שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף מ

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד א

חדא דאית בה תרי טעמי פירוש כרבי יהודה בשמירה פחותה וכרבי יהודה בצד תמות: וא"ת תלת איכא דאיכא נמי מעמידין אפוטרופוס. וי"ל דהכי קאמר איכא תרי טעמי להעמידה במועד יותר מלהעמירה בתם וההיא דמעמידין אפוטרופוס שמעינן ליה כי נמי איירי בתם. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל חדא דאית בה תרתי. קצת קשה היא גופה מנלן דסבר דצד תמות במקומה עומדת דילמא בתם גמור איירי. ע"כ.

וכתב הר"ש ז"ל וז"ל חדא דאית בה תרתי. הקשה מהר"ם דאכתי לוקמה בתם וכגון שנגח שלש פעמים ביום אחד וסבר לה כרבי יהודה דאכתי הוי תם דבעינן שלשה ימים והוי נמי חדא דאית בה תרתי דהוי תם מעמידין אפוטרופוס לתם וכו' ובשמרו שמירה פחותה דאי הוי תם ושמרו הוי פטור. ותו קשה מנא ליה לרבא דהא רבי יעקב סבר כרבי יהודה בכל הני צדדין.

ונראה דהכי קאמר הא דאוקימנא במועד אשמועינן חדא דאית בה תרתי כדמוכח בברייתא ואי בתם מיירי מאי איצטריך רבי יעקב לפרש חצי נזק אטו לא ידענא דתם חצי נזק משלם. וזה דוחק לומר דפירש רבי יעקב דלא נטעי לאוקמה מחייב דרבי יהודה במועד ולהכי תנא מחייב בסתמא דאין לידע אם נזק שלם ומעמידין אפוטרופוס לתם או מחייב חצי נזק ודוקא דמועדת לפי שמעמידין אפוטרופוס וכו' ולהכי לא תני בהדיא חצי נזק דלא להוי משמע בתם כמו כל חצי נזק שבתלמוד ולכך פירש רבי יעקב חצי נזק לאורויי דמחייב דרבי יהורה מיירי בתם דזה דוחק הוא דאין דרך התנאים לפרש דברי חבריהן במאי מיירי אי במועד אי בתם אבל דרך לפרש לשון מחייב מהו אם שלם אם חצי. ע"כ.

רשות משנה איכא בינייהו: רבינא בא לתרץ אליבא דרבא דמוקי לה לעיל במועד ודנטריה שמירה פחותה וברייתא פליגא בדבר אחר דלא שייך כלל בהני ענינים דטעמא דרבי יעקב תלי בהו ולא נצטרך לומר מה שחייב רבי יהודה פירש רבי יעקב כדקאמרינן לעיל. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל רבינא אמר בין רבי יהודה ורבי יעקב רשות משנה איכא בינייהו וכו'. וההיא דלעיל במועד כדאוקי לה רבא לעיל. ע"כ.

רבינא אמר רשות משנה איכא בינייהו: תימה לי דאם כן הוה לן למימר רבי יעקב אומר אינו משלם אלא חצי נזק. הדשב"א ז"ל.

(חו"מ ק"ו) ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גדולי המחברים כתבו שאם הזיקו אחר שהועדו בפני אפוטרופין אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אף הם כתבו בענין רשות משנה שלא נאמר אלא בנמכר או נתן במתנה אבל נתפקח החרש ונשתפה השוטה אף על פי שבטל האפוטרופוס הרי הם מועדים בחזקתם שהרי הם ברשות בעלים כדין השאילו או מסרו לשוטה. ויש מפרשים היפך הדברים דלא אמרו רשות משנה אלא מאפוטרופוס ליתומים והדומים להם מפני שהם רשאין לומר מעין טעם לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי הא ניתן ונמכר אין כאן רשות משנה. ויש פוסקים לגמרי כרבי יוסי שאין רשות משנה כלל. ע"כ.

והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור לגמרי דהא לית ליה בעלים ואין גומרים דינו של אדם אלא בפניו אבל אם ראו שוריהן שנוגחין תמיד מעמידין אפוטרופוס אפילו לתם לגבות מגופו כרבנן דפליגי בגמרא עלה דסומכוס ואי אזיק בתר הכי תם משלם מגופו חצי נזק דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו ונתרוקנה רשות וזכות שור המזיק לניזק כדאמרינן לעיל הוחלט השור פירוש לענין לגבות נזקו ממנו הילכך אף על גב דהני לאו בני שמירה נינהו כיון דאית להו אפוטרופוס משלם הניזק מגופו וכל שכן לענין העדאה שמעמידין אפוטרופוס ומעידים העדים לפניו על נגיחתו ואם נגח שלש נגיחות ברשות אפוטרופוס משלם האפוטרופוס נזק שלם משלו ולכי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו והני מילי היכא דלא נטריה אפוטרופא כדחזי לנטוריה הוא דמשלם אפוטרופא דאי נטריה כדחזי ליה כגון נעל בפניו כראוי הא קיימא לן כרבי יהודה דאמר מועד פטור שאין לנו לחייב הבעלים מאחר ששמרוהו הן או האפוטרופין שמירה מעולה.

והכי אמרינן בגמרא דאליבא דרבי יהודה סתם שוורים בחזקת צריכין שימור קיימי ומשום הכי אמר רחמנא דלישלם תם כי היכי דליטרינהו שמירה מעולה וכתב בתר הכי במועד ולא ישמרנו בעליו ומשמע שמירה מעולה דמעולה ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מועד משמירה מעולה דמעולה אלא כיון שנעל בפניו כראוי פטור שאין לנו לחייבו לשלם מן העלייה אבל תם אף על פי ששמרו שמירה מעולה משתלם חצי נזק מגופו דהא שותפי נינהו והא תורא קמן וכן נראה מסוגיא שמעתא.

ונראה לומר דחצי נזק אחד מיהא לישלם מגופו אף על פי שהועד ברשות אפוטרופוס דלא עדיף משור תם דמשלם מגופו אף על פי שהוא של יתומים קטנים וחצי נזק אחר ישלם אפוטרופוס עכשיו משלו וכי גדלי יתמי ליסהדו קמייהו דהועד ולישלמו ליה לאפוטרופוס וצריך עיון. והא דינא דשור היתומים דיינינן נמי בשור שהלכו בעליו למדינת הים דמוקמינן אפוטרופוס לנטוריה אף על גב דקיימא לן דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וכן בחרש שוטה וקטן אם נשתפה החרש והגדיל הקטן וכו' או חזר ההולך משלמין נזקי שווריהן לאפוטרופין החזירו להם האפוטרופין שווריהן אחר כך הרי הם בהעדאתם כשהיו מה שאין כן בשור המועד שמכרוהו או נתנוהו בעליו שחזר לתמותו משנשתנו בעליו. ע"כ.

תנו רבנן משלמין מן העלייה וכו': קצת קשה דלא הוי ליה למיתני משלמין מן העלייה אלא הכי הוי ליה למימר משלמין הנזק ואין משלמין את הכופר דהוי דבר וחלופו ולמה ליה למתני מן העלייה. ושמא יש לומר אי הוה תני משלמין את הנזק הוה אמינא בין תם בין מועד משום הכי איצטריך לומר מן העלייה והכי קאמר משלמין מן העלייה הנזק ואין משלמין הכופר. שיטה.

ואין משלמין כופר וכו' עד לאו בני כפרה נינהו: והוא הדין בין למאן דאמר מעליית יתומים בין למאן דאמר מעליית אפוטרופוס ולכי גדלי יתמי חוזרין ונפרעין מהם היתומים פטורין. ותימה דמשמע דאפוטרופסים נמי פטורים ואמאי כיון דמינטר ליה ופשע ביה וכיון דכופרא כפרה אמאי לא בעו כפרה דהא לקמן אמרינן גבי שומר דמחייבו לשלומי כופרא ואי משום טעמא דמימנעי ליהדרו ולישתלמו מיתמי. ואפשר דכיון דיתמי לאו בני כפרה נינהו כלל לא רמינן עלייהו תשלומין דכופר כלל. ואפוטרופוס ליכא למימר דמשלם דכיון דמשתלם לעולם מימנעי ולא עבדי ולא דמי לתשלומין דתשלומי נזק יתמי בני תשלומין נינהו אלא משום דלאו בני דעה נינהו מיפטרי אבל כופרא דהוי כפרה דאפוטרופסין גופייהו בלחוד ולא שייכי בהו יתמי כלל בהא לא רמינן לה עלייהו כלל. וכיון דכן דלא אפשר דיתומים משלמי ליה כלל ולא אפשר נמי לאפוטרופוס דלישלם דמימנעי אפשר דרבנן עבדינהו אפוטרופין לענין נזקי ממון ולא לענין מיתה כלל. הרא"ה ז"ל.

מאן תנא כופרא כפרה: וא"ת ומאי נפקא לן מינה אי כופרא כפרה אי ממונא. וי"ל נפקא מינה לענין אם מחלו היורשים הכופר דאי כופרא ממונא יש לומר רשאין למחול ואי כפרה לא מצי מחלי. אי נמי למאן דאמר ממונא אם אין לו לשלם פטור ואי כפרה צריך לחזור עד שימצא כפרתו דאם לא כן הוה נענש עליו. ועוד אומר מורי שיחיה דנפקא מינה לענין יתמי כדקתני הכא דאי כפרה לא משלמי ואי ממונא משלמי. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רב פפא דכולי עלמא כופרא כפרה וכו': מסתברא דהילכתא הכי. הרא"ה ז"ל.

שור של שני שותפין כיצד משלמין את הכופר למאן דאמר כופרא כפרה הוא דלמאן דאמר ממונא הרי הוא כשור של שני שותפין שמשלמין שניהם את הנזק בשיתוף אבל למאן דאמר כפרה איבעיא ליה שלא מצינו כפרה לחצאין. הרשב"א ז"ל.

כופר אחד אמר רחמנא: כתבו בתוספות אף על גב דלגבי חטאת אמר בפרק המצניע גבי המוציא ככר לרשות הרבים וכו'. והרא"ש ז"ל תירץ דשאני התם דקרבן לאו בר חלוקה הוא. וזה לשון הראב"ד ז"ל כופר אחד אמר רחמנא כלומר בחצי חטאו איך יביא קרבן שלם ולא מצינו על כזית חלב שתי חטאות גם לא חצי חטאת לאדם אחד שכך שנינו בכריתות רבי יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה. ע"כ.

כופר שלם אמר רחמנא: כתוב בתוספות ושה אפילו מקצת שה וכו' לא שייך לאיתויי הכא דהתם כלל לא קבע שיעור אבל הכא דקבע דמי מזיק או ניזק שמא אין לפחות מזה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

חייבי כופר מאי: כתבו בתוספות ביורש הניזק עצמו מיבעיא ליה וכו'. נראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר נזיקים דעלמא. הרשב"א ז"ל.

וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל הא דכתבו בתוספות ביורשי ניזק מיבעיא ליה פירוש בלא בית דין דבבית דין ממון אחר נמי יורדין לנכסיו. ע"כ לשונו.

(חו"מ ק"ו) ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור של חרש שוטה וקטן שהעמידו לו בית דין אפוטרופוס והועד והמית את האדם אין אפוטרופוס זה משלם כופר שהכופר אינו אלא כפרה ואף על פי שהכופר כפרה בנהרג שמין אותו.

שור מועד של שני שותפין שהמית את האדם כל אחד מהם חייב לשלם כופר שלם אחר שהכופר כפרה הוא הרי כל אחד ואחד צריך כפרה. כל דבר שהוא צריך כפרה הוחזקו הבעלים בעינינו שלא להתרשל בענין ואין ממשכנין אותם על זה כגון חטאות ואשמות אבל דבר שאינו בא אלא מצד נדבה כגון ערכין ועולות ושלמים ממשכנין אותם שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם ואף על פי שאין כפרה אלא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחטאת נזיר מכל מקום הואיל ואינה מעכבת מלשתות יין שמא יאחרנה וממשכנין אותו עליה. מי שנתחייב בכופר אף על פי שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חבירו קל הדבר בעינו וממשכנין אותם. ומכל מקום יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים שאין בתי דינים שבשאר עיירות נזקקין לכפרה. ע"כ.

ולימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי ואין התם דרכו להזיק כמו המועד אמר ליה אפילו הכי לענין תשלומין לאו טענתא הוא גבך דסוף סוף פלגא נזקא בעית שלומי. הראב"ד ז"ל.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל משום דאמרו ליה אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי. וא"ת ודקארי לה אמאי קארי לה פשיטא דהכי קאמר ליה. יש לומר דהמקשה נחית למפרך קושיא דמעריקנא לאגמא או מודינא ביה והמתרץ לא הבין. ע"כ.

ולאו תורא בעית שלומי: כתוב בתוספות דהשתא נמי לא משלם אלא בשוויו של שור והבעלים יש להם לשלם השאר ואף על גב דקתני שואל משלם חצי נזק היינו משום דרוב פעמים השור המזיק שוה כשיעור חצי נזק. תלמיד הר"פ ז"ל.

דף מ עמוד ב

אי תם הוה מודינא ומפטרנא: ואם תאמר ולישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד הא לא שכיח שיהיו העדים הכל אצלו וידעו שלא דבר עמו אדם. הרא"ש ז"ל.

ח"מ ואפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא נימא ליה הוה מעריקנא לאגמא כלומר וכרבי ישמעאל דאמר יושם השור אבל לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו אי מעריק ליה חייב. ואני תמה האיך לא אמר כאן הניחא לרבי עקיבא אלא לרבי ישמעאל מאי איכא למימר כי היכי דאמר באידך. וא"ת כי מעריק ליה לאגמא מאי מהני ליה וכי לעולם קאי באגמא. יש לומר דמצי אמר מייתינא ליה בחשאי ואכילנא ליה ומפטרנא דמזיק שעבודו של חבירו לרבי ישמעאל פטור כדאיתא לעיל בפרק המניח. הרשב"א ז"ל.

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל תימה מאי טענה היא דלרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וכי בשביל שיטעון בפני בית דין אני הייתי גוזל חלקו של ניזק מחייבין לבעלים וגם לרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו מכל מקום שעבודא דניזק הוא ואסור להזיק שעבודו של חבירו ויאמרו הבעלים ידענא בך שלא היית עושה עבירה. ותירץ כמו שתירצו בתוספות. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר אם כן היה עושה שלא כדין והיו בית דין מכריחין אותו עד שיתקן המעוות. וי"ל שהיה יכול להשמט ממנו לומר ברח מעצמו ולא היה יכול לעכבו. ע"כ.

והרא"ה ז"ל פירש וז"ל מסתברא דקושיין לרבי ישמעאל דאלו לרבי עקיבא כיון דשותפי נינהו הרי זה כגונב שור וכהאי גוונא ודאי לא הויא טענא ולא מידי אלא לרבי ישמעאל יאמר מערקנא ליה לדוכתא דלא משכח ליה ומסתברא דחריש ביה לעולם דאי דאכיל ליה חיובי מחייב אלא ודאי דחריש ביה. ואשכחן דכוותה בתלמוד דאקשינן אליבא דלאו כהלכתא ומתרצינן אפילו לרבי ישמעאל הכא במאי עסקינן כגון בעל דין אתפסיה וכיון דכן תו לא מצי מעריק ליה ואי מודה ביה נמי לא מפטר אבל תפסוהו בי דינא דלא מצי מעריק ליה מיהו כי מודה ביה מיפטר והכי סברא דרבוותא גאונים ז"ל.

אי הכי בעלים אמאי משלמי וכו' עד לאשתעויי דינא בהדיה שעל ידי מסירתך שמסרתו להם שלא שמרתו שלא יתפסוהו אני מפסידו דאלו אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה ובדליכא שאר נכסי מיהת תו לא מצי לאשתלומי מיניה ומהדרינן דמשום תפיסה דבעל דין ליכא לחיוביה דבדין הוה וחיובי הוה מחייב עלך להאיך דכי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא לבעל חוב דידך מדרבי נתן כדפרישנא דהא הוי לרבי ישמעאל אבל לרבי עקיבא אתי שפיר בלאו הכי כדאיתא לעיל והא כתיבנא דהלכתא כרבי עקיבא. ע"כ.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל דקדים בי דינא ותפסוהו ואף על פי שנמצא מועד ומן העלייה הן משלמין קדמו בית דין ותפסוהו אמרו שמא לא נמצא להם שום נכסים אחרים. כי היכי דמשתעבדנא לך וכו' כמו שאני משועבד להחזיר ברשותך כך הייתי משועבד משעת נגיחה לניזק למסרו לו ואין לי להניחך שתבריחהו ממני. ואני תמה אי זו טענה היתה לבעלים דאמרי מעריקנא ליה לאגמא וכי עד עולם יעמוד באגם. ואפשר דכך היא טענתו אשחטנו שם ואביאנו ואוכלנו בצנעה. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אלא הכא במאי עסקינן דקדמו בית דין ותפסוהו אי הכי בעלים אמאי משלמי וכו'. קשיא לי כיון דאוקימנא דמיד שהזיק קדים בית דין ותפסוהו היכי מצי למימר ליה בעלים אתפיסתיה לתורא והא בי דינא קדמו וצריך עיון. ע"כ.

אי הכי בעלים אמאי משלמין חצי נזק: ואם תאמר מאי אי אמרת בשלמא איכא הא כל שכן דאי לא קדים בית דין ותפסוהו אלא עדיין הוא בבית השואל דאין להם לבעלים לשלם לפי שהשואל פשע שלא העריקו לאגם. יש לומר דהכי קאמר אי אמרת בשלמא דלא תפסו בית דין אלא העריקו לאגם ניחא דלא מצי משאיל למתבע מידי לשואל. תלמיד הר"פ ז"ל.

אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא: וא"ת והא ליכא שהות לאגם דהא קדים בית דין ותפסוהו מיד כדפירשתי לעיל דקדים בית דין ותפסוהו פירושו שתפסו בית דין מיד קודם שיהא לו שהות לא להודות ולא להבריח. וי"ל דדוקא כשהניחו השואל בביתו לא היה לו שהות להעריקו שהרי היו יודעים שהוא בביתו של שואל והלכו מיד לשם לתפסו אבל אם החזירו למשאיל בצנעה היה המשאיל יכול להעריקו קודם שיבינו בית דין שהוא בביתו של משאיל הוה מעריקנא לאגמא פירוש ונמצא השואל פשע בשור במה שלא החזירו לבעלים ועליו לשלם השור לבעלים. תלמיד הר"פ ז"ל.

הוה מעריקנא ליה לאגמא: כאן לא שייך קושיית תוספות דלעיל דהקשו מה טענה היא זו וכו' דהכא כיון דבמועד איירי ומעלייה משלם לא הוי אלא כמזיק שעבודא בעלמא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

מעריקנא ליה לאגמא: קשה ודקארי לה אמאי קארי לה פשיטא כיון דהוי מועד ומשלם מן העלייה דלא מהניא הברחה. ושמא יש לומר דמקשה אהיכא דלית להו נכסי דקאמר בסמוך קא סמיך אלא דמעיקרא פריך סתם וכי מהדר ליה סוף סוף וכו' ביאר דעתו ואמר הניחא היכא וכו'. שיטה.

הוה מעריקנא ליה לאגמא: וא"ת שמא בית דין היו מנדין אותו אם שלא שלם אם יש לו. יש לומר דשמא לא היו מנדין ואם היו מנדין אותו שמא היה סובל נדויים. תוספות שאנץ.

(חו"מ פ"ו) משתעבדנא להאי וכו': מכאן משמע דהלכה כרבי נתן מדלא אקשי בהך הניחא לרבי נתן אלא לתנא קמא דרבי אליעזר דלית ליה הכי גבי המוכר עצמו אין מעניקין וכו' מאי איכא למימר ודלא כדעת מי שפסק דלא כרבי נתן בפרק קמא דקידושין בשמעתא דמוכר עצמו וכבר כתבתיה שם במקומה בסייעתא דשמיא. דלאו הא בהא תליא. משתעבדנא להאיך וכו' כלומר דמשעה שהזיק שהייתי משועבד למוסרו לניזק ושמעינן מיהא דאילו רצה בעל חוב או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנשה בראובן ואף על פי שלא תבעו בדין הרשות בידו. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכך כתב וז"ל כמו שאני משועבד לך להחזירו וכו' ככתוב לעיל לשון הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

מכאן משמע דרבי נתן לאו דוקא נושה בחבירו דהיינו מלוה דהוא הדין בפקדון דהכא שואל היינו פקדון. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל הכתובים לעיל שכתב בעל חוב או נפקד וכו'. וכן שמענו מכאן דלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא כשאינו יכול ליפרע ממנו כגון שאין לו נכסים. ואי נמי בבעל חוב של אבי היתומים ושלא הניח להם אחריות נכסי כי ההיא דאמרינן בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה וכו'. ותדע לך דהכא לא מייתינן האי דרבי נתן אלא על הא דאמרינן דלית ליה נכסי והדין נותן שכל מה שיש ברשות אחרים הוי משועבד ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. הרשב"א ז"ל.

וכתב המאירי ז"ל דממה שהביאו בכאן שהנושה בחבירו מנה וכו'. אתה למד שבכל צד שיהא ראובן משועבד לשמעון הוא משועבד ללוי שנשתעבד לו שמעון ופורעם ראובן ללוי בלא רשות שמעון אף בלא תביעת לוי בבית דין ואפילו לא הגיע ממון לשמעון מיד לוי הואיל ומכל מקום נשתעבד לו לאיזו סבה שהרי בזו לא הגיע ממון מיד הניזק ליד הבעלים. וכן הדין אם נתחייב שמעון ללוי מחמת שכירות שנשתכר לו עמו. וטרחנו לכתוב זה מפני שראינו לגדולי עולם שהיו מפקיעין מזה שכירות וכל שעבוד שלא הגיע ממון ליד המשועבד האמצעי ויראה לי מזו סתירת דבריהם לגמרי.

יש אומרים בזה צד אחר והוא שכל שלא נשתעבד ראובן מצד ממון הבא מיד שמעון ליד ראובן אלא שנשתעבד ראובן לאיזו סבה אין זה משועבד ללוי ונמצא מזיק של שמעון אינו משלם ללוי בחובו. וראיה לדבריהם שהרי הענקה של עבד עברי אין מוציאין אותה מאדון ליתנה לבעל חוב כמו שהתבאר במקומו. ואף בזו אין דבריהם כלום לא נאמר כן בעבד עברי אלא מכח המקרא שנאמר העניק תעניק לו ולא לבעל חוב.

יש שואלין בשמועה זו וכי מה הוצרכנו ללמוד דבר זה מדרבי נתן וכי עד שלא בא רבי נתן לא היינו יודעים שנכסי הלוה כולם משועבדים למלוה וכל מה שמשועבד ללוה בכלל נכסיו הוא. ושמא תאמר שהמקרא בא ללמדנו שראובן רשאי לפרוע ללוי בלא רשות שמעון ונפטר משמעון אף זו פשוטה היא שהרי אדם תופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים. ועוד שהרי בהדיא אומר בשמועה זו שמוציאין וכו' אלמא אף הוצאות בית דין הוצרכנו ללמוד מדרבי נתן.

ופירשו חכמי הדור שלא הוצרכנו לזה אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסים לפני יתומים שאין נכסי יתומים משועבדים לבעל חוב ושמענו מכאן שמה שזה היה חייב לאביהם אינו בכלל נכסי היתומים שהרי כמו שנשתעבד לזה וכו'. וכבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים מה שקשה לי על סברא זו ומה שנדחקתי לתרץ בה. ולדעת זו מיהא עכשיו שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי מן היתומים לא הוצרכנו לזה כלל.

יש מי שאומר הואיל והלכה כרבי נתן המוכר שטר חוב לחבירו אף על פי שלא כתב ומסר הואיל והלה נותן לו דמיו ונתחייב לו זה באותן הדמים יכול להוציאם מיד הלוה שהיה חייב לו אותו חוב אף על פי שלא קנה השטר בכתיבה ומסירה שלא תהא אלא מלוה על פה הרי מוציאין ממנו מדרבי נתן ואם כן אין צורך לכתיבה ומסירה אלא לזה ששוה החוב יותר ממעות שקנהו או לענין טירפא. ויש חולקין לומר שאף לענין אותם המעות צריך כתיבה ומסירה שלא נאמרו דברי רבי נתן אלא כשאין נכסים לשמעון אלא אותו חוב של ראובן אבל אם יש לו עוד נכסים אין זה רשאי לפרעו ואף בית דין אין מוציאין מידו עד שיתבע את שמעון שאין חבירו שנשה בו יותר מעכב שאינו נפרע ממנו אלא בשאין נכסים ללוה. וכן כתבוה גדולי המפרשים.

ואף סוגיא זו מעידה כדבריהם לכאורה אלא שאין הכרח בדבר והילכך צריך כתיבה ומסירה לזמן שיש נכסים לראובן ולוי אינו רוצה לחזור על ראובן מפני שהוא קשה לו ואם לא כתב ומסר אין לוי יכול לחזור על זה.

והכמי ההר כתבו שמוכר שטר חוב לא שייכא בדרבי נתן כלל שלא אמר רבי נתן מוציאין מזה וכו' לרעתם אלא בנושה בחבירו וחבירו בחבירו שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבד לו למלוה אבל מוכר שטר חוב אינו משועבד לו כלום אלא שמוכר לו את החוב ואם אין נכסים ללוה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו לחזור על המוכר הילכך אין כאן שעבוד כלל ואין יכול לקנות שעבודו של לוה אלא מכח השטר שמוכר לו ולפיכך צריך כתיבה ומסירה.

יש מי שאומר בראובן שנשתעבד לשמעון ויש לו ערב ושמעון נשתעבד ללוי ואין לראובן במה לפרוע אין ערב הנכנס לשמעון משועבד ללוי לא נאמרו הדברים אלא במשועבד מצד עצמו לשמעון. וכן יראה ממסכת גיטין ממה שאמרו בפרק השולח לו אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין מדרבי נתן ואלו ולחייב לו ולערב שלו לא קתני אלמא אין הערב משתעבד מדרבי נתן אלא דוקא לוה עצמו. והכמי ההר מפקפקים בה לומר שכל הערב משתעבד משועבד הרי הוא במקום הלוה לכל דבר וזה שלא הזכירוהו מפני שבכלל החיוב לו הוא. וכן הדברים נראין.

גדולי הדורות סוברין שאם מכר ראובן קרקעותיו אין לוי בא וטורף מהם שהרי אין טירפא אלא משום דמלוה בשטר אית לה קלא ואיהו דאפסיד אנפשיה ודאי זה שלא נאמר אלא על חובותיו של מוכר ולא היה לו להעלות על לב מה שבעלי חוב של מוכר משועבדים לאחרים. וכן העידו עליהם קצת מתלמידיהם בפרק שני של פסחים. ולא יראה כן ושכל מה ששמעון יכול לחזור עליו אף לוי בא מכחו הוא וחוזר עליו גם כן כאלו בא בהרשאה ממנו. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

משום דאמר ליה לאו כל כמינך דמיעדת ליה לתוראי: מסתברא דלאו למימרא דסבירא ליה לרבא דשואל לאו כבעלים להעיד בו ולעשות השור מועד בידו דהא מעמידין אפוטרופוס לשור לייעודי ליה לתורא לדונו במועד לאחר שחזר לרשותו לפי שאתה לאו שמרתו יפה בעוד שהיה ברשותך. ולפי זה מתניתין דקתני שנתפקח החרש וכו' לרבא לאו משום דסבירא ליה רשות משנה אלא משום דלאו כל כמיניה דאפוטרופוס לייעודי ליה לתורא לדונו במועד לאחר שחזר ברשות הבעלים. ותדע לך דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלעיל דרבא לית ליה רשות משנה כלל. אי נמי יש לומר אפוטרופוס עדיף ליה משומר דעלמא וכבעלים ממש עשאוהו ורב פפא פליג וסבר דשואל כבעלים הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל רבא אמר מדרישא רשות אינו משנה וכו'. וסיפא היינו טעמא וכו' דמשום שלא היה שלו אינו נזהר בשמירתו מה שאין כן בהלכו בעליו למדינת הים והעמידו לו אפוטרופוס. ואף על גב דאיכא תרי לשני אחריני דרבי יוחנן ורב פפא קיימא לן כרבא ותו לא מידי. ע"כ.

כל מקום שהולך שם בעליו עליו פירוש וההעדאות שהעידו במשאיל לא נתבטלו אבל סיפא שהעידו בשואל אותם נתבטלו ולגבי משאיל לא נתייעד מעולם. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

מתניתין שור האיצטדין וכו': כלומר שור שהוא מוחזק בכך שמשסין אותו בני אדם והוא הולך ומנגח ואם המית את האדם בשסוי זה אין על בית דין להמיתו דכתיב כי יגח וכו' והשוסה נמי פטור דגרמא בעלמא הוא. ה"ר יהונתן ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל כתב וז"ל שור האיצטדין פירוש מושב ששוחקין לפני המלכים כשמביאין בהמות מלומדות כגון אריות ושוורים ומשסים זה את זה להלחם אלו עם אלו וכולם עם אדם ואדם עם כולם כדגרסינן בתחילת עבודה זרה תנו רבנן ההולך לאיצטדין וכו'. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שור האיצטדין והוא שמשחקין ומלמדין אותו לנגוח על ידי שמסתין אותו לכך אינו מועד ואם המיתו את האדם על ידי שסוי זה אינו חייב מיתה ולענין נזקין יש שדנין בו כן וכן בכופר יש מחייבין בנזקין. ע"כ.

גמרא מן הבהמה להוציא וכו': כתוב בתוספות וגבי נעבד כתיב לשון בקר וכו'. יש מקשים הא גבי נוגח נמי כתיב שור ומסתברא טפי לאוקמי ביה. וי"ל דההוא שור לאו דוקא דילפי שור שור משבת אבל וימירו את כבודם וכו' הוי דוקא בעגל דהוי בקר ובודאי דאי לאו דומן הצאן הוה מוקמינן בנוגח דמסתבר טפי ממוקצה אבל השתא דידעינן לכלהו נקט למוקצה בתר נעבד ענין עבורה זרה אהדדי. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אם נאמר נוגח למה נאמר רובע ונעבד ומוקצה או נוגח ונעבד ומוקצה משום דהאי אתעביד מעשה בגופו והאי לא אתעביד אלא נוגח ורובע תרווייהו איתעביד מעשה בגופייהו. הראב"ד ז"ל.

ויש בנוגח וכו': ככתוב בתוספות דהני חומרות אין שקולות כלומר דהוו חומרות דאורייתא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

עשה בו אונס כרצון: פירוש שכן נרבע דינו כמוהו לכל דבר. הרא"ה ז"ל.

דאי אמרת לקרבן אם לא נאמר נוגח לא הייתי לומד אותו מרובע מפני שהנוגח עשה בו אונס כרצון לקרבן והא לא רצון דידיה כתיב ואי ילפינא ליה מרובע בין לאונס בין לרצון ילפינא ליה. ואי קשיא לך רצון דנוגח מכתב כתיב דהא קטלינן ליה ואיסורי הנאה הוא הא לא קשיא כשהמית על פי עד אחד דלאו בר קטלא הוא ואף על פי כן פסלינן ליה לקרבן. אלא הא קשיא לי רובע גופיה על פי הבעלים או על פי עד אחד דלאו בר קטלא הוא ואפילו הכי פסלינן ליה לקרבן מנא ליה דעשה בו אונס כרצון לקרבן אלא מהיכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס נוגח נמי מהיכא דאימעיט רצון אימעיט נמי אונס והכי הוי ליה למימר אי רצון דידיה כתיב אונס נמי כתיב. ולאו קושיא היא דחדא אורחא הוא. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לאו אונס דידיה כתיב ולאו רצון דידיה כתיב. וא"ת ודקארי לה אמאי קארי לה. וי"ל דסלקא דעתך דהכי קאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון דאם לא כן הוי ליה למימר לא חייב אונס כרצון. וקשה מאי קאמר לא עשה בו אונס כרצון כיון דלענין קרבן איירי היא גופה ללמוד מהאי דינא נוגח מרובע לעשות בו אונס כרצון ולפסול לקרבן בכל ענין ואם כן למה ליה להקשות ולא רצון דידיה כתיב והא אפילו כתיב רצון בנוגח מכל מקום קשה כדפירשתי ולא משמע מתוך הלשון דהיא גופה מקשה הספר. ויש לומר דלפי סברת המקשה דבעי דלקרבן קאמר סלקא דעתך דהכי פירושו נוגח לא עשה בו אונס כרצון עתה דנכתב קרא לפסלי לקרבן דמסברא אינו ראוי להעמיד פסול לקרבן דנוגח אלא באותו ענין שהוא חייב מיתה דהיינו ברצון ולא באונס ואם כן אי לא כתיב כלל נוגח לא הוה יכול למילף מרובע כיון שאין סברא לפסול לקרבן ברצון דאיכא חיוב מיתה.

וכי תימא אכתי אמאי נכתב כלל נוגח לפסול לקרבן ברצון והלא לכל הפחות היה אפשר ללמוד מרובע באותו ענין דשייך חיוב מיתה דהיינו ברצון דהא כי נמי כתיב קרא לפסלו לקרבן היינו דוקא ברצון כדפירשתי לעיל מכח הקושיא. יש לומר כיון דלא מצינו למילף נוגח מרובע לפסלו לקרבן בין באונס בין ברצון דומיא דנרבע לא שייך ללמוד כלל מרובע אפילו לפסול ברצון דהיינו דוקא נוגח לא עשה בו אונס כרצון שגם לפי האמת כשנכתב נוגח אינו פסול לקרבן אלא ברצון לא באונס מתוך הסברא כדפירשתי לעיל ואם כן אין ללמדו בכלל ענין דומיא דרובע כך היא סברת המקשה משום דמשמע ליה מדלא מפרש מידי לקרבן קאמר כדפירשתי לעיל. והמתרץ משמע ליה טפי דלענין קטלא מיירי דלישנא דברייתא לא משמע ליה דפריך לא עשה בו וכו' לפי האמת ומשום הכי פריך לא אונס דידיה כתיב וכו' ולהכי מוקי ליה לקטלא. ואף על גב דלא מפרש בהדיא לענין מה עשה אונס כרצון היינו משום דלא איצטריך לפרש דפשיטא דלענין קטלא קאמר דאי לענין קרבן הא לא כתיב לא אונס ולא רצון. ע"כ.