שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף טז

גמ'

טעמא דאיכא עדים כו' — אין לדייק ממתניתין דדווקא דאיכא עדים דיצאה בהינומא וראשה פרועה, הא ליכא עדים אלא מחדא מינייהו בעל מהימן, ומעתה על כרחך מתניתין דלא כרבן גמליאל; דהא אף על גב דאית לה עדים דיצאתה בהינומא לא מהימנא, כל שכן בההיא דלית לה ראיה כלל. דהא ודאי ליתא, דמתניתין "או" "או" קתני.

ואין להקשות לשיטת רש"י ז"ל, דבההיא דר' יהושע, אם הלה תובעו אינו נאמן, והא דקתני: ואם יש עדים שהיא של אביו וכו' – לאו דווקא אם יש עדים; הכי נמי הא דקתני רישא: אם יש עדים, נימא דלאו דווקא, דהוא הדין אי ליכא עדים, ורבותא אשמועינן, דאף על גב דלא ידיע להו לסהדי אם נשאת בתולה אי לאו, אלא דיצתה בהינומא, בהכי סגי, דאיכא למימר דהבתולה יש לה קול, ואלו כיון דידעו מנשואיה ולא ידעו אם היתה בתולה, דלא תהיה כתובתה מאתים, קא משמע לן דלא; ואף על גב דלא הויא רבותא כולי האי, מכל מקום לשיטת רש"י ז"ל, דפירש דמאי דקתני בסיפא ואם יש עדים וכו' דלאו דווקא, שפיר מצינן למימר הכי. דיש לומר, דלכך כתב רש"י ז"ל: טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא. פירוש, דלא דייקינן משום דקתני אם יש עדים, דהכי נמי קתני בסיפא ולא דייקינן; אלא דיוקין היינו ממה דקא מסהדי סהדי, דברישא קא מסהדי סהדותא ברירא דבתולה היא, דהיינו דיצתה בהינומא, דאין רגילות אלא לבתולות, אבל בסיפא לא קא מסהדי אלא שהיא של אביו, ואכתי לא ידעינן אי לקחה ממנו, והרי הוא אומר "לקחתיה ממנו". כן נראה לי.

ועוד איכא למידק, דמאי קא דייק: טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן? עדיפא מינה הוה ליה לדיוקי, דהא מדקתני במתניתין: ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה, אלמא דתנא קמא פליג, דסבירא ליה דכיון דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגופא של כלה, אלא דמחלקין קליות לתינוקות, וכמו שפירש רש"י ז"ל במתניתין, לא הויא ראיה, דאפשר דאף האלמנה תחלק לתינוקות כן, דלאו מילתא דאיתעבידא בגופא, אלא לתינוקות מחלקין, ואין האדם מתבייש מלעשות שום שינוי עם התינוקות. ומעתה הוה ליה לדיוקי דמתניתין דלא כרבן גמליאל, דהא לתנא קמא אפילו חלוק קליות אינה ראיה, ואפילו יבואו עדים ויעידו שחלקו קליות, אפילו הכי הבעל מהימן. ויש לומר דבעי לדיוקי אפילו מדר' יוחנן בן ברוקא, דלא אתי כרבן גמליאל. וליתא, דדילמא רבי יוחנן בן ברוקא הכי קאמר: אף חלוק קליות ראיה, דאף על גב דקא מסהדי סהדי דלא יצאת בהינומא, אבל חלקו קליות, כתובתה מאתים. והשתא אשמועינן רבותא, דאף על גב דלא יצתה בהינומא – כתובתה מאתים, וכל שכן בדליכא עדים כלל. אלא הנכון דמדברי תנא קמא שמעינן לה, והכי קאמר: טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא, וכמו שפירש רש"י ז"ל. והיינו כדדייקינן, דלתנא קמא אפילו חלוק קליות אינה ראיה. וקל להבין:

ומלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה משמע דלא פליגי, אלא דכל אחד תני כמנהג מקומו, והיה מנהגם במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא חלוק קליות. ומה שנראה לי מלשון רש"י ז"ל כתבתי:

דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא — כתבו בתוספות, דלא פריך אלא למאן דאמר: "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום"; דלמאן דאמר דמצי טעין "פרעתי", הכי נמי נאמן הבעל אפילו לרבן גמליאל לומר "אלמנה נשאתיך" במיגו דאי בעי אמר "פרעתי". פירוש, דכיון דאזיל רבן גמליאל בתר מיגו, כל היכי דאיתא מיגו גביה איהו נאמן. וגבי "משארסתני נאנסתי", דמיגו גבה, איהי מהימנא; והכא דמיגו גביה, איהו מהימן. ומתניתין היינו כרבן גמליאל, הילכך לא פריך אלא למאן דאמר: "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום". דייקא נמי דקאמר תלמודא: דאי רבן גמליאל, הא אמר איהי מהימנא, ולא קיצר וקאמר: "לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל" לחוד, דהא מילתא דרבן גמליאל ידענא לה שפיר. אי נמי הוה ליה למימר: "לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דתנן: היא אומרת וכו', רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת"; ולמה ליה לארוכי ולמימר דאי כרבן גמליאל וכו'? אלא ודאי דהכי קאמר, דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא, משום דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום; ומעתה אף במשנתנו היה לנו לומר כן.

וניחא נמי קושיא אחריתא, דלעיל פרכינן עלה דר' יוסי, דתנן: "מעשה בתנוקת" וכו', "כמאן, אי כרבן גמליאל וכו'ך אי כר' יהושע" וכו', אלמא דאי הוה מוקמינן ליה כרבי יהושע לא הוה קשיא לן ולא מידי. ורש"י ז"ל נמי פירש דהכי הויא קושטא דמילתא, דכר' יהושע אתיא וכדכתבינן לעיל. ומעתה מאי דוחקיה הכא אי אתיא מתניתין דלא כרבן גמליאל? ועוד, דקאמר תלמודא לבתר הכי: והכי נמי מסתברא וכו', משמע דעיקר קושיא ליתא, דשפיר מצי אתיא דלא כרבן גמליאל; דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר: "הכי נמי מסתברא"? ודאי מסתברא דמתניתין דברי הכל היא. ולקמן נאריך בקושיא זו בסייעתא דשמיא. אבל השתא דלא פריך אלא למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום", ניחא, והוה ליה כאילו קאמר: "הניחא למאן דאמר" וכו', דמתניתין אתיא כדברי הכל, "אלא למאן דאמר וכו' הרי מתניתין סתמא דלא כרבן גמליאל". ולהכי קאמר נמי, הכי נמי מסתברא וכו', דלכולי עלמא בעי למימר הכי.

ולשיטת התוספות דלקמן, בלאו הכי נמי לא קשיא. ומיהו למה שהבינו התוס' בפירושו של רש"י ז"ל, קשיא הך קושיא, ולא הקשו אותה, אלמא כדכתיבנא. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא:

אבל רש"י ז"ל כתב וזה לשונו: הבעל מהימן — ולא אמרינן: הואיל ומספקא לן על יום נשואין אם בתולה היתה אם בעולה, העמד אותה על חזקה של קודם לכן, ומתחילה בתולה היתה. היא נאמנת – דאזיל בתר חזקה דגופא. גבי משארסתני נאנסתי, היא טוענת ברי לי, והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך, דהא אינו יודע מתי נאנסה. עד כאן. ומשמע לי פירוש לפירושו, דלכולי עלמא פריך, ואפילו למאן דאמר דמצי טעין "פרעתי" אחר מעשה בית דין. דעיקר טעמא דרבן גמליאל דאיהי מהימנא, היינו משום דאזיל בתר חזקה דגופא. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל גבי מתניתין ד"משארסתני נאנסתי", דעיקר טעמא דרבן גמליאל משום חזקה. והילכך פריך תלמודא שפיר לכולי עלמא דמתניתין דלא כרבן גמליאל, דהכא הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה, ואילו לרבן גמליאל איהי מהימנא, דאזיל בתר חזקה. ומאן דמשני: אפילו תימא רבן גמליאל כו', אין הכי נמי דהוה מצי לשנויי נמי: "עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא היכא דאיכא מיגו, והכא ליכא מיגו", אלא דטעמא דאיכא מיגו לא ברירא שפיר גבי "משארסתני נאנסתי".

ובקצת ספרים לא גרסינן לעיל בפרק קמא טעמא דמיגו כלל, כדכתבינן לעיל וכדבעינן למכתב עוד בסייעתא דשמיא. ומיהו טעמא דברי ושמא ברירא שפיר, דגבי "משארסתני נאנסתי" היא טוענת "ברי לי" והוא אינו טוען אלא "שמא עד שלא ארסתיך", דהא אינו יודע מתי נאנסה. כן נראה לי:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי כרבן גמליאל האמר איהי מהימנא, פירש רש"י ז"ל: האמר גבי "משארסתני נאנסתי" דאיהי מהימנא, דאזיל בתר חזקה דגופא, והכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן, ומתחילה בתולה היתה, עד כאן. ויפה כיון ז"ל, דהא ודאי עיקר טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא, כדפרישית בפרק קמא. עד כאן:

והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות, דהכא ליכא חזקה דגופא, דבשלמא גבי נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא, דלא חיישינן שמא זנתה, דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות. אבל במשנתנו אינו טוען "בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה", אלא "בחזקת אלמנה נשאתיך", או אלמנה מן הנשואין, או שנכנסה לחופה ולא נבעלה, ואין בשתים אלו חזקה דגופא, שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם. אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. עד כאן:

וכתוב בשיטה ישנה: לימא דלא כרבן גמליאל וכו' — ואם תאמר: ולישני ליה, אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא היכא דאיכא מיגו או חזקה, אבל הכא דליכא מיגו ולא חזקה דבתולה, מאחר שנשאת זה ימים רבים תו ליתא לחזקת דבתולה? ויש לומר, משום דקיימא לן דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, ולא חזקה. וכי אמרינן בדרבן גמליאל דמהימנא משום מיגו וחזקה, טעמא דמילתא משום דמסייע לה ברי. להכי עדיף ליה לתלמודא לתרוצי טעמא משום ברי וברי וברי ושמא, שהוא עיקר הטעם. עד כאן:

ובקונטריסין כתוב וזה לשונם: נימא דרבן גמליאל לא אמר איהי מהימנא, אלא היכא דאיכא מיגו כי התם, אבל היכא דליכא מיגו מודה רבן גמליאל דבעל מהימן? ויש לומר, משום הכי לא תירץ כן, שרוצה להעמיד מתניתין כרבן גמליאל אפילו אליבא דר' יוחנן, דאמר לעיל דרבן גמליאל מכשיר אפילו ליכא מיגו. אבל קשה, כיון דהכא ליכא מיגו, ואם כן מה עלה על דעת המקשה? ויש לומר, דדעת המקשה, דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוא במקום מיגו דאיכא התם, ומשום הכי פריך אף על גב דהכא ליכא מיגו. עד כאן:

אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא בברי ושמא — פירוש, היכא דברי היא הוא דמהימנא [בדאיכא] חזקה דגופה. אבל ברי וברי לא אמרינן, פירוש, דגבי ברי וברי איהו מהימן, ואף על גב דאית לה חזקה דגופה, דחזקה דממונא עדיפא. ואם תאמר: ואמאי באומר "פתח פתוח מצאתי", שהוא נאמן במכחישתו, דהוי ברי וברי, הוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה? ולמה לו ההוא טעמא? תיפוק ליה דהוי ברי וברי. ויש לומר, דשאני התם דמסייע לה רובא, דרוב נשים בתולות נשאות, ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא, אי לא דאית ליה לבעל חזקה דסעודה, וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וקשה לי, דהיכי אמרינן לעיל, דהא דאמר רב יהודה: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן וכו'. ואתמר דטעמא משום דהאמינו הם, ופריק לה משום דכתובה דרבנן, הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן, והכא אמרינן דמהימן, ומשמע דמדינא קאמרינן? ויש לומר, דהתם הוא כדפרישנא התם, דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזקה דגופא, אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופא, וכיון דכן איהו מהימן, ומדינא הכין. עד כאן:

ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: אבל ברי וברי לא — דבברי איהו מהימן. והא דאמר בפרק קמא: "והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן", דמשמע דמדינא לא מהימן? התם משום דלאו ברי הוא לגמרי, דהא אפשר שהטה ולא כיון את לבו, כדאמרינן התם: "אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה", אבל בטענת דמים ודאי מהימן. ותדע לך, שהתורה האמינתהו דכתיב: "ופרשו השמלה", למאן דאמר דברים ככתבן, אלמא אם אין שם דם איהו מהימן ואינה יכולה לומר אבדתי. אי נמי התם מהימן מדינא, משום דמסייע ליה רובא וחזקה דכשרות. ואף על גב דלא אמרינן לא מיגו ולא חזקה לאפוקי ממונא, ואחר הרוב נמי לא אזלינן, היכא דאיתנהו לתרווייהו לרובא וחזקה ודאי אזלינן בתרייהו. הראב"ד ז"ל כדכתיבנא התם, עד כאן:

וכתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו: ואף על גב דקיימא לן דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה, וקא אמר ברי לי, ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי, דאיהי מהימנא, דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה? הני מילי היכא דכתובתה כתובה ידועה וקיימת, וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה, כגון טענת זנות וכיוצא בהן; וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא, לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה, אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר, שנשבע וגובה. אבל הכא לאו כתובה ידוע היא, שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים, איהו מהימן, דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא, הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר, דקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראייה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו' עד כאן. ועוד כתב בזה, וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז"ל:

ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו' — פירוש, ארי לשון קושיא הוא, וכדאמרינן בפרק המניח: "תא שמע, מדאיירינן גלל". וכן כתב הרב בעל הערוך ז"ל בערך אר. ואפשר דהיינו מלשון "ארירא" וחסרון. וקשיא, דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי, אלא דקאמר: "לימא תנן" וכו', ולשון "לימא" לאו קושיא גמורה הויא? ויש ללומר, דלכך כתב רש"י ז"ל: ודקא ארי לה. למימר סתמא דלא כרבן גמליאל. פירוש, דמכל מקום הא סליק אדעתיה למימר דתנן סתמא דלא כרבן גמליאל.

ודע, שיש ספרים דגרסי: "ודקא ארי לה מאי קא ארי לה? פשיטא דברי וברי הוא". ובספרים שלנו גרסינן: "הא ברי וברי הוא". ובספרים דווקני גרסינן: "ודקא ארי לה מאי קא ארי? כיון דרוב נשים" וכו', וזו היא גרסת רש"י ז"ל, והוא הנכון, דלאו משום ברי וברי בלחוד פרכינן עלה, דהכי נמי איכא לשנויי דהכא ליכא מיגו והתם איכא מיגו וכדפרישנא לעיל; אלא בסתם פרכינן, דלא דמיא לה, וכן כתב רש"י ז"ל.

אי נמי, להכי כתב רש"י ז"ל כן, משום דקשיא ליה, דאף על גב דהכא ברי וברי והתם ברי ושמא, דילמא לא שני ליה לרבן גמליאל ולא תליא טעמיה בהכי, דכיון דסוף סוף הכא והתם הרי יש חזקה דגופא, ועיקר טעמא דרבן גמליאל משום דהוא אזיל בתר חזקת גופא וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל. ומשום הכי בעי: לימא תנן סתמא דלא וכו', פירוש, דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ואם כן, מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה? לכך כתב רש"י ז"ל: הא לא דמיא לה. פירוש, דהחילוק פשוט, ומאי עלה בדעתו למימר לאפוקי מדרבן גמליאל? כן נראה לי.

הכי גרסינן במקצת ספרים: ודקארי לה וכו' פשיטא, דברי וברי הוא? מהו דתימא, כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי, ותהוי דהא דידיה לגבי דידה כשמא? קא משמע לן. וכתב הריטב"א ז"ל: ופרקינן, כיון דרוב נשים בתולות נשאות, כברי ושמא. פירוש, שטענתה ברורה יותר, דמסייע לה רובא, וברי דידיה כשמא חשיב. גירסת הספרים, קא משמע לן. פירוש, דמאן דקארי לה פריש הכי, קא משמע לן תלמודא דמודה רבן גמליאל בהא, דברי וברי הוא מכל מקום, כיון דטוען כן בברי, עד כאן. ובספרים שלנו לא גרסי "קא משמע לן", אלא הכי גרסינן: כיון דרוב נשים בתולות נשאות, כי ברי ושמא דמי? הכי נמי מסתברא וכו':

הכי נמי מסתברא מדקתני מודה — פירש רש"י ז"ל: מסתברא דמתניתין אתיא כרבן גמליאל, דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, דמודה לרבי יהושע בהו דאיהו מהימן, ואיהו נמי מודה ליה בהאי מיגו ואף על גב דפליג עליה במיגו דמשארסתני נאנסתי כדלקמן, וכן נמי פירש רבינו חננאל ז"ל. ואינו מחוור, דאם כן רישא נמי ליתני "מודה רבן גמליאל". אלא ודאי לא מקריא הודאה, דרבן גמליאל לא פליג כלל אלא בשמא, דבברי וברי אוקי ממונא בחזקת מריה וכדמפרשינן בפרק קמא, הילכך לא אצטריך לאודי הכא, דהא אפילו רוב ליכא, כדאמרינן לקמן. ותו, למה ליה למימר הכי נמי מסתברא? ודאי מסתברא דמתניתין דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא, ואף על גב דליכא ראיה אחריתי. ואי קשיא ליה: מעיקרא היכי סלקא דעתך למימר דמתניתין ר' יהושע, הוה ליה למימר: ולמאי דקאמרינן מעיקרא, מאי "מודה ר' יהושע"? ולא נימא "הכי נמי מסתברא", והכי אורחא דתלמודא בכל מקום.

ויש מפרשים, הכי נמי מסתברא דמתניתין ר' יהושע ולא רבן גמליאל, כדקא סלקא דעתין, מדקתני "מודה"; אלא אם כן איירי בה ר' יהושע, היינו דקתני "מודה", והכי קאמר: אף על גב דפליגנא עלך ברישא, ואמינא איהו מהימן ואף על גב דשמא הוא, הכא גבי שדה זו של אביך היתה כו' מודינא דעדיף ברי משמא. והאי נמי, כיון דלית ליה סהדי דאבהתי, שמא הוא, ואף על גב דטעין "של אבותי היתה" בברי, ברי דידיה כשמא דמי. ומפרקינן לאוקמה למתניתין כרבן גמליאל ואמרינן: "מי סברת הכא קאי? אמיגו קאי". והכי קאמר: אף על גב דפליגנא עלך בעלמא, הכא מודינא בהאי מיגו. וגם זה אינו מיושב כהוגן, שאין כאן ענין להוראה דברי ושמא. ואפשר דמעיקרא נמי על כרחך רבי יהושע אמיגו קאי, אלא דלא רמינן אנפשין מאי מודה, אלא למידק מאי תנא דשייך בה מודה, ולפיכך אמר: אי אמרת בשלמא ר' יהושע תנא רישא, היינו דקתני בסיפא "מודה"; אלא אי אמרת ברי וברי היא ולא שייכא כלל בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע, ומדלא קתני "מודה רבן גמליאל", אם כן מאי מודה רבי יהושע וכו'? וכדפרישית. ומפרקינן, לדידך נמי על כרחך אמיגו קאי ואפרק קמא קאי, והיינו דקאמר: "מי סברת" כו'. וזה יותר נכון, ולא גרסינן "אי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל", אלא הכי גרסינן: "אי אמרת בשלמא איירי בה", ופירוש ר' יהושע. אי נמי למאן דגריס ליה, הכי קאמר: אי אמרת בשלמא על רישא איירי בה רבן גמליאל ופליג עלה, היינו דקאמר ליה ר' יהושע: אף על גב דפליגנא עלך בהא, מודינא לך בהא. ומיהו איכא נוסחי דיוקי ספרדי דגרסי: "אי אמרת בשלמא איירי במודה", וכך היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל לפי דבריו. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: פירש רש"י ז"ל, הכי נמי מסתברא דמתניתין אפילו רבן גמליאל היא, מדקתני "מודה ר' יהושע", משום דברישא דמתניתין אודי ליה רבן גמליאל לר' יהושע, למימר דאף על גב דפליג עליה בברי ושמא למימר דאיהי מהימנא, בברי וברי מודה דוודאי איהו מהימן, והדר אודי ליה רבי יהושע לרבן גמליאל. אלא אי אמרת לא איירי בה רבן גמליאל, ומתניתין רבי יהושע ודלא כרבן גמליאל, מאי "מודה" איכא הכא? ואהיכא קאי הודאה דרבי יהושע? ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא, דכיון דחשבת לה למתניתין קמייתא הודאה דרבן גמליאל לרבי יהושע, אמאי לא תנא ברישא "ומודה רבן גמליאל"? וכי תימא הא לכולי עלמא קשיא, כיון דמפרקינן מתניתין אפילו לרבן גמליאל, אמאי לא תנא ברישא "ומודה רבן גמליאל"? הא ליתא, דלדידן הא לא חשיבא הודאה, דלא שייכא הודאה בפלוגתייהו כלל ולא אפליגו אינהו אלא בברי ושמא, וברי וברי עניין אחר הויא ודברי הכל הוא, לפיכך שנו אותם סתם. אבל לדידך דאמרת דהודאה הוא, דהא אמטול הכי תנא באידך: "ומודה ר' יהושע", אם כן אמאי לא תנא ברישא "ומודה רבן גמליאל" כדקתני באידך "ומודה רבי יהושע"?

אבל הרב אדוני זקני רבי זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור פירש, דהכי קאמר: הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה, מדקתני "מודה רבי יהושע". אי אמרת בשלמא איירי בה, ולא גרסינן "איירי בה רבן גמליאל", כלומר: איירי בה רבי יהושע בלחוד ופליג בה אדרבן גמליאל, היינו דקתני "מודה", דהכי קאמר: אף על גב דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא. אלא אי אמרת לא איירי בה רבי יהושע בלחוד, אלא דכולי עלמא הוא, מאי "מודה"? היכי שייכא עלה הודאה? דהא רישא נמי כולי עלמא היא. ואי גרסינן: "איירי בה רבן גמליאל", מפרשינן לה דהכי קאמר: איירי בה רבן גמליאל בפלוגתא דמתניתין; ולאו למימרא דאיירי במתניתין, אלא דפליג אמתניתין.

ותימא, מאי קא סלקא דעתיה דמאי דקאמר השתא? מאי "מודה" דקאמר רבי יהושע, אי אמרת דלא קאי אמיגו דפרק קמא? ואפשר דהשתא נמי קא סלקא דעתין דאמיגו דפרק קמא קאי, ומיהו אפירקין קא סמיך; ובתר הכי אתא למימר דלא קאי אפרק קמא. אי נמי אפשר לומר, דקא סלקא דעתין השתא דהיינו הודאה דקא מודה רבי יהושע, דהכי קאמר: אף על גב דפליגנא עלך לעיל בברי ושמא, למימרא דשמא דידיה עדיף, בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף, משום דהוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וטעמא משום דהוי ברי; אבל אי הוי שמא, כגון דקאמר: "שדה זו של אביך היתה ואיני יודע אם לקחתיה ממנו", היינו מוציאין אותה מידו. אבל השתא דקאמר בברי, אף על גב דקאמר: "של אביך היתה", שמעמיד אותה בחזקת אבותיו, נאמן. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:

וגם התוספות כתבו לשון רש"י ז"ל, כמו שכתבו המפרשים ז"ל לפי שהבינו בלשונו, דהכי קאמר: הכי נמי מסתברא דמתניתין אתיא נמי כרבן גמליאל ולא כרבי יהושע בלחוד. ולפיכך הקשו ז"ל על פירושו, דאפילו תימא דרישא דמתניתין אתיא כר' יהושע ולא כרבן גמליאל, אתי נמי שפיר, דהכי קאמר: אף על גב דברישא פליגנא עלך, בסיפא מודינא לך, וכמו שפירש הרב זרחיה הלוי ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ולא הקשו על פירוש רש"י ז"ל לפי מה שהבינו, דאם כן למה ליה למימר "הכי נמי מסתברא", ודאי מסתברא דמתניתין דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא, וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל. משום דכבר פירשו התוספות ז"ל, דלא פריך תלמודא אלא למאן דאמר "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום", אבל למאן דאמר דמצי טעין "פרעתי", הכי נמי נאמן הבעל אפילו לרבן גמליאל לומר "אלמנה נשאתיך" במיגו דאי בעי אמר "פרעתי". הלכך אתי שפיר, דהכי קאמר: הכי נמי מסתברא דמתניתין אתיא כרבן גמליאל, דמשנינן דבברי וברי מודה, ולא תימא דמתניתין אתיא כרבן גמליאל משום דמצי טעין "פרעתי" והלכך הבעל מהימן במיגו; דאי הכי, מאי "ומודה ר' יהושע"? כיון דלא איירי רבן גמליאל במודה, דהא היינו כסבריה דרבן גמליאל ממש, דאית ליה מיגו כל היכא דאיתיה: אי איתא גבה איהי מהימנא, ואי איתא גביה איהו מהימן. לפיכך לא הקשו התוס' ז"ל קושית הרמב"ן ז"ל, אף על פי שהיא קושיא פשוטה, והקשו ז"ל דאפילו תימא דאתיא כרבי יהושע ולא כרבן גמליאל אתי נמי שפיר. ותירצו, דאי אתיא רישא דמתניתין כרבי יהושע ולא כרבן גמליאל, לא אתי שפיר "ומודה", משום דרישא וסיפא אינם מעניין אחד, ומאי דקאמר: "אף על גב דפליגנא עלך בהך מודינא לך בהא" – משמע דהסברא נותנת שיחלוק נמי בהך דומיא דאידך; וכיון שאינם מעניין אחד, אטו משום דפליג עליה בחדא מלתא נאמר שיחלוק נמי בעניין אחר שאינו עניין לו כלל? ומיהו אי איירי רישא במודה, שייך למתני שפיר אידך "ומודה" אף על גב דאינו מעניין אחד, לאשמועינן דכי היכי דרבן גמליאל מודה לרבי יהושע בחדא מילתא, הכי נמי מודה ר' יהושע לרבן גמליאל בחדא מילתא אף על גב דאינם מעניין אחד.

ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל, דלא הוה ליה למימר "אמיגו קאי", דעד השתא נמי לפירוש הקונטרס אמיגו קאי. דבשלמא מאי דקא משני "אפרקא קמא קאי", איצטריך, משום דעד השתא הוה קאי אתרוייהו, אפרקא קמא וארישא, כיון דאיירי רבן גמליאל ברישא, וקא מהדר ליה דאפרקא קמא דווקא קאי, קשיא.

ופירשו התוספות, הכי קאמר: הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי, ואפילו הכי מודה בה רבן גמליאל משום דלאו שמא ממש הוא, מדקאמר "ומודה רבי יהושע". אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל במודה, כלומר, אף על גב דכברי ושמא דמי מודה רבן גמליאל דהבעל נאמן. ומיהו אי אמרת דמתניתין ברי וברי ממש הוא, לא איירי רבן גמליאל במודה ולא שייך לשון "מודה", דמה עניין למחלוקתו? עד כאן לא קאמר איהו אלא בברי ושמא, ולא איירי כלל בברי וברי. אבל אי רישא דמתניתין לברי ושמא דמיא, שייך שפיר לשון הודאה ואיירי רבן גמליאל במודה, והיינו דקתני: "ומודה רבי יהושע" דברי וברי נאמן. וסלקא דעתין דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא, דזה אינו תובעו כדפירש בקונטרס. ולא תיקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל על פירוש רש"י ז"ל, מדקתני סיפא "ואם יש עדים" וכו', דמשמע דווקא אם יש עדים? דאיכא למימר דלרבותא נקטיה, דאף על גב דאכתי אין כאן טענת ברי, דאין הלה תובעו. ועיקר טעמיה דרבי יהושע דמודה ברישא היינו משום דברי ושמא, והלכך הוה אמינא דבסיפא נמי נאמן כיון דאכתי לא טעין בברי? קא משמע לן דכיון דאיכא עדים, כטענת ברי דמי.

אבל מאי דפירש רש"י ז"ל, דטעמיה דר' יהושע דמודה ברישא היינו משום מיגו דאי בעי שתיק, הלכך הוה ליה למנקט רבותא טפי בדליכא עדים ובהלה תובעו, דאף על גב דאכתי איכא מיגו לא מהימן. אבל למאי דכתבו בתוספות ז"ל, דסלקא דעתין דמודה רבי יהושע ברישא היינו משום דהוי ברי ושמא, אתי שפיר. וניחא נמי לשיטת התוספות, דהשתא הוו "מודה" דרבן גמליאל ו"מודה" דר' יהושע מעניין אחד. אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא, ולא איירי רבן גמליאל וכו', כמו שכתבו בתוספות ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל במודה, היינו דקתני ומודה ר' יהושע — תימא, אפילו לא איירי רבן גמליאל במודה, ניחא הא דנקט "מודה רבי יהושע", דהכי קאמר: ברישא ודאי פליג ר' יהושע על רבן גמליאל, אבל בסיפא מודה ליה. ויש לומר, דלא שייך למימר "מודה" בסיפא אף על גב דפליג ברישא, כיון דההודאה (דרישא) [דסיפא] אינה מעניין פלוגתא דרישא. אבל אי ברישא מודה רבן גמליאל, אתי שפיר "ומודה ר' יהושע" אף על פי שאינו מעניין אחד, דכי היכי דתנא מילתא דמודה רבן גמליאל, לפיכך קתני מילתא דמודה ר' יהושע לרבן גמליאל. ומיהו קשה לרבי שמעון, מאי קאמר: מי סברת דר' יהושע הכא קאי? אמיגו קאי ואפרקא קמא קאי; והלא אף לדברי "הכי נמי מסתברא" קאי אמיגו, ולא הוה ליה למימר אלא: "מי סברת דהכא קאי? אפרקא קמא קאי". ונראה לי, הכי נמי מסתברא דמתניתין דמיא קצת לברי ושמא כמו שהיה סובר מעיקרא, ולהכי הוצרך לאשמועינן דרבן גמליאל מודה בה משום דדמיא טפי לברי וברי, מדקתני סיפא: "ומודה רבי יהושע". אי אמרת בשלמא רבן גמליאל איירי במודה, דמתניתין כברי ושמא דמיא, ואיצטריך למימר דמודה בה רבן גמליאל דלא הוי ממש ברי ושמא, היינו דקתני "ומודה ר' יהושע לרבן גמליאל", דכי היכי דמודה רבן גמליאל לר' יהושע בקמייתא, דאף על גב דאיהי טוענת ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימנינן לה, הכי נמי מודה ר' יהושע לרבן גמליאל בהא דשדה מהימן על ידי טענת ברי. וקא סלקא דעתין דטעמא דמודה ר' יהושע, משום דטעין בברי "לקחתיה ממנו" ואידך טעין שמא, דאינו יודע שהיתה של אביו אלא על ידי טענתו של זה, כעין שפירש רש"י ז"ל במשנה. והיינו דאמר: מי סברת דהכא קאי, ולא קאי אמיגו אלא אברי ושמא? אמיגו קאי ואפרקא קמא קאי. עד כאן:

ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כמו שכתבו התוספות ז"ל והמפרשים ז"ל, אלא הכין כתוב בפירושים שלנו: הכי נמי מסתברא. דרבן גמליאל מודה בה דבעל מהימן. אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל במודה, דהך רישא הודאה הוא וכו'. עד כאן. ומשמע לי פירוש לפירושו, דהא ודאי לא בעי לאתויי דמתניתין דברי הכל, דאם כן למה ליה למימר "הכי נמי מסתברא"? הא ודאי דמסתברא הכי, וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל. אלא הא בעי לאתויי, דמסתברא לתרוצי דרבן גמליאל מודה בה ברישא, דהוה סלקא דעתין למימר דרבן גמליאל נמי פליג בה אף על גב דהויא ברי וברי, משום דריעא טענתיה כיון דרוב נשים בתולות נשאות. קא משמע לן דמודה בה, ולא נתרץ דרבן גמליאל לא איירי בהך כלל ואינו מעניין פלוגתיה כלל, דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומה עניין זה לזה. והכי קאמר: אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל במודה, פירוש, דאיירי במידי דהודאה, שפיר. אלא [אי לא] איירי רבן גמליאל במידי דהודאה, דאינו מעניין פלוגתיה כלל וכדכתיבנא, מאי שייך למתנייה הכא כלל, ואהיכא קאי? ומהדר: מי סברת רבי יהושע וכו'. פירוש, דמעיקרא סברינן למימר דר' יהושע הכי קאמר: אף על גב דפליגנא בפרקא קמא ד"משארסתני נאנסתי" דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימנא. פירוש, משום דלאו מיגו מעליא הוא, דאי הוות טענה "מוכת עץ אני תחתיך" אכתי לא מהימנא לרבי יהושע ולאו מיגו מקרי, ולהכי פליגנא עלך. אבל האי מיגו דאי בעי שתיק נאמן, דמיגו מעליא הוי, ולהכי מודינא לך. הכי הוה סברינן למימר מעיקרא, ולהכי [לא] הוה קשיא לן: אי לא איירי רבן גמליאל במודה ברישא, רבי יהושע אהיכא קאי, ומאי שייך למתנייה הכא? דהא ידעינן אהיכא קאי רבי יהושע, דשפיר מצינן למימר נמי דקאי אמדברת ואפילו לרב אסי, כיון דר' יהושע הכי קאמר: בההיא פליגנא, משום דלא מיגו הוא ואנן מיגו בעינן. הלכך הכי נמי מצינן למימר דקאי אמדברת, והכי קאמר: אמדברת פליגנא עלך, משום דאין שם מיגו; אבל בשדה דאיכא מיגו, מודינא. ואשמועינן רבי יהושע, דבההיא דמדברת, משום דראוה דנבעלה ואין שם מיגו הוא דפליגנא, והכא בשדה דאיכא מיגו – מהימן, ואשמועינן דטעמא דמיגו עיקר ואפילו להוציא, דהא קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת, וכיון דמודה דשל אביו היה, הוה לן למימר דלא תצא מחזקת בעליו אלא בראיה, קא משמע לן דמיגו דאי בעי שתיק אמרינן דמהימן.

והכי נמי מצינן למימר דקאי א"היא אומרת מוכת עץ" ואפילו לרבי יוחנן, והכי קאמר: בההיא פליגנא משום דליכא מיגו, ואשמועינן דאין שם מיגו כרבי יוחנן, ובההיא מודינא משום דאיכא מיגו וכדכתבינן לעיל. וכיון דמצינן למימר דקאי אכולי הך מתנייתא, ומצינן למימר נמי דלא קאי אלא א"משארסתני נאנסתי", מעתה שפיר שיילינן: אהיכא קאי? ומהדר ליה: אמיגו קאי וכו'. פירוש, דר' יהושע הכי קאמר: אף על גב דשפיר מצינן למימר מיגו, ומיגו מעליא היא, לית לו מיגו אלא דווקא מיגו דאי בעי שתיק, אבל מיגו אחרינא אף על גב דהויא מיגו מעליא לית ליה. והיינו דקאמר: "אמיגו קאי", ובעי תלמודא "אהייא", פירוש: אהייא איכא מיגו? וקאמר: אילימא וכו'. ואסיק דעל כרחך לא קאי אלא א"משארסתני נאנסתי" וכו' דאית ביה מיגו וכו', אינך לית בהו מיגו, ומעתה הויא ליה כמאן דמפרש בהדיא דא"משארסתני נאנסתי" קאי, ואף על גב דתניא הכא, ולא תיקשי ולא מידי. והא דפסיק בינייהו הא ד"האשה שנתאלמנה", היינו משום דבעי לסיומי כולהו תביעות דבין איש לאשתו בכתובה. והא דאפסיק בפלוגתא דמדברת ומעוברת, איידי דנקט פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בדיני כתובה נקט נמי אינך. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל.

ואם תשאל: הא כתב רש"י ז"ל: "אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל וכו', ואמר: אף על גב דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי, היינו דשייך למתנייה כתובה, ור' יהושע מודה לרבן גמליאל בהאומר לחברו שדה זו וכו', דאף על גב דפליגנא בפרק קמא דמשארסתני, דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימנא, מודינא בהאי מיגו דאי בעי שתיק וכו' מהימן כדלקמן", עד כאן. אלמא מעיקרא נמי משמע דרבי יהושע הכי קאמר: בהאי מיגו פליגנא, דלית ליה מיגו אלא מיגו דאי בעי שתיק? תשובתך: איברא ודאי דמעיקרא סברינן דרבי יהושע אית ליה מיגו, והא דפליג אהנך משום דלא הוו מיגו, וכדכתיבנא. ומיהו תפס רש"י ז"ל ההיא ד"משארסתני נאנסתי", משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל, דכיון דהשתא סברינן למימר דלא פליג רבי יהושע אלא היכא דליכא מיגו כלל, אבל היכא דאיכא מיגו מהימנא, אם כן אמאי נקט ההיא ד"הפה שאסר" וכו', דהויא מיגו מעליא? טובא הוה ליה למנקט בכל גוונא דאיכא מיגו, דהא מודה רבי יהושע בכל מיגו. ותירץ רש"י ז"ל, משום דקאי נמי א"משארסתני נאנסתי", דסוף סוף אית ביה מיגו, אלא דהיא מיגו כל דהוא. להכי נקט בכי האי גוונא דהויא מיגו מעליא, ומיהו הוא הדין נמי מיגו אחרינא אף על גב דלא יהיה מיגו דאי בעי שתיק. ומה שכתב רש"י ז"ל הכא כדלקמן, היינו לאורויי עדיפותיה דהך מיגו, דאין שור שחוט לפניך.

ושוב כתב רש"י ז"ל: אמיגו קאי. "אפלוגתא דאיכא למימר בה מיגו וכו', ואף על גב דפליגנא במיגו דהתם, במיגו דהכא מודינא כדלקמן". פירוש, כתב ז"ל "כדלקמן", לאורויי גריעותיה דמיגו דהתם ועדיפותיה דמיגו דהכא, לומר דאף על גב דהויא מיגו יפה, לית ליה מיגו משום דשור שחוט לפניך, והכא אין שור שחוט לפניך. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא. כן נראה לי:

והרשב"א ז"ל, אף על גב דלא יישב פירוש רש"י ז"ל כן, מכל מקום סבירא ליה דפירושו עיקר. וזה לשונו: הכי נמי מסתברא מדקתני מודה רבי יהושע — פירש רש"י: הכי נמי מסתברא דמתניתין אתיא כרבן גמליאל; דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל בהודאה, כלומר: בהא מודה רבן גמליאל לר' יהושע, בהאשה שנתאלמנה, תנא "מודה רבי יהושע"; כלומר, וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא, הכי נמי מודה ר' יהושע בהאומר לחברו שדה וכו'. אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כרבן גמליאל, למאן מודה? והא בהא מתניתין לא איירי בה רבן גמליאל. ודחינן, דאמתניתין דלעיל קאי, דאיירי בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש מי שפירש, דאמאי דסליק מיניה קאי, דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נשאות, כברי ושמא דמי, ולעולם דלא כרבן גמליאל. והכי נמי מסתברא דמתניתין דרבי יהושע היא ופליגא אדרבן גמליאל, מדקתני "מודה רבי יהושע". דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, כלומר: פליג עלה רבן גמליאל, היינו דקתני "מודה רבי יהושע"; כלומר, אף על גב דבהאי פליג רבי יהושע אדרבן גמליאל, בהא מודה ליה רבי יהושע. ואינו מחוור, לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע, שאינה ממין עניין הרישא. והראשון עיקר, ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש: "אי אמרת בשלמא איירי במודה" וכו', וזו הגרסא כפרושן של רבינו חננאל ורש"י ז"ל. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכי נמי מסתברא — דרבן גמליאל מודה בה דבעל מהימן, מדקתני סיפא: מודה רבי יהושע. אי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, היינו דקתני מודה ר' יהושע. פירוש, איירי רבן גמליאל במודה, דהך רישא הודאה היא דמודה רבן גמליאל לרבי יהושע, ואמר לו: אף על גב דפליגנא עלך בברי ושמא, מודינא לך בברי וברי, היינו דשייך למתני בתריה דרבי יהושע מודה לרבן גמליאל באומר לחבירו שדה זו וכו'; דאף על גב דפליגנא בפרק ראשון גבי "משארסתני נאנסתי", דאף על גב דאיכא למימר מיגו לא מהימן, מודינא בהא מיגו דהכא, דאי בעי שתיק ולא אמר ליה "של אביך היתה", כי אמר "לקחתיה ממנו" נאמן כדלקמן. אלא אי אמרת דלא איירי בה רבן גמליאל ברישא דמודה, היכי שייך למתני בתריה: "ומודה רבי יהושע", ואהיכא קאי? עד כאן לשונו דרבינו ז"ל.

ויש מקשים, דאם איתא דמשום דאיירי בה רבן גמליאל ברישא במודה – שייך למתני סיפא "ומודה", אמאי לא תנא ברישא בהדיא: "ומודה רבן גמליאל", כדקתני "ומודה רבי יהושע"? ולא קשיא רישא, דרישא, כיון דלעניין כתובה איירי בה רבן גמליאל כעין פלוגתא דאפליגו לעיל, קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם, כלומר: בהא איפליגו ובהא מודו, ולא אצטריך למתני "ומודה רבן גמליאל"; אבל הודאה דרבי יהושע דמייירי במילתא אחריתי, אצטריך למיתני "ומודה רבי יהושע".

ויש נוסחאות דלא גרסי "קא משמע לן", ולא גרסי "איירי רבן גמליאל", אלא איירי בה. ומפרשי לה קצת רבנן ז"ל, דכי קאמרינן הכי נמי מסתברא, הכי פירושו: הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה דרישא לאו רבן גמליאל היא, מדקתני סיפא "ומודה רבי יהושע". אי אמרת בשלמא איירי בה רבי יהושע ברישא, כלומר: דידיה בלחוד הוא, היינו דקתני סיפא "ומודה רבי יהושע", דאף על גב דפליג ברישא מודה בסיפא. אלא אי אמרת לא איירי רבי יהושע ברישא, דרבן גמליאל נמי היא, היכי שייך למתני סיפא "ומודה ר' יהושע"? ולנוסחי דגרסי "איירי בה רבן גמליאל", מפרשינן: איירי בה רבן גמליאל בפלוגתא.

ואין פירוש זה נכון כלל. חדא, דלישנא דגמרא לא אתי שפיר להאי פירושא, ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחי דידהו. ועוד, דלהכי אפרקינן מעיקרא דרישא רבן גמליאל היא, וקא קשיא לן: "דקארי לה מאי קארי לה", היכי הדרינן לשבושי פירוקא דילן ולקיומי סברא דמאן דקארי לה? אין זו שיטת התלמוד בשום מקום. אלא ודאי פירוש רש"י ז"ל הוא הנכון, ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל. מיהו מאי דקאמר רש"י ז"ל: "אלא אם כן איירי בה רבן גמליאל מודה ברישא, היינו דשייך בסיפא "ומודה רבי יהושע", דקאמר: אף על גב דפליגנא ב"משארסתני נאנסתי", דאיכא למימר מיגו, מודינא באידך מיגו" – זה אינו נכון, דאם כן דהשתא הוה סלקא דעתין [ד]רבי יהושע אמיגו דהתם קאי, מאי האי דמהדרינן דרבי יהושע אמיגו קאי ואפרקא קמא קאי? דהא מעיקרא הכי הוה משמע לן. לכך יש לומר דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא איירי רבן גמליאל במודה דרישא, ואמר ליה לרבי יהושע: אף על גב דפליגנא עלך בברי ושמא דלעיל, מודינא דאף על גב דהוי כעין ברי ושמא, משום דרוב נשים בתולות נשאות, אפילו הכי בעל נאמן, דסוף סוף ברי וברי הוא, היינו דקתני סיפא: "ומודה רבי יהושע", דרבי יהושע נמי אמר לרבן גמליאל: ואנא מודינא לך באומר לחברו "שדה זו של אביך היתה", דהויא נמי כברי ושמא, משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה, והמחזיק יש לו ברי גמור, ובהאי ברי ושמא מודינא דברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא, ואפילו יבוא תובע בטענת ברי לא מהני ליה, דברי דנתבע עדיף, דאית ליה הפה שאסר. אלא אי אמרת לא איירי רבן גמליאל ברישא במודה, היכי שייך למתני סיפא: "ומודה ר' יהושע"? ומהדרינן דרבי יהושע אמיגו קאי ואפרקא קמא קאי, וכדפריש ואזיל. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: הכי גריס רש"י ז"ל: אי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, היינו דקתני "מודה ר' יהושע". פירוש, איידי דאמרינן דרבן גמליאל מודה בברי וברי אף על גב דפליג בברי ושמא, קתני נמי מאי דמודה ר' יהושע לרבן גמליאל. ואם תאמר: אמאי לא קתני ברישא בהדיא: "מודה רבן גמליאל", כדקתני בסיפא "מודה רבי יהושע"? יש לומר, עדיף ליה למתניתין למנקט דרך קצרה וללמדנו מדיוקא דדייקינן: הא ליכא עדים בעל מהימן, דמודה רבן גמליאל בברי וברי. ואי הוה תנא להדיא: "מודה רבן גמליאל", היינו צריכין להאריך ולשנות: "מודה רבן גמליאל שאם אין עדים בעל נאמן, ואם יש עדים שיצתה" וכו'. אלא אי אמרת לא איירי בה, ובר' יהושע עסקינן, ורבן גמליאל לא הוזכר כלל במשנה זו, למאן מודה רבי יהושע? אי לרבן גמליאל, הרי לא הוזכר במשנה זו.

והרב זרחיה ז"ל גריס ומפרש הכי: הכי נמי מסתברא – כמאן דקארי לה, דאי אמרת בשלמא לא איירי בה רבן גמליאל, היינו דקתני "מודה רבי יהושע"; דאף על פי ששנינו דאי ליכא עדים בעל מהימן, ופליג אדרבן גמליאל. אלא אי אמרת איירי בה, וברישא ליכא פלוגתא, דבין רבי יהושע בין רבן גמליאל תנו לה, למאן מודה ר' יהושע? שהרי לא הוזכרה מחלוקת, דרישא דברי הכל היא. ולפי זה, האי הכי נמי מסתברא אינו כדרך שאר האמורין בתלמוד, שהן אמורים אמסקנא דמילתא ולא אמאי דסלקא דעתך דמקשה. והכ"ת פירש כן, ולא נהירא, עד כאן:

אהייא, אילימא שהיתה מעוברת וכו' — כל הני בבי למפרע מייתי להו וטעמא דמילתא משום דמסתמא אמתני' דסליק מינה קאי. שיטה ישנה:

הניחא לזעירי וכו' — קשיא לי: לזעירי נמי, מאי מיגו איכא? והא אי טענה נמי "לא נבעלתי", לא מהימנא אליבא דרבי יהושע, כדתנא לעיל, דמדברת היינו שבויה. והא דבעינן נמי לאוקמא אהא: "מוכת עץ אני" וכו', בשלמא לרבי אלעזר דאמר: מנה ולא כלום, מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך". ומאי מיגו איכא? הא אילו אמרה הכי, לא מהימנא. [ונראה לי דהכי סלקא דעתין, דהכא אף על גב דאי טענה הכי לא מהימנא], מיהו כיון דאי אתיא לשקורי אית לה טענה דעדיפא מהא, ולא טעין לה, ודאי קושטא קאמרה. ופריך, דמדברת נמי כי טענה "לא נבעלתי" לא פסלה נפשה מכהונה, והשתא משויא נפשה כזונה, ועדיף לה למימר: "לא פעלתי און", והלכך כי אמרה: "פעלתי", ודאי קושטא קאמרה. וגבי מוכת עץ נמי איכא למימר מיגו לר' אלעזר, דאי אתיא לשקורי, הוה לה למימר: "מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן"; ואף על גב דאי אמרה הכי לא מהימנא, כי לא אמרה – מהימנא, משום דוודאי קושטא קאמרה. ורבי יהושע לית ליה האי מיגו, כיון דבההיא טענה דאתיא הך מכוחה – לא מהימנא; אלא כעין משנתינו, שנאמן לומר: "לא היה של אבותיך מעולם", ומתוך כך נאמן לומר "לקחתיה מהם". הרמב"ן ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל עליו: ואני כבר כתבתי למעלה, דבשמעתא דדברים שבלב איכא מיגו כזה במקום ברי ושמא, אבל בברי וברי לא, והוא הנכון. ושם הארכתי בסייעתא דשמיא. עד כאן. וכבר כתבתי לעיל הכל בארוכה:

אלא לרב אסי וכו' — תימה, דהא אתותב רב אסי? יש לומר דהכי קאמר: תפשוט מינה דרב אסי לית ליה דאפרקא קמא קאי; ואילו שמעינן ליה לרב אסי דאמר הכין בהדיא, ודאי סמכינן עליה, והוא הדין השתא דאתמר מכללא. הרא"ה ז"ל.

ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: ואם תאמר, והא אתותב רב אסי? יש לומר, הכי קאמר: לימא ממתניתין נמי הויא תיובתיה. עד כאן:

בשלמא לרבי אלעזר וכו' — לא דייקא, דהא פרישנא לעיל להא כשקידש ובעל לאלתר, הילכך לא איפשר לה למימר: "מוכת עץ אני תחתיך". אלא לרווחא דמילתא נקטה, ולא איכפת ליה, דהא לא קיימא. הרא"ה ז"ל:

ואוקימנא אהא: "היא אומרת משארסתני ונסתחפה שדהו", דהכא איכא מיגו גמור, דאי בעיא אמרה: "מוכת עץ אני תחתיך", ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה, דאי נתאלמנה – כשרה לכהונה, דאוקי אתתא אחזקה. ואף על גב דלרבי יהושע לא מהימנא לעניין כתובה, התם הוא משום דאמר: "אוקי ממונא בחזקת מריה"; אבל לענין אכשורה לכהונה – כשרה, דהא תרי ספיקי נינהו. וכיון דטוענת כן, אף על פי שהוא דבר שאינו מצוי – מתירין אותה, ולא גרע מתרי רובי.

ולהכי אקשינן: ומאי שנא דלא מודה ר' יהושע בהאי מיגו? ומפרקינן: התם אין שור שחוט לפניך, כלומר: גבי מוכת עץ אין כאן מיגו ברור, [דהא] לגבי האי טענה דקיימי עלה, דהיינו כתובה, לא מהימנא למימר "מוכת עץ אני תחתיך", אף על גב דמהימנא לגבי מילי אחריני, כגון להכשירה לכהונה אם נתארמלה. וכיון שאינו לפנינו, כלומר שעל כתובה זו אינה נאמנת בשום טענה, דמצי למימר לאו מיגו מקרי. אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, דכי היכי דטעין השתא דהאי שדה של אבותיך היה, הכי נמי הוה מצי למימר: "לא היה של אבותיך אלא של אבותי הוה", הלכך כי היכי דבההיא טענה הוה מהימן, השתא נמי מהימן. ופירוש שור שחוט – למשל בעלמא, שכיון שהוא שחוט לפניך, על כרחך אתה מאמין למי שאומר לך שהוא שחוט. הכא נמי אית ליה טענה דעל כרחך מהימנינן ליה בדין זה שלפנינו; מה שאין כן התם, שאין לה טענה על הכתובה שלפנינו שתהא נאמנת עליה. כן נראה לי לפרש שמועה זו.

ואיכא דמפרשי: שור שחוט לפניך, דגבי האשה שאמרה "מוכת עץ אני" – אין השור שחוט לפניך, הלכך בחזקת איסור עומד עד שיודע לך במה נשחט. אבל הכא בשדה, הרי השור שחוט לפניך, ובחזקתו הוא עומד עד שיצא ממנו, כשור שנשחט שבחזקת היתר עומד עד שיודע לך במה נטרף. ואין הדעת נוחה ממנו, דהא לא פירש טעמא מאי. ועוד, דוודאי אין לשון "שור שחוט" אלא דרך משל, כמו שאמרו: "הרי השור שחוט לפניך" ו"הרי מקוה חסר לפניך", וכיוצא בזה. ותמהני, שלא מצאתי בתלמוד מיגו אלא כעין מיגו דרבי יהושע, אבל "מיגו שאין שחוט לפנינו" לא מצינו.

וקשיא, דהא קיימא לן כרבן גמליאל ומשום מיגו, כדאמרינן לעיל בפרקא קמא, דאי לאו משום מיגו הוה ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע. וליכא למימר דכי קיימא לן כרבן גמליאל – לאו משום מיגו, אלא ההוא טעמא דאוקי אחזקה, דההוא טעמא ליתא אלא א"משארסתני נאנסתי", וכן פירש רש"י ז"ל; אבל בין מוכת עץ לדרוסת איש ליכא חזקה.

ואיכא למימר, במיגו כר' יהושע קיימא לן, דלא אמרינן מיגו אלא כשור שחוט; אבל קיימא לן כרבן גמליאל באומרת "משארסתני נאנסתי" שנאמנת, משום חזקה דגופה. וכיון שנאמנת לומר "משארסתני נאנסתני" (שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתי)^[1] וליטול מאתים, נאמנת לומר "מוכת עץ אני". ואפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה, דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל. וכן במקצת נוסחאות ובהלכות רבינו הגדול ז"ל, דלא גרסינן התם אלא "עד כאן לא אמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקי אתתא אחזקה", וכן כתב הנגיד ז"ל. ובנוסחי דייקינן לא משכחת בה הכא דאמרינן מיגו. עד כאן. הרמב"ן ז"ל:

וכתב עליו הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ולדידי לא קשיא לן ולא מידי, דהא דקיימא לן כרבן גמליאל בההיא, לאו משום מיגו הוא, אלא אפילו ליכא מיגו חייב. ולא משום ברי ושמא, אלא אפילו לרב נחמן. וטעמא כדאסיקנא בפירקין דלעיל, דאיכא חזקה דגופה, עד כאן:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ורש"י ז"ל כתב: התם, גבי שדה, אין שור שחוט לפניך, שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטיה. כלומר, אם שתק זה – לא היו עוררים; הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו, לא היה אומר לו "של אביך היתה", הלכך אמרינן בה מיגו. אבל גבי לא מצא לה בתולים, שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לבית דין. ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו, לא אמרינן בה מיגו, דדילמא לא אסקה אדעתה; אי נמי אערומי מערמא. משמע מדברי הרב ז"ל, דמתניתין בדלא טעין "של אבותי היתה", אלא במסיח לפי תומו. וכן כתב לקמן גבי הא דאקשינן: "וליתני רבי יהושע שדה זו שלך היתה" וכו', כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך, שלא היה אדם תובעו, מה לי הוא מה לי אבוה? וכן גבי הא דאמרינן לקמן: "אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן, הא אמרינן משיב אבדה הוי", כתב הרב ז"ל, דאי דרבנן – אפילו הוא תובעו נמי וזה מודה, מקצת משיב אבדה הוא כדתנן בשבועות. מאי אשמעינן רבי יהושע, דאין שור שחוט? ואפילו שור שחוט נאמן. אלו דברי הרב ז"ל.

וטובא איכא למתמה עליו ז"ל, אם כן לא שבקת חיי לכל בריה. דאי אתי חד ואמר: מאי בעית בהאי ארעא? דשל אבותי הות; ואיהו אמר ליה: אין, אלא שלקחתיה מהם, לדברי רש"י ז"ל מצרכת ליה לאתויי עדי חזקה, ואי לית ליה – לא מהימן. והא ודאי פשיטא מילתא, דלא צריך חזקה אלא היכא דאית ליה סהדי להאיך דשל אבותיו הות, אבל היכא דלית ליה – לא, דהא אי בעי אמר להד"ם לא היו דברים מעולם, וכדקתני סיפא: "אם יש עדים שהיתה של אביו", הא ליכא עדים – מהימן. וכן בדין מטלטלין: "טלית זו שלי", "אתה מכרתו לי" – נאמן, ואין זה צריך לפנים, שאפילו תינוקות של בית רבן אומרים כן. וכולהו מיגו דאמרינן בכולהו תלמודא הכי איתנהו, בשאחר טוענו, ואפילו הכי מהימן, ודוק ותשכח.

וכי תימא, משום דלא קיימא לן כרבי יהושע? הא ודאי קיימא לן כוותיה, ורבן גמליאל לא קא פליג אמיגו דידיה. ואם תמצי לומר פליג, כדר' יהושע קיימא לן בהא. ומפני כך אני תמה על דברי רש"י ז"ל ואיני מבינם. אלא שיש לדחוק ולפרש פירוש לפירושו: לאו למימרא שאם הלה טוענו שאינו נאמן, דוודאי כל היכא דאמרינן מיגו הכי הוא. אלא הכי קאמרינן: במשנתנו אין שור שחוט, כלומר, ליכא ריעותא גביה שיעלה על לב התובע לתבוע, הילכך אפילו תבע, לית לן בה; אבל גבי אשה שלא מצא לה בתולים – איכא ריעותא גבה, שהרי אין לה בתולים ולפיכך תובעה; וכיון דאיכא ריעותא גבה, לא מהימנינן לה במיגו. והא דכתב הרב ז"ל לקמן, דאי רבנן – אפילו הוא תובעו נמי, הכי קאמר: אפילו תובעו, דבעלמא איכא חיוב שבועה, כגון לדידיה דלא מצינן (מיגו); ואמאי תנא ליה גבי אבוה, במילתא דאפילו לדידיה נמי ליכא חיוב לעולם, דאין שור שחוט לפניך? ליתנייה גבי אבוה במילתא דאיפשר דתהוי בה שור שחוט, כגון שאינו משיב אבדה. ועדיין אין דעתי נוחה מזה. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: פירש רש"י ז"ל: "התם גבי שדה, אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו" וכו' עד "איערומי מערמא", זהו לשונו ז"ל. וכוונת דבריו, דרבי יהושע – הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה, כדקתני במתניתין; אבל מיגו בעלמא על ידי תביעה, דלאו הפה שאסר הוא, לית ליה. ותמוהים דבריו: אם כן, לרבי יהושע לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חברו וטוען בברי "שלי הוא", ומוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו, אלא אם כן יש לו עדים. ולא מצינן בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראיה, אלא אם כן התובע מביא עדים שהיא של אבותיו, וזה אפילו תינוקות של בית רבן בקיאין בו ואינו צריך ראיה. ובפירוש שנינו: "ראה טליתו ביד אחד, או עבדו, אמר לו: מה טיבו אצלך? אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, נאמן", ואינו צריך ראיה, ואף על פי שהלה תובעו בהדיא. ותו, במתניתין נמי מוכחא בהדיא, מדקתני: "ואם יש עדים" וכו', ולא קתני "ואם הוא טוענו בברי".

ויש אומרים מעין דבריו, דוודאי בעלמא אמרינן מיגו, בין במודה על פי עצמו, בין על ידי טענת אחרים. מיהו הני מילי כגון הא דשדה, דליכא ריעותא; אבל גבי אשה דיש לה ריעותא, שהרי אין לה בתולים, אין לה נאמנות, דלית לה מיגו היכא דאיכא ריעותא. והיינו דקאמר: התם דהיינו גבי שדה, אין שור שחוט לפניך, דליכא ריעותא; הכא גבי אשה שור שחוט לפניך, דאיכא ריעותא. ואף על פי כן אין זאת כוונת רבינו ז"ל, כמו שמוכיח לשונו. ועוד, שכתב לפנינו: ונתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס, פרעתיו חציו, שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניך, דנשמעינן רבותא, דאף על גב דמודה מקצת – פטור, הואיל ואינו תובעו. ותו, במאי דקאמרינן: "אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי", כתב דאי כרבנן, אפילו תובעו, ומאי אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט? אפילו שור שחוט נמי נאמן. והאי פירושא נמי לא נהירא, דהוה ליה למימר לישנא איפכא: "הכא אין שור שחוט לפניך", דאהיא קאי.

והרב אדוני זקני הרז"ה בעל המאור ז"ל פירש: התם אין שור שחוט לפניך, כלומר: התם גבי אשה, טעמא דלא מהימנא משום חזקה דממונא דבעל דמרעא לה לדיבורה דידה, כי היכי דקיימא לן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואתיא חזקת איסור ומרעה לה לשחיטה עד שיוודע לך במה נשחטה; דכוותה נמי בהא, חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא דידה, עד דמחוורא מילתא.

ויש מפרשים, הכא גבי שדה, שור שחוט לפניך, וכיון שכן, בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרף; ודכוותה בהא, חזקת ממון מסייעא ליה, דקאי שדה ברשותיה, והיינו דמהימן.

וליתנהו להני פירושי, משום דנפקא לן מינייהו דדווקא משום האי טעמא דאין שור שחוט לפניך, הא לאו הכי מהימנא משום האי מיגו. ותפשוט מינה דאמרינן כי האי מיגו, ובעלמא לא אמרינן כי האי מיגו אף על גב דהאי מיגו גמור הוה, דהא כי אמרה "מוכת עץ אני תחתיך" איברא דמהימנא דלא מפסלה לכהונה, אבל לא מהימנא לגבי ממונא, ולא אשכחן כי האי מיגו בשום דוכתא, אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתינן להימנא השתא בטענתה דהשתא. ובכולהו מיגו דלעיל נמי, דהא לא סתרי לה אלא משום דאמרינן דליכא מיגו לרבי יוחנן ולרב אסי; אבל הכא דאיכא, לא אמרי ליה, אף על גב דלאו מיגו גמור הוא, דאיכא להימונה כי אמרה "לכשר נבעלתי" מיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", דהא כי אמרה "לא נבעלתי" לא מהימנא. ובאידך נמי דאמרה "מוכת עץ אני", והוא אומר: "דרוסת איש את", ואמרינן מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן". מאי מיגו? דהא כי אמרה נמי "מוכת עץ אני תחתיך" לרבי יהושע לא מהימנה. אלא דהיינו מיגו, דאמרינן דאם איתא דמשקרת, לדידה דסברה דמהימנא, האי טענה הוה לה למימר, דאם איתא דמהימנה כדקסברה, הך טענתא עדיפא לה, דבהא רווחא טפי. ולפום הני פירושי, דווקא משום טעמא דאין שור שחוט לפניך, הא לאו הכי, אמרינן להו להני מיגו, ונפקא לן מינה בעלמא היכא דליכא טעמא ד"אין שור שחוט לפניך" – אמרינן מיגו כי הני; והא לא אשכחי לה בכולה תלמודא ולא בשום דוכתא.

והפירוש הנכון, דהא דאמרינן: אין שור שחוט לפניך, משל הוא, כלומר: הדבר מחוור לפניך, כעניין שאמרו: "הרי מקוה חסר לפניך"; כלומר: התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך, שאין הדבר ברור, שמיגו דידה לא מיגו תריצא הוה, כדפריש. הכא גבי שדה שור שחוט לפניך, דמיגו דידיה מיגו גמור הוא, דאילו לא אמר דהויא מאבוך – מהימן, השתא נמי דאמר: "אין, דאבוך הות וזבנתה מיניה", מהימן. ולפום האי פירושא, תפשוט מינה דאמרינן מיגו לאפוקי ממונא, דטעמא משום דלאו מיגו גמור הוא, הא לאו הכי מהימנינן ליה, אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא.

ומיהו אכתי תמיה מילתא לפום הא פירושא, דהא קיימא לן כרבן גמליאל, ולרבן גמליאל אית ליה כל הני מיגו דסוגיין, דהיינו טעמיה. ואיכא למימר, דוודאי רבן גמליאל טעמיה לאו משום מיגו. תדע, דהא איכא דליכא מיגו, כגון "היא אומרת: מוכת עץ אני, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את", דליכא מיגו כלל, בין לרבי יוחנן בין לרבי אלעזר אליבא דקושטא דמילתא, דבקידש ובעל לאלתר מיירי וכדפרשינן לעיל. וכן היתה מעוברת. אלא ודאי טעמא דרבן גמליאל בכולהו, משום חזקה דגופא. ומיהו אי אמרת בשלמא דקאי רבי יהושע עלה, היינו דר' יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנא אחדא מינייהו, ולית לה חזקה דגופה, ולית לה האי מיגו; וקאמר: אף על גב דפליגנא בהאי מיגו, מודינא בשדה דמיגו גמור הוא. אבל לרבן גמליאל דמהימנה – ליכא למשמע מינה דפליג אמיגו כלל, ואפילו אהאי דלאו מיגו גמור הוא; והיינו דלא שייכא האי הודאה אלא לרבי יהושע. ומיהו קושטא דטעמיה דרבן גמליאל, לאו משום האי מיגו, כדפרישית. וכיון דכן, שמעינן מינה דהא דאמרי לעיל בפרק קמא: "אמר לך רב נחמן, אנא דאמרי אפילו לרבן גמליאל, עד כאן לא אמר רבן גמליאל התם אלא היכא דאיכא מיגו" – דלאו דווקא, דהא טעמיה דרבן גמליאל לאו משום האי מיגו, דלאו מיגו תריצא הוא כדאמרן; אלא דנקט ליה לטעמא בעלמא, ואאידך סמיך דאמרינן התם: "אי נמי היכא דאיכא חזקה דגופה", כדפרישית לעיל. ואיכא נוסחי דווקני דלא גרסי ליה. רבינו נטריה רחמנא. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אין שור שחוט לפניך — למאי דפרישית דאיירי ביודע שהיתה של אביו, הכי פירושו: אין שור שחוט לפניך, אין לו צד טענה שיוכל עליה לבא לבית דין, שאיזו טענה שיטעון המחזיק, בין שיטעון "לא היתה של אביך מעולם", בין שיטעון "לקחתיה ממנו", מהימן. אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, שהרי לא מצא לה בתולים, וזקוק לבא לבית דין, ובין שתטעון "מוכת עץ אני" ובין שתטעון "משארסתני נאנסתי" לא מהימנינן לה, אף על גב דטענת "מוכת עץ" הוי טענה מעליא טפי מ"שארסתני נאנסתי", לא חשיב ליה רבי יהושע מיגו. עד כאן:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גריס רש"י ז"ל: מאי שנא? הכא אין שור שחוט לפניך, התם שור שחוט לפניך. ופירש הוא ז"ל: התם, בהאשה שלא מצא לה בתולים, הם הסיתוהו וכו'. ואין לשונו מחוור בזה, דמשמע מדבריו דמתניתין דווקא במודה מעצמו: "שדה זו של אביך היתה", הא אילו ערער הלה מעיקרא וזה משיבו: "אין, של אביך היתה ולקחתיה ממנו", אינו נאמן. וכן כתב לקמן גבי הא דאקשינן: "וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה" וכו'. ואותה שמועה עצמה גבי הא דאמרינן: "וליתני מודה רבי יהושע" וכו' "והאכלתיו פרס" וכו'. וזה קשה מאד, בכל מקום שאתה מוצא מיגו בשור שחוט לפניך, הרי שזה טוען וזה משיב: "מאי בעית בהאי ארעא? מפלניא זבנת דזבנת מינך" וכו' "וחזיתיה לדעתיה, דאי אמר ליה: קמי דידי זבנה" כו', וכן כולם. [ועוד, דבמתניתין נמי הכי משמע, מדקתני: "ואם יש עדים שהיתה של אביו" – נאמן; אלמא לעולם נאמן, עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו, ואף על פי שזה טוענו "של אבי היה"]^[2].

ויש לפרש: התם שור שחוט לפניך, הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים; כיון שנולד בה ריעותא זו, ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו לה בתולים, כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור זה, והיא על כרחך יש לה להשיב על תביעה זו. וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה, אין כאן מיגו, דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין אותה בכך, דאין זה מיגו ברור, ואפילו לסייע טענת ברי במקום שמא. אבל כאן שור שחוט לפניך, שהרי זה מוחזק הוא בשדהו, ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי שיסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל, אלא אי הוא רצה לומר לו: "לאו בעל דברים דידי את", הדין עמו, עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו. הילכך כשטען ואמר: "אין, של אביך היתה ולקחתיה ממנו", נאמן, דיש כאן מיגו ברור משום הכי, אם ירצה לומר: "של אבותי היתה מעולם", או "לאו בעל דברים דידי את".

ויש ספרים דגרסי איפכא: "התם אין שור שחוט לפניך, הכא שור שחוט לפניך".

והרמב"ן ז"ל פירש: מאי שנא? כלומר, דהתם נמי איכא מיגו גמור, דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך" ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא, דאי נתאלמנה כשרה לכהונה, דאוקי איתתא אחזקתה, ואפילו לרבי יהושע, דכיון דתרתי ספיקי אית בה: ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, ואם תמצי לומר תחתיו – ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וכיון שטוענת כן בפירוש, מתירין אותה לכהונה. וכיון שכן, אמאי לא מודה בה רבי יהושע, דמאי שנא מהאי? ומפרקינן: התם אין שור שחוט לפניך שפיר, כלומר: גבי מוכת עץ אין כאן מיגו ברור, שהרי לפי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא, לית בה שום מיגו ברור. ואף על גב דבעלמא נאמנת בה, לא חשבינן ליה מיגו להאי דטענא בה קמן. אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שפיר, דכי היכי דטעין השתא: "האי שדה של אביך היה", הכי נמי הוה מצי למימר: "לא היתה של אבותיך אלא של אבותי", הילכך כי היכי דבההיא טענה היה נאמן, השתא נמי נאמן. עד כאן. הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: גריס רש"י ז"ל: ומאי שנא? הכא אין שור שחוט לפניך, התם שור שחוט לפניך. ופירש הוא ז"ל: הכא גבי שדה, אין שור שחוט לפניך שיעלה על דעת בעליו לתבוע וכו'. וכבר הקשינו עליו לעיל מה שקשה על פירוש זה לפי פשוטו, דמשמע דהודאה דר' יהושע בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין. ועוד יש להקשות לפירוש זה, דהתם גבי לא מצא לה בתולים, אפילו לא יהיה שור שחוט איכא למימר מיגו, דהא לרבי יהושע אפילו אמרה "מוכת עץ אני תחתיך" לא מהימנא, כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופה. וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא, הא לאו מיגו היא בשום דוכתא לדון עליו.

לכך יש לפרש, דהא דנקטינן שור שחוט... אין שור שחוט – משל בעלמא הוא, והכי קאמר: דהכא גבי שדה יש שור שחוט ששחיטתו ברורה, עומד בחזקת היתר, דמיגו דיליה מיגו גמור; דאילו אמר: "שלי היתה מעולם", היה נאמן לדברי הכל. הילכך כי אמר "של אביך היתה ולקחתיה ממנו", ראוי הוא שיהא נאמן, דמיגו דאורייתא הוא, וסברא נמי הוא כדאמרינן לקמן בפירקין. אבל התם גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט, כלומר, שאין לנו שום טענה ברורה להאמינה אליבא דרבי יהושע, ואין לה שום מיגו ברור, דאפילו כי טענה: "מוכת עץ אני תחתיך" – לא מהימנינן לה. ו"מיגו" דאמרינן התם, היינו מיגו כל דהוא, שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה; אבל מיגו אינה מוציאה מחזקת ריעותא שהיה בה, והוה ליה כבהמה דכל זמן שלא נשחטה עומדת בחזקת איסור. וכן פירשו בתוספות, וכן פירש הרמב"ן ז"ל, דהאי לישנא צחות בעלמא הוא, והכי קאמר, דהכא יש מיגו ברור, והתם אין מיגו ברור. ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה בפרק כל היד: התם שור שחוט והכא אין שור שחוט, מפני שלזה יש רגלים והיכר ולזה אין רגלים, וכדפרישית התם בסייעתא דשמיא.

ויש ללמוד מכאן דאמרינן מיגו אפילו לאפוקי ממונא, דהא גבי בתולה, אי לאו שאין המיגו ברור כדפרישית, היינו אומרים אותו אף על פי שהוא לאפוקי ממונא. וליכא לפרושי דלהכי אמרינן: "התם אין שור שחוט", משום דהוי לאפוקי ממונא; דהא פרישנא דאפילו כי הוי לאוקומי ממונא לא הוי מיגו לרבי יהושע. אבל יש לומר דהכי קאמר, דהתם אפילו תימא מיגו לאפוקי ממונא, אין שור שחוט לפניך, לפי שאין המיגו ברור; אבל הכא שור שחוט, שהמיגו ברור והוא לאוקומי ממונא. ומכל מקום עיקר הדין כך הוא מקובל בידינו מרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, דאמרינן מיגו אפילו לאפוקי ממונא, עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: ומאי שנא האי מיגו מהאי מיגו — ואם תאמר, לישני ליה: ההוא מיגו דהתם אינו אלא יפוי טענה בעלמא, דהא אי אמרה "מוכת עץ אני תחתיך" לא מהימנא; אבל הכא אי אמר "לא היתה שדה זו מעולם של אביך", היה נאמן, והשתא נמי דאמר "של אביך היתה ולקחתיה ממנו", איכא להימוניה משום מיגו? ויש לומר, דוודאי הכי נמי הוה מצי לשנויי, אלא חדא מתרתי נקט. ועוד, שזה אפשר שהוא נכלל במאי דמשנינן, כדבעי לפרושי.

הכי גריס רש"י ז"ל: התם שור שחוט לפניך, הכא אין שור שחוט לפניך. פירוש: התם חזינן ריעותא, שאינו מוצא דמים, והרי זה כאדם שמוצא שורו שחוט לפניו שיש לו לשאול מי שחטו. אבל הכא דמתניתין, אין מוצאין ריעותא ושום טעם ערעור בשדה זו שלא תהא של מחזיק זה, והרי הוא יכול לומר שלא היתה מעולם של אביו ושל חבירו ואין לחבירו שום ראיה. ועכשיו שאומר "של אביך היתה ולקחתיה ממנו", יש להאמינו משום מיגו.

והראב"ד ז"ל גורס: התם אין שור שחוט לפניך וכו'; פירוש: (התם) [הכא] גבי מתניתין איכא למימר שור שחוט לפניך, דקיימא לן נשחטה בחזקת הכשר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, שאין להוציאה מחזקתה אלא בראיה ברורה; כך במשנתנו אין להוציא שדה זו מחזקת זה שהוא מחזיק בה אלא בראיה. אבל התם אין לומר שור שחוט לפניך, שהרי אין הממון בחזקת האשה אלא בחזקת הבעל.

ויש לתקן משל זה כך: הכא שור שחוט לפניך, ואין לך להוציא השדה מחזקת זה שמחזיק בה, שהרי יש להאמינו במיגו, שאם היה טוען "לא היתה של אביך מעולם" הייתי מאמינו. אבל התם אין שור שחוט לפניך, דאין לה מיגו לאשה, שהרי אין לה טענה שהיתה נאמנת בה. עד כאן:

וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל: ומה שאמרו: התם הרי שור שחוט לפניך, כלומר: הרי האשה נמצאת בעולה ואין לה להכחיש בדבר מעיקרו ולומר שלימה הייתי, שהרי הוא יודע כי לא נמצאה לה בתולים, ואילו הכחישתו היא – הוא היה מהימן, כדקיימא לן: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה; הילכך אינה נאמנת במה שהיא טוענת, ולא איכפת לן בההוא מיגו אלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, ואף על גב דכברי ושמא הוא. אבל הכא דאין שור שחוט לפניך, שהרי אין ידוע ששדה זו של אביו של זה היתה, כיון דברי ושמא הוא, אמרינן מיגו דאי בעי אמר "מעולם לא היתה של אביך", וקאמר: "של אביך היתה ולקחתיה ממנו", נאמן. עד כאן:

וכיון דרוב נשים בתולות וכו' — ואם תאמר, והא קיימא לן כשמואל דאמר: אין הולכין בממון אחר הרוב? יש לומר, לרב מקשינן ואף על גב דלית הלכתא כוותיה. וראיה לדבר, דבריש פרק המוכר פירות מקשינן מינה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב, ומשנינן לה כדמשני הכא. ואיכא דאמרי דלשמואל נמי מקשינן, דאית ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל בתר רובא וחזקה אזיל, והא איכא חזקה דרוב נשים בחזקת בתולות נשאות. וליתא, דכיון שנשאת זה ימים רבים, אזלה לה חזקה דבתולה. שיטה ישנה. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל.

וכן כתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל, דלרב פרכינן, ואורחא דתלמודא הכין, דפריך לזימנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה, וכדפרכינן בגמרא: "את וחמור הוא, ואת וחמור לא קנה", אף על גב דקיימא לן דאת וחמור קנה, כדאיתא בפרק יש נוחלין. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פירוש, דלא איכפת לן אי פרכינן אליבא דלא כהלכתא, דעל כל פנים צריך ליישב המשנה אליבא דכולי עלמא.

עוד יש לי לפרש, דלהכי כתב רש"י ז"ל כן, דלא נימא דהשתא הדרינן אקשויי: לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דכיון דרוב נשים בתולות נשאות פשיטא, דהיינו ברי ושמא, וכי לא אתו עדים נמי איהי מהימנא וכרבן גמליאל. אבל לרבי יהושע עדיף ליה חזקת ממון, ואין מוציאין ממון מחזקתו אלא בראיה ברורה. לכך כתב רש"י ז"ל: וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פירוש, דמאי דאקשי מעיקרא: "לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל", לאו היינו קושיא גמורה, דהא איכא (דאמרי) סתמי דלא אתו ככולי עלמא אלא כיחידאה. אלא קושיא היא לכולי עלמא, ואפילו לרבי יהושע, דהא ודאי רובא עדים. ולשון וכיון דרוב וכו' אינו הנחה לומר, השתא דאמרת דרוב נשים בתולות נשאות וכו'; דהא בלא הך שקלא וטריא דלעיל פשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות, ומעתה תקשי? אלא זה הלשון עצמו היא קושיא, והכי קאמר: כיון דפשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות, כי לא אתו עדים נמי. והשתא ניחא, דהדר רבינא בתירוציה משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות וכו', דלא הוה ליה לתרוצי אלא בקוצר: "אמר רבינא, כל הנשאת בתולה יש לה קול" וכו', ולמה ליה למיהדר ולמימר "רוב נשים בתולות נשאות" וכו'? ודוק. כן נראה לי:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: כי לא אתו עדים מאי הוה — פירוש, ניזיל בתר רובא. ואף על גב דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות, וקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הכא אליבא דרב פריך ולתרוצי למתניתין אליביה, דכי היכי דלא תהוי מתניתין תיובתיה, וכדאקשינן ליה לרב מינה התם ופרקינן כדפריק לה הכא. עד כאן:

דף טז עמוד ב

וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא — פירוש, איתרע ליה, דאפילו לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה. אבל לא איבטיל לגמרי, דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נשאות מרובא דרוב הנשאות יש להן קול, והיינו דתנן: "אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו" וכו', ואמרינן עלה בגמרא: "מאי טעמא"? כלומר: אמאי סגי לן בהאי סהדותא, דלא מעליא הוא, כיון שבקטנו ראה? ואמרינן: "כיון שרוב נשים בתולות נשאות, גילוי מילתא בעלמא הוא"; אלמא אף על גב דרוב הנשאות בתולות יש להן קול, וההיא אין לה קול, לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נשאות לגמרי, משום דעדיף טפי וכדכתיבנא. דליכא למימר דההיא כשיש לה קול, דאם כן לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. עד כאן לשון הר"ן ז"ל בחידושיו לבתרא פרק המוכר פירות:

אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו — פירוש, דאף על גב דעדים עדיפי מקלא אף על גב דאיתחזק בבית דין, וכדמוכח בשילהי מסכת גיטין, התם הוא דדילמא קלא דשקרא הוא, דאפקוה אויבים ודכוותה; אבל במידי דהוי מדינא, דאית ליה קלא לעולם [והכא] ליתא לקלא, האי חזקה אלימא מסהדותא, דהא כולי עלמא סהדי דאם איתא דהוה קלא הוה ידעי לה למילתא. וזה דבר ברור. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אי כל הנשאת וכו' סהדי שקרי נינהו — כלומר, שאילו יצאת בהינומא, רבים היו יודעין בדבר; וכיון שאין אדם זוכרים אלא אלו בלבד, סהדי שקרי נינהו, שלא יצאת בהינומא מעולם. וכן פירש רש"י ז"ל כאן, אבל בריש פרק המוכר פירות פירש בעניין אחר, וזה הנכון, עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: סהדי שקרי כו' — ואף על גב דעדים מבטלי קלא, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף לב.): "דנפיק עלה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתו עדים ואמרו דכהן הוא ואסקיניה", אלמא עדים עדיפי מקלא? לא דמי, דהכא הקול הוא לסייע דבריהם, וכיון דכל הנשאת בתולה יש לה קול, איך אפשר שלא יצא קול לזו? עדים גופייהו הוה להו לאפוקי קלא; וכיון דליכא קלא, ודאי שקרי נינהו. עד כאן:

אלא אימא רוב הנשאת [בתולה] יש לה קול — פירוש, דהשתא כי איכא עדים, אמרינן דהאי אתתא הות ממיעוט דלית להו קול. הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — קא סלקא דעתין, דמתניתין במקום שכותבין כתובה. ואם תאמר: אי מתניתין במקום שכותבין כתובה, היכי קתני "אם יש עדים שיצאת" וכו', הא ליכא עדים – בעל מהימן, כדפרישית במתניתין? יש לומר, דילמא הכי דייקינן: הא ליכא עדים, בעל מהימן בשבועה. שיטה ישנה:

הא דאקשי: וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגבי בה, ולא חיישינן דילמא כבר פרעה, יש לפרש, משום דקיימא לן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הילכך לא מצי למימר "פרעתי כתובה", בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. אלא ניחוש דילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה זימנא אחריתי? ואמר רבי אבהו, זאת אומרת כותבין שובר, ואף על גב דליכא למימר "עבד לוה לאיש מלוה", מיהו כיון דמחייב לה, כותבין שובר, ומילתא בעלמא הוא דקאמר התם משום דעבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי דעת רבינו אלפסי ז"ל, שהוא סובר דבמקום שכותבין כתובה, אי מפקא כתובה – גביא, ואי לא – לא גביא, דנאמן לומר "פרעתי", צריך לומר דלא חיישינן דילמא פרעה, כשהודה אביהן של יתומים בשעת מיתה; אבל לא הודה, טוענין ליתומים: "כבר פרעך אביהן". וגבי גרושה ודאי אינו נאמן לומר "פרעתי קודם גרושין", דלא עביד איניש דפרע גו זמניה, וכן דן רבינו הגדול ז"ל בתשובות. ובפרק שנים אוחזים אפרש דעתו בסייעתא דשמיא.

וקשה לי לפי לשון ראשון, כיון דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, על כרחין כותבין שובר לכתובה, דכל אלמנה גובה בעדי מיתה. ומאי קשיא ליה הכא? והלא אפילו כשתוציא כתובה מתחת ידה ותחזירנה לבעל, צריך הוא לשמור שוברו או הכתובה שהחזירה לו מן העכברים. הילכך בין שהוציאה אותו בין שלא הוציאה אותו, גובה ויכתוב שובר, ולא אפשר אלא בהכי? ויש לומר, דלמאן דאמר אין כותבין^[3], לעולם אינה גובה עד שתוציא הכתובה, דקיל עליה לתובעו בכתובה יותר מעידי מיתה, וממעטין לה תביעתה, שמא יאבד שוברו וחזרו ואכלה. ויש לומר דסוגיין דלא כר' יוחנן לפירוש רש"י. הרמב"ן ז"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאקשינן: וליחוש דילמא מפקא כתובתה וכו' ולא אקשינן: דילמא כבר פרעה? יש מי שפירש, משום דקיימא לן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הילכך לא מצי למימר "פרעתי". אלא אנן היכי יהבינן לה השתא? ודילמא מפקא כתובתה וגביא בה זימנא אחריתי. ומסתברא, משום דחששא זו כוללת, בין נתאלמנה שהיתומים טוענין לה, בין נתגרשה שבעל בעצמו טוען לה. ולגבי בעל, אם הוא טוען^[4], האיך נחוש אנו שמא פרעה? ולגבי יתומים גם כן, פעמים שבאין בטענת אביהן שלא פרעה, וגביא בה זימנא אחריתי, הויא ודאי חששא בכולהו. עד כאן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — הא פרישנא במתניתין, דלא קשיא ליה, כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל? דאיכא לאוקמי כשחייב מודה, כדפרישנא במתניתין. וכל שכן לדברי הגאונים ז"ל, שהם סוברין שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ואף על פי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ובין לפי דעתנו, שהיא נאמנת לומר: לא כתב לי. אבל לפי דעתו קשיא, היכי שמע מינה דכותבין שובר? דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכי, דאפילו בעדים נמי מציא גביא, וכיון שכן, אפילו מהדרה ליה שטר כתובה מאי אהני ליה? דאכתי הוא צריך לשומרו מן העכברים, דאי לא, הא מציא למגבא מיניה בסהדי. וכיון דכן, היכי תפשוט מינה בעלמא? דשאני הכא דלא אפשר, ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ויש לומר דאפילו הכי, אילו הוה קים לן דאין כותבין שובר, לעולם אינה גובה אלא אם כן מחזירתו שטר כתובה; דאף על גב דלא מצי למימר "פרעתי" בין הכי ובין הכי, מכל מקום קל עלה לתובעו כששטר כתובתה בידה יותר מעל ידי עדים. ולדברי האומרים אין כותבין שובר, לעולם מחמירין על המלוה כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו; וכיון דאמרת במתניתין שנפרעת בעדים, שמע מינה שכותבין שובר, ואפילו בעלמא כשחייב מודה והלה אומר "אבד שטרי". עד כאן:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: וליחוש דילמא מפקא לכתובה וכו' — לא מבעיא למאן דאמר דיכול לטעון אחר מעשה בית דין, דשפיר פריך, דאילו לא הוה הכתובה בידה מהימן לומר "פרעתי"; אלא אפילו למאן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין, ואפילו אם אין הכתובה בידה, תגבה ממנו מאתים בעידי הינומא, אפילו הכי שפיר פריך, משום דבכל שעה לא תוכל למצוא עידי הינומא, ואם תתבע כתובתה בעידי גירושין, נאמן לומר "פרעתיך מנה" מיגו דאי בעי אמר "אלמנה נשאתיך"; וכיון דיכול לבא לידי הפסד, אין לפרוע לה עד שתחזיר לו הכתובה. עד כאן. והשמיט הרא"ש ז"ל מה שכתבו התוספות ז"ל, דאם יהיה במקום שאין מכירין אם היא אשתו, יהא נאמן לומר וכו'; דהא התוספות עצמם כתבו בפרק הכותב, גבי מתניתין: הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו', דאין לומר דנפקא מינה נמי דמה שתחזיר לו הכתובה, שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר "פרעתי הכל" במיגו דאי בעי אמר "אין את אשתי" וכו', עיין שם. ויש לחלק בין הכא להתם, דוק ותשכח:

עוד כתב הרא"ש ז"ל: ומשני, זאת אומרת כותבין שובר — ואם תאמר, היכי משמע מהכא דכותבין שובר, למאן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום? דילמא בעלמא אין כותבין שובר, והכא היינו טעמא, דאף על גב שתחזיר לו הכתובה – אכתי צריך לשובר, דחייש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא, והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא. דכהאי גוונא אמרינן בסמוך, דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ולמאי דפרישית ניחא, דאי לאו דבעלמא כותבין שובר, אף על פי דבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר, אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה, שהרי הוא זקוק לשמור עכשיו שוברו מן העכברים יותר משאם היתה מחזרת לו הכתובה, משום דבכל שעה לא תמצא עידי הינומא כדפרישית. עד כאן:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: זאת אומרת כותבין שובר — פירוש, דמתניתין כמאן דאמר כותבין שובר. והקשו בתוספות: מאי זאת אומרת? דהא מאן דאמר אין כותבין שובר, טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים; והכא כי מהדרא ליה כתובתה, צריך הוא לשומרה מן העכברים, למאן דסבר דאפילו במקום שכותבין, הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ותירצו, דאפילו הכי טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר, שאינו קל לה לתובעו בעדים כמו שיהא קל לה לתובעו בכתובה אם יאבד ממנו השובר. עד כאן:

הקשה הרא"ה ז"ל: ובעלמא היכי כתבינן שובר? ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו, ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו, כיון דאיכא ריעותא דשטרא לאו בידיה? ותירץ, דהא לא איכפת לן, דהא קיימא לן דאיתא לדשמואל, דאמר: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. וכי תימא: אם כן, תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל? יש לומר, הכרחא לא הוי, דאיכא לאוקמא כגון שיש עדים שאבד השטר, דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא, עד כאן:

הקשה הרשב"א ז"ל: אמאי לא אקשינן הכא, וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא? ותירץ, משום דניחא ליה לאקשויי בחששא שהיא יכולה לגבות אפילו בבית דין זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא, דכיון דמפקא כתובתה, לא דכירי לה בית דין שנפרעת זימנא אחרינא בלא כתובה. אבל בעידי הינומא אי אפשר לה לגבות בבית דין זה זימנא אחרינא, אלא בבית דין אחר, דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה בית דין. והיינו דהכא אמרינן: וליחוש דילמא מפקא כתובתה וגביא בה, ולקמן אמרינן: וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עידי הינומא בבית דין אחרינא וגביא בה. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר: תקשי ליה נמי, דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא וגביא בהו? יש לומר, אי לאו הך חששא דדילמא מפקא לה לכתובה, אין לחוש להוצאת עדים, דכיון דבמקום שכותבין כתובה עסקינן, הרי יוכל לומר "פרעתי" כל היכא דלא מפקא כתובתה. אלא עכשיו כשהיא תובעתו, משום דלא פרעה אינו רוצה לכפור ומודה שלא פרעה. אבל הכי מקשי: אף על פי שהוא מודה, איך נחייבהו לפרוע? דהא דילמא מפקא כתובתה בבית דינא אחרינא וכו'. עד כאן:

ודע, שהתוספות ז"ל מפרשי, דכי פריך הכא: וליחוש דילמא מפקא וכו', היינו לומר דלא תגבה כתובתה כלל, ואפילו על ידי עידי הינומא. הילכך אי לאו משום דאיכא למיחש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה, דבקל לה לתובעו בכתובה, משום דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא, לרב פפא פריך אמאי שביק טעמיה דרבי אבהו, דאין כאן בית מיחוש וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ואין לפרש דהכא נמי פריך: "וליחוש דילמא מפקא עדים" וכו', פירוש: ונתקין מידי שלא תצא שום תקלה מתחת ידינו. ומיהו לא פריך שלא תגבה כתובתה, דאין סברא לאבד זכותה, דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא:

זאת אומרת כותבין שובר — ואף על גב דאמרינן התם בשלהי גט פשוט: טעמא דמאן דאמר כותבין שובר, משום דעבד לוה וכו'? לאו עיקר טעמא הוא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם; ועיקר טעמא, משום דלא יאכל הלה וחדי, דחשש אבידת שובר אינו ברי. ועוד, שידע זה שנאבד ויתבענו – מילתא דחיקא היא. אלא אי לא כתבינן, נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. עוד יש לי לומר, דלא פלוג, דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרות משום עבד לוה, אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. הרשב"א ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בזה לעיל:

רב פפא וכו' — ופירשו רבותינו הצרפתים ז"ל, דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר, על כרחך [לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום; דאילו לר' יוחנן, על כרחך] צריך הוא לשמור הכתובה מן העכברים במקום שכותבין. ומיהו למאי דפסק הרי"ף, דלא אמרו הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין, רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן; אלא במקום שכותבין, עד דמפקא שטר כתובה לא גביא; ובמקום שאין כותבין, הא אמרינן לקמן דמודה רב פפא דכותבין שובר. הרשב"א ז"ל:

ואיכא דמתני לה אברייתא — פירוש, להא דרבי אבהו ודרב פפא. ומיהו לא שבקינן מלפרושי מתניתין ומפרשינן ברייתא, דקושיא ד"ליחוש" – בין אמתניתין ובין אברייתא מקשי לה. כן נראה לי, וכן פירש רש"י ז"ל:

הטמינה כתובתה וכו' — פירוש, היא אומרת הטמינה כתובתה ו[אין] יודעין היכן הטמינה. אבל אין לפרש שאנו יודעין שהטמינה כתובתה והיכן היא, דלעולם בכהאי גוונא ליכא מאן דאמר כותבין שובר. שיטה ישנה, וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. והשתא להאי פירושא, ברייתא לא זו אף זו קתני: לא מבעיא כשהיא אומרת שאבדה כתובתה, דכתובתה מאתים, דהא אפשר שימצאנה אדם ויביאנה לבית דין ונחזי כתובתה אם היא אלמנה או בתולה, הילכך ודאי אינה משקרת. אלא אפילו כשהיא אומרת שהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה, דהא ודאי כשהטמינה כתובתה בביתה – הטמינה במקום שאין יד כל אדם שולטת בו ואי אפשר שתבוא ליד בית דין, והילכך איכא למימר דמשקרת. ולא מבעיא הטמינה, מכל מקום הרי היא אומרת שעדיין היא בעולם ואפשר שתמצא; אלא אפילו נשרפה, שאין הכתובה בעולם, דאיכא למימר דמשקרא, קא משמע לן דכיון דיש עדים שרקדו לפניה וכו' הרי היא בחזקת בתולה וכתובתה מאתים. כן נראה לי:

רקדו לפניה וכו' — פירוש, לפניה הרקידה והשחיקה אין עושין אלא לפני הבתולות, דאית בהו שמחה יתרה. אבל כוס של בשורה ומפה של בתולים, אפשר שתיעשה אפילו לפני מי שהיתה אלמנה מן הנשואין, כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה. ומעתה שפיר מתפרשה מתניתין בלא זו אף זו. דוק ותשכח, כן נראה לי:

רב פפא אמר במקום שאין כותבין כו' — פירוש, דהשתא ליכא למיחש דמפקא כתובה. הריטב"א ז"ל:

הא אבדה כתובתה קתני? דכתב לה איהו — כלומר, שהוא מודה שכתב לה. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: דכתב לה איהו — פירש הראב"ד ז"ל דהכי קאמר: דאמרה היא, איהו כתב לי ואבדתיה, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". אבל במקום שכותבין כתובה, אין כותבין שובר, דדילמא לא אבדה כתובתה, ואי אמרת נכתוב שובר נמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומקשינן, נהי דמהימנא לה דאבדה כתובתה, ליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה? כלומר, למחר וליומא אחרא משכחת לה ומפקא לה. מאי אבדה? באור, כלומר, איהי טענה הכי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", דמהימנא במקום שאין כותבין. ויפה כיון, ואף על גב דלא נהירא לישנא דגמרא, דקא אמר: ודילמא מפקא לה, דהוה ליה למימר: "ודילמא משכחת לה". אבל מצאתי נוסחאות שכתוב בה: "משכחת לה וגביא בה", עד כאן. ובספרינו אין הגירסא כן, ולא נזכר קושיא זו בסגנון זה:

וזה לשון שיטה ישנה: דכתב לה איהו — פירוש, הם מודים שנתרצו בשעת נשואין וכתב לה כתובה, אלא שהיא אומרת: אבדתי כתובתי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי" ומהימנא, דהא במקום שאין כותבין עסקינן. ומקשה: סוף סוף משכחת לה? פירוש, אפילו לדבריה שאומרת שאבדה כתובתה, ויש להאמינה, יש לחוש דילמא משכחת לה וכו'. מאי אבדה? אבדה באור, ויש להאמין משום מיגו. עד כאן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: דכתב לה איהו — נראה שפירש רש"י ז"ל, דכתב לה איהו בעדים, דהכי כתב במתרצתא, דאמרינן: אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. נשרפה כתובתה וכו'. נשרפה בעדים. אלמא קסבר דכי אמרינן דכתב לה, בעדים קא אמרי, דאי לא, [לא] בעיא עדים בשרפה, דכיון דבכתיבה ליכא עדים אלא אפומא, מהימנא לומר "נשרפה" מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", דהא במקום שאין כותבין הוא. ולדידיה מפרשים דכתב לה איהו בעדים, ומאי אבדה באור? נמי בעדים. ואינו נכון, דאם כן, מאי טעמא מוקמינן לה במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי, כיון שיש עדים דנשרפה. ובתוספות כתבו דאיצטריך, דאי במקום שאין כותבין, כיון דנשרפה, אף על פי שנשרפה בפני עדים הויא לה כשאר שטרי דעלמא ונאמן לומר "פרעתי". ואית ליה לאוקמה כשחייב מודה, דהכי אית לן לאוקמה לר' אבהו? עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין, ואף על גב דכתב לה איהו, כיון דנשרפה על ידי עדים, הוה לה כמאן דלא כתב לה, ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומר "פרעתי". וזהו לפי שיטת הרי"ף ז"ל, שלא אמרו: הטוען אחר מעשה בית דין, אלא במקום שאין כותבין ולא במקום שכותבין, כיון שאין כתובה בידה. ואף לפי שיטתו אינו מחוור, כיון דנשרפה כתובתה בעדים.

והפירוש הנכון, כמו שפירש הרב ר' אברהם אב בית דין, דכתב לה איהו, דקאמרה איהי דכתב לה איהו, ומאי אבדה? אבדה באור, דקאמרה איהי, ומהימנא מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". ולפום האי פירושא, הא דפרכינן: וליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה, אף על גב דמהימנא לדידן במאי דקא אמרה, ומהימנינן לה דאבדה כתובתה מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי", הכי פרכינן: אי אבדה מאי הוי? כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר, ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה. וכי תימא, ולדידן אמאי לא אוקמה אפילו במקום שכותבין, וכשיש עדים שנשרפה? יש לומר, אי דאיכא עדים, לימרו עדים מאי הוה כתיב בה. ואי אמרת כשיש עדים לזו ולא לזו, לא ניחא לן לאוקמה בהכי, והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבבא בתרא גבי אומן אומר "שתים קצצת לי". והא דאמרינן: ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? השתא הוא דקשיא לן, אבל מעיקרא קא סלקא דעתין דהכי קאמר: הטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה. אבל כפשטא ליכא למימר, דבהא לכולי עלמא אין כותבין שובר, אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי ולא יהבינן לה. נשרפה כתובתה וכו', פירוש, על פי עצמה, ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה, ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים, כדפרשינן. ואמרינן דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה וכו', אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים.

איכא נוסחי דכתיב להו לעיל: אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה, ולפום הא, סלקא שפיר האי אוקמתא. אבל לנוסחי דגרסינן לעיל: אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה, אמרי דהשתא תרוצי מתרצינא לה, דהאי ליכא לפרושי דהכי קאמר, דאבדה כהטמינה. עד כאן:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי: והא אבדה כתובתה קתני? דכתב לה איהו. וליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה? מאי אבדה? אבדה באור. אי הכי, היינו נשרפה? ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן עד דאמרה נשרפה כתובתה. ופירש הראב"ד ז"ל: דכתב לה איהו. וכיון דבמקום שאין כותבין הוא, ואמרה איהי דנאבדה כתובתה, שורת הדין נאמנת מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". ואקשינן: וניחוש דילמא מפקא וגביא? כלומר, כי מהימנינן לה מאי הוה? מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא. ומקצת נוסחאות יש דכתוב בה בהדיא: וליחוש דילמא משכחת לה. ואפילו לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא, עיקרא דחששא קאמר, דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא. ופרקינן, מאי אבדה? אבדה באור. אי הכי היינו נשרפה, ומה לי למימר תרתי? לימא נשרפה. ועוד, בהטמינה הא איכא למיחש, למחר מדכר לה היכן הטמינה ומפקא וגביא. אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. כלומר, במקום שאין כותבין וכתב לה איהו, והכי קאמר: אבדה כתובתה כאילו הטמינה כתובתה, ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה, עד שאמרה נשרפה כתובתה, וכדאמרה "נשרפה" ודאי יהבינן לה, דמהימנינן לה מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי".

וקשיא לי, דאם כן, ברייתא דווקא בנתאלמנה דאיכא מיגו, אבל בנתגרשה דליכא מיגו לא, דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע באמת במנה דכתב לה. ועוד, שמא יראה היא לומר: אכתי לא כתב לי, דשמא יזכור הוא את עידיו ותתבדה ותאחז. ואפילו בנתאלמנה נמי מיחש חיישה, דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה, ותתחזק דפרעה, ואפילו במקום דאיכא עדים לבית דין, אמרינן בעלמא: "כיון דאיכא עדים ארתותי מרתת". ועוד, מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנשואיה, דהרבה יודעין בה שכתב לה? ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא: דכתב לה איהו – על כרחך הכי פירושו: דכתב לה איהו והיא מודה, אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה, ומהימנא משום מיגו? התם לא דייקינן ליה כולי האי, כיון דלא קאי.

ומסתבר לי, דהא דאמרינן אלא אבדה כהטמינה בפנינו דמי, מיהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמיגו ומחזיק לה בדינא. ונראה לי דלא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה, אלא עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה [וכן גרס רש"י ז"ל, וכן היא בנוסחי דוקני הבאים מספרד, וכן גרס ר"ח ז"ל, והכי קאמר: לעולם במקום שאין כותבין כתובה, וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובתה]. ואם תאמר, מי דחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין? לוקמה כפשטה, אפילו במקום שכותבין, דכיון דאמרי עדים "נשרפה" תו ליכא למיחש דילמא מפקא? יש לומר, משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך. ואף על גב דאמרינן: ומודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כתבינן, הכי קאמר: מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר, משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי, אדעתא דהכי נחית מעיקרא. ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים, אינהו דאפסידו אנפשייהו. אבל במקום שכותבין כתובה, לא קרינא ביה "לא אפשר", ואף על גב דוודאי נשרפה כתובתה, משום דאיהו כבר כתב, ואיהי דאפסידה אנפשה שלא נזהרה בכתובתה. כן נראה לי. אלא דאכתי קשיא לי לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דלא אמרינן "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום" אלא במקום שאין כותבין, אם כן אפילו במקום שכותבין, כשאמרו עדים "נשרפה כתובתה" דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זימנא אחרינא. ועוד, דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר, על כרחך אית ליה דטוענין אחר מעשה בית דין במקום שכותבין, דאי לא, נמצא צריך לשמור כתובתה מן העכברים, וכמו שכתבתי למעלה משם רבותינו ז"ל. ולפיכך נראה לי דהשתא קא הדר ביה לגמרי, ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני "אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים", למאן דאמר דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה, ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל, דאינו יכול לומר "פרעתי". ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר "פרעתי", הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון, אלא טענתייהו במאתים, וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו, כתובתה מאתים היכא דלא טען "פרעתי", ולא מהימן משום מיגו דאי בעי אמר "פרעתי", דמיגו במקום עדים לא אמרינן. והוא הדין בנתאלמנה, ומודו היתומים שלא נפרעה. ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל, דמה דאוקמה רב פפא במקום שאין כותבין, משום דקתני "אם יש עדים מכל אלו כתובתה מאתים", דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר "פרעתי", ואילו במקום שכותבין נאמן לומר "פרעתי" למאן דאמר כותבין שובר. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: מאי אבדה? אבדה באור — ואם תאמר, אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין, וכתב לה? אפילו במקום שכותבין נמי. ותירץ רבינו תם, דבמקום שכותבין ונשרפה, חיישינן שמא כתב לה כתובה אחרת, אבל במקום שאין כותבין וכתב לה, דשינה המנהג פעם אחת, היכא דנאבדה לא חיישינן שמא כתב לה פעם אחרת. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: אי הכי וכו' אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי וכו' — ואם תאמר, אם כן, הכי הוה ליה למתני: "אבדה הטמינה נשרפה", פירוש: אבדה הרי זו כאילו אמרה שהטמינה ויודעת היכן היא, עד דאמרה נשרפה? יש לומר, הכי קאמר: אבדה צריך שתאמר "נשרפה", דאי לא אמרה "נשרפה" הרי זו כהטמינה כתובתה. ורש"י גריס: עד דאמרי עדים נשרפה, פירוש עדים, משמע דאי אמרה איהי לא מהימנא. ותימא, אמאי לא מהימנא משום מיגו, כדאמרן? נראה דוודאי הרב ז"ל מפרש, דכתב לה איהו, שיש עדים בכך, ופירש אבדה כתובתה, שיש עדים שאבדה כתובתה. ומקשינן, אכתי ליחוש דילמא מפקה לכתובתה וגביא בה וכו'? עד דאמרי נשרפה, וכן שהעדים מעידים שנשרפה, פורעה וכותבת לו שובר, דהא איכא למיחש דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא וגביא, דהא במקום שאין כותבין עסקינן.

ואם תאמר: כיון דאתית להכי, מאי שנא דמוקמת לה במקום שאין כותבין, וכדכתב לה איהו? תוקמא במקום שכותבין, ואיכא עדים שנפרעה כתובתה, דבלא שום שובר פרע לה, דליכא למיחש דילמא מפקא עדים בבית דין אחרינא, דבעדים לא גביא במקום שכותבין עד דמפקא כתובתה, דבעל יכול לטעון "פרעתי". יש לומר, דניחא ליה לרב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין, משום דמשמע ליה דאם יש עדים באחד מכל אלו – יש לה כתובה מאתים על כרחיה קאמר, שאינו יכול לכפור ולומר "פרעתי", ובמקום שכותבין יכול הוא לומר אם ירצה "פרעתי"; אבל במקום שאין כותבין, אף על גב דכתב לה איהו, כיון שיש עדים שנשרפה חזר הדין לדין מקום שאין כותבין, ולא מצי למימר "פרעתי". ועוד, במקום שכותבין, אף על פי שיש עדים שנשרפה מצי טעין: "כתובה אחרת כתבתי לה", ורגלים לדבר, דבמקום שכותבין הוא לא יעמוד עצמו בלא כתובה אחר שנשרפה זו. ולא נהירא, דשמא נשרפה אחר מיתת הבעל או אחר שנתגרשה, אמי"ץ. עד כאן.

וכבר כתיבנא לעיל תחילת לשון הרמב"ן ז"ל, והילך שארית לשונו ז"ל: ואקשינן תו בגמרא, אי הכי היינו נשרפה? ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? פירוש, דמעיקרא בסלקא דעתין דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה, והא קא משמע לן דאף על גב דאיכא למיחש דילמא משכחת לה, אפילו הכי יהבי לה כתובתה. ותו, אבדה למה לי? כלומר, למה לי למתני "אבדה באור"? הוה ליה למימר "נשרפה". ומפרקינן, אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי. פירוש, והכי קאמר: "אבדה כתובתה, הטמינה כתובתה", כלומר: אם אמרה אבדה כתובתה, לא מהימנא, דהטמינה. אי נמי הרי כהטמינה, דדילמא משכחת לה. "נשרפה כתובתה ורקדו לפניה", אם יש עדים שרקדו לפניה כתובתה מאתים. ולפי אותן הנוסחאות דגרסי מעיקרא ברייתא: "אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה", השתא תרוצי מתרץ ותני הכי קאמר. ולהכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין, שתהא נאמנת היא לומר "נשרפה", או משום מיגו, או משום דאיהו אפסיד אנפשיה. ורש"י ז"ל פירש, דאם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה, תביא עדים שרקדו לפניה שהוא סימן לבתולה ותגבה מאתים. וכן פירש ר"ח ז"ל. ותמיה לן, אם יש עדים שנשרפה, היכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי, נהי שהחזירה לה כתובה, שהרי יש עדים שנשרפה, והך אוקמתא לרב פפא היא. ובתוספות מפרשים, דכתב לה בעדים ונשרפה בעדים, וחזר הדין למנהג המקום שאין כותבין, ואינו יכול לומר "פרעתי" ולא לומר "לא אפרע", שכך נהגו לכתוב שובר. אבל במקום שכותבין, נהי דאין יכול לומר "לא אפרע", אבל יכול לומר "פרוע היה". ואף על גב דמשום קושיא דילמא מפקא אתינן לה, מיהו רב פפא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא כפשטה אפילו כשאין חייב מודה. ואינו מחוור ונכון, עד כאן.

וכבר כתבתי קצת לשון הריטב"א ז"ל, וזהו שארית לשונו בכל הסוגיא: אי הכי היינו נשרפה? פירוש, דאפילו תימא ד"אבדה" – אבדה בים, מכל מקום היינו נשרפה. ועוד, הטמינה מאי איכא למימר? ואם תאמר, הא דכולי עלמא תקשי, כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובתה? דאפילו מאן דאמר כותבין שובר, לא אמר כן אלא כשטען שאבד שטר חובו, וכדאיתא בפרק גט פשוט, וסברא נמי הוא. ויש לומר, ד"הטמינה" רוצה לומר שהניחתו להצניעו במקום טמון ואינה יודעת היכן. ולהכי פרכינן השתא, דמכל מקום ניחוש שמא למחר תהא זכורה היכן הצניעתו ותוציאנו לגבות בו.

יש גורסים: ותו אבדה למה לי? וטעות הוא, דהא פרכינן "היינו נשרפה". ונוסחי דוקני לא גרסינן לה, וליתא, דפירש רש"י ז"ל.

אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי. פירוש, דחיישינן דילמא משכחת לה ומפקא לה. והאי אוקמתא מוכחא כהאי גוונא בברייתא: "אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה", דלמאן דגריס: "אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה" – לא אתיא האי אוקמתא כלל לפום האי לישנא. ודוחק הוא לפרש דהשתא מפרשינן לישנא דברייתא להאי אוקמתא.

נשרפה אם יש עדים שנשרפה וכו' — פירש רש"י ז"ל: אם יש עדים שנשרפה, דהשתא ליכא למיחש מידי, הביא עדים באחד מכל אלו ותגבה מאתים. והקשו עליו, דאם איכא עדים שנשרפה, אמאי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין? אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה, ואפילו למאן דאמר אין כותבין שובר, דהא ליכא למיחש דמפקא כתובה. וכתב, דבמקום שכותבין, חיישינן לשתי כתובות, מה שאין כן במקום שאין כותבין, דאף על גב דכתב לה חדא כתובה לא הוה הדר וכתב לה כתובה אחריתי. הא ליתא, דהא קיימא לן בפרק קמא דמציעא (כ.), דאפילו במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות. ותו, דאי איכא עדים שנשרפה, לא סגיא שלא ראוה וקראוה, ואם כן ליתו וליסהדו אי כתוב בה בתולה או אלמנה. דהא ליכא לשנויי דדכירי בהא ולא דכירי בהא, דהא כי האי גוונא לא בעי בפרק חזקת בשמעתתא דאומן. וכך הנכון לפרש: הכא ליכא עדים כלל, אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה, ונשרפה או אבדה והטמינה. ואיהי ודאי מהימנא בהכי במקום שאין כותבין, דמיגו דאי בעיא אמרה: "לא כתב לי", דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומיהו אף על גב דמהימנא, כל שטוענת "נאבדה" – כמו שהטמינה לפנינו דמי, דחיישינן שמא למחר תמצאנה ותוציאנה. ולמאן דאמר אין כותבין שובר, חיישינן להכי מדינא. אבל כשאמרה שנשרפה, הא ליכא למיחש לכתובה כלל. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וכו' — פירוש, לרב פפא מקשינן בין אמתניתין בין אברייתא דליחוש לעדי מיתה בבי דינא אחרינא, אבל לההוא בי דינא לא חיישינן, דוודאי מידכר להו כיון דתרי זימני גביא בעידי הינומא. [אבל חד זימנא בעדי הינומא] וחדא זימנא בכתובה טעו ולא דכירי. ומפרקינן, במקום דלא אפשר, ודאי כותבין שובר. ורב פפא דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה, הכי נמי קאמר: אי במקום שכותבין כתובה, לעולם אין כותבין שובר, דאפשר בחזרת הכתובה לבעל; אלא הכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ומשום דלא אפשר הוא דכותבין שובר, דהכי נהוג ואיהו אפסידו אנפשייהו. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' — לרב פפא מקשינן, בין אמתניתין בין אמתניתא, דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, וכיון דכן כותבין שובר, דליכא למיחש למידי, דמאי טעמא אין כותבין שובר? משום חששא, השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה. ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי? ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא? ומהדרינן, דהא לא אפשר, ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וכו' — פירוש, לרב פפא פרכינן: אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר, היאך אמרו שתגבה כתובתה בעדים? דהא איכא למיחש להכי במקום שאין כותבין, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. דכל שכן למאן דאמר כותבין שובר, בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו יפה, דאפילו במקום שטר אמרו כן וכל שכן במקום עדים. אבל למאן דאמר אין כותבין שובר, וחשש שלא יבא הלוה לידי פסידא, בהא נמי נחוש, וליעבדו שום תקנה, או יוכל לטעון אחר מעשה בית דין. ופרקינן דבהא, כיון דלא אפשר מודה הוא דכותבין שובר, ומוטב שישמור שובר מן העכברים מהבטל דין הטוען אחר מעשה בית דין, כיון דלא אפשר לאשה למעבד מידי אחרינא אלא למכתב שובר. ולעניין פסק הלכה, הא קייימא לן דכותבין שובר, ורב פפא נמי דחויי הוא דקא מדחי, עד כאן.

ודע, שבקצת ספרים תפיס לשון הברייתא: אם יש עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים, וליחוש כו'. ואיכא למידק, דהא קושיא לרב פפא בין אמתניתין בין אברייתא, וכדכתיבנא, ואם כן אמאי תופס לשון הברייתא? ויש לומר, דלאלומי פירכיה תפיס לשון הברייתא, משום דאיכא למימר דלעדי הינומא זימנא אחריתי לא חיישינן, דדילמא לא משכחת להו וכדכתיבנא לעיל. אבל השתא דקתני בברייתא: "אם יש עדים באחד מכל אלו", הא ודאי דבקל תמצא שום עדות מאחד מכל אלו ואיכא למיחש להכי. והא דנקט עידי הינומא בתחילה ובסוף ולא נקט סתם: "וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא בה, והדרא ומפקא עדי אחריני בבי דינא אחרינא", משום דמסתמא איהי לא בקיאה בדינא ולית לן למיחש, אלא סהדי דאהניא לה מעיקרא כיוצא בהן תביא לבי דינא אחרינא, דהיינו עדי הינומא ועדי הינומא, או עדי ראשה פרוע ועדי ראשה פרוע; אלא דחדא מינייהו נקט. אבל ליכא למיחש דתביא עדי הינומא ושוב תביא עדי ראשה פרוע, דמסתמא לא בקיאה ולהכי לא חיישינן שתזייף ותביא. ואם תאמר: אם כן, מאי אהני לה כדי לאלומי פירכין מאי דקתני בברייתא: "אם יש עדים באחד מכל אלו" וכו'? וכיון שכן, הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא. ויש לומר, דמכל מקום טפי איכא למיחש כשיש הרבה ראיות להיותה בתולה ממה דליכא אלא חדא. ומיהו בנוסחי דווקני לא גרסינן "אם יש עדים באחת" וכו', ואינו תופס בברייתא כלל, אלא אדרב פפא פריך, בין אמתניתין בין אברייתא, וכמו שפירשו המפרשים ז"ל; לא היה צריך לומר "עדי הינומא", אלא "ואזלה בבי דינא אחרינא וגביא" בלא עדים, כיון דבמקום שאין כותבין הוא. אלא לרבותא נקט עדי הינומא, דאפילו מאתים חזרה וגביא, עד כאן:

וכתוב עוד בשיטה ישנה: וליחוש דילמא מפקא עדים וכו', אנתארמלה מקשינן לדברי הכל. אבל אנתגרשה, למאן דאמר גט גובה עיקר, לא קשיא, דבגיטא גביא וקרעינן לה וכתבינן עליה: "גיטא דנן דקרענוהו לאו משום" וכו', עד כאן:

ראויה זו לאכול בתרומה — אם נשאת לכהן, דבתולה שלימה נמצאת, ולא בעולה שתפסול מחמת זנות. מתקיף לה וכו'. ומאי זו עדות ללא נשאת אלמנה? רש"י ז"ל.

ותמה קצת, והלא אם נשאת אלמנה – אין להעביר לפניה כוס של בשורות, ולזו אין בשורה מוצאת, אלא לבעל ראשון שכנסה פנויה. שיטה ישנה.

ודע, דשניא הך סימן משאר סימנין; דשאר סימנין אין טעם בסימנייהו לבתולה, שכך נהגו משום דהן בתולות. אבל ההיא דכוס של תרומה, איכא טעמא רבה להעשות כן לבתולה, וכדקאמר תלמודא: כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה; ומעתה אתקיף עלה שפיר, דמה עדות זו ללא נשאת אלמנה? ואין להקשות, דאיכא למימר דהיינו טעמא, משום דבבתולה ידעינן בוודאי שלא נבעלה לפסול לה, ולהכי מעבירין לפניה כוס של תרומה לומר: ראויה היתה זו בוודאי לאכול בתרומה; אבל הבעולה לא ידעינן בוודאי, דדילמא נבעלה ואנן לא ידעינן, ולהכי אין מעבירין לפניה. דיש לומר דאלמנה מן הנשואין נמי, כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה, היה לנו להעביר לפניה כוס של תרומה, דהא ידעינן בוודאי דלא נבעלה לפסול לה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: מתקיף לה רב פפא. "ומה זו עדות ללא נשאת אלמנה?" ודוק שלא כתב ז"ל "ללא נשאת בעולה". וקל להבין. כן נראה לי:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ראויה זו לאכול בתרומה — פירוש, ראויה זו לאכול בתרומה אם נשאת לכהן, שהרי עדיין בתולה היא וזו תחילת נשואיה, שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם:

זו ראשית — כתרומה. אף על גב דאלמנה מן הארוסין אינה ראשית כתרומה, ואפילו הכי כתובתה מאתים, הכי קאמר: זו ראשית, בעילתה ראשית, וכן פירש רש"י ז"ל:

בעולה מעבירין לפניה חבית פתוחה, ובתולה מן הנשואין אין מעבירין לפניה כלל, והכי איתא בירושלמי. ואף על גב דאיכא למיחש לזימנין דתפסה ר' וכו'. שיטה ישנה:

זמנין דתפסה מאתים וכו' — יש מי שפירש, שתפסה אפילו בעדים. וקשיא להו הא דאמרינן בריש פרק דמציעא (דף ו.): תקפה אחד בפנינו, מוציאין אותה מידו. וניחא להו, דהתם כשרבו עליה תחילה, הלכך מההיא שעתא הוה דינא דיחלוקו, וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו – הוה ליה כגוזל של חבירו. אבל הכא, דתפסה מקמי דנחלקו בה, ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל, אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראייה. ואינו מחוור כלל, דכל מאי דאיתא ברשותיה דאיניש, בדידיה מחזקינן ליה, והיינו נסכא דרבי אבא. וכן נמי גבי תקפו כהן, שאמרו שם: "מוציאין אותו מידו". והא דאמרינן לקמן, גבי שנים החתומים על השטר ומתו, ובאו שנים אחרים ואמרו: "כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו" וכו', "אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין", ואסיקנא דאינן נאמנין, ולא מקרע קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה, ואי תפס לא מפקינן? איכא למימר דההיא נמי כשתפס שלא בעדים. ומיהו ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן, דאם כן, אף אתה צריך לומר דרישא, דקתני "אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין", אי תפס אפילו שלא בעדים מפקינן מיניה; ואין זה נכון לומר כן, דכיון דאיכא שטרא בידיה, ומדינא לא בעי קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אי תפס שלא בבית דין לא מפקינן מיניה, דלא קרינן בכי הא מיגו במקום עדים, כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה. אלא ודאי ההיא, אפילו כדתפס בעדים היא, ואפילו הכי, כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו, כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרין דדידיה תפס, לא מפקינן מיניה. ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה, דילמא סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות פרק ד' אחין (דף לא.): תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר. אבל כאן, ודאי אי תפסה בעדים מפקינן מינה, כדין כל תופס מרשות חבירו שמוציאין מידו, ואינו נאמן לומר: "אין תפסי ודידי תפסי". וכל שכן זו, שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל, ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמה שהיא אומרת שהוא חייב לה. ואם אתה אומר כן, לא שבקת חיי לכל בריה, כי כל אחד ואחד יהא הולך ותופס בשל חבירו ויאמר לו: "יש לי בידך כנגדן כסות או פירות". והעיקר כשתפסה שלא בעדים, ואפילו הכי, כיון דהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה דלא תפסה, דהוי ליה מיגו במקום עדים, והוא הנכון. הרשב"א ז"ל:

וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: זימנין דתפסה מאתים — פירש רש"י ז"ל, דתפסה שלא בבית דין. והוא הדין נמי שתפסה שלא בעדים, דאית לה מיגו לומר "תפסי ובדין תפסי", דאי בעדים תפסה, לית לה מיגו, ואמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס? אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"י ז"ל. עד כאן:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דקאמרינן הכא דמהניא תפיסה, משום דאיכא למימר המוציא מחבירו עליו הראייה, ולקמן נמי הכי משמע, כדאמרינן: "אין נאמנים לפוסלו", לומר דלא קרעינן לשטרא, ואם תפס אין מוציאים אותו מידו. [ואיכא למידק עלה, דהא אמרינן בריש בבא מציעא: תקפה אחד בפנינו, מוציאין אותה מידו]. ואיכא למימר, התם היינו טעמא דמוציאין, משום דמקמי הכי איפליגו בה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק, וזה יטול חציה וזה יטול חציה, וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו. אבל הכא, מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון "אלמנה נשאתיך" תפסה, הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. ואין זה נכון, דהא אמרינן התם: "תקפו כהן מוציאין אותה מידו", ומה בין זו לזו? והראב"ד ז"ל כתב, דלא תפסה בסהדי קא אמרינן, דההיא ודאי לא מהניא תפיסתו, דתפסה אחר בפנינו מוציאין אותה מידו. אלא אי תפסה בלא סהדי קאמרינן, דלא מפקינן מינה, מיגו דאי בעיא אמרה להד"ם לא היו דברים מעולם, כי אמרה נמי איתנוסי אתנוס, מהימנא. וההיא דאמרינן לקמן: "אין נאמנין לפוסלו", ואמרינן: "אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה", והוא מאן דתפיס, הכי נמי קאמרה, דאי תפיס שלא בעדים לא מפקינן מיניה ומשום מיגו. ואפילו הכי, אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, נאמנין לפוסלו ומפקינן מיניה, דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ולא נהירא, דכל תרי ותרי בעדים, אין מוציאין מידו במטלטלין, מה שאין כן בשאר הספיקות, כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחר בפנינו, דעדים אלומי ולא מפקינן כנגדן. והא דזמנין דתפסה, כדברי הראב"ד ז"ל? ויש לומר, דכיון דמילתא דאעבידא לאגלויי היא, אי תפסי בפנינו נמי לא מפקינן מיניה, כדאמרינן בפרק המקבל (דף קי.): "פירות בחזקת אוכליהן עומדין", ואקשינן: "והאמר רב נחמן, קרקע בחזקת בעליה עומדת? הני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויי, אבל במילתא דעבידא לאגלויי, אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן". ובפרק קמא דבבא מציעא כתבתי לסברא זו, ופרשתי דיני תפיסות בארוכה. והני מילי מטלטלי, אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה, אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני משפחה, המוציא מחבירו עליו הראייה, כדאמר בפרק מי שמת (דף קנד:) ובההיא דבפרק המקבל. ולקמן נמי אמרינן, כיון דאית ליה חזקה דאבהתא, אוקי נכסי בחזקת בר שטיא, ואף על גב דלקוחות הם, והתם מקרקעי הוו כדפירש רש"י ז"ל; אבל מטלטלי כהאי גוונא בחזקת לקוחות קיימי. עד כאן:

ובשיטה ישנה כתוב: זימנין דתפסה מאתיים וכו' — פירוש, דתפסה בלא עדים; דאי תפסה בעדים, ודאי לא מהימנא ומפקינן מינה. אלא ודאי דתפסה בלא עדים, ומהימנא משום מיגו דמציא למשתק. והאי דאצטריך למימר: "והאי דלא וכו' איתנוסי אתנוס", שלא נאמר: מיגו זו רעועה היא, שהרי דבריה רעועין, דהיאך אפשר דבתולה היתה? והא איכא סהדי שהיו שם בשעה שהמנהג להעביר חבית סתומה לפניה. אבל השתא שמעבירין לפניה חבית סתומה, יביאו עדים שחבית פתוחה העבירו לפניה ויכחישוה, ואינה יכולה לומר: הא דלא סתמוה אתנוסי הוא דאתנוס, דנקל הוא לסותמה; ועוד, הוה להו שלא להעביר לפניה כלל קודם שיעביר לפניה פתוחה. ובמתניתין דתנן: "אם יש עדים שיצתה בהינומא" וכו', ולא מתקנינן לאלמנה דבר אחר נגד הינומא, כדמתקנינן בחבית? משום דבהינומא לא מציא אמרה: הא דלא עבדו לי הינומא, אתנוסי הוא דאתנוס; דהינומא שמחה גדולה היא ועיקר גדול לשמחת הבתולה, ולעולם לא יפשעו בה. ועוד, היכא דאיכא לתקוני מתקנינן. עד כאן:

וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: והיכא שמנהג העיר לרקוד לפניה ולשחק לפניה, או לעשות דברים כיוצא באלו שעושין לבתולה, ואין לאשה הזאת עדים שעשו לה כך, והיא טוענת ואומרת: אמת הוא שלא עשו לי, אבל אתנוסי הוא דאתניסו ומפני האונס נמנעו, אי תפסה שלא בעדים לא מפקינן מינה, דמיגו שהיתה יכולה לומר: "לא תפסתי", כי אמרה "תפסתי וכדין תפסתי", נאמנת. מיהו נראין הדברים דדווקא באלו ובכיוצא באלו, שאינם עיקר השמחה כל כך, מצי למימר "אתנוסי אתנוס"; אבל בחילוק קליות, או בהינומא, וראשה פרוע וכיוצא בהן, שהם עיקר השמחה, אינה יכולה לומר "אתנוסי הוא דאתניס", דכיון שדרך לעשותן בשעת נשואין עצמן והם עיקר השמחה, אם היה אמת שהיה בא להם אונס, קודם היו מניחין הכל משיעשו הנשואין בלא הינומא ובלא קליות, ואי תפסה מפקינן מינה. כך נראה למורי הרב נר"ו. עד כאן:

אתנוסי הוא דאתניסו — פירש רש"י ז"ל: אונס יין. אבל בהינומא דמתניתין ליכא למימר הכי, דהא לא מנסבי לה אלא אם כן ראשה פרוע ועבדי לה הינומא. ותו, דההיא שעתא עדיין לא עבדי סעודה כי היכי דליתנוס מאונס יין. והא דאמרינן לקמן "אלמנה מאי" וכו'. הרמב"ן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: איתנוסי וכו' — פירש רש"י ז"ל: אונס שכרות. וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי, דשעת נשואין הוא ואין נושאין אלא כן; ותו, דלאו שעת שכרות הוא. והא דאמרינן לקמן: "אלמנה מאי?" ותני רב יוסף: "אלמנה דלית לה כיסני", איכא למימר דלפני סעודה היו באין, שלא בשעת שכרות. ויש ספרים שכתוב בהן: ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה, וזו היא ראייתה. עד כאן:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: פירש רש"י ז"ל: שיכורים היו מאונס יין דמשתה. והיינו דבמקום שאין מעבירין בפניה, אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע, והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש, דלא חיישינן דילמא תפשה מאתים ואמרה: הא דלא עבדו לי הינומא – אתנוסי אתנוס. דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחרי סעודה ובחבית של יין, שהן משתכרין לפעמים באותו יין עצמו; אבל בהינומא, שהם עניינין של קודם סעודה, אין חוששין לדבריה אם אמרה שנאנסו בכך. והיינו נמי דאמרינן לקמן: "אלמנה מאי? תני רב יוסף: ארמלתא כיסני", ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה: הא דלא עביד כיסני, אתנוסי הוא דאתנוס. ומיהו רבינו תם ז"ל גורס שם: "דאית לה כיסני". עד כאן:

הערות

1. נכפל בטעות הדומות.
2. התוספת הזו ודומותיה מספאריה.
3. שובר
4. נראה לי דהיינו מודה שלא פרעה. ויקיעורך