שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף לד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לד עמוד אעריכה

נעשה כאומר לו לכשתגנב וכו':    פירוש, אומדן דעתא הוא, דניחא ליה דליקני כפילא, משום דמשלם ליה מדעתו מיהו קשיא לן הכא, מדאמרינן דבעל הבהמה מקני ליה כפילא לשומר, אלמא לשומר לא קרינן ביה מבית האיש, אם כן לבעלים אמאי משלם, והא הוה ליה כגונב אחר הגנב דלא משלם לא לבעלים כפל ולא לגנב. וניחא לן, שאני אומר, דפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה, ומבית הבעלים קרינן ביה. והשתא קשיא לי, לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, כיון דשומר חייב באחריותה ליחשביה כבעלים. ואיכא למימר, דלא דמי חיוב שמירה לאחריותה דבהמה, משום דבשמירה איכא אנפי דלא מיחייב ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה. הראב"ד.

אי הכי גיזותיה וולדותיה נמי:    כלומר, גזות וולדות שהיו לה בבית שומר, דהא איגלי מילתא דמשעת משיכה מקניא ליה. ולא דמי לפרתי קנויה לך מעכשו ולאחר שלשים יום דגופה קני מעכשו וגזות וולדות לאחר שלשים יום, דהתם כיון דאמר לו מעכשו לאחר זמן, משמע מעכשו קני מקצת ולאחר זמן קני השאר, אבל באומר לכשיעשה דבר פלוני קני מעכשו, הרי זה כעין תנאי, ולכשישלם התנאי קונה הכל מעכשו וכדאמרינן בפרק איזהו נשך, דבדאמר לכי מייתית קני מעכשו דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני, פרתי קנויה לך מעכשו ולאחר שתגנב, דהשתא קני גופה מהיום וגיזות וולדות לא קני עד לאחר שנגנבה. יש לומר, דהיינו הא נמי דקא מתרץ חוץ מגזותיה, דדא ודא אחת היא, ובין בהא ובין בהא איכא לאקשויי נמי מאן פסקה. אי נמי יש לומר דאי אמר לו מעכשו ולאחר שתגנב לא קנה כפילא דקרנא דגנבה וחיוב כפילא דקרנא באין לו כאחד וכל האומר מעכשו ולאחר זמן לא קני פירי עד לאחר אותו זמן אם כן מאימת קני האי פירי פרה זו לאחר שתגנב וכבר קדמו חיוב כפל ודבעלים הוי, כן נראה לי. הרשב"א. ועיין פרק ח' מהלכות שאלה ופקדון במגיד משנה.

וזה לשון הרא"ש ותלמיד הר"פ: אי נמי דקיימא באגם. הקשו בתוספות, תימה, דנימא נעשה כאמר ליה לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשו וסמוך לגנבה, דהשתא קני אפילו עומדת באגם וכו'. יש לומר, דלא מצי לאוקמי הכי, דאם כן המשיכה אינה נגמרת עד סמוך לגנבתה, והקנין לא יגמור עד סמוך לגנבתה, ואם כן כל ימי היותה אצלו עד שעת הגנבה צריך שתהיה במקום שהמשיכה וקנין מהני, דהיינו בסימטא, ואי אפשר באותן הימים שלא תלך לרשות הרבים, הילכך לא קני. עד כאן.

מסתברא, שבחא דמעלמא עביד דמקנה, שבחא דמגופה לא עביד דמקנה:    ואף על גב דמקנה ליה יוקרא, כדאיתא לקמן בעובדא דכיפי, ההוא כשבחא דאתי מעלמא דמי, כיון דזימנין דלא אתי, ולאו בגופא ממש תליא מילתא. ובדין הוא דהוה מצי לתרוצי, דהכא במאי עסקינן, בשהקנה לו גופה של בהמה לכפילותה ויוקרא דידה כמקנה דקל לפירותיו אלא דבעיא במסכת גיטין היא אי מצי מקנה בהמה לקנס ולכפל, כיון דלאו מגופה ממש אתו כפירות דקל. איכא דאמרי, אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב וכו'. ודוקא בגנבה אמרינן הכי, אבל באבדה וכל היכא דאיתה מצי מקנה לה, בשעת תשלומין דוקא מקנה לה, וכן פירש מרי.

מאי בינייהו, איכא בינייהו קושיא דרבי זירא:    פירוש, דלהאי לישנא ליכא לאקשויי דליקני גיזותיה וולדותיה דמשעת משיכה ואילך. ואם תאמר, וללישנא בתרא אמאי איצטריך תנא למתני חוץ מגיזותיה וולדותיה.

ויש לומר, דהיא גופה קמשמע לן, דלא מקני ליה פרתו משעת משיכה כלישנא קמא. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: קשה לי, להאי לישנא דסמוך לגנבתה, לא מיפרשא שפיר האיך ברייתא דחו מגיזותיה, דאי קודם גנבה, פשיטא, אכתי לא קנאה. ויש לומר, דאתא לאשמועינן פירושא דמתניתין, דנעשה כאומר לו סמוך לגנבתה, ומשום הכי לא קנה גזות וולדות דקודם גנבה, דאם תמצא לומר כאומר קנויה לך מעכשו, אם כן אפילו גזות וולדות היה קונה, דלא מסתבר למימר סתמא דמילתא שבחא דאתי מעלמא אקני ליה ולא שבחא דגופא. עד כאן.

אי נמי דקיימא באגם:    קשיא לי, היכי מוקי לה רבא בהכי, דאם איתא לא משכחת לה למתניתין אלא היכא דנגנבה בבית שומר ממש ולא באגם, וכל שכן בצידי רשות הרבים וכל שכן ברשות הרבים אלא בבית שומר ובעדים. ומתוך הדחק יש לי לומר, דרבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, דאמר בפרק הכותב, האומר לחברו משוך בהמה זו ולא תיקני לך עד לאחר שלשים יום דאי קיימא באגם קני. והא דאמרינן הכא איכא בינייהו דקיימא באגם, לאו לרבא קא אמרינן, אלא לדידן דקיימא לן דלא קנה אלא באומר מעכשו ולאחר שלשים, כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים. הרשב"א.

אמר ר' יוחנן לא שילם שילם ממש וכו' , תנן שילם וכו':    ואף על גב דרבי יוחנן על מתניתין אמרה, אנן בעינן לומר דלישנא דמתניתין לא דאיק הכי, וכיוצא בזה יש בתלמוד. הריטב"א.

אלא מהא ליכא למשמע מינה:    הקשו בתוספות, כיון דקשיא רישא לסיפא, נימא נעשה וכו'. ותירצה דשילם נקט וכו' ועוד יש לומר, דאמר הריני משלם שילם קרי ליה, כדאמרינן בתר הכי מי אלימא ממתניתין דקתני שילם ואוקימנא באמר וכו'. הרא"ש.

כתוב בתוספות, אבל אם אמר הריני משלם, אם נשבע תחלה, אין הכפל שלו, עד כאן. אבל הרמ"ך כתב, דהוא הדין אם אמר הריני משלם דמיקני ליה כפילא, אף על גב דאטרחיה למיתי לבי דינא, כיון דהשתא מיהא מדעתיה קאמר הריני משלם. והיינו הוא דקא דייק בגמרא, נשבע ולא רצה לשלם וכו', הא רצה מיקני ליה כפילא ואף על גב דלא שילם. עד כאן.

מתה מחמת מלאכה לא שכיח:    קשיא לי, דהא אי בעי פטר נפשיה בלא היו דברים מעולם, ואפילו הפקיד גביה בעדים מצי פטר נפשיה באומר החזרתי. וניחא לי, דלא מקנה אלא בדאית ליה למפטר נפשיה בטענת שומרים בנגנבה או נאבדה ונאנסה ומתה מחמת מלאכה. הרשב"א.

שואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא וכו':    פירש רש"י, דאף על גב דאמרינן טעמא משום דמתה מחמת מלאכה לא שכיח, מכל מקום דוקא אמר, אבל שילם מקנה ליה כפילא. ורבינו חננאל פירש, דאפילו שילם נמי לא מקני ליה כפילא. אמר רב זביד, שואל עד שישלם וכו'. ואם תאמר ומאי איכא בין לישנא קמא דרב פפא לדרב זביד לפירוש הקונטרס דפירש דוקא אמר, אבל שילם מקני ליה כפילא, הא רב זביד נמי אמר הכי שואל עד שישלם. יש לומר, דאיכא בינייהו היכא דאתני שואל להיות כשומר חנם וכו', ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

ללישנא קמא דרב פפא ודאי לא הוי תיובתא:    קצת דוחק לגירסא זו, דהוה ליה למימר לישנא קמא דרב פפא הוי סייעתא. לכך גריס רבינו חננאל, ודאי הוי תיובתא. אבל קצת קשה להאי גירסא, דלוקי כגון שהתנה להיות כשומר חנם, ולהכי קאמר דמשלם לשואל אף על גב דכל הנאה שלו, כיון דאיבעי פטר נפשיה בגנבה ואבדה. ושמא יש לומר, דאי איירי הכי, היה לו לפרש. גליון.

מי אלימא ממתניתין:    צריך עיון, אמאי לא אמרינן דלכך אלימא, דמתניתין לעולם איירי בשילם ממש, ונקט שילם ולא נקט אמר, לרבותא או לדיוקא, כדפירש תוספות לעיל. גליון.

אמר השואל איני משלם, וחזר ואמר הריני משלם, הא קאמר הריני משלם:    כלומר, הרי הודה לו בסוף, אף על פי שלא הודה לו בתחלה והוצרך לצעוק עליו בבית דין, אפילו הכי כיון שהודה לו בסוף שישלם לו. ולאו דוקא נקט שואל, דהא אמרינן דשואל לא מקני ליה כפילא עד שישלם אלא האי שואל משומר חנם ושומר שכר רצה לומר. אי נמי בשואל, ומיירי ששילם תיכף שהודה קודם שהוכר הגנב, וקמשמע לן, שאף על פי שציערו בתחלה וצעק עליו לבית דין, אפילו הכי הקנה לו כפילא, כיון ששילם בסוף כרצונו, ה"ר יהונתן. ובספרים שלנו לא גרסינן שואל.

אמר הריני משלם וכו':    פירוש, אמר בבית דין הריני משלם. וכל אמר דשמעתין נמי דכוותיה, דאי שלא בבית דין, ודאי בדיבורא לא מקני ליה כפילא, דלא סמכא דעתיה. ואף על גב דאמר בבית דין נמי, אפילו הכי מספקא לן כי אמר איני משלם, אי מהדר קא הדר ביה או לדיחויא בעלמא קא מיכוון. ומדבעיא לן הכי, מכלל דפשיטא לן דאי בעי למהדר מצי הדר ביה, דאי לא, מאי קא מיבעיא לן.

ולפיכך למד מכאן רבינו תם, שהמחייב עצמו בבית דין בדבר שאינו מחויב בה כגון זה שאמר הריני משלם וכו', יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע. ולפי זה, הא דאמרינן בפרק יש נומלין, שורי גנבת, רצונך השבע וטול, נשבע ואינו יכול לחזור וכו'. ולא גרסינן נשבע ואינו יכול וכו' אלא הכי גרסינן, ונשבע אינו יכול לחזור בו וכו'. אבל הרי"ף גורס בפרק יש נוחלין, נשבע ואינו יכול וכו', נראה, שהוא סובר, שכיון שהודה אינו יכול וכו', והכי נמי מסתברא וכו'. הר"ן.

ותדע לך, שהרי בכיפי דלקמן חיובי מיחייב לשלומי ליה ומיגבא גבי לה לאפדנא מיניה, ואפילו הכי משום דאטרחיה לא מקנה ליה יוקרא, והכי נמי הא דאמרינן הכא מהדר קא הדר ביה, לאו למימרא דיכול הוא לחזור בו וכו'. הרשב"א.

ועוד, אי אמרת מצי למהדר ביה, פשיטא דכי אמר איני משלם לגמרי קא הדר ביה, אלא כדפרישית עיקר. כן נראה לי. ולהאי פירושא, אפילו אמר הריני משלם שודאי פשעתי, היינו בעיין, דאי מהדר ביה לא מקני ליה כלום, משום דמטרח ליה בבי דינא לאפוקי מיניה ממונא בעל כרחו, והיינו עובדא דאפדנא. הרמב"ן.


דף לד עמוד בעריכה

אמרו בנים אין אנו משלמין מהו:    פירוש, אם תמצא לומר דאיהו גופיה לא הוה בעי למהדר ביה, בנים מהו. ואם תמצא לומר מהדר קא הדרי בהו, שלמו בנים מהו, מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד נייח נפשא, פירוש, ואפילו בשואל דכל הנאה שלו, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משאיל ליה. הריטב"א.

והרשב"א כתב, וזה לשונו: מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד לי נייח נפשא, כלומר, עבד לי נייח נפשא במילי אחריני, ולא בשמירה זו קאמר, דהא שואל נמי דלא עבד ליה נייח נפשא למשאיל וכולה הנאה של שואל היא, ואפילו קני כפילא. עד כאן.

שילם לבנים מהו:    פירש הראב"ד, דדוקא בשנגנבה ואחר כך מת האב, דאז אפשר דקנה, משום שהיה המקנה קיים בשעה שהיה הנפקד ראוי לקנות, דהיינו שעה שנגנבה, אבל אם מת האב ואחר כך נגנבה, בכי האי לא קני כלל, דאב לא אקני ליה כלום עד שעה שתגנב, וכבר מת, ובנים לא אקנו ליה כלום. אבל רש"י פירש, בשמתו הבעלים ואחר כך נגנבה. ונראה מדבריה דאדרבה, אלו נגנבה בחיי האב פשיטא דקנה משעת גנבה, שהרי היה האב המקנה קיים, ותשלומין לא מעכבי, דהוה ליה כמאן דאמר פרתי קנויה לך מעכשו לכשתשלמני ומת הוא ושילם לבנים, דקנה.

וכן נראה לי עיקר, דהא מפקיד לא אקני פרתו ממש, אלא דנעשה כאומר לו אמרו לומר דלב בית דין מתנה בכך, משום דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות, דכל דאית ליה בהמה או כלים ביד שומר ניחא ליה דלא נטרח בבי דינא וליקנו שומרים כפילא דאתי מעלמא, והלכך אב ובנים איכא למימר דניחא להו דליקני לה שומר לפרה כי היכי דלא ליטרחינהו לבי דינא, וכל שכן ללישנא קמא דרבא דאמר נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשו, דקנה מחמת הקנאת המפקיד עצמו, ואפילו מת קודם שנגנבה, דלאו דוקא תשלמני קאמר, כלומר לי ולא ליורשי, כדאמרינן בגיטין גבי על מנת שתתן לי מאתים זוז, דאם כן מאי קא מיבעיא לן הכא, אלא ודאי הכי קאמר, ותרצה ותשלם, וכיון שכן אף כשמת קודם שנגנבה איכא למימר דקנה, דהא הוה ליה כתנאי, וכיון דנגנבה קני לה מעכשו, אלא דאסתפקא מילתא בגמרא ללישנא בתרא דרבא אי הוי טעמא משום נייח נפשיה או לא, ומכל מקום אי לא הוי משום נייח נפשיה, אפילו ללישנא בתרא אנו רואין כאלו בנים אמרו ליה לשומר אחר מיתת אביהם לכשתגנב סמוך לגנבתה קנויה לך.

והתימה בדברי רבותינו בעלי התוספות, שפירשו הא דשילם לבנים, דוקא בשהוכר הגנב בחיי אביהן ועמד בדין, דאי לא, אפילו בנים עצמן נמי לא קני כפילא, משום דקיימא לן, דאין אדם מוריש קנס לבניו. וזה תימה, דאלו הוכר הגנב ועמד בדין, בודאי כבר קנה שומר לגמרי, ומאי קני מספקא ליה בהא, שהרי זו אפילו מכיון שאמר הריני משלם בחיי אביהם קנה, וכדאמר רבי יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם שקנה ליה כפילא, וכי מת מפקיד לאחר מכאן מאי הוי, הא קנה שומר. ועוד דאפילו לדבריהם, שאר קנסות ודאי ממון הם להורישן, ולא אמרו אין אדם מוריש קנס לבניו אלא בקנס הבת בלבד וכו' הרשב"א. ועיין תוספות פרק מרובה (דף עב ע"א).

וזה לשון הראב"ד: שלמו בנים מהו שילם לבנים מהו. הני תרתי, שנגנבה קודם שמתו האבות, אבל אם מתו האבות ואחר כך נגנבה, לא זה הקנה ולא זה קנה. ואיכא נמי למימר, שלמו בנים, ואפילו מת אביהם ואחר כך נגנבה, כיון דמשלמי מאי דלא מחייבי, אף לדידהו מקנה לה סמוך לגנבתה, שהרי בידו להקנותה להן מעכשו אבל שילם לבנים, ודאי בעינן שיהא המקנה קיים בשעת הקנייה, והבנים לא הקנו כלום. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: שילם לבנים מהו פירש רש"י, שמתו בעלים קודם שנגנבה הפרה ואחר כך נגנבה, וכשתבעוהו בנים לשומר, אמר להם הריני משלם, או ששילם. ולפום לישנא בתדא דלעיל דסמוך לגנבה הוא דקני כפילא מאבוהון, ודאי לא מקני ליה כפילא, דהא ליתא בעולם, וקמיבעי לן בנים גופייהו אי מקנו ליה כפילא או לא. ויש אומרים, דמשום הכי פירש רבינו בשמתו בעלים קודם שנגנבה, משום דאלו נגנב בחייה הא אקני ליה איהו גופיה כפילא סמוך לגנבתה, ואם תמצא לומר דאיהו לא מקנה כפילא אלא בששילם לעצמו, שלא הטריחו לבית דין, אם כן בנים נמי היכי מצו מקני ליה, דהא בשעת גנבה לא הוה דידהו ובשעת תשלומין לא הוה ברשותייהו, ואין אדם מקנה לחברו דבר שהוא ברשות גנב וגזלן, אלא ודאי בשמתו בעלים קודם שנגנב.

ועוד יש לומר בו טעם אחר, ודאי בשמתו בעלים קודם שנגנבה, דאי בשהיו הבעלים קיימין בשעת גנבה, בנים מאי עבידתייהו בכפילא, דהא קיימא לן שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין, לא בקנס הבת ולא בשאר קנסות, וכדברי רב נחמן בפרק נערה שנתפתתה. וההיא דפרק מרובה דמשמע מינה לכאורה דאדם מוריש לבניו כפילא. הא תריצנה בדוכתה. וכי תימא דהכא מיירי בשנגנבה בחיי הבעלים, ועמדו בדין עם הגנב ונתחייב גנב לבעלים, דהוה ליה ממון גמור להורישו לבניו, כל כי האי גוונא פשיטא דלא קני שומר כפילא, דכי מקנה ליה, בששילם קודם דעמד בדין עם הגנב, אבל בשעמד כבר בדין עמו ונתחייב לו דהוה ליה ממון גמור, לא מקני ליה. הלכך פירוש רש"י נכון וקיים. עד כאן.

וזה לשון תוספות חיצוניות: שילם לבנים מהו. ואם תאמר, מאי בעי, היאך יזכו בני המפקיד בכפל, הא אין אדם מוריש קנס לבניו. יש לומר, כגון שעמד בדין עם הגנב מחיים. עוד יש לומר, דנגנבה לאחר מיתת המפקיד. ואם תאמר, מאי קאמר כי אקני לך אבונא וכו', ללישנא דאמרינן לעיל נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשו, דמה הוא צריך להקנאת בנים, והלא מחיי האב זכה בכפל משעת משיכת הפרה, והבנים אינם יורשים אלא מה שהניח אביהם משלו, וכבר נתנו האב לנפקד משעת משיכת הפרה.

ואפילו לההוא לישנא דאמר לעיל סמוך לגנבתה קנויה לך, קשה לפי מה שפירש דאיירי בשעמד בדין מחיים. ויש לומר, דמכל מקום לגבי בנים לא הקנה לו את הכפל. תוספות שאנץ. ויש לומר, דהכי פירושו כי אקני לך אבונא כפילא וכו', כלומר, לא הקנה לך אלא אם כן תהיה זכיית הכפל בחייו לגמרי, הכי לא הקנה לך, אם לא היתה באה זכיית הכפל בחייו. עד כאן. וכתוב בגליון תוספות, כי אקני לך אבונא וכו'. ללישנא דהקנה לו פרה מעכשו, יש לומר, דלגבי דידן דלא עבדת לן נייח נפשא לא אקני לך אבונא כפילא. עד כאן.

שילם מחצה מהו:    פירוש, אפילו כשהשומר והבעלים קיימין, מיבעיא לן, אי אמר הריני משלם מחצה, ששילם לו מחצה, אי מקני ליה חצי כפל מיהת. או דילמא כיון דאטרחיה על חצי הכפל האחר, לא מקני ליה מידי. הריטב"א.

כתב רבינו חננאל, וזה לשונו: שילם מחצה ולא הספיק לשלם הנשאר עד שנמצא הגנב, עד כאן.

שותפין ששאלו ושילם אחד מהם:    פירש רש"י, חצי דמיה שעליו, מהו שיקנה חצי הכפל, מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו. ושמעתא נמי הכי דאיק דליכא אלא פלגא על חד מינייהו, דאי על כל חד מינייהו דמי כולה, כי שילם פלגא היכי מקני ליה כפילא, הרי לא שילם אלא מחצה. ואי הכי קשיא לי, הא דגרסינן בגמרא דמערבא, וכחש בעמיתו, פרט למכחש באחד מן השותפין וכו' אמר רבי יוסי הדא אמרו שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, וכתבו רבינו בהלכות, ונראה מזה, שהמפקיד אצל השותפין, כל אחד מהם חייב בכולו דהא מפקדון גמרינן, ובירושלמי מסיים עלה, אחד שהפקיד לשנים דכל אחד חייב בכלו. ושמא נאמר, שאין אחריות זה על זה אלא דומיא דמלוה כששלחו בהן יד, אבל אין חיוב פשיעה ואונסין של זה אחריותן על חברו, ואינו מחוור. ואפשר לומר, דהכא אף על פי שלא שילם אלא חצי מה שעליו מכל מקום מקני ליה כפילא, דאומדן דעתא הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו והחצי האחר אם פורעו משל חברו חוזר וגובה.

אבל לשון פירוש רש"י אינו נראה כן. אלא שיש לומר, דהכי נמי קאמר כל מה שעליו לפרוע משלו אם חבירו רוצה לפרוע. ויש לפרש וכו' הרמב"ן.

ויש לומר, ששנים שלוו מאחד, אי נמי אחד שהפקיד אצל שנים, אין האחד חייב בכל בלוה ממש או בנפקד ממש, אלא כל אחד חייב במחציתו ונעשה ערב על השאר, ואין נפרעין ממנו עד שיתבע את חברו תחלה כדין ערב, והיינו דקאמר נעשו ערבין זה לזה וכו'. ובתוספתא דבבא בתרא בפרק אחרון תניא, המלוה את חבירו על ידי שני ערבים, לא יפרע מאחד מהם, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע ממי שירצה, כלומר, ממי שירצה תחלה, אלמא כל זמן שהוא בא ליפרע מן הערבים אינו נפרע הכל מן האחד, וזהו כדין שנים שלוו מאחד, וגם זו ראיה גדולה היא לנדון שלפנינו.

אלא שהרמב"ם כתב, בשני ערבים, שיפרע מאי זה מהן שירצה, ונראה לי דינו יפה, ואינו דומה לשותפין ששאלו ולשנים שלוו, דהתם כיון דלהשתמש בה השאילה להם הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה, שכל אחד משתמש בה לעצמו, אלא כיון ששאלוהו ביחד, כל אחד נעשה ערב לחברו, והוא הדין לשנים שלוו מאחד, שכל אחד נוטל מחצה ומוציא לעצמו, ואפשר נמי דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן, שאף על פי שאין משתמשין בה, כיון שהפקיד לשנים הרי זה כמפקיד לזה מחצה ולזה מחצה. אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים אינו כן, דכיון שהמלוה אחת, הערבות אינו חל לחצאין, או יתחייב כל אחד בכל, או לא יתחייב כלל דמי חלקו לו, שהרי הן לא נתתייבו לו מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו, אלא ללוה הלוה הכל, והערבים לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין.

וראיה לדבר זה לכאורה, מההיא דפרק בית כור, דשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם, דאלו אין יכול ליפרע הכל מאחד מן הערבים, היאך הוא יכול ליטול חלקו של אחד מהן, והלא הנכסים של אב אינן אלא כערבים, כדאמרינן נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. ודוחק הוא להעמידה באפותיקי מפורש וכו' ואף על פי שיש בתוספתא שכתבנו הפך מזה, אין סומכין עליה, וכבר כתבתי יותר מזה בבבא בתרא פרק בית כור בסייעתא דשמיא. וכשתמצא לומר דהוה ליה כמפקיד אצל שנים, דילמא בהפקיד אצל שנים נמי כיון שאין משתמשים בה כלל לעצמן, כל אחד מהן חייב בכל, כפשטה דירושלמי. הרשב"א. עיין בהר"ן פרק שבועת הפקדון ובנמוקי יוסף כאן.

שאל מן האשה ושילם לבעלה מהו:    פירש רש"י בפרת נכסי מלוג שהקרן שלה וכו'. ואינו מחוור, שאלו שאל מן האשה בלא רשות בעלה וכו', ואם ברשות הבעל השאילה וכו', ככתוב בנמוקי יוסף. ועוד, מאי שאל מן האשה ושילם לבעלה, למי ששאל שילם, הרמב"ן, ויש לי לומר לדעת רש"י, דדילמא בשנתן הבעל רשות להשאיל לדעתה, דאמר לה השאילי לדעתך. וכענין שאמרו לקמן גבי השוכר פרה מחבירו והשאילו לאחר, דאקשינן, ולימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ופרקינן, הכא במאי עסקינן בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל.

אי הכי לבעלים בעי שלומי:    דאמרי ליה לדעתך. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר, וזה לשונו: שאל מן האשה ונשאת, ושילם לבעלה, שהרי יש לבעל פירות בבהמת מלוג, מי הוי כמו ששילם לה קודם שנשאת ואקניא ליה כפילא דקרינא ביה לכשתגנב ותשלמני, או לא. אשה ששאלה ושילם בעלה מהו זו ודאי בבעל שהיה לה קאמר. אי נמי ששאלה כשהיא פנויה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: שאל מן האשה. פירוש, פירות נכסי מלוג, מי אמרינן כיון דקרן לאו דבעל הוא, לאו תשלומין נינהו, דלאו ביה תליא לאקנויי כפילא, או דילמא כיון דאפטרופוס הוא על הנכסים ואוכל הפירותן בעלים הוי עלייהו ותשלומים הם. וצריך לומר, דלא ידעה האשה כששילם לבעל, ולהכי מיבעיא ליה אי תשלומין דבעל מהני לאקנויי הכפל מאחר שלא ידעה האשה, שהכפל שלה. דאי ידעה האשא מאי קא מיבעיא ליה, וכי חובה הוא שישלם ליד האשה, והלא שילם ליד אותו שמכניס ומוציא פירותיה וכל אשר לה, וידו כידה, והשתא אם הכפל לאשה, ניחא, כדפרישית, אבל אם הכפל לבעל כשאר פירות, למה לא יחשב תשלומין להקנות הכפל שהוא שלו ובפרק האשה שנפלו קאמר, שכפל דולד נכסי מלוג הוי לאשה, משום דהוי פירא דפירא, ופירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומשמע הא כפל דבהמה דחד פירא הוא הוי דבעל. ומיהו נראה, דכל שכן הוא, דאפילו ולדות הוא של בעל, הכפל לאשה, כפל הבהמה לא כל שכן. עד כאן. וכן כתוב בתוספות שאנץ.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: שאל מן האשה. פירש רש"י, פרת מלוג, שהקרן שלה והפירות של בעל, ושילם הפרה לבעל בחיי אשתו, מהו לקנות הכפל, מי אמרינן כיון שהקרן לאו דבעל הוא לאו תשלומי מעליא נינהו ולא וכו'. ויש מקשים, דהא במסכת כתובות משמע דכפל בהמת מלוג דבעל הוי, מדאמרינן הגונב ולד בהמת מלוג משלם כפל לאשה, דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה, אבל כפל דבהמה עצמה דלא הוי פירא דפירא דבעל הוי ואם כן פשיטא דכיון דשאל מן האשה בלחוד לא קני כפילא דבעל, אף על גב דשילם לבעל הקרן, כיון שהקרן אינו שלו וזו אינה קושיא, חדא, דהכא על כרחך בששאל מן האשה ברשות בעלה, שאם לא כן, היאך יש לה רשות להשאיל, אין כאן שאלה כלל, והוה ליה שואל שלא מדעת דלא קני כפילא.

והא דאמר שאל מן האשה לומר, ששאל מנכסי האשה, אי נמי, שאמר לה שתשאילנו לדעתה, דלאו שואל דבעל הוא, ומכל מקום כיון דברצונו הוא שאל, אפשר דניחא ליה דליקני ליה כפילא לשומר כששילם לו הקרן שיאכל ממנו פירות מכאן ואילך. ועוד דבודאי כפל בהמת מלוג לאשה הוא, דכיון שיש לו גיזות וחלב וולדות, לא תקינו ליה פירא אחרינא, והתם הכי קאמר, חד פירא תקינו ליה רבנן, תרתי פירי לא תקינו ליה רבנן, ולרבותא נקטה בכפל הולד, שאף על פי שהגוף שלו אינו זוכה בכפל שלו, כיון דפירא דאתי מעלמא הוא, וכל שכן דבהמה גופה, שהגוף לאשה.

ומורי הרב פירש, שאל מן האשה בעודה תחת בעלה, ושילם לבעלה לאחר מיתה, מהו. אשה ששאלה בחיי בעלה, ושילם בעלה לאחר מיתתה, מהו ואף על גב דהא איבעיא לן גבי שילם לבנים או בנים ששלמו מהו, דילמא שאני בעל דלאו יורש ממש הוא, דהא שייך בנכסים מחיים. או אפשר, דבנים עדיפי דהוו כרעא דאבוהון טפי, ודוקא הא הוא דאיבעיא לן, אבל כל שהשאלה והתשלומין בחיי הבעל ואשתו כיון דשאלה לא סגיא ליה אלא ברצונו, וידו של בעל כידה או עדיפא מידה, פשיטא דקני כפילא. ולישנא דגמרא טפי דאיק כי האי פירושא. עד כאן.

כתוב בתוספות, דכיון דנשאת יש לו פירות כדין נכסי מלוג. פירוש, והכפל הוא שלו בשאר פירות, דהכפל הוא פירות. גליון.

אמר רב הונא, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו:    ואיכא דרמי ממאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא, אמר משלם אני, חוששין שמא שלח בו יד. אמר נשבע אני, וראה אותן שמגלגלין עליו, וחזר ואמר משלם אני, חוששין.

אמר רבי יוסי, לא שחייבה התורה שבועה להחמיר עליו, אלא להקל עליו, שאם רוצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע:    והרי"ף הביאו בסוף פרק כל הנשבעין, ופסק הלכה כתנא קמא. ואי איתא לדרב הונא, כי משלם נמי מאי מהני ליה, הא בעי לאשתבועי שאינה ברשותו, ומיגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע אשאר תביעות וגלגולין שהלה רוצה לגלגל עליו בין לתנא קמא בין לרבי יוסי.

ושמעתי כי הר' מאיר ב"ר יוסף היה אומר, דהא דרב הונא חדוש הוא, ואין מגלגלין עליו שבועות אתרות אלא מאותן דפקדון, אבל לא מעסק אחר, והכי גרס בלישנא דבני מערבא, שמגלגלין עליו שבועות אחרות, כלומר שאינן מאותו עסק. וכן הוא במקצת נוסחאות. ואלו דברי הבאי. וכי מפני שלא שמעה הרב עד ששנה הלכה זו היא חידוש, ואי משום דמקשו עלה, אין לך דבר בתלמוד שאינו חידוש. ואולי רצה לומר שהוא מדבריהם ומשום חברו, ואין בדבריו טעם. אבל ענין זו הגמרא נראה, שהם סבורים, כשאומר משלם אנו חוששים שמא שלח בו יד, כלומר, ומשביעין אותו שאינה ברשותה שלא על חנם רצה לשלם מיד. אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליו וחזר ואמר משלם אני, אף על פי שהדבר נראה שאינה ברשותו, ואלמלא הגלגולין היה נשבע שלש שבועות, חוששין ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותה ומגלגלין עליו לגלגולין שחוששים, וכל שכן דאם בא לשלם, אף הגלגולין חוששים שאינו רוצה לישבע עליה, נמצא שאינו יכול ליפטר עצמו משבועה זו.

ויש מפרשים, שאם אמר משלם אנו חוששים לשמא היא ברשותו, ואם אומר נמי נשבע אני וראה שמגלגלין עליו שלש שבועות הללו וחזר ואמר משלם אני, חוששין נמי עליו, לומר, שלעולם חוששין לשמא עיניו נתן בה, ורבי יוסה פוטר בכולן, כיון שרצה לשלם ואין כאן זכר לשאר גלגולין דעלמא, ובדרב הונא פליגי, אם רצה לשלם אם נשבע שאינה ברשותו אם לא אבל לפי דעת הרי"ף, כשאר גלגולין היא, כמו שכתבה שם בפרק כל הנשבעין. הרמב"ן והרשב"א,

וזה לשון הריטב"א: אמר רב הונא, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו פירש רש"י, אמתניתין קאי, אף על פי שהוא וכו'. ואף על גב דפרישנא לעיל דמתניתין מיירי בשנגנבה בעדים, דתו ליכא חשדא, מכל מקום מתניתין מוכחא דבכל אנפין מיירי, ואפילו כשאין שם הגנבה, וכדקתני סתמא שילם ולא רצה לישבע, שלא רצה לישבע שנגנבה, או שלא רצה לישבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד, כדפירש רש"י התם, ואיכא דקשיא ליה, ומאי האי דשקלינן וטרינן עליה דרב הונא בהא, ואיהו גופיה מאי חדית לן, דהא אמר רמי בר חמא ששלש שבועות משביעין אותה וכדאיתא בפרק קמא, ולקמן במכלתיה ויש לומר, דהתם הוא לפי שאינו משלם כלום, אבל בכאן שהוא משלם הוה סלקא דעתין דלא חשדינן שנתן עיניו בה, דאם כן אמאי ישלם כלל יכפור בה או ישבע ויפטר, קמשמע לן דאפילו הכי חיישינן שמא עיניו נתן בה ולא בעי למתפס בה בגזל, ואי משום לא תחמוד, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמו להו ומתניתין דהמלוה על המשכון דאותבינן מינה, להא דרב הונא דמיא, כיון דהמלוה חייב באבדת המשכון, ופסידא דידיה הוא.

גרסינן בירושלמי. אמר משלם אני חוששין, אמר נשבע אני וראה אותם שהיו מגלגלין עליו שבועות ובאין וחזר ואמר משלם אני חוששין. אמר רבי יוסה לא חייבה תורה וכו', והכי פירושו, אמר משלם אני חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו כדרב הונא. אמר בתחלה נשבע אני כדין השומרים, וראה שהיו מגלגלין עליו הבעלים שבועות אחרות, וכדי להפטר מאותם גלגולין הוא שבא לשלם, שיפטר משבועה זו, קמשמע לן דאפילו הכי חוששין לו וצריך לישבע שבועה דרב הונא, והרי כל הגלגולין עליו כדמעיקרא, ולא עוד, אלא אפילו שילם כל הגלגולין כל שכן שחוששין לו לשבועה דרב הונא, כי שמא להפטר מאותה שבועה הוא משלם כל הגלגולין. ורבי יוסה חולק על תנא קמא, לומר, שכל שרצה לשלם עיקר תביעתו פטור הוא מכל הגלגולין, שלא חייבה תורה שבועה לנתבע להחמיר עליו אלא להקל עליו, וכיון שהוא משלם עיקר תביעתו, משלם ונשבע שאינה ברשותו ונפטר מן הגלגולין. ופסק הרי"ף הלכה כתנא קמא, ויש למחוייב שבועה לשלם כל הגלגולין או לישבע עליהם, וכדגרסינן בירושלמי דשבועות חד בר נש אזל למידן קמי רבי זעירא וכו' עד כאן.

מיתיבי, המלוה את חברו על המשכון וכו':    כללא דהאי מתניתין, דרישא מיירי בתביעת המלוה ללוה שלא היה המשכון שוה כנגד חובו וסיפא בתביעת הלוה למלוה שהיה שוה יותר מכנגד חובו ותובע לו המותר. וכל שכופר הנתבע בכל המותר, פטור משבועה דאורייתא כדין כופר בכל, וכל שמודה בפרוטה וכופר בשתי כסף, חייב שבועה דאורייתא כדין מודה מקצת. וכן הדין כשאומר על כל המותר איני יודע דפטור, אלא שנשבע שבועת היסת שאינו יודע. אבל אם מודה בפרוטה מן המותר ועל השאר אומר איני יודע, הוה ליה מתוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ומשלם, וחברו נוטל בלא שום שבועה, ואין עליו אלא חרם סתם. הריטב"א.

שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון:    פירש רש"י, כדי שלא יפסלנו. וקשיא לי, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. ויש לומר לפי פירושו, דזמנין דלא קים ליה בגויה שפיר וסבור דהכי שויא ולא לרמאות נתכוון, ומכל מקום יבא לידי חשד עם הכל ויפסל לעיניהם בכך.

ולפי פירושו קשיא לי, הא דאוקי רב אשי דזה נשבע וזה נשבע, והכי קאמר, מי נשבע תחלה, מי שהפקדון אצלו, ולפי פירושו של רש"י, מאי איריא משום שלא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו תיפוק ליה דדינא הכי הוא, דלעולם לא משבעינן ליה כמה שוה עד שנדע אם נאבד אם לאו. ואפשר לומר, כי מתחלה שהיינו סבורין דמהפכין השבועה מלוה למלוה, על כרחך יש לנו לפרש שלא תקנו והפכו השבועה אלא כדי שלא יוציא הלה הפקדון ויפסלנו. אבל לאוקמתא דרב אשי, דינא הוא, ודינא קתני, אם ישבע הלוה תחלה כמה שוה, שמא עדיין היא אצל מלוה ונמצאת שבועת הלוה לבטלה. הרשב"א.

והריטב"א כתב לקמן, וזה לשונו: מי נשבע תחלה, מי שהפקדון אצלו, שמא יוציא הלה את הפקדון, וקשה לי, ותיפוק ליה דהכי דינא שישבע המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, כדמוכח לעיל. ויש לומר, דאפילו הכי, כיון דשבועת מלוה דרב הונא אינה אלא לחששא ותקנתא דרבנן היא, ושבועת לוה שבועה דאורייתא, הוה סלקא דעתין דלוה קדים ומשתבע אם ירצו בית דין, קמשמע לן תנא דעל כרחו ישבע המלוה תחלה, כדי שלא יוציא את הפקדון אחר כך. עד כאן.

ורבינו חננאל פירש, שמא ישבע הלוה ויוציא המלוה את הפקדון, ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, אלא משביעין את המלוה כדי שיטרח ויביא ולא יצטרך לישבע. ואקשינן, לוה נמי ליטרח וליתי, כלומר, נניח שבועה גבי לוה כדיניה, דאיהו נמי כוי להפטר משבועתו יטרח ויביא, ולא גרסינן הכא כי משתבע מלוה ליטרח לוה וליתי, שזה הלשון משמע כדברי רש"י, כלומר, ניחוש שמא כדי לפסול את המלוה ישתדל הלוה להביא המשכון ויפסלנו.

והשתא לפי פירושו, הא דרב אשי הכין מפרשינן לה, מי נשבע תחלה מדינא, מלוה נשבע תחלה, ודינא קתני ולא תקנתא. אלא דאף לפירוש רבינו חננאל קשה לי קצת אוקימתיה דאביי דאמר גזירה שמא יאמר לאחר שבועה מצאתיה, דאי משום חשש שבועת הלוה שלא תהא לבטלה, היכי משביעין ליה למלוה אחר שנשבע שאינה ברשותו משום גזירה שמא יטעון כך, שאם אתה חושדו שהיא ברשותו ונשבע על שקר, אם כן מוטב שישבע הלוה שבועה לבטלה ולא שישבע זה שבועת שקר, דאחר שנחשד על השבועה ונשבע שאינה ברשותו, כך ישבע שאינה שוה אלא כך, ואם אין אתה חושדו שהיא ברשותו, אלא מכיון שנשבע, קושטא קאמר, אם כן אין כאן שבועה אצל הלוה לבטלה, דמהיכא מייתי לה, דהא אביי לית ליה האי טעמא דטרח ומייתי לה.

אבל לפי דברי רש"י, כיון שאין חשד של זה ברור חוששין לפסלותו של זה. הרשב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: ואמור רבנן לישתבע מלוה. פירש הקונטרס, ויפסלנו לשבועה ולעדות. וקשה, דכל שכן שיזהר על שבועתו שלא ישקר, ומי עבדינן תקנתא לרמאי כדי שישבעו לשקר. ואין לפרש, כדי שלא יחשדוהו שלא כדין, דאפשר דנתקלקל לאחר שבועה, דלא יתכן לומר כן בסמוך דפריך אי הכי כי מישתבע מלוה ליטרח לוה ומייתי.

ונראה לרבינו תם כמו שפירש רבינו חננאל, שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא דעל סתם נשבע והויא לה שבועה לבטלה. וקשה לפירוש זה, הא דקאמר בסמוך גזרה שמא יטעון ויאמר לאחר שבועה מצאתיה, מה גזרה שייך בה ונראה לפרש, דהיינו טעמא, שיש גנאי וחילול השם כשנתגלה הדבר שעבר על שבועתו. אי נמי, פעמים שאין אדם בקי בשומא בדבר שאין לפניו, וחשו חכמים שלא יחשדוהו במזיד.

וזה לשון הריטב"א: מי נשבע וכו'. פירוש רש"י, ויפסלנו לעדות ולשבועה. ואיכא דקשיא ליה, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. ויש לומר, דלאו תקנתא לרמאי היא, דדילמא האי לא קים ליה בשוויה שפיר כיון דליתיה גביה מזמן מרובה, ואמר טפי משווייה בדדמי. ורבינו חננאל פירש, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, ונמצא שנשבע זה לבטלה או שנתחלל שם שמים על ידינו. ולישנא דגמרא דייק טפי כרש"י, דאמרינן דילמא טרח ומייתי לה, דאלמא משום חשש פיסולו אנו חוששים שיטרח ומייתי לה, דאלו לא הוה חיישינן להכי, משום חשש שבועה לבטלה או שיתחלל שם שמים על ידינו לא הוה לן למימר דילמא טרח כולי האי ומייתי לה, וכן פירש מורי. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: פירש רבינו חננאל ז"ל, שמא יוציא את הפקדון וכו'. , ובתר הכי קאמר מהיכא מייתי לה, פירוש, כיון שיש עדים שנגנבה, ואם כן לא יוכל לחפש המלוה, ולשתבע לוה. ומשני, טרח ומייתי לה, כלומר, קודם שישבע יחפש ויטרח למצוא הגנב לפטור עצמו מן השבועה. ופריך, לוה נמי ליטרח וליתי. ולא גרסינן כי משתבע וכו', והכי פירושו וכו' עד כאן.

כתוב בתוספות, דליכא למימר תנא ושייר וכו'. וכי תימא מאי שייר דהאי שייר, יש לומר שייר המוציא על נכסי אשתו. גליון.

עוד כתב הרא"ש וזה לשונו: גזרה שמא יטעון ויאמר, אחר שבועה מצאתיה. זה קשה לפירוש רבינו חננאל, ממה נפשך, בין נשבע לוה בין נשבע מלוה איכא שבועה לבטלה. ונראה לומר, כי המלוה אחר שחפש ולא מצא, הוא נשבע כדין, שאינו יודע שהיא ברשותו, ומכל מקום קודם שישבע כמה היא שוה יוסיף עוד לחפש אולי נכנס שום אדם לביתו ונטלו, כי ירא שמא יטעה בשומא, וכל שכן שיחפש ליפטר מאלו שתי שבועות, ולא תהיה כאן שבועה לבטלה. אבל אם יש לו ללוה לישבע כמה היא שוה אחר שחיפש המלוה ולא מצא, ישבע כדין, שאינו יודע שהוא ברשותה ואחר שבועות הלוה שמא ימצאנו ויטעון ויאמר חפשתי קודם שבועתי ולא מצאתי ושוב מצאתי, והרי יש כאן ב' שבועות לבטלה. ועוד נראה לי, כי פעמים שאין אדם בקי בשומא בדבר שאינו לפניו וחשו חכמים שלא יחשדוהו במזיד. עד כאן.