שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מו עמוד א

ת"ר וענשו אותו זה ממון כו'. ואיכא למידק אמאי הפך סדריה דקרא דכתב ויסרו קודם וענשו. ועוד מאי אתא לאשמועינן במאי דקאמר וענשו אותו זה ממון והא מקרא מלא הוא דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ועוד מאי קאמר בשלמא וענשו זה ממון וכו' מאי דוחקיה פשיטא דהכי כתיב ונ"ל דמאי דכתיב וענשו אותו מאה כסף וכו' מצינו לפרושי דה"ק וענשו אותו ומהו עונשו שיתן מאה כסף לאבי הנערה וגם שלו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם נפרש כן הא ודאי דלא מצית לפרש ויסרו אותו זה מלקות שאם היה שום עונש אחר מלבד אלו שני העונשין שהזכיר הכתוב בתר הכי הוה ליה למנקטיה לבתר מאי דכתיב וענשו אותו דהא עונשי קא מני ואזיל וכדכתיבנא לכך קאמר וענשו אותו זה ממון פי' דלא קאי וענשו אלא אממון לבד מעתה שפיר מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות. ופריך תלמודא בשלמא וענשו זה ממון פי' ממון לבד כי היכי דלא תיקשי לן דהיכי מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות שפיר וקרא מכרעא הכי דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה ואי קאי אדלקמיה אמאי דכתיב ולו תהיה לאשה וגו' לא הוה ליה למכתב אלא וענשו ונתנו לאבי הנערה מאה כסף וגו' אבל השתא דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אלמא משמע דאין וענשו אלא ממון לבד ולא קאי אדלקמיה ומעתה לא תקשי אמאי דאמרינן ויסרו זה מלקות אבל מכל מקום קשיא מנלן דויסרו זה מלקות דאף על גב דאין שום קושיא על זה ומיהו בעינן הכרעה למילתא כנ"ל:
למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן וכן פרש"י ז"ל בשמעתין כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם והדר יליף בן דאייתי הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות ע"כ. וכן כתוב ברש"י ז"ל ובפרק בן סורר ומורה גרסינן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו למדנו יסרו מויסרו וכו' ופרש"י ז"ל התם למדנו ויסרו דמוציא ש"ר דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההיא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו בן מבן דכתיב גביה בן וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. כן נמצא בספר כתיבת יד מדויק:
ומה שפירש ז"ל בפרק בן סורר נראה דהוא הנכון דלמה לי למילף מויסרו דבן סורר לאתויי הכא נילף ויסרו מויסרו דבן סורר ויסרו דבן סורר מבן הכות הרשע וכמו שפירש בפרק בן סורר ומורה. וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן גזרה שוה גמורה היא והכי פירושו ויסרו מויסרו ומנא לן דויסרו דהתם מלקות מבן שכתוב אצלו דילפינן בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ולא דמי להאי דלעיל גמר פתח מפתח ופתח משער דההיא אסמכתא בעלמא היא. בשם רבינו מאיר הלוי ע"כ. ולכך כתב רש"י ז"ל כאן בן ולא פי' הכא כמו שפירש בפרק בן סורר משום דהתם בפרק בן סורר שאלנו מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו וכו' אלמא משמע דלא שקיל וטרי תלמודא אלא לאשכוחי מלקות בבן סורר דאילו במוציא שם רע פשיטא ליה דאית ביה מלקות ואם הפירוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל התם הרי ע"כ שמעינן נמי מלקות לבן סורר ומאי בעי מלקות בבן סורר היכא כתיבא אלא ודאי דמעיקרא הוה משמע דמאי דאמר רבי אבהו למדנו יסרו כו' הוי פירושא כמו פתח מפתח וכו' דלעיל וכמו שפירש ז"ל הכא בשמעתין והיינו משום דלא הוה משמע ליה דיש מלקות בבן סורר כלל דהא פירש קרא עונשיה להדיא ורגמוהו כל אנשי עירו וכו' ואינו במשמע ויסרו לשון מלקות כלל דה"ק קרא ויסרו אותו ולא שמע אליהם פי' לשון מוסר דברים או הכאה שאביו ואמו מייסרין אותו ולא מלקות ב"ד ולהכי בעי תלמודא התם מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו וכו' והפירוש הוא הכין דג"ש גמורה היא וכדפרש"י ז"ל התם כנ"ל ולא תקשי על רש"י ז"ל מדידיה אדידיה. ואפשר נמי דלא נתקבלה הג"ש אלא בן ויסרו מבן ויסרו דהיינו דומיא דבן הכות ולא בן מבן לבד ולא ויסרו מויסרו לבד ולהכי פירש"י ז"ל הכא מאי דפריש ויתיישב קצת בזה מה שכתוב בספרי הדפוס בפרש"י ז"ל דוק ותשכח:
רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים אין להקשות דאם כן הוה ליה לאו שיש בו מעשה דהיינו השכירות. ותקשי לרש"י ז"ל ולתוספות ז"ל למאי דכתבו לעיל דעיקר המלקות על דיבורו קא אתיא דאין לו מעשה כנ"ל:
אתיא שימה שימה לאו גזרה שוה ממש היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם דאי מג"ש ממש היא מאי קא מבעיא ליה לקמן שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פשיטא דלא מחייב דומיא דרבית ואין לך לומר דברבית נמי קא מספקא לן ומבעיא ליה הכא גבי עדים וה"ה דאיכא למבעי נמי הכין גבי רבית דהא ברבית פשיטא דאין רבית בקרקע דמכלל ופרט וכלל ממעטא ליה בפרק איזהו נשך וכן פחות משוה פרוטה וכו' וכמו שכתוב בתוספות ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל אתיא שימה שימה פי' דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקעי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואף על גב דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומין לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרינן בערכין [לא א'] גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוי שכר מעותיו וכן אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית של תורה וכן נראה ממה שאמרו בריש פרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא בעי לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו רבית דרבנן יש אפילו בקרקע ופחות משוה פרוטה דרבנן בכל מילי גזור. ע"כ:
הוציא שם רע על נשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואחר כך הוציא עליה שם רע לא מצאתי בתולים בנשואין ראשונים וכן פרש"י ז"ל והכי דייק לישנא דהוציא שם רע על נשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדה על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זה והוציא שם רע כי זינתה תחת אחיו ולא מצא לה אחיו בתולים דאילו בשטוען כי הוא לא מצא לה בתולים לא חשיב ש"ר על נשואי אחיו. ויש מקשין על נשואי אחיו מאי קא מבעיא לן דהא לא קרינא ביה ואקרב אליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כרבי אליעזר. הריטב"א ז"ל:

בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה. תימא ע"כ קרא מיירי שיש עדים שזינתה דבדיבורו לא מחייבי לה סקילה וכן רבי יהודה דס"ל כראב"י לעיל קאמר אינו חייב עד שישכור עדים ואם תאמר למה פרישת שמלה פשיטא דעדים לא מתכחשי בהכי דיש לתלות דהנואף הטה. ויש לומר דודאי מיירי בשיש עדים והאב הביא עדים והזימו לעדי הבעל ואפילו הכי סבר ראב"י דלא מחייב אלא כשהסודר מלא דם והוא מחציף לשנות את הידוע. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרשב"א והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא אטו בפרישת שמלה מכחישין את העדים. ותירץ דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדי הבעל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבה לרבי אליעזר דאי איכא עדים שזינתה אע"ג דאיכא דם מקטלא דדילמא ממקום אחר הוא ואי ליכא עדי זנות כי ליכא דם בשמלה לא מקטלא דדילמא ראה ואבד. ותירצו דאפילו הכי מהניא שמלה לחוצפא דבעל וחוצפא דעדים ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפא טובא ויש שפירשו בשלמא לראב"י היינו דכתיבא שמלה כלומר שראוי לשמלה ומסתמא עביד הכי אביה לתת הוכחה לדבריו אף על פי שאינו בירור גמור בעיקר הדין. ע"כ:
וכתב הרמב"ן ז"ל ראב"י אומר דברים ככתבן שמלה ממש פירוש קסבר ראב"י שאינו חייב אא"כ בעל והוציא סודר לבית דין להוציא עליה שם רע דטענת בתולים להפסידה כתובתה או לאוסרה עליו ואחר כך נשתרש בחטא והלך והביא עדים לקיים דבריו לומר שזנתה בבית אביה הא לא בעל אף על פי שהביא עדים פטור לפי שאין דרך הארץ להוציא שם רע אלא כשבעל וידע בה וכן אם בעל ולא טען טענת דמים ופתח פתוח פטור אף על פי שהביא עדים והוזמו לפי שאין דרך הוצאת שם רע אלא כן והיינו ופרשו השמלה ויש לפרש דכל שבעל חייב אף על פי שלא טען הוא טענת דמים וכן מדתני יונה ולא ליבם שאין במשמע שיטעון טענת דמים על נשואי אחיו ופרשו השמלה לאשמועינן דכשבעל הוא וללשון ראשון נ"ל דלזה ולא ליבם לרבנן הוא ולראב"י לא משמע ליה. ע"כ:
דברים ששם לה פירוש לא דדריש הכי לשון שמלה שזה רחוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמא נקט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופרשו לשון ופרשו שיפרשו ויבררו דברים ששם לה כשמלה חדשה. הריטב"א ז"ל. וכן פירשו בתוספות:

דברים ככתבן. יש שפירשו דלאו ככתבן ממש אלא שראוי לכך לומר דמיירי כשבעל ובירושלמי פירשו ככתבן ממש שבעל וטען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא בסמוך לשון הרמב"ן ז"ל:

דף מו עמוד ב

מתני' האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו'. להכי בקדושיה בכסף לאשמועינן דאפילו נערה שקבלה היא עצמה כסף קדושיה הויא של אביה ובגמ' שקיל וטרי בה וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו. ע"כ. ולא הוה סגי במאי דהוה תני בקדושיה דהא כבר תני בהדיא בריש קדושין הנהו קדושין אלא משום דאיכא לאפלוגי בינייהו ואינן דומין זה לזה וכדפרש"י להכי פריט ותני בכסף בשטר ובביאה כנ"ל:

וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל האב זכאי בבתו בכסף כלומר שכסף קדושיה שלו בשטר אם כתב לו על הנייר דבתך מקודשת לי יכול האב לקבל ממנו השטר ומקנה אותה לו בו וכן מקבל הכסף מידו והיא נקנית לו בו בביאה זכאי למסרה לו לבא עליה לשם נשואין ואם אומר לו הילך עשרים דינרים ומסור לי בתך להתקדש בביאה הרי היא שלו ובפ"ק דקידושין מפרש דבכל הני מתקדשת וכו'. ע"כ:
זכאי במציאתה להכי חזר ותנא זכאי במציאתה משום דמדינא לית ליה בגווה זכות במציאתה אלא משום איבה אי נמי כי היכי דליתני עליה נשאת יתר עליו הבעל וכו' פי' דמלבד שהבעל זוכה בכל השנויים למעלה יתר עליו הבעל וכו' ואי לא הוה תני זכאי במציאתה הוה משתמע דקאי נמי אבקידושיה בכסף וכו' והא ודאי לא שייך לגבי בעל להכי פתח ואמר נמי וזכאי במציאתה והשתא שפיר קתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' וכדכתיבנא כנ"ל:
ומקבל את גיטה פי' בנתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה. הרשב"א ז"ל:
ואינו אוכל פירות בחייה ומשום איבה נמי לא תקינו רבנן פרי לפי שהאב לא יהיה קפיד עמה בדבר גדול כזה. ה"ר יהונתן הכהן ז"ל. ולא תטעה לומר דלהכי תנא בחייה לומר דבחייה דוקא הוא דאינו אוכל ושוב לאחר מיתתה יאכל פירות דהא ודאי ליתא דהגוף נמי יורש דהאב יורש את בתו אלא ה"ק בחייה דאילו מתה הרי הוא יורשה מכל וכל וכן פרש"י ז"ל בחייה. אלא אם כן מתה והוא יורשה. ע"כ. ולא הוה צריך למתני בחייה אלא משום דבעי למתני נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה להכי תנא נמי גבי אב בחייה. ואין להקשות אמאי לא תנא נמי האב זכאי בירושתה דהא לא קתני אלא מאי דזכאי בבתו בקטנות ובנערות דאילו ירושתה אפילו בבוגרת נמי איתיה ומכל מקום האריך התנא קצת דקתני בחייה לאורויי נמי דזכאי בירושתה כנ"ל:
וחייב במזונותיה לקמן בגמרא אמרינן דפרקונה תחת פירות והלכך קשה קצת דהוה ליה לאקדומי פרקונה לאסמוכי אמאי דתני יתר עליה הבעל שאוכל פירות בחייה. ויש לומר דפרקונה לא שכיח דאפשר שלא תשכח לעולם ומיהו מזונות שכיח ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה. אם נשבית שהוא תנאי ב"ד וכו'. ואם תשאל אם כן הוה ליה לאקדומי קבורתה דודאי אתי דאילו שבייה אפשר דלא אתיא לעולם. תשובתך להכי אקדים פרקונה שהוא תנאי ב"ד כדתנן במתניתין דאילו קבורתה לא תנן במתניתין אלא דאמרינן לקמן קבורתה תחת כתובתה וכו' וכן כתב רש"י ז"ל. ועוד דפרקונה תחת פירות ופירות שכיחי וקבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי הילכך אקדים פרקונה אף על גב דדילמא לא אתאי משום דקבורתה הויא תחת מידי דלא שכיח וכדכתיבנא כנ"ל. ודוק ותשכח בלשון רש"י ז"ל:
גמרא הך שמעתתא עיקרה בקידושין ולכך נקצר כאן:
ואימא לדידה הוי פירש"י ז"ל וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקידושי כסף והכי מדרשא אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם דידה הוי. ע"כ:
וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל אין כסף ביציאה זו לא לה ולא לאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת לדידה. ואם תאמר כי נפקא מאדון זה נמי יש כסף לדידה דהיינו הענקה וי"ל אין היציאה תלויה באותו כסף אלא צדקה בעלמא אבל יציאתה מאביה תלויה היא בכסף. וא"ד ואימא לדידה וה"ק כשיוצאה מאדון זה אין לה כסף מאביה שהיא נכנסת ברשותו אבל יש לה כסף ביציאה אחרת מבעל שנכנסת לרשותו. ואם תאמר אי לדידה ג"ש דקיחה קיחה למה לי דבשלמא כי אמרינן לאביה אצטריך כי יקח דלא תימא דיהבה איהי לאביה וקדשה נפשה בשטר ובביאה אבל לא מקנייא בכסף לבעל אלא אי אמרת דלדידה הוא דיש כסף הא ודאי למקנייא ביה הוא דיהיב לה בעל כי יקח למה לי ויש לומר רב לית ליה ג"ש דקיחה קיחה תדע דאמרינן לקמן ותנא מייתי לה מהכא כי יקח וגו' משמע דלא מייתי לה מהכא מיהו תנא ודאי אצטריכא ליה דרב דלא תימא קידושין דידה הוו ואצטריכא ליה ג"ש דכי יקח דלא תימא דיהבא איהי לאבוה וכו' כדלקמן וכי אמרינן ותנא מייתי לה מהכא לאו למימרא דתנא לא דריש דרב דהא מצרך צריכא ליה כדכתיבנא אלא למימר דרב לית ליה הך ג"ש דהאי תנא. ע"כ:
והקשו עוד בתוספות ז"ל היכי מצי פריך הכא שיהא שלה הא אמרי' בריש קידושין אצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושין דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם. ותירצו דהתם מיירי אליבא דמסקנא דשמעתין דאמרינן מסתמא יציאה דכוותה קא ממעט אבל אם לא היה שום משמעותא מן הפסוק שיהיו של אב מייתורא לא הוה אמרינן שיהו שלו דאטו בשביל שאין אנו יודעין לדרוש הפסוק נאמר דאתא קרא יתירא ליתן ממון ראובן לשמעון ע"כ. כן כתב הרא"ש ז"ל. ונ"ל דאיברא דהך צריכותא דתלמודא היינו למסקנא דשמעתין כמו שכתבו התוספות ומיהו לא מייתרא קרא דאי מכי יקח הוה אמינא דלא מקנייא בכסף אלא אשה דברשות עצמה דמקדשה נפשה לבעל אבל נערה או קטנה ברשות אביה אימא דלא מקנייא בכסף דכדי להוציאה מרשות אביה לא סגי בכסף אלא בביאה להכי אצטריך ויצאה חנם אין כסף אפילו דלדידה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואימא לדידה וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקדושי כסף וכו'. אם כן יש לפרש דהכי פריך דאימא לדידה פירוש דפשיטא דכי מקדש לה דדידיה הוי ומיהו אימא דגם היא תוכל לקדש עצמה ומהוי לדידה כשמתקדשת היא את עצמה וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דכתיבנא ולקמן נאריך בזה בס"ד:

השתא אביה מקבל קידושיה וכו'. הקשו בתוספות למאי דס"ד השתא אמאי אצטריך ויצאה חנם דמקדשה בכסף שמעינן מכי יקח ומאת בתי שמעינן דלא הוי לדידה ושמא אי לאו ויצאה הוה אמינא דיפה כח האב דמקדשה בנתינה לבד ואינו צריך אפילו כסף וכדכתיב את בתי נתתי והא דכתיב כי יקח וילפינן קיחה קיחה היינו כשהיא מקדשת את עצמה כנ"ל:

ואימא הני מילי קטנה וכו'. הקשה רש"י ז"ל דהא גבי מוציא שם רע כתיב וההיא נערה כתיב התם כדכתיב ואמר אבי הנערה וגו' את בתי נתתי לאיש וגו' והמוציא שם רע על הקטנה פטור ומעונשין לא קשיא ליה דהא כתיב והוציאו את הנערה וגו' וסקלוה דאיכא לשנויי דהא ע"כ קרא מיירי נמי אף על גב דהשתא בוגרת דסרחה ולבסוף בגרה בסקילה דכתיב הנערה שהיתה כבר וכדאמרי' לעיל וכיון שכן איכא למימר נמי דסרחה כשהיתה נערה ונתקדשה כשהיתה נערה. ומיהו ממוציא שם רע דכתיב ואמר אבי הנערה איכא לאקשויי שפיר דע"כ קרא איירי בנערה דוקא דאילו הוציא עליה שם רע שזנתה כשהיא נערה ועכשיו היא בוגרת הרי הוא פטור דהא לא מצית מקיימה ונתנו לאבי הנערה. ותירץ רש"י ז"ל דה"ק קרא את בתי נתתי לו בקטנותה ועתה נערה פירוש לפירושו להכי קאמר האב דנתתי לו בקטנותה ועתה נערה לומר דהרי היא ברשותו מתחלה ועד סוף דאפילו עתה הרי היא נערה ועדיין רשותו עליה דאפילו תימא שהיא יכולה לקדש עצמה מכל מקום אביה נמי יכול לקדשה ושתי ידים זוכות בה וכיון דמתחלה נתתיה לו כשהיא קטנה אף על גב דעתה היא נערה מכל מקום לא יצאה מרשותו לגמרי ומיהו אילו נתנה לו כשהיא נערה דילמא אינו הדין כן ולא ינתן מאה כסף לאבי הנערה דנערה יש לה יד ואיהי מקדשת נפשה ואיהי תשקול כספה כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. והתוספות הקשו בענין אחר דקרא בבת עונשין איירי והיכי פריך תלמודא ואימא הני מילי קטנה והילכך לא מצי לשנויי דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה ועתה היא נערה דגבי עונשין לא בעינן שתהיה נערה עכשיו בשעת סקילתה דאף על גב דהרי היא בוגרת מכל מקום הרי היא בסקילה דהכתיב הנערה שהיתה כבר ואף על גב דעתה היא בוגרת וכיון שכן ע"כ לא מצי לשנויי אלא דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה בלחוד וקשיא להו לתוספות על זה דאם כן כיון דלא אתא קרא אלא לקטנה בלחוד אמאי אצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה כסף קדושיה מבעיא. ולשיטת רש"י ז"ל כפי מאי דפרישנא ניחא ולהכי נדו התוספות משיטתו של רש"י ז"ל משום דלא מכרעא טובא ההיא דמוציא שם רע כדי לאקשויי מיניה דדילמא ס"ל למקשה דמוציא שם רע על הקטנה חייב והכי פריך ואימא הני מילי קטנה וכו' פי' דמוציא שם רע על הקטנה חייב ומיהו מעונשין מקשו שפיר דפשיטא ודאי דלכ"ע קטנה לאו בת עונשין היא כנ"ל. וכל זה כתבתי לפי דרכנו שאין דרך התוספות לפרש כפירושו של רש"י ואין מזכירין את שמו ז"ל לכך צריך לחלק בכיוצא בזה בין מה שכותב רש"י ז"ל למה שכותבין התוספות ז"ל:

ומיהו הריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה וכו'. והקשה רש"י ז"ל דהא ע"כ קרא בנערה מיירי דקטנה לאו בת עונשין היא. ותירץ דה"ק דדילמא כי כתיב את בתי נתתי בשקדשה בעודה קטנה והגדילה וזנתה. והקשו בתוספות דהא לקמן אמרינן בהדיא שיכול האב למסרה לחופה בעודה נערה והיינו משום דכתיב את בתי נתתי כפירש"י ז"ל לקמן ואמאי לא פרכינן דדילמא קרא בקטנה מיירי לכך פירשו דה"ק דדילמא ה"מ קטנה דלית לה יד כי עכ"פ זכאי האב בקדושיה והוא הדין לנערה כשהאב מקדשה אבל כשהיא מקדשת עצמה היא תשקול כספה והיכי פסיק ותני האב זכאי בבתו בקדושיה.ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל ואימא הני מילי קטנה אף על גב דקרא בבת עונשין איירי ה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ואם תאמר הא קטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני וכו'. ובכה"ג פריך לקמן גבי מעשה ידיה לאו פירכא היא דמה ענין כסף קדושיה למעשה ידיה דשאני התם דמעשה ידיה הוא מפקיע במכירה זו אף על גב דקדושין נמי מפקיע במכירה שיכול האדון ליעדה התם אין האב מקבל ממון תחת הקדושין אלא שהאדון מייעדה בכסף קנייתה ועוד קרא דאת בתי נתתי וגו' לאו להכי הוא דאתא שמקבל קדושיה דאם כן במסקנא דדרשינן אפילו נערה למאי אצטריך אלא עיקר קרא אצטריך לכדאמר רב הונא מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כדאמרינן לעיל בפרק האשה והא דדרשינן מיניה דאביה מקבל קדושיה היינו מפשטיה דקרא את בתי נתתי לאיש הזה. ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בקדושין. ואם תאמר קטנה אמאי צריכה קרא השתא זבוני מזבין לה קדושיה מבעיא לא היא דמאי קא מדמית קדושין דאסר לה איסור עולם לזבוני שאין מוכר בה אלא מעשה ידיה עד ימי שעת נערות שעדיין כי נפקא לה מאדון תיקום ברשותה עד ימי בגרות מיהו מעשה ידי קטנה ודאי איכא למילף ממכירה דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא דכי לא זבנה מעשה ידיה כשהיא קטנה שלו כדאיתא בפרק נערה. ואם תאמר לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות ראשונות לקדושין נתנו קדושי קטנה אמאי צריכי קרא. יש לומר שאני קדושי ייעוד דכיון דעיקר מעות מדזכי ליה רחמנא לזבונה מגו דחיילי זביני בההוא כספא חיילי בה נמי מת האדון ולעולם הוה אמינא שאין האב זוכה בקדושין עוד יש לומר דאף על גב דלקדושי קטנה לא אצטריך קרא דאת בתי נתתי לאשמועינן דזכי לה רחמנא לאב למסרה לחופה קא אתי דהא ע"כ למסקנא דאמרינן יציאה דכוותה קא ממעט את בתי נתתי למגמר חופה קא אתי. ע"כ. נמצא בו מקומות מטושטשות:
כל שבח נעורים לאביה פי' מדזכי ליה רחמנא בהפרת נדרים שהיא איסורא ילפינן דלקדושיה נמי זכי לה וכיון דאיהו מקבל קדושיה ודאי איהו שקיל כספא. תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין. ורש"י ז"ל כתב שם וז"ל בנעוריה בית אביה. הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא. ע"כ. ומשמע לי דייתורא דקרא קא דריש דהא כתיב ואשה כי תדור וגו' בבית אביה בנעוריה ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' וכיון שכן למה לי למכתב תו בסוף הפרשה בנעוריה בית אביה אלא למדרש דבעלמא הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה וכו' וכדפרש"י ז"ל כנ"ל:

אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. ואם תאמר אם כן קרא יתירה למה לי והא כתיב ואם הניא אביה כו' וכדכתיבנא. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא וה"ק דע"כ לרב הונא הכי אית לך למימר וכיון שכן לרב הונא כסף קדושיה בנערה מנלן דלאביה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים כתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינוייא הוא. ע"כ. ודוק דלקמן בגמרא דילפינן הפרת נדרים מדכתיב בנעוריה בית אביה הוקשה לו לרש"י ז"ל דהא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה. ותירץ ז"ל וכדאיתא לקמן ואילו הכא לא הוקשה לו ז"ל כלל וקל להבין. ועוד היה נראה לפרש שמעתין דמעיקרא קא דריש דבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה פי' מייתורא דקרא קאמר הכי כל זמן שבנעוריה היא של אביה כלומר ללמדך אבעלמא כל שבח נעורים לאביה ולכך פריך שפיר מהא דרב הונא דמעשה ידיה נמי נילף מהתם ושוב מהדרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' לא מייתרא קרא לומר דכל שבח נעורים לאביה אלא אתא קרא למילף דומיא דהפרת נדרים דהיינו איסורא מאיסורא ולהכי לא ילפינן אלא קדושין דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא וכמו שפי' תלמיד הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא. וכן הקשו בתוספות וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושיה וכו' ומיהו מעשה ידיה לא ילפינן מהפרת נדרים דהיינו ממונא מאיסורא וכדמפרש ואזיל תלמודא ולהאי שיטתא כוליה שקלא וטריא דבתר הכי וכ"ת נילף מקנסא וכו' לא קאי אקידושין אלא אמעשה ידיה וכן פירשו תוספות ריד התם בפרק קמא דקדושין וכדבעינן למכתב בס"ד וקשיא טובא לשיטה זו דאם כן מאי קא מסיק אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה וכו' והא שפיר משנינן לה במאי דאמרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכדפרכינן ויש לפרש דהיינו קושיא מעיקרא דכי משנינן אמר קרא בנעוריה וכו' כל שבח נעורים וכו' אכתי הוה צריכנא לדרשא דמעיקרא ויצאה חנם וכו' דאכתי הוה אמינא דדילמא שבח דמגופה הויא לאביה כגון מעשה ידיה וחבלתה אבל קידושין דמעלמא קא אתי לה כדאמרינן בפ"ק דקדושין לאו בכלל שבח נעורים איתיה ולא הוי אלא ביה ולכך אצטריך ויצאה חנם וכו' וכדשניא מעיקרא אלא כדי לאכרוחי דלא נימא הני מילי קטנה כו' וכדאקשינן מעיקרא הוא דמשני מבנעוריה בית אביה ועיקר סמוכי אדרב יהודה אמר רב דמייתי לה מויצאה חנם וכו' והיינו דלא קאמר אלא אמר קרא בנעוריה כו' ומיהו אי ילפינן לה מהפרת נדרים וכדאסיק ומשני דהויא איסורא מאיסורא וכדכתיבנא ולא אתא למעשה ידיה כלל מעתה אין אנו צריכין לדרשא ויצאה חנם והכי קא פריך תלמודא אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' וממה נפשך תיקשי דאי בעית למימר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ולא תילף מינה מידי מעתה תיקשי קושיין דמעיקרא בכסף מנלן ואי בעית למימר דשפיר נילף מהפרת נדרים לענין קדושין וכדכתבינן אם כן תקשי למה לי לדרשא דויצאה חנם כלל ושקיל וטרי תלמודא ומסיק אלא מסתברא כו' פי' ולעולם לא ילפינן מהפרת נדרים כלל אלא מויצאה חנם כן נראה לפרש שמעתין ורש"י ז"ל לא פי' כן וזהו שכתב ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינויא הוא. פי' ולא פריך בדרך ממה נפשך כלל וכדפרישנא וקל להבין:
ממונא מאיסורא לא ילפינן הקשו בתוספות נילף שיוכל אביה לקדשה מהפרת נדרים דקדושיה נמי הוי איסורא וממילא שמעינן דכסף דאביה הוי כדאמרינן לעיל אביה מקבל קדושיה ואיהי שקלא כספא. ואין לתרץ דבשלמא כדאתיא מייתורא דקרא דיכול לקדשה עבידנא ק"ו דאביה זכתה לו תורה דמקבל קידושין ואיהי שקלא כספא אבל כי ילפינן לה מהפרת נדרים דוקא לענין איסורא הוא דילפינן לה ולא לענין ממונא כלל דהא כי אמרינן הכי לעיל היינו כדילפינן לה מאת בתי נתתי והא קאמרינן לעיל דעיקר קרא לאסור את בתו קא אתיא וכמו שכתבו התוספות לעיל ואפ"ה עבידנא ק"ו ואמרינן השתא אביה מקבל קידושיה וכו' והדרא קושיין לדוכתא ותירצו בתוספות דכיון דע"כ נפיק דינא דממונא מהאי איסורא דבע"כ איהו שקיל כספא הלכך לא ילפינן דלא ילפינן מאיסורא גרידתא איסורא דאית בה ממונא:
והרא"ש ז"ל תירץ דלעולם פשיטא ליה דיכול האב לקדשה מקרא דאת בתי נתתי וגו' כדלקמן דזכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה וע"כ בנערה איירי דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לא בת עונשין היא ואי זינתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק וכמו שיכול למוסרה לחופה הכי נמי יכול למוסרה לקידושין והא דמבעיא ליה כסף קדושיה אי דידיה הוו אי לאו ה"פ לעיל כשהיא מתקדשת עצמה יהו הקידושין שלה. ע"כ:

וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם וכו'. ואם תאמר והא בושת ופגם מקידושין ילפינן כדאיתא בפירקין דלעיל היכי מוכחין קידושין מינה ויש לומר לתירוץ התוספות דלכ"ע יכול האב לקדשה אף כשהיא נערה ושפיר ילפינן מינה לבושת ופגם שבידו לביישה למוסרה למנוול ומוכה שחין ואנן השתא לכסף קידושיה הוא דבעינן למילף מכסף בושת ופגם ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דבשת ופגם יליף מקדושי קטנה שהיה בידו לקדשה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה שמביישה ופוגמה גם בנערות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. וכ"ת נילף מבושת ופגם ק"ל והא בושת ופגם לא קי"ל דלאבוה הוו אלא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דאכתי לא קי"ל דאביה מקבל קדושיה ושמעתי בשם רבינו האי גאון זל"ה דבושת ופגם דנערה אתיא מקדושי קטנה דאיבעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין בשתה עליה בימי נערותה. וכ"ת אם כן בושת ופגם דבוגרת נמי להוו דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי נר"ו על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיתה קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא השתא בהנהו קידושין ולא הוי מצי לדחויי ליה שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה צערא בגווה. ור"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול וכו' נראה דלפרוקי קושיין קא אתי הרב וה"ק לא נפקא לן בשת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לן קדושי בשת ופגם נמי לא קמו לן וצ"ע. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ונילף מבשת ופגם פי' מבשת ופגם דאי בעי מסר לה השתא כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא האב זכאי בבתו בקידושי' כשהיא קטנה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כדאמרן לעיל וכדפרכינן באידך פירקין ודחינן שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בהו דאיהו נמי אית ליה בושת ופגם בדידה ואי קשיא לך אלא מעתה ביישה בעני בן טובים הכי נמי דיהיב בושת לבני משפחה איכא למימר שאני התם דלאו בגופה הוא אבל בתו בגופיה ואם תאמר אי הכי ניתיב לדידה ולדידיה כדעביד באשתו אנן הכי קאמרינן ליכא למילף קדושין דלא שייך ביה כלל מבושת ופגם דשייך ביה א"נ שאני התם דאביה שייך ביה כלומר דאיהו מצי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומצי לפגמה ולביישה כך פירש"י ונכון היה הדבר אלא שבמסכת קדושין אמרינן בהדיא דאביה נמי אית ליה צערא בגווה והכי איתא בכולהו נסחי:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה מסתברא דה"ק דאביה נמי אי"ל בושת ופגם ולא למימרא דמ"ה ליהוי דידיה דשקיל ליה דאפי' בבעל דהקי"ל דהוי כאשתו אמרינן לקמן דלא שקיל ליה לכוליה בשתה אלא הכי קאמרינן כיון דשמעינן ליה לבושת ופגם דהוי דידיה מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדאיתא לעיל ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא חומרא שכן אף הוא יש לו בושת ופגם. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש דה"ק שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דמהאי טעמא שמעינן ליה דהוו דאב מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין וכיון שכן תו ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא האי טעמא דאמרן מיהו במסכת קידושין בכולהו נוסחי גרסינן שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויה והאי לישנא אתיא כלישנא קמא:
וז"ל הריטב"א ג"ה והיא גרש"י ז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בה כלומר שבידו לביישה ולפגמה ולמסרה למנוול ומוכה שחין ויש גורסין שאני בושת ופגם דאבוה נמי אית ליה צערא בגויה ויש שפי' כן בגרסא הראשונה לומר דאבוה נמי שייך בבשתה ובפגמה שיש לו בושת ופגם בזה ויש מקשים דמטעם זה למה יהיה שלו דהא בעל לגבי אשתו דאית ליה בשת בבושתה ואין לו אלא שליש כדאיתא בפ' החובל ויש לומר דזכות אב שאני שיפה כחו בכמה דברים וכיון דשייך בקצת זכי ליה רחמנא כוליה והגירסא הראשונה ופירושה הוא הנכון. עד כאן:
אלא מסתברא דכי ממעט קרא יציאה דכותה ממעט ק"ל דהא גבי אב לא ממעט קרא מידי אדרבה רבי ביה קרא שיש לו כסף וי"ל דמיעט מתורת אדון ומשפטו קאמרינן כן פרש"י ז"ל ועוד י"ל דאעיקר קרא קיימינן דכי כתב רחמנא גבי אדון אין כסף מיעט אותו מדין אב שלא יהא לו כסף ביציאה זו כמו שיש לאב ביציאה שלו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
יציאה דכוותה קא ממעט פי' סברא הוא דלגמרי קא ממעט מדין הך יציאה דהתם דאין כסף לאדון זה ביציאתה אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו להכי נמי גמרינן מההיא יציאה מה התם בנערה הכא נמי להאי אדון מרבינן כסף בנערה דהא דכוותא מתמעט לגמרי דאל"כ לא ידענא דבנערה איירי וכן פר"ח וכיון דשמעינן דכסף קידושיה שלו ממילא שמעינן דמקבל קדושיה דסברא איהו שקל כספא ואיהי מקבלה קידושין:
התם לגבי אדון נפקא ליה מרשות אדון לגמרי דשוב אין לו רשות במעשה ידיה הלכך דין הוא שאם היה שם כסף יהיה של אדון אבל הכא אכתי מחסרא מסירה לחופה ולא יצאה מרשות האב כלל ואינו מפסיד כלום בקידושין הללו א"כ למה יהיה הכסף שלו ומשני בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה הלכך הוא מפסיד ביציאה זו הלכך דין הוא שיהא הכסף שלו ולהכי נמי לא משני לענין אכילת תרומה מיהא נפקא ליה מרשותו ואם היא בת כהן ונתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כדאיתא ביש מותרות משום דבעי לאשכוחי שהאב נפסד ביציאה זו שאינו יכול להפר נדרים דומיא דיציאת האדון א"נ אשמועינן דין השוה בכל הנשים. הרא"ש ז"ל:

מהפרת נדרים מיהא נפקא ליה דתנן נערה המאורסה כו'. כלומר הלכך הך נמי נפקא ליה מרשותיה דאב אבל רב חננאל ז"ל גריס מהא מילתא הא נפקא לה לגמרי דאמר מר אין אדם מוכר את בתו לשפחה אחר אישות והא אתיא לה שפיר דהשתא הויא לה האי יציאה כי הך. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא לא דמיא כו' עד להפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן וכו' וכן גרש"י פי' וכיון דאיכא יציאה זו שפיר איכא למימר אין כסף ביציאה זו לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ביציאה שלו ואע"ג דלא דמו יציאות לגמרי ויש גורסין לגבי הא מילתא נפקא ליה מרשות האב לגמרי וכן ר"ת ז"ל גרסתו ופירושה דכיון שקדשה ויצאה מרשותו שאינו יכול שוב למכרה אפילו בעודה קטנה וכדאמרינן שאין אדם מוכר בתו לשפחה אחר אישות ע"כ:
מציאתה משום איבה כלומר משום דמתזנא מיניה ולא תהא לה איבה ולא יהיב לה מזוני אבל מדינא לית ליה דלא דמיא למעשה ידיה שהן באין מחמת גופה ושבחא דגופה זכי ליה רחמנא ולקדושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת שבח גופה הן אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן דידה הוו אלא דרבנן תקון ליה משום איבה. הרשב"א ז"ל:

איבה וכו'. התוס' ז"ל האריכו ולאפס פנאי כעת לא יכולתי לפרש דבריהם וכתוב בגירסת תוספות נערה נמי חשיב לה קטנה כלומר כשאינה בוגרת ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות וטעמא דהתם דתלי בסמוך על שלחן אביו הוי ידו כיד אביו אבל אם סמוך על שלחן אחרים אין מציאתו שלהם כמו שפירשו התוספות בב"מ ובעירובין ע"כ. עוד כתוב בגליון תוס' ז"ל ובירושלמי אמרו טעם אחר שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מצאתי ע"כ. ובעזר העזר האמיתי עוד אשוב לבאר גליונות אלו עם התוספות ז"ל בס"ד: