שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף נג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נג עמוד א

מכרה כתובתה לבעל' יש לה כתובת בנין דכרין וכו'. כתב רש"י ז"ל או אין לה. מי אמרי' כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה לבני בתו שהרי מכרה ואין כל הירוש' באה מעכשו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בנים בשוה בני שתי נשיו. ותבעי לך מוחלת. שהוא דבר מצוי מן המכר ואי משום דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה. השתא מוכרת מבעיא לי. כלומר מי סברת דמשום הנאה דמטא לידה תיסק אדעתא דפקעה זכותה. השתא מוכרת. דאנוסה היא ס"ד דפקעה זכותה ומבעיא כ"ש מוחלת דלא אניסא. ע"כ. פי' לפי' מעיקרא דקא מבעיא ליה עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא היינו לומר דאין לה דמאי דפשיט לן היינו דיש לה אע"ג דמכרה כתובתה לבעלה דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבו' לבנין דכרין הילכך כי מכרה נמי יש לנו לומר דאכתי כח בנין דכרין בדוכתי' קאי אלא דהא מסתפקא ליה לרב יימר סבא דמי אמרינן כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אבי' ואין הירושה באה אלא מכח הבעל ויד כל בניו שוים בה ופריך עליה רבא ותבעי לך מוחלת פי' אי לא הוה שום חילוקא בין מוכרת למוחלת אלא שזה מצוי טפי לא הוה קשיא ליה דאפ"ה איכא למימר חדא מינייהו נקט ואדרבא כדי להודיעך חריפותו המציא מציאות חדש ושאל בעייתו בדבר שאינו מצוי כיון דליכא למטעי לחלוקי בינייהו אבל השתא דיש חילוקא בינייהו במוכרת מטא הנאה לידה ומוחלת לא מטא הנאה לידה הילכך איכא למטעי ולחלוקי בינייהו דדוקא במוכרת סבר דדילמא פקעה זכותה בחייה אבל מוחלת לא פקעה ולהכי קשיא ליה דהא ודאי ליכא לחלוקי בינייהו משום הכי דאע"ג דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה מעתה תבעי לך מוחלת כי היכי דלא נטעי ואי הוו שניהן מצויין לא הוה נמי קא פריך דבודאי ליכא למטעי בהכי כלל וחדא מינייהו נקט אבל השתא דמוחלת מצוי טפי ולא מטא נמי הנאה לידה ושבקת מלמבעי מוחלת ובעית מוכרת אלמא משום דסבירא לך דבמוחלת פשיטא דלא פקעה זכותה בחייה משום דלא מטא הנאה לידה להכי לא קא בעיא לה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דאי סבירא לך דבמוחלת נמי תיבעי אלא דחדא מינייהו נקט תיבעי מוחלת דליכא למיטעי ומשני השתא מוכרת וכו' פי' מי סברת דמשום דמטא הנאה לידה איכא למימר דפקעה זכותה טפי אדרבא איפכא מסתברא משום דמטא הנאה לידה איכא למימר טפי דלא פקעה זכותה משום דאנוסה היא מעתה אין כאן אלא דמוחלת מצוי טפי ומ"ה ליכא לאקשויי וכדכתיבנא וכל שכן דבמוכרת איכא רבותא טפי דאפילו דמטא הנאה לידה ואיכא למימר דאנוסה הויא אע"פ כן איכא למבעי דדילמא פקעה זכותה ועיקר מאי דחדית לן הוא הצד האחרון שאין לה וכדכתיבנא ומיהו בין במוכרת בין במוחלת קא מבעיא ליה ואין לפרש דמעיקרא לא פריך אלא משום דמוחלת מצוי טפי ואהדר ליה דאע"ג דמוחלת מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסו' מ"מ פקעה זכותה בחיי' והא אמרינן דהצד האחרון היינו עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא ואהכי מהדר לאשמועינן רבותא דהא ודאי ליתא דלישנא לא משמע הכין כלל דהוה ליה לאהדורי אע"ג דזה מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא ולמה ליה למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת דבהאי ק"ו מאי קא מהדר ליה דשביה מצוי ושכיח טפי ונקיט מידי דלא שכיח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר פירכיה היינו דאבעיא ליה למנקט בעייתו במוחלת דשכיח טפי. וקשה דא"כ מאי קא משני השתא מוכרת וכו' אכתי הקושיא במקומה עומדת דכי היכי דאיכא רבותא טפי במוכרת בצד דאין לה איכא נמי רבותא טפי במוחלת בצד שיש לה והרי שניהם שוין מעתה הדרא קושיא לדוכתיה דתבעי מוחלת דמצוי טפי ועוד למה לי למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת לישני בקוצר דמשום רבותא דזוזי אנסוה נקט מוכרת. ותירצו בתוס' דלאו שנוייא הוא אלא מסקנא דאסיק דדעתו נוטה דאפילו במוכרת הפסידה אע"ג דאיכא למימר דזוזי אנסוה וכ"ש מוחלת דפשיטא ודאי דלית לה כתובת בנין דכרין הילכך לא בעי אלא מוכרת אבל במוחלת פשיטא ליה והלשון מגומגם ועוד דה"ל לאהדורי בקוצר דמוחלת לא קא מבעי ליה כיון דאין כאן אונס זוזי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי. וא"ת בשלמא לשיטת התוס' היינו דרבא גופיה לבתר הכי פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דלבתר דשמעה מרב נחמן רביה קבלה מיניה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא פריך רבא דתבעי לך מוחלת ואהדרו ליה דאה"נ דמבעיא ליה מוחלת וחדא מינייהו נקט וכדכתיבנא ושוב איהו גופיה פשיטא ליה מוחלת. וי"ל דמעיקרא כי קא בעי רב יימר סבא מכרה כתובתה וכו' לאו במוכרת בטובת הנאה בלחוד קא מבעיא ליה דאפילו מכירה גמורה וקבלה רוב דמיה או כל דמיה הוה קא מבעיא ליה דדילמא אכתי יש לה דהא כי ירית לה בעל נמי עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין או דילמא אין לה דכיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירוש' וכו' וכדפרישנא ולהכי קא פריך עליה רבא דהני צדדין גופייהו איכא נמי במוחלת ותיבעי נמי מוחלת ומיהו רבא בעי בגונא אחריתי מכרה לבעל בטובת הנאה בעלמא שאם מת הוא לא תגבה אבל אם מתה היא אינו ענין במכירתה כלל הלכך איכא למימר כיון דלא מת הוא אלא היא מתה כח בנין דכרין בדוכתיה קאי שהרי כשמתה היא אין כאן שום מכירה כלל דומיא דמוכרת לאחרים או דילמא כיון דבידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה כמוחלת דמי וכדפרש"י ז"ל לקמן הילכך במוחלת לפי צדדי בעייתו אין בה ספק כלל כנ"ל. והיינו דהוצרך רבא להקדים פשיטא לי מוכרת וכו' כדי למבעי בעייתו וקל להבין:
ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחק' דדמי' עליה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא (עוכלי בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה) כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין. כ"ש. ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים תלוהו וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה מ"ט זוזי אנסוה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורש' כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומה שנ"ל פי' לפי' במהדורא בתרא כתבתי:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא פי' מוכרת כתובתה בטובת הנאה דאי בכל דמיה היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין וק"ל היאך יכולה למכור זכות בניה דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה בב"ד וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נתפרעה מכתובתה ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפרעון או לא ותבעי לך מוחלת פרש"י ז"ל ותבעי לך מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת נמי דקס"ד דדוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטי לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי לה הנאה פשיטא ליה דלא מחלה זכות בניה אלא טובת הנאה שלה ולהכי אמר ליה דהכי נמי איכא למבעי מוחלת דהא אי לא דעבד נייח נפשה לא הוה מחלה ואהדר ליה דאדרבא במוכרת הוא דמספקא ליה משום דאיכא למימר דבאונסא הוא דזבנא אבל מוחלת פשיטא ליה דפרעון הוי דאחולי אחילתיה והריני כאילו התקבלתי והיינו דהדר רבא גופיה ואמר דפשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמעה רבא מרב נחמן רביה וקבלה מניה. ורבינו יוסף איש ירושלים ז"ל פירש ותבעי לך מוחלת דממוחלת ידעינן מוכרת דאי אמרת מוחלת דלא מטו זוזי ליד' יש לה כתובת בנין דכרין כ"ש מוכרת דיש לה ואי אמרת מוחלת אין לה ממילא שמעינן דמוכרת דקבילא זוזי יש לה דאי אין לה מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא. וא"ת הכי נמי נימא איפכא דממוכרת שמעי' למוחלת ואי במוכרת אמר אין לה כ"ש מוחלת דאין לה ואי אמרת מוכרת יש לה אבל מוחלת אין לה דאי יש לה מרתח רתח השתא מוחלת יש לה מוכרת דקבילא זוזי מבעיא ותירץ דלחומרא לא רתח דאף על גב דהויא ממונא דליכא קולא וחומרא מ"מ כל היכא דאמרת יש לה דמקיימא טפי מצות פרנסת הבת ליכא רתחא ואין צורך לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט. ע"כ:

והרא"ש ז"ל לא כתב אלא פי' הר"י איש ירושלים ז"ל וז"ל אבעי לך מוחלת שמעת מינה תרתי דאיתמר מוחלת יש לה כ"ש מוכרת דזוזי אנסוה ואי אמר לך מוחלת אין לה כתובה ממילא ידעת דמוכרת יש לה דאי אין לה א"כ מרתח קא רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא וא"ת ונימא נמי איפכא דממוכרת ידעינן מוחלת וכו'. וי"ל דלחומרא לא קא רתח אע"ג דבממונא לא שייך קולא וחומרא מ"מ הוי חומרא להעמיד ירושה דאורייתא ע"כ. וכיוצא בזה הפירוש של הר"י איש ירושלם ז"ל איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיה ובסוף פרק שני דזבחים. והרא"ה ז"ל פירש וז"ל ותבעי לך מוחלת פי' דהוה קסבר רבא דכי הוה מבעיא ליה מוכרת דוקא במוכרת הוא דמטי לידה הנאה מספקא ליה אם היא מכורה בכל זכות לגמרי ואין לה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת לא וא"ל רבא וכל דכן הוא דקא מבעיא ליה הא דהשתא מוכרת מבעיא ליה וכו'. ע"כ:
איכא דקשיא ליה מוחלת כתובתה היכי אבעיא ליה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי דהא בכל מילי יכולה למימר הכי בר מנכסי מלוג דלא כתיבי בכתובה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. והרב אב ב"ד ז"ל מפרש להא כגון דקבלה עליה אחריות ואיכא למימר דודאי אם נתנה לבעלה נכסי צאן ברזל ושלש שדות שבכתובה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לאכול פירות בחיי ולמוכרם וליתנם במתנה ואי גבינא כתובה גבינא מנייהו אבל מוחלת עיקר כתובה אין זה נחת רוח שהרי כל הנשי' יש להן כתובה והוא הוא שנתן עיניו בגירושי' ובמיתה. וכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובותיו. הרמב"ן ז"ל. וכן תירץ הרא"ה ז"ל דהא דמציא למימר בעלמא נחת רוח וכו' היינו טעמא דאי לא בעי מזבנא אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אבל הכא אדרבא איהי היא דיכלה למימר ליה אתה הוא שנתת עיניך בגירושין. ע"כ:
עוד הקשו מוחלת כתובתה לבעלה היכי משכחת לה והא קיימא לן אסור לו לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה וי"ל מוחלת כתובתה בשעת מיתה קאמר והכי נמי הא דאמרי' לעיל מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין וההיא דלעיל איכא למימר נמי מוחלת נדוניא ותוספת ולא מנה מאתים ואין לה כתובת בנין דכרין לומר שאין להם בכתובת בנין דכרין לא נדוניא ולא תוספת מה שמחלה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל תירץ בשתיהם דהכי קאמר שמחלה כתובתה אם תתאלמן ולא תתגרש. ולשון ראויה הוא. הרא"ה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואחרים פירשו שלא מחלה עיקר כתובה וכתובת בנין דכרין במקום תוס' ונדוניא היא ונראין דבריהם שאין צורך לכל זה דאע"ג דאסור להשהותה מ"מ מחילתה מחילה ולהכי איירינן היכא דמחלה ליה מאי דינא לענין מזונות או לכתובת בנין דכרין כל שכן דיכול לתקן איסורו שיחזור ויכתוב לה עיקר כתובה ע"מ שאין לה מזונות. ע"כ:
אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה כן הגירסא בכל הספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל ואיכא דמדחקי ליה דלמה לי מהאי טעמא תפוק לי דכל שמוכרת בטובת הנאה אינה מוכרת אלא זכות אלמנות וגרושין ואילו כתובת בנין דכרין אינו אלא כשמתה היא בעודה תחת בעלה ורש"י נשמר מזה ופי' ז"ל דאפ"ה הוה ס"ד דמשום דהוקל בעיניה למכור כתובתה ולהפסידה לבניה באלמנות או בגירושין אמרו רבנן דנקנסה דלא תהוי לה כתובת בנין דכרין ולהכי איצטריך לומר טעמא דזוזי אנסוה וי"א דלפום האי טעמא דזוזי אנסוה נתנה כתובתה לאחרים בטובת הנאה לית לה כתובת בנין דכרין הואיל וזלזלה בה וי"א דאפילו להאי טעמא מתנה כמכר דמשום נייח נפשא דעבדו לה הוא דיהבא להו ולמאן דלא גריס האי טעמא דזוזי אנסוה ה"ה למתנה דהא טעמא משום שהיא לא מכרה ולא נתנה אלא זכות אלמנות וגרושין וזו הגירסא היתה נכונה מאד אלא שהספרים גורסין כמו שאמרנו. ע"כ [הריטב"א ז"ל]:
וז"ל הרשב"א ז"ל מ"ט זוזי אנסוה ואיצטריך לטעמא דזוזי אנסוה אע"ג דעדיין שעבוד כתובתה על בעלה ועוד דהיא לא מכרה כתובתה אא"כ ימות בעלה בחיי' אבל אם מתה היא בחייו לא וכתובת בנין דכרין ליתא אלא כשמתה היא בחיי בעלה משום דאי לאו טעמא דזוזי אנסוה הוה מפסדת כתובת בנין דכרין משום דזלזלה בכתובתה ולפום האי טעמא נתנה כתובתה לאחרים לית לה כתובת בנין דכרין ואיכא מ"ד דאפי' נתנה אית לה משום דמתנה כמכר דאי לאו דעבד לה נייח נפשא לא יהבה ליה מתנה. ויש מי שאינו גורס זוזי אנסוה אלא טעמא משום דעדיין שעבודה על בעלה וכשמתה היא בחייו נתבטלה המכירה למפרע ונכון הוא ע"כ:
ובהלכות הרי"ף ז"ל כתוב אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה. ומצאתי בפירוש ישן על ההלכות וז"ל זוזי אנסוה דאילו היה הבעל מספיק לה מה שחייב לה בצורכי' לא היתה מוכרת כתובתה והוא גרם לה למכור כתובתה להסתפק בצרכיה ולפיכך לא פקעה כתובת בנין דכרין בין לאחרים להסתפק וכו' לאחרים שהרי אם מתה היא בחיי בעלה אף על גב דכתובתה מכורה יירשנה בעלה ויפסידו הלוקחין את ממונם שעל הספק הם נותנים את ממונם שאם ימות בעלה בחיי' או יגרשנה יזכו הלוקחים בקניינם ונוטלין את כתובתה ואם תמות היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויאבדו ממונן ולא שייך לומר על אחרים זוזי אנסוה דהא ודאי פשיטא לן שאף על פי שמכרה כתובתה לאחרים ומתה יש לה כתובת בנין דכרין שהרי הבעל יורשה כשמתה ולכשימות הבעל שקלי בניה כתובת בנין דכרין להכי שייך למימר זוזי אנסוה על בעלה שאפי' מתה היא המכר במקומו עומד ואין מתבטל ואלמלא טעם זוזי אנסוה לא הוו ירתי בניה מכתובתה ולא פרוטה מכתובת בנין דכרין ולפיכך הוצרכנו לומר האי דזבנה כתובתה לבעלה לא גמרה בדעתה למכור לבעלה זכות בניה ובטיל כתובת בנין דכרין אלא מתוך דוחק' זוזי אנסוה וזבנה ולא גמרה ומקניא ויש לבניה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת דמדעתה ומרצונה גמרה ומחלה לפיכך אין לבניה כתובת בנין דכרין. ויש להקשות אהא דאמרינן זוזי אנסוה דאלמא מכירת אונס לאו מכירה הוא דאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת תלוהו וזבין זביניה זביני. ואני אומר בפירוק קושיא זו דשייך לומר על אחרים נמי זוזי אנסוה וע"כ אתה צריך לומר על אחרים דזוזי אנסוה שאלמלא האי טעמא הוה לן לומר אין לבניה כתובת בנין דכרין ואע"ג דכי מתה בחיי הבעל בטל המכר ויורש בעלה כתובתה כתקנת חכמים מאי טעמא משום דמצי אביהן למימר להון מנן לכון כתובת בנין דכרין אמכון מכרה כתובתה ואבדה זכותכם ברצונה ואביכם לאו בתורת ירושת אמכם באה הכתובה בידו אלא בכח התקנה שתקנו חכמים לבעל בנכסי אשתו שיהא דינו בהם כדין לוקח ואם מכרתן לאחרים ומתה אתי ומפיק לה מן הלקוחות דחשו חכמים לפסידא דידה ולא חשו חכמים לפסידא דלקוחות דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאתתא דיתבא תותי בעלה וראיה לדבר דהא כל ימי חייה לא היה יכול לבטל מכירתה אלא לאחר מותה היא בטלה מאיליה כתקנת חכמים כמו שאמרנו הילכך אלמלא טעם זוזי אנסוה שבא ולימד שהמכירה בטלה מעיקרא לא הוו זכו בכתובת בנין דכרין אלא הואיל וזוזי אנסוה והמכירה בטלה מעיקרא הדרא זכות כתובתה למקומה וכי זכה בה אביהם בתורת ירושה ולא בתקנת אושא הילכך כתובת בנין דכרין במקומה עומדת. עכ"ל פי' ישן על ההלכות:

בתר דבעיא הדר פשטה מוכרת לבעלה וכו'. דלא מכר לו אא"כ ימות הוא בחייה הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום. וא"ת ממאי פשטא י"ל דפשטא מהא דתניא בפרק החובל [פט ב'] כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופי' רבא התם כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה ותמיה לי אי מהתם פשטא אמאי לא אייתי לה הכא ולימא הדר פשטא מדתניא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל דהנכון דמסברא מיפשיט ליה מדלא אייתי הכא ההיא מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעיא ליה אמרינן דהדר פשטה ולא אשכחן מהיכן פשטה. ע"כ:

אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבא כו'. כלומר ויש לה מזונות וכן הילכתא ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובתה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשיה הוא מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר דכתובתה מחלה ולא מזונותיה אבל באלמנה לגבי יורשין שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי הוא כאילו מחלה להם מזונות בפירוש והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרבי חייא אהבה דיתבא עשרין וחמש שנין ולא תבע' כתובתה ולבסוף אמרה לו הב לי כתובה וא"ל לית ליך הב לי מזוני מזוני נמי לית ליך דאלמא כיון דמחלה כתובתה אין לה מזונות. אבל בירוש' אמרו אמר שמואל המוחלת כתובתה ליורשין יש לה מזונות מטעמא דמשיב רעה תחת טובה ומשמע דפליגא אגמרא דילן מההוא דפרק הנושא ויש אומרים דלא פליגא וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשין להגבותה כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן כשמוחל' להם אבדה מזונות שאל"כ יכולם לכופה במזונותיה שתמחול להם כתובתה אבל דהכא והירושל' כאנשי גליל ושמואל דאמרה בירושלמי פסק לקמן הלכה כאנשי גליל וא"כ ליתא לההיא דבפרק הנושא דהא קי"ל דהלכה כאנשי גליל וזה דוחק מדלא פירשוה בגמרא וגם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
או הב לה כתובתה פי' דקס"ד דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובתה ודחי' לה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכי מינה כלום ותקנו קבורתה תחת נדונייתה הוא ומיהו לא פלוג רבנן כיון דרוב נשי' יש להם נדונייא והיינו דלא אמרו תחת ירושתה דזמנין דלא ירית ומיחייב בקבורתה. הריטב"א ז"ל ובסמוך נאריך בזה בס"ד. וכתב (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל וז"ל או הב לה כתובה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה הכא נמי מיירי בהכי דכתב לה א"נ שנהגו שם לכתוב לארוסות אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה אתי שפיר מדלא אומרין וכתב לה כתובה הוה וכבר הארכתי בפרק הניזקין ובריש פירקין בס"ד. ע"כ:

תנינא. אינו משנה בשום מקום פרש"י ז"ל תנינא. אני שונה שאין לארוסה שמתה משפט כתובה דהיינו קבורה. ע"כ. פי' הוקשה לו אטו הוא שונה ברייתא זו והלא ברייתא מתניא לכ"ע ובסוף פרק הכותב רב חייא בר אבין הוא דתני לה להך ברייתא לכך תריץ ז"ל דהיינו דאיהו קא דייק הכין שאין לארוסה שמתה משפט כתובה וכדדייק הא מתה היא וכו' כנ"ל. אבל במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל א"ל רב חייא בר אמי תנינא ברייתא אני שונה דאיכא למשמע מינה דאינו חייב בקבורת ארוסתו ובכולא תלמודא מיתניא הך ברייתא בדידיה כדאמרינן בבבא מציעא ולקמן בפרק הכותב נמי דתני ר' חייא אשתו ארוסה וכו' וה"ק תנינא ע"כ. ובספרנו גרסינן לקמן בפרק הכותב רב חייא בר אבין וכדכתיבנא:
ולא מטמאה לו לא שאסרוה ליטמא דהא אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים דבני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא לומר שאינה חייבת ליטמא כיון שאינה שארו ואתיא כמאן דאמר חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה ויש שפירשו בתוספות שאסורה ליטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים. הריטב"א ז"ל:
לא אונן לה לאסור את עצמו אף במעשר הקל דכתיב ביה לא אכלתי באוני אין אנינות אלא בלב ואין אנינות אלא יום אחד כדאמרינן במ"ק מואחריתה כיום מר ובשעה שמתו מוטל לפניו. אינו יורש נכסי מלוג שלה שאע"פ שהבעל יורש את אשתו דהיא לאו אשתו היא. מת הוא גובה כתובתה מנה מאתים ולקמן בפרק הכותב מהדר לאוקומה בדלא כתב לה מן האירוסין ואפ"ה גובה כתובתה משום דרבנן תקינו לה כתובה לאלמנה מן האירוסין ואמרינן בדכתב לה וכ"ת אי בדכתב מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אבל תוספת אין לה עד שנשאת והא דאמרינן לעיל הילכתא אחד מנה וכו' ואחד תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין הני מילי למטרף לקוחות דמזמן נשואין טרפא ממשעבדי שלא כתב לה אחריות אלא מנשואין ואילך אבל לא מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
טעמא דמת הוא וכו' פי' דאלת"ה הוה ליה למתני בקוצר ויש לה כתובה ולמה לאורוכי ולמימר מת הוא גובה כתובתה אלא לדיוקי טעמא דמת הוא וכו':
אין לה כתובה פרש"י ז"ל דין כתובה וקבורה תחת כתובתה דתניא לעיל בנשואה תניא ותחת נדונית בית אביה שהוא יורש אבל כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה. מ"ט. כי מתה היא בחייו אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש. שאין אני קורא וכו'. וכך היו כותבין בשטר כתובה הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום. ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קאמר אין לה כתובה דלא כתובה ממש קאמר דמאחר דמתה מה כתובה שייך בה והרי מתה אלא דין כתובה קאמר פי' קבורה דהויא תחת כתובה והוקשה לו לרש"י ז"ל דע"כ הא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה ולא תחת כתובת ק' ר' דאי תחת ק' ר' בארוסה נמי ה"ל לקוברה וכיון שכן מאי דין כתובה דקאמר והיכא מצינו דקבורה להוי דין כתובה עד דנקריוה דין כתוב' והרי לעולם אין לקבורה שייכות בכתובה כלל עד דנקריוה דין כתובה. ותירץ דהא דתניא קבורה תחת כתובתה לעולם כתובת מנה מאתים הוא דהויא ובנשואה תניא ומשום דיורש נדוניית בית אביה הוא דתקינו לנשואה קבורה תחת מנה מאתים אבל בארוסה כיון דכי מתה אינו יורשה לא נתחייב לקוברה משום מנה ר' ולהכי לא תקינו קבורה תחת נדוניא ממש ולא תחת מנה מאתים כלל משום דאי הכי בשלא הכניסה לו נדוניא לא היה מוטל עליו לקוברה אבל השתא דתקינו תחת מנה מאתים לא פלוג רבנן בנשואה כלל בין הכניסה לו ללא הכניסה אבל בארוסה אע"ג דעיקר התקנה היתה בעבור מנה מאתים כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה והנהו דאמרי ליה זיל קבור או הב לה כתובתה הוו סברי דתחת מנה מאתים שתקנו לה חכמים הויא קבורתה וכיון דאינו פורע מה שתקנו לה חכמים מוטל עליו לקוברה ואע"ג דאינו יורשה ואהדר להו רב חייא דמשום שאינו פורע לה מה שתקנו לה חכמים לא נתחייב לקוברה כיון שאינו יורשה אבל בנשואה כיון דיורשה אם הכניסה לו נדוניא אפילו לא הכניסה נמי חייב לקוברה כיון דהרי נשכר בכתובת מנה מאתים נמצא דרב חייא תרתי קאמר חדא דלא נשכר בארוסה במה שנפטר מכתובתה ועוד דכיון דאינהו יורשה לא נתחייב לקוברה ובעי תלמודא מ"ט פי' לא קאי אמאי דאמר דכיון דאינו יורשה לא נתחייב לקוברה דהא נמוקו עמו והדין נותן כן דכיון דאינו יורשה דלא יתחייב לקוברה ומיהו אמאי דאמרינן דלא נשכר בפטור כתובתה קא בעי אמאי אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש והרי מרויח בזה והוה ליה כאילו יורש מנה מאתים. אבל לא בעי דאפילו לא ירויח כלל דאין לה תביעת כתובה מ"מ אילו לא מתה הויא גביא כתובתה והשתא נפטר ממנה במיתתה ולהכי היה ראוי לקוברה דפשיטא דמ"ה אינו מתחייב בקבורת' ומהדר רב הושעיא שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר וכו' פירוש דאין כאן שעבוד כתובה כלל אלא כשתנשא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואין זה מדרש כתובה דהא הכי אתני בהדיא ופשיטא דתנאי שבממון קיים כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא כי בעי מ"ט אמאי דלא מתחייב בקבורתה קאי דאע"ג דאינו מרויח כלום בפטור כתובתה ואינו יורש בזה כלום דאינו מגיע לידו שום הנאה דלא נתנה כתוב' לגבות מחיים מ"מ הרי נפטר במיתתה מחיוב כתובתה ואם היתה מתגרשת ביה מתחייב בכתובתה ובהכי סגי לאחיובי בקבורתה ומ"ט לא מחייב בקבורתה ואהדר ליה דממדרש כתוב' נלמוד דהכי כתיב כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאלמא אין לה שום גביה אחרת אלא מה שהיא גובה כשנשאת לאחר ואם מתה מחייב בקבורה משום מאי דבעי לאחיובי אלו גרשה וכדכתיבנא הרי כאן גביה אחרת ואין לנו אלא מה שכתב בתנאי כתובתה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל אין לה שום חיוב אחר מחמת כתובתה ומהאי טעמא לא מצינן למימר אפי' בנשואה דיהיה קבורתה תחת מנה מאתים כלל והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה לבד אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא דרשינן מדרש כתובתה להכי אלא מאי דמפרש להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכדפרי' אכתי מצינן למימר דבנשואה הויא קבורתה תחת מנה מאתים דמ"מ כיון דאילו גרשה הוה מיחייב השתא דמתה יתחייב מיהא בקבורתה ולהכי פי' רש"י דלעולם הכין הוא קושטא דמילתא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל לא שני להו בין ארוסה לנשואה וקבורתה אינו אלא תחת נדוניית' לבד. וא"ת לשיטת התוספות היכי קא קרו לנדוניא כתובה והא סתם כתובה היינו מנה מאתים. וי"ל דשפיר מקריא נדוניא כתובה דהכי מצינו לעיל דקתני נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא וכדכתיבנא. וא"ת והא מדרש כתובה לא דרשי אלא ב"ש כדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאינו מדרש כתובה דהא בהדיא הכי אתני דכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ולאו מדרש כתובה דפליגי בה תנאי אלא בדלא מיפרשא להדיא אלא דבעינן לדיוקי כן מלישנא דכתוב' אבל כד מפרשא להדיא פשיטא דיש לנו לקיים מאי דקא מתני להדיא אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דהא נמי לא מפרשא להדיא אלא דאנן דרשינן לישנא דכתוב' והויא לה פלוגתא דב"ש וב"ה וכמו שהאריכו התוספות ז"ל ותירצו עיין בתוספות כנ"ל. ודוק דרש"י ז"ל הוקשה לו הא דתניא קבורה תחת כתובתה גבי הא דאמרינן אין לה כתובה וכו' והתוספות ז"ל הקשה כן גבי הא דאמרינן שאין אני קורא כו' ועוד דלכאורה אין חילוק בין רש"י לפירוש התוספות ובמאי דכתיבנא ניחא וגם שדרכנו להקשות קושית התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא הכל ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל מ"ט אין לה כתובה הואיל ואמרינן דאינו יורשה אמאי לא גבו כתובת' יורשין דידה כשמתה היא שאין אני קורא בה וכו' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הילכך לא מחייב למיתב לה כתוב' ולא לקברה דקבורתה תחת כתובתה ונשואה שמתה אף על גב דאין אני קורא בה כשתנשאי וכו' אפ"ה קוברה הואיל והוא יורש כתובת נדוניא שהביאה עמה מבית אביה ותחת אותה ירושה תקנו קבורתה ומן האירוסין אינה מכנסת לו כלום עד שעת נשואין ע"כ. ומה שנ"ל בפי' במהדורא בתרא כתבתי:

וז"ל הריטב"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו'. איכא דקשיא ליה דהא ב"ה לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות אלא דהכא לאו מפני מדרש כתובה ממש אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לדברי הכל ולישנא בעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד א' שמת בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודו ואין לתירוץ הזה טעם בעצמו אלא שהוא מתפרש עם מה שכתבנו. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן זיל קבור או הב לה כתובתה קס"ד דקבורתה תחת עיקר כתובתה תקינו לה וזה שכתב לה מן האירוסין ראוי הוא מן הדין לפרוע לה כתובתה אלא לא יפו חכמים כחה יותר מן הנשואה שאם רצה לקבור יקבור ולא יתן והיינו דאקשינן עלה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה דאי כדאמרת לעולם דינה לגבות אלא שאם אמר לקבור יפטר בכך ואסקינן דכל דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי לית לה עיקר וכי תקינו רבנן קבור' לנשואה תקון ותחת נדונייתה שהוא יורש דההיא ליתא בכלל מדרש לכשתנשאי לאחר תטלי דהא ארוסה אינו יורשה. וקשה לי כיון דכי שקול בעל נדוניא ירושה היא היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת הבעל תור' היא היאך תקנו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דה"ק כיון דכתובתה לבעל אי מדאורייתא אי מדרבנן במה תקבר והלא קרובים כיון דאיהו קירית לה קריא ולא ענו לה לפיכך תקנו לה קבורה ממנו שלא נשאת ע"מ להשליכה לכלבים ולפי' לא אמרו תחת ירושת נכסי מלוג שתקנו מצוי למצוי אבל נכסי מלוג אינו מצוי כלל כנ"ל. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זיל קבור או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתוב' ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה ואע"פ שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה וסתרינן לה דליתא שלא נתנה כתוב' לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה אלא ודאי תחת עיקר נדוניא קאמרינן וכי תימא כיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדונייתה יאמרו תחת ירושתה י"ל תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו שהם חייבים לקבורת המוריש י"ל דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אע"פ שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון. ע"כ:

דף נג עמוד ב

כבר תרגמא רב הושעיא לפי שאין אני קורא בה וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
רב תני עד דתילקחן פי' במתני' כמו שהיא שנויה עכשו במשנתינו ולוי תני במתני' עד דתיבגרן וכי אקשינן ולרב אע"ג דבגרה ה"ה דקשיא לן למתני' דקתני הכין אלא משום דאכתי לא ידעי' דיוקא דמתני' הכי לא מצינו לאקשויי עלה כנ"ל ואיכא מאן דמפרש דפלוגתא דידהו היא אבל במתני' לכ"ע עד דתלקחן תניא והאי דלא אקשי למתני' מאי דאקשי לרב משום דאיכא למימר דמתני' חדא מנייהו נקט ולא דוקא דתלקחן אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוו להו לאקשויי ממתני' ללוי ולישני ה"מ לבגר וחדא מנייהו נקט. הרשב"א ז"ל:

לרב אע"ג דבגרה ולא נסיב וכו'. פי' אתמהה היא משום דתני' להדיא לקמן בפרק אע"פ דבין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:

כי פליגי בארוסה נערה שלא בגרה. רב אמר עד דתלקחן וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מחייב במזונות. ולוי תני עד דתבגרן אבל נערה אע"פ שנתארסה יש לה מזונות. רש"י במהדורא קמא:
והראב"ד ז"ל דכתב אית דפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא שאיבדה מזונותיה מן האחין דהא קידושי' קידושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן לא נראו דבריהם. הרשב"א ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות:
והלכתא כרב דקאי כרבנן ומיהו קטנה שקדשוה אמה ואחיה כיון שיכול' למאן י"א דאף רב מודה שלא הפסידה מזונות שאין זה אלא כשדוכין בלחוד ולא דבר רב אלא בקידושי נערה שקידושי' גמורין והכין משמע לקמן בבעיא דממאנת. הריטב"א ז"ל:
או ימטי זמניהון לאתנסבא עד שעת כניסתן לחופה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מי שמיע לך מיניה דרב יהודה כמאן ס"ל בהך ארוסה נערה דאפליגו רב ולוי שמת אביה ואכתי לא אבגר דתיפוק מרשותא דאחיה נותנין לה מזונות אע"פ שנתארסה כלוי דתני עד דתבגרן או אין לה מזונות כיון דנתארסה וכרב דתני עד דתלקחן דמשמע שום לקיחה אפילו אירוסין כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל דטעמא מאי אמור רבנן הבנים ירשו והבנות יזונו משום זילותא דבנות והכא אע"ג דאין לו לארוס להעלות לה מזונות עד שעת נשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו אפ"ה אי לא יהבי לה אכילה אתיא לידי זילותא דאיהו יהיב לה משום דלא ניחא ליה דתתזל. אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה מזוני עד שתבגר או עד שתנשא דכיון דלא קים ליה בגווה שאינו יודע אם יחזרו בהו ולא יתנוה לו א"נ אינו מכיר בה ובמעשיה לא שדי זוזי בכדי דשמא יראה בה מום ויחזור בה. ובנמוקי רבוותא כתוב דבארוסה שמת הארוס שלה קא בעי אם יש לה מזונות מבני הארוס שיש לו מאשה אחרת או לא ולאו מילתא היא דהא אלמנה מן האירוסין מוכח בהדיא לקמן דאין לה מזונות מנכסי ארוס דתנן בפ' אלמנה נזונת ר"ש אומר אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מנכסי בעלה למזונותיה אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות ואפי' ת"ק דר"ש דאמר התם בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד לאו משום דסבר דאית לה לארוסה מזוני אלא לענין כתובה קאמר כדפריש עולא בגמרא ומשום חינא ובארוסה שהלך בעלה למדינת הים נמי ליכא לאוקמה דמתני' היא הגיע זמן ולא נשאו וכו' ואמרי לה איפכא לא גרסי'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות פרש"י ז"ל דמבעיא ליה אם יש לה מזונות מן האחין או לא ולא שמיע ליה ממתני' דלעיל א"נ שמיע ליה ובעי הלכתא כמאן והוא ז"ל גורס משמע לא שמיע לי אבל מסברא לית לה כיון דארוסה היא לא ניחא ליה דתינוול כלומר מסברא לית לה מזונות מן האחין דכיון דאירסה אידך לא ניחא ליה דתינוול ואע"פ שאינו חייב במזונותיה יהיב לה מזוני כדי שלא תתבזה לשאול מאחרים ואהדר ליה מסברא לית לה דלא שדי ארוס זוזי בכדי למיתן לה מזוני. ואין פירוש זה מחוור דהיכי תיסק אדעתיה לפטרה ממזונותיה של אחין על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהן ועוד דאדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא אנא אינהו יהבי לה ולא מיתזלא. ורבינו אלפסי ז"ל גורס בהפך משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזול וא"ל מסברא לית לה דלא שדי זוזי בכדי ופי' הוא ז"ל דמיירי בארוסה שנתארמלה ויש לה כתובה אם יש לה מזונות מן היורשין משום תנאי כתובה או לא דאף על גב דתניא ארוסה לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות התם הוא שלא הגיע זמן בחיי ארוס אבל הכא מיבעי' לן כשהגיע זמן בחיי ארוס והיתה אוכלת משלו ומת וא"ל מסברא אית לה מזונות מיורשין דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל אלמנתו אחר שהגיע זמן בחייו ונעשית כאשתו. ועדיין אין הפי' מחוור חדא דהוה ליה לפרושי ארוסה שנתאלמנה אם יש לה מזונות ובירושלמי איתיה להאי דינא ואמרי להדיא הגיע זמן ומתו בעליהן אוכלות משלו. והנגיד פרשה בארוסה בחיי ארוס שלא הגיע זמן אליבא דרב דבאירוסין אין לה מזונות מן האחין אם יש לה מזונות מן הארוס כיון שאירוסין גרמו להפסידה מזונות דהא דתנינן דארוסה אין לה מזונות עד שהגיע זמן בשלא הפסידה מזונות באירוסין שאירסה בחיי אביה או לאחר מיתתו אחר שבגרה או דילמא כל ארוסה אין לה מזונות קודם שהגיע זמן ואהדר ליה דמסברא אית לה וכו' וקי"ל כלישנא בתרא ואית לה וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ונראין הדברים שאף ע"פ שבגרה אחרי כן יש לה מזונות ולא מצי למימר לה דהשתא בלאו דידי מפסדת מזוני דכיון שהתחיל לזון שוב אינו פוסק ע"כ:
ובלקוטי הגאונים כתוב על פי' הרי"ף ז"ל ור"ח ז"ל וז"ל ואנן קא מיפרכא עלה טובא דהא מתני' בהדיא קתני הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו לאו ממילא ידע מינה דארוסה אין לה מזונות וטעמא דהגיע זמן הוא דאוכלת משלו הא לאו הכי לא אי הכי אמאי קא בעי לה מבעיא ועוד כי אמרינן הלכתא כלישנא בתרא בעלמא בתרי לישני דתליין בגמרא או במתניתא אבל הא דתליא בסברא בעלמא וה"ק אי משמע לא שמיע בה מידי דסמכינן עלה ועבדינן כותיה האי סברא דסברת אהאי צד איכא למימר ביה סברא אחרינא מצד אחר והואיל וכן ליכא למסמך עליה ולא למעבד ביה עובדא ע"כ. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה דכיון דתרי לישני אינון ולא פשטא עבדינן לקולא ולא יהבינן מזוני לארוסה אלא כההיא דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו והכין נוהגין רבנן דילנא דאם הגיע זמן ולא נשאו ותבעה בב"ד מיתמר ליה או דאנסבתא או דזנית ואי לא נסיב מחייבין ליה במזוני. וגם ר"ח ור"ש בן חפני ז"ל פסקו כהאי לישנא בתרא פי' דאית לה. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ה"ג בנוסחי עתיקי וכך היא גירסת כל הגאונים ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל. ור"ח ור' יצחק ז"ל אוקמוה לאחר י"ב חדש ופירשוה אם יש לה מזונות מן היתומים או לא ומשמע דבכתב לה כתובה עסקינן וכיון שהיתה נזונת משלו בחייו אף לאחר מיתתו אוכלת כל יומי מיגר אלמנותה. והנגיד רב שמואל השיב דהא תנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ומילתא פסיקא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן ותו מאי שייטיה דהך בעיא בהך פסקא ונ"ל דהואיל ואיירי בענין ארוסה אם יש לה מזונות מן האחין אמר נמי אם יש לה מזונות מיורשי ארוס. ומה שאמר הנגיד דכל אלמנה מן האירוסין אין לה מזונות מצאתי בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' אוכלות בתרומה במקום יבם קתני מיהא אוכלות משלו ומשום יבם ודאי לא מתזנא משל בעל אלא לבתר ג' חדשים נזונת משל יבם והוא שעמד בדין וברח אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות. ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלות משלו ואין אוכלות בתרומה והיא נראית עיקר. שוב ראיתי בתוספת' יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין וזה לרבות הגיע זמן ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן וש"מ דאוכלת משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש. ומיהו לפר"ח ברייתא לא שמיע להו. והנגיד ז"ל פירש דהכא ביתומה שנתארסה קאמרינן וכיון דמשום אירוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחין אית לה מזונות דלא ניחא ליה לבעל דתתזיל מחמת אירוסין שלו הילכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה ונכון הוא ופרש"י ז"ל היה יותר מחוור אילו היתה גירסתו כתובה בנוסחאות אבל להגיה הספרים אי אפשר. ע"כ:
ואף ר"ח ז"ל כתב תוספ' זו ביבמות פרק החולץ גבי היבמה לא תחלוץ ומיהו יש לבעל הדין לחלוק דיבמה שאני דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל ואף לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמתו הדין נותן שתהא נזונת כל ג' חדשים משל בעל כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות משום שאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידה ביה כלל וצ"ת. הרשב"א ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל תלמידו דפי' רש"י ז"ל ליתא דנוסחא דספרי לאו הכי איתא ותו דמאי האי דקא מהדר ליה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל ואימא תיהוי לה מזונות ותו לא מיתזלא ותו דלישנא נמי לא ניחא לה דקאמר מסברא לית לה וקאמר מן האחין והדר יהיב טעמא לבעל ואמאי לא מיירי כולה או בבעל או באחין. [אבל גרסת הספרים היא הנכונה דגרסי מסתמא אית לה כיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל. והרי"ף ז"ל פירשה בארוסה אלמנה וכשהגיע זמן ואכלה בחיי הבעל וקא מיבעיא לי אם אוכלת אחר מיתת הבעל אי קרינא בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. איכא דקשי' לי' דהא תנן אלמנה מן האירוסין לא תמכר אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וליתא דההיא קודם שהגיע זמן ודינא וודאי הכי איתיה ובהדי' איתא בירושלמי הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו] ופירוש הרי"ף ז"ל לא נהירא דמאי שייאטיה דהאי דינא הכא ותו דלא שייך עלה טעמא דלא שדי זוזי בכדי שכבר היתה נזונת ולא יהא חמור עליו ממונו לאחר מיתה מחיים ותו דהא לפום טעמא מאי דבעינן למימר קמן בס"ד משמע דהא מתני' היא. והנכון כמו שפירש הרב ר' שמואל הלוי הנגיד ז"ל [וכו'] ופסק הרי"ף ז"ל כמסקנא דאידך לישנא הילכך אית לה. ומסתברא לפום האי פירושא דכיון דלית לה מזוני מיניה אלא משום דאמטולתיה פסדא להו דלית לה אלא מאי דפסדא והיינו עד שעת בגרות אבל בגרה ולא הגיע זמן תו לית לה עד שיגיע זמן ואפשר גם כן שכבר נתחייב ארוס במזונותיה הרי הוא חייב לעולם. והראשון מחוור. ע"כ:
וכן כתב הר"ן ז"ל והא כתיבנא לעיל דהריטב"א ז"ל כתב כלישנא בתרא. גם הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרי"ף ז"ל דכיון שהגיע זמן לינשא ואוכלת משלו בחייו אף הוא בודקה על ידי קרובות ואפילו ת"ל דכיון דקי"ל כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמה בדיקה ה"מ לתרומה ומשום חומר תרומה בלבד אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה ועוד דאף כשת"ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל כיון דבחייו לא מקפד בה כל שכן במותו דאחר מיתה מאי איכפת ליה בסמפון הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ע"כ:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא האי לישנא בתרא. ונראה מדבריו דמפרש דאם יש לה מזונות לארוסה מיורשי הארוס שלה קא מבעיא ליה וכ"ת היכי מצינן לפרושי לבעיא והא קי"ל דארוסה אין לה מזונות מן הארוס וכיון דבחייו אינו חייב לזונה האיך נזונת מנכסיו לאחר מותו. הא לאו מילתא היא דמיירי כשהגיע זמן י"ב חדש דמשם ואילך נתחייב במזונותיה ובכה"ג מבעיא ליה כיון שכבר נתחייב בחייו אם מת אם נאמר שגם כן יהיה לה מזונות מנכסיו עד שתתארסה לאחר או לא וא"ל רב יוסף מסברא לית לה דכיון דלא קים ליה בגווה שלא היה יודע אם יתבטלו האירוסין לא ירצה שתזון משלו שאין אדם רוצה להפסיד ממונו בחנם וא"ל רב חסדא אם אין לך קבלה מן הדבר מסברא אני אומר דיש לה מזונות דכיון דארוסה אין לה מזונות מן האחים אם לא תזון משלו תצטרך לחזור ולשאול ולא ניחא ליה דתתזל ויאמרו ארוסת פלוני היא זו שחוזרת על הפתחים. זו היא שיטת ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל. וקשיא ליה למורי הרב נר"ו לפום האי פירושא לישנא דקאמר כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי איניש זוזי בכדי שזה הלשון ר"ל כיון שאינו יודע אם ישאנה אם לא והכא לא שייך למימר האי לישנא דודאי כיון שמת קים לן שלא ישאנה לעולם. ועוד דטעם שהאלמנה נזונת מנכסיו הוא מתנאי כתובה שמתנת עמו שתיזון מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי והאי לאו בביתי קרינא ביה דאכתי בבית אביה קיימא ע"כ נראה כפי' רש"י ז"ל וגירסתו. עד כאן:
ממאנת יש לה מזונות או לא י"מ אף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב ממאנת שעוקרת הנשואין לגמרי יש לה או אין לה וזה כפי דעת הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה אבל לדברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא אבדה מזונותיה מפרשים איפכא אף על גב דבאירוסין גרידי לא איבדה מזונותיה הא ודאי משנשאת אבדתן אלא אם חזרה ומיאנה ועקרה הנשואין לגמרי מעיקרן מי אית לה או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ממאנת יש לה מזונות או לא פי' קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בעודה קטנה והדרא לבי נשא יש לה מזונות עד שתבגר או לא מי חשיבי נשואין דידה נשואין או לא. א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות נראה כי רש"י ז"ל מפרש לה שנתאלמנה או נתגרשה לאחר מיתת אביה בעודה נערה והדרא לבי נשא ולא נהירא דאי באלמנה מן הנשואין הרי כבר הפסידה מזונות לאחר מיתת אביה והיכי הדרא לה ואי באלמנה מן האירוסין הא אליבא דרב כבר הפסידה מזונות מן האירוסין ולא מסתברא דתהוי כרב ורבנן דמתניתא דלעיל דלא כרבנן דהכא ודלא כר' יהודה מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא דרב ולוי לכך פר"ת ז"ל דהכא כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה והדרא לבי נשא ועדיין היא נערה כשמת אביה אחרי כן ואפילו באלמנה מן הנשואין אמרי רבנן ור' יהודה שיש לה מזונות דכיון דבחיי אביה הדרא לבי נשא נעקרו אותן נשואין דתנאי כתובה הוא דמתזנן עד דתינסבן לאחר מיתת אביהם כל שהניחן פנויות ונערות. ואחרים פירשו דדוקא באלמנה וגרושה מן האירוסין אבל אם נשאת בחיי אביה כבר יצאת מרשותו לכל שבח נעוריה ונשואין כבגרות חשיבי ותו לא תיקן לה רבנן מזוני וכדברי ר"ת ז"ל עיקר מדתני לה סתמא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. אלמנה בבית אביה וכו' כתב רש"י ז"ל מן האירוסין דאי מן הנשואין אין לה מזונות עד דתלקחן תנן ואפי' ללוי בנשואין מודה ולפי דבריו הא אליבא דלוי הוא דאילו לרב דאמר עד שתתארס הרי כבר הפסידה ואין לנו מפסדת וחוזרת למזונותיה דהא תנאה הכי משמע עד שתתארס וה"ה לממאנת שעקרה הנשואין בכל דהוא כאילו לא יצאה מבית אביה נזונת. ור"ח ז"ל פירשה כגון שקדשה ונתאלמנה ומת האב ע"כ. וכיון דברשות האב היא בשעת מיתתו יש לה מזונות מן האחין מה שאין כן בנשאת ונתארמלה אפילו בחייו שכיון שיצאה מרשותו אינה נזונת דומיא דבגרות ומ"ה קי"ל כת"ק ואילו נתארסה לאחר שמת אביה בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות דקי"ל כרב דאמר עד שתתארס כדברי רבינו הגדול ז"ל. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל תניתוה אלמנה בבית אביה שומרת יבם בבית אביה וכו'. פרש"י ז"ל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפילו ללוי בנשואין מודה ולפי פירושו האי בעיא אליבא דלוי היא דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת ור"ח ז"ל פירשה כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה וכיון דבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחין ודוקא נתאלמנה מן האירוסין הא מן הנשואין לא דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכ"ע ארוסה קטנה יש לה מזונות וקי"ל כת"ק ועוד פר"ח ז"ל כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שיש בפרק שני דייני גזרות ופשטוה לה מהא אלמנה בבית אביה וכו' ואסיקנא ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור' יהודה סבר לית לה וקיימא לן כר' יהודה. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

אלא לאו ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור"י וכו'. פירוש ושמעינן לה מדתני ר' יהודה לישנא יתירא אינה בבית אביה אין לה מזונות דהא מרישא שמעינן לה אלא ודאי תנא לישנא יתירה למעוטי ממאנת דכיון שנשאת ולא היתה בבית אביה שעה אחת תו לית לה מזוני ומשום דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו ממאנת עודה בבית אביה מקריא. והלכתא כרבנן ומסתברא דאפילו רבי יהודה לא קאמר אלא בממאנת מן הנשואין אבל ממאנת מן האירוסין לא הפסידה מזונות באירוסיה כלל ואפילו אליבא דרב כדפרישנא לעיל וכן פירשה רש"י ז"ל בממאנת מן הנשואין. הריטב"א ז"ל:

בת יבמה יש לה מזונות וכו'. פרש"י ז"ל הכונס את יבמתו וילדה לו בת יש לה מזונות לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא. כיון דאמר מר. כתובתה אינה על נכסי יבם וכו'. או דילמא. כיון דאמרינן התם וכו' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אית לה. נמי תנאי כתובה להיות בתו נזונת. ע"כ. ומשמע לי פי' לפי' ביש נכסים לאחר מיירי והיינו דקאמר הכונס כו' מנכסי אביה וכו' דאלמא דוקא אי אית לה מזונות מנכסי אביה קא מבעיא ליה וביבמה גופא פשיטא ליה דלית לה מזונות מנכסי יבם דהא אינו כונס אותה מחמתו אלא כונס יבמתו דאשה הקנו לו מן השמים הילכך מזונותיה אינו אלא על נכסי בעלה הראשון דדוקא כתובה תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל מזונות דהויא מכח תנאי כתובה לית לה אבל בת יבמה מבעיא ליה דכיון דלא הויא אלא תנאי כתובה וכתובתה אינה על נכסי יבם הכי נמי תנאי כתובה או דילמא כיון דהויא לה בתו תהיה נזונת דאמדינן דעת האב דבעי שתהא בתו נזונת מנכסיו דמה לו בתו מאשתו או בתו מיבמתו הכל שוין לפניו פי' לפי' ז"ל ודוק לשון הכונס את יבמתו וילדה לו בת כו' בהקדים ז"ל ודוק נמי שהוצרך להאריך ולפרש טעמא דכדי שלא תהא קלה בעיניו והאריך וכתב ז"ל אית לה נמי תנאי כתובה להיות בת נזונת:

שוב מצאתי רש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל בת יבמה שיבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת יש לה לאותה בת מזונות אצל האחין בנכסי האב או לא כיון דאמר מר בהחולץ כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון הואיל ואין לה כתובה על השני תנאי כתובה ככתובה כדלקמן בפרק אף על פי ואף על גב דנכסי קמה קמי יבם שהרי הוא קם לנחלה אפילו הכי אין על הבנים של יבם לזון בת היבמה שהרי הראשון לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מתזנן מנכסי אלא ליכי מנאי הוא דאתני בהדה או דילמא כיון דלית לה מראשון שלא הניח נכסים שיעור כתובתה דתקינו לה משני כדמפרש טעמא בהחולץ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הילכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת יש לה על השני ויש לה מזונות אצל הבנים והאי דלא מבעיא ליה ביבמה גופה כה"ג משום דגבי יבמה ודאי פשיטא לן דאין לה מזונות מנכסי יבם אצל הבנים שהרי מכח נשואי ראשון נזדקקה ליבם וכשמת היבם נתארמלה זו עכשיו מנשואי ראשון והרי אלמנת ראשון היא וקורא אני בה מה שהתנה הוא עמה ואת תהא יתבת וכו'. לפיכך מזונותיה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לו נכסים אין לה מזונות ע"כ. וזכיתי להסכים לדעתו קצת. והשתא ניחא דהך בעיא דבת יבמה הויא דומיא דבעיא דבת שניה ממש דשניה גופה לית לה מזונות ומבעיא ליה בבתה. ותוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דביבמה גופה פשיטא דיש לה מזונות. ועוד פירשו דבין בדלית ליה בין בדאית ליה לראשון קבעי ואף על גב דלדידה פשיטא דאית לה מזונות אפילו בדלית ליה אפילו הכי מבעיא בעי בבתו ואפילו בדאית ליה דלגבי דידה אין חילוק בין אית ליה בין לית ליה וכמו שהאריכו התוס' ז"ל:
ואי בעיין הויא בדלית ליה פשיטא דליכא למבעי לענין כתובת בנין דכרין דהא כתובת בנין דכרין מכח נדוניא דהכניסה לבעל הא' קאתי והרי אין כאן נכסים אלא ליבם אבל אי בעיין הויא נמי כדאית ליה וכמו שפירשו התוספות ז"ל הילכך צ"ע אי הוה מצי למבעי נמי לענין כתובת בנין דכרין ואפשר דכיון דבבת ארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בנין דכרין לכך כולהו בעי להו לענין מזונות. וי"מ דדוקא בדאית לה קא מבעיא אבל לית לה פשיטא דיש לה מזונות. ועיין הר"ן על ההלכות:
וז"ל הריטב"א ז"ל בת יבמה יש לה מזונות או לא פי' כשהיו נכסים לראשון שכתובת יבמה עליו דאי לית ליה נכסים לראשון הרי כתובתה על השני ואית לה נמי עליו כל תנאי כתובה ובמזונות יבמה גופה לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמהיכא דאית לה כתובה אית לה מזונות אבל בבתה איכא למבעיא משום דלגבי ראשון דכתובתה עליו לא קרינן ביה בנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי להכי מבעיא ליה אי תיקן לה תנאי כתובה מן השני כיון דמראשון לית לה ולא איפשיטא הילכך לית לה ופירש הרב בעל העיטור ז"ל דה"ה דמבעיא לן לגבי כתובת בנין דכרין דהא שייך בה טעמא כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו דמסיק אדעתיה שפיר דנפל לפני יבם ותפסיד כתובת בנין דכרין וממנע ולא כתב. ע"כ: