שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עב עמוד אעריכה


והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד כו'. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבר למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספד קבור שתקבר. הרא"ה ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו בה מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל בריה סופדה ויש שפירשו דספד יספדוניה וכו' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל האדם למות וזה באמת מורה ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי ביה בשמעתין ע"כ. וקרא נמי לא מתיישב לאידך פירושא דלמה לו למכתב והחי יתן אל לבו הא כבר כתוב טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם ולמה ליה למכתב והחי יתן אל לבו אלא היינו כפירושא דמתני' ולהכי תפס ר"מ כוליה קרא ודוק כנ"ל:

אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין. ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחורפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא:

שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונופצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. רש"י במהדורה קמא:
וז"ל ריב"ש ז"ל שתמלא ותנפצי מפרש בירושלמי כמעשה ער ואונן כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה בחוץ וטעמא דהכא דיוציא או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה או משום דאיכא איסורא בדבר דאף ע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה אסור לה להשחית זרע בעלה. עד כאן:
וז"ל הריטב"א שתהא ממלאה ונופצת פרש"י שתנפץ השכבת זרע כו' ומדברי שמואל היה נראה דלא גרסינן במתני' שתהא ממלאה ומערה לאשפה דאלו להאי אוקימתא מאי לאשפה איכא וי"ל דשפיר גרסינן ליה ולאשפה לישנא בעלמא שהיא כמו נוטלת בניה ומטילתן לאשפה:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בשלמא לשמואל דמפרש דעל מנת שתהא ממלאה ומערה ר"ל שתנפץ בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר מ"ה יוציא ויתן כתובה אלא למתניתין דמפרש מלתא דלית בה איסור תעביד דכל אשה שבעולם מצווה לעשות רצון בעלה ומהדרינן מפני שאינה רוצה להחזיק עצמה כשוטה. ע"כ:
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל פי' לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל או תשאיל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין וליכא למימר הכי וליכא לאוקמא בשנדרה היא וקיים לה איהו דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא כשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו ג"כ כלים של שכנותיה והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה וכלי שכנותיה עליה או שנשבעה בכך את"ל שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה או שהם מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול להשאילם שלא מדעתה וכל אחד מהם יכול לאסרם על אחרים ואין אותן אחרים יכולין לומר בשל חברך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין אחד מהם רשאי לבלותם ולא להשתמש בהם אלא בצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזהו הנכון בעיני וכן פירשתי לפני רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל כו'. יוציא ויתן כתובה לשמואל לאו יוציא לאלתר קאמר אלא לאחר שלשים יום והא דלא קתני בה שתמתין לפי שלא הוצרכה הברייתא אלא ללמוד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה ע"כ.
והקשה הריב"ש ז"ל על זה דליכא למימר הכין דהא כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע דהא פרכינן לעיל לשמואל מההיא שלא תטעום מדקאמר יוציא ויתן כתובה דמשמע לאלתר וליכא למימר דהתם משום דממלתיה דרבי יהודה דפליג עליה ואמר יום אחד שמעינן דלת"ק לאלתר אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא פרכינן עליה נמי מההיא דשלא אתקשט ולא שמעינן ליה מדר' יוסי אלא ודאי כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע. עד כאן.

וזהו שכתב רש"י ז"ל גבי הא דפרכינן לשמואל מההיא דשלא תטעום כו'. יוציא ויתן כתובה לאלתר. ע"כ. ולעיל פרישנא לה בלשון אחרת וזה יותר נכון בכונת לשון רש"י:

עוד כתב הרשב"א וז"ל וכן היא שנדרה כו'. תצא שלא בכתובה פי' הראב"ד דמיירי כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה ואין נראה כן בדברי הרי"ף שפסק כמ"ד הוא נותן ופסק גם כן כי האי ברייתא דתצא שלא בכתובה וכן כתב הרמב"ם כמוהו.
ומסתברא לי דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה איהו ואפילו למ"ד הוא נותן אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה מפרישנא לה לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא והתם כגון דתלנהו בתשמיש אבל הכא בדלא תלנהו בתשמיש תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדרו כאלו הוא המדיר ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה לבד א"נ יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה דרישא בשקיים לה בפי' וסיפא בששתק לה ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה שהיא נתנה ואע"פ שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה כנ"ל ע"כ. ועיין הר"ן בהלכות:
וז"ל תלמידי רבינו יונה המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור לכאורה נראה דברחיים ותנור המטלטלין דומיא דנפה וכברה מיירי או אפשר שלא תשאיל להם בביתה ויש לשאול בשלמא שלא תשאיל יכול לאסור אלא שלא תשאל היאך יכול לאסור של חברו ויש לתרץ דמיירי כגון שאמר אסור עלי כל הנאה שבעולם שיש לי בשאלת כלי חרס. כך תירצו רבני צרפת ז"ל. עוד אפשר לומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תשאל ואכתי איכא למידק בשלמא אם לא תשאיל שייך למימר טעמא דמשיאה ש"ר בשכנותיה אלא שלא לישאל מהם מאי ש"ר איכא ויש לומר שמפני שאומרות השכנות מתוך כך אינה רוצה ליקח בשאלה כדי שלא נבקש ממנה. ע"כ:
ושלא תארוג בגדים נאים לבנה נראה שמנהגם היה לארוג אותם הם בעצמם לבניהם א"נ שהדירה שלא תצוה לאורג לארוג אותם. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
תצא שלא בכתובה אע"ג דקי"ל דממלאכה אינה מורדת אלא כופה בשוטים ועושה שאני הכא דכיון דנדר ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה. הרשב"א ז"ל:
שמשיאה ש"ר שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתני' דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הא דנקט הני אורחא דמלתא נקט דאלו שכיחי על ידה אבל ה"ה לשאר איסורין שבתורה כגון אכילת חלב ודם וכיוצא בהן. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאכילתו שאינו מעושר פי' כגון הני קתני וה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ.
עוד כתב הריטב"א וז"ל הא דקתני יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' בשהתרה בה והכי סוגיין במסכת סוטה [כה א'] שהעוברת על דת וחברותיה צריכות התראה ואף ע"ג דמעיקרא משמע דבעי' היא התם ולא אפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמר בירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה [כה א'] העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואילו רצה הבעל לקיימה איבעי' להו התם אי יכול לקיימה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד. ומסתברא דפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדרבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קנויו מחיל ומקיימה קודם קנויו לא כל שכן והא דאיבעי' לן התם על העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למחול על קנויו או לא ואסיקנא דמחיל וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה ע"כ.
עוד כתב הריטב"א העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפי' לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה דבכמה דוכתי העושה כך וכך משום פעם א' העובד ע"ז המברך את ה' ההוגה את ה' באותיותיו המבזה רבותיו וכן רבים לאין סוף.

קשיא להראב"ד משום דת יהודית היאך תצא שלא בכתובה דהא תניא בשילהי מסכת גיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בני' בשוק בכולן ר"מ אומר תצא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו'. וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא ור' יוחנן אמר אין כופין אותו להוציא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה. והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפרישנא והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק כו'.
והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפי' הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכיון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר הנדרים שאין יכול להוציא בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימתן מוציא אותה בלא כתובה אבל שלשה נדרים דתנן לקמן בפרקין אע"פ שמקיימן מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי איפשי באשה בעלת נדרים א"נ יש להעמיד גם באותן השלשה נדרים וטעמא דאינה מקיימת הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מפר לה ואי לא מפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה דהא אפי' באותן שלשה נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשמע דאין הבעל מפר בקודמין הא נדרה תחתיו לא משמע דמצי מפר לה ואם לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה.
וקשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה קנסינן לה שתצא בלא כתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. הר"י מטראני. וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל:

גמ' היכי דמי אי דידע יפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו ממש אינה יוצאה שלא בכתובה שיכולה לומר משטה הייתי בו וכשיבא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמרינן דאי ידע יפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוספות בשם ר"י אבל רבינו ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא לישנא דמתני' דייקינן היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת ליה דאי ידע יפרוש כו'. הריטב"א. וכהאי לישנא בתרא משמע מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ה"ד דהאכילתו ע"כ. וז"ל במהדורא קמא אי ידע דאינו מעושר יפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היה מאכילתו שתפסיד כתובתה ע"כ. ואם תשאל כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתני' מאכילתו תשובתך מדנקט מתני' הכי שמעינן דהיכא דאמרה פלוני כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד אחד כיון דתלתה ביה והיינו דנקט תלמודא בשינויא לא צריכא כו' דלא שייך האי לישנא אלא אקושיא דפשיטא ובמאי דכתיבנא ניחא ובכל דוכתא דאיכא כי האי לישנא קבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דקאי לתרוצי קושית פשיטא ובעיקר הדין דכתיבנא יש חולקין דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתובתה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו רבינו ז"ל ורבותיו של הריטב"א ז"ל אפשר דסוברין כן וכדכתיבנא כנ"ל:
אי דלא ידע מנא ידע פי' כיון שנאכל כבר מנא ידע אחרי כן ומיהו קודם שנאכל אפשר לידע שמכירין באותה תבואה שלא נטלה ממנה המעשר והיינו דלא פריך להדיא מנא ידע.
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מנא ידע פי' רש"י מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן וליכא למימר כדפירש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא היא. עד כאן:

