ב' הכוחות כנ"ל:

בפ' לחם הפנים ביום השבת יערכנו. והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מבהמ"ק לכל המקומות וכי בנ"י שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה החב"ה שבנ"י יערכו י"ב לחם בשלחן הקודש. והענין הוא דכתי' לחם פנים לפני. דבאמת הקב"ה זן ומפרנס לכל הברואים. אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות ויש מקבלין את פרנסותיהם בבחי' אחור כלאחר יד. ובנ"י רצה הקב"ה שיקבלו השפע פנים בפנים. דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. והקב"ה נתן לבנ"י תורה ומצות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' הפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. שבנ"י יראו שהשפע פרנסה ירד מלמעלה בדרך ריח ניחוח כו'. לכן המצוה לסדר הלחם. וכפי הסדר שבנ"י מעריכין כך הוא בא מלמעלה. ובנ"י זכו לזה בכח התורה דכתי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. פי' ההנהגה לבנ"י היא בבחי' פנים בפנים. וי"ב לחם הם נגד י"ב שבטים. כי יש לכל שבט סדר ודרך מיוחד בתורה. כי התורה יש לה כמה צירופים וכמ"ש שיש י"ב צירופי הוי' וכל התורה כמו כן שמותיו של הקב"ה. וכתי' אה"ד האלה דיבר ה' אל כל קהלכם. רמז לי"ב שבטים. דכל שבט נקרא קהל כדאיתא בגמ'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב לשון רבים. [ואפשר לבונה זכה רמז לשבט לוי שנק' קהל חסידים ועולה כולו לגבוה כדין מנחת כהן ובגמ' איכא פלוגתא אי שבט לוי נק' קהל ע"ש בהוריות] וסידר הכ' לחם הפנים ומנורה אחר הרגלים. דכמו דיש בשנה מועדות. כמו כן בדרך א' הוא עולם שנה נפש והכל בדרך כ"ב אותיות התורה כדאיתא בס' יצירה. ויש בשנה ג' רגלים ז' ימי שבתא וי"ב ר"ח. ובנפשות ג' אבות ז' רועים י"ב שבטים. ובעולם הי' בבהמ"ק בהיכל מזבח שלחן מנורה. וז' נרות. וי"ב לחם. והקב"ה בתורה מסר לבנ"י כל ההנהגה. ואפי' עתה שחרב בהמ"ק מ"מ ע"י התורה יכולין למשוך השפע בקדושה. ואיתא במשנה ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום דכתי' זה השלחן אשר לפני ה'. א"כ ע"י התורה זוכין לבחי' לחם הפנים. שהוא פנימיות השפע. להיפוך מזבחי מתים בלי מקום שאין בו חיות פנימיות. וע"י שאמרו עליו ד"ת מקבלין שפע פנימיות. ופי' אמרו עליו הוא להיות התורה עיקר ועולה על השלחן כענין שאמרו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. שע"י שהתורה עיקר ממשיכין פנימיות גם בשפע הפרנסה כנ"ל:



תרנ"ג

במד' מה כ' למעלה כי יהי' בהם אוב כו' הה"ד והיית רק למעלה כו' לשאול באו"ת של מעלה ולא למטה באוב כו'. כי בחי' אהרן הכהן הוא היפוך ממעשה אוב שהוא כח הטומאה ויציאה מת"י רשות הקדושה. ובחי' אהרן לבטל הנהגות הטבע להתמשך אחר הנהגה עליונה. ולכן זכה להיות שואל באורים ותומים ע"פ ה'. ועליו כתי' עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. והנה משה ואהרן הם בחי' אחת להנהיג את בנ"י כמ"ש הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה כו' על צבאותם. כי בנ"י נק' צבאות ה' שדומין לצבא מעלה שמנהיגים את הטבע. ובנ"י יש להם לברר הנהגה מחודשת ע"פ התורה להודיע כי הקב"ה הוא מחי' ומנהיג הכל שלא להתדבק בחכמת הטבע. ולכן עשה הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה נסים ונפלאות לברר זאת. אבל בחי' אהרן הוא להיות בנ"י כלים למשוך אחר הנהגה זו כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר. משכני אחריך נרוצה. ומדה זו מיוחדת לאהרן שענני כבוד בזכותו. וב' אלו נצח והוד הם בחי' אחת. כי תכלית הנצוח כדי שיבין האדם להכניע עצמו להודות לשמו ית'. נמצא ההוד תכלית הנצח. וכתי' נתת ליראיך נס להתנוסס כי ע"י הנסים נתפעלו בנ"י ונגמר המכוון. וכתי' ה' צבאות עמנו משגב לנו. משגב גי' משה. וה' צבאות אשרי אדם בוטח הוא אהרן כמ"ש הבוטח בה' חסד יסובבנהו לכן זכה לענני כבוד. והם ב' בחי' נסים. הנפלאות שנעשו ע"י מרע"ה שהוריד המן ואת התורה מן השמים. והתרוממות נפשות בנ"י שיצאו מן הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה. וזהו בחי' אהרן אוהב שלום כו' ומקרבן לתורה. כי הבוטח בה' באמת ומוסר עצמו לגמרי רק לרצונו ית' ממילא אוהב שלום ואוהב לכל והוא כלי מחזיק ברכה. ולכן זכה אהרן לנשיאת כפים לברך את בנ"י דכתי' ה' זוקף כפופים. זה והיית רק למעלה. כי הסומך על כחו וחכמתו מתדבק בגשמיות והיא נפש הבהמיות היורדת לארץ. וכ"ז מעשה אוב ודורש אל המתים. אבל אדם ובהמה מי שערום בדעת ומשים עצמו כבהמה תושיע ה'. וזה הסדר נשיאת כפים אחר ברכת הודאה. דאיתא מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש. כי הנחש שהלך בקומה זקופה וע"י גאותו נתקצצו רגליו על גחונך תלך. והכורע במודים ומודה על האמת ויודע ומבין כי הכל ברשות הקב"ה זוכה להתרומם למעלה מהטבע. ונשיאת כפים היא הארה שלמעלה מכל הקומה כמ"ש ונתנך כו' עליון כו':

במד' דין אדם ובהמה שוה מיום שמיני והלאה שיראה פני מטרונה תחילה. וקשה א"כ הנולד קודם שבת יהי' נימול תיכף אחר שבת. אבל נראה כי השבת צריך להיות עמו ששת ימי המעשה שלעולם נזכר במצות שבת ששת ימים תעשה ובשביעי תשבות. וזה עצמו בחי' אדם ובהמה שהשבת מקשר ימי המעשה אל השורש וע"י ימי המעשה והשבת עליהן נראה פני המטרונה. והוא ענין כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכן הוא בימי הספירה מצוה למימני יומי ושבועי הכללים והפרטים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש שבע שבתות תמימות. למה נקראו ע"ש השבתות. רק שבת הוא מנוחה ותכלית ימי השבוע. וצריך לברר כל מדה בשלימות ואז הוא שבת ומנוחה למדה ההיא וכ"ה בכל הז' שבתות עכ"ד ז"ל. וביאור הדברים כי בכל מדה יש כמה מדרגות שפעמים מתעלה ע"י המדה ופעמים היא בקטנות ויש עליות וירידות בכל מדה. ואח"כ נעשה השלימות והיא שבת ומנוחה בתיקון כל פרטי המדה כנ"ל:

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י. מצות מסירת נפש ע"ק השם ניתן לבנ"י. כי כל עיקר הנהגתו ית' עם בנ"י למעלה מהטבע. ועוה"ז הוא במקרה לבנ"י לא בעצם. ולכן ב"נ לא נצטוו על קידוש ה'. כי הקב"ה שם דרך הטבע ואין רשות לצאת מהטבע זולת בנ"י אשר בחר הקב"ה לחלקו. וזה ענין המד' בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם. אברהם ניצל בזכותו של יעקב ע"ש. הפי' כנ"ל כי מעשה ראשונה בא"א ע"ה שמסר עצמו לכבשן אש אם הי' מעשה יחידי לא הי' חשוב לפניו ית"ש אך כי במעשה זו הכין א"א ע"ה סדר מיוחד ויצא ממנו יעקב ובניו שנעשה להם דרך הנסים ונפלאות בקביעות. ולכן בזה פדה את אברהם:



תרנ"ד

במד' מה כתיב למעלה ואיש כו' אוב או ידעוני כו' זש"ה והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו' ע"ש. דכ' אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי לכל הדברים יש שורש למעלה. ולעומת זה יש סט"א וקליפה מול כל דבר. ובנ"י בכח התורה ומצות יכולין להעלות כ"ד לשורשו. כי עוה"ז ממוצע וכן האדם הוא שולט בכל הג' עולמות ועולה ויורד. וע"ז נברא האדם כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חי' הרומשת. דכתי' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים כו'. ובבנ"י נתקיים כל זה ביצ"מ וקי"ס נתקיים רדו בדגת הים. וקבלת התורה הוא בעוף השמים ובכבוש א"י וכריתות ז' עממים הוא בחי' הרומשת. וחז"ל אמרו זכה רודה בהן לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וע"ז כתי' מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה. פי' ז"ל על רשעים שדומין לבהמה. דכתי' מדרכיו ישבע כו' לב ומעליו איש טוב. כי הלב יש בו ב' חללים לב חכם לימינו ולב כסיל. ויש באדם ג' בחי' הנ"ל בעצמו. מוח לב כבד. בחי' נר"נ. והלב הוא הממוצע. וצריכין לברר הלב מתערובת טו"ר. וע"ז אמר הקב"ה ביום אכלך כו' מות תמות. כל השפלה הוא מיתה שע"י החטא נשפל למטה. וכל מיתה בא מבחי' הגוף והגשמיות. אבל רוח אדם יכול לגבור ולעלות אל הנשמה. זה ומעליו איש טוב. כי הסוג לב מתדבק בתאוות הגוף ומשפיל לבו ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. ומעליו איש טוב כמ"ש הוי זנב לאריות וא"ת ראש לשועלים. לכן צריכין להעלות הלב לבטלו אל המוח. וכמו כן בכלל בנ"י יש בחי' כהן לוי ישראל. בחי' נר"נ. ולכן הכהן לנפש לא יטמא כי כל מדרגה סמוכה למדרגה שלאחרי'. וכתי' לב יודע מרת נפשו כי הרוח סמוך לנפש. אבל הנשמה והמוח הם רחוקים ב' מדרגות מהנפש והכבד. וי"ל הרמז בשמחתו לא יתערב זר כשמתעלה הלב אל המוח והמחשבה. וכדאיתא בבחי' נר"נ כי הנפש סוכך על הגוף בקבר והרוח מתדבק בנשמה כידוע. ולכן כתי' תמים תהי' עם ה"א. להיות שליט בג' עולמות היפוך ממעונן ומכשף שהוא רוח הבהמה היורדת למטה:

המשך בפרשיות בקדושת כהן ומועדות ונרות ולחם הפנים. כי המועדות מאירין ונותנים קדושה על כל הזמנים והיא באמצעיות בנ"י כמ"ש אשר תקראו אותם. ובמד' מי גוי גדול כו' בכל קראנו הם מועדות שנק' מקראי קודש. וכשבנ"י מעוררין הקדושה בימים אלו להיות מיוחדים לקדושה משפיע הקב"ה בהם קדושה. וכמו כן כשבנ"י בונים מקום מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי. וכמו כן בנפשות כמ"ש וקדשתו כי את לחם א' הוא מקריב. ובכח כל בנ"י יורד קדושה לכהן המיוחד בעם להיות קדוש לה'. ז"ש בכל קראנו. הן בעולם הן בשנה הן בנפש. ומעין זה יש בכל פרט כשהאדם מזמין לו יום מיוחד ומקום מיוחד ואבר מיוחד להיות קדוש לה'. ובג' בחי' עש"ן הנ"ל הי' תיקון כל העולם וכל הזמנים וכל הנפשות. ונסמכו פ' נרות ולחם למועדות להורות שהם מאירין ונותנין שפע לכל השנה. ולכן מצות נר בשבת ויו"ט חובה. כי א"א להיות האור בעולם רק ע"י זמני קודש אלו. וכל הג' ברכות שבברכת כהנים הם ג"כ (כאן חסר תיבה) יברכך הוא הפרנסה דמיני' מתברכין שיתא יומין ולכן נתנו לחה"פ בכל שבת ובמקדש שמשם יוצא הברכה. יאר ה' הוא נרות שבת ובמקדש. שלום הוא פריסת סוכת שלום בשבת וקטרת במקדש שהיא האחדות והתקשרות כמ"ש בזוה"ק שלכן זכה אהרן לקטורת שהוא אוהב שלום כו':

וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל רמש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחי' דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וג' בחי' הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולוים בשיר וישראל במחשבה:



תרנ"ה

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וחז"ל למדו מזה דקדושה בתוך עשרה מישראל ע"ש. וביאר מו"ז ז"ל כיון דנלמד מתוך בנ"י היינו כשעשרה מישראל מתיחדין בלב אחד להמשיך עליהם הקדושה כו'. ונראה דזה סמיכות פרשת מועדות למצות ונקדשתי. דהנה מקראי קודש הם בכח התאחדות בנ"י. וכמו כן שבת איתא דהוא רזא דאחד. אך השבת היא מתנה לבנ"י דקדושת שבת מביא האחדות בלבות בנ"י. כיון דקדושה ויחוד תלוין זה בזה. ובמועדות בא הקדושה בכח התאחדות בנ"י כדאיתא כל ישראל חברים ברגל. ובכח התאספות ואחדות בנ"י נמשך הקדושה לעולם. ומצאתי בזוה"ק צ"ג ב' מפורש כדברינו הנ"ל:

והנה ג' קדושות יש ונרמזין במאמר אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כו' יהללוך. כי הקב"ה קדוש ונבדל מכל. ושמך קדוש הוא התורה שמותיו של הקב"ה שהוא הממוצע שצימצם הקב"ה קדושתו שיוכלו התחתונים לקבל קדושה בכח התורה. וקדושה ג' כפי המקבלים הקדושה ובזה נכללין גם המלאכים שעליהם נאמר וקדושים בכל יום יהללוך. ובנ"י יש להם חלק גם בקדושת התורה. והם ג' קדושות שמתגלין בשבת. ועליהם נרמזין הג' סעודות שבת. תתענג על ה'. ונחלת יעקב היא התורה. הרכבתיך על במתי ארץ היא קדושה שנמצאת בארץ:



תרנ"ו

במד' והבאתם את עומר. מה יתרון לאדם בכל עמלו ביקשו לגנוז ס' קהלת יכול כו' בעמלה של תורה ת"ל בעמלו כו'. ואין מובן הס"ד דהלא עיקר דברי קהלת הם לההביל כל מעשי עוה"ז רק לעסוק בתורה ומצות. אכן נראה דבאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא וה' בחכמה יסד ארץ. לכן יש יתרון בכל מעשה בראשית. לאפוקי מדעת המינים שאומרים עזב ה' את הארץ. אכן אין יכולים למצוא החכמה הגנוזה במ"ב רק בכח התורה כדכתי' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובעמלה של תורה יכולין להעלות זה הראשית שנמצא בתוך הטבע. וזה נק' עמלה של תורה לעמול למצוא דברי תורה בכל מקום. שצריך איש ישראל להאמין שהכל תורה וכח העשרה מאמרות שהם בתוך הטבע גנוזים וכדכתיב אמרות ה' כו' טהורות כסף צרוף. פי' כמו שהכסף נמצא תוך העפר וצריכין לצרפו ולזקקו עד שנעשה כסף טהור. כן נמצא בכל הבריאה גנוזים דברי תורה. וע"ז כתי' וכמטמונים תחפשנה. ובאמת זה בחי' גאולה וחירות להוציא יקר מזולל. והנה בנ"י הם כלים לזה. וכשיצאו ממצרים נעשה בירור זה על ידם בכלל העולם עד שנתבררו עשרה מאמרות ונעשה מהם עשרת הדיברות. ולא זה בלבד רק בכל שנה ושנה ממחרת הפסח נתעלה חלק ראשית בכח גאולת מצרים. לכן והבאתם כו' עומר ראשית כו'. וזה הראשית נתברר במ"ט ימים עד שנעשה מזה תורה ממש. כמו שהי' אז ביצ"מ בכלל. שע"ז נאמר אנכי כו' אשר הוצאתיך ודו"ק. כן בכל שנה יש ענין פרטי עד לעתיד מלאה הארץ דעה שיהי' הכל תורה ממש והכל ע"י בנ"י לכן נקראו עושי דברו וכדאיתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בע"מ כמ"ש במ"א מזה:

בענין סידור לחם הפנים. ואחז"ל לחם חם ביום הלקחו כסידורו כך סילוקו להראות חיבתן של ישראל ע"ש. כי הקב"ה זן את העולם כולו. אבל יש הרבה מיני מקבלים ויש שניזונים כלאחר יד ובנ"י מקבלין המזון פנים בפנים כענין שאמרו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן נקרא לחם הפנים שהוא המזון המיוחד לבנ"י כענין שכתוב ופניתי אליכם. ולכן מיוחד לחם הפנים לבנ"י וביום השבת ובבהמ"ק כמ"ש במ"א. והנה בעוה"ז תחת השמש יש לכל הברואים שינוים. ולכן העליונים נק' עומדים ותחתונים מהלכים. כי הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר. ומדומם נולד צומח ומצומח ניזון החי ומחי מדבר והכל למיתה הולכין ובעבור המיתה אין עמידה בעולם כידוע שאין כל שעה שלא יהי' שינוי והתחלפות בכל הברואים מטעם הנ"ל. אבל הדברים שמתחברין לשורש אין בהם שינוי. לכן כמו שנסדר הלחם נשאר כך בלי שינוי. וזה הי' עדות לבנ"י שהגם שהלחם כבר נעשה בו כמה שינוים עד שנעשה לחם. מ"מ בכח איש ישראל להעלות הכל אל השורש ונפשט מכל השינוים. וזה ענין מנוחת השבת. כדכתי' אל יצא איש ממקומו. ולכן נאסרו המלאכות בשבת שכל המלאכות הם בחי' השינוים. והשבת הוא יום מנוחה ולכן הוא מעין עוה"ב:

ואיתא ג' שאכלו על שולחן א' ול"א עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים. כמ"ש לעיל כי האכילה היא ענין השינוים והכל בחי' מיתה. אבל האומרים עליו ד"ת נק' שלחן שלפני ה' שמתעלה אל השורש ע"י התורה שנק' עץ חיים. ונק' זה השלחן בלי השתנות כנ"ל:

והנה איתא בזוה"ק דכל ברכאין בשביעאה תליין והוא שורש הברכה. ובנ"י ובשבת ובבהמ"ק בכח אלה הג' הוציאו מכח אל הפועל שורש הברכה בי"ב לחם הפנים למשוך הברכה מן השורש. וכמ"ש לכו לחמו בלחמי להתדבק בשורש הלחם שהוא התורה. ולכן מבקשין בש"ק יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי שהיא טעם השורש של הברכות. ובאמת א"י להרגיש זה הטעם עד שמתקדשין ומתפרשין מטעם עוה"ז הגשמי. ושבת הוא מעין עוה"ב:



תרנ"ז

במד' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו'. פי' רק למעלה שאפי' לידע תהלוכת הטבע בעוה"ז הכל צריכין בנ"י לידע מכח התורה. וע"ז כתי' גל עיני ואביטה. אחז"ל הבטה היא מלמעלה למטה. פי' שאם עיני האדם פתוחות בתורה רואה מתוך התורה כל הנפלאות הנעשין גם בטבעיות היפוך האוב וידעוני בעד החיים אל המתים. כי הטבע מקבל חיות משורש העליון. ולכן ע"י חכמת הטבע יכולין לידע משהו מלמעלה. אבל הוא כדורש בעד החיים אל המתים. ובנ"י צריכין להיות רק למעלה ומשם ידעו מה שלמטה כנ"ל:

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' בת"כ המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס כו' וכ"ה ברש"י. ויש להבין הסיום אין עושין לו נס ומה בכך וכי עיקר מצות מס"נ בעבור הנס. אבל יתכן לפרש כי באמת ע"פ הטבע א"א למסור הנפש רק בסייעתא דשמיא. וע"ז כתי' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ. אמרו בת"כ ע"מ כן להיות לכם לאלהים בעל כרחכם. פי' שביצ"מ ניתן לבנ"י כח לשבור כל הטבע בעבור קדושת שמו ית'. להיות כמו נהייתי ונחליתי. לקבל אלקותו ית"ש בשבירת כל הגוף והטבע. והוא בחי' נס שלא כדרך הטבע כמ"ש נתת ליראיך נס להתנוסס. שע"י הנסים שעשה לנו הקב"ה נשתנו נפשות בנ"י שלא כדרך הטבע. ולכן אם אין המכוון לש"ש א"א לו למסור נפשו. רק כשמתכוון לש"ש עושין לו נס כנ"ל:

המשך הפרשיות קדושת הכהנים וכ"ג מתוך כל הנפשות וקדשתו כו' לחם אלהיך הוא מקריב. בעבור שהכהן מקרב נפשות בנ"י אל הקב"ה. וכמו כן במועדים מקראי קודש שהם מקרבים ומעלין הנפשות ג"כ ולכן וקדשתו. וכמו כן בבחי' עולם בית המקדש וקדשי קדשים שמעלין הנפשות צריכין ליזהר בקדושתם. שהקדוש ב"ה נתן לבנ"י כלים להעלות כל העולם עד השורש. וזה ענין לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו' מאת בנ"י ברית עולם. דאיתא כל ברכאין בשביעאה תלי' ויש ג' סעודות בשבת בחי' ג' אבות. וי"ב לחם בחי' י"ב שבטים. שכל זה דרך התפשטות השפע מן שורש האחדות שיקבלו השפע דבוק בשורש וזה ברית עולם:



תרנ"ח

במד' שור או כשב כו' אדם ובהמה תושיע דין אדם ובהמה שוין מיום השמיני והלאה וביום השמיני ימול. כי הנה סדר הבריאה החי מתבטל אל המדבר. והאדם שהוא המדבר מעלה הכל אל השורש. כמ"ש שכולן נבראו לשמשני ואני לשמש את קוני. א"כ הב"ח שמתקדש לקרבן על המזבח נתעלה יותר מדרך הטבע להיות קרבן לה' לכן הוא בשמיני כמו המילה בשמיני ע"י. שהוא מדרגה למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. כמו כן מיום השמיני והלאה ירצה. ולכן בשחוטי חוץ כתי' דם יחשב. כשופך דם אדם. לפי שכשנתקדש לקרבן נתעלה לבחי' אדם כנ"ל:

בפרשת לחם הפנים. ביום השבת ביום השבת יערכנו. היינו שבכל שבת יש סדר מיוחד. והנה בתורה נברא העולם ולכן יש ג"ן סדרים דאורייתא שבאלו הסדרים מתחדש סדר מיוחד לכל שבת וגם בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב אבל הוא באמצעות התורה והשבת אין טוב אלא תורה. וכן שבת דכתי' בי' טוב להודות כי שער התורה נפתח בשבת. והקב"ה רצה לזכות את ישראל להיות כל הסדרים מתנהגים לפי עבודת בנ"י ולכן כתי' מאת בנ"י ברית עולם. וכ"כ בשבת ושמרו בנ"י כו' לעשות אה"ש לדורותם ברית עולם. פי' שבנ"י יקשרו זה הברית להמשיך הארה מן התורה לקיום העולם וגם בנ"י נכללו בפי' בטובו שנקראו טובים כדאיתא בגמ' יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים ע"ש במנחות דף נ"ג וכמ"ש בזוה"ק דכולא ברכאין בשביעאה תליין. וזה נמסר לבנ"י לפתוח מקור הברכה כנ"ל:



תרנ"ט

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' המוציא אתכם מא"מ. פרש"י מת"כ ע"מ כן ע"ש. פי' בכל עת שאיש ישראל מס"נ בעבור קדושת שמו מתעורר יצ"מ כי תכלית יצ"מ להיות לכם לאלקים. ובמסירת נפש מקבל עליו אלקותו ית' מתעורר כח יצ"מ. ובזה הכח יכול למסור נפשו בפועל. והנה כתיב בתוך בנ"י כי הקדושה גנוזה בכלל ישראל כמ"ש חלק ה' עמו ואחז"ל בי עשרה שכינתא שרי' פי' בי עשרה כשנעשין באמת א' בלב א'. דכתי' תוך בנ"י הוא הלב כי הנפשות קרובים רק החומר מעכב התאחדות. אבל כשמוסר נפשו ניטל הגשמיות אז בא לכלל ישראל באמת אז ונקדשתי. ולכן תיקנו חז"ל יצ"מ בק"ש שע"י קבלת מלכותו ית"ש במס"נ בפ' שמע ישראל ובאין אל האחדות נזכר כח יצ"מ:

סמיכת פרשת המנורה אל המועדים כי כמו שז' נרות המנורה במקדש האירו לכל העולם. כן בזמן יתכן כי השבת הוא המנורה נ' שבתות בשנה כחשבון הפרחים וגביעים וכפתורים וז' הנרות ע"ה. וז' המועדות ב' ימים של פסח ושל סוכות ועצרת ור"ה ויו"כ הם ז' הנרות. אשר הארת השבת מתפשט בז' המועדות. וכמו כן בנפש ז' חללים שבראש מאירין לכל הנפש. וכמו כן ז' הצדיקים המאירים לכל הנפשות:



תר"ס

בענין הספירה. ובמד' אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. דכתי' אמרות ה' אמרות טהורות. רמז לעשרה מאמרות. שהגם שכל הטבע והגשמיות בכח המאמרות אבל הם טהורות כסף צרוף ונתלבשו תוך הטבע בעליל לארץ מזוקק שבעתים. והאדם הוא שצריך לברר ולהוציח אוכל מתוך פסולת. ובנ"י ביצ"מ ביררו אלה הבירורים ונגמר בקבלת התורה שנעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. והנה כתי' מי יתן טהור מטמא לא אחד ובגמ' דם טמא ונעכר ונעשה חלב. וכמו כן אמרו ש"ז טמא ואדם הנוצר ממנו טהור. וב' אלו הבירורים נעשין כאחד כשהארה מן הנשמה יורדת מתברר הטפה ונוצר האדם כמ"ש במד' תזריע על פסוק ארחי ורבעי זרית. ואז ג"כ דם האם נעכר ונעשה חלב. נמצא עיקר הבירור ע"י האדם בכח הנשמה שהיא טהורה ומטהרת לגוף האדם. כדכתי' וייצר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. פי' שבכח הנשמת חיים יוכל לברר גם הגוף. וכאשר נעשה הבירור מטפה ונוצר האדם מתברר הדם ונעכר ונעשה חלב כמ"ש שם במד' תזריע. וחלב הוא נקודה שנתבררה מתוך הפסולת. ולכן אסור לבשל בשר בחלב שהנקודה שנתבררה לא יחזירנו לתוך התערובות כי בשר הוא מעורב וסימנך בערב תאכלו בשר. וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל. וכשנתבררו בנ"י כתי' בדמיך חיי ונתהפך להם הדם להיות נעכר ונעשה חלב. וזה הרמז למאכלי חלב בחג השבועות שאז נגמר הבירור. ועיקר הבירור בימים אלו מפסח עד עצרת כמ"ש במד' שבועות חקות קציר ישמור לנו מטללים ורוחות רעות. זה הבירור מן תערובת הפסולת שנעשה אחר החטא. כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח כו' וזהו נק' תמימות כשמבורר מפסולת ומום. ולכן כתי' התהלך לפני והי' תמים ע"י הסרת הערלה שהיא תערובות ומום בגוף. וכן לכל אדם כ' תמים תהי' עם ה' זהו מה שצריך לברר תמיד הפסולת ותערובות מחשבות הבלי עולם. וכפי התמימות בנפשות בנ"י כך נעשה בשורש. וז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. כמו שרמזנו לעיל. שע"י בירור הטפה. הדם של האם נעכר ונעשה חלב:

בענין סמיכות נרות המנורה למועדים. לומר כשם שבית המקדש מוציא אור לכל העולם כן משבתות ויו"ט יוצא אור לכל הימים. והנה רומז לנשמה יתירה שזה מצות נר שבת ויו"ט. וכמו כן במקדש קיבלו בנ"י נשמה יתירה ולכן בשניהם נאמר עדות כמ"ש בגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. שע"י בנ"י ירדה הקדושה בבהמ"ק. וכן שבת עדות שהקדושה יורדת בשבת בעבור בנ"י כמ"ש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם דייקא וגם אין שום אומה יכולה להרגיש ולהתדבק באור המקדש ובאור השבת רק בנ"י. ואיתא כי האשה מדלקת נר שבת שהיא כבתה נרו של עולם. פי' שקודם החטא הי' הנשמה בקביעות באדם. ואחר החטא נסתלקה רק בזמני קודש ומקום המקודש מתגלית. וצריכין להדליק הנר להמשיך אור הנשמה. דכתי' נר ה' נשמת אדם וכתי' נר מצוה ובמד' אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך. כי כל מצוה מדבק אותו האבר בשורש הנשמה ויש בו קצת הארה מהנשמה יתירה. וע"ז כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי עיקר חיות מהנשמה הנ"ל. אבל שבת הוא בכלל תיקון כל האדם ויורד כל הנשמה לכל הרמ"ח אברים. וזה עצמו הרמז במ"ש ז"ל וכי לאורה צריך רק ע"י שהתחתונים כיבו זה הנר צריכין הם להדליק הנרות ולעורר אור הנשמה. והכהנים שלוחי דידן וכמ"ש אהרן שושבינא דמטרוניתא:



תרס"א-;תרס"ב

במד' א' ה' אמרות טהורות כו'. ב' פרשיות הכתיב לנו והם טהורות פ' המת ופ' פרה כו'. דפי' אמרות טהורות שאין ד"ת מקבלין טומאה. וגם פי' טהורות שמטהרין לאדם העוסק בהם והם ב' בחי' בתורה שנק' אש כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אין מקבל טומאה כו' ונק' מים כמ"ש חז"ל מה מים מטהרים לאדם כן דברי תורה מעלין האדם מטומאה לטהרה. ובחי' אש הי' הכוונה במתן תורה וע"ז כתי' אמרתי אלקים אתם. ולא הי' שולט בהם מיתה שורש הטומאות. ומרע"ה הי' במדרגה זו כמ"ש בלבת אש. ובבנ"י כתי' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. ואח"כ אכן כאדם תמותון הוצרכו לבחי' מים שמטהרים. ובחי' זו נמסרה לאהרן שטהרתן של ישראל ביד הכהנים:

בפסוק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו כו'. וזה דבר פלא כי הקדוש שבישראל לא יאכל בתרומה ועבד כהן ואפי' בהמת כהן אוכלין בתרומה. משום שעבד בטל לגמרי אצל האדון אוכל בלחמו. וכן הרמז בכל איש ישראל כי באמת הנשמה באה מלמעלה וניזונית מלחם השמים. ואם כל הגוף בטל אל הנשמה יוכל גם הגוף להיות אוכל בלחם הנשמה. וכן הי' באמת בדור המדבר שניזונו מלחם שמים לחם הנשמה לחם שמה"ש אוכלין אותו. וכן הוא בכלל ישראל שהם קנינו של הקב"ה כדכתי' עם זו קנית. מן הדין להיות ניזונים מלחם שמים. ואפי' בהמת כהן אוכלת ונאמר ואתן צאני צאן מרעיתי. וכהן ובת כהן רומז אל הנשמה כדאיתא בזוה"ק. וזה הרמז ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא מדת הרשעים שגם הנשמה מתבטלת בהם אל הגוף. לא תאכל כו'. ומדת הצדיקים להיפוך שהגוף מתבטל אל הנשמה כהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' ע"י שמשתוקק הצדיק שגם הגוף יהי' בטל אל הנשמה ע"י זו התשוקה אוכל בלחמה:

בפסוק ולא תחללו את שם קדשי. כי הקב"ה חתם שמו ית' באיש ישראל וצריכין לשמור זו הנקודה שלא לעשות זה הכח חולין. ובאותן עבירות שחייבין למס"נ עליהם. בהם תלוי זה השם. וכמו דאיתא דרשע גמור שוכח את שמו שכל השם סר ממנו. ולכן נסמך בכתוב בנקבו שם יומת וסמיך לי' ואיש כי יכה כו' נפש אדם כו' שבנפש ישראל שורה השם. וכמו שצוה הש"י שלא לחלל השבת לפי שבו חתם את שמו. וכמו כן באיש ישראל. וזה סמיכות שבת ומועדות אל ולא תחללו. וכתי' אות היא ביני וביניכם. אות ממש משמו ית' בשבת ובנפש אות ברית קודש. ואומרים בקידוש ורצה בנו כו' זכרון למעשה בראשית. הענין הוא כי עיקר המכוון במעשה בראשית בשביל בנ"י שנק' ראשית. פי' מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא וא' חז"ל בראשית נמי מאמר הוא. והוא המאמר שכל הבריאה נעשה בהתפשטות זה המאמר והוא בחי' הראשית עיקר רצונו ית"ש. ובזה יש חלק לבנ"י ונק' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. וז"ש כבר רצה האלקים את מעשיך. ולפי שמעשה איש ישראל חשוב לפניו ית"ש צריך איש ישראל לשמור המעשים והכח פנימי שחתם בו הש"י. וזה העדות על ישראל. בהנחילו לנו יום מנוחתו. וכבר כ' במ"א בפ' בראשית מזה באורך. וכפי מה ששומרין זה הכח חל הקדושה על האדם. ובכח זה השם שניתן בישראל באומרו אנכי ה' אלקיך יכולין למסור נפש למעלה מן הטבע כמ"ש ונקדשתי כו' אני ה' מקדישכם כו':



תרס"ג

בפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו'. כתי' כל הנקרא בשמי כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שמו יתברך חל על כל הד' עולמות ובנ"י מעידין ע"ז כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' שמעידין ששמו ית' מחי' ומהוה כל העולמות ושהכל נאום ה'. והוא ושמו ית' אחד. וכפי בירור זה העדות מתייחד ומתקדש שמו ית'. והרי הכתוב אומר כי קדושת שמו ית' תלי' בנפשות בנ"י. כי בשמים למעלה הכל רואין קדושת שמו ית'. ובעוה"ז נסתר הכל ע"י הטבע ולכן נשתלחו נפשות בנ"י בעוה"ז להעיד עליו. ובמד' שור או כשב כו'. והאלקים יבקש את נרדף שור נרדף מארי כבש מנמר ובחר הקב"ה בנרדפין כמו בנ"י נרדפין ובחר הקב"ה בהם ע"ש. הגם כי כך הוא בטבע הארי להיות רודף השור. אבל הענין הוא כי עוה"ז הטבע מסתיר הפנימיות וכל הדבוק יותר בטבע יש לו כח חזק בהטבע. והשור ושה שהם נרדפין מפני שיש בהם יותר פנימיות לכן הטבע מתנגד עליהם. מכ"ש בנפשות בנ"י שהם בני עוה"ב. עוה"ז מתנגד להם ביותר. וכמו כן בפרט כל איש ישראל כעין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולכן אל יפול לב אדם עליו במה שהיצה"ר רודף אותו תמיד כי הוא אות על חלק הקדושה שיש בו. ולכן המצוה מסור עצמך וקדש שמי להילחם מלחמת ה' ולברך כבוד מלכותו בעולם:

בפרשת סידור לחם הפנים ביום השבת יערכנו. הוא בחי' סידור שבחו של מקום שאחז"ל לעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והנה באמת עיקר התפלה היא הי"ח ברכות שהם שבחו של מקום. וכל הי"ב בקשות שבתפלה הם י"ב שערים שנפתחים להשפיע כל צרכי בני אדם. ושבת היא הברכה כמ"ש טוב להודות לה' במזמור שיר של יום השבת שבו כתי' ויברך כו' יום השביעי. רק בימי המעשה השער סגור צריכין להתפלל ולבקש לפתיחות השערים. והי"ב לחם בשבת הם כלל כל הבקשות שכל השפעה נק' לחם. והתפלה בשבת בחי' תפלה למשה. ובימי המעשה תפלה לעני:

בענין שבת ומועדות שבת בחי' חיי עולם ומועדות חיי שעה כמו תורה ותפלה ולכן מועדות תלוים בשינוי הזמן. אביב קציר אסיף. ונותנים ברכות בכל אלו הזמנים כפי הזמן. אבל שבת שורש כל הברכות כמ"ש תחלה למקראי קידש והוא בחי' מרע"ה ששימש בחלוק לבן כמ"ש במ"א שהוא למעלה משינוי הגוונים. ומזה בא אח"כ חלוקי הגוונים למיניהם. וכל מועד רגל ושם בפ"ע לא ראי זה כראי זה. ושבת למעלה מאלה השינוים בחי' חיי עולם דכל ברכאין בי' תליין כמ"ש בזוה"ק ומועדות בחי' האבות שהם שלשה:



תרס"ד

במד' יום ליום יביע אומר כו' א"א ואין דברים כו' כל המדרש. למעלה בשורש כולם באחדות ממש כמ"ש ויהי ערב ויה"ב יום אחד. כי אור וחשך שכל א' ממונה על ענין אחר זה מהופך מן זה מ"מ שם הם אחדות א' כמ"ש עושה שלום במרומיו שר של מים ושר של אש נעשין כולם אחד לעשות רצון המלך. ז"ש אין אומר ואין דברים כי מבטל כל א' הנהגה שלו אל רצון המלך. וזה שכולם פונים לעשות רצונו ית"ש הם אחדות א' רק כשמתפרשין לעשות כל א' שליחותו למטה זה עושה בפ"ע וזה בפ"ע. ולכן שבת קודש נק' שלום שאז מתבטלין כולם אל השורש. וז"ש בשבת זכר למעשה בראשית כי ששת ימי בראשית נתאחדו בש"ק כמ"ש בו שבת כו' אשר ברא א' לעשות. לעשות כל יום ויום בחי' שלו. וזהו פי' מעשה בראשית שאז היו דבקים כולם בראשית ואחדות. ובימי החול מנהיג כל א' את שלו. וכן הוא בנשמות ישראל. הגם כי כל איש יש לו ענין מיוחד שנשתלח עליו בעוה"ז אבל למעלה כל הנשמות אחדות א' דבוק בשורש ובנ"י בכח התורה והמצות כשמתבטלין לגמרי רק לעשות רצון הבורא ית"ש נעשין אחדות א' בק"ש ה' אלקינו ה' אחד ואהבת כו' להיות כל הרצון רק לעשות רצון הבורא. והנה אהרן הכהן עמוד השלום והקרבנות מסורין בידו שהוא להקריב התחתונים להעלות אותם אל השורש. ונק' מלאך ה' שיש בו בחי' ביטול אל הבורא ית"ש. אעפ"כ בכל איש ישראל נמצא זה הכח. ולכן נכתב מצות קידוש השם במסירת נפש בין פרשת הכהנים ובין פרשת המועדות. לומר כמו שיש נפשות מיוחדים וזמנים מיוחדים אל השלימות מ"מ ללמד על הכלל כולו יצא שע"י מס"נ יכול כל איש ישראל לבוא אל השלימות ע"י מסירת נפש שהוא לבטל כל הרצון אל השי"ת שיהי' מוכן למות על דבר קדושת שמו ית' בא אל האחדות. מלך שהשלום שלו שכפי הביטול שנמצא בבריותיו אליו. כך זוכין אל השלימות. וזה בחי' ב' מאמרות שכ' במד' שתחתונים צריכין ב' מאמרות. מאמר א' בשורש. ומאמר ב' כשמתפרשין למטה כל א' בפ"ע:

בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י. דכתיב לאדם מערכי לב כו'. וכמו שהוא בפרט כפי הכנת הלב בא הכח מלמעלה. כמו כן בכלל בנ"י נק' אדם אתם קרוין אדם. ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש: