שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף מד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מד עמוד א

אין לי אלא במועד בתם מניין: תימה כיון דחייבה תורה בן ובת במועד אם כן תם על כרחך נמי חייב דלא חייבה תורה במועד אלא במקום שחייבה בתם כדפרשינן לעיל גבי הכל היו בכלל נזק שלם. מכל מקום הייתי אומר דמיפטר דמכתביה לחיובא גבי מועד דאי הוי מחייב תם אם כן נכתביה רחמנא להאי בן ובת גבי תם ולא גבי מועד ואז הייתי יודע כיון דתם חייב כל שכן מועד וממה דכתביה גבי מועד משמע דתם פטור דכהאי גוונא קאמר לעיל גבי רעהו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכי דנין קל מחמור: פירש רש"י דהך פירכא אדין ראשון ופירכא שניה אדין שני. ונראה דהך פירכא אכולהו דיני שהרי בק"ו דאיש ואשה שהורע כוחן בנזקיהן לא בא לדון אלא שלא חלקת כדקתני בהדיא ומשמע דפשיט לו דמועד גופיה אי לא כתב לא הוה ילפינן בההוא דינא דהורע כוחן בנזקיהן ועל זה אומר כיון דתחילת דינא ניחא לך דלא ילפינן ואינך בא לדון אלא מחמת שלא חלקת סוף דינא נמי אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל. ועוד אפילו אם היינו מרבים קל מחמור להחמיר עליו כאלו שניהם שוין לא היינו יכולים לדון כן בבן ובת מאיש ואשה שחייבין במצוות. הרא"ש ז"ל.

ואם תאמר ומה מוסיף עכשיו במה שאומר לא אם אמרת זה אין ללמוד חיוב תם בבן ובת מחמת שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ויש לומר כי הרבה מוסיף כי בא לומר שאפילו היו דנין קל מחמור להחמיר עליו כאלו שניהן שוין ואין האחד חמור מחבירו אפילו הכי לא היינו יכולין ללמוד חיוב תם ממועד בבן ובת במה שלא חלקת באיש ואשה בין תם למועד דבדין הוא באיש ואשה שלא תחלוק בהם בין תם למועד לפי שחייבים במצוות תאמר בבן ובת שאין חייבין במצוות ולפיכך כמו שלא היינו למדים גבי אדם באדם קטנים מגדולים מחמת טעם זה שגדולים חייבים במצות וקטנים פטורים ולכך הוצרך שם לרבות קטנים. וכן שור באדם אם לא נכתב בו מועד בקטנים לא הייתי למד שניהם תם ומועד בקטנים מכח שניהם חייבין בגדולים ולכך הוצרך לכתוב במועד גם עכשיו שנתרבו קטנים גבי אדם באדם וגבי שור מועד באדם מחמת לא אם אמרת יש לנו לומר שלא נלמד כמו כן שור באדם קטנים מגדולים שיהא בהם חיוב בתם כמו במועד במה שלא חלקת בין קטנים לגדולים גבי אדם באדם.

ומיהו לא מסתבר לומר שזה בא להוסיף כי נראה לומר שאם היו דנים ק"ו להחמיר עליו אי היו שניהם שוים אז היה ראוי ללמוד שלא לחלוק בין תם למועד לענין חיוב קטנים כגדולים גבי שור באדם כמו שלא חלק בהם גבי אדם באדם כלומר דודאי גבי אדם באדם גופיה כיון דליכא גלוי שלא לחלק הוי שייך למפרך אבל בתם דשור באדם הוי אמרינן הואיל וגלי אדם באדם או במועד גלי נמי בתם כי היינו מדמין אז דבר זה למה שאמרנו. ובשמעתין דידן לרבי טרפון דכשיש קולא או חומרא ממילא כגון שן ורגל שיש הנאה להיזקן אין להקשות מה לשן ורגל שיש הנאה להיזקן דין הוא שישלמו נזק שלם בחצר הניזק תאמר בקרן שאין הנאה להיזקה ולכך לא משלם בחצר הניזק נזק שלם כשן ורגל אף על פי שהחמיר בה יותר משן ורגל לענין חצי נזק ברשות הרבים שהם פטורים והיא חייבת כיון דחומרא זו דיש הנאה להיזקה אינה מועלת להחמיר בהם ברשות הרבים בקרן אין לה להועיל ברשות היחיד הוא הדין כאן כיון שחומרא זו דגדולים חייבים במצוות אינו רוצה לומר שכמו שהחמירה בהם לחייב כמו כן תחמיר גם כאן אלא טעם לדבר הוא שלכך החמיר בהם שחייבים במצוות וזה גורם לחוס עליהם יותר מעל קטנים שהרי חומרא זו כעין חומרא דיש הנאה להיזקן ולא מועיל בקטנים לחלוק בין תם למועד כמו שאינה מועלת לגדולים. ע"כ לשון תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וכי דנין קל מחמור להקל עליו או להחמיר אם החמיר במועד וכו'. פירש רש"י דהא פירכא קמא דיליף אדינא קמא במה מצינו דחייב באיש ובאשה וכו' דע"כ עיקר הילפותא הויא תם ממועד כדאמר דתם ממועד ליכא למילף ודאי לאיש ואשה דהא קמן אי לאו דרבינהו קרא לבן ובת במועד בהדיא לא הוה ילפינן במועד בן ובת מאיש ואשה ופירכא דלא אם אמרת קיימא אדינא בתרא דיליף בן ובת מאיש ואשה בקל וחומר כך פירש הקונטרס. ולא נהירא דדינא קמא נמי דמה מצינו נהי דהא ילפותא הוי תם ממועד כדפירש הקונטרס מכל מקום הויא נמי הילפותא מאיש ואשה כדקאמר חייב באיש ואשה וכו' משמע דאי לאו האי מה מצינו מאיש ואשה לא מצינו למילף תם ממועד. וכן דינא בתרא אף על גב דמאיש ואשה ילפינן בק"ו מכל מקום הויא נמי הילפותא תם ממועד כדקאמר בן ובת שהורע כחו בנזקין אינו דין שלא וכו' בין תם למועד משמע שפשוט לו במועד ואפילו הכי אי לא כתיב לא הוה יליף בההוא דינא דהורע כחו בנזקין אבל השתא דכתיב חיוב במועד איכא למילף בהאי דינא ומחייב תם במועד אלמא הויא נמי הילפותא תם ממועד לדינא בתרא. לכך נראה לפרש דודאי בין דינא קמא ודינא בתרא הויא הילפותא משני צדדין מאיש ואשה ותם ממועד כדפירשתי. ושתי פירכות הללו נמי קיימו אכולהו דיני בין דינא קמא בין דינא בתרא והכי קאמר אבל צד וצד מן הילפותות איכא למיפרך דהצד דילפת תם ממועד איכא למיפרך אם החמיר במועד וכו' וצד דילפית מאיש ואשה לא אם אמרת באיש ואשה וכו'. ע"כ.

וכתוב בשיטה וזו לשונה וכי דנין קל מחמור. פירש רש"י דהך פירכא דוכי דן קל וכו' קאי אמה מצינו ופירכא שניה דקתני ועוד אם החמרת וכו' קאי אק"ו. וקשה חדא דפירכא שניה נמי שפיר שייכא מה מצינו. ועוד מה קתני ועוד אם החמרת וכו' דלשון ועוד משמע דפירכא ראשונה ושנייה תרווייהו אחד דינא נינהו. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפירכא שניה קאי בין אמה מצינו בין אקל וחומר ומשום הכי קאמר ועוד. אלא מיהו לפירוש רש"י ז"ל לא קאי פירכא ראשונה אלא אמה מצינו בלחוד אבל הק"ו איפריך בהך פירכא שניה ולזה כתב רש"י ז"ל גבי הך פירכא שניה וקל וחומר נמי דדרשת בסיפא פריכא הוא וכו' ואף על גב דאין הכי נמי דקאי אדין ראשון דמה מצינו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ועוד ק"ו מה מועד שמשלם כופר חייב על הקטנים כגדולים ולא חסה עליו התורה שלא ימות ואין כפרו מציל אותו מן המיתה תם שאין בו כופר שיצילהו אינו דין שלא ינצל מן המיתה. אמרת היא הנותנת מועד שהוא חמור דמשלם כופר החמירה עליו תורה לחייב על הקטנים כגדולים אבל התם שהוא קל וכו'. ע"כ. ואולי גירסא אחרת היתה לו ז"ל.

תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח: פירוש הני תרתי יגח מיותר דהוה מצי למכתב או בן או בת בלא יגח כלל חד לתם וחד לנזקין. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.

לנפלים והרג וכו': הוא הדין דהוי ליה למיתני לטרפה והרג את השלם אלא טרפה הרי הוא בכלל נפלים ושלם בכלל בן קיימא. הרשב"א ז"ל.

אמר שמואל פטור ממיתה וכו': פירוש אכולה מתניתין קאי בין במתחכך בין במתכוון להרוג בהמה והרג אדם. ואיכא נוסחי דגרסי ורב אמר פטור מזה ומזה ופרכינן עליה דשמואל והא תם הוא דמרישא שמעינן ליה מדקתני מתחכך בכותל ובמתכוון להפיל הכותל על האדם לא אפשר דאם כן חייב מיתה הוה ליה לומר אלא ודאי בשאינו מתכוון להרוג את האדם אלא להזיק הכותל בלבד וזה אפילו עשה כך כמה פעמים אינו מתחייב מיתה ולא הוי אלא תם וקיימא לן ודאי דתם פטור מן הכופר. בר קטלא הוא והיכי אמרת פטור ממיתה. הרא"ה ז"ל.

ורב אמר פטור מזה וכו': הראב"ד ז"ל גורס כאן מילתא דרב ולמטה גורס תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרבה וכן הוא במקצת ספרים. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל והוא נראה היפה שבגירסאות. ופירוש הראב"ד ז"ל הוא דמוקי הכא למתניתין במועד שמתחכך להנאתו שמואל בלחוד הוא דמוקי לה הכי והלכך לשמואל חייב בכופר דשלא בכוונה חייב בכופר וכיון דאוקי הך מתניתין דהכא במתחכך להנאתו וחייב בכופר שלם איצטריך ליה לפרושי מתניתין דהיה אביו בבור דקתני חייב בכופר בתם ובחצי כופר ומתניתין רבי יוסי הגלילי היא ואף על גב דחייב בכופר קתני מאי כופר חצי כופר דאורחא דתנא למסתם לישנייהו דאי במועד ובכופר שלם תרתי למה לי. ורב אמר פטור מזה ומזה מדקתני פטור סתם דמשמע פטור לגמרי וסבר דמתניתין בתם ורבנן היא ומתניתין כרבה.

וכתב עוד הרב ז"ל דמשמע דרב סבירא ליה כרבנן דתם אינו משלם את הכופר ושמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ואף על גב דההיא ברייתא דאייתי מינה סייעתא לשמואל קתני בה תם בכוונה חייב מיתה ופטור מן הכופר ודלא כרבי יוסי הגלילי כי אמרינן תניא כוותיה דשמואל ממועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר בחלו' קא מייתי סייעתא. אבל אידך בבא דלא כרבי יוסי הגלילי ודלא כוותיה דסבירא ליה כוותיה זהו תורף פירוש הראב"ד ז"ל. ואם תאמר כיון דרב נמי מודה ליה לשמואל דשלא בכוונה חייב בכופר לימא תניא כוותיה דרב ושמואל ותיובתא דרבה. לא היא דרבה לא אמרה הכא בהדיא ושמואל הוא דאמרה ולדידיה דאמר מייתי סייעתא. הרשב"א ז"ל. ולקמן בפרק הפרה תמצא כתוב לשון הראב"ד ז"ל כזה.

והרא"ה ז"ל פירש וז"ל רב דאמר מזה ומזה משמע ליה כולה מתניתין בתם ומשום דכופר בתם ליכא אבל ודאי בעיקר דינא מודה הוא לשמואל דבשן ורגל איכא כופר כדאמרינן לקמן אליבא דרב דחזא ירקא ונפל ומועד שלא בכוונה כדתני במתניתא בהדיא אשתכח דרב ושמואל לא פליגי כלל ואפילו הכי לקמן בפרק שור שנגח אמתניתין דהיה אביו או רבו או בנו בתוכו משלם כופר פרכינן אמאי והא תם הוא ומוקי לה רב במועד ליפול על בני אדם בבורות וכגון דחזא ירקא ושמואל לא ניחא ליה בהכי ומוקי לה כרבי יוסי הנלילי וטעמא דמילתא דאף על גב דאית בהו חדא סברא נאדי אוקמתא דאידך משום דרב סבירא ליה דכיון דתנא בהדיא כסתמא כופר כופר שלם משמע הילכך לא סגיא אפילו לרבי יוסי הגלילי אלא במועד.

ושמואל סבירא ליה הא לא אפשר דלא איצטריך ליה לתנא למתניתין הא דהא פשיטא לכולי עלמא דסבירא ליה כאוקמתא דאביי דלעיל דאפילו לר"ש משלם כופר אלא ודאי בתם אתיא וסבירא ליה כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר והא הוא דאתא לאשמועינן הילכך לשמואל דהתם מוקי לה בתם מוקי לה הכא במועד דאי בתם תרתי למה לי אלא במועד וליכא למימר פשיטא כדאמרינן עלה דההיא דהתם דהכא לא תני כופר בהדיא כי התם. ולרב נמי דמוקי לה לההיא במועד מוקי לה להא בתם וליכא כופר כלל דהא במתניתין לא קתני לה. ע"כ לשונו.

והא תם הוא: כתבו בתוספות לא בעי למימר דמתניתין כרבי יוסי הגלילי וכו' עד דמאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתניתין כרבי יוסי הגלילי ופשטיה דמתניתין משמע דפטור לגמרי. הרא"ש ז"ל.

ועל כרחך אי פטור מתרווייהו קאמר או פטור מחדא וחייב באידך אבל חייב בפלגא דאידך ליכא למימר. הרשב"א ז"ל.

ועוד דהוה ליה לשמואל למימר וחייב בחצי כופר דהאמורא יש לו לפרש דבריו. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.

ואף על גב דמתניתין דקתני היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר מוקי שמואל בגמרא כרבי יוסי הגלילי אף על גב דלא קתני משלם חצי כופר התם אין דרך התנא לפרש כל כך דבריו כמו האמורא.

והא תם הוא המקשה סביר שמתחכך בכותל להפילו וכו'. כמו שכתוב בתוספות. ורש"י ז"ל פירש דתם הוא בחיכוכו. נראה משום דסתם שור דקתני היינו תם עד שיפדש שהוא מועד. הרשב"א ז"ל.

עוד כתבו בתוספות ומשני במועד להתחכך על בני אדם. פירוש במתחכך להנאתו כדמפרש ואזיל דהוי מועד מתחילתו וכו' ומשמע דאפילו בפעם ראשונה משלם את הכופר דהוי תולדה דשן וכל תולדה דשן כשן דמועדת מתחילתה. אבל הראב"ד ז"ל פירש שאינו משלם את הכופר עד שלש פעמים שלא חייבתו תורה עד שהועד בבעליו שלש פעמים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל פטור ממיתה וחייב בכופר כיון דלהנאתו נתכוון שלא בכוונה הוא ופטור ממיתה אבל כופר חייב הואיל ודרכו ליפול על בני אדם ואינו חושש לאדם היה לו לשומרו וכיון שהעידו עליו והזהירוהו ולא שמרו משלם כופר ואף על פי שהוא מתולדת השן אינו משלם כופר עד שלש פעמים שלא חייבתו תורה כופר עד שיעידו בבעליו שלש פעמים. ע"כ.

הכא נמי במתחכך להנאתו: תימה דהכא אמר רב וכו' ככתוב בתוספות. ורש"י ז"ל פירש כל הסוגיא דלקמן בענין אחר ומשמע מתוך פירושו דלקמן שרוצה לומר דשלש פעמים הראשונות שהפיל את הכותל בכוונה היה שלא להתחכך אלא להפיל על האדם בכוונת היזק ואף על פי דחייב בהם מיתה אינו חושש כיון דפטור מהך אחרונה שעשה להתחכך ופטור אהך אחרונה קאי דאהך לא מחייב ולא מהני ראשונות אלא שמתוך כך נעשה מועד בהך אחרונה ובהך אחרונה חשיב ליה נמי משונה קצת כשהורג בנפילת כותל ולא נחשב מועד אלא מחמת ראשונות.

והא דלא מוקים רב מתניתין דהכא כדמוקים מתניתין שהראשונות היו שלא בכוונה ולא היתה תחילת העדאתו אלא לכופר ולומר דחייב בכופר משום דמשמע ליה פטור דמתניתין פטור לגמרי ממיתה וכופר ומה שהזכיר לפנים במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירקא. ודחוק הוא פירוש זה דתימא הוא וכו' ככתוב בתוספות לקמן דף מ"ח ב'. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל וכתב פירוש דמתחככת להנאתה הוי כגון שמתכוון להנאתו ובחדא זמנא נמי משלם כופר דשן מועדת מתחילתו והא דמשני מעיקרא במועד להתחכך וכו'. לאו במועד פירוש שלש פעמים קאמר אלא כלומר להתחכך להנאתו כדמסיק דהוי מועד מתחילתו. והמקשה שהקשה בר קטלא הוא לא הבין דבריו אלא סלקא דעתיה דבכוונה מיירי ומתניתין דלקמן דמוקי לה במועד ליפול בבורות וכו' מיירי אפילו בפעם אחת דאורחיה והוי מועד מתחילתו דהויא ליה שן דלהנאתו הוא לאכול הירק. אי נמי הוה ליה בדרך הילוכו. והשתא שמואל דאמר הכא דמשלם כופר במתחכך להנאתו סבר דאיכא כופר בשן ורגל ורב דאמר פטור משמע דסבירא ליה דליכא כופר בשן ורגל.

ותימה דלקמן בפרק הפרה דמוקי רב מתניתין דקתני משלם את הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות דחזא ירקא ונפל דהוי שן או רגל כדפירשתי אלמא סבר רב דאיכא כופר בשן ורגל. ותירץ רבינו תם דלקמן מיירי בשן או רגל בכוונה כשמניח עצמו ליפול בבור לאכול הירקא יודע הוא שיתמעך האדם כמו רגל שדרסה על גבי תינוק וכו' והא אין השור בסקילה גם בכוונה כיון דאין מתכוון להזיק כמו קרן. וי"ל כיון דכופר בשן ורגל מקרן ילפינן ליה הילכך יש להשוותה לקרן ולכך בכוונה דבקרן משלם כופר דהא השור בסקילה בשן ורגל נמי משלם כופר אף על גב דבשן ורגל אין השור בסקילה.

והא דאמרינן אין השור בסקילה אין הבעלים בכוונה משלמין כופר לא מתוקם אלא בקרן דשייך ביה סקילה אבל שן ורגל שלא בכוונה דבכהאי גוונא בקרן ליכא כופר כיון דשלא בכוונה הרג דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר הילכך בשן ורגל נמי לא משלם כופר. ושמואל דאמר הכא דמשלם כופר בשן ורגל שלא בכוונה סבר דבקרן שלא בכוונה נמי משלם כופר דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה. ע"כ.

וזה לשון ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל הכא נמי במתחכך להנאתו. כתוב בתוספות אף על פי שאין השור בסקילה רצה לומר דלא מצינא למדרש דלזמן שהשור בסקילה וכו' ארגל דלענין כופר כתיב עליו ופירושו אכוליה דשור ולא תוכל לקיים זה אי דרשת כל זמן שהשור וכו'.

עוד כתוב בתוספות והא דפריך לקמן כדמוקי לה וכו' משמע לפי פירוש רבינו תם וזה אינו דדוקא בתר הכי מוקי בשן ותחילה לא הבין דבריו וסלקא דעתיה בקרן מועד ואם כן פריך שפיר מועד היכי משכחת לה כי היכי דהוה בלא פירוש רבינו תם אלא לאו אפירוש רבינו תם קאי. ואין נראה לו לומר היכי משכחת מועד דהא שני תלמודא כבר לעיל.

מה שמקשים התוספות על פירוש רבינו תם דהרגל דלא משכחת לה ביה קטלא כלל גלי רחמנא דנזיקין דידיה דמי לכופר ורבי יהודה לא קאמר אלא בקרן דמשכחת ביה כופר וקטלא דאם לא נאמר זה החילוק אם כן אפילו יש מיתה ברגל בכוונת דריסה לא ניחא דאם כן רגל שלא בכוונה לא מחייב ומשמע דהזיקו בגופו דרך הליכה דהיינו רגל שלא בכוונה דחייב לכולי עלמא. ע"כ. עיין לקמן בלשון תלמידי ה"ר פרץ ז"ל גבי יליף מקטלא.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור שהיה מתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת פטור מן המיתה הואיל ולא נתכוון להזיק כגון שהיה מתחכך בו אף לאחר שנפל ומכל מקום חייב בכופר. ואף על פי שהיא מתולדות השן אינו חייב כופר עד שיועד שלש פעמים. ויש חולקים לחייב אף בראשונה הואיל וכל תולדות השן מועדת מתחילתה ומפרשים במתחכך בכותל להנאתו כלומר דהוי ליה שן שהוא מועד מתחילתו.

ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה דוקא כשהועד על זה שלש פעמים שאין כופר אלא בהעדאה. ומכל מקום יראה שבחצר הניזק חייב בראשונה ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק. וכן הדין בנתכוון להרוג בהמה ונכרי ונפל והרג אדם ובן ישראל ובן קיימא אם הועד לכך. וזה שחייבנו במפיל את הכותל בחיכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל כמו שאמרו בגמרא דקאזיל מיניה מיניה ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זה תולדות שן לגמרי שהרי יש כאן שנוי קצת. ע"כ.

הכא נמי במתחכך להנאתו: כתבו בתוספות דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה. וקשה מה לקרן שכן השור חייב מיתה תאמר ברגל שאין השור חייב מיתה. וי"ל שדעת התוספות דילפינן רגל בכוונה שיתחייב כופר מקרן בכוונה שחייב כופר שאף על פי שקרן בכוונה חייב מיתה ורגל בכוונה אינו חייב מיתה היינו משום דקרן כוונתו להזיק ורגל אין כוונתו להזיק דאי אמרת דרגל נמי כוונתו להזיק אם כן היינו קרן. גליון.

דף מד עמוד ב

צרורות נינהו: ובצרורות ליכא כופר דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא. הרא"ה ז"ל.

תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: קשה כיון דתניא כוותיה דשמואל פשיטא דהויא תיובתיה דרב. ומיהו אשכחן כהאי גוונא בבתרא פרק חזקת מתיב רבא לסיועי רבה. ואומר שם רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי וכו'. ע"כ לשונו. וכן יש לומר בכאן אלא שבכאן יש לומר דלפי שיש לדחות דלא הוי כוותיה דשמואל מפני שיש לומר הא מני רבי אליעזר היא אבל רבי עקיבא פליג עליה וסבר פטור מזה ומזה ומתניתין כרבי עקיבא אתיא הוצרך לומר ותיובתא דרב לומר דעל כרחך סייעתא דשמואל ותיובתא דרב לפי שאותה ברייתא רבי עקיבא נמי היא וכמו שכתבו התוספות לעיל ולפיכך הוצרך לומר בכאן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. שיטה.

והניזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק אבל מתכוון הוא לדריסה ולאכילה. הראב"ד ז"ל.

וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל והניזקין שלא בכוונה פירוש נזקי קרן שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה רבי יהודה מחייב וכו'. ע"כ.

רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה.

והרא"ה ז"ל כן פסק וז"ל רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון.

יליף מקטלא: ואם תאמר לפירוש רבינו תם דשמעתין דפטר שן ורגל ממיתה אף בכוונת דריסה על האדם כיון שלא נתכוון אם כן יפטרו שן ורגל מנזקין לגמרי גם בכוונה כיון שלא נתכוון להזיק. וי"ל הא על כרחך גלי קרא דשן ורגל מחייבי אניזקין וליכא לאוקמה הא דחייבינהו קרא בכוונה להזיק דאם כן היינו קרן.

אך מכל מקום קשה דהואיל וכן היכי יליף רבי שמעון ניזקין מקטלא לענין כוונה הא קמן דבשן ורנל חייב הכתוב ניזקין שלא בכוונה להזיק אף על גב דליכא קטלא ושמע מינה דבקרן מחייב. מיהו יש לומר דילפינן נזיקין מקטלא ושלא בכוונה דקרן כיון דפטור מקטלא פטור נמי מנזיקין דאין להקשות משן ורגל דשן ורגל לא שייך בהו קטלא כלל בשום ענין אבל קרן דשייך ביה קטלא היכא דליכא קטלא וליכא נזיקין על זה אנו דנין כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואפילו הכי משלמין שן ורגל כופר. תלמידי הר"פ ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שהמועד בלא כוונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים רצה לומר בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אלא אם כן בכוונה. וכן כתבו רבותי נשמתם עדן וגדולי המחברים מחייבין אף בתם. ע"כ.

מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא השור יסקל וגם בעליו וכו': וקצת קשה דהך טעמא שייך נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרי דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואם כן אמאי נקט ליה כדרבי שמעון טפי מדרבנן והוה ליה למימר מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור למר כדאית ליה בבעלים ולמר כדאית ליה. שיטה.

הוה ליה פלגא ופלגא: כתוב בתוספות ואי אליבא דמאן דאמר שמיה התראה פירוש דנחשב כאלו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות ולא יועיל. עוד כתוב בתוספות אבל הכא כשזורק אבן לעו"ג היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אי נמי פלגא ופלגא: הקשו בתוספות למאן דאמר התראת ספק וכו'. ונראה לי דלא שייך הכא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה גויים וישראל אחד וכו' ת"ל דרובא גויים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים וגוי אחד היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והילכך אף כשהוא מחצה על מחצה נדונין כרוב להקל משום ושפטו העדה וגו' ואף על גב דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב כדאמרינן נמי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם כל קבוע וכו' להקל ולא להחמיר בתשעה גויים ואחד ישראל דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

כל קבוע כמחצה וכו': הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ.

והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תימא לרבי שמעון מנא ליה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון וסתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשא פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מומחין גם כן יליף פיטורי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע כמחצה על מחצה מנא ליה. ואומר ר"י דבין רבי שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ.

כתוב בתוספות דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה מנא ליה דכל קבוע וכו'. ואין לתרץ מדאיצטריך היקישא ידעינן דפטור מיתה דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עלייה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ממיתה. מכל מקום נתכוון להרוג שור זה והרג את זה חייב. ויש פוטרין אף בזו. ע"כ.

מתניתין שור האשה אף על פי שאין דעתה מתכוונת כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה. ויש שואלים זו מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל. ולפי מה שפירשנו אין צורך בכך. הרי אלו חייבין מיתה אבל פטורין מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה. ורבותי מחייבים באפוטרופוס ואיני מודה להם. ורבי יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים. ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא. וכולן שהמיתו נסקלין ואף על פי שבפרק ראשון פסקנו במשנה נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואף על פי שהביאו עמה זו של רבי יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מכל מקום אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כרבי יהודה. הרב המאירי ז"ל.

שור היתומים וכו': אי לאו תרי קראי הוה מוקמינן כדמסתבר להכי איצטריך שור האפוטרופוס לגלויי ארישא דמיירי אפילו בלא אפוטרופוס. ה"ר אליעזר גרמישא ז"ל.

עד שתהא מיתה והעמדה וכו': מסתברא דכאחד קתני שיהיו לו בעלים ולאפוקי כשהקדישו וכו' אבל מכרו לאחד חייב דרבי יהודה מוהועד בבעליו יליף לה וכשמכרו הועד בבעליו איכא. והיינו דקאמר נגח ואחר כך הקדיש ולא קאמר נגח ואחר כך מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקאמר עד שתהא נגיחה וכו' כאחד ולא קתני באחד. הרשב"א ז"ל.

שור האשה: אי לאו דרבי קרא הוה אמינא ששור האשה פטור מדאמרינן נגיחה למיתה נגיחה לנזקין וכו' ולאו משום דכתיב בעליו דכל התורה בלשון זכר נאמרה כדפירשנו לעיל בפרק קמא. הרשב"א ז"ל.