שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף לג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לג עמוד ב

פרק המפקיד

ונגנבו או שאבדו: ואין צורך למוחקו, דלא נקטיה אלא משום שכך טוען הנפקד שנגנבו או שאבדו. אי נמי נקט אבדה לאשמועינן דאי אייקור הוי השבח שלו, כדמוכח לקמן גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחיה לבי דינא, הוה אמרינן דברשותיה אייקור, דהוי שבחא דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתניתין הוה אמינא דאי אייקור שבחא דאתי מגופה הוא כעין ולדות, קמשמע לן מתניתין דככפל דמו מדנקט אבדו תוספות שאנ"ץ.

שילם ולא רצה לישבע וכו': נראה לי, דאיכא רבותא ברישא ובסיפא, דרישא אשמועינן, דאף על גב דאם היה רוצה לישבע מן הדין ובאמת, והיינו דקאמר ולא רצה לישבע, שהרי אמרו וכו', ונמצא שכשנגנב נגנב לבעלים לפי האמת, והדין הנכון והכפל ראוי להיות להם, מכל מקום כיון ששילם ולא רצה לישבע הוי הכפל שלו, וכדפרישית בגמרא מדין תנאי בתחלת הפקדון.

ובסיפא אשמועינן, דאף אם לא היה יכול לישבע, אלא שמן הדין היה חייב לשלם, כגון שנגנבה בפשיעה, והיינו לא רצה לשלם, ונמצא שלפי האמת והדין הנכון כשנגנב נגנב לנפקד והיה ראוי הכפל להיות של הנפקד, מכל מקום כיון שנשבע ולא רצה לשלם אגלאי מילתא דלבעלים נגנבה, דכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, ולעולם כשנגנבה אפילו בפשיעה, לבעלים נגנבה, אלא שיש להם דין על זה. אבל גוף הבהמה וכפלה וכל שבחיה, בין דממילא בין דמחמת הוצאה, דבעלים נינהו. ורישא וסיפא בכל ענין הם, בין בפשיעה בין שלא בפשיעה, והדין אחד הוא, וכדמפרש בגמרא, אלא שלקח בכל אחת מהנך לשון ולא רצה להודיענו שאף דאם נשתנה הדין מן הנדון גם דין הכפל נגרר אחריו. אי נמי יש לומר, דסיפא אתא לאשמועינן דאפילו אמר, וכדפרשינן בגמרא, ואף על פי שאמרו מהא ליכא למשמע מינה, היינו שאינו מוכרח, או כדוחה הקושיא מעליו, ואינו חושש להביא ראיה לדבריו, אבל לפי האמת אפשר דמייתורא דידה איכא ראיה לומר דאפילו אמר אף על גב דלא שילם. שיטה,

שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא: תמה אני, למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגנבה ואבדה ולישבע באמת, הרי אפילו היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילא, כדאמרינן בגמרא, שומר חנם כיון שאמר פשעתי וכו'. ואפשר לדחוקי, דהכי קתני, ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה, ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב, ושילם ולא רצה לישבע, שהרי היה יכול לישבע ולהפטר. והוא הדין אם חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, דקני כפילא, ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, אף על פי ששילם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא. תדע, דהא כל אימת ולא נשבע מנא ידעינן דמצי פטר נפשיה בקושטא, דילמא פשע בה ונגנבה, אי נמי שלח בה יד הוה, אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני שומר חנם ולא אשמועינן רבותא בשומר שכר, משום דקמשמע לן, דאפילו שומר חנם דעביד ליה נייח נפשא, אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע, ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו, אי נמי בדלא אטרחיה. הרמב"ן.

אבל הרשב"א דחה פירושו, וזה לשונו: ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד, בשעת פקדון מקני ליה פקדון, לפי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתה כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנויי בשאין שם עדים דוקא.

וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם, היו לו עדים שנגנבה בפשיעה, הרי הוא בכלל שילם ואחר כך נמצאת הגנבה, למי הוא משלם, לראשון, או לשני, לשניהן. ולפי דברי הירושלמי, הא דאמרינן בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי וכו', ודאמרינן נמי ושואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני וכו', מתה מחמת מלאכה לא שכיח. דאלמא משמע לכאורה, דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר, דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר, לומר, מפקיד דמקנה כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנויי בשעת מסירה בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעו פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי להו כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע בה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעו פטרי בהו נפשייהו. אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה דלא שכיח לא אסיק אדעתיה לאקנויי ליה מעיקרא.

ואסיקנא, דאפילו בשואל נמי היכא דשילם ממש מקני ליה כפילא. ולפי דברי הירושלמי, הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פירושא בעלמא הוא דקא מפרש, דמשום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע, שבועת השומרים לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למתני תחלה דינא ובתר כן ליתני טעמא, וליתני הכי, שילם ולא רצה לישבע וכו', למי משלם, למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. כן נראה לי, ואלא מיהו אכתי קשיא לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא, משום שהיה לו לפטור בשבועה ולא רצה לישבע אלא לשלם קני ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי, כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי, דלאו לאפוקי עדים היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליו תשלומין כלל וכו', והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה וכו' ע"כ. והשאר כתוב בנמוקי יוסף.

וזה לשון הריטב"א: שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו. האי לישנא משמע, דדוקא בשומר חנם, דאי בעי הוה פטר נפשיה בשבועה, שהרי הוא פטור בגנבה ואבדה אבל שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, אף על גב דשלם ולא אטרחיה לבי דינא לא קני כפילא. וקשיא לן, דהא אמרינן בגמרא לרב פפא, דאפילו שומר שכר שאמר נגנבו או נאבדו מקני ליה כפילא וכו' ואפילו שואל נמי וכו'. ויש מתרצים, דמתניתין מיירי שנגנבו או שנאבדו בפשיעה, ואפילו הכי קונה כפל, והכי קאמר, שילם כדינו ולא רצה לישבע לשקר וכו', והוא הדין לשומר שכר שטוען שנגנבו וכו' ולאפוקי היכא שיש עדים שפשע או שנגנבו בלא פשיעה דליכא גביה שום טענת פיטור, דהשתא לא קני כפילא, וכדמוכח מלישנא דרב פפא בגמרא. ועדיין לשון משנתנו דחוק לפירוש זה, כיון דקתני סתם ונגנבו או אבדה דמשמע בלא פשיעה.

ויותר נראה לומר, דלהכי נקט שומר חנם, משום דמתניתין מיירי אפילו בשיש עדים שנגנבו או שאבדו בלא פשיעה, וכדקתני בהדיא המפקיד אצל חברו ונגנבו או אבדו, והשתא שומר חנם הוא דקני כפילא, שאלו רצה היה פטור, והא דקתני שילם ולא רצה לישבע, נקט משום היכא וליכא עדים בדבר שצריך שבועה, וכי איכא עדים נמי איכא שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. וכן פירש רש"י ז"ל, שילם ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. ומכל מקום נלמוד ממשנתנו ומגמרא דעלה, דכל היכא שיש עדים על פיטורו ולא על חיובו, ושילם ולא רצה לישבע לשקר, מקני ליה כפילא, אבל בשיש עדים על חיובו לא מקני ליה כפילא, דהא אפילו הוה בעי לא הוה מצי למפטר נפשיה. אבל בירושלמי נראה בהפך, דגרסינן התם, היו שם עדים שנגנבה בפשיעה, הרי זה בכלל שילם ולא רצה לישבע.

היו שם עדים שנגנבה באונס, הדא היא דאמר רבי אלעזר המוכר קנסיו לחברו לא עשה ולא כלום, כלומר, דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה מעיקרא ולא הפקיד אצלו על דעת כן, ואם אתה אומר שיקנה שומר הכפל, הרי הוא כאלו מוכרו לו עכשו שלא עשה כלום. ואין זו שטת גמרא שלנו, דכיון דאמרינן בגמרא אי בעי פטר נפשיה, שמע מינה תרתי, חדא, דכל היכא דמצי פטר נפשיה אפילו בשקרא מקני ליה כפילא, וכל שכן כי מצי פטר נפשיה בקושטא, ותדע, דאמרינן בפרק הגוזל, דאליבא דרבה, ואפילו נשבע וחזר ושילם קונה כפילא ומה לי שנשבע או שהיו לו עדים שהוא פטור, נימא דהתם נמי לא אסיק אדעתיה שישבע תחלה ואחר כך ישלם, אלא ודאי דהא ליתא ואידך דכל היכא דאיכא עדים על חיובו, כיון דלא מצי פטר נפשיה בשום טענה, לא קני כפילא, ואגמרא דילן סמכינן. מפי רבי, עד כאן.

גמרא: מתקיף לה רמי בר חמא וכו': פירש רש"י, דאגופה דמתניתין מתמה, והא אין אדם וכו'. ולא נהירא, דלישנא דמתקיף לה לא איתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופא דמתניתין. לכך נראה לי, דמתניתין לא קשיא ליה, דדילמא טעמא דמתניתין משום דרבנן מקנו ליה כפילא מפני תקנת העולם, אבל השתא דפריש בצריכותא דלעיל, דטעמא, משום דבעל פקדון הוא ומקני ליה כפילא, קשיא ליה לרמי בר חמא דהא אין אדם מקנה לחברו וכו'. הריטב"א ז"ל. ובפרק שבועת העדות מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיח, וקאי אברייתא. עיין שם (דף לד עמוד א).

ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל וכו': פירוש, אף על גב דרבי מאיר לא איירי כלל בפירות דקל, דרב הונא ורב נחמן הוא דאיפליגי בה בפרק איזהו נשך, מכל מקום כיון דרב הונא בשיטתיה דרבי מאיר קאי, וכדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה, רב הונא כרב וכו' ורבה כרבי מאיר ורבי מאיר כרבי עקיבא, כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום הכי תלה דברי רב הונא ברבי מאיר כאלו הוא עצמו אמרו, וכן פירש רש"י.

ואיכא למידק, דהא רבי מאיר אפילו במאי דלא עביד דאתי אמרה, כדתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתתרר לאחר שתשחררי וכו'. , והני כולהו מי יימר דאתו ותירצו בתוספות, דשניא התם, דכיון שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו ברשותו, אף על גב דלא עביד דאתי, נקנה טפי מדבר דליתיה בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי.

ואם תאמר, אם כן מנלן דרבי מאיר אית ליה דרב הונא, דילמא שניא היא דרבי מאיר, דגוף הנקנה הוא בעולם, וכי היכי דלרבי מאיר מפלגינן בקונין בין איתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד דאתי ובין דליתיה בעולם אף על גב דעביד דאתי, דילמא הכי נמי מפליג בנקנין, דאף על גב דאית ליה בדבר שישנו בעולם אלא דמחוסר מעשה שהוא נקנהו דילמא בדבר שאינו בעולם אף על גב דעביד דאתי מודה דאינו נקנה. ויש לומר, דילמא גמרא גמירי לה דרבי מאיר בנקנין מיהא אמר דנקנה אף על גב דליתיה בעולם כלל כל היכא דעביד דאתי, כי היכי דקני בדאיתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד ואתי, ודילמא גמרי לה, מדתנן בפרק האומר בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ורבי מאיר פליג בברייתא אהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וקים להו דכי היכי דפליג אהני הוא הדין נמי דפליג אאם תלד אשתך נקבה, כיון דכולהו כהדדי מיתניין במתניתין, אלמא לרבי מאיר אפילו ליתיה בעולם כיון דעביד דאתי, נקנה. אלא דתמיה מילתא אם איתא דפליג רבי מאיר אפילו באם תלד אשתך נקבה, אמאי לא תני לה בברייתא בהדיא, כיון דדבר שאין גופו בעולם ליכא למשמע מדבר שגופו בעולם, אלא דאיכא למימר, דאינהו גמירי לה, דרבי מאיר, אפילו בשאינו בעולם כלל כל דעביד דאתי נקנה.

ואם תאמר עוד, והא תנן בפרק אף על פי בכתובות, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר הקדש, ואמרינן עלה בגמרא אמר ריש לקיש, לא תימא טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמיה דרבי מאיר וכו'. ואקשינן, ולית ליה לרבי מאיר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והתניא הרי את מקודשת לי לאחר וכו' ופרקינן, מההיא אין, מיהא ליכא למשמע מינה, ואם איתא, מההיא נמי ליכא למשמע אלא דבר שגופו בעולם אלא דמחוסר מעשה, כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, אבל דבר שגופו אינו בעולם כמותר, לא שמעינן מההיא נמי. ויש לומר, דהכי קאמר, מההיא איכא למשמע מיהא דבר שאינו בעולם כזה שגופו בעולם, ונפקא מינה, לאומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, דקני לרבי מאיר, אבל ממתניתין דמותר, ליכא למישמע שום דבר שלא בא לעולם, דאיכא למימר דטעמא דרבי מאיר דמותר, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

ואכתי איכא למידק, מדאמרינן בפרק הספינה, גבי הקדיש בור ושובך, דפליגי בהו רבי שמעון בן אלעזר ורבנן אם מועלין במה שבתוכן, דתנא קמא סבר וכו', ואוקימנא פלוגתייהו בין בשהקדישן מלאין וכו' ואמרינן, בריקנין במאי פליגי, בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. ואקשינן, אימר דשמעת ליה לרבי מאיר, כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. והא התם גוף היונים בעולם הן וגוף המים בעולם הם, ואפילו הכי אי עבידי דאתו אין וכו', ותירצו בתוספות, דכיון דהיונים פורחין באויר, והמים בעבים, כמי שאינן בעולם כלל דמו. ובבבא בתרא במקומה הארכתי יותר בההיא, וכתבתי בה טעם אחר. הרשב"א.

ויש מתרצים לעיקר קושיין, דהני נמי עבידי דאתו, וכגון שהיה בעלה גוסס. ושחרור, דשמע ממרה דמשחרר לה. אי נמי, שנהגו בה מנהג הפקר שכופין אותו לשחרר. וגבי גירות, שכיחא מילתא דמזדקקו לה בי דינא, וגירושין, שהיה קטטה בינו לבינה ושמע מינה דמגרש לה. ויחלוץ ליך יבמיך נמי, משום דמצות חליצה קודמת, או שנתן לה גט שכופין אותו לחלוץ. ולא נהירא, דאכתי לא עבידי דאתו, ודילמא הדר ביה בעלה ולא מגרש לה. הרמב"ן. והתוספות האריכו בזה בפרק הספינה ובפרק האשה רבה. עד כאן.

ועוד יש לפרש ולומר, דכיון דשמעינן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכגון שדה זו לכשאקחנה, שהוא דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי, מסברא אמרינן דאית ליה נמי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל והוא דעביד דאתי, כגון פירות דקל, משום דחזינן לרבי אליעזר בן יעקב ולטובא מרבנן ולאמוראי בתראי נמי דסבירי להו הכי, ומסמכי ליה בדרבי מאיר משום דהוא סתם מתניתין, לומר, אפילו תימא דרבי מאיר אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל, וכסבריה דרב הונא דמיתלא ביה, מכל מקום לדבר שלא בא לעולם לא אמר מאי דשמעינן לאחריני תלינן ביה, ודמיא לי האי מילתא, למאי דתלינן ברבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר ולא שמעינן ליה הכי, ואפשר דלא סבירא ליה, אלא כיון דמצי סבר ליה תלינן ביה מאי דשמעינן ליה לרבי טרפון ולמקצת ברייתות, משום מדרש בעל השור נקי, דמוקים במילתא אוחרי. והכא נמי תלי בדרבי מאיר מאי דשמע לאחריני, ואפשר דסבר כוותייהו, אבל לדבר שלא בא לעולם כיון דלא שמיט חד תנא ותני הכי, אמרינן מי שמעת ליה. אי נמי, ההוא אמורא דאמר, מותר, מחיים קדוש, דדבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתי דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי שוין, וסבר אדם מקנה למי שאינו בעולם והוא עביד דאתי, כדברי האומר המזכה לעובר קנה וליתא, דמאן דאמר הכי, סבר עובר כדבר שבא לעולם דמי. אבל שאר אילו הטעמים עולים, ועמד הפירוש במקומה והיא נכון מכל מה שצפצפו בו בעלי קונדריסין. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה, כגון פירות דקל דעבידי דאתו. פירוש, ואף על גב דרבי מאיר לא איירי בפירות דקל, דרב הונא הוא דאיירי בה לקמן במכילתין. משום דרב הונא אמרו בשטת רבי מאיר, כדאיתא ביבמות, תלי לה תלמודא בכל דוכתא כרבי מאיר. ותדע דלאו דוקא נקט כגון פירות דקל, דהא אשכחן לרבי מאיר דאמר במידי דלא עביד דאתי, דהיינו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכל הנהו דהתם לא עבידי דאתו, דומיא דפירות דקל, ולאפוקי מילתא דעביד דלא אתי כלל, כגון הא דהכא, מי יימר דמגנבא וכו', דאלמא דוקא בהא דלא שכיח דאתי כלל, אבל כל היכא דשכיח ולא שכיח, אף על גב דלא עביד דאתי מנפשיה כפירות דקל אמרה רבי מאיר, ופירות דקל דנקט, לאו דוקא, וכדפרישית בבבא בתרא פרק המוכר, וגם במסכת גיטין בפרק הניזקין. עד כאן.

כגון פירות דקל דעבידי דאתו: הקשו בתוספות, דהכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות וכו'. ורש"י פירש, שקנאו משעת מסירה, שמשכה הימנו, והרי הוא כמוסרה לו על מנת שאם תגנב וישלם לו הקרן שיזכה בכפל. וקשה, דאי דמי כאלו הקנה לו פרה לכפילא, אין זה דבר שלא בא לעולם, דהוי כמו דקל לפירותיו וקני אפילו לרבנן, ואם אינו מקנה לו שום קנין בפרה אלא שיזכה בכפל לחוד, כי האי גוונא לא קני אפילו לרבי מאיר, כדאמרינן בגיטין, דלא דמי לפירות דקל דשייכי בתר דקל ומחוברים ומועיל לפירות מה שמחזיק בדקל, אבל כפל לא שייך לגוף הבהמה. ויש לומר, דלעולם דמי לפרה לכפילא ולא דמי לדקל לפירותיו ושפחה לעוברה, דכיון דלא עבידי דאתו איכא למימר דלא קני אפילו לרבי מאיר, כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי מוכר עבדו לקנס, דקאמר, תיבעי לרבי מאיר היבעי לרבנן. הרא"ש.

ועוד, דהכא חשבינן כאלו הקנה לו הכפל מתחלה בקנין סודר, או אגב ארעא, ואפילו בלא קנין גמור, ומקני ליה, כדאמר בסוף הפועלים, אפילו תימא לא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו לא יתכן טעם זה במסקנא, דאמרינן, דלרבא דאמר נעשה כאומר סמוך לגנבתה קנויה לך, לא קני היכא דקיימא באגם. משמע בהדיא כפירוש הקונטרס דלא קני אלא במשיכת הפרה, ולא מחמת דבר אחר. תוספות שאנץ.

וכן כתב תלמיד ה"ר פרץ, וזה לשונו: וקשה, דמשמע דאי לאו הני סברות דמי יימר, דהוי דמי שפיר לפירות דקל, ואמאי, הא לא דמי דהתם הפירות באות מגוף הדקל, והכפל אינו בא מגוף הבהמה. ויש לומר, דהקנה לו פרה לכפילא. ולא נראה, דאם כן מאי פריך והא אין אדם מקנה, דכיון שהקנה פרה לכפילא הא אין זה דבר שלא בא לעולם. ויש לומר, דהוי בעינן במסכת גיטין בפרק השולח, דאמר, מכרו לקנס מהו, אי הוי כהאי גוונא כמו דקל לפירותיו או לא, והכא לא בעי למפשט בעיא דהתם. עד כאן.