שער הכוונות/דרושי השחר/ברכת השחר
דרושי ברכת השחר עריכה
שונות עריכה
הקדמה אחת קטנה. דע כי כל תפילה היא בעולם העשיה בסוד 'תפילה לעני', והיא המלכות השואלת צרכיה ומתפללת אל זעיר אנפין, וסימנך "ואני תפלה". וזהו הטעם שכל לשון תפלה נכתב בתורה בלשון שפיכת נפש כמו שאמר הכתוב "ואשפוך את נפשי לפני השם", והיא בחינת מלכות דאצילות או עולם העשיה הנקרא נפש:
מצאתי כתוב בספרי המקובלים שהאומר שם זה הקדוש בשומע תפלה שאין תפלתו חוזרת ריקם ולא כתבתי ניקוד אלפא ביתות וניקוד השמות לפי שאין אתנו יודע עד מה עד ישקיף וירא ד' משמים. ונלע"ד חיים כי הוא שם זה ארארית"א, כי ראשי תיבותיו הוא, א'חד ר'אש א'חדותו ר'אש י'חוד ת'מורתו א'חד:
- הקדמה אחת בענין צרות המשיח. צריך לדעת מ"ש חז"ל (סנהדרין צז, ב) "די לו להקב"ה באבלו ודי להם לישראל באבלם". ומאמר זה יובן בהקדמה אחת והיא כי קודם דור המבול ודור הפלגה היה הקב"ה משפיע שפע נשמותיו הקדושות, ששים רבוא נשמות קדושות, עד שדור המבול קלקלו כ"כ שבחר השי"ת לכלותם כדי לצרוף אותם בנח ובבניו (כמו שנבאר אח"כ). וכן בדור הפלגה היו ג"כ שפע הנשמות הקדושות על דרך הכולל עד שפגמו בעון המגדל וחלקם הקב"ה לשבעים שרים ובירר לישראל לו שנאמר "כי חלק ד' עמו". וכשישראל נכנסו לארץ והיו ששים רבוא נשמות קדושות דור אחר דור, ופגמו ג"כ בעון ע"ז ש"ד ג"ע וכיוצא, והיה משלח להם נביאיו להוכיח לראות אם יחזרו בתשובה כדי שלא יהיה צורך לעשות צירוף הצריך לנשמתם כמו חרב ורעב כו', וכשהעונות גברו ולא רצו לחזור בתשובה וראה בחכמתו שצריך לעשות להם צירוף כולל מפני שכבר לא יועיל להם להמית אותם במיתה כדרך בני אדם ושיחזרו בגלגול (כי העונות גברו כמו בדור המבול), ואז נחרב הבית.
- וא"ת והרי אותם שעבדו ע"ז בדור אחר, או אותם שהמיתו לזכריה במקדש לא קבלו ענשם שכבר מתו? זה אינו, שהקב"ה המיתם כדי לגלגלם. ואותם עצמם שעבדו ע"ז בדור אחר או שהמיתו לזכריה -- הם עצמם באו בגלגול לקבל ענשם בחורבן הבית. וכל אחד קבל ענשו כפי מה שחטא. יש שנהנה בעבירה מעט -- יהרג בצער היותר נקל שאפשר וימות תיכף, ויש שנהנה הרבה ובעל בעילות הרבה או כדומה -- הנה לאיש הזה ידקרוהו ויחיה ימי מספר ברעב ובחוסר כל ויראה את בניו שחוטים לעיניו ח"ו, הכל במדה במשקל כדי למרק כל אחד כפי מה שחטא. ואותם בני ישראל שנשארו מן החורבן היה כור ומצרף להביא כל אותם הנשמות שנהרגו, ולכך בימי גלות בבל ובית שני היו פרים ורבים הרבה ע"כ:
אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו -- אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו ית' הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו. וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה; בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד.
קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך" ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי. ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים שלו. ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה. ואם יש איזה חבר מהם בצרה -- צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו. ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו.
- גם הזהירני מאד מורי ז"ל שלא להכניס האצבע לתוך האזנים כדי לנקות הזוהמא שבהם בתוך התפלה כלל; מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח, ואם עשה כך צריך נטילה:
- גם מעולם לא התפלל תפילתו בקול רם, אפילו סדר התפילה של מיושב כגון הזמירות וכיוצא בהם, להורות הכנעה ואימה ויראה לפני השי"ת. ואמנם ביום שבת היה מרים ומגביה קולו בנעימה בתפילה דמיושב יותר מעט ממה שהיה עושה בחול, ואף זה לא היה עושה אלא מפני כבוד השבת.
- גם הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פרשת המן ועשרת הדברות וכיוצא בזה בפרשיות אחרות, ומנעני מורי ז"ל שלא לאומרם, ובפרט בעשרת הדברות הזכיר לי טעמו של דבר כי הרי בימי הראשונים קבעום בתפלה ומפני המינין שלא יאמרו שאין עוד ח"ו תורה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד לכן בטלום. ומי זה יערב אל לבו לחזק את המינין ולנהוג מה שביטלו רז"ל בגמרא.
- ענין מורי ז"ל בקומו בלילה -- אף אם היה קודם אור היום -- היה מסדר כל הברכות של שחר עד פרשת העקידה ואח"כ היה קורא ועוסק בתורה. ובהאיר היום היה מתעטף בתחילה בציצית ואח"כ היה מניח תפילין, הפך מן המקדימין התפילין אל הטלית, וטעות גמור הוא בידם (כמו שיתבאר סודם למטה בע"ה). ואח"כ היה מתחיל תפלתו ואומר מן פרשת העקידה ואילך:
- כל הח"י ברכות שיש מן ענט"י עד סוף ברכת התורה -- כולן חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אע"פ שלא נתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם. אפילו אם האדם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה -- צריך לברכן בכל יום כולן אע"פ שלא נתחייב בהם לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. חוץ מברכת "שעשה לי כל צרכי" ביום ט' באב ויום הכיפורים שאז כל העולם יחפים. וגם חוץ מברכת ענט"י ומברכת אשר יצר ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם:
- גם בענין הי"ח ברכות הנזכרות אשר נהגו העולם לסדרם בבהכ"נ וכל העם משיבין "אמן" אחריהם, ויש מפקפקין ומגמגמין בדבר זה לומר שכיון שענו השומעין "אמן" אחר האיש הראשון שבירך אותם כבר יצאו כולם י"ח ואסור להם לחזור ולברכן -- וראיתי את מורי ז"ל שהוא לא היה מסדרם בביה"כ אלא בביתו בקומו ממיטתו כפי סדר הנזכר בגמרא אבל כשהיה איזה אדם מברך ומסדר הברכות בביה"כ היה עונה אחריהם "אמן", ואפילו אם היה באמצע הזמירות היה מפסיק לענות אחריהם "אמן" אף אם היו המברכים רבים.
- גם הי"ח ברכות שיש מברכת ענט"י עד סוף ברכת התורה הנה הם כדוגמת הי"ח אזכרות שיש באותם הפסוקים של "יהי כבוד ד' לעולם כו'" וכנגד הח"י אזכרות שיש בשירת הים. ושם ביארנו סודם ע"ש (שהם בז"א דעשיה):
יפנה ויטול ידיו עריכה
ונבאר תחילה דרך כללות ענין ב' הברכות הראשונות של "יפנה ויטול ידיו", וזה עניינם: דע כי שתי המעשים האלו הם בסוד תיקון עולם העשיה, וזה עניינם. יפנ"ה ויעשה צרכיו. הכוונה בזה הוא דע יש באדם העליון ב' בחינות שערות; אם שערות הראש ואם שערות דיקנא. והנה שערות הזקן דז"א הם תקיפין ודינין קשים מאוד, שהיותם משתלשלים ויורדין למטה נעשה מהם המותרות שהם סוד הקליפות.
- [ ואמנם שערות דיקנא דאריך אנפין הם רחמים, יען כי הם לבנים, ולכן הם כופין את הדינין. אבל בז"א הם שערות חזקים מאד, יען כי הם שחורים והם דינין תקיפין. וזהו הטעם כי בנוקבא דזעיר אנפין לא יש בה בחינת זקן לפי שדינין שבדיקנא הם חזקים מאד, ואם הנקבה (שהיא האחרונה שבכולן הסמוכה אל הקליפות) היתה לה זקן היה אל החיצונים אחיזה גדולה בה והיו הדינין מתרבים לאין קץ. ]
והנה מסוף הדיקנא יצא ממותרות בחי' הקליפות. ומקום יציאת המותר הזה הוא נקב האחור העומד בין נצח והוד תרי ירכין בבחינה החיצונית שבהם בסוף אדם דעשיה אשר שם סמוך לו הוא מקום הקליפות. וזהו סוד יפנה. אבל שערות הראש אינם כ"כ קשים ולכן הם נמצאים גם בראש הנקבה. ועל כן אין נמשכים מותרות קליפה כמו אותם שבזקן, ואמנם יוצאים מהם מותרות דינין תקיפין מאד, אבל לא קליפות. ועיקר מוצאם הוא דרך היסוד אשר שם הוא המעבר הב' הדוחה מותרות המים דרך פנים ולא דרך אחור. ואלו הב' מיני מוצאות הם גדולים וקטנים אשר באדם העליון דעשיה. והרי ביארנו ענין יפנה האדם בבקר וכל זה הוא בעשיה (כנזכר בזוהר פרשת במדבר), כי כנגד זה הוא תיקון סדר הקרבנות שאנו אומרים בתפלה ונודע שהם בעשיה. וגם זה יתבאר אצלנו לקמן היטב מאד ע"ש:
ואמנם ענין יטול האדם הוא באופן אחר. כי כמו שיש שערות באדם העליון דעשיה (שהם בחינת הדינין הקשים כנזכר) -- גם מלבד זה יש באדם עצמו סוד חמש מיני גבורות שהם פ"ה וחוט"ם וזרו"ע וי"ד ואצבעו"ת (כמבואר אצלנו באידרת נשא). והנה שערות הזקן הם סביב החוטם וסביב הפה וסביב הזרוע וכו'. אמנם אלו עצמם הנז' הם נמשכים ומתפשטין עד סיום האצבעות ומשם יונקים החיצונים -- כי כל גבורות האלו הם מתפשטין דרך הזרוע אל סיום האצבעות -- ולכן יש ה' אצבעות ביד ימין כנגד ה' אותיות מנצפ"ך שהם ה' גבורות הנזכרות, אשר סיום התפשטותם הוא באצבעות. וכבר ידעת כי הם אותיות כפולות ולכן הם ג"כ ה' גבורות אחרות ביד שמאל בה' אצבעותיו השמאלי. [ ואמנם כל זה הוא בז"א לפי ששם אפילו בחסד שלו יש סיגים כנודע כי גם מן הכסף יוצאים סיגים וכן מן המים (שהם בחסד) יש בהם עכירות ושמרים כנודע. ]
וכן על דרך זה יש ברגלים ממש בה' אצבעותיו הימנים וה' השמאלים. ולכן לא תמצא אבר שיתגלו בו מציאות כל העשר אלא בידים וברגלים לפי ששם הוא סיום השתלשלות הדינין. וזהו הטעם יטול ידיו בבקר אף אם לא עשה צרכיו, וזה לסיבת כדי להעביר מהם הזוהמא, כי כל זה הוא בסוד העשיה אשר שם הוא סיום התפשטות הדינין ויציאת המותרות. ואמנם אף אם ביארנו כי יטול ידיו הוא בסוד עולם העשיה -- הנה הוא בו בבחינת היצירה אשר [בה], רוצה לומר בז"א אשר בעשיה, והבן זה, ואל תתמה אם תמצא במקום אחר שהוא ביצירה.
והנה כבר ידעת כי יש ראשון לטומאה ויש שני ושלישי ורביעי. והנה הם מלמטה למעלה. כיצד?
- הראשון הוא בעשיה, כי הקליפות אשר שם נקרא 'ראשון'.
- והקליפה שביצירה נקרא 'שני'. ולכן החולין הם ביצירה והידים הם שניות (ושלישי עושה שלישי בחולין) [ושני עושה שלישי בתרומה][1].
- והתרומה הוא בבריאה, והקליפה אשר שם סביב לבריאה נקראת 'שלישי' ומטמא את התרומה שהיא בבריאה.
- והרביעי הוא פוסל בקדשים כנגד הקליפה שבאצילות המטמא את הקדשים שהוא אצילות הנקרא קדשים.
ואמנם המת הנקרא אבי אבות הטומאה אינו בכלל אלו הארבעה ויתבאר במקומו. וגם עיין בשער המצות בפרשת עקב בענין נטילת ידים של המזון כי שם נתבאר ענין זה היטב.
נטילת ידים שחרית עריכה
ועתה נבאר סדר נטילת ידים של שחרית. הנה בתחילה יטול הכלי של המים בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית, ואח"כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית, ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית. הרי פעם אחת. וחוזר כסדר הזה פעם ב' וג' באופן שתרחוץ כל יד ויד ג' פעמים. ולא תרחצם יחד ג' פעמים כל יד אלא פעם אחת ביד זו ופעם אחרת ביד הב' בסרוגין, כי ע"י כן רוח הטומאה הנקראת שיבת"א (חולין ק"ו ע"ב ושבת ק"ט ע"א) בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם ואם לאו אינה נעתקת. וכן נמצא בזוהר בכ"י:
ועתה נבאר כוונת ברכת על נטילת ידים. הנה בברכה זו יש י"ג תיבות והם כנגד י"ג מידות דאריך אנפין דעשיה, וכמו שביארתי לך כי נט"י היא בעשיה בסוד "יפנ"ה ויטול ידיו" כנ"ל, ואנו צריכים להעלותם ולזוקפם ולמתק חמש הגבורות שבהם ע"י מימי החסד שהם ה' חסדים, ולפי שאין המים ניטלים בזרועות אלא בידים לכן לפחות אנו צריכין לחבר יחד שתי הזרועות באופן שלא יצאו קשרי הזרועות לאחור בסוד "כל אחוריהם ביתה". גם צריך לפשוט כפות הידים כמי שרוצה לקבל בהם איזה דבר, וזה לרמוז קבלת הטהרה.
והנה ענין עליתם אינם עולים לעולם אלא בשם בן מ"ב. והנה נרמז שם בן מ"ב בשלשה הידים[2] הנזכרין בתקונין בסוד יד הגדולה ויד החזקה ויד רמה באמצעיתא. כיצד?
- יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה בימין.
- כו"זו במוכס"ז כו"זו ביד שמאל.
- יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א באמצע -- הרי מ"ב.
ואמנם יד ימין הם סוד חצי הראשון של שם הוי"ה שהוא י"ה יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף. ויד שמאל הוא חצי השם האחרון שהוא ו"ה וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף. ויד אמצעית היא שורש השם בעצמו שממנו נתפשטו אלו הידים ולכן הוא באמצע.
ולכן ר"ת ע'ל נ'טילת י'דים -- ענ"י, שהוא בעולם העשיה הנקרא 'עני'. וגם אלו הר"ת הם בגימ' ק"ל (לרמוז) כי בעשיה הוא סוד ע"ב ק"ל.
עוד תכוין בברכת ענט"י דשחרית להעלות העשיה למעלה ע"י אלו הג' ידים שאמרנו שהם: יהו"ה אלקינו יהו"ה בימין, כוז"ו במוכס"ז כוז"ו בשמאל, ויהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א באמצע (כי שם זה הוא בעולם היצירה) וע"י ג' ידות אלו דיצירה אנו מעלין את עולם העשיה.
גם יכוין כי ר"ת ע'ל נ'טילת י'דים הוא עני בגימ' ק"ל שהוא הריבוע והאחוריים של הוי"ה דמ"ה דאלפין דיצירה להמשיך משם אור ג"כ אל עולם העשיה. וכבר ידעת כי ה' אצבעות הם ה' גבורות מנצפ"ך והם כפולות, וכנגדם ה' אצבעות ביד ימין וה' ביד שמאל, וצריך להעלותם עד ג' ראשונות ואז נטהרים ע"י המים שהם ה' חסדים.
גם תכוין למה שהודעתיך איך אור המוחין דז"א נמשכין דרך צפרני האצבעות ושם נאחזים החיצונים ואמנם ע"י העלתם למעלה אינם נאחזין לפי שאין יוצאים אז האורות משם.
ברכת אשר יצר עריכה
ברכת אשר יצר היא כנגד אבא שבעולם העשיה ולכן יש בה מ"ה תיבות כמספר אדם שהוא חכמה, אבא. וז"ש "אשר יצר את האדם בחכמה", כי מסוד החכמה העליונה נוצר זה האדם שנרמז בו. ולפי שהיצירה קודמת אל העשיה לזה אמר "אשר יצר את האדם" כי ע"י היצירה נעשית העשיה.
והנה לפי שהג' ספירות עליונות הם סוד הבריאה והאדם שהוא חכמה הוא א' מן הג' -- לזה אמר "וברא בו" כי הוא מבחי' הבריאה. וזהו לשון "בו", כי בו באדם עצמו (שהוא בחי' הבריאה שבעשיה) "ברא כו'", (כנודע כי ג' ראשונות דעשיה הם בריאה שבעשיה, והו"ק הם יצירה שבעשיה, והעשירית עשיה שבעשיה).
והנה "נקבים" אלו הם בחינת ז' נקבים שבראש האדם (שהוא אבא) כנזכר ברעיא מהימנא פרשת משפטים. ואמנם הם סוד עינים [ואודנין] וחוטם ופה וכו' והם סוד ז' דגלגלתא. והנה הענין הוא כי אין אנו צריכין כאן בעשיה אלא בחי' אור הנקבים האלו לפי שהדינין הם צורך קיום העולם כדי שיוכלו לקבל אור העליון ע"י המדה הניתנת בהם ע"י הדינים הקוצבים קצבה ומדה באורות שלא ישפיעו יותר מדאי. ובפרט בעולם העשיה אשר שם צריכין הדינין בהכרח כי שם הוא ענין סנדלפו"ן שהוא בגמ' פ"ר שהם סוד ה' גבורות מנצפ"ך שהם בגימ' פ"ר.
והנה אם בחינת הרחמים יפתחו יותר מדאי דרך אותם הנקבים -- ודאי הוא כי יתבטלו הדינין שבעשיה ויתבטל העולם. וכן אם יסתתמו יותר מדאי ולא ימשכו הרחמים -- יתרבו הדינין ויהיו הם לבדם בלתי רחמים, ועי"ז "אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת", דהיינו בחי' מלכות שבעשיה הנקרא "שעה אחת" (כנזכר בתיקונים תיקון ס"ט בסוד מזל שעה גורם ובסוד שעה עומדת לו). ועל ידי כן "רופא כל בשר" בסוד מיתוק הדינין ע"י הרחמים, כי הבשר הם דינים -- בישרא סומקא, והוא בעשיה, כי משם הוא סוד הבשר. וע"כ הוא "מפליא לעשות", ר"ל כי הוא ממשיך הנתיב העליון הנקרא פל"א עד עולם העשיה כדי למתק דיניה וזהו "ומפליא לעשות", ונרמזה העשיה במלת לעשות.
ומ"ש "גלוי וידוע לפני כסא כבודך" -- הוא בעולם האצילות אשר הוא יותר פנימי מכסא הכבוד שהוא הבריאה, וזמ"ש "לפני כסא כבודך", ומשם נגלים וידועים בחי' הנקבים האלו למתקם משם ע"י הנקבים ההם מן האצילות היושב פנימי מן כסא כבודך (שהוא הבריאה כנזכר).
ברכות השחר ועוד שונות עריכה
אלקי נשמה שנתתה בי כולי. ברכה זו סמוכה לחברתה לפי שהיא כנגד אימא דעשיה המחוברת תדיר עם אבא [והבן] זה.
הנה אעפ"י שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה -- עם כל זה הנה יש לו חלק בנשמת אדה"ר שהיה כולל כל הנבראים, אעפ"י שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו. ואמרו "טהורה היא" כנגד עולם האצילות אשר משם נשמה לנשמה. "אתה בראת" כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה. "אתה יצרת" הוא סוד הרוח הבא מן היצירה. "אתה נפחתה בי" הוא סוד הנפש שבעשיה. ונמצא כי באמרו "נשמה שנתת בי" כלל כל הד' חלקים הנזכר וקראם כולם בשם "נשמה".
"ואתה עתיד ליטלה ממני כו'" הוא בסוד מ"נ. ואח"כ אתה עתיד "להחזירה בי" בבקר בסוד (איכה ג, כג) "חדשים לבקרים".
ברכת הנותן לשכוי בינה כו'. כבר הודעתיך כי ליל הוא קודם חצות הלילה, ולילה הוא אחר חצות הלילה. ועל כן אנו מברכים ברכה זו אחר חצות לילה ואילך. ו"שכוי" הוא גבריאל, סוד הגבורה, ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה בגבורה, וזמ"ש "הנותן לשכוי בינה", ואז היא מתמתקת בסוד מה שאמר הפסוק "ויבא לו יין וישת", דארמי ביה מיא (זהר חלק ג קפט, א), בסוד יין המשמח, והוא סוד היום. אבל הגבורה בעצמה היא יין המשכר והוא סוד הלילה. וזהו מה שאומרים "להבחין בין יום ובין לילה", שהוא ע"י היין המשמח הנמשך מבינה והיא המבחין בין יום ובין לילה:
ברכת הנותן ליעף כח כו' נכון לאומרה, והיא אחת מן י"ח ברכות האלו שתקנו קודם התפילה. ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה, עכ"ז ראוי הוא לאמרו עכ"פ, וכמו שנבאר סודה בעזרת השם. והטעם, שהשתי ברכות אלו שהם "מלביש ערומים" וברכת "הנותן ליעף כח" נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בעזרת השם, והוא כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבישין לנשמתו לבוש הקליפה, בגדים צואים כדמיון מה שאמר הפסוק "ויתנצלו בני ישראל את עדים", ונמשך עליהם זוהמת הנחש, וכדמיון אדה"ר שנאמר בהם "וידעו כי ערומים הם" ואח"כ כתיב "וילבישם כתנות עור" - משכא דחויא.
והנה הכל הוא כפי ערך החטא; כי אם החטא הוא קל -- מתחלש כח הלבוש ההוא (בסוד "צור ילדך תשי כו'") אבל איננו מסתלק מעליו, ואם החטא הוא חמור -- מסתלק הלבוש לגמרי מעליו. וכנגד ב' בחינות אלו נתקנו ב' ברכות אלו. וענינם הוא כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה (בסוד "בידך אפקיד רוחי") הנה היא מחדשת אותה (בסוד "חדשים לבקרים כו'"), ומי שנסתלק ממנו לבושו נותנת אליו בבקר בחינת לבוש, ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש היא נותנת כח בלבוש ההוא, ושני בחי' אלו נעשות בעת הבקר בסוד "חדשים לבקרים", והבן זה. וחידוש זה נעשה ע"י השם אל המתעורר בבקר בסוד החסד (כמ"ש "חסד אל כל היום" ובסוד "וישכם אברהם בבקר" ובסוד מה שביארנו על מה שתיקנו בברכת יוצר אור "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ע"ש). והנה זהו סוד ענין המלבוש כי מלבוש בגימ' או"ר פניא"ל שהוא סוד שם 'אל' והוא סוד שע"ח נהורין אשר בפנים העליונים (כמשי"ת לקמן בעזרת השם) והוא בגימ' חשמ"ל, לבוש הבינה המלבשת את זו"ן.
ולזה תכוין באומרך "מלביש ערומים" אל מלבוש הנזכר. והכל נמשך משם א"ל. והוא כי ב' שמות א"ל במילואם עולים בגי' ש"ע, ועם ח' אותיות א"ל אל"ף למ"ד -- הרי שע"ח, גימטריא מלבוש. וכבר ידעת מ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ו ע"ב בפסוק "בבגדו בה" כי לבוש הנשמה נמשך משם אלוה שפירושו הוא אל וה, כי המלבוש נמשך משם "אל" ל-"וה" (שהם זו"ן הנקראים ו"ה). והרי נתבאר ברכת "מלביש ערומים" שנתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלבוש הקדושה והנה הוא מתחדש עתה בבקר לגמרי. וכנגד הבחי' השנית -- שנחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי -- תקנו ברכת "הנותן ליעף כח". והדבר מבואר.
ודע שאין טוב לאדם ללבוש ב' מלבושיו ביחד, והעושה כן קשה לשכחה. וסוד הדבר הוא כי הנה מלבוש האדם הוא מן הקדושה וע"י העבירות שהאדם עושה גורם להתלבש בקליפות ושיתאחזו הקליפות במלבושיו. והנה המלבושים יש בהם בחינת אור המקיף מחוץ להם, כנודע כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף והמלבוש סובב את הגוף ועל המלבוש הם האורות המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים. והנה לכל לבוש ולבוש יש בחי' אור מקיף, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אורות המקיפין לפי שאין יכולת בקליפות לינק ולהתאחז באורות המקיפין, לכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מן הקלי'. ונמצא כי המחבר שני מלבושיו ולובשם ביחד אינו נותן מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושים יחד ולהקיף בין כל לבוש ולבוש ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם. ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות, כי הזכירה היא מצד הקדושה (בסוד "ואין שכחה לפני כסא כבודך").
וכאשר האדם לובש מלבושיו -- בכל פעם שלובשם צריך לזהר לקחת ב' צדי הלבוש ביד ימינו בצד ימינו ואח"כ ישאיר צד הימני ביד ימינו ואח"כ יתן צד שמאל של המלבוש ביד שמאלו דרך האחור, ואח"כ ילבש צד הימני של המלבוש ביד ימינו ואח"כ ילבש צד שמאלי של המלבוש ביד שמאלו. ותמיד יכוין לכלול הכל בימין ואח"כ הימין נותנו אל השמאל. ועיין במה שיתבאר עתה בענין לבישת המנעלים.
ענין לבישת המנעלים. כבר ידעת המחלוקת שיש בסדר נעילתם ומה שתקנו הפוסקים לצאת ידי המחלוקת הוא שילבש תחילה של ימין ולא יקשרנו, ואח"כ ינעל השמאל ויקשרנו, ואח"כ יקשור של ימין. ואם אין קשרים במנעל ינעל תחלה של ימין ואח"כ של שמאל. והנה מה שצריך לכוין בזה הוא כי הנה אימא עילאה היא המנעלת את זו"ן בניה (בסוד "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף") ומשים אותם תוך כנפיו. והנה מן המלבוש החיצון דאימא עילאה הנקרא "חשמל", כי כן חשמ"ל בגי' מלבוש כנ"ל, וזה המלבוש הוא מלביש ומקיף את זו"ן. ואל תטעה ותחשוב כי זהו האור המקיף דז"א -- כי אע"פ שאור המקיף שלו הוא מן הבינה -- עם כל זה הוא בחינת אור אחר. אך זה שאנו עסוקים בו הוא בחי' החיצוניות והלבוש דאימא המלביש את ז"א בבחינת לבוש בלבד ולא בבחי' אור מקיף.
וטעם הלבוש הזה הוא לסיבת מה שנודע לך כי אין כח בחיצונים להתאחז אלא בזו"ן בלבד אבל לא באימא שהיא למעלה מזו"ן. ולכן כדי שלא יוכלו החיצונים להתאחז בהם הנה אימא מגינה עליהם ומפסקת בינם לבין החיצונים ע"י זה החשמל המכסה עליהם אשר אורו מועט מאד מן אור זו"ן. אמנם לסיבת היותו נמשך מן אימא עילאה -- אע"פ שאורו ממועט -- אינם יכולים להתאחז בו החיצונים כנזכר. וגם לסיבה אחרת, כי עביות זה החשמל מפסיק, ואינם יכולים להאחז בהם, כי הנה מושב הקליפות הוא בין האור הפנימי לאור המקיף, לפי שכבר ביארתי לך איך אריך מלביש לעתיק, ואבא ואמא מלבישין לאריך אנפין, וזו"ן מלבישים לאבא ואמא. ונמצא כי בבחי' אורות הפנימיים, הנה אור פנימי דעתיק הוא יותר פנימי מכולם, ואור פנימי דנוקב' דז"א הוא יותר חיצון מכולם. האמנם בבחי' האורות המקיפין הוא להפך -- כי אור המקיף נוקבא דז"א הוא יותר סמוך וקרוב אל האור הפנימי של נוקבא עצמה ועליו מקיף אור דז"א כו', עד שנמצא כי המקיף דעתיק הוא חיצון מכולם ומקיף על כולם וכולם הם בתוכו מוקפים ממנו. וטעם הדבר הוא לפי שכיון שאור מקיף של עתיק הוא גדול מכולם ולכן אין כח בשום אור אחר לסובלו בתוכו ולהלבישו ולכן נשאר חוץ מכולם. וכן על דרך זה בשאר אורות המקיפין כי הגדול מחבירו עומד חוץ ממנו ומקיפו.
ונחזור עתה לעניינינו כי הנה הקלי' הם עומדים באמצע בין אור המקיף לאור הפנימי, פניהם אל נוכח אור הפנימי ואחוריהם אל האור המקיף, לפי שאין בהם כח להסתכל ולהתאחז באור המקיף. ונמצא כי מקום הקליפות הוא ממש באמצע בין אור פנימי דנוקבא דז"א לבין אור מקיף שלה עצמה. ולכן אע"פ שאמרנו שהקליפות נאחזים בנוקבא דז"א וגם בז"א עצמו -- הנה אינם יונקים מז"א עצמו אלא באמצעות נוקבא, לפי שהיא קרובה אל החיצונים יותר מז"א.
ובזה נבין טעם אל האמור לעיל, כי אם האור מקיף דעתיק היה מקומו כאן אצל אור פנימי דנוקבא דז"א היו הקליפות קרובים אל האור הגדול ההוא, ולכן הונח שם האור המקיף היותר קטן-הערך-שבכולם (שהוא אור מקיף נוק' דז"א) כדי שהחצונים והקליפות יהיו נתונים באמצע, בין אור פנימי הקטן שבכולם ובין אור מקיף הקטן שבכולם, ושאר האורות המקיפים והפנימים היותר גדולים התרחקו מן הקליפות, כל אחד כפי ערך גדלותו כך ערך התרחקותו מהם. עד שתמצא נוקבא דז"א מלבשת ומכסה על כל האורות כולם, הן בבחינת האור פנימי הן בבחי' אור מקיף.
ונחזור עתה אל הדרוש הנז"ל. כי הנה אנו יריאים מן החיצונים פן יתאחזו ויקחו מאור פנימי דנוקבא דז"א להיותה סמוכה אצלם כנזכר, ולכן בהכרח אימא עילאה הסתירה בסתר כנפיה היא החשמ"ל הנזכר. ועניינו הוא במה שנודע כי הנה"י דאימא מתפשטים תוך המוחים דז"א ברישיה. ואמנם הלבוש היותר חיצוני מכל לבושי נה"י הנזכר אינו נכנס תוך רישא דז"א ונשאר מבחוץ דזו"ן ומלביש וסובב אותם. וזהו סוד החשמ"ל דאימא עילאה אשר על ידו אין הקליפה יונקת מן האור פנימי דז"א מפני רוב עביות החשמל הזה המפסיק ביניהם. באופן כי רוב הזכות והדקות או רוב העביות והגסות מונע את הקליפות להתאחז כי אינם יכולים לקחת אלא מן האור הבינוני. כי הנה מן האור המקיף של הנקבה אינם יכולים לקבל מרוב זכותו, ומן החשמל של הבינה ג"כ מרוב עביותו. האמנם כאשר ח"ו האֵם מסתלקת מעל הבנים ומתגלים זו"ן -- אז החיצונים יכולים לינק מן האור הפנימי שלהם שהוא אור בינוני. והנה החשמל הזה הוא מלביש וסובב אותם מבחוץ מכל סביבותיהם ואפי' מתחת רגליהם. והבחינה המקפת אותם מצדדיהם נקרא "מלבושים" והבחי' הסובבת מלמטה מתחת רגליהם נק' "מנעלים", ולכן כאשר תלבש מלבושך תכוין אל הבחי' הראשונה וכשתנעול מנעליך תכוין אל הבחינה השניה.
ונבאר עתה ענין המחלוקת הנז"ל. כי הנה ימין ושמאל הם בחי' הזכר והנקבה. ובהיות אימא מלבשת בניה זו"ן על ידי החשמ"ל הנזכר יש ספק בדבר אם בתחילה מתפשטת בז"א ואחר כך מתפשטת בנוקבא (וא"כ נמצא כי מנעל ימין שהוא הזכר ינעול תחילה), או אם נאמר כיון שעיקר תועלת הנעילה הזאת היא לצורך הנקבה (שהיא קרובה אל הקליפות כנז"ל) ועיקר היראה אינו אלא כדי שלא ינקו ממנה ולא מן הז"א עצמו -- א"כ ראוי לנעול תחילה מנעל השמאלי. ולכן תקנו תקנה זו שינעול תחילה הימין ולא יקשרנו כו' כנז"ל. ובזה יתקיימו שני הדברים הנזכר. ונמצא שהכונה שתכוין בעת נעילת המנעלים היא שאימא היא הנועלת את בניה זו"ן כנזכר, ותכוין ג"כ אל סיבת צורך תיקון הזה למה היה כנ"ל. גם תכוין כי אלו המנעלים שנעשים מחשמל דאימא כנ"ל הוא מבחי' נצח-הוד דאימא, וכבר ידעת כי ג' שמות של אהיה יש באימא -- אחד דיודין בג' ראשונות, ואחד דאלפין בג' אמצעיות, ודההין בג' אחרונות. והרי איך נעל עם הכולל גי' אהי"ה דמילוי ההין[3] ותכוין לזה:
עוד אעירך בענין הנעל הזה כי הנה הוא בחינת המסך ההוא שנתבאר אצלינו שמפסיק בין עולם האצילות ובין עולם הבריאה. וכבר ידעת כי כל פרצופי עולם האצילות הם מלובשים זה בתוך זה (כנ"ל כי עתיק מלובש תוך א"א כו'), והנה דרך זה המסך מאירין הפרצופין דאצילות למטה בבריאה, כי יוציא האור דרך רגלי עתיק ועובר דרך רגלי אריך כו' עד שמאירים רגלי זו"נ ועוברת הארתם דרך המסך הנזכר ועי"ז נחתמים כל אורות האצילות ונחקקים למטה בבריאה כל הי' ספירות דבריאה כדמיון הי' ספירות דאצילות. ואותם הי' ספירות דבריאה נקרא "חותם" של הי' ספירות דאצילות (כמבואר אצלינו בשער שמות ספי' וע"ש), וכמו שיוצא ועובר אור הרגלים ממש דרך המסך ההוא -- גם כל אורות שיעור קומת הפרצוף שלו עובר ויוצא דרך הרגלים ועובר ויוצא דרך המסך אל הבריאה. וכן על דרך זה מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה כנודע. ונלע"ד כי לסיבת החשמל הזה דאימא אמרו בתיקונים דאימא עילאה מקננא בכורסיא . והבן זה:
בברכת המעביר שינה כולי תכוין הפך ממה שיתבאר בכונת ברכת המפיל כו'. וכל הפרטים ההם הם עתה בהפך וע"ש ומשם תבין כאן.
ועתה נבאר ענין הק' ברכות שתיקן דהמע"ה לברך בכל יום והוא להתברך ז"א מן הברכה העליונה שהיא (אמו) אימא עילא ק' ברכאן בכל יום. ובדרוש ששה בני לאה מי הם ביארנו ענין מאה ברכות אלו ע"ש, ופה נבארם דרך כללות. וענינם הוא במה שהודעתיך איך נה"י דאימא עילאה מתפשטים תוך ז"א. והנה אימא עילאה נקראת הויה דס"ג כנודע. והנה יסוד שלה מכסה על החסדים המתפשטים עד החזה דז"א כנודע, ובחי' מקום המכוסה הוא ס"ג. ואח"כ מן החזה ולמטה מתגלים החסדים שבה כנודע, ושם במקום הגילוי הוא מילוי הוי"ת ס"ג (שהוא ל"ז). ואם תחבר ס"ג ול"ז יהיו מאה, והם מספר מאה אורות וברכות הנתנים אל זעיר אנפין מאימא.
עוד ירצה עם האמור כי כללות ק' ברכות שרשם הוא ס"ג, ומילוי שלו בלתי אותיותיו הפשוטות שהוא בגי' ל"ז. והנה ס"ג ול"ז הם ק' ברכאן. וכשמתחברין בשם אדני אז היא ג"כ בסוד ק' ברכות בזה האופן: הוא כי תצייר א' של אדני בציור יוי וגם תצייר אות נ' של אדני בציור ינ כזה הרי יוי די ני, וציור הזה בגי' ק':
- אמר שמואל: ראוי לידע הציור הזה, והנלע"ד עם סוד הפ' שאמר ועתה יגדל נא כח אדני כו' נוכל לבאר שהכונה היא שהגדלות של שם אדני הוא באותיות נ"א העולים בגימטריה פ"ו בציור הזכר והוא במנין שם אלהים העולה פ"ו בגימטריא ובאותיות י"ד הנשארים משם אדני נשלם למאה כאמור וזהו סוד יד אלהים וכיוצא. וכן נרמזו ברמז בפסוק המאה ברכות הנזכר באותיות יגד"ל נ"א הם בגימטריא צ"ח וזהו דודי צ"ח ואדום (גם אדום בגימטריא נ"א ועם הי"ד הנשארים משם אדנ"י חוזרים ונעשים שם אדני וגם ר"ת דודי צח ואדום בגי' ק') וכללות שתי התיבות יגדל נא נשלמים לק'. וביאר הכתוב באיזה אופן נגדל שם אדני למנין ק' ואמר בברכות שמברכין ישראל בכל יום וזמש"ה ועתה יגדל נא כח אדני באמצעות כאשר דברת לאמר, שיאמרו ישראל בכל יום והייתי רוצה להרחיב עוד בדרוש אמנם הנחתיו עד יערה עלי רוח ממרום).
- ^ ע"פ מ"ש בפרי עץ חיים שער ברכות פרק ה
- ^ כי ג' פעמים י"ד עולה מ"ב -- ויקיעורך
- ^ אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה