ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מא

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | כתובות‏ | פרק ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד ב עריכה


פרק רביעי
אמר המדפיס תחלת פרק זה נאבד מן ההעתקה והעתקתי מן חדושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש ולכן בא תחלת הפרק שלא כסדרן כהחיבור עצמו:

מתניתין והצער בתפוסה. תמיהא לי צער אמאי הוי דאביה הלא אמרינן בהחובל [פז ב'] דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא ולא קשיא דשאני האי צער שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין והיא נבעלה על כרחה ויש לה צער. והך רישא דלא כרבי שמעון דהא אמר אונס אינו משלם את הצער. ואע"ג דפליג בסיפא לאו מכלל דמודה ברישא וכך הזכירו בירושלמי. ואיכא למימר האי ר"ש בר' יהודה היא משום ר"ש אבל תנא דמתני' סבר מודה ר"ש בצער בתפוסה. ע"כ הרמב"ן ז"ל:
אע"ג דקי"ל דצערא לא זכי ליה רחמנא כדאמרינן בבבא קמא שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה ומתניתין דלא כר"ש דאי ר"ש הא אמר אונס אינו משלם את הצער שסופה להצטער תחת בעלה. ואע"ג דפליג רבי שמעון בסיפא לאו למימרא דמודי ברישא וכן אמרו בירושלמי. אי נמי אפשר דההיא דלעיל רבי שמעון בן יהודה משמיה דרבי שמעון והכא רבי שמעון גופיה אבל אליבא דרבי שמעון בן יהודה ודאי פליגא והא דאמרינן הרי הן של עצמה אתפוסה קיימינן דאי מפותה אי מדידה הא קא מחלה. אי מדין ירושה הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפוסה נמי דוקא הקנס אבל בושת ופגם הרי הן של אחין שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישם לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין הוא הדין דמצי למיתני בדידה בבשת ופגם גופיה אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתא בהדיא בגמרא אבל בתוספות אמרו דהרי הן של עצמה דקתני בין באנוסה בין במפותה במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מצי מחלה. אבל בשת ופגם לא דודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא מפותה מדעתה עבד. ובאנוסה אכל מילי ואפי' אבשת ופגם דכיון דקים לן דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין הוא הדין לבשת ופגם דהא מקנס איתרבו כדאמרינן תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם. וכיון דכן ודאי איתקוש אהדדי וכיון דקי"ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין הוא הדין נמי להכי. וליתיה דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקי"ל דלא מציא מחלה ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן. והא ליתא כדאיתא בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בושת ופגם מתחת אשר עינה ליתא דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו אלא דמהתם ילפינן דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי. אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לחובל בחבירו דעלמא הוא דגמרינן ליה אלא לאו ודאי כדאמר רבינו נ"ר. ע"כ הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פי' באנוסה דלישנא דקרא נקט ואע"ג דאמר בפ' החובל דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא שיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למסרה לחופה דאיכא צער של פסוק רגלים וכן פי' בירושלמי עד נראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל חבל בה סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כר"ש בר' יהודה משמיה דר"ש דאמר בפרק דלעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר' פליג הכא בסיפא דמתני' ולא פליג בהאי רישא דלמא ר"ש לא שמעה לרישא דהכא ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דמכילתין גבי ב' נשים שנשבו דלא אתא כרבי יהודה כדמוכח בפרקין דלעיל ופליג ר"י בסיפא ולא פליג ברישא וכן אמרו בירושלמי בכאן דהא דלא כר"ש וי"א דר' לית ליה ההיא דרישא כר"ש בר יהודה משמיה דרבי שמעון ותנאי היא ואין צריך לזה:
וז"ל הרמב"ן הרי הן של עצמה אתפוסה אבל לא אמפותה דהא מדעת' עבד וכיון שנתרוקנה רשות לה פטור דהא לאו מחמת ירושת אביה זכה בהם וכן נראה שאינו לעצמה אלא קנס בתפוסה אבל בשת ופגם וצער דממונא הוא משעה ראשונה זכה בהן האב וכן נראה מפרש"י והא דקתני הרי הן של עצמה לומר דנתרוקנה ר"ל ופקע זכות אב בקנסות בין במפותה בין בתפוסה. ואי אמרת אי הכי אדהדר ותני סיפא מעשה ידיה ומציאתה ליפלוג וליתני בדידה הא אמרינן בגמרא דמעשה ידיה ומציאתה איצטריך ליה. וראיתי בתוס' חכמי הצרפתים שאמרו דבשת ופגם נמי של עצמה הוי משום דכי הדדי כתיבי תחת אשר ענה דמיניה שמעינן בשת ופגם ודיניהם שוים. ואין זה נכון דהא לאו בההיא קרא כתיבי אלא דשמעינן מיניה שאינו בכלל חמשים כסף אלא הנאת שכיבה אבל בשת ופגם ממילא נפקא בחובל בחברו. וליכא למימר ביה לא זכתה התורה אלא משעת נתינה שלא אמרו אלא בקנס והרי אמרו בשת ופגם נותן מיד וקנס כשלא יכנוס. וכן הקשו בבשת ופגם ואימא לדידה וכו' אלמא לאו כי הדדי נינהו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל לא הספיקה לעמוד וכו'. פרש"י דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו והתוספות הקשו על פי' זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב ההוא בא אלא למה שלא בא לה אלא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או נתפתתה בחיי האב הרי זה כמעשה ידיה שעשתה בחיי האב שהוא של אחין וה"ל למיתי הכא מטעמא דאין אדם מוריש קנס לבניו. ותירצו דמשום דבשאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו כההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה כפי שטתו שכתבנו למעלה ולא כפי שטתנו שכתבנו שאין הפרש בין קנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן כראוי דהאי לאו ממון הוא שיזכה בו האב מחיים ואין הזכיה באה לאחד מהם אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי היא כמעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב שאין האחים זוכין בו משום והתנחלתם אותם לבניכם. ונראים הדברים דהך סיפא אכולה רישא ואפי' אמפותה ואפי' לשיטתנו שכתבנו למעלה דיתומה מפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה ליה לגופה התם הוא דבשעה שנבעלה לא היה לה אב וגופה שלה היה אבל זו שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת העמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכאומר קרע שיראין של חברי דמי ופשטא דמתני' הכי דייקא וכן נראה מהירושלמי שכתבנו בפרק דלעיל. וראיתי מי שפי' דהך סיפא אאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הן של עצמה פי' בתוס' דברי' כפשוטן דאפילו אבושת ופגם קאי ואע"ג דהוא ממון גמור הוא להורישו לבניו שהרי הוא משלם על פי עצמו שאני הכא דבושת ופגם דאונס ומפתה נפקא לן מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בשת ופגם וכיון דכן ועלה כתב לאבי הנערה גזרת הכתוב הוא שהכל ניתן במקום אחד וכל שהאב או יורשיו זוכים בקנס זוכים בבשת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבשת ופגם דאף ע"ג דתנן שהאונס משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס על פי עצמו לא קשיא דלא אקשינהו הכא אלא לענין נתינה דהאב דאלו לענין הודאת אונס אם מתחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדינו. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בשת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחין ונראה דבריו ז"ל והא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימר שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעת' כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא דכיון דרחמנא אמר ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משום דכחה זכי רחמנא לאב ואמטולתא קא תבע תלי תנא תביעת האב בדידיה וקתני עמדה בדין כנ"ל. ר"ש אומר וכו' טעמיה מפרש בגמרא ולית הלכתא כוותיה. עד כאן:
וז"ל הרא"ש ז"ל הרי הן של עצמה אף ע"ג דבמפותה איירי ואית לן למימר דמחלה ליה כיון דבההיא שעתא לא היה בידה למחול שהרי אביה קיים השתא נמי גובה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ד/דף_מא&oldid=1055231"