שער הכוונות/דרושי ויעבר/דרוש ב

דרוש ב'עריכה

דרוש ב' -- ונבאר ענין זה יותר באורך.

דע שענין ויעבור הוא ממש בחינת עיבור; וכן תמצא כי מלת ויעבר (שמות לד, ו) הם אותיות עיבו"ר. ואמנם עיבור זה סודו הוא בבחינת לאה נוקבא עליונה דז"א.

וביאור הענין זה -- דע כי כל נשמות של התחתונים נמשכות מן לאה ורחל -- כי יש נמשכות מלאה ויש נמשכות מן רחל. והנה נודע שמלאה נמשכו נשמות ומן רחל נמשכות נפשות, ולכן צריכות הנשמות לעבור תחילה דרך לאה ואחר כך נעשות נפשותיהן ונמשכות דרך רחל.    אבל יש מי שנפשו ונשמתו שתיהן נמשכות מן לאה (כגון השבטים בני לאה -- ראובן, שמעון, וכולי), ויש מי שנפשו ונשמתו שתיהן מן רחל (כגון בני רחל -- יוסף ובנימין). ואין כאן מקום ביאור הקדמה זו.


[ודע כי מצאתי כתוב בקונטרס במקום אחר באופן אחר. וזה ענינו בקיצור.]    הנה הה' גבורות אשר תוך יסוד דאימא שבדעת דז"א -- הנה הם במלת "ויעבר" יוצאות לחוץ וניתנות בלאה שלא על ידי ז"א, ושם נעשות בה בחינת רוח. ואחר כך מזדווג בה ז"א ונותן בה הה' חסדים בסוד זווג. וכל זה בתיקון י"ג מידות ד"ויעבר". ואחר כך בוקעין דרך רגלי לאה ויוצאין החו"ג הנזכר וניתנין החסדים בראש יעקב והגבורות בראש רחל (כנודע שיעקב ורחל הם תחת רגלי לאה). ואחר כך בעת נפילת אפים מזדווגים יעקב ורחל גם כן ונותן יעקב ברחל בסוד זווג גם את הה' חסדים ונעשים אז אותם הטפות של החו"ג האלו בחינת נפש.
ונלע"ד חיים הכותב, כי זהו ממש על דרך אבא ואמא המזדווגים בסוד חו"ג שלהם, והם בחינת נשמה ונשמה-לנשמה. והכל מתקבץ ביסוד דאימא ומתלבשת בז"א ונותנת בדעתו החו"ג ושם נעשות בחינת רוח. והגבורות ניתנים בלאה והחסדים ניתנים אליה בסוד זווג. וכן על דרך זה לאה זו העליונה קבלה החו"ג הנקרא רוח וירדה ונתלבשה ביעקב ורחל לעשות להם מוחין כדרך שעושה אימא עלאה בישראל ולאה כנזכר. ואז נעשים שם בחי' נפשות החו"ג האלו שירדו שם.
ונלע"ד כי כן לפעמים חציו של ז"א התחתון הנקרא "ישורון" המזדווג עם רחל למטה מחזה דז"א גם הם נקראים נפשות על דרך יעקב ורחל. והבן זה.
גם נלע"ד שאף על פי שביארנו איך תחלה הם רוח בלאה וישראל ואחר כך יורדים ביעקב ורחל ונעשים נפשות -- עם כל זה בני לאה הם ממנה לבדה נפשותם ורוחם, וכן בני רחל רוחם ונפשם גם ממנה לבדה. או אפשר שכולם כלולים בשתים יחד. וכפי הסברא ראשונה אתי שפיר - היות בני לאה גבוהים ומעולים יותר.
והנה גם כן אני מסופק, כי בימים שאין בהם ויעבור היכן נרמזו ב' הזווגים של לאה ורחל, לרוחות ולנפשות? ואמנם בימים שיש בהם הלל כבר ביארנו שזווג לאה הוא בקריאת ההלל.     [עד כאן לשון הקונטרס שמצאתי כתוב מכתבי יד, מעת ששמעתיו מפי מורי ז"ל]

ונחזור לענין הראשון, כי הנה לסיבה הנ"ל צריך לעשות עתה ב' זווגים -- אחד בבחינת לאה והשני בבחינת רחל. והנה זווג יעקב עם רחל הוא בנצח-הוד דז"א (כמבואר לעיל בברכת אבות), אבל זווג לאה עם ישראל הוא מחציו ולמעלה. וזהו סוד מה שאמרו רז"ל‏[1] כי כאשר נזדווג יעקב בלאה היתה רחל עומדת תחת המטה וכולי. והענין הוא שהנה זווג ישראל ולאה הוא מן החזה דז"א ולמעלה ונמצאת מטת רחל עומדת מן החזה דז"א ולמטה - תחת מטת לאה העומדת מן החזה ולמעלה כנודע. ונמצא מבואר היטב מאמרם ז"ל.

ונודע כי בחינת לאה איננה פרצוף בפני עצמה אמנם היא בחינת אחוריים אשר נפלו מאימא עלאה ולכן אין בה בחינת היסוד שבה להזדווג עם ישראל. ולכן צריכה אימא עלאה לקשטה את ברתה (כנזכר בהקדמת הזוהר דפרשת בראשית). ובפרט את לאה שהיא עצמותה עצמה כנזכר, ואוזיפת מאנין דילה לברתה, ר"ל שהיא נותנת בבחינת הלואה את היסוד שבה עם המ"ן אשר בו ללאה כדי שתוכל להזדווג עם ישראל.

והנה היסוד דאימא הנה הוא תוך רישיה דז"א. וכדי ליתנו אל לאה כנזכר אנו אומרים י"ג מדות דויעבר (על דרך מה שנתבאר לעיל). ואז ההוא קוצא דשערי דאריך אנפין מכה באחורי רישא דז"א ונכנסה הארתו לפנים במוחין דיליה. ואז נבקע יסוד דאימא אשר בדעת שבו ועליו נאמר בזכריה הנביא "ונבקע הר הזיתים וכולי" (כנודע כי היסוד נקרא 'זית' כמבואר אצלנו בפסוק "שמן זית זך וכולי"). ובהיותו נבקע אז הקו האמצעי דאימא (שהוא היסוד דילה) יוצא לחוץ וניתן אל לאה ונעשה בה בחינת כלי ראוי לזווג. [אבל שני הקווים האחרים (שהם נו"ה דאימא) אינם צריכים לצאת ונשארים תוך זעיר אנפין כי הם קוים בפני עצמם ואינם מעכבים את הקו האמצעי מלצאת ולינתן אל לאה כנזכר]. והנה על ידי כן נעשות שתי הכנות ותועליות -- האחד תיקון יסוד לאה, השני הוא תיקון דיקנא דז"א.

  • והנה תיקון דיקנא דז"א הוא כי תחלה היו בו ג' מוחין ועתה כשנבקע יסוד דאימא נעשה הדעת שני מוחין (שהם חסד וגבורה) ועל ידי כן נשלמים בזעיר אנפין י"ג תיקוני דיקנא על דרך הנ"ל.
  • אמנם תיקון יסוד דלאה, נלע"ד חיים, כי זהו מה שנזכר לעיל כי ב"ויעבר" נעשה חיבוק שני יותר מעולה והנה הוא לצורך זווג לאה.

גם נראה לפי עניות דעתי בענין מש"ל בענין ע"ב מימינא ורי"ו משמאלא -- נראה לי שהביאור הוא כי הנה כל הזווגים הם לצורך בירור הניצוצות של המלכים דמיתו אשר הם מספר רפ"ח ניצוצין -- כמנין 'ויעבר' שהם ע"ב רי"ו. ובתחילה נתבררו ג' בחינות התחתונות (שהם ס"ג ומ"ה וב"ן) וכל אחד נעשית בבחינת ע"ב (כמבואר אצלנו בדרוש הרפ"ח נצוצין), ושלשה ע"ב אלו הם רי"ו והם ניתנין עתה אלא השמאל לצורך רי"ו (שהוא כלי הנקבה כנודע). ומן הימין (שהוא סוד הזכר) נמשך טפת ע"ב ממש דהויה דמילוי יודין; כי הנה מן הטפה הזאת היורדת עתה היא מן החסד דעתיק (כנ"ל בתחלת הדרוש) -- לכן היא ע"ב דהויה דמילוי יודין. והרי נשלמו ע"ב רי"ו. כנלע"ד.

והנה בזה שנתבאר לעיל יובן מה שנזכר בזוהר פרשת ויצא כי לאה היא בינה והיא ה' עלאה. והטעם הוא כי לפי שהיסוד דאימא עלאה ממש ניתנת אליה ובאמצעותה מזדווגת עם ישראל בעלה. ונמצא כי ענין 'ויעבר' הוא זווג ישראל עם לאה ועיבור שלה. ואחר כך נמשכת חלק שארית הטפה הנ"ל עד למטה ביסוד דז"א אחר שנזווג עם לאה ומשם בהיותה ביסוד דז"א מאירה כנגדה בדעת דיעקב (אשר הוא מכוון ועומד שם ממש כנודע) ונמשכת הארתה שם. ואחר כך יורדת מן הדעת דיעקב עד היסוד שבו ומזדווג עם רחל בעת נפילת אפים כנודע.

ונמצא כי שני כוונות צריך לכוין ביחד בויעבר:

  • האחד כוונת תיקון יסוד דלאה וחיבוקה וזווגה
  • והשני כוונת תיקון דיקנא דז"א.

וצריך לכלול שני הכוונות ביחד כנ"ל באופן זה -- כי ב"ויעבר" תכוין אל סוד עיבור לאה (שהוא סוד ע"ב רי"ו כמבואר לעיל היטב), וגם תכוין כי ענין הזה נעשה על ידי הכאת קוצא דשערי דאריך אנפין ברישא דז"א ועוברת אותה ההויה מאחוריו עד פניו דז"א (אחר שאר עיכבנו את הטפה ההיא מלרדת למטה) ונעשית ע"ב רי"ו. וזו היא העברה שנית וזהו "ויעבר יהו-ה על פניו".

גם תכוין במלת "יהו"ה" להשלים הי' ספירות דז"א כנ"ל. ובמלה "על פניו" תכוין כי עתה לאה יש לה יתרון מעלה עליו, ולזה אמר "על פניו" ולא אמר "בפניו" כמו שביארנו לעיל.

ואחר כך תכוין ב"ויקרא יהו"ה יהו"ה" בכל מה שנתבאר לעיל.

  1. ^ פתיחתא דאיכה רבתי כ"ד