פלוני כהן לאו דוקא כהן אלא אורחא דמלתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו. ואית ספרים דלא כתיב כהן בהו. רש"י במהדורא קמא:
גרסינן בירושלמי [ה"ו] וכולהון בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כהן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי נדרי בודקין כולהון ולא משתכחין ע"כ. ונחלקו רבותי בפי' זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישוהו במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן. אבל על פי הכחשת הכהן לבדו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא וזה דעת הרשב"א.
ומיהו אף לפי' זה הכהן נאמן כעד אחד ובעד אחד מן השוק סגי ורבינו ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מלתא בדידיה הא המניה ואיהו נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה שהיא מפסדת כתובה על פי שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה ביניהן ואף על פי שאין זו עדות ברורה סמכו עליה לקונסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון הגמרא מכריע אלי קצת בפרק זה מדאמרינן ואזל שייליה ואשתכח שקרא ומדאמרינן שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמרו בירושלמי וכלהון בעדים היינו לומר שצריך עדים שאמרה לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אומר טענתו כי הוא טוען שאמרה לו כן ודאזל שייליה לכהן ואשתכח שקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שבירר דבריו בהכי סגי ליה ולא אמרינן ליה ערבך ערבא צריך כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם. הריטב"א ז"ל:
ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע יפרוש ואי דלא ידע יסמוך עליה פירשו בתוספות דהא דלא אמרינן הכא כדלעיל מנא ידע דהכא אפשר ליה למדע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בזה ופלוני כהן טהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עלה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע יסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דשאני התם דלא סגיא בלאו הכי כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא מהמני.
ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה ומעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים א"נ אית כאן נשים ומתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין וסדקין ומה שלא אמרו לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אנו למדין לכל האיסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע ומ"מ הכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עוד אלא שאילו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל על פיה ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראיה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה אלמא כל שאינה חשודה לו אינו צריך להפריש אחריה וזו ג"כ ראיה ברורה כנ"ל וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן הוא בתוספות. הריטב"א ז"ל:

לעצמה בפני עצמה שאין צריך לספר את חשבונה אלא סומך עליה. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה ובשלמא למ"ד שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה כדכתיבנא לעיל ניחא דמאי דכתיב וספרה לה אתיא למיעוטא דוקא לענין ספירה היא דנאמנת אבל בשאר איסורי תורה לא מהימנא הלכך שניא הא דכתיב וספרה לה ממאי דכתיב גבי ספירת העומר וספרתם לכם אבל לשיטת התוספות דבכל האיסורין אשה מהימנא הלכך הא דכתיב וספרה לה הוה ליה כמאן דכתיב וספרתם לכם גבי עומר והלכך קשיא מאי שנא דלא מברכת זבה על ספירתה ותירצו בתוספות דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם נוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות כנ"ל:

הוחזקה נדה בשכנותיה וכו'. פרש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרו בו ובכה"ג משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הוחזקה נדה בשכנותיה שיודעים יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותה והחזיקה נדה בעלה לוקה עליה אף על פי שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולאו התראת ספק הוא דכיון שהוחזקה נדה לשכנותיה בודאי נדה חשבינן לה אף על גב דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אם הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה. ע"כ:
מנא ידע כי סמיך עליה דהא עליה רמיא מלתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. רש"י במהדורא קמא:

תניא היה ר"מ אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה כו'. ופרישנא לה שיחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה פרש"י שאין לו להוציאה אלא כך יתקננה ולפי זה מתניתין דלא כרבי מאיר והאי סתמא דמתניתין לאו ר"מ היא ותמיהא מלתא היכי לא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתניתין דלא כר"מ דתניא ועוד והלא לר"מ אפי' בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסקינן בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם ענוי נפש דהא קתני יפר.
וי"א דלא גרסינן הכא ר"מ אלא רבי יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאיתא לעיל וכדאשכחן ברובי נוסחי דגרסינן באידך ברייתא רבי יהודה ואחרים פירשו דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציאה הכי נמי שיוציאה שלא בכתובה כסתם מתניתין דההיא דברי הכל היא ומתניתין מיירי במי שאינו רוצה להוציאה לפי שיש לו טיפול ממנה או כיוצא בו ואמר רבי מאיר כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו לו חכמים שאין זו תקנה ברורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה.
ואיכא למידק למה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך יהיו מופרים ואת"ל דרבי מאיר לית ליה כרבי אליעזר אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא קי"ל התם בפרק רבי אליעזר שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע. ומורנו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזור ויקניטנה כדי שתדור לפניו ומה שיוכל הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם . ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אחרי כן דבשלמא מה שיפר הוא הרי הוא מופר אף על פי שלא שמעה.
ויותר נראה לומר דלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא מישתלי נמי ולא יפר לכך תקן ר' מאיר שיעשה בענין שתדור לפניו כל נדרים שרגילה לידור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותדור ואף על פי שלפי דעתה עוברת על נדריה ובעיא סליחה כדאיתא התם וכמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר תמותות שחוטות ולא תאכל בשר נבילות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו דבר עצמו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וידירנה באותו נדר שהיא רגילה לנדור בו במאי מתקן לה הא אינו יכול להפר נדר של עצמו ותדור בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו וישמענו ויפר לה ביום שמעו אין אדם דר דזימנין דלאו אדעתיה להפר. ה"ג מאן דמתני אהא כ"ש אהא כלומר רבי יהודה קתני תקנתא דאינה קוצה לו חלה כ"ש דתני נמי תקנתא אנדרים דלא שכיחי כר"מ אבל ר"מ לית ליה תקנתא אהא דאינה קוצה לו חלה דזימנין דמקרי ואכיל בלא הפרשה מגו דלאו עליה רמיא מלתא דחלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ופרע את ראש האשה ואמרינן במסכת סוטה היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה את ראשה אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש כלומר מדאמר רחמנא גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים צריך שלא ילכו בפרועת ראש אלמא שמעינן מהכא דמדאורייתא הוי דהא מדיוקא דקרא נפקא לן והיאך אתה קורא אותו דת יהודית ומהדרינן אמר שמואל בקלתא כלומר הא דתנן דיוצאה וראשה פרוע העוברת על דת יהודית מיירי שיוצאה בקלתא דבלא קלתא אסור מן התורה ועם קלתא מותר מן התורה ואין בה משום פרוע ראש אבל דת יהודית אפילו קלתא נמי אסור ופי' קלתא כפה שמנחת על ראשה לכסות בה את השער. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל לא נצרכה אלא לקלתה פי' ששערה מגולה בלי רדיד כדרך שאר הנשים אבל קלתה על ראשה בהא לאו דאורייתא אלא משום דת יהודית ע"כ.

וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו'. שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ:


דף עב עמוד בעריכה


ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין. ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי.
ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל.
פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מחצר לחצר ודרך מבוי אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים:
בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמינן ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' אלא כלישנא קמא. לשון רבותינו ז"ל.
והריטב"א כתב עליו דפי' דחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו וכתב ז"ל דהנכון כמו שפירש הרמב"ם שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפילכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמימות בפניה וכדרך שעושות נשי הגוים וזה דרך פריצות ע"כ.
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בטווה ורד כנגד פניה רש"י ז"ל מפרש ורד מלשון רידוד כלומר בשעה שטווה בדרך ועוברים בני אדם מרדה החוט כנגד פניה של מטה כדי שיסתכלו בה יותר ויבואו לידי הרהור וי"מ שטווה בירך כדרכה ומשימה הורד שמראהו נאוה כנגד פניה של מטה ומתוך שיראו הורד יבואו לידי זימה. ע"כ:
במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואף על גב דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל במשחקת עם הבחורים מסוגיא דגמרא משמע דלאו דוקא משחקת אלא כיון שמדברת עמהם בשחוק או שאוהבת להאריך עמהם בדברים יותר מדאי תצא בלא כתובה. ע"כ:
ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה שאמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא:
גרש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופי' ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו לפניו לא סוף דבר בפני בעל ממש אלא אף בפני בניו של בעל שבני בנים הרי הם כבנים וסימנך לזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולפי זה הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשוטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד שבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולכת אחריהם לך יהיו.
ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללה גם בפניו של זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני בעלה אף על פי שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו.
ואפשר דכל שקלל הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתובה והא דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כלשון הראשון. באפי בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירוש רש"י באפי בריה דבעלה שהוא בר בריה דסבא. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולידיו מה שבעלה מוליד והיינו וה"ק רב יהודה לא תימא וכו'. דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו וכגון דאמרה בפני בני הבעל יכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיו וסיוע כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשיב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי. והאי סימן לא נהירא לי ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל במקללת יולדיו כו' פירוש יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם שהם בניו פי' כולי האי דייק שמואל מדתני יולדיו דאי בפני הבעל קאי היה לו לומר במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקנו אלא ודאי האי בפניו אבן הבעל קאי שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקנו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה במקללת יולדיו בפני מולידיו כלומר שמקללת לחמיה או לחמותה בפני בנה ואמר רבא לא תימא שמקללת לאב ולבן דהיינו בעלה אלא כיון שמקללת לאב בפני בעלה אע"פ שאינה מקללת לבעל תצא שלא בכתובה וי"מ לא תימא דכשמקללת לאב בפני בנו שהוא בעלה הוא דאמרינן דתצא שלא בכתובה מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו קללה אותו בפני בני הבעל תצא שלא בכתובה ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכנוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה ע"כ:
וכתב ה"ר שמעון חמעל"י וז"ל ולא תימא דאמרה ליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה ופי' הראב"ד שהפקירה היא כשאומרת שיראה הוא שבן אביו או אבי אביו שיאכלנו הארי בפניו אבל תיכליה אריה סתם אי לא אמרה שיראה היא כשיאכלנו לא ע"כ.
והא דאמרינן במקללת יולדיו כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל:
במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור ונתני קולות גבי מומין בסיפא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא:
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תני לה אלא דאנן הוה ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קול' על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתניתין דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ:

מתני' המקדש את האשה כו'. אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימא לי למה ליה למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם איצטריכ' ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוס' מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי דהא אמרינן בפרק אע"פ דחיישינן לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. ונדרים ומומין חדא נינהו. וסמפון מיקרי כל מאי דמבטל הקידושין ולשון סמפון הוא בטול וכדפירש"י ז"ל לעיל ואין לך מום גדול מאשה נדרנית דבעון נדרים בנים מתים ונדרים ומומין חדא נינהו וכדפירשו ז"ל בסמוך הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרי' ובחידושי ריב"ש כתיב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלין בכהנים ובההיא דארוסה בת ישראל משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה והתוספות לא חלקו כן משום דס"ל דאין לך מום גדול מאשה נדרנית ולכך הקשו קושייתם על ארישא ובנדרים הקשו להדיא על אסיפא דמומין דהיינו סמפון ממש ודוק.
ותירצו בתוס' דלהכי נקט מתניתין בעל מנת לאשמועינן דכותה לרב בסיפא דאע"ג דקדשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט על מנת למימר דבכל ענין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם כדאמרינן בגמרא. עוד תירצו בתוס' דבגמרא אמרינן דבסתם מקודשת מדרבנן או מספיקא וא"כ לא תאכל בתרומה כיון שאינה מקודשת מדאורייתא וקשיא להו להאי תירוצא הא דקתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרי' תצא שלא בכתובה ממה נפשך אי עיקר חידושא דמתניתין היינו האי דקתני להדיא תצא שלא בכתובה א"כ לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם מאי אריא קדשה על תנאי אפי' קדשה סתם נמי תצא שלא בכתובה ואי עיקר חידושיה היינו דיוקא דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא אם כן אמאי נקט במתניתין לשמואל וכנסה אפילו לא כנסה נמי בעיא גט ותירצו בתוס' דלשמואל נקט כנסה לאשמועינן רבותא דא"ה לית לה כתובה ולרב נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דה"ה צריכה גט.

עוד הקשו בתוס' עלה דהאי תירוצא דפרי' דקדשה סתם צריכה גט מ"ש דבנמצא איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות וכלן שנמצאו איילונית כו'. ותירצו דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים ולהכי הוי איילונית קדושי טעות וכן תירץ הרא"ש בפסקיו. עוד הקשו בתוס' דבפרק השולח משמע דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר כו' תירצו דהתם מיירי בסתם איילונית ולכך צריכה גט מספק. עוד היינו יכולין לתרץ דההיא דריש יבמות מיירי בקדש האיילונית ולא כנסה ולהכי אינה צריכה גט כלל אפילו מדבריהם וההיא דפרק השולח מיירי בכנסה כדתנן המוציא את אשתו משום איילונית ולהכי צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וכדפרש"י ז"ל התם בפרק השולח דומיא דשאר מומין אליבא דרב לתירוצא קמא דבקידושין בלחוד בין קדשה על תנאי בין קדשה סתם אינה מקודשת וכשיכנסה צריכה גט אבל לתירוצא בתרא דשאר מומין קדשה סתם צריכה גט ושניא מום של איילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ולכך הויא קדושי טעות אין לחלק נמי באיילונית בין כנסה ללא כנסה דאמדינן דעתו של אדם שאין בדעתו לישא איילונית כלל כנ"ל.
והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכתב וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קידושין אבל מסתמא הוו קידושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו קאמרו דחיישינן משום סמפון. ע"כ:

שכל המומין הפוסלין בכהנים כו'. כתב הרמ"ה מסתבר דאסתמא קאי וה"ק מה טעם תצא שלא בכתובה משום דלא מיבעיא בתנאי דאיפסלה לה מכתובתה אלא אפילו בסתם נמי היכא דקד' סתם ובעל סתם ולא הוה ידע דאית בה מומין ואשתכח בה מומין לית לה כתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים מכתובתן דכיון דלגבי גבוה מומא איקרי יכול למימר אי אפשי באשה בעלת מומים. תלמידי רבינו יונה:
גמרא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג מדנקט הכי ולא אתמוהי קא מתמה תנינא חדא זימנא בקדושין משמע לכאורה דקא מתמה דאמאי תצא הכא ובקדושין בחדא גונא דהכא הוה ליה לאקדומי דין כתובה ברישא דהיינו עיקר מכילתין והא ודאי ליתא דא"כ לא משני מידי ואיכא לדחוקי דהכי קא משני כיון דבעי למיתני קידושין הכא אטו כתובות הלכך קדים ברישא קידושין שהקידושין קודמין לעולם לכתובות במעשה ולכך ראוי להקדימה ג"כ בדיבור. ואכתי ליתא להאי פירושא כלל דמדנקט ותנן נמי גבי קידושין כה"ג משמע דעלה דההיא דקידושין נמי קא מתמה ולהאי פירושא עיקר תמיהתו היינו עלה האי דהכא ועוד לא הוה ליה לאורוכי בשינוייה ולמימר התם קידושין אצטריכא ליה דהא עלה ההיא דהתם לא קשיא ולא מידי ואיכא לפרושי דהכא פריך אמאי תנא גבי קידושין כי האי גונא דהכא הוה ליה למתני גבי דין כתובה והתם בקדושין דין קדושין. וליתא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהכא תני דין קדושין אטו כתובות והתם תני דין כתובות אטו קידושין.
אלא הנכון כדפרש"י שכתב ז"ל וז"ל כה"ג. משנה זו שנוייה בקידושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני. פירוש הא דקאמר ותנן נמי גבי קידושין כה"ג היינו מורה מקום היכא תנן והתמיה מבחוץ דהיינו מאי שנא דסתמה רבי תרי זימני ומשני הכא בכתובתה איצטריכא ליה כו' והא דנקט הכא קדושין ברישא היינו משום דבהאי לישנא קבלה רבי והיתה שגורה בפי התלמידים ורצה לשנותה הכא והתם בלשון השגור בפי התלמידים.
והריטב"א ז"ל תירץ דההיא דקדושין תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי הכא לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ודוחק דכתובות שנויה ברישא בסדר המשנה ואפשר לתרץ לשונו כדכתיבנא אנן כנ"ל:

הכא בכתובות וא"ת ס"ס מאחר דתני הכא דין קדושין ל"ל למיתניי' תו התם בקדושין וכיון דתני התם דין כתובות ל"ל למיתניי' תו הכא בכל מקום שהמשנה היא שנויה אפילו שלא במקומה הרי היא שנוייה ועומדת ולמה לי למתנייה תו בדוכתא אחריתי וי"ל דהכי משני הכא במכילתין כיון דקאי בכתובות ובעיא לאשמועינן דיני כתובות וכדקתני בפירקין המדיר את אשתו כו'. הלכך בעי לסיומי דיני הנדרים לענין הכתובה ובעי לאשמועינן נמי דיני המומין לענין כתובה וכדקתני באידך מתניתין בסמוך היו בה מומין כו' הלכך הכא בכתובות איצטריכא ליה ותנא קדושין אטו כתובות. ובמהדורא קמא כ' רש"י וז"ל כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת מיירי בכתובה ע"כ. פי' דכל דיני הכתובה בחד דוכתא בעי למתנייה דהכי סדר כל דין ודין בדוכתי' הלכך איצטריך למתני הכא דין הכתוב' והתם דין הקדושין ובכל דוכתא ודוכתא תנא המשנה כמו שקבלה ולא זזה מלשונה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל. וסדר המשך לשון הגמרא כך הוא הכא במכילתין בכתובה איצטריכא ליה ואין לומר דהכי קאמר הכא בכתובות פי' במסכת כתובות איצטריכא ליה דאם כן חסר הלשון דמאי קאמר איצטריכא ליה כנ"ל:

תנא קדושין כו'. אפשר לפרש דהכי קאמר דרישא דמתניתין נמי ואע"ג דתניא לענין קדושין לענין כתובות נמי שייכא דכיון דאינה מקודשת אין לה כתובה אלא דבסיפא מפרש להדיא אין לה כתובה ואפשר דזהו שכתב רש"י תנא קדושין רישא דמתניתין אינה מקודשת. אטו כתובות איידי דנקט משום כתובות. ע"כ.
אבל התם בקידושין כתב ז"ל וז"ל ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למתניי' סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ואפשר דלהכי כתב הכא איידי דנקט משום כתובות היינו משום דרב דס"ל דסיפא קאי ארישא ולשמואל נמי כי קתני רישא המקדש כו' הוה ליה כאלו תני נמי וכנסה ואינה מקודשת ואין לה כתובה וכדכתיבנא כנ"ל:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו'. פי' לאו דוקא הני אלא איהו וכל דכותייהו שיש בהן ענוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדקתני להו בהדיא במסכת נדרים אלו הן נדרי ענוי נפש שלא תאכל בשר כו' וזה ברור. ויש להראב"ד בזה דברים שאינן מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הריב"ש וז"ל באלו נדרים אמרו שלא אוכל בשר וכו'. לאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי ענוי נפש אלא דאורחא דתלמודא למנקט הני והכי משמע לעיל דמוקמינא מתניתין דשלא תטעום אחד מכל הפירות בנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית כדאמרינן בשמעתין מאי שנא כתובה דלית לה דאמר אי אפשי באשה נדרנית וכו' ואע"ג דאמרינן בירושלמי על רישא דמתניתין (במתניתין) שאמר לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אי אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת דמשמע דהיכא דאמר לה שאין עליה נדרים דוקא בהני ולא בשאר נדרי ענוי נפש. איכא למימר דהא לא קשיא חדא דאפשר דחרובין לאו נדרי ענוי נפש היא אף על גב דהוי מידי דאכילה משום דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו א"נ אפילו דהוו נדרי ענוי נפש והבעל יכול להפר הכא טעמא משום קפידא הוא כדאמרינן בסמוך בחרובין וכיוצא בהן לא קפדי אינשי הלכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר.
והרי"ף והרמב"ם כתבו דדוקא הני שלשה אבל שאר נדרי ענוי נפש לא בטלי קדושין ואינו נראה אלא כמו שכתבתי וכן כתבו בשם הרא"ה ז"ל וה"ק נמי בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בקשוט של מטה וכן שתהיה נטולה מן היהודים וכיוצא בהן מדברים שדרכן של בני אדם להקפיד בהן. עכ"ל ריב"ש ז"ל ולקמן בסמוך אכתוב מה שכ' הרשב"א בזה בס"ד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא באלו נדרים אמרו שאינה מקודשת אם נמצאו לפי שבעל מגונה עליו וקפיד עלייהו. ע"כ:

אילימא ארישא כו'. יש לפרש דה"ק דברישא דלא מיירי אלא בקדשה על תנאי ואין לנו אלא קפדנותו הלכך איכא למימר דאפילו כל מילי נמי אבל בסיפא דכנסה סתם כיון דבכניסה לא התנה אע"ג דקדשה על תנאי איכא למימר דדוקא בכגון אלו נדרים עומד תמיד בקפידתו ותצא שלא בכתובה נמצא לפי שיטה זו דאפילו אי קיימא נמי סיפא ארישא מיתוקם שפיר הך שקלא וטריא דרב פפא.
ורש"י לא פי' כן שכתב וז"ל ארישא. דאתני בהדה אסיפא וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר. ע"כ. ואפשר לפרש פי' לפירושו דאדרבי יוחנן קא מהדר דקא סבר סיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ולא מכרעא מלתא למימר דס"ל כשמואל דאיכא למימר דלענין קדשה על תנאי וכנסה סתם כרב ס"ל דצריכה גט ואפילו הכי ס"ל דסיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ובקדשה סתם וכנסה סתם מיירי ואשמועינן דאפילו הכי תצא שלא בכתובה ואהכי קאי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וקאמר באלו נדרים אמרו כו'.
אבל התוס' לא פירשו כן אלא דרב פפא כשמואל ס"ל דמוקי סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם פי' כיון דרב פפא דהוא בתרא ס"ל דהוי בבא באפי נפשה ע"כ כשמואל ס"ל ועיקר פלוגתא דרב ושמואל בהכי תליא דלרב לא הויא סיפא בבא באפי נפשה ולשמואל הויא מלתא באפי נפשה דעיקר דינייהו בפירוש דמתני' תליא אבל לרש"י פירוש דמתני' לא תליא בדינא דרב ושמואל וכדכתיבנא ואפשר דזהו שכתב רש"י במשנה כנסה סתם. בגמרא מפרש אי קאי ארישא אהך דקדשה על תנאי כו'. אלמא דהך פירושא לא תליא בדינהו דרב ושמואל וכדכתיבנא כנ"ל:
וז"ל הריטב"א אלא אסיפא פרש"י וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה היא וקדשה וכנסה סתם קאמר ע"כ.
ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדר' קושיא לדוכתא ואפי' כל מילי נמי דהא קפיד ובתוס' כתבו דשמא כיון שכנסה סתם נתבטלה קפדנותו וגלי דעתי' דלא קפיד בכל נדר אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ. הריטב"א ז"ל:
רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה רב אשי דקפדיה קפידא וכן אמרו בירושלמי שאם אמר על מנת שאין עליה כל נדר אפי' בנדרים דעלמא אינה מקודשת. אבל יש שפירשו דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון הגמרא לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כמו שפירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג ומידי דקפדי ביה קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד כלומר סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי. ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו לא צייתינן ליה דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידא. וגרסינן בירושלמי בד"א כשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אמר לה כל נדר ואפי' נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ותמיה לי נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולת אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר מ"מ מידי דקפדי בה אינשי הוא ואמאי מקודשת ועוד נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממש ותצא בכתובה. וצ"ע.
עוד הקשה הראב"ד ז"ל דהא אמרי' לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה איהו וכמ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה לפי שיכול הוא שיאמר אי אפשי באשה נדרנית והכא ודאי לכ"ע היא נתנה דקי"ל דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית אבל הכא שנדרה קודם לכן אינו יכול לומר אלא באותן שלש נדרים בלבד שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין שמתגנה על בעלה והוו לה כמקח טעות במומין אבל נדרים אחרים לא דטעמא דהני לא משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית אלא משום דהויא כבעלת מום.
ואני תמה על זה דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא וא"ת דה"ק אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהם כמום אכתי קשיא לי דא"כ הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת דהא מ"מ אע"פ שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו מ"מ הרי כבר נתגנה זו במומין אלו וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה נמי אינה מקודשת דנדרים אלו נמי מחמת מומין הן אלא שבזו יש לתרץ שכל שהחכם עוקר מעיקרו איגלאי מלתא דלא היה בה מום כלל והרי היא כמי שחשבוה כבעלת מום ואגלאי מלתא דלא הוה בה מום לעולם אבל מ"מ אין לשון אי אפשי באשה נדרנית סובל כן.
ומסתברא דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהם יותר ואם לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו לפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל שאר נדרים יש נשים שאין מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקשוט פנים והרחיצה כל זמן שאינן יושבות תחת בעליהן ולפיכך אינו מקפיד בהן כנ"ל. עכ"ל הרשב"א:
והתוס' כתבו וז"ל ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דמידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פיר' להדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי בהו אינשי ע"כ. פי' קשיא להו מהא דאמרינן לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא כו' וכמו שהקשה הראב"ד כדכתיבנא בסמוך. ותירצו בתוס' דההיא דלעיל מיירי כדפירש בהדיא נדר זה דה"ק קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה וכדפרי' לעיל בריש פירקין. ודוק שכתבו התוספות אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה כו' ולא כתבו כלשון הירושלמי בדאמר ע"מ שאין עליה כל נדר והיינו משום דאתו לתרוצי קושיא דמתני' ולהכי נקטי כדפי' להדיא בההיא דמתני' כנ"ל:
וז"ל הרמב"ן רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא בירושלמי מתני' כשאמר לה ע"מ שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר והאי ירושלמי ארישא קאי ואפ"ה ס"ל דאי אמר כל נדר משום כל נדר היא יוצאת והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מי שאומר דאפילו אמר כל נדר כיון דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא. עד כאן:

איתמר קדשה על תנאי כו'. פרש"י קדשה על תנאי שאין עליה נדרים. ע"כ. לכך פרש"י ז"ל בתנאי דנדרים דאלו בתנאי דמומין לא מיישבא שפיר הצריכותא לקמן בסמוך כפי פירושו של רש"י דלקמן דוק ותשכח.
והקשו בתוספות במתניתין על הא דתנן בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי וכו' דלרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים בקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי עיין לקמן ואפשר שסובר רש"י דדוקא בנדרים קאמר רב הכין ולא במומין ובהכי מתרצה קושי' התוס' דלקמן וליתא דלקמן כתב רש"י להדיא דבמומין נמי קאמרה רב גבי הא דאמרינן מאי לאו טעות נדרים כו' ומאי דכתיבנא מעיקרא הוא הנכון בלשון רש"י כנ"ל: