שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף לט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לט עמוד א

וכולן שמין להם כאריס: פירש הקונטרס מן הפירות שבכל השנים קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס והשאר לבעלים. השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. פירוש פשיטא דנוטל כאריס. ולא נראה ומשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מיבעיא ואדרבה היה לו להקשות פירכא דעדיפא מינה דלעיל אמרינן דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר אלמא דתני אוכל כל הפירות קודם ביאת השבוי והכא אמרינן דאפילו קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס ואם כן קשיא אהדדי.

ויש לומר דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו. והכי פירושו שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי אם מצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע או שהשביח הקרקע מזה השבח הוא נוטל כאריס. ופריך השתא זריז ונשכר הוי בשקדם ותלש קודם ביאת השבוי אף על גב דשמע שהיו ממשמשין ובאין מאי דאשבח פירוש לאחר ביאת השבוי כשמוצא שבח בעין מיבעיא פשיטא דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קושיין ממש אהדדי מאי שנא הכא דהוא אוכל ונוטל והכא אינו נוטל אלא כאריס שנא ושנא דלעיל מיירי שלא בא אלא שמע שבאין אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. ואם תאמר מאי פריך השתא זריז ונשכר הוי וכו' והלא לא דמו אהדדי כדפירשתי.

ויש לומר דהכי קאמר משום מאי סלקא דעתך לומר דלא שקיל ליה כאריס משום דחשבת ליה כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות. וזה אינו דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי כי נמי שמע שהן ממשמשין ובאין אלמא דחשבת ליה כיורד ברשות דאי שלא ברשות חשבת אם כן לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. ולהכי פריך השתא זריז וכו' פירוש לאחר שבא השבוי ומצא שבה בעין לא כל שכן דחשבינן ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הריטב"א: תנא וכלן שמין להן כאריס. פירש רש"י כי כשיבאו הבעלים וכו' אבל בתוספות פירשו דלא מיירי אלא לענין שבח שהשביחו בנכסים שהוא קיים שנוטלין בו כאריס כשיבאו הבעלים אבל בשכר עבודה שבכל שנה לא מיירי. והביאו ראיה לדבריהם מהא דפרכינן בסמוך אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר וכו' ומשמע מהאי לישנא דלא סתרן אהדדי דהא במאי דאמרינן זריז ונשכר כל הפירות שהיו בכל השנים שעברו קודם שיבאו הבעלים הרי הן שלו ולא עוד אלא שאפילו שמע שממשמשין ובאין ושמט ואכל אין מוציאין מידו ואלו באידך קאמר ששמין לו כאריס ולא יטול אלא למחצה לשליש ולרביע. אלא ודאי דלא איירי תנא אלא לענין שבח שהשביחו והוא עומד קיים בקרקע כשבאו הבעלים כגון שנטעו כרמים וכיוצא בו.

ואם תאמר ולפירוש התוספות נמי כיון דעניינים חלוקין הן דהא איירי בפירות והא איירי בשבח היכי אמרינן דלא מיבעיא לומר הא. ויש לומר דודאי מאן דבעי לומר שאין שמין להן כאריס היינו משום דלא דיינינן להו כיורד ברשות והיינו דאמרינן דפשיטא שנוטל כאריס וכיורד ברשות דכיון דלענין פירות זריז ונשכר פשיטא דכיורד ברשות דמי ועדיף מיניה. וכי תימא היא גופה נצרכא שיטול בשבח כאריס בלחוד ולא נאמר שיהיה נשכר יותר ממחצה ויש לומר דכל שכן דפשיטא ליה דהא לא קתני שיהא נשכר אלא במה שהיה זריז ששמט ואכל ולא במה שהשביח בקרקע שהוא בקרקע ולא אכלו ודי לו שיטול בשבח בגופה של קרקע כאחד מאריסי העיר ושיהא ידו על העליונה ולישנא נמי דאיק הכי דאי לא הוה ליה למיתני אין שמין להן אלא כאריס. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: שמין להן כאריס. פירש הקונטרס שיטול בפירות ובשבח כמנהג אריסי העיר. ואם תאמר לעיל אמאי משני לירד ולמכור לשני וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר. דמכל מקום לאלתר נוטל הכל עד שיבאו הבעלים ויחזור ואם כן יורד ואוכל הוא עתה.

ומיהו מדמדמה לה לההוא דהמוציא וכו'. מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך דין הוא דהכא שיטול בשבח כאריס מאחר שאין הפירות שלו. הילכך נראה לפרש וכו' עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: שמין להם כאריס. פירש הקונטרס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקע ופירות וכו'. ואם תאמר לעיל דפריך לשמואל דאמר מורידין מברייתא דקתני ובניהם מבקשין לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם אמאי דחק רבא לתרץ לירד ולמכור הא אפילו לירד ולאכול אין לו דאין נוטל כלל אלא בעדים וכך היה נוטל בשל אחרים. לאו פירכא דמכל מקום לאלתר נוטל לגמרי עד שיבאו הבעלים ויחזיר וברייתא משמע דאין מניחין אותו לירד עכשו.

ומיהו מדמדמי לה לההיא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נראה שהפירות אוכל בחנם ואין משלם כלום לשבוי כשבא ובמה שהשביח בקרקע נוטל כאריס. ועוד מדאמר שמואל לקמן שבוי שנשבה בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסיו וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל אף בפירות אלא כאריס לוקמיה לקרוב מרישא.

והשתא לפי מה שפירשנו אין הורדה לנכסי שבוי שוה להורדה לנכסי קטן דלנכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן הוי אפוטרופוס. ועוד חלוקים בזה דהורדת קרוב לנכסי שבוי דכולה שמעתא בראוי ליורשו ואף בנכסים שהיה הקרוב ראוי לירש עמו שנפלו ממורישיהם ובהני נכסים אמרינן להוריד קרוב לנכסי קטן כיון דאותו קרוב היורד היה ראוי לירש עמו באותן נכסים או אחים מן האם של קרוב היה ראוי לירש באותן נכסים עם הקטן והא דאמרינן לקמן לוקמינהו בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דמשמע דאי מורידין הוה מוקמינן כולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידעינן בודאי דלא שכיבא. לא נוכל לומר כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא לאכול הפירות לגמרי כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפוטרופוס.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאמאי לעיל משני לירד ולמכור וכו'. ומיהו נוכל לומר דעת רש"י הוא שנוטל הכל ואם יבאו הבעלים יחזיר להם הכל וישאירו לו כדין אריס. אבל אין נראה לתוספות דכיון שלא שמעו בו שמת למה יניחוהו ליקח חלק בנכסי בעלים ודילמא כשיבאו לא ימצאו ליפרע ממנו. וגם לשון רש"י לא משמע כן שפירש ואם יבאו בעלים יטלו כמנהג אריסין.

עוד כתוב בתוספות מאי פריך מהמוציא הוצאות וכו'. אין להקשות דנימא דפריך אשבויין ששמעו בו שמת דקאמר שמין לו כאריס אף על גב דאדעתא דארעא נחית ואפילו הכי משני דכיון דלא סמכה דעתיה שירא שהקול שיצא אינו אמת לכך תקנו לו כאריס. דיש לומר אם כן היכי קאמר לעיל אילימא אשבויין השתא וכו' הא צריך לאשמועינן שלא נאמר כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו כדפריך בתר הכי מאי שנא.

עוד כתבו בתוספות דילמא מפסיד להו וכו'. ואיו להקשות לרב ולתנא קמא יתקנו שיתנו לו כאריס אם יבאו ולא יפסיד ויורידו ושמא יש לומר כיון שנוטל הכל אם לא יבאו לא היו יכולין לתקן אם יבאו שיתנו לו כאריס. כיון דאדעתא דארעא נחית כמו בהוציא הוצאות על נכסי אשתו. ועוד כשיבאו הבעלים מן הדין הוא שלהן מה שימצאו ולא יטול זה כלום ולא ראו להפקיע דינו. אבל אין לפרש דאפילו אם יטול כאריס עדיין יקלקל כך סברי רב ותנא קמא כי יקדים עצמו ליטול הכל וגם אחרי שלא יוכלו ליורשו (נוסחא אחרינא לגרשו) לא יטיח לעבדו בטוב אם כן בחנם פירשו תוספות לפי שירא שיבאו בעלים ולא יטול כלום.

השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא: לפירוש רש"י הוא פשוט השתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר כל שכן אם מניחו ואינו תולש שיטול מן השבח כאריס וזה טוב לבעלים כדי שלא יקדים לתלוש הכל כשישמע שיבאו הבעלים. ולפירוש התוספות אך קשה דאדרבה אין נותנין לו כאריס יש לומר דהכי פירושו מיבעיא פירוש מה צריך ליתן לו כלום במאי דאשבח כיון שהדין כך שהוא זריז ונשכר לוקח הכל אם ירצה אם כן למה יתקנו לו ליטול כאריס אם לא קדם ותלש כדפירשו תוספות וטעמא משום דאדעתא דכולה ארעא נחית תחלה ולא חיישינן שמא יחטוף ויאכל כיון ששמע בו שמת ולכך לא תקנו לו שיטול כאריס אבל אם קדם ותלש הוי זריז ונשכר. עד כאן גליון.

וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: וכולם שמין להם כאריס: כלומר אבורח מחמת מרדין קאי דקא אמרינן דמורידין קרוב לנכסיהן ושמא תאמר כי היכי דבנטושין היכא שלא שמעו בו שמת דאמרינן אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר נימא נמי בבורח מחמת מרדין קמשמע לן ברייתא זו דלא אמרינן כן אלא אם יבאו הבעלים התנו להם בכל שנה ושנה שעברה למחצה לשליש ולרביע ויחזיר להם המותר כפי שיודו הן מעצמו שיצא מן הקרקע או שמא על פי עדים שכך וכך הוציא הקרקע פירות בכל שנה ושנה אבל אינו זריז ונשכר כיון שלא צוה דפנאי היה לו אף על פי שהיה מתירא מה שאין כן בשאר שבוי שאין לו פנאי כלל. עד כאן.

ואסיקנא דשמין להן כאריס אנטושין: ושמין להן כשיבאו הבעלים ומחשבין עמהן ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס בין בשבח בין בפירות. אבל מכל מקום אין בית דין מחשבין עמהן עד שיבאו הבעלים דבינתים בתורת בחזקת ידו שהנחת להו ונוטל הכל כיורש עד שיבאו הבעלים ויחשבו עמהן. כן דעת הרמב"ם והרמב"ן נ"ר.

ומדברי רש"י נראה דבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין הוא וכדאמרינן בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשלא שמעו בו דהיינו נטושין ומפרשינן טעמא רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר וכו' ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס מאי קאמר כיון דאמר מר וכו' לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו יש לומר דהא דאמרינן וכולן שמין להן כאריס היינו לאחר שבאו בעלים והכי קאמר שמואל מהשתא מורידים ונוטל כאריס ולא חיישינן דילמא מפסיד דהא אמר מר דכשיבאו בעלים שמין להם כאריס.

ולי נראה דכל מה שאכל קודם ששמעו שהבעלים ממשמשים ובאים הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל ותדע לך שהרי אין בין שבוים לנטושים אלא שזה זריז ונשכר כלומר אף על פי ששמעו בהם שממשמשים ובאים וקדם ותלש ואכל את הכל הרי זה נשכר שכל מה שאכל אכל והיורד לנכסי נטושים אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשים ובאים הא בשאר דינים הרי הוא כיורד לנכסי שבוים אלא שאין דעתי מכרעת הרשב"א ז"ל.

השתא זריז ונשכר וכו': איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות של נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל יש לומר דהתם מדין מחילה נגעו ביה כיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים הללו יוצאים מתחת ידו אלא מרצונה אף הוא אינו יורד בהם לדעת ליטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד. אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית לדעת ליטול כאריס נחת ואף על גב דשמעו בו שמת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: מאי דאשבח מיבעיא הקשה ר"מ אמאי לא שני דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו. ותירץ משום דפשיטא ליה דלא דמי אלא למוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ואף על פי שבעל התלמוד טעה באותה סברא לקמן ורצה לדמותו למוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה יש לומר דהני מילי בשלא שמעו בו שמת דזה היה ראוי לדמותו לאשתו גדולה לפי שגרם לעצמו שגרשה ולכך אמרינן מה שהוציא הוציא הכא נמי בשלא שמע שמת וירד לנכסיו והוציא הוצאות על הספק איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להוציא הוצאות על נכסי איש שלא שמע בו שמת. אבל היכא דשמו בו שמת כדין עשה כיון דראוי ליורשו ושמע בו שמת לא פשע במידי ודמי להוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו דלא פשע נמי במידי. עד כאן.

הא אמרת מוציאים אותם מידו: ואם תאמר מאי פריך מכל מקום קאמר הכי דאי איתרמי דלא הוציאוה בית דין מידו והשביחה ובא השבוי ומצא שבח בעין נוטל כאריס. ויש לומר דהכי קאמר הא אמרת מוציאים אותו מידו כיורד שלא ברשות ואפילו כי אריס נמי לא שקיל והא דקאמר אלו התם זריז ונשכר הכי פירושו אלו התם פירוש כששמעו בו שממשמשים ובאין וקדם ותלש ואכל דינו הוי כאלו לא שמע שממשמין ובאין ואלו הכא שמין להו כאריס כששמעו שממשמשים ובאין וקדם ואכל דהוי דינו כמו כבר באו ולא שקיל אלא כאריס.

ואם תאמר מאי טעמא לא עבדינן כששמע שממשמשים ובאין כמו קודם שלא שמע כמו גבי שבוי. ותירץ מורינו שיחי' דלא דמי דדוקא גבי שבוי דהיינו שמעו בו שמת יש להשוות שמע שממשמשים ובאין לקודם שלא שמע דאין לו להאמין מה ששמע שהן ממשמשים ובאין שהרי שמע שמת אבל בנטושין לא שמע בו שמת ואם כן כששמע שבאין יש לו שפיר להאמין משום הכי עבדינן ממשמשים ובאין כמו שכבר בא. תלמידי הר"פ ז"ל.

ומאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות וכו': פירוש דקסלקא דעתין דהכא נמי כיון דקרוב הוא ויש לו תקוה בנכסים שירשם שדינו כיורד לנכסי אשתו גדולה והיה לנו לומר כי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ופרקינן דהא לא דמיא אלא למוציא הוצאות בנכסי אשתו קטנה היכולה למאן דלא מחיל כיון דלא סמכא דעתיה ובדין הוא שיהא כיורד שלא ברשות אלא דתקינו ליה רבנן שיהא כאריס הכא נמי לא שנא.

ואם תאמר הניחא נכסי רטושין אבל נכחי שבוים ששמעו בהם שמתו מאי איכא למימר דהא סמכא דעתיה. ויש לומר דכיון שאין כאן שמועה ברורה ואולי הוא בחיים לא סמכא דעתיה שיהו נכסים נופלים לו בירושה ואף על גב דבעל בנכסי אשתו לא ידע מאן מאית ברישא מכל מקום הא שייך בנכסי אפילו מחיים וידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא בדוכתה. הריטב"א ז"ל.

אמר שמואל שבוי שנשבה וכו': כתוב בתוספות ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דבשבוי מורידין וכו'. ואין להקשות ולימא הך דהכא ולא האי דלעיל. דיש לומר דההיא דלעיל אמר רב יהודה משמיה דשמואל והשתא קאמר רב נחמן משמו אף על גב דכבר אמר שמואל בשבוי מורידין מכל מקום קאמר דיצא לדעת אין מורידין. גליון.

לאיתויי הא דאמר רב נחמן וכו': פירוש דאף על גב דברח מחמת מרדין ואיכא למימר לא יבאו לעולם ויבטח ולא יפסיד ויהיה כבעל בנכסי אשתו גדולה ולא יטול כאריס אפילו הכי לא פלוג. אי נמי דלעולם יש לחוש לביאה ולהפסד. עד כאן משיטה.

ובורח מחמת מרדין: כלומר דהיינו משום שפיכות דמים הרי הוא כשבוי שאינו יכול לצוות מחמת שהוא בהול שמא יודע הדבר וימצאוהו בעיר ויעשו בו דין שופכי דמים ואף לאחר שברח רחוק עשרה ימים או עשרים יום איננו יכול לשלוח ולצוות על קרקעותיו לפי שבכל מקום שהוא בורח מחמת מרדין שמה יעשו בו משפט מות אם יודע להם שיש מתרעמין. ה"ר יהונתן ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל שאף על פי שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאין אחד רוצה לפקח בהן בתורת אפטרופוס ומן הטעם שכתבנו וכן בית דין אין משתדלין להעמיד להן אפטרופוס שאפטרופוס לדקנני לא מוקמינן. אבל אלו רצה אחד לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס מעמידין ביד אפטרופוס ואין מורידין בהן את הקרוב. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' דפרכינן עלה ולוקי אפטרופא לעולם ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן. וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן לאידך פלגא דאמתא אלמא כיון דמשכחינן אפטרופוס מוקמינן ליה ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי.

ומיהו הני מילי כשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אף על גב דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא וכו' אלמא דוקא בהך דנקא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפטרופא אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא לאפטרופוס וכל שכן בגדול דאפילו משכחינן אפטרופא איהו עדיף דכיון ששמעו בו שמת בודאי יורש חשבינן ליה.

ומיהו אפשר דהני מילי לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל למטלטלי דכליא קרנא אף על פי ששמעו בו שמת מעמידין אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזיתים למסוק דבית דין מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפילו כששמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא. ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א בדברים הללו.

אבל הרא"ה כתב דאפילו משכחי אפטרופא בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואף על פי שלא שמעו בו שמת דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחנם אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלומר דאפילו משכחינן לא מוקמינן משום דחיישינן דילמא מפסיד להו.

וההיא דאמר רבא דמיגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגויה חמיר להו לאינשי וליכא למיחש שמא יפסיד. הר"ן.

והריטב"א כתב כדעת הרא"ה וזה לשונו לקמן: ונוקי אפוטרופא לעולם. פירוש דכיון דמוקמינן אפטרופא לאותה קמה מוקמינן לכולהו נכסי דכיון דטרח טרח. ופרקינן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן. פירש רש"י שלא נמצאהו נראה מדבריו דאי משכחינן ליה מוקמינן אבל מדקאמר לא מוקמינן מכלל דאפילו אשכחן לא מוקמינן דלא תקון רבנן אפטרופא לדיקנני שירדו חכמים לסוף דעתן שלא יטרחו בנכסים כראוי כיון שאינם של יתומים וכי מחתינן להו לא מחתינן אלא אריס. ותלמודא נמי מפשט הוה פשיטא ליה דבעלמא לא מוקמינן אפטרופא לדיקנני אלא דהשתא קא סלקא דעתיה דכיון דנחתי לפירי נחתי לכלהו. ופרקינן דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלל ואפילו בכי הא וכן עיקר. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: מסוגיא דגמרא משמע דוקא ביורד בנכסי שבוי הוא יהוי זריז ונשכר אבל אנטושין דבורח מחמת מרדין ודדמו ליה שמין להם כאריס הוא דדיינין בהו אפילו במאי דקדם ואכל מקמי דליתי. ונראה לפרש מילתא דרבי שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבוים כמו שבשבוים דין לא שמעו בהם שמתו כדין שמעו בו שמת ומורידין קרוב אין הכי נמי בנטושין בין שמעו שמתו בין לא שמעו מורידין קרוב לנכסיהן. ואליבא דתנא קמא הויא מילתא בהפך דבשבוים הוא דאמר ברישא דברייתא בששמעו בהן שמתו מורידין קרוב והוא הדין בלא שמעו ובנטושין בלא שמעו מוציאין מידן והוא הדין אפילו שמעו שמתו דכיון דליכא סהדי מוציאין אותם מידן דחיישינן דילמא שמטי ואכלי ומפסדי לה לארעא ולא דמי נטושים לשבוים דנטושים ידע ביציאתו מן העיר ומדלא פקיד מאן ליחות לארעתיה לא שבקינן ליה לקרוב דליחות בהו וכל שכן לרחוק אבל שבוים שיצאו על מנת לחזור לאלתר ונשבו לא ידעו ביציאתן הילכך לא הוה לחו לפקודי אנכסייהו ומסתמא ניחא ליה דליחתו קריביה לנכסיה ולפלחו להו הילכך מורידין (חסר כמו ב' תיבות). דרבי שמעו בן גמליאל דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין דמחמת מרדין נבהלו ונחפזו ולא צוו על נכסיהם מי יחזיק בהן והכי נמי פסק רבי נחמן משמיה דנפשיה דבורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי.

וכל הני דאמרינן דאין מוציאין מידן כגון נטושין ובורח מחמת מרדין אם חזר מורישן שמין להם כאריס במה שטרחו בפירות שהיו מחוברין בשעת חזרתו כדפרישית לעיל והיינו טעמא דלא מסלקינן להו לגמרי דאי אמרת מסלקינן להו מפסדי לה לארעא ואכיל מינה מאי דנפיק בה בלא טרחותא ובלא אפקותא.

והר"מ ז"ל כתב כשיבאו השבוי או הבורח מחמת סכנה שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין של אותה העיר. עד כאן.

ועד כתב הר"מ ז"ל כשם שאין מורידין קרוב למטלטלים של שבוי ובורח מחמת מרדין כך אין מורידין קרוב לחצרותיו וחנויותיו וכו'. אלא בית דין מעמידין להם גבאי ויהא השכר מונח בבית דין עד שידעו בו שמת או עד שיבא ויטלנו. ואין מורידין הקרוב לשדות וגנות ופרדסים להיות כאריס למחצה או לשליש אלא שיעשה ויאכל כדי שלא יפסיד הקרקעות ולא יוביר אותן. עד כאן.

והוא כתב למעלה שכשיבאו השבוי או הבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין וכאן כתב שאין מורידין קרוב בהן בתורת אריסות ואם תאמר שלא נודיעם מתחלה אין זה דין היכול להתקיים ואם קרוב אחד נתאנה בזה לא יתאנה אחר אחריו. וצריך עיון בדבריו אלה יד כאן. וטעות נזדמן לו בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי הנוסחאות שלנו אין עליו ז"ל קושיא. גליון.

שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו'. ומעמידין אפטרופוס: פירוש דכי אמרינן דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן היינו כשצריך לטרוח בנכסים לעבוד אותם שהוא טורח גדול ואין אדם רוצה לטרוח בזה אלא בנכסי יתומים. וקוצר ובוצר פירוש והוצאה מגופן של נכסים.

ושמעינן מהכא שלא אמרו שמורידים קרוב לנכסי שבוי אלא דוקא בקרקעות אבל למטלטלים אין מורידים אלא מניחים אותו בית דין ביד אפטרופוס נאמן ואפילו רחוק. הריטב"א ז"ל.

וליקו אפטרופא לעולם: מכאן ראיה לפירוש התוספות דאי לפירוש הקונטרס קשיא דפירש דאינו נוטל אלא כאריס קודם ביאת השבוי אם כן מאי פריך וליקו אפטרופוס לעולם מאי נפקא מינה דהאי אפטרופוס יותר מאם הוה מוקי ליה אריס אלא שמע מינה דנוטל כל הפירות שבכל שנה קודם ביאת השבוי ומשום הכי פריך אמאי מוקמינן ליה קרוב שיאכל הפירות לוקי אפטרופוס. תלמיד הר"פ ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שבוי שנשבה או בורח מחמת מרדין שברח והניח קמה לקצור בית דין יורדין לנכסיו ומעמידים אפטרופוס לקצור ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם כל שאר המטלטלים בבית דין ואתר כך יורידו בית דין לנכסיו קרוב כדאמר לעיל אבל אין מעמידין אפוטרופוס על כל נכסיו לעולם דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם שמעו בהם שמתו וירדו הראוים ליורשן לתוך הנחלה כולה וחלקוה ביניהם אין מוציאין מידם. אבל יוצא לדעת ולא שמעו בו שמת אין מתעסקים בנכסיו כלל מפני שהוא כמאבדן לדעת ואם הניחם בורים יעמדו בורים עד שיבאו או עד שישמעו בו מפי עדים ברורים שמת. מיהו היכא דהניח קמה לקצור או כרם לבצור ולא הניחם ביד אדם בעולם וכן מטלטלים ופירות שהניח בביתו ומתקלקלים נראה לומר שבית דין מעמידים אפוטרופוס למכרן ויעמדו המעות בבית דין. עד כאן.

אין מורידין וכו': אין הורדה לנכסי שבוי דומה להורדה לנכסי קטן דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן היינו לאפוטרופוס. והא דאמרינן לקמן לוקמינהו לנכסא בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא וכו' דמשמע הא מורידין הוה מוקמי לכולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידיע לן בודאי דלא שכיבא סבתא. אי אפשר לפרש כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי לאכול הכל דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפטרופסות. הרא"ש ז"ל.

קטן לנכסי שבוי: פירוש קודם שיגדיל אבל כיון שהגדיל והגיע לכלל שנותיה מורידין. ולא בעינן שיהא בן עשרים דהא היינו סתם קטן שבכל מקום וכן מוכיח חברו דאמר ואין מויידין קרוב לנכסי קטן. ודוקא קטן אין מורידין לנכסי שבוי אף על פי שהוא קרוב אבל אשה מורידין וכדמוכח בהדיא מעובדא דסבתא דמוקמינן נכסיה בידא דאחתא. הריטב"א.

ולא קרוב לנכסי קטן ואפילו נשבה: ודוקא כשחלקו והקטן מתפרנס בפני עצמו משלו דילמא מחזיק בחלק הקטן ואמר לחלקי הגיע זה ולא אפילו קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן דהיינו אחיו מאמו שמא יאמר מחלק אחי היה זה ואני ירדתי בו מכחו והקטן לא ידע כלום ולא ימחה. הראב"ד.

ולא קרוב לנכסי קטן: נראה דדוקא במקרקעי דשייך למיחש לאחזוקי טפי בקרוב מברחוק. אבל במטלטלי מה לי קרוב מה לי רחוק. תוספות שאנץ.

באחי מאימא: פירש בקונטרס כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא לגבי קטן ואין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו אני יורש מחמת אחי מאמי שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו. וכתב ר"מ ואיני יודע כלל ליישבו דאח מאם אינו יורש דמשפחת אם אינה קרויה משפחה.

ונראה שטעות סופר הוא בכל הפירושים וכל היכא דכתיב בהו אב יש להיותו אם. ואם במקום אב. והשתא ניחא כגון ראובן שיש לו חנוך מלאה ופלוא מרחל ומת ראובן ונשאת רחל לאיש אחר וילדה לו חצרון ומת בעלה ומתה גם היא וירשוה בנים פלוא וחצרון אין מורידין חנוך לנכסי חצרון שירש מאמו שמא ימות פלוא ואתא חנוך לאחזוקי בנכסי חצרון כי יאמר אחי פלוא וחצרון אחיו ירשו את אמן ואלו באו לחלק פלוא אחי ועכשיו שמת אני יורשו שאני אחיו מאביו. הרא"ש.

ובגליון כתוב וז"ל: ולא קרוב מחמת קרוב וכו'. פירוש אחי מאימא שיאמר אני מחזיק בו מכח אמי שהוא שלו מחמת אביו. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: באחי מאימא כגון ראובן ושמעון שהן אחיו מן האב ושמעון ולוי אחים מן האם ומתה אם שמעון ולוי וירשוה שניהם ואחר כך מת שמעון בלא בנים וירשו ראובן אחיו מאביו אין לבית דין להוריד לראובן לנכסי לוי הקטן שירש מאמו שהרי אפשר שיטעון ראובן כל זה הוא חלק שמעון אחי שירש מאמו כן נראה.

מה שכתוב בהלכות רבינו הגדול דכיון דלא מחי דילמא אתי לאתזוקי בהו יש לעיין כיון דרבא דאיק ממילתיה דרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן ומשום הכי קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ולא חיישינן דילמא אתי לאחזוקי בהו דהא אין מחזיקין בנכסי קטן. הילכך מיחזי לפרושי דקרוב היינו טעמא דאין מורידין כי היכי דלא לטעון ממנתא דילי הוא כל מאי דתפיסנא דאי מטעם חזקה הבאה מחמת טענה לא חיישינן דלא מצי טעין מיניה דקטן זבינתה או יהבה ניהלי במתנה אלא ודאי מחשש טענת ירושה הוא דאמרינן דאין מורידים ובקרוב מחמת קרוב נמי חיישינן כדפרישית לעיל. ונוסחתו בענין זה דכיון דלא מחי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו מחמת ירושה. מיהו אין הלשון מתיישב. ונוסחא זו יש ספרים שאינה כתובה בהם בגמרא ואפשר שהיא נוסחא עיקרית. וצריך עיון. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ולא קרוב לנכסי קטן. כלומר ולא קרוב הראוי לירש את הקטן כגון אחיו לנכסי קטן לעשות וליטול למחצה לשליש ולרביע דכיון דקטן הוא דלא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו אי נמי לומר לחלק ירושתו באו וטוב להוריד להם איש רחוק דלא מצי טעין משום ירושה וליכא בהו אלא חדא חששא ובקרוב איכא תרי חששי. עד כאן.

שמע מיניה מדרב הונא מחזיקים וכו': על מה שהקשו בתוספות ידקדק מכולי תלמודא וכו'. יש לומר דאי לאו רב הונא הוה אמינא דלאחזוקי לא חיישינן ומורידים בין קרוב בין רחוק אבל רב הונא דאסר קרוב משום דחייש לאחזוקי מכלל דברחוק ליכא למיחש. ותימה קרוב נמי לוקים ויהא צריך גם הוא להביא ראיה. ויש לומר דמתוך שהוא קרוב יהו סבורין העולם שנפלו לו בירושה ולא יתנו לב לגלות לקטן שהיו של אביון אבל בנכרי יגידו לו ויחקור הדבר ויצריכו להביא ראיה.

ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהיכי דייק מדרב הונא דאין מחזיקים משיגדיל דילמא לעולם כשיגדיל מחזיקים דלכי יגדיל ידע למחויי וליכא למיחש למידי וכי תימא דפשיטא לן דלא ידע אם כן בלאו רב הונא ידעינן דאין מחזיקים כיון דלא ידע למחויי ויש לומר מדקאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן שמע מינה דלא ידע למחויי הילכך אין מחזיקים. וליכא למימר לרב הונא אף על גב דידע למחויי אין מורידים דשמא לא ימצא ראיה שהיא שלו ולא תועיל מחאתו אבל נכרי יש לו חזקה כיון דידע למחויי דאם כן לנכסי שבוי אמאי מורידים הכי נמי ניחוש להכי כי מורידים קרוב לנכסי שבוי אף לנכסים שראוי לירש עמו אלא ודאי בשבוי לא חיישינן משום שיודע שהיה שלו אבל קטן לא ידע דהוה דידיה וכיון דהכי הוא ממילא ידענא דאין מחזיקים דלא מצי למחויי לעולם כיון דירד לתוכו כשהיה קטן ולא ידע שהיתה של אביו. הרא"ש.

כתוב בתוספות שאנ"ץ על זה חוזרני בי מכל דיוקים הללו דכולה שמעתא לירד ולאכול כדפירש הקונטרס ודוקא קרוב אבל אחר מורידים אפילו לעשות ולאכול דאלו אפטרופוס שאינו אוכל אפילו קרוב עושין אפוטרופוס דליכא למיחש לאחזוקי ואם תאמר ואמאי מורידים אחר לנכסי קטן לעשות ולאכול יעמידו אפוטרופוס. ויש לומר דזמנין דלא משכחי וטוב שיורידו אחר שיתקן ושמין לו כאריס. ועוד אומר מורי שיחיה דאין להוכיח מאפוטרופוס שהרי רגילות הוא דיתומים הם בבית האפוטרופוס ודבר ניכר דבתורת אפטרופסות ירד לנכסים ולא אתי לאחזוקי אבל מדרב הונא מוכיחין לפי שאין רגילות לירד בתורת אפטרופין לנכסים שהרי אין הקטן עמו דמיירי בקטן שבוי דמיירי דומיא דאין מורידים קטן לנכסי שבוי ואפילו הכי קאמר דקרוב אין מורידים הא אחר מורידים שמע מינה דאין מחזיקים וכו' תלמיד הר"ף.

כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן אם כן חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות וכו'. צריך עיון מה יישבו אכתי יקשה דילמא באדם אחר יש דעת למחות כמו שיש לו דעת לומר אייתי ראיה אבל בקרוב סבור לומר שהוא שלו כדמסיק בתוספות ואי פשיטא ליה שאין לו דעת למחות אם כן פשיטא דאין מחזיקים כדפירש לעיל. ויש לומר דאי לאו דרב הונא הוה אמינא דיש לו דעת למחות או לא, חיישינן לרמאות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב שמע מינה דחיישינן לרמאות ולא ידע למחות ואי ידע למחות כל שנה בנכרי אם כן גם בקרובו ימחה דלענין מחאה דכל שנה אין חילוק בין קרוב לנכרי אלא על כרחך אין לו דעת למחות וכיון דאין לו דעת למחות אין חזקה מועלת ולכך שמע מינה דאין מחזיקים. אף בזה יש חילוק בין נכרי לקרוב דבקרוב לאחר שיגדיל ויגידו לו העולם שהיה של אביו יסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה. עד כאן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: אמר רבא שמע מינה אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדילן מדקאמר אין מורידים קרוב לנכסי קטן הא אחר מורידים בחזקת אריס ואם איתא דמחזיקים בנכסי קטן לכשיגדיל אחר אמאי מורידים ליחוש דילמא מחזיק בהו משיגדיל ואמר לקחתיה ממנה ולעולם לא נעמיד אפוטרופוס לקטן אלא שמע מינה אין מחזיקים דאמרינן ליה דילמא קטן לא הוה ידע ואפילו משהגדיל כיון דחזא לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה אבל קרוב מנא ידעינן חלקו מימר אמר חלקי היה משום הכי אין מורידים קרוב לנכסי קטן שהוא חלוק ממנו. ולא מיבעיא אם חלקו והוא ניזון בפני עצמו אלא אפילו לא חלקו והקטן אינו מתפרנס עמה אינו רשאי לירד לחלק הקטן אלא יעמיד בית דין ויחלוק ויניח חלק הקטן לבית דין דכיון דאין הקטן ניזון עמה שמא יאמר חלקנו וזה חלקי או אבינו חלק לנו וזה חלקי.

וזה למדנו ממעשה דמרי בר איסק שעדיין לא חלק עם אחיו ומפני שלא היה אחיו ניזון עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות ועוד קטן הוה ואין מורידים קרוב לנכסי קטן. אבל בודאי כל זמן שלא חלקו מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחים השותפים. רשאים הגדולים לירש ולהשביח מיהו לאמצע השביחו דכיון דלא חסרו בה מדידהו מסתמא מחלי לגבייהו משום דקטנים נינהו. ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמם. ואם אמרו גדולים בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם אפילו שבחו נכסים כלומר שנוטלים מחצה בשל קטנים בשבח שהשביחו שמע מינה דנותנים להם בית דין רשות כל זמן שהם משותפים וניזונים מן האמצע. ומעשה דסבתא ותלת בנתה שלא הורידו קרוב לנכסי קטן עדיין לא הוחזק השיתוף ביניהם לא לירושה ולא למזונות לפיכך חשו שלא להעמיד קרוב בנכסי קטן. עד כאן.

דף לט עמוד ב

ולא שנא עביד בה עיטרא: דהיינו שטר חלוקה שמא תאמר ליכא למיחש מידי דכיון שיש בידו שטר שהגיע לחלק הקטן אלו השדות או הבתים מתירא להחזיק בהם זה הקרוב אפילו הכי לא מחתינן דחיישינן שמא יאבד שטר העיטרא ויטעון משום ירושה כלומר שבאו לחלקו בשעת ירושה. ה"ר יהונתן.

דילמא שכיבא סבתא: ואם תאמר והא קיימא לן במסכת גיטין דלמיתה לא חיישינן. תירצו בתוספות דמיירי שהגיעה סבתא לגבורות. אך קשה. דבסמוך אמרינן וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר דלא אמרינן כיון דפלג פלג אלא בשהגיע למאה שנה ושמא עדיין לא הגיעה ~אם למאה שנה דיכול להיות דאף על גב דהבת הגיעה לגבורות האם לא הגיעה למאה שנה תלמיד הר"ף. והרמב"ן תירץ דשאני הכא דנכסי דיתמי כדשבויין נינהו שהם ביד בית דין וחיישינן כל מאי דאפשר למיחש ומתקנינן כל מאי דאפשר לתקוני טפי. הריטב"א.

נוקמינהו לנכסי בידא דינוקא דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידים קטן ואפילו הוא קרוב לנכסי שום שבוי אפילו הוא נטוש שלא שמעו בו שמת. ובודאי דאפילו שכיבא סבתא כל היכא דלא ידעינן אי שכיבא ברתא לא מוקמינן להו בידא דינוקא דהא איכא חולקא דההיא ברתא דהוו נכסי שבוי אלא דנקט הא דעדיפא דאיכא חששא דכולהו נכסי הוו נכסי שבוי. הריטב"א.

אלא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא: ואם תאמר ניתיב לה תרי תילתי חלקה וחלק האחות שנשבית שנעמידנה בחזקת קיימת וכי תימא שגם הבת הגיעה לגבורות אם כן היתה האם זקנה ביותר ולא ניחוש דילמא שכיבא דהא אמרינן התם כיון דפלג פלג. ויש לומר דאביי נמי אית ליה מיגו לענין הראוי לבא ליד הקטן.

ואם תאמר והיכי מחתינן כלל נכסי בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס דלמא לא שכיבא סבתא ואפילו על ידי אפוטרופוס אין מורידים קטן לנכסי שבוי דאי בלא אפוטרופוס צריכא למימר. ועוד דמשמע התם דאי הוה ידעינן דלא שכיבא סבתא הוה מוקמינן נכסי בידא דאחתא ולא בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס. ויש לומר דכיון שהדבר עומד בספק דלא ידעינן אי שכיבא סבתא או לא והסבתא הגיעה לגבורות שאין לנו להעמידה בחזקת קיימת יותר מבחזקת מיתה טוב לחלוק הדבר לעשות אפוטרופוס לפלגא שלא יוריד קרוב על נכסים שיש לחוש שמא הם של קטן דילמא אתי לאחזוקי בהו.

ומיהו בסמוך קשה טפי דשמעו דסבתא שכיבא וקאמר אביי אותה תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא התם מאי טעמיה דאביי היה לנו להעמיד דאחתא בחזקת קיימת דהא לא הגיעה לגבורות כדפירשתי ואין שייך שם מיגו דלא מוקמינן אפוטרופא אלא להאי דנקא. וזה דוחק לומר דכיון שהורידו אפוטרופוס לינוקא במקצת מחמת ירושה מוקמינן ליה אפוטרופא להאי דנקא נמי דמה טעם הוא זה בשביל שירש מקצת נעמיד לו אפוטרופוס למקצת יותר משאם לא ירש כלל. ועוד דתילתא יהבינן לינוקא לא משמע לאפוטרופוס שלו אלא אפילו לעצמו אם הוא קצת בר דעת ורוצה להתעסק בה על ידי עבדיו.

ונראה לי דאף על גב דבעלמא מוקמינן גברא בחזקת קיים שאני הכא דחשו חכמים לתקנת היתומים טפי וכיון שיש לספק בשום ענין על הנך נכסים שמא הם של קטן לא נוריד בהם קרוב כי היכי דאמרינן לעיל דאף על גב דבבתי ידעי שיבבי ועיטרא קלא אית ליה אפילו הכי לא מחתינן. תוספות שאנ"ץ.

ומוקמינן ליה אפוטרופוס. כתוב בתוספות וזה טוב מלתת לאחתא וכו' זה פירוש דאם לא כן האפוטרופא לא היה משתדל דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן ולכך לא עבדינן הכי אם היה ודאי דלא שכיבא. גליון.

רבא אמר מיגו דמוקמינן אפטרופא וכו': כלומר בתורת ינוקא דכיון דלא הוברר חלקו של קטן בכל חד וחד אפשר לאחותי בתורת קטן וליכא אפטרופא לדיקנני כלל. ולא דמיא לההיא דלעיל דמוקמי אפטרופא למטלטלים ואריס לקרקעות דהתם כל דבר ודבר מבורר וליכא למימר בהא מיגו כיון דכלהו נכסי דגדולים נינהו. שמעו דשכיבא סבתא. פירוש בעדות ברורה דאי לא היכי יהבינן מידי לינוקא דהא אין מורידים קרוב לנכסי שבוי ואף על פי ששמעו בו שמת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

הא דאמר רבא מיגו דאוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא: תמיהא לי לתילתא דינוקא נמי נוקי אפטרופא דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לינוקי דבית דין אביהם של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהם אפטרופא הילכך לוקי אפטרופוס לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. יש לומר דתילתא וינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן ליה אפטרופא לית לן בה אבל בהא לא נחית כלל אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה לינוקא לא יהבינן. אי נמי אפשר דהאי ינוקא לאו קטן ממש הוא אלא דעדיין קטן הוה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה לא ידענא לך וכו': אמר ליה שפיר קאמר לך וכתיב וכו'. ואיכא למידק למה ליה לרב חסדא להאי טעמא הא ודאי דינא קאמר ליה דאי אמר דלא ידע ליה דליתי ראיה דאחוה הוא ואפילו הניחו בחתימת זקן. ואיהו נמי מאי קא מתרעם מיניה קמיה דרב חסדא. ויש לומר משום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא הוה קביל מיניה קמיה ורב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מינכר דרמאות קאמר דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה כדכתיב והם לא הכירוהו. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לומר דיודאי לא הוה צריך מרי בר איסק להביא עדים דלא אחוה הוה בלא אותה סברא. אלא הכי פירושו אין לך תרעומות עליו לומר שהוא שקרן דיכול להיות שהוא אומר אמת דאינו מכירך משום דכשנפרד ממך בלא חתימת זקן היית ועכשו יש לך זקן. אי נמי יש לומר דאי לאו האי סברא דשפיר קאמי לך הוה אמינא דהוי ~אי נאמן לומר שהוא אחיו ויצטרך מרי להביא עדים דלאו אחיו הוא דמרי היה יודע בודאי שהיה לו אחא בי חוזאי ואם כן היה לו להכחישו בודאי אם אמת הדבר שאינו אחיו כיון שאין לו במה לטעות אלא שמו מינה דהוה ידע ביה והאי דקאמר לא ידענא ליה היינו משום שאין לו פנים להכחישו. עד כאן.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא הוצרך להביא זה הפסוק אלא לפתות לב התינוק הזה שבא ממדינת הים שלא יפחד מאחיו מרי בר איסק כי לא במרד ולא במעל הוא מכחיש אותך כי לכשיודו לו האמת יחלוק ברצון עמך ויאהב אותך והיו דברי רב חסדא כדברי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ואף על פי שהיה יודע רב חסדא כי מרי בר איסק גבר אלמא הוא היה משבחו בפניו כדי שיהיה נשמע לבית דין ולא הועילו דברי שלומותיו עד שפירש לו בפירוש שגברא אלמא הוא. עד כאן.

ופירש רש"י ז"ל דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן ולומר דמיחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן. ובודאי הכי משמע מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד דאי לא ידע ליה כלל מאי קא קביל מיניה קמיה דרב חסדא.

אלא דקשה ליה מדאמר אביי בסמוך התם ידעי וקמחלי הכא מי ידע דניחול כלומר דלא ידע דאית ליה אחא מבי חוזאי כלל וכי תימא דשמעו בו שמת הוה ולא ידע ליה השתא קאמר לא היא דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי וכי שמעו בו שמת מורידין הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת אף על פי שאין מורידין כשלא שמעו. ושמא נאמר דלטענתו דמרי קאמר כלומר הא קאמר דלא ידע ליה לומר ששכח לאחר שנפרד משם.

וכי תימא אם כן היכי מהימנינן ליה דהא ודאי רמאי הוא. יש לומר דחזקה לא משקר בהא דאי ידע ליה לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני ביה דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל דתנן התם בפרק מי שמת דהשביחו לעצמה ואינו מחוור עדיין בעיני דמילתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח. ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו לדבריו קאמר ליה אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי אפילו הכי יוכל להיות דהשתא מיהא לא ידע לך משום דבאת בחתימת זקן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. פירש רש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו. והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההיא דויכר יוסף את אחיו אלמא כבר ראהו בלא חתימת זקן מיהת. והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי הכא מי ידע דמחיל הכי פירושו התם ידעו בודאי דאית להו אמא ומחלי אבל הכא מי ידע מרי בודאי דאית ליה אחא בשעה שהשביח דליתי וליתבעיניה סבור היה שאולי מת או שלא יבא לתובעו כלום.

אבל יש שפירשו כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם ולא ידע ליה כלל וכדאמרינן לקמן דלא ידע ומחיל אלא שזה היה טוען שכבר בא לכאן בעודו קטן וראהו מרי והכירו. והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המוציא מחברו עליו הראיה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשאומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחה לרמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פירוש רש"י פירשו בתוספות דכיון שכבר ראהו וידע שיש לו אח הוה ליה להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר איני מכירך ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו. וגם זה נכון. עד כאן.

הכי גרסינן והכי איתא במקצת נוסחאות: אמר ליה זיל אייתינהו כלומר אייתינהו להנהו סהדי דקטעין האי דאית ליה ולא גרסינן זיל אייתי סהדי דאף על גב דגברא אלמא הוא לא מזדקקין ליה לאיתויי סהדי דלאו אחוה הוא דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם. ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ורש"י כן גורס זיל אייתינהו אלא שהוא ז"ל פירש זיל אייתינהו או בקש עדים. ואין לשונו מחוור. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. אין רוצה לומר דכל אדם התובע מן האלם ואומר אית לי סהדי ומסתפו מיניה שיהא נאמן עד שיביא האלם ראיה דאינו חייב לו כלום דאם כן לא שבקת חיי לכל אלמי אלא הכא מיירי כגון שהיו בית דין שואלים מאותם עדים שהיה אומר דמסתפו מיניה ולא היו רוצים להתמצע בדבר ולומר לא הן ולא לאו דמוכחא מילתא דמסתפו מיניה. וכן מוכח בסמוך דבאותן עצמן קאמר תרתי לא עבדי חדא שלא יעידו האמת וגם שישקרו לומר אין אנו יודעים שהיה רב חסדא מזקיקו להביא עדים שיאמרו שאינו אחיו או אותם עדים מעצמן יעידו שאינו אחיו או יאמרו בפני בית דין אין אנו מכירין אותו. וכהאי גוונא קרי פרק ב' דכתובות גבי שפחה שגברתה מביאתה לעדות שהיא טהורה אם היתה שותקת הויא חדא שהיה לה לומר שהיא טמאה או לומר איני יודעת שלא היתה עמה כל שעה וכשהיא אומרת טהורה היא היינו תרתי.

סוף סוף אתו ומשקרי: פירש רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי כלומר חדא עבדי שישתקו אבל תרתי לא עבדי שיעידו שקר. וקשה לי סוף סוף אתו ואמרי אין אנו יודעין ויכבשו עדותן. ומורנו פירש סוף סוף אתו ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעין עדות זה דאלו להעיד שקר חס ושלום לא נחשדו ישראל וכל שכן בזה שהוא שלא לצורך דמסתייה למרי שיאמרו אין אנו יודעין. ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבאו מחמת יראה ואם יבאו שיכבשו עדותם וקיימי באם לא יגיד ונשא עונו דאיתיה אפילו בלא שמיעת אלה מדמוכח בריש פרק הכונס וכדכתב שם ר"י. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: אי האי דתפיס בהו הוי גברא אלמא ומסתפו סהדי מיניה לאסהודי בהאיך דאחוה הוא אמרינן ליה לאידך דליתיה איהו הנהו סהדי גופייהו ולימא להו בבי דינא דליסהדו מאי דידעו בהאיך אי הוא אחוה או לא. מיהו אכתי איכא למיחש דילמא כיון דמסתפו מיניה אף על גב דלימא להו דליסהדו לא עבדי דאמרי כי ניפוק מבי דינא ליקום עלן וליזקן. ומצינן לפרושי דהכי אמרו ליה דליתי סהדי דלאו אחוה הוא ודלא אזל אבוה לבי חוזאי ולא נסב איתתא באתרא אחרינא ולישנא דגמרא הכי הוא זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא והכי נמי דיינינן לכל אלמא דליתי איהו סהדי על מאי דתבעי מיניה דלאו דינא קאמרי היכא דאית ליה סהדי לאידך דמסתפו מיניה לאסהודי בקושטא. מיהו צריכי דייני למידע אי קושטא הוא דסהדי אית ליה ולישיילוה להו לסהדי דלא באפי בעל דינא אף על גב דההוא סהדותא לא מהניא דאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: השתא נמי אתו ומשקרי. פירוש כי נמי יביא אותם דמסתפו מיניה כמו כן אתו ומשקרי ומהכא איכא למשמע שלא היה מזקיק אחרים אלא אותן עדים עצמן. ומשני תרתי לא עבדי פירוש דשתקי ועוד שישקרו. עד כאן.

שפיר קאמר לך דתנן וכו'. וכן אמר רבה השביחו לאמצע: כך הגירסא בכל הספרים. ורש"י הוקשה לו האיך יביא רב חסדא ראיה לדבריו מדברי רבה תלמידו והגיה הוא דגרסינן וכן אמר רב. ועדיין הוקשה לו מה צריך סיוע מדברי רב על משנתו. ותירץ משום דאיכא דמוקי מתניתין בשהשביחו נכסים מחמת נכסים ומרי לא השביחן אלא משל עצמו לכך הביא דברי רב דאמר דאפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. ואין זה נכון חדא דלא חזינן ליה לרב דפליג התם בפרק מי שמת. ועוד דאם כן היכי סתים רב חסדא לישניה דרב דאמר וכן אמר רב השביחו לאמצע הכי הוה ליה למימר ואמר רב אפילו השביחו מחמת עצמן.

והתוספות פירשו דהכא קים להו דמרי לא היו לו נכסים אחרים וכל מה שהשביח לא השביח אלא מחמת נכסים והא דאמרינן וכן אמר רבה אינו דברי רב חסדא אלא התלמוד אומר שכן אמר רבה כדברי רב חסדא. ואמר ליה אביי לרבה מי דמי וכו' הכא מי ידע דמחיל. ולא מצאו תשובה לדברי אביי אלא שחזרו והקשו על רב חסדא למה לא אמר שיטול מרי מיהת בחלק אחיו כאריס כמי שיורד לנכסי שבוי דלא אמרינן דמחל וכל שכן דודאי לא ידע דמחיל כלל. הריטב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: ויש ספרים דלא גרסי האי וכן כלל. ורבינו תם הגיע דרבינו חננאל גריס ליה והכי פירושו וכן אמר רבה השביחו לאמצע בכי ההוא דינא דמרי בר איסק אורי ביה השביחו לאמצע ודן דינא הכי דלא תימא שתילת פרדסים השביחו נכסים מחמת עצמן הוא ולעצמו אלא שבחו נכסים מחמת נכסים ופליג ליה זיל את נמי ופליג. עד כאן לשונו. משמע שרוצה לומר דרב חסדא עצמו הביא דברי רבה לסיועי לנפשיה מדפירש זיל את נמי ופליג.

ויותר היה נראה לי שהתלמוד עצמו אומר דרמו שהורה רב חסדא כמו כן הורה רבה על דין זה או על כיוצא בו. ואביי שהיה תלמידו של רבה הקשה לו מי דמי למתניתין שאתה מדמהו. וגם נראה לי דלאפוקי מסברת אביי שמחלק בין דין זה למשנתנו הוצרך התלמוד להביא סייעתא לרב חסדא מדברי רבה.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים וכו'. והאי מעשה דמרי השביחו נכסים מחמת נכסים הוה שהממון שהניח להם אביהן משותף היה ומן האמצע שכר פועלים ועשה הכל כדאיתא בבבא בתרא וכן אמר רבא השביח לאמצע. פירוש רבה על מעשה דמרי בר איסק אמר שהשביחו לאמצע כמו שאמר רב חסדא ולא חשש לקושיא דאביי שהקשה עליו מי דמי התם ידעו בעלים וקא מחלי אבל הכא מי ידע דניחול וקסבר אביי כיון דלא ידע דניחוש כמי שהתנה ואמר הריני עושה ואוכל דמי ואי משום דקטן הוה קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו ברשות הוא יורד מפני חלקו ולית הילכתא כוותיה. גדולה מזו אמרו שמין להן כאריס ואפילו במה שלא נטע השתא דידיה נמי פירוש במה שנטע הוא לא כל שכן שיטול מחצה בשל אחיו. עד כאן.

וכתב הרשב"א ז"ל וזח לשונו: השביחו לאמצע וכו'. ואף על גב דאסיק התם בפרק מי שמת דדוקא שהשביחו נכסים וכו' מרי בי איסק נמי מוחזק הוה דלא הוה ליה נכסי אחריני אלא הני דשבק אבוה ומינייהו הוה אגר אגירי ומשבח להו לנכסים. והיינו דלא בעא מיניה אם מנכסי דידיה עבד או מנכסי דאבוה והילכך השביח לאמצע. אלא דאכתי לא ניחא לי דאם כן מאי קאמר אביי הוא לא ידע דניחול ואי אשבחו נכסי מחמת נכסי מדינא השביחו לאמצע ומה לנו למתילתו. אבל רש"י ז"ל כתב דרב חסדא לא סבירא ליה הכי אלא אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. עד כו'.

והר"ן ז"ל כתב דליתא דהתם בפרק מי שמת סתמא איתמר וליכא מאן דפליג בה כלל. עד כאן.

ומה שפירש רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין אינו נכון דאם כן שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים ואי אפשר ובמקומו יתבאר אלא הכי פירושה שבח ששבחו נכסים כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסי ולא בהוצאתו משלו אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונו כלומר שהוציא שכר הוצאות ופועלים משלו והשביח השביחו לעצמו ורבה גרסינן וכו'. ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה מי דמי וכו' וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דרבי אמי ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו וכו'. הרמב"ן.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אמר ליה אביי מי דמי התם על מנת כן טרחו הגדולים לתת חלק לקטנים מאותו שבח שהרי היו יודעים אותם שאם לא מחלו היו להם לחלק הקרקעות וישביחו חלקם ולא חלק הקטנים שמע מינה מדלא עשו כן דבודאי מחלו טרחם אבל הכא בהאי מעשה דמרי מי ידע דמחל הלא לא היה יודע עד עכשיו שהיה לו אח כלל במדינת הים ובודאי לא מחל ומאחר שכן דין הוא שיהיה כל השבח שנשתבחו הקרקעות מאחרי מות אביהן כולו למרי ולא יהיה לו חלק בהן לאותו קטן שבא ממדינת הים. זו היתה סברתו של אביי כנגד סברת רב חסדא שפסק שיטול האח הקטן החצי בכל השבח.

וכשנשאלה שאלה זו לפני רבי אמי שהיה בארץ ישראל פסק הדין כמו שפסק רב חסדא שיש לתינוק חלק בשבח שנשתבחו הנכסים שלא כדברי אביי אלא שחלק על רב חסדא בהא שהיה אומר שיטול התינוק חצי השבח וקאמר רבי אמי דין הוא שיתן התינוק מחצי השבח שלו שליש או רביע כמנהג המדינה למרי שהיה טרח בעבודת הקרקע והיה לומד רבי אמי בקל וחומר מברייתא דבורח מחמת מרדין דאמרינן לקרוב שיד בנכסים ששמין לו כאריס כמנהג המדינה כשיבאו הבעלים ממדינת הים ויטלו שלהן דין הוא שלא יהא טרחו לריק אף על פי שאין לו שום זכות בכל גוף הקרקע אפילו טפח. הכא דיש חלק וזכות למרי באלו הקרקעות כל שכן שיתן לו שכר טרחו למרי כמנהג המדינה.

וכששמע רב חסדא השיב שאינו דומה מעשה דמרי לדין היורד לנכסי בורח דהתם ברשות לא נחית כלומר ברשות בית דין דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא מרי לא בא ליטול עצה מבית דין ולא נמלך עליהן ומשום הכי דין הוא שיפסיד טרחו ולא יטול כי אם מחצית השבח ועוד שאפילו אם היה בא לימלך עמהן היו מוחין בידו דהא אחא קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דרבי אמי והודה לפסק של רב חסדא שלא יטול מרי כלום במחציתו של שבח המגיע לחלק הקטן ויטלו שניהם בשוה בשבח שהושבחו נכסים מחמת נכסים אחר פטירת אביהם.

וקושיא דאביי שהקשה התם ידעי וקמחלי וכו' ליתא משום האי טעמא דקטן הוא ועבר על תקנת בית דין ומשום הכי קנסינן ליה אף על גב דלא ידע דימחול והשביח לאמצע ולא שקיל שליש או רביע במחצית של תינוק מהאי טעמא נמי דכיון דקטן הוא אבל אם היה גדול הוה קושית אביי קושיא ולא שקיל אותו אח הבא ממדינת הים כלל באותו שבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כיון דלא ידעי ליה כלל דהא כברשות בית דין נחית דמי וכולה שבח שלו ובפירות הנמצאים מחוברים בשעת בואו ממדינת הים שמין כאריס כלומר אחר שחולקים הפירות באמצע נוטל במחצית שלו לשליש ולרביע כמנהג המדינה דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין אותו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ובשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה כל שכן דבזריעתו שזרעה דין הוא שיטול ממנה כמנהג המדינה. ואכתי צריך עיון גדול מה שכתוב בהלכות הרי"ף ובספר המאור. עד כאן.