שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף מג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מג עמוד אעריכה

גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות:    כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתך דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו. ותימה מאי קא פריך תפלוג והא דמי ולדות חידוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו. ואפילו לרבא דאמר בהפרה חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא ליה איהי בגווייהו לאו למימרא דלדידה נינהו לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתך דאיהי זכיא בהו כמחזיק בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי וכו'. ועוד תימה לי אמאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול.

ויש ספרים דגורסין ותשקול האשה דמי ולדות והיא גירסא נכונה. ולעיקר קושיא של קמייתא נראה לי דהכי קאמר כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומי ולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל יתנו ליורשיו. הרשב"א ז"ל.

והרא"ש ז"ל כתב דלשון תפלוג לאו דוקא לשון חלוקה אלא כלומר לעתים חלוקות תזכה האשה בדמי ולדות כגון שאינה יושבת תחתיו. ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב תפלוג כלומר כיון דמזכי רחמנא דמי ולדות לבעל והשתא הויא לה גרושא אימא דלא זכינהו רחמנא אלא בעודה נשואה אבל השתא דגרושה לא הוו דידיה כלהו ומסתייה דפלגי דכיון דולדות שייכי בה טפי דהוו בגופה ראוי שתטול חלק בדמיהן. ע"כ.

והר"ש ז"ל כתב וז"ל בגרושה. פירש רש"י ז"ל שגרשה אחר חבלה. ומקשים מה דחקו לכך. ונראה אי קודם חבלה פשיטא דנותן ליורשיה נזק וצער אלא לאחר חבלה וגם פשיטא דנותן נזק וצער לאשה דלמי יתנו. ותו דמאי פריך תפלוג איהי נמי בדמי ולדות לפי מאי דסלקא דעתך דבעינן בעל האשה דקרא מיירי שהיא תחתיו אם כן אם אפילו בשעת החבלה לא היתה תחתיו הרי אין כאן בעל האשה כלל אלא ודאי לאחר חבלה גרשה והשתא משמיענו חידוש בתרווייהו. ופריך תלמודא ותפלוג איהי נמי בדמי ולדות דכיון שהחבלה היתה תחתיו אם כן רמו תשלומין על הנוגף.

ומיהו הואיל וגרשה תזכה איהי נמי דבשלמא כשהיא תחתיו אין לה זכייה דהבנים משתעבדים לאב טפי מלאם כדאמרינן בקידושין שהיא ואמה חייבין בכבוד אביך אבל כשגרשה ידה כידו להשתעבד בהן דכיון דיש תשלומין גם היא תזכה הואיל וגרשה אחר חבלה. ולא דמי להא דאמרינן לקמן אטו ולדות צררי נינהו דודאי היכא דליכא לבעל כלל לא רמו תשלומין אנוגף כלל. וניחא נמי לפירוש ריב"א דהיתה שפחה ונשתחררה ולפי שבעל לא זכה כלל אלא של אדון היו ופקע כחו כששחררה לא שייך למפרך תשקול איהי דמי ולדות הואיל ולא רמו תשלומין אנוגף משום הכי פריך תפלוג בדמי ולדות אף על פי שהחבלה היתה תחתיו משום דמשמע ליה כאשר ישית עליו בעל האשה שבשעת תשלומין צריך שיהיה בעל האשה כדמשמע ליה קרא. וקשה לי אם כן נימא דהואיל ובשעת תשלומין אינו בעל האשה אם כן לא יהיה הנוגף בר תשלומין כלל וכדפירשתי. ע"כ.

וה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל הקשו בתוספות דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות וכו'. רוצה לומר כיון דלאו צררי נינהו ולא מקרי בעל האשה אם כן לא מידי בעי לשלומי. ותירץ מהר"א ז'"ל דהא פירכא לרבה דשני בגרושה ואית ליה דצררי נינהו לקמן בפרק הפרה. ע"כ.

אפילו בא עליה בזנות:    בירושלמי בעי רבי עקיבא בא על אמו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולרבי עקיבא אף כל חייבי לאוין דסבירא ליה דאין תופסין בהן. הרשב"א ז"ל.

דכתיב כאשר ישית וכו':    מדלא כתיב בעלה וכתיב בעל האשה מכל מקום הני מילי לטעמייהו דבני מערבא וכו' פירוש הני מילי דמשוו האי הפרש דגבו מעות לגבו קרקע לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרבנן אבל אינהו אליבא דנפשייהו אית להו דליכא הפרש כלל בין מעות לקרקע דאי מלוה ראויה הרי היא ראויה בשניהם ואם היא מוחזקת היא מוחזקת בשניהם. והכא ליכא לאוקמה כמאן דאמר ראויה בשניהם דהא ריש לקיש דמפרש לדרבי עקיבא דסבר מוחזקת היא דאמר לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר לחוד ולא סגי לן בלאו הכי כיון דדריש מיעוטא לכופר דאי לא הוה צריך מיעוטא כלל אלא הרי הוא כשאר מלוה אלא ודאי דכופר בלחוד הוא ושאר מלוה מוחזקת. ושמעון התימני נמי דהוא תלמידיה לא סגיא דסבירא ליה אלא כוותיה וכיון דכן הכא ודאי כרבי סבירא ליה דסבירא ליה התם הכי דמוחזקת וכיון דכן מפרשי לה אליבא דרבי ולפום סברייהו לגבי הא דליכא הפרש כלל בין גבו מעות או קרקע ומשום הכי מוקמי לה בגרושה ואליבא דהלכתא הא קיימא לן דמלוה ראויה היא כמו שכתבנו בבבא בתרא וכופר כיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אפילו פרעו המזיק מחיים חשבינן ליה ראוי והוי ליורשיה. הרא"ה ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל ואפילו בא עליה בזנות ודוקא כשקידושין תופסין לו בה ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו. ומכל מקום אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה. ולא נראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה.

היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומכל מקום היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל. היתה מעוברת מגר או ממשוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר אנו צריכין לומר שדמי ולדות שלה כשאר הנזקין נזק צער לאשה וריפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם ביטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל. והבושת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה. ודבר זה בחובל בחבירו ובזו הרי הוא כמי שאין בושת אלא בסתר והשליש שלה. כל התשלומין שהן לאשה אם מתה נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ולא סוף דבר בגרושה אלא אף במתה כשיושבת תחת בעלה שהכל לענין זה ראוי הוא. ע"כ.

אמר רבה שור שהמית וכו':    כתוב בתוספות וכן אמר רב דימי אסר רבי יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה וכו' עד כדפרישנא לאביי. אבל אין לומר שיחייב אביי לרבי עקיבא כופר בתם שלא בכוונה כמו לרבי אליעזר והא דאמר ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר הביאהו לבית דין וישלם(לך)הוי ידע שפיר דאיכא לאוקמה שלא בכוונה כמו שמשיב לו רבי אליעזר כי גם רבי עקיבא עצמו יחייב שלא בכוונה כמו רבי אליעזר אלא סובר הוה דילמא טעמא אחרינא אית ליה יאמר ליה דאם כן אדמוקי ליה לנקי נקי מחצי כופר הראוי לפטור מדמי עבד כדמוכח בתניא כוותיה דרבא. ועוד דבבן חורין משתעי קרא דבעל השור נקי ורב ושמואל דפליגי נמי וכו' ככתוב בתוספות.

עוד כתוב בתוספות יש לומר דהשיב ליה תלמודא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ורבי שמעון שהם תלמידי וכו'. ולמאי דפרישנא דמשום הכי איכא סייעתא לשמואל ותיובתא לרב מהאי ברייתא משום דאתיא כרבי עקיבא מדאיירי בה רבי יהודה ורבי שמעון יש להביא ממנה ראיה דהפירוש הוא כדמפרש דלרבי עקיבא ליכא כופר בתם כלל אף על גב דאיכא כופר במועד דהא קתני בה בהדיא תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה ובמועד שלא בכוונה מיחייב כופר והא סברא דפרישנא דלהכי ליכא לחיובי בתם כופר לרבי עקיבא משום דליכא לרבויי כופר שלא בכוונה מאם כופר אלא היכא דאיכא כופר בכוונה מסתברא דרבי אליעזר נמי הוה מודה בהאי סברא אי לא הוה ליה כופר שלא בכוונה במועד אלא מאם כופר אבל איהו סבירא ליה דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

לא דמים:    הא דלא פריק הא מני רבי אליעזר היא ואנא דאמרי כרבי עקיבא משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כוותיה. הרשב"א ז"ל.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם ואם תאמר מאי הוה פריך אביי לרבה דילמא ההיא כרבי אליעזר. יש לומר משום דהך דהמית שורי סתם משנה היא בפרק אלו נערות וקיימא לן דסתם משנה רבי מאיר ואליבא דרבי עקיבא ורבה מיירי לרבי עקיבא. ע"כ.

מאי לאו כופר:    הקשה רבי נחמן נוקמה כגון דאתו סהדי דקטל ולא ידעינן אי תם הוה אי מועד הוה וכו' כדאמרינן לקמן. ויש לומר מדתני בסתם בברייתא משמע בדליכא סהדי כלל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל. וכן כתוב בשיטה דלשון על פי עצמו דקאמר לגמרי משמע דליכא עדים כלל. ע"כ.

לא דמים:    וא"ת מה חילוק יש בין כופר לדמים. ונראה לר"י כגון שמת המזיק וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן צריך לומר דרבא אית ליה דרבי עקיבא דכופר כפרה דאי הוי ממונא אם כן ליכא שום חילוק בין כופר לדמים. ואם תאמר אם כן מאי טעמא דרבי עקיבא דלא מוקי ליה לנקי לחצי כופר היכא דהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים כמו שהשיב רבי אליעזר מתחילה דליכא למימר משום דלא איצטריך למעוטי משום דמודה בקנס הוא דהא אפילו לרבי עקיבא אית ליה דכופר כפרה. וי"ל דמאותו טעם שלא קבל תשובת רבי אליעזר דעל פי עצמו משום דרבי עקיבא לטעמיה דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.

וא"ת אם כן מאי משמע תלמודא לעיל דקאמר זוטרתי שקל דמשמע דלא חשיב דעל פי עצמו כמו תשובה דשלא בכוונה והלא תרווייהו מחד טעמא לא קבלם רבי עקיבא כדפירשתי. יש לומר דמכל מקום ניתנה לדחות תשובה דעל פי עצמו מחמת קושיא דמודה בקנס למאן דאמר מיהא כופרא ממונא. כן נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. וכבר בררה לעיל הראב"ד ז"ל.

מאי לאו כופר וכו':    וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש רש"י דנפקא מינה להיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כפרה כפרה היא וצריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירושו של רש"י. והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשי מינה הרי משלם על פי עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים דכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש.

ונראה לי דאינו קשה כלל דהכי קאמר כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה. וההראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא כקצב הערכין והדמים כדי שוויו. ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שבן חורין יפה סלע וכו' ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה משלושים של עבד לנקוט פחות שבערכין מיהא דאדון חמש סלעים של בן חודש וערכן חמש סלעים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דאלמא לאו בערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק. הרשב"א ז"ל.

עוד פירש הראב"ד ז"ל דאיכא בינייהו לענין סידור בעל חוב דאי כפרה הוא לא מסדרינן ליה ויהיב מאי דאיכא גביה ואי ממונא הוא מסדרים ליה כשאר בעל חוב. ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא בין כופר לדמים דאלו כופר בערך האמור בתורה ואי לא יהיב ליה נמי מחייב בידי שמים דלית ליה כפרה דכופרא כפרה ואלו דמים אינם אלא כעבד הנמכר בשוק ואי לא יהיב ליה ליכא עונש אלא כשאר חוב ומיהו לכולי עלמא ממשכנין עליו דהא ונתן כתיב ביה. והוה מצינן למימר דאיכא בינייהו כי האי דאמרינן לעיל כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אבל אין נראה דהתם בעיא הוא ולא איפשיטא. ונראה לר"י כגון שמת המזיק וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

והרב המאירי ז"ל כתב דלענין חיוב דמים אם אמר הזיק שורי המועד את פלוני או שורו של פלוני או עבדו של פלוני בכלו כמועד משלם על פי עצמו. ולענין פירוש הרבה מפרשים כן מה שאמרו בכאן מאי לאו כופר לא דמים כלומר במקום שיש היזק ואין מיתה ובא ללמדנו שהמועד שלא בכוונה חייב בנזקי אדם כמו שיתבאר למטה ואף על פי שאמרו המית לפעמים הלשון מזכיר היזק בלשון מיתה. ומה שטרחו בסוגיא לומר שבעבד אינו משלם אף דמים על פי עצמו אין הלכה כן.

ושמא תאמר מכל מקום האיך עלה בדעתו לומר כן והאיך מצינו ממון שלא ישתלם על פי עצמו שמא היה מפקפק בה מהיקש האמור למטה נגיחה לתם נגיחה למועד ומכל מקום בתם אינו משלם על פי עצמו כמו שהתבאר ולא עוד אלא שהתם בלא כוונה מיהא פטור בנזקי אדם לדעתנו כמו שיתבאר למטה. ורוב מפרשים פירשו בדמים אף במת וטורחין לפרש מה בין כופר לדמים והדברים זרים שלא מצינו דמים במקום שראוי לכופר. ופירוש זה שכתבנו עיקר.

וכבר האריכו בו חכמי הראשונים בחבוריהם והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק ראשון בשמעתא דפלגא נזקא המית שורי את פלוני וכו' מאי לאו בתם ואלו תם המית שורי מאי משלם אלא בדמים. ומכל מקום שאר מפרשים פרשוה לשם לרעת רבי יוסי הגלילי שהתם חייב בחצי כופר אלא שפירוש זה שכתבנו בענין דמים אי אפשר להמשיכו יפה על לשון הסוגיא ועיקר הדברים ברוב מפרשים שסוגיא זו היתה טורחת לומר שיהא חיוב דמים במקום שהיה הכופר ראוי ונפקע משם שמכל מקום מתורת היזק פורע דמיו.

ושאל על אשו שלא בכוונה לדעת האומרים אשו משום ממונו הואיל ואין כאן מיתה אם ישלם דמים אחר שבכוונה לא ישלם כופר ומכל מקום לענין פסק אין דמים לעולם במקום הראוי לכופר ובמקום שיש דין מיתה על העבד על הדרך שביארנו. וענין גדי כפות וסמוך והצית גופו של עבד כבר התבאר ואשו שהמית בין בכוונה בין שלא בכוונה אין בו חיוב דמים כמו שהתבאר. ע"כ לשונו.

אי דמים אמאי לא:    פירש רש"י אי אפילו בקטלא שייך נמי תשלומי דמים כמו נזק וכו' משמע דלאביי ודאי בקטלא ליכא דמים. וקשה אם כן הא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק לרבה תיקשי נמי לאביי אלא הכי פירושו אי דמים אי מיירי בדמים אמאי לא ופירכא דאי הכי דאשו שלא בכוונה לתרווייהו קאי. הר"ש ז"ל משם ה"ר יעקב ז"ל.

אי דמים אמאי לא לאו למימרא דחייב הוא ליתן דמים אלא הכי קאמר לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסא מדין נזקין אם כן שאמר המית שורי עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לישלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם על פי עצמו.

והקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו היורשין שאין הדמים למתים. ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נשום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חייב משעת המיתה נתחייב ליורשיו. ואי נמי הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את ערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקרש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן. ע"כ דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכתב על זה הרא"ה ז"ל וז"ל ואפשר דבכל נדר נמי הוא הוא דמחייב אבל נכסי לא משעבדי כלל ולפיכך יורשין פטורין. כן נראה לי. ע"כ.

רישא דמים וכו':    פירוש ברישא קתני המית שורי את פלוני דומיא דשורו של פלוני וסיפא המית עבדו של פלוני שהוא קנסא בלחוד. הרא"ה.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם מיהו שינויא דחיקא לא משנינא לך וכו'. וא"ת מה תירוץ יש כאן אפילו שינויא דחיקא לא הוי דהא משמע מתוך המשנה שבא לחלק בין בן חורין לעבד וכיון דבסיפא לא משלם קנס אבל דמים משלם אם כן עבד ובן חורין שוין דבתרווייהו משלם דמים על פי עצמו. וי"ל דמכל מקום שינויא דחיקא חשיב משום דאיפשר ליישב לישנא דמתניתין וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.


דף מג עמוד בעריכה

גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו וכו':    אפילו בכהאי גווגא דשור בר קטלא דאמרי סהדי דקטל וכו' ואמר מאריה מועד הוא דאפילו הכי פטור דהוי ליה מודה בקנס דפטור לא משלם נמי דמים על פי עצמו דדמים של עבד במקום שלושים שקלים קיימי ואין מתחייבין אלא על פי עדים דשלושים שקלים דקרא לא איירי בדמים כלל. משמע דליכא מידי בעבד דאית ליה דינא אחרינא אלא כי ההוא דיני דההוא מידי דאיירי ביה קרא דהיינו דמים של עבד כשלושים דידיה ודמי בן חורין בכופר ותו לא שייך כלל בההיא דתנן כל המשלם יותר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו הא כמו שהזיק משלם על פי עצמו דהאי במקום כמו שהזיק במקום יותר ממה שהזיק הוא דהא בחד שור ובחד גוונא כלומר במועד איתנהו לתרווייהו שלושים של עבד ודמים ולית הלכתא כרבה. ולית לן תו נמי הני שינויי דאמרינן לתרוצי שמעתין ומתניתין שפיר מתניא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו אפילו כופר המית עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו קנס אבל דמים לעולם משלם על פי עצמו. הרא"ה ז"ל.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם היכא דליכא עדים לא משלם דמים על פי עצמו פירוש דהא דמים לא כתיבי בפדשה ואם כן לא שייך לחיובי דמים אלא במקום דאיכא תשלומין דקרא על פי עדים. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לא נתברר לנו בזה טעם ברור למה נתלה דמים שהם כשאר נזקין בכופר ובקנס אלא דאיכא למימר כיון דתשלומי דמים במקום מיתה וכו'. ומכלל שאר נזיקין הן דאתו וכופר וקנס הוא דכתיב הילכך היכא דלא שייך ביה כופר וקנס מרבינן דמים בפנים הדומים להם. ע"כ.

מתיב רב שמואל בר יצחק וכו':    אלא לאו דמים והכי קאמר כל שחייב בבן חורין בכופר ואפילו שלא בכוונה חייב בעבד דמים וכן במיתה כל מה שחייב בבן חורין חייב בעבד. אי נמי אפשר דהכי קאמר כופר בעבד מי איכא ואלו מתניתא אתי לאשוויי עבד ובן חורין במידי דאיתא בתרווייהו ואלו כופר ליכא למימר הכי קאמר כל שחייב בבן חורין דמים חייב בעבד דמים וכאן וכאן על פי עצמו. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון תלמידי ר"פ ז"ל מתיב רב שמואל בר רב יצחק וכו'. אלא לאו דמים ואם כן ליכא לשנויי רישא וסיפא דמים אלא צריך לומר דרישא כופר ובסיפא קנס כדבעי אביי למימר דאיתיביה לרבה. וא"ת אם כן מאי קאמר כל שחייב בבן חורין חייב בעבד ורצה לומר דמים והלא בבן חורין כופר הוא דמחייב על פי עצמו לאביי. וי"ל דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין על פי עצמו חייב דשייך על פי עצמו דהיינו דמים ואף על גב דליכא קנס על פי עצמו מכל מקום איכא דמים וכל שחייב מיתה בבן חורין כגון על פי עדים חייב מיתה בעבד. ע"כ.

אמר ליה רבה הכי קאמר כל שחייב בבן חורין כופר או מיתה דהיינו בכוונה ועל פי עדים נמי חייב בעבד קנס ומיתה דהאי כדיניה והאי כדיניה ולא תיקשי לך כופר בעבד מי איכא שלא בכוונה על פי עדים משלם דמים אבל על פי עצמו עבד לא משלם דמים כלל וזה שאמר בחיוב דמים לבן חורין ולעבד לא היה צריך לפי שלא הוזכרו דמים בברייתא אלא משום דקשיא ליה אם לא היה שם אלא חיוב מכופר וקנס מה בא ללמדנו ומה לנו להקיש עבד לבן חורין והלא שניהן פשוטין זה לכופר וזה לקנס אלא לאו הכי קאמר יש מקום שהם חלוקים בתשלומין ואף על פי שהן שוין בדיבורם ובעדותם ויש מקום שהן שוין גם בתשלומין ומאי ניהו שלא בכוונה ועל פי עדים דלענין תשלומי דמים מכל מקום עדים בעינן. הראב"ד ז"ל.

חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים:    וא"ת במה ישלם דמים כיון דלא שייך ביה קנס שלא בכוונה מאי שנא מעל פי עצמו אי משום דהשתא איכא חד צד דשייך ביה קנס דהוי בכוונה ובכוונה יש קנס על פי עדים. יש לומר דלא דמי דעל פי עצמו בכוונה דעיקר קנס כי כתיב בכוונה הוא דכתיב ואם כן היכא דלא שייך ביה קנס כגון על פי עצמו לא משלם דמים אבל בשלא בכוונה דשם לא חייבה תורה כופר וקנס הילכך שייך ביה דמים אף על גב דלא שייך ביה קנס. אמר ליה רבא אשו נמי שלא בכוונה לשלם דמים פירוש דאית לך שלא בכוונה אף על גב דלא שייך ביה כופר לשלם דמים.

וא"ת מאי אי אמרת בשלמא שייך כיון דמשמע דלא קשה ליה אלא אהא דשני דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים דמים וכו' הא מי הוה פרשינן ברייתא כדבעי למימר רב שמואל בר יצחק כל שחייב בבן חורין כופר על פי עצמו חייב בעבד דמים על פי עצמו ניחא שפיר ואמאי הוה ניחא הא הוה קשה כמו כן כיון דאמרת דעל פי עצמו אף על גב דלא שייך ביה קנס משלם דמים.

ונראה לפרש דאי מפרשים ברייתא כדבעי למימר רב שמואל ניחא דליכא לדמויי אשו לעל פי עצמו דנהי דליכא קנס בעבד מכל מקום איכא כופר בבן חורין אף על גב דאין השור בסקילה דהא בעינן למימר דליתא לרבה ולכך בעבד דליכא קנס על פי עצמו משלם מיהא דמים אבל אשו דליכא קנס בעבד ולא כופר בבן חורין לא משלם דמים דלעולם לא משלם דמים אלא במקום שבענין זה היה משלם כופר אם היה בן חורין אבל השתא דקאמר דהכי קאמר כל שחייב בבן חורין על פי עדים שלא בכוונה דמים דכופר ליכא כרבה דאמר אין השור וכו' חייב בעבד וכו' אלמא אף על גב דליכא קנס בעבד ולא כופר בבן חורין בשורו שלא בכוונה אפילו הכי משלם דמים אם כן אשו נמי אף על גב דלא שייך ביה קנס ולא כופר מכל מקום ישלם דמים. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל אמר ליה רבא אי הכי אשו נמי שלא בכוונה ישלם דמים. נראה לי דעל עבד בלבד קא מקשה ליה ואתירוצא דתרצה לברייתא קא פריך וקא בעי רבא למימר דגבי עבד כי היכי דעל פי עצמו לא משלם דמים שלא בכוונה על פי עדים נמי לא ישלם דמים דאי לבן חורין נמי קא פריך וקא בעי למימר מאשו שלא בכוונה לא ישלם דמים אלמא כל היכא דליכא כופר לא משלם דמים ואם כן לרבא מתניתין דקתני הרי זה משלם על פי עצמו במאי מוקים לה ואי אמרת דסבירא ליה כרבה דאף על פי שאין השור בסקילה בעלים משלמין כופר כל שכן דקשיא ליה אשו שלא בכוונה לישלם כופר כיון דקא מודה בדמים בין בבן הורין בין בעבד אף על פי שאינו בסקילה משלם דמים אם כן אשו נמי שלא בכוונה אלא שפשע בה בעדים והמית האדם ישלם דמים אף על פי שאין בה כופר וקנס שהרי אמרנו מאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי משום ממונו. אי נמי לריש לקיש דאיירי לעיל בעבד שלא בכוונה דפטור מקנס וקא סלקא דעתך דכרבה סבירא ליה בכופר ומתרץ לה למתניתין דלעיל והברייתא כוותיה דדמים מיהא משלמי ואם כן אשו נמי דהא אית ליה לשלם ממונו. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל פירש הקונטרס דדוקא נקט שלא בכוונה דאי בכוונה פשיטא דפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה. ולא נהירא דאי מפטר בכוונה דקם ליה בדרבה מיניה שלא בכוונה נמי פטור מתנא דבי חזקיה. ותו דאם כן היכי בעי למידק מההיא דעבד כפות לו וכו' ודילמא ההוא מיירי בכוונה. ועוד דבסמוך משמע דאיירי לריש לקיש מדשני האמר רבי שמעון בן לקיש כגון שהציתן בגופו של עבד ורבי שמעון בן לקיש סבר דאשו משום ממונו ואם כן ליכא קם ליה בדרבה מיניה אף בכוונה.

לכך נראה לפרש דהוא הדין דמאשו בכוונה נמי קשה ליה ואיידי דנקט לעיל שלא בכוונה גבי שורו להכי פריך בהאי לישנא אבל ודאי באש ליכא חילוק בין בכוונה לשלא בכוונה. ועיקר הקושיא מאשו מעלמא דישלם דמים בין בבן חורין בין בעבד דהכי מוכח לקמן גבי בעיא קא מיבעיא ליה דקאמר או דילמא כיון דלגבי שורו שלא בכוונה לא משלם כופר וכו' אשו נמי וכו' משמע דבבן חורין נמי מיירי ואף על גב דכתיב עליו ודרשינן עליו ולא על האדם הני מילי למעוטי כופר דלא משלם בתורת כופר אבל בתורת דמים משלם דהא לרבה פריך דאית ליה האי סברא כדפרישנא לעיל. אלא עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור פירוש אלמא דפטור לגמרי ולא משלם דמי עבד דסלקא דעתך דלא מפטר משום קם ליה בדרבה מיניה אלא משום דכיון דלא מצינו בתורה חיוב גבי אש כשנהרג אדם אם כן ליכא לחיוביה לא קנס ולא כופר ולא דמים.

וא"ת כיון דסלקא דעתך דלא מפטר משום קם ליה בדרבה מיניה אמאי פטור מן הגדי. יש לומר דסבירא ליה השתא דהיינו משום דהיה לו לברוח. וא"ת ועל הגדי אמאי פטור כיון דליכא משום קם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דסלקא דעתך השתא דלא קאי פטור אגדיש אלא אעבד וגדי.

וא"ת ומאי סלקא דעתך דלא שייך ביה משום קם ליה בדרבה מיניה. יש לומר משום דקסבר דאשו משום ממונו ואם כן לא שייך לפטור משום קם ליה בדרבה מיניה. כך פירש הקונטרס. ולא נהירא דהא רבא גופיה סבירא ליה דאשו משום חציו דקאמר לעיל בפרק כיצד קרא ומתניתין מסייע ליה לרבי יוחנן. ועוד דבפרק החולץ פסק רבא כריש לקיש בתלתא דוכתי אבל בכל דוכתא הלכה כרבי יוחנן.

לכך נראה דהכא מיירי גם לרבי יוחנן וכגון דכלו חציו דאז מודה רבי יוחנן דאשו משום ממונו כדאיתא לעיל בפרק כיצד. ובזה ניחא מה שמקשים מאי פריך רבא לישלם דמים והלא כרבי יוחנן סבירא ליה דאשו משום חציו ואם כן מפטר ממה נפשך גם מדמים דאי בכוונה איכא קם ליה בדרבה מיניה ושלא בכוונה מתנא דבי חזקיה אלא דפריך היכא דכלו לו חציו דלישלם דמים דאז ליכא למפטריה משום קם ליה בדרבה מיניה כדפירשתי. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב בשם הרב אב בית דין והראב"ד ז"ל דהא דבעי רבא אשו שלא בכוונה דוקא בשלא בכוונה כגון שלא נתכוון להציל את העבד דאי בכוונה קם ליה בדרבה מיניה. וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא מעתה אשו שלא בכוונה פירוש כיון דאמרת דשורו שלא בכוונה אף על גב דליכא כופר חייב לשלם דמים אשו שהוא שלא בכוונה יתחייב לשלם דמים לעולם כל היכא דליכא למימר טעמא דקם ליה בדרבה מיניה למד מאשו בכוונה כגון שהצית אש בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה או לרבי יוחנן דחשיב חציו. ומנא ליה לרבא הא כלומר דבאשו נמי כל היכא דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה לא לישלם דמים דמקשה מיניה אילימא מדתנן היה גדי כפות וכו' קאמר ריש לקיש וכו' כלומר האי ראיה לאו לרבי יוחנן איתמר דהא אית ליה לרבי יוחנן אשו משום חציו וכיון דכן לעולם קם ליה בדרבה מיניה לבד מהיכא דנפלה דליקה בחצר אחת ונפל הגדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדר אלא לריש לקיש איתמר וריש לקיש גופיה מוקי לה כגון שהצית אש בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה. ע"כ.

וזה לשון ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל אשו שלא בכוונה. פירש רש"י דבכוונה קם ליה בדרבה מיניה היינו למאן דאמר אשו משום חציו וכי מייתי ממתניתין נמי מוכח מלמאן דאמר אשו משום ממונו ונקט אשו משום דאיירי אפילו בהצית בגופו וכי מייתי מתניתין סלקא דעתיה דאיירי בכל ענין אפילו בלא הצית בגופו. כתוב בתוספות אבל למאן דאמר אשו משום חציו היינו אדם המזיק. מפרש מהרא"ל והא לא שייך למילף משור משום דהוי ממונו וממילא לא מחייב דאיכא למימר דאין שייך נזק כשממית לגמרי כל שכן באדם המזיק. וי"ל משום דהוי רוצח וקם ליה בדרבה מיניה ואם כן לתנא דבי חזקיה פשיטא דפטור ולרבנן דר"ש מחייב משום אדם המזיק דמילתא דפשיטא דאמרינן לדמי הנהרג קם ליה בדרבה מיניה טפי מלממון אחר ואפילו הכי צריך עליו לאפוקי מק"ו. ע"כ לשונו.

וכתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם האמר ריש לקיש כגון שהצית וכו'. וא"ת והלא פירשנו דאליבא דרבי יוחנן קפריך ומאי משני מריש לקיש. וי"ל דלרבי יוחנן ודאי ניחא שפיר כגון שלא כלו לו חציו והאי דנקט לריש לקיש היינו לכולי עלמא לא מיבעיא לרבי יוחנן דניחא שפיר בלא הצית כגון שלא כלו לו חציו אלא אפילו לריש לקיש נמי ניחא דאף על גב דאית ליה אשו משום ממונו אף בלא כלו לו חציו מכל מקום איכא לאוקמה כשהצית בו בגופו. ע"כ.

אילימא מהא דתנן וכו':    נשרף עמו פטור ולמאן דאמר אשו משום ממונו פטור בעבד משום דבקטלא לא שייך תשלומי דמים ובגדי דהיה לו לברוח. ואין להקשות דילמא פטור אגדי לחודיה קאי דברישא נמי חייב אגדי לחודיה קאי דיש לומר דברישא ליכא למטעי אעבד וכיון שכן חייב בגדי לחוד שייך לומר חייב סתמא אבל בסיפא אי בעבד חייב היכי תני פטור סתמא הואיל ואיכא חיובא בעבדא. וקצת קשה דאגדיש נמי מיהא איכא חיוב. ונראה דאגדיש לא תני בהך בבא דמיירי חייבת דגדיש כבר שנאו בפלוגתא דרבנן ורבי יהודה מקמי הך בבא. הר"ש ז"ל.

בגופו של עבד וכו':    פירוש והשתא פטור בין אגדי ובין אגדיש משום דקם ליה בדרבה מיניה ואף שלא בכוונה נמי מדתנא דבי חזקיה אבל היכא דלא הצית וכו' לריש לקיש ולרבי יוחנן בשכלו חציו אף משלם דמים כאן דלא שייך ביה פיטור דקם ליה בדרבה מיניה. תימה והלא פירש ר"י דלא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה לענין לפטור מדמי נהרג כדאמרינן לעיל גבי ויהא אדם חייב בכופר מק"ו בסוף פרק כיצד. וכי תימא דהאי דנקט הכא דקם ליה בדרבה מיניה לא דק דודאי לא נפקא לן פיטור מאם אסון אלא סמיך אדרשה דעליו ולא על האדם דמהתם ממעטינן דמי הנהרג הא ליכא למימר דמהתם לא נפקא לן אלא דוקא שלא לשלם בתורת כופר דגבי כופר כתיב עליו למיעוטא אבל משלם מתורת דמים מידי דהוה אאשו דבעי למימר דמשלם דמים אף על גב דלא משלם כופר ממיעוטא דעליו כדדפרישנא לעיל.

ואומר הר"ם דדמי הנהרג דהכא דהוו בתורת דמים תשלומין בעלמא נינהו כשאר נזיקין דהוו כמו דמים שעמו דפטריניה משום קם ליה בדרבה מיניה מקרא דאם לא יהיה אסון. ומה שפירש ר"י דדמי הנהרג נפקא לן מעליו היינו בתורת כופר דפטרינן מעליו משום דלא שייך למפטר משום קם ליה בדרבה מיניה בממון שעמו דהא כופר כפרה הוא והוי כהא דאמרינן בשבת שגג על האוכלין והזיד על הכלי דחייב חטאת ולא אמרינן דמפטר מן החטאת דקם ליה בדרבה מיניה כיון דחטאת לכפרה אתא.

מיהו קשה למורי רבי שיחיה דהא ר"י בכל מקום קאמר דדמי נהרג נפקא לן מעליו ולא פטרינן ליה מדמי האשה מטעם דקם ליה בדרבה מיניה. וכי תימא דהתם לפי מה שפירש הר"ם בכאן לא נאמר כן אלא נאמר דשוגג ומזיד אתא לפטור ממון שעמו בין דמי ולדות בין דמי האשה בתורת דמים שהם כשאר נזיקין כדפירשתי ומתכוין ושאינו מתכוין אתא לפטור כופר ממש דפטור לשלם בתורת כופר מעליו כפירוש הר"ם. הא ודאי ליתא שהרי בפרק הנשרפין מוכח בסוגיא דהתם דמתכוין ושאינו מתכוין דנקט תנא דבי חזקיה היינו לענין דמי הנהרג לפטור מלשלם דמי האשה בתורת דמים דמסיק התם דתנא דבי חזקיה מפקא דרבי ומפקא מדרבנן מפקא מדרבי דאמר ונתת נפש וכו' ממון ומוכח ליה ממתכוין ושאינו מתכוון דקאמר התם מאי שאינו מתכוון דקאמר אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא דנתכוון להרוג את זה וכו' והשתא אם היה אמת דמתכוון ושאינו מתכוון לא אתא למפטר מלשלם בתורת דמים אם כן היכי מוכח דמפקא מדרבי הא איכא למימר דדוקא מלשלם בתורת כופר ממעטינן אבל בתורת דמים משלם כי נתכוון להרוג את זה והרג את זה והיינו כרבי דהא רבי לא מחייב רק בתורת דמים ולא בתורת כופר דליכא למימר דרבי מחייב לשלם בתורת כופר דהא אין כופר באדם לכולי עלמא.

ותדע דהא מודה במתכוון דליכא שום חיוב ממון באדם. ועוד דהא מייתי לה בגזרה שוה דנתינה נתינה מדמי ולדות היינו בתורת ממון אלא ודאי על כרחך מתכוון ושאינו מתכוון דתנא דבי חזקיה לענין כל חיוב דמי הנהרג בין לשלם הכל בתורת דמים דפטרינן הכל מעליו ולא כפירוש הר"ם דפירש דעליו לא איצטריך כי אם למעוטי כופר ממש.

ונראה למורי שיחיה שעל דברי הרב אין להשיב ודבריו נכונים למבין שמה שמחלק הר"ם בין בתורת כופר לתורת דמים היינו לרבה דוקא אבל לשאר אמוראי דמי הנהרג לא הוו בכלל ממון שעמו אף בתורת דמים אלא יש להם דין כופר דדוקא לרבה דאית ליה כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אם כן על כרחך הוצרך לומר דהיכא דממעיט מכופר מכל מקום משלם דמים כדין נזקין דעלמא דאם לא כן תיקשי ליה המשנה דאותיב ליה אביי הילכך לדידיה הוא דפירש הר"ם דכי כתיב מיעוטא דעליו גבי כופר הוא דכתיב ובהכי מיירי מתכוון ושאינו מתכוון דתנא דבי חזקיה לענין תורת כופר אבל דמים נפקא לן דפטור משוגג כמזיד כמו ממון שעמו דכיון דתורת דמים לרבה מכח סברא הוא כדין נזקין דעלמא אם כן שייך בהו קם ליה בדרבה מיניה כמו ממון שעמו ומזיד נפקא לן מלא יהיה אסון ושוגג מתנא דבי חזקיה דמקיש שוגג למזיד אבל לאינך אמוראי דפליגי עליה דרבה ומחייבי כופר שלא בכוונה וההיא דמשלם על פי עצמו מיירי שפיר בכופר אבל דמים לא שייכי כלל בבן חורין כי אם דוקא בתורת כופר והיכא דליכא כופר בבן חורין אפילו דמים ליכא ואם כן לדידהו שוגג ומזיד דחזקיה מיירי דוקא לענין ממון שעמו דפטרינן משום קם ליה בדרבה מיניה מלא יהיה אסון ומתכוון ושאינו מתכוון איירי לענין דמי הנהרג דהיינו כופר דממעטינן מעליו ולגמרי הוא דממעטינן בין בתורת דמים בין בתורת כופר דהא אין תורת דמים כלל בבן חורין כי אם בתורת כופר וסוגיא דפרק הנשרפין אתיא כשאר אמוראי דפליגי על רבה כדפירשתי.

ובזה ניחא קושיא אחרת שיש להקשות על פירוש הר"ם שפירש דמי הנהרג הוי בכלל ממון שעמו ופטור מקם ליה בדרבה מיניה מלא יהיה אסון וכי איצטריך עליו לתורת כופר הוא דאיצטריך משום דמלא יהיה אסון לא נפקא כיון שהיא כפרה. והשתא קשה התינח למאן דאמר כופרא כפרה אלא למאן דאמר ממונא למה איצטריך עליו מלא יהיה אסון נפקא כמו ממון שעמו דהוי כשאר נזיקין דעלמא דהא איכא למאן דאמר כופרא ממונא מדקאמר לעיל גבי רבי אלעזר קסבר כופרא כפרה משמע דאיכא למאן דאמר כופרא ממונא. וכן מדקאמר לעיל מאן תנא כופרא כפרה וכו' משמע דאיכא מאן דאית ליה כופרה ממונא ואף על גב דמסיק דכולי עלמא כופרא כפרה היינו דוקא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ותנא קמא ולא אליבא דכולי עלמא אלא דקאמר דתנאי דהאי ברייתא מצו סברי תרווייהו כופרא כפרה.

והשתא לפירוש מורי שיחיה אתי שפיר. ומה שפירש הר"ם דדמי הנהרג בתורת דמים הוו בכלל ממון שעמו ופטירי מלא יהיה אסון היינו דוקא לרבה דמוקי מיעוט דשלא בכוונה לתורת כופר אבל לא ממעט בתורת דמים ואם כן מוקמינן נמי מיעוטא דעליו לתורת כופר דהא לא נפקא לן מלא יהיה אסון דאית ליה לרבה דכופרא כפרה כדפרישנא לעיל ואם כן לא שייך למפטריה מקם ליה בדרבה מיניה אבל לשאר אמוראי מצו סברי כופרא ממונא ומשום הכי איצטריך שפיר עליו לפטור מכופרא דלא הוי בכלל ממון שעמו ולא ידעינן דפטור מלא יהיה אסון דלא מיירי אלא בנזקין ממש כגון דמי ולדות וכיוצא בו דהוי ממש ממון שעם המת.

וא"ת והא רב שמואל בר רב יצחק דבעי למימר דגבי עבד נהי דליכא קנס מכל מקום דמים איכא אלמא שעושה דמים כשאר נזיקין דאף על גב דפליג אדרבה גבי בן חורין ואית ליה דליכא דמים בבן חורין שלא בתורת כופר. יש לומר דלא דמי דודאי גבי בן חורין יש לנו לומר דאי מעטינהו רחמנא מכופר שלא בכוונה אם כן אפילו דמים ליכא דסבירא ליה כאינך אמוראי דפליגי עליה דרבה דלא שייך שום תשלומין בבן חורין רק אותם שחייבן הכתוב דהיינו כופר ממש לשלם הדמים בתורת כופר אבל דמים ליכא הילכך על כרחך ליתא להך דרשא דאם כן לא מתוקמא כלל משנה דכתובות דקא משלם על פי עצמו אבל גבי עבד נהי דלא שייך קנס על פי עצמו מכל מקום דמים משלם דעבדו כחמורו דלא שייכי מידי דמים לגבי קנס אבל בבן חורין שייכי דמים בכופר דאידי ואידי דמי ניזק הילכך אין לנו לומר שיהא בו שום דמים שלא בתורת כופר ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.

ואלו שהאש משלמת שלא בכוונה דמים מה שאין כן בבור לא קתני אלמא לא משלם וכיון דגבי עבד ליכא דמים לא פסיקא ליה למתנייה לגבי בן חורין. ודילמא תנא ושייר והא מתניתין דתנא ושייר רבנן היא כדאיתא בפרק קמא ולכך אין להקשות מאי שייר דהאי שייר. הראב"ד ז"ל.

אשו דבכוונה לא משלם כופר למאן דאמר אשו משום חציו משום עליו ולא על האדם ומשלושים של עבד משום קם ליה בדרבה מיניה. לריש לקיש דאמר משום ממונא פטור משלושים של עבד וכשפשע באשו ושרף העבד שלא בכוונה הוא ומיהו בכוונה היה חייב בשלושים של עבד. ולקמן בפרק הפרה בשור ואדם שדחפו לבור דאדם פטור משלושים של עבד לא מצי למהוי טעמא אלא משום קם ליה בדרבה מיניה. ה"ר יעקב דקישן. ומה שכתוב דאי לר"י אשו פטור משלושים של עבד משום דקם ליה בדרבה מיניה הא פירש ר"י ריש מכלתין דטעם קם ליה בדרבה מיניה אינו אלא לפטור ממון שעמו ושלושים של עבד היינו טעמא דלא שייך באשו משום דמהיכא תיתי אי משור מה לשור שכן משלם את הכופר. ע"כ לשון הר"ש ז"ל.

עבד מה תלמוד לומר אם עבד לרבות וכו':    ותימה דאין כאן ריבוי דעל כרחך צריך לומר גבי עבד אם עבד יגח דאין יכול לומר כלל עבד יגח וכדקאמר לקמן לריש לקיש. ודוחק לומר דמדשני קרא בדיבוריה קא דריש דכתיב אם עבד ולא כתיב או עבד יגח כדכתיב לעיל מיניה או בן יגח ואין הלשון משמע כך. שיטה.

ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל וז"ל לית הלכתא כרבה ובעיא דרבא גבי אשו שלא בכונה אליבא דרבא היא ואליבא דהילכתא הרי השור חייב בכופר בין בכוונה בין שלא בכוונה ומסתמא כיון דאמעיט מכופר כלהו אמעיט לגמרי דגבי עבד ליכא למימר דבן חורין פטור לגמרי כל שכן דעבד. ע"כ.

גברא אגברא קא רמית:    ומאן דרמי סבר דכיון דריש לקיש תלמידיה דרבי יוחנן מיניה קבלה. הרא"ה ז"ל.

ומה אדם באדם שלא נעשה בו קטנים וכו':    יש מי שכתב דהוא הדין דהוה מצי למימר ומה אדם באדם שאינו משלם כופר חייב על הקטנים וכו'. ונראה למורי הרב שאינו יכול לומר כן משום דאיכא למימר דיו דדיו שלא נחייב על הקטנים כגדולים אלא דוקא כשהשור ההורג את האדם הוא מועד אבל לא תם דומיא דכופר שאין חייב כופר אלא מועד אבל לא תם. גליון.

ומה אדם באדם וכו':    הקשה ר"מ מאי קאמר דלא עשה בו קטנים ההורגים ואפילו הכי חייב על הקטנים כגדולים ואדרבה כל שכן דליחייבו עלייהו טפי כיון דיפה כח הקטנים דאם הרגו פטורים כל שכן דיש ליפות כוחן ולחייב עליהם דהכי אמרינן בסמוך ומה איש ואשה דהורע כוחן בניזקין וכו'. תירץ דהכי קאמר מה אדם באדם שלא עשה בו קטנים ההורגים כגדולים ההורגים ואם כן כיון דהם אינם חייבים מיתה על אחרים אחרים נמי לא יתחייבו מיתה עליהם דקרינן בהו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים ואפילו הכי חייבים עליהם. הרא"ש ז"ל.

ובגליונות הקשו על קושית הר"ם דמאי קא מקשה כיון דהוא בא מכח מה מצינו שיפה כחן של קטנים ההורגים בעבור זה יש לנו ליפות כחן של קטנים הנהרגין שיהא ההורגן חייב עליהם אם כן מכח זה נמי נימא דשור ההורג אדם קטן שיהא חייב ונמצא שהתלמוד אמר כדין ואם כן מה מקשה מהר"ם. ותירצו שדעת הר"מ בשלמא אם היה התלמוד בא מכח מה מצינו היינו אומרים כן כיון שמצינו שיפה כוחן של קטנים ההורגים אם כן בשור שהרג את הקטן נמי ניפה כחו של קטן ויהא השור חייב עליו אבל השתא שהתלמוד רוצה לעשות קל וחומר על כן קשה לו להר"ם נימא היא הנותנת דדוקא גבי אדם באדם שמצינו שיפה כוחן של קטנים ההורגים ניפה כח הקטנים הנהרגים אבל בשור שהורע כוחן של קטנים ההורגין שאפילו שור בן יומו חייב אם כן שור שהרג אדם קטן לא ניפה כח הקטן שיהא השור חייב עליו אלא אדרבה יהא השור פטור עליו. ע"כ.