שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש ה

דרושי קבלת שבתעריכה

ענין הבו לה'עריכה

ונבאר ענין ג' פעמים הבו...הבו..הבו.

  • הנה תכוין בתחילה בהוי"ה זו הראשון של "הבו לה' בני אלים", ותכוין כי זו ההוי"ה היא מלאה בההין ועולה בגי' ב"ן, ונודע כי שם זה הוא בעשיה. ותכוין כי עולם זה הנקרא עשיה הוא שעתה אתה רוצה להעלותו ביצירה כנזכר. אח"כ תכוין כי הם ג' פעמים הבו וגם הם ג' הויות. ובהבו הראשון תכוין שהוא בגי' י"ג. והכונה היא שתכוין להוריד הארה מן י"ג תיקונים שבא"א דעשיה עצמה. וסוד ההארה זו היא סוד שלש הויות (שבהם י"ב אותיות ועם הכולל שלהם הם י"ג כמנין הבו). וכמו שבי"ג התיקונים הם סוד ג' הויות שבהם י"ב אותיות ועם הכולל שבהם הם י"ג -- כמו כן תכוין כי ההארה שתוריד משם יהיו ג"כ שלש הויות שבהם י"ב אותיות ועם הכולל הם י"ג כמנין הבו. והטעם הוא כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדריגתה עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה לשתוכל אח"כ להתגדל ולעלות למעלה (כנזכר בענין קדושת נקדישך בתפילת שחרית דימי החול), ולכן אנו מורידין הארה זו הכוללת שלש הויות (כמנין הבו).
ויהיה שלשתן בסוד מילוי ההין לפי שהם מן אריך אנפין דעשיה. ותורידם משם עד מקום הדעת של עשיה אשר הם‏[1] עומדות בחי' החסדים והגבורות. ונודע כי החסדים הם שם מ"ה והגבורות שם ב"ן. ולכן תוריד שלש הויות הנזכר במילוי ב"ן אל אלו הגבורות אשר בדעת דעשיה. כי כנגד החסדים אין אנו מורידין הויות דמ"ה לפי שאין בעולם דעשיה שם מ"ה דאלפין אלא שם ב"ן דההין אבל עם כל זה, בעלות הגבורה -- גם החסדים עולים ביחד עמהם. ואח"כ תמשיך הארת מ"ה אל החסדים כמו שיתבאר בע"ה. ונמצא כי בזו ההויה של "הבו לה' בני אלים" תכוין שהיא הויה דב"ן דההין ושהיא בדעת דעשיה, ותכוין להמשיך לו שלש הויות דההין כמנין הבו מי"ג תיקונין דא"א דעשיה עצמה. וזמ"ש הבו לה' כי מנין הבו צריך להמשיך אל זו ההויה שהיא דעת דעשיה, ותכוין כי ע"י הארות אלו עולה הדעת דעשיה באותו מקום אשר כנגד היסוד דיצירה.
  • אח"כ בהבו השני והוא "הבו לה' כבוד ועוז" -- תכוין להוריד מי"ג תיקוני אריך אנפין דיצירה שלש הויות דמ"ה-דמילוי-אלפין (שהוא ביצירה כנודע) ותמשיכם אל בינה דעשיה, ועי"כ תעלה בינה דעשיה אל ההוד דיצירה. ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד ועוז שהוא במילוי אלפין.
  • אח"כ בהבו השלישי והוא "הבו לה' כבוד שמו" -- תכוין להוריד מי"ג תיקוני א"א דבריאה ג' הויות דס"ג (אשר בבריאה כנודע) עד החכמה דעשיה, ועל ידי כן תעלה חכמה דעשיה אל נצח דיצירה. ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד שמו שהיא במילוי ס"ג.


והרי העלינו חב"ד דעשיה בנה"י דיצירה אבל הכתר דעשיה אין אנו זוכרים אותו. והטעם הוא כמו שהודעתיך כי כל בחינת כתר נעשית מעצמו. וזהו הטעם שאין הכתר נמנה בכלל הי' ספירות ואנו מזכירין הדעת במקומו. ואין להאריך כאן בזה. אבל עם היות שהכתר נעשה מעצמו -- עם כל זה צריך שתכוין באופן זה שנבאר. והוא:

  • כי כאשר תכוין בהבו הראשון -- להעלות הדעת דעשיה ביסוד דיצירה -- תכוין כי הנה הכתר הוא בקו אמצעי למעלה מן הדעת ואי אפשר אל הדעת לעלות אם לא שבתחילה יעלה הכתר ולכן מוכרח הוא שבתחילת הכל עלה הכתר ליסוד דיצירה, ואח"כ כשאנו מעלים הדעת ביסוד דיצירה -- אז הכתר מתעלה יותר ועולה בהוד דיצירה כדי לתת מקום אל הדעת שיעלה ביסוד.
  • ואח"כ בהבו הב' -- אשר הכונה היא להעלות הבינה בהוד דיצירה -- תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הנצח דיצירה,
  • ואח"כ בהבו הג' -- אשר עולה החכמה בנצח דיצירה -- תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הת"ת דיצירה, ואז שם הוא מקומו האמיתי שהוא בקו אמצעי ע"ג הדעת. וגם טעם אחר והוא כי נודע כי כל בחינת כתר של עולם התחתון או פרצוף התחתון נעשה מן הת"ת שלמעלה ממנו (כנודע כי כתר דנוקבא דז"א נעשה מת"ת דז"א, וכתר דז"א נעשה מת"ת דאימא). וכן כאן -- כתר דעשיה נעשה מת"ת דיצירה.


והרי נתבאר עלית ד' ראשונות דעשיה אל ארבע תחתונות דיצירה. ועדיין צריך שאודיעך סדר המשכת אלו ג' הויות שנרמזו במילת הבו כנ"ל.

  • הנה בהבו הראשון -- כאשר אתה מוריד ג' הויות דב"ן מן א"א דעשיה אל הדעת דעשיה -- תכוין להורידם דרך קו ישר מן הכתר-דעשיה אל הדעת-דעשיה שהוא קו אמצעי
  • וכשתוריד ג' הויות דמ"ה דאלפין בהבו השני -- מן א"א דיצירה אל בינה דעשיה -- תכוין כי אלו ההארות הם מתפשטים מן א"א דיצירה אל הבינה דיצירה שהוא בקו שמאלי, ויורדת ההארה דרך קו השמאלי אל ההוד דיצירה, ומשם נמשכת דרך קו שמאלי דעשיה עד בינה דעשיה ומאיר בה, ואז עולה בינה דעשיה להוד דיצירה.
וטעם הדבר הוא כי א"א הוא בקו אמצעי דיצירה וצריך להטות הארתו דרך קו השמאלי כדי שתמשך בבינה דעשיה. גם טעם ב' והוא כי הבינה דעשיה קו שמאל, וצריכה לקבל הארה מבחינת השמאל דיצירה ולכן צריך שהשפעתה תבא דרך השמאלי. וב' טעמים אלו קרובים זה לזה.
  • ואח"כ כשתוריד בהבו השלישי ג' הויות מא"א דבריאה אל חכמה דעשיה -- תמשיכם דרך קו ימיני, והוא שתמשיכם מן אריך אנפין-דבריאה אל חכמה-דבריאה, ומשם אל נצח-דבריאה, ומשם לחכמה ולנצח דיצירה, ומשם לחכמה דעשיה. ואז תעלה חכמה דעשיה לנצח דיצירה.

ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי יש חילוק אחר בזה, והוא כי הג' הויות שתמשיכם מאריך אנפין דעשיה אל דעת דעשיה -- כיון שהכל הוא עשיה -- אתי שפיר; אבל כשתמשיך מא"א דיצירה -- אין צורך להמשיכם עד בינה דעשיה שהוא עולם אחר, ודי במה שתמשיכם אל הוד דיצירה בלבד, ואח"כ תעלה בינה דעשיה עד שם. וכן כשתמשיך ג' הויות מא"א דבריאה -- די להמשיכם עד הנצח דיצירה, ואז חכמה דעשיה תעלה שם.     אבל היותר נלע"ד הוא דרך הראשון.


גם תכוין כי ראשי תיבות "ה'בו ל'יהו"ה כ'בוד ועוז" הוא ראשי תיבות כל"ה וכן ראשי תיבות "ה'בו ל'יהו"ה כ'בוד שמו" הוא כל"ה.    והענין הוא כי שני 'הבו' אלו הם שם מ"ה ושם ס"ג כנזכר, אבל העשיה עצמה היא שם ב"ן שהיא הנקבה הנתקנת ונעשית כלה על ידי שם מ"ה שהוא ז"א בעלה החתן המקשט והמכונן את כלתו ועושה אותה כלה. וכן הב"ו השלישי הוא באימא שהיא הבריאה שם ס"ג המקשטת ומתקנת את בתה בסוד "ויבן ה' אלקים את הצלע כו'" ועושה אותה תיקון הכלה. ומה שתכוין בזה הכלה הוא שתכוין בעשיה שהיא הויה דההין בגי' ב"ן העולה לגבי נה"י דיצירה שהם ג' ספירות תחתונות דיצירה וחיבור ב"ן עם ג' הם בגי' כל"ה. כי כאשר הויה דב"ן עולה בנה"י נעשית כל"ה.

אח"כ תאמר "השתחוו לה' בהדרת קודש", והענין הוא כי נודע שהדעת כלול מהחסדים וגבורות, והחסדים הם הויה דמ"ה והגבורות הם הוי"ה דב"ן, אבל הבינה היא הויה דס"ג, והחכמה היא הויה דע"ב. והנה עד עתה -- אעפ"י שעלו ד' ראשונות דעשיה כסדרן האמיתי (שהוא חכמה בנצח, ובינה בהוד, וחסד וגבורה ביסוד) -- עם כל זה ההארות שהמשכנו להם היו שלא כסדר; לפי שג' הויות שהאירו בנצח היו משם ס"ג והיה ראוי שיהיה מהויה דע"ב, ובהוד ירדו ג' הויות דמ"ה והיה ראוי שיהיו מס"ג, וביסוד ירדו ג' הויות דב"ן והיה ראוי שיהיו ממ"ה. אמנם הדבר היה מוכרח להעשות כן כפי הסדר הנזכר. אבל עתה באמרו השתחוו לה' בהדרת קדש נתקן גם הדבר הזה.

והוא כי צריך שתכוין כי זו ההוי"ה הרביעית של השתחוו ליהו"ה היא הויה-דע"ב-דיודין-שבאצילות כנודע, ואנו ממשיכין אותה בנצח היצירה אשר שם חכמה דעשיה, ואז ההויה דס"ג אשר שם יורדת בהוד דיצירה אשר שם בינה דעשיה וההויה דמ"ה שהיתה שם -- הנה היא יורדת עתה ביסוד דיצירה ומאירה בחסדים אשר שם, וההויה דב"ן שהיתה שם גם עתה נשארת שם אלא שמאיר בגבורה אשר שם ביסוד דיצירה. והרי נתקן הכל על תיקונו.

ולפי שזה הפסוק של השתחוו כו' הוא באצילות כנזכר לכן יש לו מעלה על שאר העולמות. והוא, כי בשאר ג' עולמות היינו אומרים בלשון הבו, ר"ל הזדמנו ג' עולמות להמשיך ולהוריד הארותיהם למטה; אבל עתה שאנחנו באצילות -- אנו אומרים אל ג' העולמות השתחוו לה', שהוא עולם האצילות, והשתחויתם אליו מרחוק כעבד לפני רבו, וע"י ההשתחויה זו תמשך להם הארה משם.    גם לזו הסיבה נאמר 'בהדרת קודש', כי שם באצילות הוא ההדר האמיתי והקדש האמיתי. ועוד במה שנודע כי הויה זו היא הויה דע"ב דיודין הנקרא קדש בסוד ד' יודין שבה, כי כל אחד כלולה מעשר הם ק"ש, והד' יודין עצמן הרי קדש. והנה ע"י זו ההשתחויה גורמין שתמשך משם הארה אחד בלבד בסוד הבל היוצא משם ויורד עד חכמה דעשיה העומדת בנצח דיצירה כנזכר. ולכן ראשי תיבות ה'שתחוו ל'יהו"ה ב'הדרת קדש הוא הבל. והענין הוא כי מן פי היסוד דאצילות יוצא ההבל הזה הנמשך עד חכמה דעשיה כנזכר. ונלע"ד ששמעתי כי הבל הזה יוצא מפי היסוד דנוקבא דאצילות ולא מפי יסוד ז"א עצמו.


גם כונה אחרת שמעתי מפי מורי ז"ל בג' פעמים הבו הנזכר והוא שתכוין כי הבו בגי' אחד וג' פעמים הבו הם בגי' ט"ל כמנין יו"ד ה"א וא"ו שמשם מקבלת אותה ה' אחרונה. ותכוין כי הם בגי' באי כלה הם סוד באי כלה כמ"ש ועיי"ש. ותכוין שהם סוד נה"י דיצירה שמשם יבא תוספת קדושה אל העשיה ותכוין בזה הפסוק כי בו רמוזים קין והבל בני אדה"ר אשר רוב נשמות בני אדם באים מהם, ולכן כל מי שמכיר בעצמו מאיזו שורש נשמה מהם הוא, אם מקין או מהבל, יכוין לכלול עצמו בהם. וזהו ראשי תיבות ה'בו ל'יהו"ה ב'ני ראשי תיבות הבל, ובני אלים הוא קין בסוד "ויראו בני האלקים את בנות האדם" (דכלהו תולדות דקין כנודע). גם ה'שתחוו ל'יהו"ה ב'הדרת קודש ראשי תיבות הבל.

ותכוין כי אחר ג' פעמים הבו -- שהם עליית ג' ראשונות דעשיה אל היצירה כנזכר -- אז נעשו הנשמות 'הדרת קדש'. ולכן נרמז הבל בראשי תיבות השתחוו לה' בהדרת קדש כנזכר. ואחר אשר עלה היכל ק"ק הכלול מג' ראשונות דעשיה אל היצירה -- אז נאמר "ובהיכלו כולו אומר כבוד", ר"ל כי זה ההיכל הז' העליון שבעשיה עלה אל היצירה הנקרא כבוד. עד כאן הכונה הזאת.


ונחזור אל ענין הראשון.    כי הנה עתה אנו צריכין להעלות ז' תחתונות דעשיה למעלה ממקומם. כיצד? חג"ת-דעשיה עולות אל חב"ד-דעשיה, ונה"י-דעשיה במקום חג"ת, ומלכות במקום נה"י. ונמצא עתה נשאר מקום מלכות של העשיה היא לבדה מקום אויר ופנוי וריקן. וכונת עלייתם הוא על ידי ז' קולות שבזה המזמור. והענין הוא כי ההבל העליון היוצא מפי יסוד דז"א דאצילות (הלא הוא הויה דמ"ה דאלפין) -- הנה הוא מתחלק לז' הבלים, וכמו שכתבנו בהרבה מקומות כי ההבלים הם כנגד ז' תחתונות. אמנם יש ז' הבלים יותר עליונים היוצאים מן הפה עצמו העליון דז"א דאצילות ומקיפין בסוד אור מקיף אל הז' תחתונות שבו, ועוד ז' הבלים יותר תחתונים יוצאין מן האור הפנימי עצמו דז"א אשר בתוך ז' תחתונות שבו ונמשכין ויוצאין דרך פי היסוד דז"א דאצילות. ואלו הז' הבלים הם יורדים ונמשכים בעולמות התחתונים אשר תחת עולם האצילות.

והנה תכוין כי זה ההבל הנרמז בראשי תיבות ה'שתחוו ל'ה' ב'הדרת קדש כנזכר -- שהוא ההבל היוצא מפי היסוד -- תכוין עתה להמשיכו ולחלקו לז' בחינות הבלים. וכבר ביארנו במקום אחר כי אותיות המילוי דהויה דס"ג הם בגי' הבל, כי כמו שהבל האדם גנוז בתוכו ואח"כ יוצא לחוץ -- כן מילוי ההויה הוא גנוז תוך אותיות הפשוטות של הויה ואח"כ יוצא ומתגלה. ואם כן, נמצא כי כל מילוי הויה והויה נקרא 'הבל', וגם זה המילוי של מ"ה דאלפין (היוצא בסוד הבל מתוך פי היסוד דז"א דאצילות כנזכר) נקרא ג"כ הבל, והם סוד וא"ו אותיות מילויו שהם אותיות ודאאוא ועם הכולל -- הרי הם ז' הבלים, וכמ"ש בע"ה. וצריך שתמשיך ז' הבלים אלו אל ז' תחתונות דעשיה ועל ידי כן יוכלו לעלות למעלה ממדרגתם כנ"ל.

גם צריך שתדע כי אלו הז' ההבלים הם בחינות החסדים המתפשטים תוך ז' תחתונות דז"א. והנה ה' החסדים הם המתפשטים תחילה מחסד עד הוד דז"א, ואח"כ כללות כל אלו הה' נכלל ומתקבץ ביסוד, ואח"כ כללות כולם פעם שנית נכלל ומתקבץ במלכות שבו -- הרי הם ז' בחי' חסדים. והם סוד ז' ההבלים היוצאים מפי היסוד ששם הוא מקום עטרת יסוד שהוא בחינת המלכות שבו ששם הוא בחינת החסד השביעי בסוד כללות הנזכר. ומשם יוצאים ז' חסדים (שהם ז' הבלים) אלו לחוץ, והם הם עצמם בחינת ששה אותיות מילוי הויה דמ"ה דאלפין שהם ודאאוא וכללותם במ' שבו שהם שבעה בחינות, ואלו הם ההארות שיורדים מן האצילות למטה כנ"ל. אבל נודע כי אין שום דבר עולה למעלה ממדרגתו אם לא ע"י כח שם בן מ"ב אשר למעלה ממנו (כי הוא סוד ג' פעמים י"ד בסוד הידים האוחזים בדבר ומעלים אותו למעלה). ונמצא כי צריך עתה ב' בחינות והם בחינה א' הארת אלו הז' הבלים דאצילות בז' תחתונות דעשיה כדי שיוכלו להעלות למעלה ממדרגתם, ואז נמשכת הבחינה השנית והוא ענין שם בן מ"ב שביצירה אשר למעלה מן העשיה וע"י עולות ז' תחתונות דעשיה למעלה ממקום מדריגתם כנ"ל. וזכור היטב ענין ב' בחינות אלו שיש בכל מקום שאיזה דבר עולה למעלה ואל תשכחהו.

ונודע כי שם בן מ"ב דיצירה הוא אבגית"ץ כו' היוצא מראשי תיבות אנא בכח כו'. גם נודע שמתחלק לז' שמות והם מתחלקים מחסד עד מלכות. גם נודע כי יש בחינת נשמה אל שם בן מ"ב הזה שביצירה והוא סוד שבעה הויות -- הא' מנוקדת כולה בסגול, והב' כולה בשבא, והשלישי כולה בחולם, כמ"ש.

ועתה נבאר כל אלו הכונות על הסדר.

  • קול ה' על המים -- תכוין כי זה הוא ההבל הראשון הנמשך מן החסד הנקרא 'מים', והבל זה הוא אות הראשונה ממילוי אלפין שהוא אות ו' שבאותיות ודאאו"א כנ"ל. גם תכוין כי השם הזה ביצירה הוא אבגית"ץ.
גם תכוין בפנימיותו שהיא זו ההויה הנרמזת באומרו קול ה' על המים ולכן תכוין שהוא ההויה מנוקדת כולה בסגול.
גם תכוין כי ההבל הזה הוא בחינת חסד המתפשט בספירת החסד דז"א, ותכוין כי בכח ההארות האלו עולה ספירת החסד דעשיה בחכמה דעשיה.
  • קול ה' בכח -- כח הוא הגבורה דעשיה העולה עתה בבינה דעשיה. ותכוין בהבל הב', והוא החסד המתפשט בגבורה שבז"א והיא אות ד' שהוא אות שניה דמילוי שם מ"ה שהוא ודאאו"א. ותכוין לשם קר"ע שט"ן. ותכוין בהויה זו הנזכר כאן שהיא מנוקדת כולה בשבא.
  • קול ה' בהדר -- הדר היא הת"ת-דעשיה העולה עתה בדעת דעשיה. ותכוין להאיר מחסד המתפשט בת"ת דז"א דאצילות והוא הבל הג', והיא אות א' אות שלישי דמילוי ודאאו"א. ותכוין לשם נגדיכ"ש. והויה זו כולה מנוקדת בחולם.
  • קול ה' שובר ארזים -- הוא הנצח-דעשיה העולה בחסד-דעשיה עתה. ותכוין להאיר בו הבל הרביעי והוא מן החסד המתפשט מן הנצח דז"א דאצילות, והיא אות א' אות רביעית דמלוי ודאאו"א. ותכוין לשם בטרצת"ג. והויה זו כולה מנוקדת בחירק.
  • קול ה' חוצב להבות אש -- הוא ההוד דעשיה העולה בגבורה דעשיה. ותכוין להמשיך הארה מן הבל החמישית והוא מן החסד המתפשט בהוד דז"א דאצילות, והוא אות ו' אות חמישית ממילוי ודאאו"א. ותכוין לשם חק"ב טנ"ע. והויה זו כולה מנוקדת בקיבוץ.
  • קול ה' יחיל מדבר -- הוא היסוד דעשיה העולה בת"ת דעשיה. ותכוין להמשיך הארה מן הבל הו' והוא מן החסד המתפשט מיסוד דז"א דאצילות, והיא אות א', אות ששית ממילוי ודאאו"א. ותכוין לשם יג"ל פז"ק. והויה זו כולה מנוקדת בשורק ואו.
  • קול ה' יחולל אילות -- הוא המלכות-דעשיה העולה בנה"י דעשיה. ותכוין לכללות קיבוץ ה' חסדים אשר בעטרת היסוד דז"א דאצילות והוא הבל השביעי והוא כללות כל ו' אותיות דמילוי ודאאו"א, והוא שם שקוצי"ת. והויה זו מנוקדת בניקוד צְבָאוֹת כזה [יְדָוֹד].
ועיין למעלה בכונת ליל יום הששי כי שם נתבארו כל אלו הכוונות, ושם ביארנו כי צריך באלו השמות של מ"ב לחלקם כל אות ואות מהם לכמה חלקים כנזכר שם, וגם עתה צריך לכוין כך באותה הכוונה ,ועיי"ש. וכשתגיע לשם שקוצי"ת שהוא הז' תכוין לכלול בו כל ששה השמות הראשונות כי שם זה שליט בשבת לכן כולם נכללים בו. ושמעתי ממורי ז"ל פעם אחרת כי שם שקוצי"ת הוא בהיכל ק"ק דיצירה ולכן כל ו' שמות האחרי' נכללין בו:

עוד יש כוונות אחרות פרטיות ואלו הן:

  • בראשי תיבות ק'ול י'הו"ה ע'ל ה'מים בגי' קפ"ה שהוא שם 'אל' במילואו -- אלף למ"ד. ונודע כי שם 'אל' בחסד, וגם קול זה הוא בחסד כנזכר. גם נרמז בשם אל פעם אחרת בביאור והוא אל הכבוד הרעים. הרי נרמזו ב' פעמים 'אל' בזה הפסוק, וגם הרעים בגי' שכ"ה שהם סוד שכ"ה דינין הנודעים אצלינו.
  • גם ראשי תיבות ה'רעים י'הו"ה ע'ל מ'ים ר'בים הוא הרעים פעם שנית בר"ת. והטעם הוא כי השכ"ה דינין הם כפולים כנודע, ולכן תכוין כי על ידי ב' שמות אל אל הנזכר מתמתקין אלו הב' פעמים שכ"ה דינין הנזכר -- 'אל' הנזכר המפורש בכתוב -- "אל הרעים", 'אל' הנרמז בראשי תיבות כנזכר. וסוד ב' שכ"ה אלו הם -- או בבינה והמלכות אימא וברתא, או בלאה ורחל.
  • ק'ול י'הו"ה ב'כח -- ראשי תיבות הוא יב"ק, והוא חיבור הויה ואלהים.
גם קול יהו"ה בהדר הוא ראשי תיבות יב"ק, והוא חיבור הויה ואלהים.
  • גם ק'ול י'הו"ה י'חיל מ'דבר הוא ראשי תיבות קין בגימטריה.
  • גם ראשי תיבות י'חיל י'הו"ה מ'דבר ק'דש הוא ראשי תיבות קין בגי'.
גם סופי תיבות יהו"'ה למבו'ל יש'ב הוא הבל. והכונה היא לרמוז אל מה שאמרנו לעיל כי כל הנצוצות של הנשמות של שרשי קין והבל בני אדה"ר (אשר משם רוב נשמות בנ"א) הנה הם עתה בסוד קדושת השבת עולין אל הקדושה מהקליפה (אשר ירדו שם על ידי חטא קין והבל כנודע). ואמנם ענין עלית נצוצות אלו הוא על ידי שם קדוש אשר נרמז בראשי תיבות י'הו"ה ל'מבול י'שב והוא ילי, והוא שם אחד מע"ב שמות ויסע ויבא ויט כנודע, ועל ידי שם זה עולים ניצוצות נשמות קין והבל הטבועים תוך הקליפה בימי החול. כי בתחילה העלינו את העולמות ועתה על ידי שם זה אנו מעלים גם את הפנימיות שלהם (שהוא בחינת הנשמות כנודע כנ"ל). ואמנם מי שיודע בעצמו כי שורש נשמתו הוא מבחינת קין -- יכוין בראשי תיבות יחיל ה' מדבר קדש, וגם בראשי תיבות קול ה' יחיל מדבר (שהוא בגי' קין), ויכוין להעלות כל הנצוצות נשמת קין עמו, אותם שהם עתה למטה בקליפה.
  • גם תכוין להעלות נפשך מן העשיה אל היצירה. ופ"א שמעתי ממורי ז"ל באופן זה. דע כי בימי החול אין אנו מעלים על ידי תפלותנו רק בחינת הנשמות (שהם פנימיות העולמות בלבד) אבל חיצוניות העולמות נשאר במקומם. אבל עתה בשבת בקבלת שבת בשדה אנו מעלים את חיצוניות העולמות אבל פנימיות העולמות -- עם היות שמכ"ש הוא שהוא עולה -- אבל אינו נעשה על ידינו רק מעצמו ומאליו, אבל עם כל זה צריך לכוין בשם זה של יל"י הנרמז בראשי תיבות יהו"ה למבול ישב ולא להעלות את הנשמות כי הרי מעצמם ומאליהם הם עולות כנזכר אבל הכוונה היא שיקבלו אור הגדול הנמשך להם על ידי הכללות שנכללו ועלו למעלה ואחר שהם נכללו מעצמם -- אז אנו ממשיכין להם האור ההוא אשר מאותו המקום אשר עלו שם ואנו ממשיכים להם הארה זו על ידי כוונת שם יל"י הזה.
  • גם תכוין להעלות ניצוצי הנשמות הטבועים בעמקי הקליפה כי אלו אינם יכולים לעלות מעצמם כמו הנשמות האחרות הנזכר, וצריכין אנו להעלותם על ידנו. וזה בכח שם יל"י הנזכר. ואמנם כוונת שם יל"י הנזכר דע כי שם זה הוא השם השני של שם בן ע"ב של 'ויסע ויבא ויט'. והנה שם בן ע"ב הוא מתחלק לו' חלקים כנגד ו' ככבי לכת אשר למעלה מן הלבנה, וכל חלק מהם יש בו י"ב שמות כנגד י"ב מזלות. והנה מזל השני הוא שור והוא כנגד שם יל"י שהוא שם השני משם בן ע"ב כנזכר. ולכן בכח זה השם עשו בו את העגל (כמבואר אצלינו בפסוק "ידע שור קונהו כו' י'שראל ל'א י'דע", כי שם זה נרמז שם יל"י בראשי תיבות, כי בשם זה כתיב "ויצא העגל הזה" ובכחו נעשו בסוד השם שהיה כתוב בטס של זהב כמשז"ל). גם שם זה הוא בגי' ן' כנגד חמשים שערי בינה שהיא בחינת גבורה, ולכן כח שם הוא להעלות את נצוצי הנשמות הטבועים בשרשי הקליפה, ואין בהם כח להעלות משם אל הקד' ע"י שם בן מ"ב הנזכר לעיל במנין ז' קולות שבזה המזמור, ועתה אנו מעלים על ידינו שם זה.
[ ודע כי שם זה של יל"י שבפסוק זה הוא בעשיה אבל שם בן מ"ב הוא ביצירה. וזכור זה ]


אח"כ תאמר באי כלה באי כלה באי כלה. אבל הכונה שתכוין עתה הוא כי הנה במזמור הבו לה' בני אלים כו' עלו כל הי' ספירות דעשיה למעלה ממקומם, ועתה תכוין להעלות הי' ספירות דיצירה גם כן למעלה ממקומם. אבל הדבר נעשה להיפך -- כי בעשיה עלו בתחילה ג' הראשונות ואח"כ עלו ז' תחתונות, ועתה ביצירה הוא להפך; כי תחילה ז' תחתונות דיצירה ואח"כ עולים ג' ראשונות.

והטעם הוא לפי שבעולם העשיה נאחזות הקליפות מאד בהם, ולכן אם הז' התחתונות היו עולות בתחילה היו הקליפה דעשיה נאחזות בהם עולות עמהם ונשארות דבוקות שם ח"ו ביום השבת, ולכן עולות ג' ראשונות וניתוסף בהם אור עצום וגדול ואז כאשר באות ז' תחתונות לעלות ולהתקרב עם הג' ראשונות -- הם מקבלות משם אור הגדול ההוא ועי"כ אין כח בקליפה לקבל האור הגדול ההוא ונפרדות משם. אבל ביצירה -- שאין שם פחד הזה -- אנו מעלים אותן כסדרן האמיתי שהוא שיעלו תחילה ז' תחתונות ואח"כ יעלו הג' ראשונות; כי סדר העליה והכללות הוא מתחילה ממטה למעלה כנודע.

ונמצא כי תחילה תכוין בכוונת הלב להעלות ז' תחתונות דיצירה למעלה ממקומם על דרך מה שבארנו בז' תחתונות דעשיה (וזה יהיה על ידי כוונת ז' שמות היוצאין מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהוא סוד שם בן מ"ב דבריאה), ואח"כ בבאי כלה -- אז תכוין להעלות ג' ראשונות דיצירה במקום המלכות של הבריאה העומדת באחורי נה"י של הבריאה על דרך מ"ש בעליות ג' ראשונות דעשיה ועיי"ש. ועתה נבאר פרטן של דברים.

בתחילה תכוין כי ג' פעמים באי כלה הם בגי' ט"ל, כמספר ג' אותיות יה"ו מילוי אלפין, ואז תכוין לכלול עמו שם אהי"ה העולה למספר יה"ו, ואעפ"י שמילוי אהי"ה אינו כמספר מילוי יה"ו -- עם כל זה כפשטן עולים שוים -- אהיה כ"א כמו יה"ו כ"א. וזהו סוד "אהיה כטל לישראל" -- כי שם אהי"ה הוא בגי' יה"ו אשר במלויו הוא בגי' ט"ל. והנה עי"כ אתה כולל שם אהי"ה עם יה"ו שהוא סוד שם מ"ב שבבריאה. גם ממנו יוצא שם בן מ"ב אחר גם כן שבבריאה והוא ב' שמות 'אהיה אשר אהיה' שגם הם בגי' אהי"ה יה"ו. ותכוין להעלות ג"כ רוחך מן היצירה אל הבריאה.


ועתה אבאר לך איך יוצאין הז' שמות משני שמות אלו. וכבר נתבאר ענינם בפר' יתרו בדף צ"ב בר"מ (ח"ב צב, א) וזו סדרן:

  • הנה א' דאהי"ה (הוא בחסד), ויורדת עד ה' תתאה דאהי"ה (שהיא במלכות); ואז עולה ו' של יה"ו (שהוא היסוד) בה' זו של אהי"ה אחרונה; ואז יוצאין משם ב' שמות יהו"ה וא"ל.
  • אח"כ יורדת ה' ראשונה דאהיה (שהיא הגבורה) בה' תתאה דאהיה (שהיא המלכות); ואז עולה ה' דיה"ו (שהיא ההוד) בה' זו תתאה דאהי"ה; ואז יוצאים ב' שמות יהו"ה בנקוד אלהים. ואלהים.
  • אח"כ יורדת יוד של אהי"ה (שהוא הת"ת) בה' תתאה דאהי"ה (שהיא המלכות); ואז עולה יוד דיה"ו (שהוא הנצח) בה' אחרונה דאהי"ה; ואז יוצאים משם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ (שהם הת"ת עם הנצח כנודע אצלינו בביאור שמות כינוי הספי' כי הבחי' החיצונ' שבת"ת היא הויה והבחי' הפנימית של נצח היא ג"כ הויה. וכל זה הוא בז"א וב' הויות אלו הם תמורתם מצפץ מצפץ ומבחינת שם זה הם מתקרבים יחד).
ועיין בקדיש א' של קודם יוצר דערבית ובתפילת העמידה של כל השבת כי שם יש בזה קצת שינויים.


ואחר שנתכוונת לכל זה במחשבותך -- אז תאמר אח"כ באי כלה ג' פעמים שבת מלכתא. ועתה תכוין להעלות ג' ראשונות דיצירה בג' תחתונות נה"י דבריאה; ר"ל במקום המלכות בבריאה העומדת באחורי נה"י דבריאה. וצ"ל ב' פעמים "באי כלה" הראשונים בקול רם לפי שהם כנגד חכמה ובינה דיצירה העולים. אבל "באי כלה שבת מלכתא" צריך לאמרה בלחש ולא בקול רם לפי שהנה הוא כנגד הדעת דיצירה אשר איננו מכלל מספר הי' ספירות כנודע. ובזה תבין למה בס' התי' לא נזכר רק שאומרים ב' זמנין "באי כלה" ולא הזכיר הפעם הג'. והטעם הוא כי לא חשש להזכיר רק את הב' פעמים הנאמרים בקול רם ולא הזכיר את הג' הנאמר בלחש שהוא כנגד הדעת שאינו מכלל הי' ספירות.

והנה כמו שבמזמור "הבו לה' בני אלים" אמרנו שיכוין בהויה זו שהיא דההי"ן העולה ב"ן לפי שהיא בעשיה -- כן עתה תכוין שהנה עתה אתה בעולם היצירה ואתה רוצה להעלותו והוא הויה דמ"ה דאלפין. והויה זו תכוין בה במלת 'באי' שהוא בגימטריה י"ג כמנין אחד, והוא שם אחד קדוש יוצא מן המלוי דשם מ"ה דאלפין שיש בה ג' אלפין ויו"ד וזה סדרו יאא"א, והוא בגימ' 'באי', והוא בגי' אחד (כנזכר בספר הזהר פרשת פנחס ברעיא מהימנא).

ופעם אחד שמעתי ממורי ז"ל שצריך לכוין כי בא"י הוא בגי' אחד וג' פעמים בא"י הוא בגי' ט"ל כמנין יה"ו דאלפין. ותכוין 'באי' אחד בנצח. 'באי' שני בהוד. 'באי' שלישי ביסוד. [וטעם אמרך בשלישית "באי שבת מלכתא" הוא לרמוז אל ש' ב"ת, כי אז ביסוד כולל שלשתם כנגד ג' קוי השין ואז נכללין שלשתן]. וג' פעמים באי אלו הם בבריאה כי משם באים ליצירה, וזהו 'באי', כי המלכות עולה מן היצירה לנה"י שבבריאה ע"כ.     ודע כי עתה באמרך ג' פעמים באי כלה כו' תכוין לקבל סוד תוספת קדושת הנפש.

מזמור שיר ליום השבתעריכה

אח"כ במזמור שיר ליום השבת כו' תכוין להעלות עולם הבריאה אל האצילות. וזהו סוד מזמור ליום השבת. והענין הוא כי האצילות נקרא 'יום שבת' - דכורא; כי ג' עולמות בי"ע הם עלמא דנוקבא ואינם מכלל 'יום השבת'.

  • גם תכוין כי ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת הם אותיות למשה כי נודע כי האצילות נקרא משה (כנזכר בזוהר פ' פקודי בסוד "ויביאו את המשכן אל משה"), וכוונתינו עתה כי אנו מעלים עתה לעולם הבריאה אל משה שהוא עולם האצילות.
  • גם תכוין אל מה שביארנו בענין ישמח משה במתנת חלקו כי כשעלה משה רבינו ע"ה אל הר סיני לקבל התורה נתנו אליו אלף חלקי אורה הנרמזים באל"ף רבתי דאדם שת אנוש בדברי הימים (דה"א א, א). וכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו ממנו בעון ישראל ולא נשתייר בו רק חלק אחד מן האלף והיא סוד האלף זעירא דויקרא אל משה (ויקרא א, א). ולפי שמשה לא אבדם על ידי חטא עצמו אלא בעון ישראל -- לכן הקב"ה משלים אליו אלו האלף חלקים מחלקם של ישראל שהם בחינת אותם האורות והעטרות והעדיים שקבלו ישראל בהר סיני ואח"כ נתנצלו ונתפרקו מהם (כמש"ה "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב"), ומשה נטלם ונשלם בחלקם של ישראל.

והנה בכל ערב שבת בבוא ליל השבת -- חוזר משה רבינו ע"ה לקחת אותם הארות של אלף חלקים שלו עצמם שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוספת קדושת שבת. וכיון שלוקחם משלו הוא מחזיר לישראל אותם ההארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ערב שבת בסוד תוספת קדושת שבת. והבן זה.

[ וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו -- פי' כי משה הוא שמח עתה ביום השבת במתנת חלקו עצמו הראשון שנאבדו ממנו ועתה נתנו לו במתנה ביום השבת, והכוונה לומר ולהגיד מעלת משה רבינו ע"ה כי אעפ"י שניתנו לו בתחילה האורות והכתרים מחלקם של ישראל -- הנה הוא שמח בחלקו, ודי לו בזה, ותיכף מחזיכ הארותיהם של ישראל להם ואינו נוטלם לעצמו כי חפץ הוא לזכות את הרבים, ואינו אומר כיון שאני לא חטאתי והם חטאו בעגל ובעבורם אבדתי שלי א"כ גם עתה אעכב את שלהם בידי. אמנם הוא שמח במתנת חלקו ואז מחזיר להם חלקם. ונמצא כי בזה ניכר' מעלת משה רבינו ע"ה כי עבד נאמן קראת לו כי אעפ"י שהפקיד השי"ת בידו פקדון חלקם של ישראל -- הנה עתה ביום שבת הוא עבד נאמן להחזיר הפקדון לבעליו והם ישראל. וביאר מה ענין מתנת חלקו הנזכר ואמר כי היא כליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני ונאבדה ממנו, ועתה חוזר השי"ת ליתנה לו במתנה. ]


ונחזור לעניינינו, כי הנה בכל ערב שבת מקבלים ישראל תוספת נשמה וקדושת שבת מאותם האורות שלקח משה מישראל כנזכר, וזהו שאמר "מזמור שיר ליום השבת" -- כלומר, ראוי לשורר ולזמר על יום השבת לפי שאז מחזירין חלקו של משה ועי"כ אנו לוקחים חלקינו של תוספת שבת כנזכר; כי מה שיש לנו תוספת קדושה בשבת הוא מה שיש למשה בימי החול, והבן זה.

  • גם תכוין באותיות למשה רמז אל תיקון הנשמות הבאות מן הבל המתגלגל במשה כנודע.
  • גם תכוין באותיות למשה כי הנה משה רבינו ע"ה הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ערב שבת להעלות כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעמקי הקליפות ואינם יכולות לעלות משם, וכן הנשמות של בני אדם התחתו' שאין בידם מעשים טובים הראוים לעלות בסוד תוספת שבת -- הנה משה רבינו ע"ה בכל ערב שבת יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרים עמו אשר בעולם הבא כל אחד כפי בחינתו יורד ומעלה את הנשמות של התחתונים של המתים ושל החיים, כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמן כנזכר.

טוב להודות להשם -- הנה בפסוק זה תכוין בתחילה בראשי תיבות של ט'וב ל'הודות שהוא ט"ל, והם על דרך ג' פעמים באי כלה הנזכר וגם הם סדר ג' פעמים הבו הנ"ל, ועך ידי כן תעלה ג' ראשונות דבריאה למלכות דאצילות, והוא סוד שם יה"ו שבבריאה (אשר עולה במילואו ט"ל), והוא העולה לאצילות הנקרא ליהו"ה (שהוא הויה דע"ב דיודין דאצילות). וזהו "טוב להודות ליהו"ה" -- פי' כי הטל (הנרמז בראשי תיבות טוב להודות) עולה להוי"ה (שהוא האצילות כנזכר).

ואח"כ תכוין להעלות ז' תחתונות דבריאה למעלה ממדרגתם על דרך הנזכר ביצירה ובעשיה, וזה על ידי שם בן מ"ב דהויה דאלפין שהם מ"ב אותיות שיש בפשוטו ובמילוי ובמילוי מילויו. ולכן תכוין בזו ההויה של טוב להודות ליהו"ה אל הויה דמילוי אלפין בבחינת מ"ב אותיות שבה (כנודע כי שם בן מ"ב דאצילות הוא מ"ב אותיות שבהויה דמילוי אלפין). גם תכוין בהויה זו אל הויה דמילוי ס"ג שהוא בבריאה והוא סוד עולם הבריאה העולה עתה אל עולם האצילות.

ושתי הכוונות האלו -- אעפ"י שנראים סותרות זו לזו -- צדקו יחדיו. כי הס"ג דבריאה גרוע ממ"ה דאצילות ועולה זה הס"ג על ידי המ"ב של המ"ה הזה שבאצילות.


ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל בלשון זה כי ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת הוא למשה לרמוז כי הוא סוד עולם האצילות ששם עולה המלכות ומאירה ומקבלת הארה מן נה"י דאצילות, עד כאן.

בפרוח רשעים כמו עשב כולי -- יובן במ"ש בספר הזהר בפר' תרומה דיום השבת איהו יומא דגלגולא דנשמתין כו'. והענין הוא כי בערב שבת אפילו אותם הנשמות הטבועות בעמקי הקליפות הם עולות אל הקדש לכלול שם למעלה אבל לא כל הנשמות יכולות לעלות, ואמנם אז בעת ההיא נדונים בב"ד העליון -- כל הראוי לעלות עולה, והראוי לירד יורד. וזהו סוד שנקרא 'יומא דגלגולא דנשמתין' כי אלו מתגלגלין לכאן ואלו לכאן. ונודע ענין צדיק ורע לו ורשע וטוב לו כו' ולכן נזכר כאן כל אלו הבחי' במזמור הזה כנודע, כי בפרוח רשעים הוא בסוד רשע וטוב לו -- וכיוצא בזה כל שאר דברי המזמור. ולכן הוזכר ענין הרשעים והצדיקים במזמור הזה כי הרשעים אין להם מנוחה אפילו ביום השבת וזהו מה שכתב "בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד", אבל הצדיקים פורחים כתמר ביום זה לעלות ולקבל האור המוכן לו, וזמ"ש "צדיק כתמר יפרח כו'".

גם יש ענין גלגולא דנשמתין באופן אחר וגם זה נרמז בספר הזהר בפ' תרומה ד' קל"ו ע"א (ח"ב קלו, א) וגם בפ' משפטים בסבא בד' צ"א ע"א (ח"ב צא, א) וז"ל, כי בליל שבת יש נשמות העולות מן ג"ע הארץ אל ג"ע העליון ויש נשמות שיורדות מלמעלה למטה בעוה"ז להיות בסוד תוספת שבת אל נשמות התחתונים אשר בעוה"ז, אלין סלקין ואלין נחתין, וזהו הנקרא 'גלגולא דנשמתין'.

ה' מלך גאות לבשעריכה

ידוד מלך גאות לבש כולי -- הנה ענין זה הוא סוד אותו השיר שאומרים המלאכים להשי"ת כנזכר בספר פרקי היכלות המתחי' "האדרת ואמונה לחי העולמים". והענין הוא כי יש כמה נימין ושערין ברישיה דאריך אנפין וכולם מושכים ממימי ים החכמה עילאה, מוחא סתימאה דרישא דא"א, וכולם הם גבורות ודינין קדישין ולכן נקרא שערות. וזהו סוד 'האדרת שער' שיש למעלה.

והנה הנימין ההם הם ת"י נימין כמנין 'קדוש' (כנזכר באדרת נשא) גם הם בגי' גאות -- זהו מה שכתוב "גאות לבש". ושם ביארנו הטעם כי הם סוד הויה דע"ב דיודין, וכל הויה מהם יש בה ד' יודין כל אחד כלולה מעשר -- הם ת'; ועשר אותיות המילוי -- הרי ת"י כמנין גאות. ונודע כי בתוך אותם השערות מתלבשין אבא ואמא וגם ז"א כמו שבארנו וזהו מה שכתב "גאות לבש".

ונודע כי אבא ואמא הם סוד יום השבת כנ"ל בסוד "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", כי כשעלה ז"א עד אבא ואמא אז נקרא 'קדש', והנה עלייתו היא ביום שבת, ונמצא כי ביום השבת שעולה ז"א במקום אבא ואמא -- אז הוא מתלבש באותם השערות דאריך אנפין כדוגמת מה שהיו מתלבשין בהם אבא ואמא בימי החול. ונמצא כי אלו השערות הם כדמות נהרות המושכין מים החכמה, מוחא סתימאה דאריך אנפין. וזמ"ש "נשאו נהרות ה' כו'" שהם סוד השערות העליונות הנקראים 'מבועין ונהרות' להמשיך המים הנזכר ממוחא סתימאה, כנזכר בריש תיקון ע' כי השערות הם בציור נימין חלולים מבפנים ובצורת ווי"ן והאורות של מוחא סתימאה דאריך אנפין נמשכין בתוך אלו השערות ויוצאין אח"כ דרך פיות השערות ולחוץ.

ונודע כי כל שער הוא דין וגבורות, כי הנה יניקת' הם מן הגבורות העליונות. והנה הם כדמיון הנימין של הכינור המרימים קול. וזמ"ש "מקולות מים רבים כו'" -- פירוש, כי אימא עילאה נקראת 'מים רבים' כנודע ואלו השערות ממשיכים ממי ים החכמה העליונה מוחא סתימאה דא"א אל אימא עילאה הנקרא מים רבים. וזהו מקולות מים רבים. ולהיותם המים האלו בחינת גבורות דמנצפ"ך שמהם נעשה אח"כ בחינת המ"ן -- לכן נרמז בראשי תיבות מ'קולות מ'ים ר'בים ראשי תיבות בגי' מנצפ"ך. ולהיות כי שערות אלו מלבישים לאבא ואמא -- לכן נרמזו שניהם בפסוק הזה, כי ראשי תיבות של א'דירים מ'שברי י'ם הוא אמ"י, וראשי תיבות של א'דיר ב'מרום י'הו"ה הוא אב"י. הרי כי נרמזו בו אבא ואימא.

ואומרו אדירים משברי ים הוא מלשון הנז"ל -- האדרת והאמונה לחי העולמים -- שהוא לשון התלבשות, ולהיות זה בליל שבת -- לכן אנו עולים ממטה למעלה, ובתחילה נזכרת מלת אמ"י בפסוק ואח"כ נזכר אב"י.

גם ענין אחר, כי הנה עתה במזמור הזה אנו עומדים בעולם האצילות, והנה ג"כ יש שם שם בן מ"ב ומעלה את עולם הבריאה. וזהו מקולות מים רבים -- הם סוד ז' קולות של ז' שמות שם בן מ"ב אשר הוא יוצא מן אבא ואמא (כנזכר בתיקונים דכל שם בן מ"ב הוא ברישא דמלכא שהם סוד אבא ואמא) הנקראים 'מים רבים'. ואלו הקולות הם נמשכין מן אבא ואמא הנקראים 'מים רבים', וזהו מקולות מים רבים, ולכן נרמזו בר"ת אמ"י ואב"י -- אדירים משברי ים שהוא אמ"י, אדיר במרום ה' הוא אב"י.

והנה הקולות האלו הם נמשכים מבחינת השערות של אבא ואמא כנודע, וזמ"ש "אדיר במרום ה'" שהוא מלשון האדרת והאמונה ומלשון אדרת שער; כי כבר ידעת כי אבא ואמא אתכלילן במזלא דדיקנא דא"א וזה המזלא נעשה בחינת מלבוש ואדרת אל אבא ואמא. ותכוין כי על ידי הקולות האלו תעלה את הבריאה באצילות.

גם תכוין ענין אחר, כי הנה סיום קוצא דשערי דרישא דא"א משתלשל ונמשך עד רישא דז"א, ושם בסיום אותם השערות הם בחינת הפיות של אלו הצינורות והנהרות המושכים מים ממוחא דא"א אשר להיותם בחינת גבורות נרמזו אותיות מנצפ"ך בראשי תיבות מקולות מים רבים כנ"ל, כי 'מים רבים' הם בחינת מ"ן דמנצפ"ך. ואמנם בימי החול אלו ההארות של השערות עליונות דאריך ניתנות לאבא ואמא, וביום שבת עולה ז"א עד מקום אבא ואמא ואז לוקח הוא ההארות ההם. ובתחילה עולה ולוקח הארות אימא ואח"כ עולה יותר ולוקח גם הארות אבא -- ולכן נזכרת אמי טרם אבי כנ"ל.


ואח"כ תכוין בראשי תיבות ק'ולם י'שאו נ'הרות שהם אותיות קין שלא כתיקונו, לרמוז כי עתה נתקנים ניצוצות נשמות שרש קין. ואח"כ חוזר להזכירו כתיקונו גמור בראשי תיבות נ'הרות ק'ולם י'שאו שהם אותיות נקי להורות כי ניתקן כבר; מן קין נעשה נקי.
גם תכוין אח"כ ראשי תיבות נ'אוה ק'דש י'דוד שהוא נק"י גם כן לרמוז אל הנזכר, כי כבר עתה נתקנו ניצוצות ונשאר נקי מן הפסולת ומן הקליפה.

גם תכוין כי ראשי תיבות י'הו"ה ל'אורך י'מים אל שם יל"י שהוא שם קדוש משם של ע"ב. וכבר נתבאר ענינו למעלה בפסוק ה' למבול ישב; אבל שם היה בעולם העשיה אבל עתה תכוין כי שם יל"י זה הוא בעולם האצילות הנקרא 'אורך ימים', וזהו מה שכתוב "ה' לאורך ימים". ותכוין להעלות על ידי השם הזה את ניצוצי נשמות הבריאה שבתוך הקליפות; אותם שאין יכולים לעלות על ידי שם בן מ"ב.

גם תכוין כי ראשי תיבות יהו"ה לאורך ימים הוא שם יל"י וסופי תיבות הוא שם הכם שהוא בגי' אדנ"י. והכונה הוא שתכוין כי בכח שם יל"י אתה מעלה את המלכות הנקראת אדנ"י. ותכוין כי 'אורך ימים' הוא אריך אשר יש בו ש"ע רבוא נהורין ונותן ק"ן ריבויא נהורין לז"א (כנזכר באדרא) ונשארים לעצמו כמנין אר"ך חסר חד ריבויא כנודע, ולכן נקרא "ארך ימים".


ואחר שהשלמת כל הסדר הנזכר -- אז תכוין לפניך בהויה א' דע"ב דמילוי יודין; כי עד עתה לא נתכונת אלא בהויות דב"ן ודמ"ה וס"ג כנ"ל ועתה תכוין בשם זה שהוא באצילות לומר כי כבר עלינו עד עולם האצילות וכל העולמות עלו עד שם ונכללו שם. והנה להיות כי הויה זו היא באצילות יש לה מעלה אחרת, והוא שתכוין בה כי כל אות ואות שבה היא מנוקדת בקמץ. והנה כל זה הוא תיקון השדה, והענין הוא בסוד חיצוניות של נה"י דז"א:


אח"כ תלך לביתך ותכנס ותתעטף בטלית מצויצת בציציות כהלכתה ותתעטף ראשך בו כנודע סביב גרונך וכנזכר במסכת שבת פ"ב ופ' י"ו ובהרמב"ם פרק ל' מהלכות שבת (פ"ל מהל' שבת), ותקיף השולחן המסודר עם הלחם לסעודת שבת. ותקיפהו כמה פעמים עד שתחזור לומר כל מה שאמרת בהיותך בשדה שהוא מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כו' וג' פעמים באי כלה כו' ומזמור שיר ליום השבת כו'. והכונה שתכוין בזה הוא כי שם בשדה לא נתקן רק בחינת חיצוניות בבחינת אור פנימי שבו, ועתה נתקן לעלות גם בחינת אור מקיף של בחינת החיצוניות. ואח"כ תקרא ארבעה פרקים ראשונים של מסכת שבת ותכוין שהם כנגד ד' אותיות יהו"ה, כי הם סוד תכשיטי הכלה העליונה.

והרי נתבאר ענין כללות העולמות זה בזה בבחינת החיצוניות שלהם על ידי קבלת שבת בשדה הנעשה על ידינו. ואח"כ אנו מעלים גם את אור המקיף של חיצוניות העולמות על ידי הקפת השלחן כנזכר ועי"כ נשלם תיקון ועליית בחינת חיצוניות העולמות וענין זה הוא הנקרא אצלנו תמיד בשם 'תוספת שבת' הנקרא בשם נפש יתירה, לפי שכיון שהקדושה הזו נמשכת קודם זמנה הראוי לה -- לכן נקרא בחינת תוספת קדושה, שניתוסף מחדש אע"פ שאינו זמנה. אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל שבת גמורה -- אז אינו נקרא 'תוספת שבת' רק 'קדושת שבת' עצמה.

גם צריך שתדע כי עד עתה כל המלכיות של כל העולמות עדיין הן עומדות בסוד אחור באחור עם נה"י דז"א של אותו עולם כפי מה שהוא.

  1. ^ אולי צ"ל שם -- ויקיעורך